שאל את הרב
נושאים
שאלות אחרונות
שאלה
אם יש את האיסור ההלכתי האוסר לעשן, מדוע אנשים דתיים עדיין ממשיכים לעשן?
האם זה נובע מתוך הדחקה והתעלמות?
תשובה
בהעדר מחקר סוציולוגי, שאינני מוסמך לבצעו, אוכל לענות על שאלתך רק באופן חלקי, על-פי הרשמים שלי לגבי מגמות ודינמיקות בעולם הדתי והחרדי. ממה שאני רואה, הרבה פחות יהודים דתיים וחרדים מעשנים היום מאשר לפני שנות דור, וכפי הנראה אחוז המעשנים במגזרים האלה נמוך מאחוז המעשנים באוכלוסיה הכללית.[1] בעקבות המחקרים הרבים והמבוססים שהראו בעליל את הסכנות הבריאותיות של העישון, הולכים וגוברים בדורות האחרונים הקולות הרבניים נגד תופעת העישון.[2] עם זאת העישון בעולם הדתי והחרדי עדיין קיים במספרים משמעותיים, ובעולם הישיבות – במיוחד בעולם החרדי – העישון הינו עדיין תופעה נפוצה.
סביר להניח שתופעת ההדחקה וההתעלמות אכן משחקת כאן תפקיד,[3] שכן קשה להבין כיצד אדם המודע כראוי לסכנות ארוכות-הטווח הכרוכות בעישון יכול להמשיך לעשן וודאי לא להתחיל לעשן. יש לציין שהדחה והתעלמות אינן נחלתם של דתיים וחרדים בלבד, ושנתיים של מגפת הקורונה לימדונו שרבים האנשים מכל האומות ומכל המגזרים המסוגלים לפעול כאילו 'אין קורונה בעולם'. מכל מקום נראה כי להמשך תופעת העישון בעולם הדתי, ובמיוחד בעולם החרדי, תורמים גם גורמים נוספים:
- הגם שפוסקים מהדורות האחרונים דיברו וכתבו נגד העישון, במשך מאות שנים דנו פוסקים בסוגיות הלכתיות הקשורות לעישון, כגון השאלה אם מותר לעשן ביום טוב[4] ואם מותר לעשן במהלך כל הדיון ההלכתי לא הביעו הפוסקים התנגדות לעישון באשר הוא. היו שהתנגדו לעישון ביום טוב משום שהנאת העישון 'אינה שווה לכל נפש', ולעומתם בצד המתירים היו כאלה שציינו שהעישון מחזק את בריאות הגוף.[5] מאחר שפוסקים רבים כל כך במהלך שנים רבות כל כך התייחסו לעישון כדבר מקובל, ואולי אפילו לדבר התורם לשיפור הבריאות, לא מעט אנשים האמונים על המסורת מסרבים – או מתקשים – לחרוג ממה שמתועד במקורות במהלך שנים כה רבות ולאמץ את הגישה החדשה של פוסקים בני-זמננו. יתר על כן, בחלקים שונים של העולם הדתי, ובמיוחד בעולם החרדי, קיימת נטיה לפקפק בממצאיו של המדע המודרני, ובמיוחד כשהם מתנגשים עם מקורות תורניים רבים כל כך.
- על-אף שפוסקים רבים מאוד בני-זמננו הביעו התנגדות לעישון, רק מקצתם ניסחו את התנגדותם בצורה נחרצת וחד-משמעית, כדוגמת הרב אשר וייס שהצהיר – 'שבעיני מעשן סיגריות זה כמו לאכול נבילות וטריפות.'[6] לעומת הפוסקים האלה, רבים מפוסקי זמננו הביעו את התנגדותם לעישון בשפה רפה הרבה יותר. בפסיקה מפורסמת של הרב משה פיינשטיין קובע הרב (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מט) כי 'מן הראוי להזהר מזה, אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא מכיון שדשו בה רבים [= רבים נוהגים לעשות זאת]… שומר פתאים ה' (שבת קכט ע"ב), ובפרט שכמה גדולי תורה מדורות שעברו ובדורנו שמעשנין.'[7] בניגוד לרב פיינשטיין, שסבר שמידת הסיכון של העישון לא הגיעה לרף שיאסור אותו מבחינה הלכתית, הרב עובדיה יוסף קובע (שו"ת יחווה דעת ח"ה סימן לט) שהמעשן עובר על 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם',[8] אך גם מדבריו עולה התנגדות 'רכה' למדיי לתופעה: 'אולם מה טוב ומה נעים להימנע מעישון סיגריות בכלל בכל ימות השנה, לאחר שנתפרסם ברבים שלפי דעת גדולי הרפואה והמדע בזמנינו, העישון מזיק ומסוכן מאוד, ועלול להביא למחלות נוראות ולסכן בריאותו של האדם. שומר נפשו ירחק ממנו.' נראה כי לא מעט מבני התורה הבינו מסגנון דבריהם של גדולי הרבנים הללו שניתן להתייחס לקריאתם של לעשן בתור עצה טובה בלבד, ולא כחובה הלכתית של ממש – ובמיוחד מפני שרבים מבני התורה נחשפו לתלמידי חכמים בעבר ובהווה שלא נמנעו מלעשן.
- הימנעותם של רבים מגדולי הרבנים מהוצאת איסור חד-משמעי ונחרץ על העישון משקפת כנראה את מודעותם של הרבנים למגבלות של כוחם ואת רצונם מלהטיל על הציבור איסורים שרבים מהציבור לא יוכלו – ורבים אף לא ירצו – לעמוד בו.[9] כך נאמר בצורה מפורשת על-ידי הרב שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות חלק ג, סימן שנד):
מיהו אין גוזרים על הציבור גזירה שלא ישמעו לנו, ויכול לצאת תקלה שיסיקו מכך שאין לרבנים השפעה, וממילא לא יקבלו דבריהם גם בשאר דברים, וגם תמיד ימצאו איזה רב שמתיר ואפילו מעשן בעצמו, ואינם צריכים להצטדק יותר ממנו, לכן חוששני לפרסם האיסור מדינא.
ולכן אף שאני מזהיר כל אחד לא לעשן, ואפילו לא להתיישב במקומות שמעשנים, ואם בא אצלו אחד המעשן יש לבקש ממנו למנוע לעשן עכ"פ לפניו, וליזהר מאיסור זה שהתורה הזהירה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", והוא כגדר מאבד עצמו לדעת, אבל להוציא כרוז על כך ברבים שהדבר איסור חמור אינו כדאי, הואיל וחלק ניכר לא ישמעו לנו, וכמו שרואים שהרופאים בעצמם אין בכוחם לאסור אפילו לעצמם לעשן, גם אנו מוכרחים לשתוק, אבל ראוי לומר למעשן שמשחק בחייו [ואף חיי שעה בכלל זה] עבור הנאתו, וימהר להסיר תקלה וסכנה מגופו, ואז טוב לו ששומר גופו שהוא נרתיק לנשמתו, והקב"ה ישמור אותו מכל רע.
נציין שוב שחלה התקדמות בתחום הזה בשנים האחרונות. רוב המעשנים מודעים לכך שהעישון כרוך בסיכון לבריאות, גם אם אין הם מייחסים לכך את החשיבות הראויה, ואט אט גם גוברים הקולות בעולם הרבני נגד תופעת העישון. אכן קשה לשנות הרגלי התנהגות וחשיבה, ועם זאת ההבנה של סכנות העישון מחלחלת לתוך תודעת הציבור התורני, ובעזרת השם נראה בעתיד הלא-רחוק שיקפידו כולם להישמר ממנהג רע ומסוכן זה.
התשובה ניתנה מאת הרב אברהם וולפיש
ארגון רבני ורבניות בית הלל
השקעת כספים במסלולי בתי השקעות – עם ובלי הכשר
השאלה
מה עמדת בית הלל לגבי השקעת כספים (פנסיה, גמל, השתלמות) במסלולים שאינם 'המסלול הכשר' שמציע בית ההשקעות?
תשובה
שלום רב,
השאלה שלך היא קשה למענה ואינני יכול לייצג את בית הלל אלא לכל היותר את דעת עצמי.
א. ב"ה זכינו שבארץ ישראל הולכים ומתפתחים נושאים הלכתיים הנוגעים לעולם המודרני, ובכלל זה ברפואה, בכלכלה, במשפט ועוד.
בין הנושאים שיש לדון בהם בעיסוק בנושאים כלכליים הם הלכות ריבית, שהם הלכות קשות שמעטים תלמידי החכמים הבקיאים בהם לפרטיהם.
קטונתי מלפסוק בענייני ריבית אולם האמור לקמן יתן רק קווים כלליים בלבד. ובכל זאת אאריך, כי מדובר בנושא חשוב.
ב. בעולם המודרני דרך מאוד מקובלת לדאוג לשמור על ערך הכסף ולייצר ממנו רווחים היא ע"י השקעות למיניהן, בוודאי במסלולים לטווח הארוך כמו פנסיה, גמל, קופות השתלמות וכד'. בניגוד להימורים וכד' זו גם נחשבת הדרך המקובלת ביותר, האחראית ביותר, שבה אדם באורך רוח דואג לאורך שנים להשקעה נבונה בנכסיו.
.
ג. צריך להבין שההבדל בעשירית האחוז, הבדל שנראה לנו אפסי לכאורה, בין בית השקעות אחר למשנהו, יוצר הבדל של עשרות אלפי ש"ח בטווח הארוך, ואם מדובר בהבדל של אחוז, מדובר במאות אלפי ש"ח ויותר. כל זה באדם פרטי, בודד, יחיד.
כאשר מדובר בהלכות ציבור, וכאשר יש לפוסק את האחריות להורות לציבור מה כן ומה לא, מה כשר ומה לא כשר, צריך להביא בחשבון שמשמעות ההחלטה הזאת היכן להשקיע והיכן לא מתבטאת במיליארדי ש"ח, ויש לה השפעה אדירה לא רק על אנשים מבוגרים, שיפדו בעתיד את קרנות הפנסיה, וימצאו את עצמם עם פחות מאות אלפי ש"ח לזקנתם ולמחייתם, אלא על התמודדות מדינת ישראל עם קצב ההזדקנות של האוכלוסיה ומימון הנ"ל (כולל השקעות בבריאות, לדוגמה), התמודדות המשפחות הנ"ל לבניהם לנכדיהם ולצאצאיהם עם משברים כספיים, חובות וכו'.
מתן הוראה לאוכלוסיה שלמה (ואנו מקווים שתהיה רחבה) לעבור להשקעה בקרן פלונית X ולא בקרן Y, כאשר יש מומחים פיננסים שממליצים לציבור לרכוש דווקא דרך קרן Y, כיוון שהתשואה שלה גדולה יותר, ומאידך אנו סבורים שקרן X 'כשרה' יותר, יש לה משמעות אדירה.
הפוסקים כמובן לא נרתעים לפסוק בשאלות של פיקוח נפש וגם בשאלות כלכליות כבדות, ואם מדובר באיסור חד משמעי ודאי נקבל את הדברים באהבה. אך עם זאת, חשוב לוודא שתהיה זהירות אינסופית כאשר קוראים לציבור לעשות פעולה מסוימת בשטח קרנות הפנסיה, לדוגמה, וכדלקמן.
ד. קרנות הפנסיה וכד' מגלגלות סכומים אדירים של כסף ובחלקן יש בעיות של חברות המחללות שבת, בעיה כבדה של ריבית, ועוד. יש כמה וכמה גופים שיש להם מומחיות, הן בעולם החרדי והן בעולם הציוני דתי, בהלכות כלכליות, ויש גם כמה וכמה רבנים שפוסקים בנושא. ועדיין חשוב לדעת:
1) השקעה בחברות שמחללות שבת – לעתים יוצא פסק הלכה או קריאה שיש להשקיע רק בחברה 'שומרת שבת'. ואולם, צריך להבין איך פועל השוק הפיננסי. כיום השוק פועל בצורה שכזו שחברות משקיעות במאות חברות גדולות, והשוק משתנה כל רגע וכל שנייה, בהמלצות של אנליסטים וכד', במכירה וקנייה וכד'. לא ניתן לבודד חברות שלא משקיעות בכלל בחברות שלא מחללות שבת, ואם ניתן – החברות הללו פשוט קטנות מדי וממילא הסיכונים שהם לוקחים לא מאוזנים, והרווחים בהתאם לא יכולים להיות טובים לאורך זמן. לשם המחשה, אם אני משקיע מיליארד דולר ב-500 החברות הגדולות אז הסיכונים שלי שונים לחלוטין מכשאני משקיע ב-10 חברות. זה דבר פשוט שאי אפשר להתווכח לגביו.
מה ניתן לעשות? חלק מהפוסקים משלב בפסיקה שלו היבטים ציבוריים של תמיכה בחילול שבת. במילים אחרות, לא ייתכן שאוכלוסיה דתית תתן את כספה לקרנות שמחללות את השבת בריש גלי ולכן חובה להשקיע בחברות קטנות. זהו שיקול שלא ניתן להתעלם ממנו, אולם הפוסקים הנ"ל לא באמת מעוניינים שהציבור יפסיד את כספו בהשקעה בחברות קטנות וכנ"ל, ולכן מוצאים לעצמם דרך פשרה: השקעה בחברות שאחוז היקף השקעותיהן בחברות מחללות שבת הוא קטן מאחוז מסוים, נניח: 10%. מה המשמעות של העובדה הזאת מבחינה הלכתית? הרי גם אם אני שותף בחברה שרק 'קצת' משקיעה בחברה מחללת שבת, הכסף שלי 'נצבע' בחילול שבת? אין לדבר משמעות הלכתית, אלא ציבורית: לדעתם עדיין עדיף, ולו ברמה ההצהרתית, שהציבור ישקיע בחברות שפחות מחללות שבת.
2) אין שום אפשרות לפקח על החברות. חברה שמצהירה שהיא לא משקיעה בחילול שבת, יש צורך לבדוק אותה כל יום, כל חודש, לפחות כל רבעון, כדי לוודא שהמצב עדיין כזה. המצב דינאמי ברמה של שבריר שנייה, בוודאי ברמה של חודש. לבוא ולתת הכשר ולקוות שעוד שלושה חודשים עדיין החברה לא משקיעה בחילול שבת – זה נאיבי וחסר סיכוי. אבל אין לנו את ההיקף, את כוח האדם, את היכולת האמיתית לפקח על זה. מה עושים? מסתפקים בהתווית קו ציבורי ואומרים שה' יעשה הישר בעיניו ולא עליך המלאכה לגמור ובע"ה אי פעם נתקדם. שוב, איני פוסל את התמימות בעבודת השם, אבל שעה שמדובר בהפסד מרובה מאין כמוהו לא ברור שזו הדרך הנכונה.
3) מה הופך חברה ל'כשרה'? מדוע דווקא שמירת שבת? אולי הלנת שכר שכיר? האם בדקנו שכל החברות שנתנו להם הכשר, משלמות לעובדיהן בזמן? לא יוצאות בפרסומות לא צנועות? עוסקות בתחומים שדואגים לפיתוח האנושות ולא לבידור זול ותחומים שמוגדרים בספר קהלת כ'עמל ורעות רוח'? שוב, מדובר בהחלטה שרירותית כלשהי שמנסה לתפוס את מה שניתן לתפוס.
4) כדאי לדעת שיש שיטות מקלות, כמו שיטת הרב אשר וייס, שסבור כי בחברה ציבורית לאור ההפרדה הנדרשת בחוק בין ההנהלה ובין בעלי מניות, אין לחברה עצמה איסור להלוות בריבית (הוא סבור שיש לחלק בין איסורים בין אדם לחברו, דוגמת גזל של חברה, לבין איסורים בין אדם למקום, דוגמת ריבית; וכן בין איסורים הנעשים ע"י עובדי החברה כמו עבודה בשבת, לבין איסורים הנעשים על ידי החברה עצמה). או כמו שיטת הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ב,סג) לעניין היתר עסקה לחברה ולדעתו אין איסור ריבית כלל בהלוואה לחברות. יש שיטות שחולקות על שניהם, בהחלט, אולם שעה שמדובר בהפסד מרובה מאין כמותו, צריך מאוד להיזהר שלא לתת לציבור עצה שאינה הוגנת ולכלות את ממונן של ישראל, כפשוטו.
ה. תאמרו, אתה 'מצנן את האמבטיה': רבנים ומכונים חשובים משקיעים עמל רב בניסיון להציל את מה שניתן להציל ואתה בא ואומר 'הכל או לא כלום'. נכון. יש לי בהחלט הערכה רבה למי שמנסה לקדם את מה שניתן לקדם, ואני בהחלט מבין מי שירצה לסמוך על דבריהם ולהשקיע בקרנות שומרות שבת בלבד וכד'.
עם זאת, כדאי לאזן את הנ"ל לאור השיקולים שהובאו כאן. יתרה מזאת: הדבר מזמין גם שרלטנות. שערו בנפשכם שאני מעוניין להצליח בקרן השקעות חדשה שאני מקים. כדי להילחם בשוק, אני פונה לציבור הדתי ומציע להם מה שאין לאחרים – אצלי, נניח, יושקעו 9% מהכספים בלבד בחברות שומרות שבת. כדי להצליח בחברה הקטנה שהקמתי אני נאלץ להחזיק עובדים במשכורת זעומה (שכן אני צריך לכסות על ההפסדים מההשקעות הנ"ל, יחסית להשקעות אחרות, רציונליות יותר, שיכולתי 'להרשות לעצמי' לולא היה עלי פיקוח) כאשר אני מפר את זכויות העובדים הבסיסיות (גם לפי ההלכה), כשאני משלם בשוטף פלוס שישים, או לא משלם וכד'. אני היחיד ה'כשר', אבל באמת אין אפשרות לבדוק שאני כשר לאורך זמן; אין אפשרות לבדוק שטחים אחרים של פעילותי; גם השטחים שהוצעו לבדיקה (שמירת שבת) למעשה קובעים רף לא ברור (9% זה גם שותפות. אם היה לי 9% של חלב בסיר בשר זה לא היה מספיק להתיר…) וגם בסופו של דבר הקרנות שומרות השבת שלי משקיעות בקרנות שמשקיעות בקרנות שאינן שומרות שבת, כך שאני מצליח לשמור על השבת רק במעגל ה'ראשון', אבל הכספים, בעקיפין, גם הם מושקעים בחברות לא שומרות שבת. וכך אני מתעשר על חשבון הציבור, שמשקיע רק בקרן שלי, כשבהיבט המצרפי (הכללי), לא מדובר בשיפור אמיתי.
ו. בקיצור, יש מי שיפסוק שעדיין הניסיון למזער ולו גם במעט חילול שבת, והרווח ההצהרתי מכך שחברות מוכנות לספק דרישה של ציבור דתי שלא להשקיע בחברה מחללת שבת, 'שווה' את הבעיות הנ"ל. ויש מי שיחשוב שבדבר כל כך גדול וכל כך משמעותי אין רשות להתערב אלא אם כן נהיה מספיק מאורגנים כדי לפקח על כל השוק. עד שזה לא יקרה, מכיוון שממילא יש פוסקים שמקלים בעניין וסבורים שאין להקשות על הציבור בעניין זה (הרב אשר וייס, הרב שלמה דייכובסקי ועוד), אישית עמדתי שעם כל ההשתדלות למעט באיסורי שבת וריבית, אין לעת עתה יכולת הלכתית להתערבות. כדאי מאוד להתייעץ עם מי שמבין היטב בהלכות ריבית ובהיבטים ציבוריים, ולאחר שטיחת כל הטענות הנזכרות לעיל, לקבל עצה מושכלת כיצד להתנהל.
בברכה,
הרב משה כהן
רבני בית הלל
דין נגיעה באימוני הגנה עצמית
שאלה
שלום,
בהיעדר אפשרות אחרת, המאמן שלי להגנה עצמית הוא גבר. אני גם מאמנת הגנה עצמית ילדים צעירים (10 ומטה).
האם נגיעה לצורך הסבר מהווה בעיה הלכתית במקרה הזה? הכוונה כמובן לא לאחיזות, תפיסות וכו' אלא להדגמת בעיטות וכד'. האם ככלל 'להרביץ לבנים' זה בעייתי מבחינת נגיעה (כמובן, במקרים שבהם זה לא אסור מכל הסיבות האחרות)?
תודה רבה מראש על המענה!
תשובה
שלום וברכה,
במסגרת אימונים של קרב מגע וכדו', הנגיעה אינה "דרך תאווה", האסורה לכו"ע מהתורה, אלא נגיעות האחד בשני שלא בדרך תאווה, השנויה במחלוקת ראשונים בין הרמב"ם לרמב"ן, וכפי שמסכם החכמת אדם [שער בית הנשים קכ"ה/ב]-
"ואם אינו עושה דרך תאוה לרמב"ם אסור מן התורה ולרמב"ן מדרבנן".
מסייג הרב משה פיינשטיין [אגרות משה יו"ד ב/קל"ז] ואחרים, שגם מדרבנן מגע שלא ניכר שאינו דרך תאווה [כגון מתן נשיקה לקרובת משפחה שאינו בן/בת/אבא/אבא/סבא/סבתא] הוא גם אסור, אך מה שניכר שאינו דרך תאווה מותר:
"דכן משמע מהש"ך [יו"ד סימן קצ"ה]…לכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים דופק של נשים …מטעם דלא אסרו אלא כשלא ניכר שאינו לחיבת ביאה ומשמוש הרופאים ניכר שאינו לחיבת ביאה אלא לרפואה."
נדמה שנגיעות כדי ללמד "הגנה עצמית" היא בדיוק כמו מדידת דופק של גבר לאשה/הפוך: מדובר על נגיעה שניכר "שאינו דרך תאוה", אלא ניכר שהוא [מה שאני מכנה] "נגיעה מקצועית" לשם לימוד בלבד ומותרת.
אכן, הרבנים דוד ואברהם סתיו, בספרם "אבוא ביתך"- צניעות וקרבה בין גברים לנשים" בעמ' 25 והלאה עוסקים בשאלה זו במקרים חמורים אף יותר [של מתן חיבוק ממש במסגרת עבודה טיפולית], ומסיקים [ציטוט ממאמר מקביל בביטאון של צהר, כרך מ', "הלכות קרבה בין המינים במסגרת טיפול"]:
" בנגיעה שבאופן אובייקטיבי אין בה ולו שמץ של חיבה והנאה, כגון סיוע טכני וטיפול רפואי, יש לסמוך על דעת הפוסקים שהתירו מגע כזה לכתחילה", ואילו במגע שיש בו פוטנציאל של הנאה וקרבה, ראוי להחמיר כדעת האוסרים מדרבנן מגע שאינו של חיבה, בצירוף עם דעת הפוסקים שמגע כזה נחשב כמגע של חיבה. נראה כי כך גם מנהג העולם (שומר ההלכה), שלא לחוש למגע טכני בעלמא (כגון בקבלת עודף ממוכר או במדידת לחץ דם), אך להימנע בנסיבות רגילות מלחיצת יד ושאר מיני מגע של קרבה".
ע"כ, דעתי היא שאין כל בעיה בנגיעות בחוג ללימוד הגנה עצמית בין גברים לנשים.
בברכה,
הרב יהושע גרינשטיין
ארגון רבני ורבניות בית הלל
השאלה
שלום וברכה,
רציתי לדעת האם מותר שגבר ישן בסמוך לאישה בשטח פתוח(חוף ים וכדומה) בהתחשב בזה שיהיו עוד אנשים באזור ואם אפשר גם מה המקור
תודה
תשובה
1. גבר ואשה, כששניהם לא נשואים זה לזה, אסורים להתייחד במקום סגור או מבודד. אולם כאשר מדובר ברשות הרבים ובמקום שיש בו אנשים אחרים הדבר מותר מצד דיני ייחוד. אלו אינם מתאימים אפוא למקרה דנן.
2. ההקשר שנראה יותר נכון הוא דברי הגמרא (בבא בתרא נז,ע"ב) אשר דנה באפשרות ההליכה במקומות לא צנועים. הגמרא אוסרת מכל וכל ללכת במקום לא צנוע כשיש אפשרות אחרת שלא להגיע לשם; ברם כשאין אפשרות שכזאת, הגמרא קובעת כי נדרש רק להתאמץ שלא לראות את המראה הלא צנוע, אך אין חובה בכך.
3. ברי כי המקרה שבו נשאלת השאלה – בטיול, שינה על החוף וכד' – מהווה שינוי מההרגל היום יומי של האדם (גם למי שרגיל בחברה מעורבת) ולכן יש לדון בצורך להיכנס למקום שכזה. האם טיול הוא הכרח או שאדם תמיד יכול להימנע ממנו? נראה כי ניתן לסמוך מעיקר הדין על השיטות המקלות לפיהן טיול נחשב כצורך סביר של אדם (ראו: הרב דוד סתיו, בין הזמנים, הלכות טיולים, במקורות שבהערה 22). ואולם גם אז יש לפחות שלא להסתכל בשעה שעובר במקום. הדרישה הזאת אינה ריאלית כשמדובר בשינה על החוף, ועלולים להיות בה מראות לא צנועים (התארגנות לשינה וכד') ושכן מדובר על שהות ארוכה ואין לאדם יכולת שלא להסתכל, ולפיכך אפילו לשיטות המקלות הדבר אסור, בשל משך ההסתכלות ואופן ההסתכלות, כאשר מדובר בשהייה ממושכת, שקשה לומר שהיא אקראית (ראו: הרב דוד סתיו והרב אברהם סתיו, אבוא ביתך, חלק א, פרק כ; וכן: הרב שמואל כץ, קדושים תהיו, עמ' 65, שאוסר שחייה מעורבת גם אם שני המינים לבושים בביגוד מלא).
4. נדמה שיש לאסור לא רק מחשש למראות אסורים, אלא בשל האווירה עצמה: אין שום ספק שהאווירה בחוף ים שבו ישנים גברים לצד נשים, אף אם יש אנשים באזור (כך שאין לראות זאת כמקום מבודד), יוצרת הרגשה לא צנועה, לשני המינים. נוסף על כך בדרך כלל האווירה במקומות אלו נושאת אופי קליל. הרמב"ן מרחיב בפירושו לספר דברים (ו,יח) כי התורה ציוותה באופן כללי "ועשית הישר והטוב" ואין לה יכולת להתייחס לכל פרט ופרט. אבל אנו מצווים להבין את הכיוון ההלכתי והמוסרי של דברי התורה מתוך הכללים. ולכן מכל הטעמים הנ"ל יש לאסור
השאלה
שלום וברכה,
אשתי ואני לפעמים ישנים אצל ההורים שלה בשבתות או אצל אמא שלי לפעמים וקורה שפעמים אשתי בתקופת נידתה ויש מיטה אחת בחדר וספה בסלון עכשיו המיטה שאצל ההורים שלה זו מיטה שהייתה שלה וישנה בה כשהיא הייתה רווקה אז מה הדין במצב כזה מה צריך לעשות ?
תודה רבה
התשובה
השאלה
שלום,
בטעות בזמן יחסים בעלי סיים בחוץ אני נורא כועסת על עצמי ועליו ומרגישה רע.
אנחנו מקפידים על זה מאוד מאוד!! מאז הנישואין לא קרה כזה דבר, זה קרה מטעות איומה ואי הבנה שלי.
בכיתי מאוד ואני עצובה מאוד וכועסת עלי ועל בעלי. מה עושים?
תודה רבה
התשובה
כך התיר הכתב סופר (אבן העזר כו) לאשה שעם תחילת יחסי אישות הייתה נאלצת ללכת לשירותים וגרמה לבעלה להוצאת זרע, והוא מתיר את קיום מצוות העונה (לא באופן תדיר) למרות שבעקיפין ההשלכה תהיה הוצאת זרע לבטלה באונס. צד נוסף להקל נמצא גם בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (יורה דעה א,רלח) שמתיר מצד פסיק רישא דלא ניחא ליה.
נגיעה בין מחנכת לתלמידים צעירים
השאלה
שלום, האם אפשר להתקשר במוצאי שבת לחוץ לארץ, למשל לאמריקה לחברת שירות לקוחות כאשר באופן תאורטי יש סיכוי זה יהודי?
תודה
התשובה
שלום וברכה,
כאשר יצא בשבת בישראל, אין איסור "אמירה לעכו"ם" כאשר אצל היהודי יצאה שבת, אע"פ שאתה מתקשר לאינו יהודי במקום שבה עדיין שבת [שו”ת חלקת יעקב ג/ק”ו, שבט הלוי ג/קע”ב/ד].
יוצא מן הכלל היחיד מכלל זה הוא במקרה בה נעשה מלאכה מפורסמת לכל אדם שהוא של יהודי [חלקת יעקב שם], אך במקרה זה, בו אתה מתקשר לשרות לקוחות, זה לא המציאות.
לבסוף, לגבי החשש התיאורטי שמא אתה מסייע ליהודי [בארה"ב] לעבור עבירה, בעוד על פניו אם יש יהודים במדינה אליה אתה מתקשר, ואולי האדם שירים את הטלפון הוא יהודי [הנקרא בלשון ההלכה ספק "קבוע"] אליה נאמר [כתובות ט"ו עמוד א'] ש"כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי", קרי יש חשש של 50% שמא הוא יהודי, הספיקות רבות מדי כדי לאסור וזאת בשלוש מובנים:
- יכול להיות שאין כלל איסור של מסייע לדבר עבירה [התוס' (ע"ז ו: ד"ה מנין), הרמ"א (יו"ד קנא/א),]
- יכול להיות שגם אם יש אין באיסורי דרבנן והתקשרות הוא לכל היותר דרבנן [רמב"ן, חולין ק"ז:],
- גם אם יש איסור כזה באיסורי דרבנן, אין איסור "מסייע לדבר עבירה" לדעת הש"ך [שם ו'] ועוד, אם אדם מימלא עובר עבירות של חילול שבת.
ע"כ, אפשר להתקשר לארה"ב לשירות לקוחות כאשר כבר יצא שבת בישראל.
בברכה,
הרב יהושע גרינשטיין
נגיעה בין מחנכת לתלמידים צעירים
השאלה
שלום וברכה!
אשתי מורה והציעו לה עבודה בשנה הקרובה – חינוך כיתה ד/ה בבי"ס חילוני. המנהלת בקשה לדעת אם אשתי נוגעת בבנים צעירים בגילאים אלו.
רצינו לשמוע את דעת התורה שלכם בנושא. מהו הגיל שממנו אסור לחלוטין? האם בגיל זה יש סיטואציות שיהיה מותר? אלו סוגי נגיעה?
למשל, ילד קיבל מכה/ הרביצו לו/ בוכה, האם מותר לחבק אותו ע"מ להרגיע אותו?
האם עדיף לוותר על עבודה כזאת אם זה תנאי של המנהלת לקבלת המורה? גם אם אין אופציה אחרת?
תודה רבה!
התשובה
שם לתינוק
השאלה
שלום הרב,
ב"ה נולד לנו בן בריא. חשבנו לקרוא לו עדן והייתי מעוניין לשמוע את דעתו של הרב על השם.
בתודה מראש
התשובה
שלום,
ראשית מזל טוב! שתגדלו אותו בבריאות טובה ותרוו ממנו הרבה נחת ותזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים!
הגמרא אומרת (ברכות ז ע"ב) שיש משמעות לקריאת השמות, והשם גורם לתכונותיו של הנולד הנקרא בשם זה. בספרי קבלה (למשל: אריז"ל, שער הגלגולים, הקדמה כג) אמנם מופיע שהשם משקף עניינים נסתרים, אך בהלכה עצמה יש התייחסויות מעטות המגבילות את קריאת השמות:
א. משתדלים שלא לקרוא בשם של מי שמת בצורה טראגית או בקיצור ימים, כדי לא לקשור את גורלם (ראה למשל: אגרות משה, יו"ד, ב, קכב).
ב. יש שמות בעלי משמעות שלילית לאורך ההיסטוריה שכן היו רשעים שנקראו כך. כך למשל: עשו, נמרוד, אחאב וכד'. הגמרא דורשת את הפסוק "שם רשעים ירקב" שלא קוראים על שם רשע (יומא לח ע"ב).
יש גם דיונים נוספים לגבי קריאה לבנים בשם בנות ולהיפך.
חשוב לציין כי מאחר שלאדם יש בחירה חופשית והיא עיקר גדול ובסיסי ביהדות (רמב"ם הלכות תשובה ה,ג) הרי שבכל מקרה לא מדובר בהשפעה המכריעה את בחירתו של הילוד אלא לכל היותר בהשפעה רעה עליו. לכן יש המקפידים יותר לבחור שם של צדיק, או אדם שעשה בחייו מעשים טובים.
השם 'עדן' מופיע בתנ"ך כמקום שבו היה הגן שבו הוצב אדם הראשון לאחר בריאתו ("ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר" בראשית ב,ח) ולכן הוא נאמר בהקשר חיובי ואם השם מוצא חן בעיני ההורים, אתם יכולים לקרוא לילד כך ולתת לו – וגם לכם – שאיפות גדולות לחנך אותו לשלמות של מידות טובות ומעשים טובים.
מזל טוב!
הרב משה כהן
רבני בית הלל
ריחוק בימי בנידה ושלום בית כאשר אחד מבני הזוג לא דתי
השאלה
אני חילוני ונשוי לדתיה, אנחנו שומרים נידה באופן שכ 11 יום אין יחסים מלאים אך יש מגע.
מאחר וזה גורם לבעיות רבות רציתי לשאול האם עדיף הלכתית לשמור יותר, כלומר גם מגע, אך ללא שבעת הנקיים. וכך יכול להיות שלום בית.
תודה
תשובה
שלום רב,
א. קודם כל אציין את הערכתי לבחירה שלכם לנסות ולשמור על ההלכה במסגרת הזוגית למרות שאתה לא דתי; זה בוודאי לא קל וכל הכבוד על הרצון לעשות כך.
ב. בטרם אשיב, אשתף אותך בכמה לבטים.
איני יודע מדוע מבין שניכם, שאלת אתה – למרות שאתה מציין כי אינך דתי. שהרי לכאורה לא תהיה מחויב לתשובה שלא תמצא חן בעיניך…
קשה גם להכריע כאשר לא ברורים לי הרקע המשפחתי, הנסיבות (רמת ההקפדה והמחויבות למצוות) וההקשר שבו נשאלת השאלה. כך לדוגמה ציינת בקצרצרה שתשובה מקלה יכולה לסייע לשלום בית: אולם מאחר שבכל מקרה הספק שאתה מעלה בשאלתך הוא חיתוך חי בבשרה של ההלכה, כמו שאפרט, חובה על משיב להכיר את הנסיבות לעומקן, להבין למה כוונתך או כוונתכם ב'שלום בית', ועד כמה יכול להיות לזה משמעות והשפעה על ההלכה במקרה זה, ואולי הפיתרון אינו הלכתי. ועל כן אנו ממליצים ליצור קשר אישי עם רב שיכיר אתכם ויוכל לתת מענה יותר מדויק לשאלתכם, כמו כן אנו מזמינים אותך לשלוח פרטי קשר טלפוני כדי שנוכל לשוחח על הדברים בצורה ישירה.
ג. כללית אומר, שימי הריחוק בין בני זוג מתחלקים לשני חלקים: הראשון, מהרגע שהאשה קיבלה מחזור (אפילו רואה טיפת דם) ולאורך כל תקופת המחזור (בדרך כלל מינימום חמישה ימים, כולל יום ראיית הדם בפעם הראשונה במחזור הנוכחי). החלק השני מתחיל משקיעת החמה שאחרי היום האחרון בתקופת המחזור (האשה עושה "הפסק טהרה" לפני השקיעה) ועד שבעה ימים מלאים ("שבעה נקיים").
לכן שמירה על הלכות נידה מחייבת בדרך כלל לפחות 12 ימים של ריחוק. רק במקרה שבו המחזור קצר יותר מחמישה ימים, או במקרה של כתם, האשכנזים עדיין מחמירים 12 יום ואלו חלק מהספרדים מקלים ומסתפקים ב-11 יום. אולם, כאמור, בדרך כלל מחזור איננו קצר מחמישה ימים ולכן יש להקפיד על 12 יום, לפחות (תלוי באורך המחזור), ולא 11.
את הפסק הטהרה יש לעשות ביסודיות ולפני השקיעה של היום האחרון שבו רואה האשה דם, וכן לעשות בדיקות טהרה לפחות הן ביום הראשון של שבעת הנקיים והן ביום האחרון, השביעי. עד כאן התייחסתי לעצם הקפדה על ימי הריחוק, ברמה המינימלית ביותר.
ד. בחלק השני של שאלתך אתה שואל האם עדיף הלכתית לשמור גם מגע אך לקצר ולא לשמור שבעת נקיים.
אין לפוסק סמכות הלכתית לומר לוותר על דין א' כדי לקיים את דין ב': אם אחד הדינים היה חומרא או מנהג ולא עיקר הדין היה אפשר להקל בו. ברם לענייננו, יש חובה הן לשמור על מגע והן לשמור על שבעה נקיים ואינני יכול לומר 'מה עדיף'.
במדרג ההלכתי, קשה להכריע בין שמירה על שבעה נקיים (שהיא חלק בלתי נפרד מעצם הלכות נידה) לבין מגע בין בני זוג, שבדרך כלל הוא אסור בימי הריחוק באותו מדרג כמו שבעה נקיים. עם זאת, אם בכל זאת צריך להחליט בין השניים, ולאור שאלתך הספציפית, נראה כי 'עדיף' לוותר על מגע אך לשמר על שבעת הנקיים כהלכתם, וכדלעיל.
ה. חובה להבין הבנה מלאה את המצב הזוגי במקרה זה, את השיקולים המשותפים שעומדים בפניכם, היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם (אולי עם עזרה חיצונית) ואלה גם ישפיעו על דיוק התשובה הסופית ההלכתית.
ו. מעבר לנקודת המבט הדתית שלפיה גם בדברים האינטימיים ביותר ישנה מחויבות של אדם לאלוקיו, הלכות נידה יכולים להוות סובלימציה ועידון של קשר גופני ויצירת מרחב בעל משמעות רוחנית-ערכית בשיתוף פעולה בין בני הזוג. זאת, מעבר לשימור מתח האהבה דווקא דרך תקופות שבהן בני הזוג אסורים זה לזה.
ז. אני מאחל לכם כל טוב והצלחה גדולה בשלום הבית, גם בזכות השמירה על הלכות טהרת המשפחה.
הרב משה כהן,
רבני בית הלל
צניעות במסלולים עם בריכות מים
השאלה
ההורים שלי מזמינים אותנו ואת שאר הילדים לטיולים שונים בארץ יחד עם כל הנכדים. מדי פעם מטיילים במסלולים עם בריכות מים, ובדרך הטבע הלבוש בבריכות אלו מאוד לא צנוע. כשהייתי לבד הייתי יושב רחוק. כיום יש לנו בת 8 ובן 7, אז אמרתי להורי שמבחינתי זה כמעט כמו בריכה מעורבת, הם טענו שמסלולים ללא מים הם משעממים לשאר הנכדים. והם פוגשים הרבה חרדים במסלולים האלה.
אני יודע שאפשר לגבב קולות, שבתחילת המסלול לא תמיד יודעים על חוסר הצניעות, והטיול הוא צורך נפשי , והילדים שלנו פחות מגיל 9, וגם ברחוב הביגוד לא צנוע… אבל לדעתי קשה להקל. אז מה עושים? ואולי נחת להורים הוא שיקול להקל.
סעיף נוסף הוא איפה הגבול של מה אסור בהחלטיות, האם שיט בקיאקים הוא כמו הליכה ברחוב כי לא נמצאים באותה בריכה, ואולי גם ברחוב צריך להשתדל לא ללכת ברחוב לא צנוע רק למטרות של טיול , בפרט שאפשר לטייל במקומות אחרים.
במוסגר, אני אישית לא בקי במסלולי טיולים, אז אני לא יודע להציע מסלולים גם נחמדים וגם צנועים.
התשובה
השלום והברכה,
שאלתך היא אחד הדוגמאות המובהקות לסתירה בין ערכים, שהיא פרי תוצר של החיים הריאליים עלי אדמות בה אנו מנסים לאזן בין ערכים שונים שלפעמים באים בסתירה האחד לשני. במקרה זה, ערכי כיבוד ההורים [הרוצים להוציא את הילדים והנכדים לטיול] בתוספת ערך הטיול בארץ [שהוא גם מילוי זמן בתוכן ראוי בזמן חופשה וגם מגביר את תחושת אהבת הארץ] לבין ערך איסור הסתכלות על מראות לא צנועות [ראה לדוג' משנ"ב ע"ה/ז' לפרטים], יחד עם איסור רחצה במקום בה יש רחצה מעורבת [ראה אגרות משה אה"ע נ"ו].
לעצם השאלה, מכיון שעיקר המטרה היא לצאת לטיול, כאשר במסלול ישנו גם מקומות רחצה [בניגוד להליכה לחוף הים או בריכה, בה המטרה היחידה היא רחצה], הרי:
- לאו דווקא מי שנמצא יתלבש שלא בצניעות [שהרי יש מסלול מעבר למים,] מה גם שהמציאות מוכיחה שהרבה אנשים נכנסים למים במקומות אלו מכוסים בצניעות מינמלית [בניגוד לחוף הים/בריכה] ואזי אין איסור להיות בהם [אגרות משה אה"ע ס"ט] בייחוד אם אין דרך לעקוף את המקום [בבא בתרא נ"ז עמוד ב', אגרות משה, שם נ"ו].
- גם אם יהיו אנשים שלא לבושים בצניעות, אפשר להתרחק טיפה, ולמצוא מקום בה אין הרבה אנשים, או אנשים לבושים ושם להיכנס למים, דבר שאינו מתאפשר בבריכה בד"כ.
- במקרה שבה אין ברירה, ויש מים שהילדים בגיל מתחת לבר/בת מצווה רוצים להיכנס בה, ואין מקום אחר, צריך לנסות שאשתך תיכנס איתם למקום ואתה תלווה אותם במסלול אך דווקא במים לא תיכנס.
- אם אין ברירה, וכדי להשגיח עליהם במים, אתה חייב להיכנס למקום, תוכל להיכנס אך בתנאי שאתה מוריד משקפיים/מטה את המבט כדי לא להסתכל על מראות אסורים [משנ"ב ע"ה/ז, ב"ח ע"ה ד"ה "טפח",] רק להשגיח על הילדים ובמקרה זה, אם אתה לא מביט בכוונה על מראות לא צנועות אלא אתה רואה בחטף ולא מתכוון, אין בכך איסור [בית יוסף או"ח ע"ה סוף ד"ה "טפח", משנ"ב שם ז].
הרב יהושע גרינשטיין
רבני בית הלל
כשרות מגילת אסתר שהוסיפו בה סימני פיסוק/טעמים בדיו
השאלה
מגילת אסתר כשרה שהוסיפו בה סימני טעמים/פיסוק בדיו, האם יוצאים בה ידי חובת קריאת מגילה ?
שלום וברכה,
כתב הרשב"א (שו"ת סימן ע) שמגילה שניקד אותה אינה פסולה. ועוד כתב שאם יש בה בדף הראשון ברכות ופיוטים דבר פשוט שהיא כשרה. ובעקבותיו כתב השולחן ערוך (תרצא,ט): מגילה שהיא נקודה, וכן אם כתב בה בדף הראשון ברכות ופיוטים אינה נפסלת בכך.
מלשונם משמע שרק בדיעבד ניתן לנקד את המגילה אך לא לכתחילה (וכן כתב בפרי מגדים).
כל הנ"ל לגבי ניקוד המגילה. מה לגבי טעמים?
המגן אברהם מתייחס לכך (אות י) וכותב כי ש"צ שאינו בקי בנגינה בעל פה ואין מי שיודע להקרות לו, מותר לכתוב הטעמים, ולא גרע מניקוד. גם בלשונו ברור כי זה רק בדיעבד. הוא אף מסכם שאם אין הטעמים במגילה מותר לקרוא בלי טעמים בכלל. המשנה ברורה (אות כה) מביא את דבריו.
ניתן להבין את סוף דברי המגן אברהם כך שלדעתו עדיף לקרוא בלי טעמים בכלל מאשר לכתוב טעמים בתוך המגילה, וכן אמנם הבין ערוך השולחן (סעיף יד). לדבריו פיתרון הכתיבה בתוך המגילה הוא מאוד בדיעבד. אמנם ניתן להבין שהוא לא חושב שהדבר עדיף, אלא שהוא מחדש כי גם לולא יכתבו את הטעמים, אין לחשוש שקריאה בלי טעמים פסולה (כך נראה לדוגמה בקיצור שולחן ערוך קמא, יח). לפי גישה זו כתיבה בתוך מגילה שמורה אמנם למקרה דיעבד, אבל במקרה שממילא אין קורא שיודע טעמים זוהי הדרך הראויה.
פיתרון מוצע (שיועיל לחוששים לדעת ערוך השולחן דלעיל) הוא להיעזר בשקף נייר או פלסטיק שקוף, שעליו כתובים טעמי המקרא, תוך הקפדה שלא יסתיר את האותיות (שו"ת במראה הבזק ג,יג; ז,ו).
משיב: הרב משה כהן
ארגון בית הלל
שאל את הרב
שאלות בנושא זוגיות
השאלה
שלום וברכה,
רציתי לדעת האם מותר שגבר ישן בסמוך לאישה בשטח פתוח(חוף ים וכדומה) בהתחשב בזה שיהיו עוד אנשים באזור ואם אפשר גם מה המקור
תודה
תשובה
1. גבר ואשה, כששניהם לא נשואים זה לזה, אסורים להתייחד במקום סגור או מבודד. אולם כאשר מדובר ברשות הרבים ובמקום שיש בו אנשים אחרים הדבר מותר מצד דיני ייחוד. אלו אינם מתאימים אפוא למקרה דנן.
2. ההקשר שנראה יותר נכון הוא דברי הגמרא (בבא בתרא נז,ע"ב) אשר דנה באפשרות ההליכה במקומות לא צנועים. הגמרא אוסרת מכל וכל ללכת במקום לא צנוע כשיש אפשרות אחרת שלא להגיע לשם; ברם כשאין אפשרות שכזאת, הגמרא קובעת כי נדרש רק להתאמץ שלא לראות את המראה הלא צנוע, אך אין חובה בכך.
3. ברי כי המקרה שבו נשאלת השאלה – בטיול, שינה על החוף וכד' – מהווה שינוי מההרגל היום יומי של האדם (גם למי שרגיל בחברה מעורבת) ולכן יש לדון בצורך להיכנס למקום שכזה. האם טיול הוא הכרח או שאדם תמיד יכול להימנע ממנו? נראה כי ניתן לסמוך מעיקר הדין על השיטות המקלות לפיהן טיול נחשב כצורך סביר של אדם (ראו: הרב דוד סתיו, בין הזמנים, הלכות טיולים, במקורות שבהערה 22). ואולם גם אז יש לפחות שלא להסתכל בשעה שעובר במקום. הדרישה הזאת אינה ריאלית כשמדובר בשינה על החוף, ועלולים להיות בה מראות לא צנועים (התארגנות לשינה וכד') ושכן מדובר על שהות ארוכה ואין לאדם יכולת שלא להסתכל, ולפיכך אפילו לשיטות המקלות הדבר אסור, בשל משך ההסתכלות ואופן ההסתכלות, כאשר מדובר בשהייה ממושכת, שקשה לומר שהיא אקראית (ראו: הרב דוד סתיו והרב אברהם סתיו, אבוא ביתך, חלק א, פרק כ; וכן: הרב שמואל כץ, קדושים תהיו, עמ' 65, שאוסר שחייה מעורבת גם אם שני המינים לבושים בביגוד מלא).
4. נדמה שיש לאסור לא רק מחשש למראות אסורים, אלא בשל האווירה עצמה: אין שום ספק שהאווירה בחוף ים שבו ישנים גברים לצד נשים, אף אם יש אנשים באזור (כך שאין לראות זאת כמקום מבודד), יוצרת הרגשה לא צנועה, לשני המינים. נוסף על כך בדרך כלל האווירה במקומות אלו נושאת אופי קליל. הרמב"ן מרחיב בפירושו לספר דברים (ו,יח) כי התורה ציוותה באופן כללי "ועשית הישר והטוב" ואין לה יכולת להתייחס לכל פרט ופרט. אבל אנו מצווים להבין את הכיוון ההלכתי והמוסרי של דברי התורה מתוך הכללים. ולכן מכל הטעמים הנ"ל יש לאסור
השאלה
שלום וברכה,
אשתי ואני לפעמים ישנים אצל ההורים שלה בשבתות או אצל אמא שלי לפעמים וקורה שפעמים אשתי בתקופת נידתה ויש מיטה אחת בחדר וספה בסלון עכשיו המיטה שאצל ההורים שלה זו מיטה שהייתה שלה וישנה בה כשהיא הייתה רווקה אז מה הדין במצב כזה מה צריך לעשות ?
תודה רבה
התשובה
השאלה
שלום,
בטעות בזמן יחסים בעלי סיים בחוץ אני נורא כועסת על עצמי ועליו ומרגישה רע.
אנחנו מקפידים על זה מאוד מאוד!! מאז הנישואין לא קרה כזה דבר, זה קרה מטעות איומה ואי הבנה שלי.
בכיתי מאוד ואני עצובה מאוד וכועסת עלי ועל בעלי. מה עושים?
תודה רבה
התשובה
כך התיר הכתב סופר (אבן העזר כו) לאשה שעם תחילת יחסי אישות הייתה נאלצת ללכת לשירותים וגרמה לבעלה להוצאת זרע, והוא מתיר את קיום מצוות העונה (לא באופן תדיר) למרות שבעקיפין ההשלכה תהיה הוצאת זרע לבטלה באונס. צד נוסף להקל נמצא גם בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (יורה דעה א,רלח) שמתיר מצד פסיק רישא דלא ניחא ליה.
ריחוק בימי בנידה ושלום בית כאשר אחד מבני הזוג לא דתי
השאלה
אני חילוני ונשוי לדתיה, אנחנו שומרים נידה באופן שכ 11 יום אין יחסים מלאים אך יש מגע.
מאחר וזה גורם לבעיות רבות רציתי לשאול האם עדיף הלכתית לשמור יותר, כלומר גם מגע, אך ללא שבעת הנקיים. וכך יכול להיות שלום בית.
תודה
תשובה
שלום רב,
א. קודם כל אציין את הערכתי לבחירה שלכם לנסות ולשמור על ההלכה במסגרת הזוגית למרות שאתה לא דתי; זה בוודאי לא קל וכל הכבוד על הרצון לעשות כך.
ב. בטרם אשיב, אשתף אותך בכמה לבטים.
איני יודע מדוע מבין שניכם, שאלת אתה – למרות שאתה מציין כי אינך דתי. שהרי לכאורה לא תהיה מחויב לתשובה שלא תמצא חן בעיניך…
קשה גם להכריע כאשר לא ברורים לי הרקע המשפחתי, הנסיבות (רמת ההקפדה והמחויבות למצוות) וההקשר שבו נשאלת השאלה. כך לדוגמה ציינת בקצרצרה שתשובה מקלה יכולה לסייע לשלום בית: אולם מאחר שבכל מקרה הספק שאתה מעלה בשאלתך הוא חיתוך חי בבשרה של ההלכה, כמו שאפרט, חובה על משיב להכיר את הנסיבות לעומקן, להבין למה כוונתך או כוונתכם ב'שלום בית', ועד כמה יכול להיות לזה משמעות והשפעה על ההלכה במקרה זה, ואולי הפיתרון אינו הלכתי. ועל כן אנו ממליצים ליצור קשר אישי עם רב שיכיר אתכם ויוכל לתת מענה יותר מדויק לשאלתכם, כמו כן אנו מזמינים אותך לשלוח פרטי קשר טלפוני כדי שנוכל לשוחח על הדברים בצורה ישירה.
ג. כללית אומר, שימי הריחוק בין בני זוג מתחלקים לשני חלקים: הראשון, מהרגע שהאשה קיבלה מחזור (אפילו רואה טיפת דם) ולאורך כל תקופת המחזור (בדרך כלל מינימום חמישה ימים, כולל יום ראיית הדם בפעם הראשונה במחזור הנוכחי). החלק השני מתחיל משקיעת החמה שאחרי היום האחרון בתקופת המחזור (האשה עושה "הפסק טהרה" לפני השקיעה) ועד שבעה ימים מלאים ("שבעה נקיים").
לכן שמירה על הלכות נידה מחייבת בדרך כלל לפחות 12 ימים של ריחוק. רק במקרה שבו המחזור קצר יותר מחמישה ימים, או במקרה של כתם, האשכנזים עדיין מחמירים 12 יום ואלו חלק מהספרדים מקלים ומסתפקים ב-11 יום. אולם, כאמור, בדרך כלל מחזור איננו קצר מחמישה ימים ולכן יש להקפיד על 12 יום, לפחות (תלוי באורך המחזור), ולא 11.
את הפסק הטהרה יש לעשות ביסודיות ולפני השקיעה של היום האחרון שבו רואה האשה דם, וכן לעשות בדיקות טהרה לפחות הן ביום הראשון של שבעת הנקיים והן ביום האחרון, השביעי. עד כאן התייחסתי לעצם הקפדה על ימי הריחוק, ברמה המינימלית ביותר.
ד. בחלק השני של שאלתך אתה שואל האם עדיף הלכתית לשמור גם מגע אך לקצר ולא לשמור שבעת נקיים.
אין לפוסק סמכות הלכתית לומר לוותר על דין א' כדי לקיים את דין ב': אם אחד הדינים היה חומרא או מנהג ולא עיקר הדין היה אפשר להקל בו. ברם לענייננו, יש חובה הן לשמור על מגע והן לשמור על שבעה נקיים ואינני יכול לומר 'מה עדיף'.
במדרג ההלכתי, קשה להכריע בין שמירה על שבעה נקיים (שהיא חלק בלתי נפרד מעצם הלכות נידה) לבין מגע בין בני זוג, שבדרך כלל הוא אסור בימי הריחוק באותו מדרג כמו שבעה נקיים. עם זאת, אם בכל זאת צריך להחליט בין השניים, ולאור שאלתך הספציפית, נראה כי 'עדיף' לוותר על מגע אך לשמר על שבעת הנקיים כהלכתם, וכדלעיל.
ה. חובה להבין הבנה מלאה את המצב הזוגי במקרה זה, את השיקולים המשותפים שעומדים בפניכם, היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם (אולי עם עזרה חיצונית) ואלה גם ישפיעו על דיוק התשובה הסופית ההלכתית.
ו. מעבר לנקודת המבט הדתית שלפיה גם בדברים האינטימיים ביותר ישנה מחויבות של אדם לאלוקיו, הלכות נידה יכולים להוות סובלימציה ועידון של קשר גופני ויצירת מרחב בעל משמעות רוחנית-ערכית בשיתוף פעולה בין בני הזוג. זאת, מעבר לשימור מתח האהבה דווקא דרך תקופות שבהן בני הזוג אסורים זה לזה.
ז. אני מאחל לכם כל טוב והצלחה גדולה בשלום הבית, גם בזכות השמירה על הלכות טהרת המשפחה.
הרב משה כהן,
רבני בית הלל
כדור של בנות
פורסם במקור באתר "נאמני תורה ועבודה"
על עולם לימוד התורה הנשי והקשר בינו לבין מקורות חכמי ספרד והמזרח; על בית מדרש שיש בו חלונות ועל לימוד של אחווה אל מול לימוד של זוגיות: תמונות והגיגים על מסירה, התמסרות ומסורת
שלושה אתגרים
דימויים רבים נאמרו בה, בתורה שלנו.
דימויים מן המטבח והמזווה, מהגינה ומבית המרקחת – מגוננים, מזינים, ריחניים, משכרי חושים, הפכפכים, מפכים, משיבי נפש.[1] לצדם גם דימויים משדה הקרב, שבהם מהדהד צחצוח חרבות זו בזו, שינון חצים אל אשפתם ואפילו עריפת ראשים יש שם, במאגר הססגוני והרב-חושי שמציעים חכמינו לייצג את חוויית העולם ומלואו שבלימוד התורה.
ויש דימוי מדרשי חינני במיוחד שלוקח את התורה בעדינות, מעגל אותה לכדי כדור קטן ושולח אותה למגרש המשחקים של הבנות:
דברי חכמים כדרבנות – ככדור של בנות, שמתכדרר מיד ליד ואינו נופל לארץ.[2]
ניתן לדמיין מעגל גדול של תלמידות נלהבות, עומדות צפופות כתף אל כתף, דרוכות שהכדור לא ייפול מידן במהלך ההתמסרות. חוויה קבוצתית עולצת, מעגלית ושוויונית. זהו דימוי יצירתי ונפלא ללימוד התורה ולהעברת המסורת, דימוי הלוקח ביודעין את הדרבן החד והמצליף שבדברי קהלת ומעביר אותו מטמורפוזה מחויכת, מודעת לעצמה.
הפירוש בתוספות אף מרחיב את התמונה:
ודרשינן ככדור של בנות שזורקין זו ליד חברתה, כך אדם מוסר דברי תורה לחברו ולתלמידיו זה לזה ומתפקחין זה מזה.[3]
מסירה היא לא רק העברה טכנית בפס ייצור, שבו המוצר עובר באופן סטרילי.[4] כל דור וכל מתווך מטביע בו את הבנתו ואישיותו, ולכן יש במסירה גם ממד מרגש של פקיחת עיניים, של הארה וגילוי – ומתפקחין זה מזה. למעשה זהו לימוד ב"חבורה", קבוצה לא-היררכית של לומדים, שבה כל אחד תורם את הזווית שלו לפקיחת העיניים וסך זוויות ההתבוננות מעשירות את הידע ההולך ומצטבר.
נראה שהמדרש מצביע על כך שמשחק כדור של בנות שונה במהותו מאותו משחק כאשר הוא מתרחש במגרש הגברי. אפשר להעלות על הדעת מגוון דימויים רחב מעולם משחקי הכדור. אין דומה משחק זוגי כמו טניס, שהוא ממש חברותא שבה כל צד נותן איזון-נגדי לשני, למשחק קבוצתי כמו כדורגל, שבו יש יעד גברי – להבקיע שער, לפצח את הסוגיה, לכבוש: "איש – דרכו לכבוש".[5]
לעומתם, הדימוי של המסירות בכדור של בנות מציע עולם דימויים נשי כהשאלה לבית המדרש. קל לדמיין זאת כמעגל שוויוני, שבו כל המשתתפות נמצאות באותו מרחק ממרכז המעגל, מעין כוריאוגרפיה של מחול.[6]
המשל מתפרץ אל תוך נמשלו, ופתאום לא מדובר רק בכדור במרכז המעגל – זוהי התורה שהן מתמסרות בה. המטאפורה עוברת מול עינינו ריאליזציה, והבנות פתאום מוסרות אחת לחברתה דברי תורה מאירי עיניים, מסורת של בנות.
שלושה אתגרים ניצבים מול פניהן של נשים המבקשות להיכנס להיכל בית המדרש – מסירה, התמסרות ומסורת.
מסירה: האם ישנו קול נשי בלימוד תורה, ששונה מהותית מהקול הגברי הקלאסי? האם צריך לחפש קול כזה? האם נשים מביאות עמן אל התורה קריאה רעננה, שאלות חדשות וחשיבה מוסרית אחרת? או שמא זו רק הגדלה כמותית מבורכת של חבורת הלומדים בעם ישראל?
התמסרות: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" – הכיצד תממשנה זאת נשים המבקשות להיות אמהות, הקשובות לגופן ולפריונן, המתפקדות בבית ומחוצה לו? האם יש להן יכולת או רצון להתמסרות, במובן של טוטאליות? האם ניתן לתרגם את החוויה השואבת וההוליסטית לשעות חלקיות? ושמא ניתן להתמסר בשלמות לכמה משימות במקביל?
מסורת: מאחר ואין מסורת רבת שנים של לימוד תורה נשי, מאין נשאב את הדגמים? האם מספיק ש"אנחנו עצמנו נחפור את מתותינו מקברי ההיסטוריה וניתן להן יד ושם ופה"?.[7]
חכמת נשים
הביטוי החריף ביותר בספרות חז"ל כנגד מסירת התורה לנשים נמצא בתלמוד הירושלמי, בסיפור על המטרונה ור' אליעזר בן הורקנוס.[8] הגבירה העשירה, תורמת קבועה לישיבתו של ר' אליעזר, שואלת אותו שאלה פרשנית על הסיבה לעונשי המיתה השונים בחטא העגל. ר' אליעזר הוא סמל החכם המסורתן, בור סוד שאינו מאבד טיפה, זה שמעולם לא אמר דבר שלא קיבל מרבותיו. ר' אליעזר דוחה את המטרונה מעצם הזכות לשאול שאלה בתורה ושולח אותה להפנות את הלהט היצירתי שמקנן בה לאפיק נשי פרודוקטיבי – טווייה בפלך. לאחר שבנו הורקנוס נוזף בו על עלבון התורמת, שיגרום הפסד כלכלי לישיבה, נאחז ר' אליעזר בכל כוחו בהגמוניה הגברית על העברת המסורת ומשמיע את האמירה הקיצונית והנואשת: יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים!
אבל שאלתה של המטרונה נשארת לרחף בחלל בית המדרש. התלמידים מתפעלים מהניתוח המקורי שלה לסיפור חטא העגל ומבקשים תשובה מרבם.
זו מגיעה בגמרא לא באופן ישיר, אלא בשרשרת מסירה (גברית כמובן) משמו של ר' אליעזר:
רבי ברכיה רבי אבא בר כהנא בשם רבי ליעזר: כל מי שהיה לו עדים והתראה – היה מת בבית דין, עדים ולא התריה – היה נבדק כסוטה, לא עדים ולא התריה – היה מת במגפה.
אמנם ברובד הגלוי של הסיפור השואלת נדחית בקנה, אך בפועל השאלה, טובה ומאתגרת והשואלת מוכתרת (במקבילה בתלמוד הבבלי) כ"אישה חכמה".[9]
נראה לא מקרי שדווקא אישה הקוראת את פסוקי העגל מבחינה בדמיון שבין הפרקטיקה של טחינת העגל עד לעפר, זרייתו במים והשקייתו את בני ישראל החוטאים לבין המים המרים המאררים המושקים לאישה הסוטה. ייתכן כי האישה החכמה יוצרת כאן מדרש חדש על הבדיקה האם סטה העם מן הדרך ובגד באלוהיו, וכך באופן עקיף היא שואלת גם על טקס בדיקת הסוטה.[10]
אם כן, באותו סיפור שבו אנו מוצאים את האמירה החריפה ביותר כנגד מסירת התורה לנשים, בו עצמו אנו מוצאים רמז לפוטנציאל הקיים בקול נשי רענן לאתגר את השיח הבית-מדרשי בזוויות התבוננות חדשות. נמצא במקום קלקלתן שם היא תקנתן.
דוגמה פוקחת עיניים זו מרמזת לכך שכאשר אישה נכנסת ברצינות לעולם התורה, נכנסות עמה למעשה שתיים שלובות זרוע – גם אישה וגם חוה. כדברי ר' יצחק עראמה:
והנה בשני השמות – 'אישה', 'חוה', נתבאר שיש לאישה שתי תכליות: האחד מה שיורה עליו שם "אישה כי מאיש לוקחה" וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כפי שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות כאשר יורה פשט פרשת אשת חיל, והשני ענין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים, כאשר יורה שם "חוה – אם כל חי".[11]
שתי הבחינות הללו חוברות יחדיו ללימוד התורה של נשים – בחינת אישה שבהן מקבילה לחכמתם של אנשים. מעלה יתרה נתן להן הקב"ה בחינת חוה, המלווה אותן באינטואיציות נשיות וברגישות לקולות שוליים. עולם התורה יוצא אפוא נשכר פעמיים מחכמת הנשים-החוות: הן ברווח כמותי, בהאדרת מספר הלומדים, והן ברווח איכותי של רובד העמקה נוסף, 'חוואי'.
איילת אהבים
אחד הדימויים החזקים לתורה ולחכמה הוא הדימוי הנשי הארוטי, שנועד לבטא ריגוש מתמיד, משיכה ומסתורין. התורה היא איילת אהבים ויעלת חן, המרווה עדנים את דודה –הגבר הלומד אותה, ההוגה ושוגה באהבתה תמיד. בסיפורי חכמים רבים מוצגת התורה כצרתה-מתחרתה של האישה הריאלית הממתינה בבית לאיש שישוב מחיק אהובתו האחרת.
זוהי הבניה תרבותית השקועה בתת-מודע קולקטיבי של דורות לומדיה ואוהביה של התורה. קשה ואף מביך למדי לנסות ולדמיין תמונת ראי של נשים שלימודן הוא תינוי אהבים עם מהות דעת גברית. האם אין המבוכה הזו גופא מעין דרקון ארכיטיפי השומר על פתח המערה של המסורת?
שמא משהו מההתנגדות לכניסתן של נשים לשיח התורני נמצא עמוק ברובד המיתי של הפרת הסוד והמסתורין הזוגי שבין הגבר והתורה? ואולי חלק מהבשורה של כניסת נשים להיכל התורה היא דווקא בהסרת הרדידים מעל פני העלמה היפה שאין לה עיניים, שחרורה מההרמון הגברי וחשיפתה למעגל רעותיה, שיכולות להקיפה במחול שיש בו אנרגיות אחרות של תשוקת חיים וחיוניות?
שמא הדימוי ללימוד תורה לא חייב להיות דימוי של זוגיות, אלא דווקא דימוי של אחוות אחים, ובמקום מונוגמיה מחשבתית ניתן להכיל ריבוי קולות ורצפים. "אמור לחכמה אחותי את"[12] – דווקא אחותי ולא אשתי.
מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע
יציאתם של ר' שמעון בר יוחאי ובנו מהמערה מסתיימת בתמונה קטנה אך עוצמתית, תמונה המצליחה להשקיט את להבות הזעם ולהפיס את דעתו של התנא הטוטאלי והחד-משמעי, שלא יכול היה לסבול בני אדם "המניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה".[13]
ערב שבת בין השמשות – זמן לימינאלי, דמדומים שבין אור לחושך ובין חול לקודש, השבת מתקרבת והנה סבא זקן רץ ואוחז בידיו שני ענפי הדס לכבוד שבת. כשהוא נשאל מדוע שניים, הוא עונה: "אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור".
כל התמונה הזו היא חיבור בין עולמות, בין עבודת השדה של ימי המעשה לבין האור הרוחני של השבת, דרך חוש הריח, שהוא הדבר הפיזי הכי רוחני שקיים. אבל עיקר עוצמתה של התמונה הוא בחיבור שבין ה'זכור' ל'שמור'. ההבנה העמוקה של הזקן ששניהם בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע,[14] היא ההבנה שהזכירה – עולם הרוח והמחשבה – והשמירה – עולם העשייה וההגשמה – הן שני פנים של ברייה אחת, שתי התגלויות ששורשן אחד. ברגע שהפיצול שב לאחדותו, יכול בר-יוחאי להכיל אותו ואת התגלמויותיו ולעבור ממצב של שורף-עולם לעמדה של מתקן עולם.
האוקסימורון הספרותי הנפלא של הזקן הרץ מציע דגם ויזואלי הפוך לתמונת גוף החכם הקבור עמוק בחול. בתוך המערה של רשב"י ובנו יש ראשים דובבים ללא גוף, האוכל מגיע בכמוסות אנרגיה בטעם חרוב והלימוד מופסק רק בשעת התפילה. לכאורה גן עדן רוחני טהור ללא טרדות, אך כמה הוא מנותק ממצוות של גוף ושל מפגש אנושי, וכמה כואבת אחר-כך היא היציאה לאור המסנוור של חיי השעה.
האם נכון לשקוע ולו לכמה שנים בבית מדרש 'מערתי', אטום לרעשי רקע המסיחים את הדעת מעומקו של הלימוד, לצלול לים התלמוד כשסביב מים ומים ושקט ואבני שיש טהור? או שמא רצוי בית מדרש שחלונותיו שקופים ומכניסים את הרחוב על המולתו ואתגריו, את הזקנים הרצים ואת התינוקות הבוכים? נדמה כי בית-מדרש פתוח לקהילה, המתקשר עם העולם, מזמין אותו פנימה ומקרין אליו החוצה בו-זמנית, הוא עץ החיים ששורשיו יציבים יותר למחזיקים בו.
מספרים שבימי ראשית האנושות היו הגברים ציידים והנשים היו מלקטות זרעונים וצמחים, מחזיקות את האש ויוצרות כלים. מטבע הדברים היו הציידים ממוקדי-מטרה, דבקים במשימה אחת ומחודדי-קשב, ואילו הנשים פיתחו מיומנות מקבילות ופיצול קשב (multitasking), אפילו לוליינות.
מחקרים בפמיניזם תרבותי מראים כי אתיקה של נשים שונה בטבעה מזו של גברים, והיא מבוססת על חמלה, אמפתיה ויכולת גישור, ולא על שפה משפטית של זכויות וחובות.[15] לפיכך, דווקא בית מדרשה של אישה-חוה צריך להצטייד בחלונות שקופים-אטומים, שמהם התורה מקרינה החוצה וענני העולם משתקפים בחזרה על דפי הגמרא. מדרשה לבנות יכולה מלכתחילה לשמש כסולם בין שמים וארץ וכגשר בין פנים לחוץ. מדרשה משלבת טומנת בחובה פוטנציאל להמשך שילוב קודש בחיי המעשה, בכך ש'היום שאחרי' לא נחווה כשבר וריחוק, אלא כרצף מאוזן.
השו"ת הראשון
השאלה ההלכתית הראשונה בהיסטוריה נשאלה, ככל הנראה, על ידי נשים. היו אלו חמש אחיות אמיצות ולמדניות שיצרו תקדים משפטי לדורות לגבי ירושת בנות.[16] השאלה שלהן הגיעה מתוך מפגש בין החוק הקאנוני הכתוב על דרך הרוב, לבין אילוצי החיים הלא-אידיאליים של המיעוט. בנות צלפחד הראו שהאמת הדתית לא רק יורדת מהשמים, אלא גם צומחת מהארץ בהתערותא דלתתא. בנות צלפחד מצטיירות במדרש כמי שמכירות את השיח ההלכתי ומבינות שידע הוא המפתח ליצירת עולם מתוקן.
הבנות בחבורה זו הן מופת לאחוות אחיות. אין להן מנהיגה אחת דוברת, אלא הן באות בקול משותף, קבוצתי ולא היררכי. המדרש מסביר את החלפת סדר הופעת שמותיהן בתורה ש"כאן מנאן לפי סדר לידתן וכאן לפי סדר חכמתן, ובכל מקרה – בנות צלפחד שקולות היו".[17]
גם שמותיהן המצטלצלים של האחיות – נעה, מלכה, חגלה, מחלה ותרצה – רומזים לתנועה דינמית. הן אמנם דורשות נחלה שיש בה קביעות, יציבות והמשכיות שבטית, אך שמותיהן מעלים מקצב של ריקוד והתקדמות: תנועה, הליכה, חוגה, מחול וריצה.
החוק היהודי נקרא "הלכה" מאותו שורש של המילה הליכה, והוא מסמן של דרך חיים דינמית על מסלול של התקדמות, שיש בו תנועה ויש בו גמישות. השו"ת, כמו גם התקנות החברתיות הן הדרך בה ההלכה פוגשת בתחנות-ביניים על מסלולה את תוואי השטח הטופוגרפי הקשה ועוזרת לו לנווט קדימה. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו![18]
השראה ספרדית
ברית צריכה הייתה להיות כרותה בין עולם לימוד התורה הנשי המתחדש לבין מקורות חכמי ספרד והמזרח.[19] במקביל לניסיון לשחזר הדי קולות נשיים מן העבר ולחלץ גיבורות למדניות מבין השורות, הרי שיש מול עינינו מסורת בית-מדרשית מפוארת, חיה, שמכילה שילוב ואיזון בין כוחות, אינטואיציות חומלות וחלונות פתוחים אל העולם. דווקא עולם התורה הספרדי, שנתפס כיותר שמרן וכפחות פמיניסטי, קרוב בשפת העומק שלו לאותם מהלכים נשיים שאספנו עד כה.
נפתח באדריכלות כמעצבת חוויה דתית. נשווה את צורת הישיבה בבית הכנסת הספרדי – איש אל מול פני רעהו, אל צורת הישיבה הפרונטלית האשכנזית, עם הפנים לקודש. נמשיך לאופייה של שירת המענה הספרדית, שבה כל המתפללים, כולל ילדים קטנים, לוקחים חלק בסבב, אל מול ההיררכיה של חזן וקהל. איזה מהדגמים מהדהד יותר את החבורה המעגלית השוויונית?
נבחן גם את תכנית הלימודים בישיבה הספרדית, שמגמתה לגדל 'חכמים שלמים', אנשי אשכולות רחבי-דעת שידיהם רב להם בכל מקצועות התורה והחכמה – גם בתנ"ך, בפרשנות, בדקדוק ובשירה. חכמים המשלשים ימיהם במקרא, באגדה ובהלכה.[20]
סגנון הלימוד הספרדי במהותו מחובר לחיים – "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא"; פחות המשגה מופשטת ופלפול ויותר יכולת הכרעה למעשה. בהתאם לכך, הסוגה הספרותית העיקרית שנוצרה בישיבות הספרדיות בדורות האחרונים היא השו"ת – אותה ספרות המחברת בין התורה לחיים, בין הקאנוני לחד-פעמי ובין הרצוי למצוי. לעומתה, באשכנז התפתחה יותר ספרות עיונית של חידושים על הש"ס. אלו הן שתי תפיסות עולם לגבי תפקיד לימוד התורה – מחד גיסא, עיון אינטלקטואלי שמאדיר 'תורה לשמה', ומאידך גיסא, חיפוש 'נפקא מינה' למעשה, מתוך צורכי השעה.
אכן, מאפיין מרכזי של מסורת ספרד הוא העדפת הפרשנות החיה והתרבות שבעל-פה על פני הספרות הכתובה.[21] המסורת הדינמית כרוכה בבן-אנוש המוסר אותה ולא רק נכתבת זיכרון בספר. זהו בוודאי סממן שתואם עולם נשי של מסירה בעל-פה מאם לבת. כך התקבע בדיעבד, בדורות שבהם נשים פחות זכו ללמוד קרוא וכתוב, ולכן יצירתן פחות השתמרה בתרבות.[22]
הפוסק הספרדי לרוב לא נשאר ברחם החמים של מערת הישיבה, אלא שאיפתו "לשים עצמו בתוך כללות הקהל, וירד משה מן ההר אל העם".[23] הוא גם נקרא להוסיף לארבעת הטורים של ההלכה את 'הטור החמישי' – זה הטור הלא-כתוב המחובר לאדם החי, המבוסס על רגש, אינטואיציות וחכמת חיים.[24] האין טור חמישי זה מתאים לאנרגיות הנשיות שתוארו בראשית המאמר?
נוסיף לכך את המאפיינים הבאים:[25] מכלול של עשייה קהילתית ודאגה לציבור, יכולת הכלה רוחנית של מגוון, רגישות אנושית לאדם השואל, התחשבות במעגל קהילתי רחב כולל חולשותיו, תפיסה של צדק הוליסטי ולא של משפט, התבססות על דעות בשוליים כדי לפתור בעיות, והנחת מוצא ש'כוחא דהיתרא – עדיף'.
גם השילוב בין תורה למלאכה היה נר לרגלי רוב חכמי ספרד שהלכו בדרך הרמב"ם, שלא להתפרנס מן השררה. ממילא לימוד התורה שלהם לא יכול היה להיות טוטאלי, לא בחלוקת הזמן ביממה ולא במרחב ההתרחשות. בית המדרש התרחב לו אל השוק ואל סדנת האומן, וממילא "והגית בו יומם ולילה" לא התפרש כתלמוד תורה סביב השעון. אדרבה, 'והגית' מלשון הגות, מחשבה המרחפת כענן מעל ראשך, לצד מגוון עיסוקיך בעולם הזה, "למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו".[26]
מעניין לראות כי במונחים של ביקורת התרבות, ההבדלים בין חשיבה נשית לחשיבה גברית חופפים להבדלים בין חשיבה מערבית לחשיבה מזרחית, אם לטוב ואם למוטב. המזרח נתפס כ'אחר' הנשי של תרבות המערב – כנוע, נכבש, קרוב יותר לטבע ולא מתורבת. נקודת המבט של הגברים המערביים האוריינטליסטים יצרה שפה דומה לגנאי לנשי ולמזרחי. מה שרצו אותם האוריינטליסטים לדרוש לגנאי – נדרוש אנו לשבח, דרך נתינת קול דווקא לאלו שאין דרכם לכבוש.
נדמה כי בנרטיב החדש של בתי המדרש לנשים נוכח עד כה בעיקר דגם הישיבה האשכנזית הגברית. לאור כל האמור, נראה כי חלק מחיפוש הקול הנשי צריך לעבור דרך התיווך הטבעי והאותנטי של השפה הדתית הספרדית. שפה מתווכת זו, שיש לה היבטים תרבותיים 'נשיים', ומאפיינים בעלי בשורה דומה יכולה לעזור ביצירת רצף וחיבור מאוזן בין תלמוד למעשה, בין פנים לחוץ, בין זיכרון לשכחה ובין מהות של אישה וחוה.
זוהי הזמנה לכרות ברית עומק של מעגל שוויוני, אחוות אחים ולמידת עמיתים. לפתח שפת-תורה קהילתית שהיא לא-ליניארית, לא-טוטאלית, לא מערתית ולא כובשת. "אשריך ארץ שמלכך לא ענד חרבו/ אם ללחום חגרה ופתחה בשובו!".[27]
[1] ראו למשל: תענית ז ע"א, קידושין ל ע"ב ועוד.
[2] מדרש קהלת רבה יב, יא, על פי הפסוק מקהלת: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד".
[3] תוס' סנהדרין כו, ע"א, ד"ה: כדור.
[4] בלשונו של מאיר בוזגלו – מסירה ולא דיווח. ראו: שפה לנאמנים, ירושלים תשס"ט.
[6] התמונה השוויונית של מעגל שכל השותפים בו ניצבים במרחק שווה מהמרכז לקוחה מסוף מסכת תענית: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים"; תענית לא ע"א.
[7] אסתר שקלים, אלמות.
[8] ירושלמי סוטה, פ"ג ה"ד, יט ע"א, ומקבילה בבבלי יומא סו ע"ב.
[9] גם הרב בן ציון עוזיאל בפסק שנתן בעד זכות בחירה לנשים הצביע על הפער בין עמדת ר' אליעזר לעמדת המספר התלמודי: "וכן מה שכתוב 'אין חכמה לאישה אלא בפלך' אינו אלא מליצה יפה להשתמט מלהשיב על שאלתה, ובאמת התלמוד עצמו מעיד שאישה זאת עצמה הייתה חכמה, ואמר: שאלה אישה חכמה את ר' אליעזר". ראו: שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ג סימן ו.
[10] ראו: יהודית האופטמן, נשים קוראות תלמוד, בתוך: הרימי בכח קולך, בעריכת רינה לוין מלמד, 2001.
[11] ספר עקידת יצחק, פרשת בראשית, שער ט.
[15] ראו קרול גיליגן, בקול שונה, תל-אביב תשנ"ו.
[16] במדבר כז, א-יא; במדבר לו, א-יב.
[18] רש"י על במדבר כז,ז, ד"ה "כן בנות צלפחד דוברות".
[19] תודה לדוד, אישי, על התובנות וההשראה.
[20] ראו השיר 'כף הזהב' לר' רפאל בירדוגו: "…רוב עסקך בהלכות פסוקות, אך את כל הלכה תביט אל מקורה / …הלא כתבתי לך בני שלישים, במדרשים, בהלכות ובמקרא / …בפסוקים התבונן בפירושי, רש"י, רלב"ג ואבן עזרא / המה גילו כל סתום וכל טמון, והארץ מכבודם האירה/ והשמר מחורפות של הבלים, ואם עסקו בם אנשים של צורה / …וגם קצת עסק יהיה לך בשיר, ובמליצה תהיה נפשך זהירה…" בתוך: מי מנוחות, ירושלים תשס"ט.
[21] על פי הקדמתו של הרב יצחק שוראקי לספר מסורת בעידן המודרני – חכמים ספרדים בדורות האחרונים, סדרת עם הספר, תל-אביב תשס"ט.
[22] מבחינה אטימולוגית בעברית הזיכרון קשור בזכרים ואילו הנשייה משוחחת עם הנשיות.
[23] הרב שלום משאש, שו"ת שמש ומגן, ח"ב, חאה"ע, סימן טז, טוען כנגד הרב משה לוי.
[24] הרב משמ"ח אליקים: ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי המקום ולפי הזמן ולפי הדור… וכבר מילתי אמורה
כי צריך טור החמישי להתנהג בו ולהביא עצות מרחוק. בתוך: שו"ת שושנים לדוד, חאה"ע, חלק ב' סי' כד.
[25] בהרחבה, ראו בהקדמה של הרב שוראקי. לעיל, הערה 21.
[27] פתיחה לפיוט 'אשריך ארץ' של ר' דוד בוזגלו, מזמור לדוד סג, ירושלים תשנ"א.
- תמר ביטון (רביצקי) עומדת בראש מדרשת אמי"ת באר, מדרשה קהילתית לבנות בירוחם
קשר חברי בין בן לבת
השאלה
אנחנו זוג נשוי כ 30 שנים השבח לאל.
שומרי תורה ומצוות.
לאשתי מזה כשנתיים פסק המחזור החודשי.
בשנה האחרונה התפרץ אצלי באיבר המין פסוריאזיס מלווה באדמומיות ועור יבש וגירוי (בעיקר לאחר היחסי אישות) לכל הרופאים שביקרנו אצלם אין פתרון למצב,אף טיפול לא עזר ואפילו לא מקל על המצב…הורדנו את תדירות היחסי עד למינימום הניתן ובכל זאת לאחר שמשמשים הגירוי גובר ולא נעים בלשון המעטה (ונראה שלמעשה מעכב את ההחלמה שמקווים שתגיע) גם חומרי סיכה נמצאו חשודים הרופאים אסרו עלינו להשתמש בהם.
רצינו לשאול האם אפשר להשתמש בקונדום טבעי (ללא שום חומרים)
ובכך להפחית את החיכוך והמשך הנזק הלא נעים בלשון המעטה?
האם אין זה נחשב להוצאת זרע לבטלה?
אנחנו אובדי עצות נוכח ההלכה.
רוצים מאוד לשמור את הלכה והקדושה עם זאת המצב הביא אותנו לשאול את השאלות מאחר והנזק התגבר מאוד כפי שנאמר לעיל.
תשובה
א. יש להעריך מאוד את רצונכם ומאמציכם להקפיד, מתוך התמודדות עם מצב רפואי מאתגר, על שמירת ההלכה ועל הקדושה בחיי הנישואין. במצב רגיל יש אכן להיזהר מהוצאת זרע לבטלה (להלן: הוז"ל), הנחשבת בשלחן ערוך כ'עון [שהוא] חמור מכל עבירות שבתורה' (אבן העזר כג:א). אך כבר בתלמוד (יבמות עו ע"א) מצאנו היתר מפורש להוציא שכבת זרע שלא במסגרת יחסי אישות על-מנת לבדוק אם הגבר רשאי לבוא בקהל, ומכאן שבנסיבות מסוימות הוצאת הזרע מותרת, או משום 'דאיסור זה הותר מכללו אצל צורך מצוה' (שאלת יעב"ץ ח"א סי' מג) או משום שהוצאת זרע לצרכים שאינם הפריית האישה עשויה להיחשב כהוצאת זרע 'לצורך' ולא 'לבטלה' (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סי' ע, ודיון נרחב בשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"א סימן סג). לאורך הדורות נחלקו הפוסקים עד כמה יש להרחיב או לצמצם את פתח ההיתר להוז"ל שנפתח בסוגיית הגמרא הנ"ל. בבסיס המחלוקת ניצבות שתי שאלות:
(1) השאלה הראשונה: מהו שורש האיסור ואופיו? יש שעיגנו את עבירת הוז"ל בביטול פריה ורביה (רבנו תם בספר הישר סימן קסו, תוספות נדה יג ע"א), ויש שתפסו את הוז"ל כאיסור בפני עצמו (רמב"ן ותלמידיו נדה יג ע"א), אולי כסניף של איסור בל תשחית (שו"ת בנין ציון סימן קלז), ואולי כסוג של נאוף, זאת על סמך דרשת הגמרא (נדה יג ע"ב): 'לא תנאף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל'. כל אחד מההסברים הללו עשוי לפתוח פתח לדרכי היתר שונות. אם מדובר בביטול פריה ורביה, אפשר שלא יהיה איסור במקרים שבהם כבר קיים הבעל את מצוות פריה ורביה או במקרים שבני הזוג אינם מסוגלים להביא ילד לעולם. אם מדובר בבל תשחית, איסור זה מוגבל ל'דרך השחתה', ולא כש'ההשחתה' נעשית למען תועלת ראויה (רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"ח). ואם איסור הוז"ל נעוצה ב'לא תנאף', יש לבחון אם האיסור קיים גם כשהוצאת הזרע נעשית במסגרת יחסי אישות.
(2) השאלה השניה: האמנם מדובר ב'עון חמור מכל עבירות שבתורה', כדברי השלחן ערוך וכפי שמשתמע מהגמרא נדה דף יג ומהזוהר פרשת ויחי דף ריט ע"ב, או שמא מבחינה הלכתית מדובר באיסור הלכתי שאיננו עולה בחומרתו על שאר איסורים, העשוי להידחות מפני צרכים אחרים? פוסקים רבים ונכבדים סבורים שאין מדובר באיסור החריג בחומרתו, ולדעת רבים מדובר באיסור דרבנן ולא באיסור מדאורייתא (ראו מקורות ודיון אצל ר"ד ביגמן ור"ב הולצמן, עקרות הלכתית, עמ' 129-124, ועיינו גם אצל ר' צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין, אות טו, עמ' קמז והלאה). לעומתם ישנם פוסקים חשובים שהחמירו בהוז"ל מתוך החשש מפני חומרתה היתירה, אך לרוב גם הם מודים שמקרים מסוימים אינם נכללים בעון זה וניתן להתירם. במקרה שלפנינו, כמו במקרים אחרים של הוז"ל שנידונו בפסיקה, גם קיימת שיקול-על העשוי לחזק את צד ההיתר – הערך הגדול של קיום וטיפוח הזוגיות בין איש לאשתו: – 'דקשין גירושין וגדול הטלת השלום בין איש לאשה שהותר אפילו למחות השם על המים' (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא, שער א).
ב. בספרות ההלכתית הענפה לגבי מניעת הריון דנו הפוסקים אם אמצעי מניעה כגון דיאפרגמה וקונדום נחשבים כהוז"ל, ודעותיהם השונות של הפוסקים נעוצות בשיקולים שצוינו לעיל. חלק מהפוסקים סבורים שניתן להקל בכל מקרה המוגדר כ'צורך', כך שהוצאת הזרע לא תיחשב 'לבטלה', ואילו אחרים סבורים שיש להתיר רק אמצעים שאינם מפריעים למעשה הביאה ונחשבים כ'דרך תשמיש וגוף נהנה מן הגוף' (מהרש"ל, ים של שלמה יבמות פ"א סי' ח). לפי הגישה הראשונה, המתירה הוצאת זרע 'לצורך', יש מקום להתיר שימוש בקונדום במקרה שלפנינו, וכפי שכתב ר' משה פיינשטיין באגרות משה חלק אבן העזר ח"א סי' סג (עמ' קסב). גם לפי הגישה השניה, המצריכה 'דרך תשמיש', אפשר שנתיר שימוש קונדום במקרים מסוימים, שכן בעל שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כד אות ה) מחשיב גם ביאה בקונדום כ'דרך תשמיש'. אכן פוסקים רבים חלקו על קביעה זו של ה'אחיעזר' (אגרות משה שם, וראו מקורות נוספים אצל ר"א מלמד, פניני הלכה – שמחת הבית וברכתו ה, יז, ה), אך כאמור יש גם סברה נוספת להקל (שזה נחשב לצורך), ולמעשה יש לסמוך על הדעות המתירות בשעה של צורך גדול (ציץ אליעזר ח"ט סימן נא – קונטרס רפואה במשפחה שער ב, סימן ט-י; ציץ אליעזר ח"כ סימן נ; פניני הלכה – שמחת הבית וברכתו ו, ד). ואכן המקרה שלפנינו, שבו יחסי מין גורמים לצער פיזי קשה אצל הגבר ומקשים על החלמתו, נחשב למקרה של צורך גדול, והוא דומה מאוד למקרה שבו התיר בעל 'ציץ אליעזר' את השימוש בקונדום בח"כ סימן נ.
במקרה שלפנינו נוכל להוסיף כמה שיקולים נוספים להקל, והם יפורטו בסעיפים הבאים.
ג. במצב שבו בני הזוג כבר קיימו מצוות פריה ורביה או שאין בו פוטנציאל של פריה ורביה – כמו במקרה שלפנינו, שלאישה כבר אין מחזור חדשי – יש פוסקים הסבורים שאין איסור של הוז"ל, או שחומרת האיסור פוחתת עד לדרגה שהיא תידחה מפני מצות עונה (שו"ת אחיעזר ח"ג סימן כד אות ה). קשה לסמוך על היתר זה בלבד, שאין עליו הסכמה גורפת בין הפוסקים (ראו דיון באוצר הפוסקים לאבן העזר כג:א, פג ע"א-ע"ב), אבל חלק מהפוסקים המתנגדים באופן רגיל לשימוש בקונדום עשויים להסכים לכך במקרה שבו נוסף לצורך הגדול מדובר במקרה שאין בו פוטנציאל לפריה ורביה.
ד. יש פוסקים הסבורים שאיסור הוז"ל תלוי בכוונת הבעל להשחית את זרעו על-מנת למנוע מהאישה להתעבר, אך הוצאת הזרע מותרת 'אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר' (פסקי רי"ד יבמות יב ע"ב, והשוו שו"ת משיב דבר חיו"ד סימן פח), ושיטה זו הובאה כסניף להיתר לגבי שימוש בקונדום בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן נא – קונ' רפואה במשפחה שער ב.
ה. במקרה שלפנינו, שבו השימוש בקונדום נועד לא כאמצעי מניעה אלא כהגנה על אברו של הגבר מפני גירוי מצער ומזיק, ניתן להיעזר בתחבולת היתר שהוצעה בידי אחד מהמתנגדים הגדולים לשימוש בקונדום, הרב שלום מרדכי הכהן שבדרן (שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רסח): 'אבל נראה לצדד בנידון דידן להתיר באופן שיעשו בהכיס נקב בצד תחתית העטרה וכאשר ישפוך זרעו להכיס יהיה שותת תיכף לתוך הרחם של האשה מתוך הכיס מצד מטה של הכיס'. אמנם המהרש"ם היסס להסתמך על תחבולה זו למעשה, אך ההיגיון מאחוריה נראה ברור ומשכנע, ולפי שעה לא מצאתי פוסקים המתנגדים אליה. לפיכך נראה כי עשיית נקב בקונדום במקום המתאים עשויה להתיר את השימוש בו גם לפי הפוסקים המתנגדים לכך באופן כללי.
סיכום:
מעיקר הדין ראוי ונכון להסתמך על הפוסקים המתירים שימוש בקונדום במצב של צורך גדול, כגון המקרה שלפנינו שהדבר נחוץ מאוד כדי לאפשר לבני הזוג להמשיך את זוגיותם באהבה ובשמחה. אפילו פוסקים המתנגדים באופן רגיל לשימוש בקונדום עשויים להסכים במקרה שלפנינו שבו השימוש בקונדום לא נועד למנוע כניסה להריון, וקיום פריה ורביה כלל איננו אפשרי כעת לבני הזוג. מעבר לכך, אם ייעשה נקב בקונדום המאפשר לזרע להיפלט אל תוך גופה של האישה, ככל הנראה אפילו פוסקים הנחרצים ביותר בפסיקה המחמירה לגבי קונדום עשויים להסכים שבנסיבות הללו אין מדובר כלל בהוז"ל אלא בדרך תשמיש המותרת על-פי הלכה.
התשובה ניתנה מרבני בית הלל
האם כהן פטור ממטלות בית לא מכובדות?
השאלה
האם אשה יכולה לבקש מבעלה כהן לזרוק פח אשפה , או להחליף טיטולים לתינוק?
תשובה
שלום רב,
בעניין זה יש לחלק בין שני עניינים:
א. המשנה בגיטין דף נט. אומרת שכהן קורא ראשון משום דרכי שלום. והגמ' שם בהמשך לומדת "וקדשתו" – לכל דבר שבקדושה. ומפרטת הגמ' – תנא דבי רבי ישמעאל: לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול כל דבר ראשון. וכן נפסק בשולחן ערוך (קלה,ג).
הרי שיש לכהן דין שהוא בתנאים מסוימים – כאשר מדובר בדבר שבקדושה – קודם לאחרים. האחרונים מביאים שהכהן יכול למחול על כבודו, מלבד בעניין היותו ראשון לקריאה בתורה (משנה ברורה סק"ט).
ב. נושא אחר שקשור לקדושת הכהן הוא השימוש בו, כלומר: האיסור לאחרים להשתמש בו לפעולות וכד' (רמ"א קכח,מה ומקורו בירושלמי ברכות ח,ה). זהו צד הפוך לצד הקודם: שם הציבור נדרש לכבד וליצור מעמד מיוחד לכהן, וכאן הציבור נדרש לכל הפחות שלא להשתמש בו.
אלא שגם במקרה זה המשנה ברורה (קכח, סקע"ה) מביא שמותר לכהן למחול על כבודו שכן כבוד הכהונה ניתן לכהנים רק כפריבילגיה. אמנם שיטת הט"ז מחמירה יותר שאין לו למחול על כבודו אלא אם כן יש לו הנאה מהמחילה; וסיים המשנה ברורה שטוב להחמיר. אולם האחרונים (ערוך השולחן עב; פסקי תשובות צה) כתבו שמעיקר הדין הלכה כדעה ראשונה ולכן בשימוש רגיל וכן באיש ואשתו, נוהגים להקל. ואם יש לכהן הנאה מזה, מותר אפילו בשימוש בזוי.
במקרה שלנו מדובר בפעולות המהוות א"ב של שותפות טבעית בין איש לאשתו. וכיוון שמצינו בהלכה אפשרות למחילה על קדושת הכהונה, לא יעלה על הדעת שלא יבצע הכהן את תפקידו בעבודות הבית כולן, במיוחד שיש בזה מצווה וגם הנאה שהוא מסייע לאשתו ומכבדה שלא ייפול נטל זה עליה. ואם לפרנסתו מותר לכהן שישתמשו בו אפילו שימוש בזוי (נשמת אברהם א,קכח סק"י) כל שכן במקרה זה.
בברכה,
הרב משה כהן
רבני בית הלל
קשר חברי בין בן לבת
השאלה
בני זוג מעל גיל חמישים, כאשר האישה אינה פוריה יותר. מאחר והאישה ואינה פוריה ומאחר שיש חוסר התאמה בין הצרכים המיניים של בני הזוג. האם ניתן למצוא מקום להתיר לגבר הוצאת זרע לבטלה? נמצא בחלק מהפוסקים כי אף שהזרע תקין יכול להוציאו לבטלה מהטעם שאינה פוריה ומהטעם שלא יחטא עם אחרות.
תשובה
שלום וברכה,
א. במצבים של התנגשות בין ערכים חשובים, כמו המצב המתואר בשאלה, אין זה נכון לתת תשובה אחידה המתאימה לכל אדם ולכל זוג. יש למצוא מתווה שיספק את צרכיו המיניים של הבעל בלי לכפות על האישה קיום יחסים שאינם 'ברצון האישה ובשמחתה' (על-פי לשון רמב"ם הלכות דעות פ"ה ה"ד). מאידך, יש לזכור שההלכה תובעת לעתים גבורה של כיבוש היצר, ובמיוחד כשהפתרון המוצע כרוך במעשה הנחשב בשלחן ערוך כ'עון [שהוא] חמור מכל עבירות שבתורה' (אבן העזר כג:א). אמנם פוסקים חשובים סברו שהמחבר התבטא כאן בחריפות יתר (בית שמואל, שם, סק"א), אך גם לדעתם מדובר בעבירה קשה ויש לבחון בכובד ראש באלו נסיבות תהיה הצדקה לדחות אותה לטובת ערכים חשובים אחרים.
ב. במקרה שלפנינו ההנחיה ההלכתית האישית תלויה במספר שאלות, כגון: בחינה מעמיקה של הצרכים, הרצונות והרגישויות של הבעל והאישה בתחום המיני; ההשלכות של חוסר-התיאום בתחום המיני על המערכת הזוגית כולה; בחינת יתרונותיהן ומגרעותיהן של חלופות שונות העשויות לבוא בחשבון (ראו להלן); ועוד. בבחינת השאלות הללו והשלכותיהן בני הזוג יכולים להסתייע בייעוץ מקצועי, העשוי להבהיר להם מה נכון וראוי שכל אחד מהם יצפה מעצמו ומבן זוגו במצב הנתון. הבהרת הנקודות הללו תאפשר לבני הזוג ליישם את העקרונות ההלכתיים שאשרטט בפסקאות הבאות.
ג. השואל הזכיר בדבריו שני שיקולים העשויים לדחות את האיסור של הוז"ל (= הוצאת זרע לבטלה) במקרים מסוימים: חוסר-פוריות האישה ושמירה על הבעל מכישלון בעבירות חמורות יותר. נדון בשיקולים אחד אחד. הפוסקים אכן התלבטו בשאלה אם איסור הוז"ל קיים במצבים שאין בהם פוטנציאל לקיום מצוות פריה ורביה (ראו אוצר הפוסקים לאבן העזר כג:א, פג ע"א-ע"ב). הבסיס העיקרי להיתר הוא שיטת רבנו תם (ספר הישר סימן קסו, תוספות נדה יג ע"א), המעגן את איסור הוז"ל בביטול פריה ורביה. אך לעומתו סוברים רמב"ן (חידושיו לנידה יג ע"א) ותלמידיו שהוז"ל הוא איסור עצמאי, העומד בעינו גם במצבים שאין בהם פוטנציאל לפריה ורביה. אפשר שרמב"ן יסכים שאין איסור הוז"ל כשאין הזרע ראוי להוליד (שבט סופר סימן א – הובא באוצר הפוסקים, שם, פו ע"ב; מנחת חינוך סוף מצוה א), אך גם אם נאמץ – נגד פוסקים רבים (אוצר הפוסקים, שם, פג ע"א-ע"ב, אות ג) – הבנה זו בשיטת רמב"ן עדיין לא ברור שניתן לכלול בהיתר זה גם מצב שבו חוסר-הפריון תלוי במצבה של האישה, ולא במצבו של הגבר. קשה אפוא לסמוך היתר ברור להוז"ל על חוסר-הפריון של האישה, אך בעקבות דרכם של פוסקים רבים ניתן לראות בחוסר-פריון האישה צד קולא העשוי להצטרף לשיקולים נוספים להקל.
ד. גם על השיקול השני, 'שלא יחטא עם אחרות', קשה להסתמך. הבסיס להיתר הוא בפיסקה מספר חסידים (מהדורת מרגליות, סימן קעו), המורה לאדם המפחד שהוא ייכשל בעבירת אשת איש או באשתו נדה, שטוב יותר להוציא זרע לבטלה. פיסקה זו צוטטה בידי פוסקים רבים, ויש שהסיקו מכאן שאין ההלכה מייחסת להוז"ל חומרה יתירה, כפי שמשתמע מהבנה מילולית של דברי השלחן ערוך (ראו בית שמאול, אבן העזר כג:א סק"א, ולסיכום השיטות ראו: אוצר הפוסקים שם, צ ע"א-ע"ב, אות ב; ר"ד ביגמן ור"ב הולצמן, עקרות הלכתית, עמ' 129-124; ר"ד ור"א סתיו, אבוא ביתך, עמ' 428). אך גם אם נתעלם מפוסקים שסייגו את ההיתר (אוצר הפוסקים, שם), אין בעל ספר החסידים עצמו מציג זאת כהיתר, אלא כהעדפת הרע במיעוטו, והא ראיה שבמהשך דבריו הוא קובע שורה תובענית של מעשי כפרה למי שיוציא זרע לבטלה בנסיבות כאלו.
ה. כיוון הלכתי מרווח יותר עולה מההיתר בגמרא (יבמות עו ע"א) להוציא זרע שלא במסגרת אישות על-מנת לבדוק אם הגבר הוא כרות שפכה, הפסול לבוא בקהל. מכאן למדו הפוסקים שהוצאת זרע איננה נחשבת 'לבטלה' כשהיא נעשית לצורכי פריה ורביה (כגון בדיקות פוריות). שורה נכבדה של פוסקים לומדים מכאן שהוצאת זרע מותרת גם 'לצורך מצוה' (שאילת יעבץ ח"א סי' מג), ובמיוחד על מנת להשכין שלום בין איש לאשתו – 'דקשין גירושין וגדול הטלת השלום בין איש לאשה שהותר אפילו למחות השם על המים' (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא, שער א; ראו מקורות נוספים באוצר הפוסקים, שם, פה ע"ב, והשוו שו"ת אגרות משה ח"ד סימן ע). במקרה שלפנינו, ברור שצרכים מיניים של הבעל שאינם באים על סיפוקם עלולים לערער את השלום בין איש לאשתו, ובמצב כזה ניתן לומר שהוצאת הזרע נעשית 'לצורך' השכנת שלום בין בני הזוג. אך כאמור לעיל, קביעה כזאת מותנית בבחינה מעמיקה של בני הזוג, מתוך שותפות אמיתית ודאגה הדדית, של צרכיהם ורצונותיהם ושל ההשלכות של המצב על זוגיותם.
ו. כאן נכנס לתמונה שיקול נוסף. ההלכה מתייחסת באופן שונה לאופני ביצוע שונים של הול"ז, כגון: אוננות; גירוי באמצעות 'גרמא', כגון גירוי האבר באמצעים מיכניים או גירוי היצר באמצעות הרהורים (תמונות וכדומה); או הוצאת זרע במהלך מגע מיני אך מחוץ לנרתיק האישה, כגון מגע מיני חלקי ללא חדירה ('תשמיש דרך האברים'), 'דש מבפנים וזורה מבחוץ', ביאה שלא כדרכה ויחסי מין מלאים עם אמצעי מניעה מסוימים. אוננות, הנקראת בגמרא נדה יג ע"ב 'נאוף ביד', עומדת בתחתית סדרי העדיפויות ההלכתיים, ופוסקים רבים ממליצים להימנע ממנה, ומעדיפים הוצאת זרע 'לצורך' באמצעות 'גרמא'. אך טוב עוד יותר מ'גרמא' הוא גירוי באמצעות ממגע פיזי ואוהב בין בעל לאשתו ('תשמיש דרך האברים'), כי אז הוצאת הזרע נעשית במסגרת קיום מצוות הבעל לשמח את אשתו: 'דאין הבעילה בלבד היא מצוה אלא כל מיני קריבות שאדם משמח בהם את אשתו' (שו"ת מהר"ם מלובלין סימן נג). לפיכך מספר רבנים בני זמננו ממליצים לבני זוג שאינם מסוגלים, או אינם מוכנים עדיין, לקיים יחסי אישות מלאים לשמח זה את זו באמצעות 'תשמיש דרך האברים' (ר"י רונס, 'מגע פיזי בין בני זוג נשואים', אסיא צו-צז, תשע"ה, עמ' 140-134; ר"ח רוס, 'ביאה דרך האברים בבני זוג, באתר של מרכז יהל; ר"ר אוסטרוף, 'הוצאת זרע לבטלה בהקשר זוגי', באתר של מרכז יהל; הרבנים סתיו, אבוא ביתך, עמ' 443-436).
ז. סיכום
אם הדרך הטובה ביותר לבני הזוג לנווט בין צרכיהם המיניים השונים של הבעל והאישה היא באמצעות הוז"ל, מותר לבעל לעשות כן. הבסיס העיקרי להיתר הוא הרצון לשמור על הזוגיות הבריאה בין הבעל והאישה, ואם סיפוק צרכיו המיניים של הבעל באמצעות הוז"ל נחוץ לשם כך, הרי שהוצאת הזרע תיחשב 'לצורך'. גורם מקל נוסף הוא חוסר-הפריון של האישה. אך יש לבחון היטב, ומומלץ להיעזר בייעוץ מקצועי, אם אכן זה הפתרון המתבקש עבור בני הזוג, ושאין דרך נורמטיבית יותר לאזן בין צרכי הבעל וצרכי האישה. גם אם יתברר שנחוץ לבצע הוז"ל, יש לבחון היטב אם מתאים לבני הזוג לעשות זאת ביחד באמצעות קירבה פיזית ('תשמיש דרך האברים'). רק אם זה לא יתאפשר, אפשר לבעל לבצע את הוצאת הזרע לבדו, ויכוון לכך שאת מעשיו הוא מקדיש לטובת שמירה על מערכת זוגית בריאה ושמחה. יהי רצון שיזכו בני הזוג לשנים רבות ביחד, בשמחה ובקדושה.
הרב ד"ר אברהם וולפיש
רבני בית הלל
קשר חברי בין בן לבת
השאלה
שלום,
מהי ההלכה לגבי קשר חברי בין בן לבת שלא למטרות נישואין?
למשל במסגרת צבאית, שבה נוצרת חבורה מעורבת ויוצאים בנים ובנות לבלות. האם דבר זה מותר?
תשובה
שלום וברכה.
יש בהלכה איסורים לא מעטים שקשורים לקשר בין גברים ונשים שאינם נשואים. ידוע איסור ייחוד, הרחקה מקלות ראש ועוד.
"וכך ינהגו להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמים גדולים, והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אישה, שמנהג זה גורם לטהרה יתרה. גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו מחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה"
עימות בין כיבוד הורים לשלום בית
השאלה
התשובה
שלום מיכאל,
התורה מייחסת חשיבות גדולה מאוד לערכים רבים. כאשר ערכים אלו אינם עומדים בעימות עם אידיאלים אחרים, יש לשאוף לחיות על פי ערכי התורה בדבקות המרבית ובהקפדה מלאה.
שני הנושאים שהזכרת, כיבוד אב ואם ושלום בית, הם מאדני היסוד של התורה בכלל, ושל חיי משפחה תקינים בפרט.
החכמים הפליגו באגדות ובמאמרים רבים, הן בחשיבותו העליונה והנעלה של כיבוד אב ואם; והן במרכזיותו של שלום בין איש ואשתו, עד ששמו של הקב"ה נמחק על מנת לשומרו.
אך החיים עצמם הם מורכבים, ולעתים קרובות ערכים מתנגשים.
במקרים כאלה, נדיר שההלכה תתייחס באופן ישיר ותבטל או תדחה ערך מסוים, מפאת חשיבות הגבוהה יותר של ערך אחר.
גם אם ההלכה קובעת שבמקרה של פיקוח נפש, יש להעדיף את הצלת החולה על פני שמירת שבת, השבת אינה נדחית לגמרי, אלא יש לעבור על המינימום האפשרי של הלכות שבת, כדי להבטיח את הצלת החולה באופן אחראי.
בעימות בין שלום בית וכיבוד אב ואם שתיארת, אין ההלכה קובעת כללים חדים ומחייבים, אלא יש לחפש איזון והרמוניה בין הקצוות.
רצוי שבני הזוג ישוחחו בפתיחות, בנעימות, עם הרבה כבוד, סבלנות ואהבה, וינסו להסביר זה לזו מה הצרכים והגבולות של כל אחד בנושאים הנידונים, מה יעזור לו לוותר על דרישות מסוימות, איזה תחליפים קיימים, איך כל אחד יכול לעזור ולתמוך בחברו(ה), איזה פתרונות ופשרות יקלו עליו ויאפשרו לו להוריד מן הציפיות שלו.
ייתכן שארוחות בימי חול אצל ההורים, עם או בלי בן (בת הזוג) יקלו על המצוקה.
ייתכן שחלק מן הבעיה היא ביחס ההורים כלפי בן/בת הזוג, ושיחה פתוחה ומכבדת איתם, תוכל להקל על חומרת הבעיה.
וכן הלאה.
וכמובן, ייתכן שהעימות סביב ההורים, הוא באמת רק תסמין לבעיית תקשורת כללית בין בני הזוג שיש לטפל בה; ואם היא מספיק חמורה, מומלץ לפנות למטפל מקצועי.
בהצלחה רבה
הרב יצחק אייזנר
ארגון רבני ורבניות בית הלל
מהות האהבה שבין בני זוג
השאלה
שלום רב
קודם כל ברכתי, ברכת הדיוט, למפעלכם החשוב. יה"ר שתזכו להאיר את דרכם של בני ובנות ישראל. אני פונה אליכם בשאלה כי אני חושב שהרגישות הנשית יש לה מרכיב חשוב, ולכן אשמח לקבל תשובה מתלמידה חכמה.
השאלה שלי היא בנוגע למהות האהבה שבין שני בני הזוג. זה שאלה גם כללית וגם בנוגע אלי. כשפגשתי את אשתי התאהבתי בה מיד וכיום אנחנו נשואים שבע שנים. אני עברתי כל מיני שינויים והתפתחויות ביחס לחיים וליהדות, ועברתי מגישה "חרדית" לגישה יותר פתוחה וקשובה.
והנה כמה שינויים ותמורות שעברתי הם גרמו לחיכוכים ביני לבין אשתי מאחר שהיא רצתה שאני ימשיך להיות אותו אדם שהיא התחתנה אתו, לעומת זו אני הבנתי שיש הסתכלויות אחרות ולא הרגשתי בנוח להשאר בתבנית החרדית הקלאסית. יש הרבה תפיסות סותרות בינינו בנוגע למה אכן דרך ה'. האם עכשיו שאין התפיסות שלנו בחיים דומות מתערער דבר שהיה בבסיס הקשר שלנו – המסע המשותף של החיים לכיוון מסויים? מצד שני אני רואה שביחד עם אשתי בנינו יחד בניין, דהיינו משפחה. וכן אני חושב שביחד נוצר בינינו זהות משותפת, שמלבד מה שאני אני והיא היא, חוץ מזה יש אישיות שנוצרה בין שנינו, איזה זהות משותפת, שנותן את אותותיו גם באשיות שלנו.
ברצוני להבהיר שאשתי היא אשה מיוחדת ואני לא חושב על האפשרות של פירוד.
בקיצור השאלה היא מה בעצם החיבור בין איש לאשה, ואיך ההסתכלות הנכונה על הקשר בין שני בני הזוג, בידיעה שהאדם משתנה ומתפתח לאורך חייו. ואולי אין באמת קשר לדיעות והתפיסות חיים של כל אחד ביחס לקשר הנישואין ויש משהו מעבר לזה. ואם כן, מהו?
תודה רבה
התשובה
שלום לך,
בשאלתך ביטאת אהבה רבה – אהבה לאשתך, אהבה לתורה שאתה לומד, ואהבה לאמת הפנימית שלך.
כולן אהבות עוצמתיות, טובות ורצויות לבורא, ואתה עושה כמיטב יכולתך לא לוותר על אף אחת מהן. עצם פנייתך ושאלתך מעידות על כך.
אתה כותב שאתה עובר תהליך שינוי הדרגתי, אשר אשתך אינה שותפה לו. ממצב זה נובע קושי בינך לבינה, מתוך ציפייתה שאתה תישאר בעמדות שאחזת בהן כשנוצרה הזוגיות שלכם, והחשש של שניכם שאולי השינוי שאתה עובר מערער את יסודות הזוגיות.
האם שינוי עמדות ואמונות של אחד מבני הזוג מערער את הזוגיות? זוהי שאלה מורכבת. מצד אחד, "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב'), הקב"ה נתן באדם נשמה חיה שמתפתחת ולומדת כל החיים, ומי שקשוב לנשמתו מוצא שהוא מתפתח וצומח בכל שלב. רוב בני האדם אינם נשארים בדיוק בנקודה בה היו בגיל צעיר.
מצד שני, בני הזוג התחתנו על סמך היכרות ובחירה. "נָתְנוּ אֱמוּנָתָם זֶה לָזוֹ וְזוֹ לָזֶה" (רש"י תענית ח.), ברור שהם מצפים זה מזו לעקביות כלשהי, שהאדם לו נישאו יהיה אותו אדם גם בהמשך החיים. זהו הבסיס למתן האמון ההדדי.
כיוון ששני הצדדים קיימים ואמיתיים, יש צורך למצוא איזון ביניהם. איזון זה שונה מזוג לזוג, ואף משתנה בין תקופות החיים השונות של כל זוג. נראה שזיהית שאתם נמצאים בנקודה כזו, של צורך למצוא מחדש את האיזון שלכם בין התפתחות והתחדשות לבין שימור ועקביות של כל אחד מכם.
נקודה כזו מאתגרת ומעוררת חששות מוצדקים, אך יכולה גם להביא לצמיחה חיובית בקשר בין השניים. זאת משום שהיא מאפשרת לבדוק מחדש מהו הבסיס שלכם למסע המשותף אליו יצאתם.
כפי שביטאת בעצמך בשאלתך, האמונות והתפיסות המשותפות היו הבסיס לזוגיות. אולם, מכל הנשים המחזיקות באמונות דומות לשלך בחרת באשתך דווקא. ראית בה משהו מעבר לרובד המחשבתי של תפיסות על החיים, חשת חיבור עמוק יותר אליה דווקא, גם אם לא ניתן להגדיר במדויק מהו. גם היא בחרה בך לא רק בגלל אמונותיך, אלא בגלל משהו עמוק יותר שחשה בך.
רבדים עמוקים אלה הם כעין הקרקע שעליה צמח הבית שלכם, או "האישיות המשותפת" שתיארת, שהיא לב הזוגיות. כאשר מתואר בגמרא ש"בעל האבידה מחזר אחר אבדתו", הכוונה לאבידה עמוקה, חלק פנימי של האדם, עצם מעצמיו, לא חלק ממוחו החושב או ממבטו החוצה על החיים. מה שמחפשים באמת הוא חלק מהפנימיות. דווקא לכן קשה להגדיר נקודת חיבור זו במדויק, בהיותה שייכת לתחום הפנימי והמכוסה של נפשנו, ודווקא לכן היא זו המעניקה את הברכה ל"אישיות המשותפת" שבונים בני הזוג. אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.
לכן, הריחוק הנוצר ביניכם מהווה הזדמנות להתמקד יותר ברובד העמוק המחבר. כשהמדרש אומר, "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם" (נזיר יז.), הוא מתייחס לחיבור האותיות י' ו-ה' שבמילים "איש" ו"אשה" כחיבור שיוצר את נוכחות השכינה. זהו בעצם חיבור של האותיות השונות בין האיש והאשה, כלומר זהו המפגש של השוני ביניהם. השוני עצמו הוא חיובי עד כדי כך שהוא יוצר את נוכחות השכינה.
נקודה נוספת שכדאי לבחון היא, האם יתכן שהבעיה אינה רק מה שאתה חושב שהיא?
שאלתך מעלה שאלות-המשך רבות; חלקן אולי לא קשורות כלל למציאות שלך, וחלקן אולי רלוונטיות וחשובות. נציג אותן, ואתה הוא היודע אלו מהן קשורות באמת למצבכם.
האם מה שגורם לחיכוכים עם אשתך הוא אכן השינוי בסגנון לימוד התורה שלך ובהשקפותיך? אולי יש כאן בעיה אחרת, שאינה מקבלת ביטוי מפורש אבל מטרידה ומתסכלת? בשאלתך תיארת את אשתך כיציבה באמונותיה ועקבית בדרכה; האם גם לה יש אפיק להתפתחות וצמיחה, האם היא יכולה "להרשות לעצמה" להפנות כוחות וזמן לכך? אולי היא זקוקה לאפיק כזה, באופן המתאים לה ולדרכה?
ואולי, מתוך הבית והנאמנות לתפקיד האימהי, גם אשתך מתפתחת ועוברת שינוי? לאיזה כיוון היא הולכת בשנים הללו?
יכולות להיות סיבות רבות לתחושותיה, בכיוונים אלה או בכיוונים שונים בתכלית.
קשה משאלתך לדעת האם עניינים אלה נידונים בפתיחות בינך לבין אשתך, או מהי הדרך המתאימה לכם לדון בהם. היכולת לשוחח בפתיחות, להקשיב גם כשקיים שוני ועימות, ולכבד את הבחירות של כל אחד מכם – היא המפתח להתקדמות לכיוון של תחושת קירבה עמוקה יותר. אם אתה חש שחסר לכם משהו מיכולות אלה, כדאי להיעזר בדמויות ששניכם מעריכים או בהדרכות טובות שניתן ללמוד וליישם. אתה מוזמן לחזור אלינו אם תרצה הפניות ספציפיות ונשמח לסייע.
בנוסף, לצד ההתייחסות אל המרחב הזוגי שלכם, כדאי להפנות מבט גם אליך עצמך. נשמע שאתה כרגע במישור של חיפוש מענה לעצמך, ללבטיך האישיים, וזה שלב חשוב והכרחי מאין כמותו. אתה מתאר תהליך של מסע פנימי עמוק. מסעות כאלה פעמים רבות מאפשרים שינוי לטובה בדברים רבים, עם זאת הם לעיתים מעוררים בנו גם ספקות ותהיות, ואף לעיתים רגשות כמו אשמה או בושה. גם אם אלו מתעוררים, אין זה אומר שהתהליכים עצמם שגויים או שליליים. לפעמים שיחה עם חבר טוב, דמות רוחנית שאתה סומך עליה וקרוב אליה, קרוב משפחה שיש ביניכם שיחה פתוחה, או אפילו איש מקצוע, יכולים לעזור ולהקל.
בברכת "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" (קהלת ט), ובהצלחה רבה.
שלומית
הרבנית שלומית פימיאנטה היא רמי"ת בבית המדרש בעין הנצי"ב, מורה לגמרא והלכה בתיכון פלך זיכרון ועובדת סוציאלית.
תשובה מגזל לאחר שנים כשלא ברור למי וכמה להשיב
השאלה
תלמידה יקרה שלי לפני כמה שנים חטאה בגזל. בצעירותה היא עבדה בחנות. לצערה משפחתה נקלעה לחובות והיא החלה "לסייע" למשפחתה באמצעות לקיחת מוצרים מהחנות וכן לפעמים כמה שקלים פעם 10 שקלים פעם 5 שקלים כל פעם סכום אחר לפעמים קצת יותר. כל זה היה לפני כעשר שנים ולבסוף היא עזבה את מקום העבודה. הקושי הוא שהיא לא זוכרת מה לקחה וכמה לקחה. היא רוצה מאוד לעשות תשובה אך החנות נסגרה ואין לה מושג כמה להשיב ולמי להשיב משום שהיא לא יודעת איך להשיג את הבעלים. (היא זוכרת את שמם ומקום אחד של אחד מהם אך לא הצליחה לאתר אותו). חשוב לציין שמלבד תקופות אלו היא לא גוזלת בשום אופן. וכמובן הגזלה הזו מטרידה את מנוחתה שכן היא פנתה אליי ולא ידעתי מה להשיב אמרתי שאשוב אליה עם תשובות ממקורות מוסמכים ממני. חשוב לציין שהיא מתביישת מבעלה ולא רוצה שיידע מכך ושזה יפגע בשלום הבית שלה לכן היא פנתה אליי.
התשובה
מורה יקרה.
העובדה שתלמידה שלך שבגרה פונה אלייך ומשתפת אותך בהתמודדות רוחנית ונפשית שלה מרגשת ומשמחת. הדבר מעיד כאלף עדים על היותך מחנכת ואישה המהווה מקור השראה ונחמה לתלמידותייך. אשרייך שזכית ובעזרת ה' תמשיכי לחנך דורות של נשים ותראי ברכה בעמלך.
לעניין שאלת התלמידה לשעבר:
חשוב לדעתי להתייחס בשלב ראשון לכך שנאלצה לתמודד עם מצב כל כך מורכב כנערה. היא מתארת מציאות קשה שאילצה אותה לעשות דברים הנוגדים את אופייה ועקרונותיה. זהו אתגר גדול! ומשאלתה ברור שכבר אז, בזמן המעשה, היא הרגישה שלא בנוח עם הגזלה, ומה שהניע אותה היא תחושת האחראיות כלפי המשפחה. וזאת במחיר המוסר האישי שלה.
הייתי משקפת לה שייסורי המצפון ורגשות האשמה שלה מאז היותה נערה ועד היום, מעידים על יושרה פנימית וטוהר מידות. היכולת להתייצב מול חטאי העבר באומץ, ולשאוף לתקן ולחזור בתשובה שלמה ראוים להערכה רבה.
הלכה למעשה
יש שני שלבים בתשובה על גזלה – השבת הגזלה ובקשת מחילה. במקרה של התלמידה, שתי השלבים מאתגרים אך לא בלתי אפשריים. הרב משה פיינשטיין פירט בתשובה המופיעה בהרחבה כיצד להתמודד במורכבויות מסוג זה. אביא כאן את הדברים בקיצור ואת מוזמנת לעיין בהרחבה. בשאלה גם עולה נושא של שלום בית שיכול ליצור מורכבות נוספת ועליו ארחיב בסוף.
השבת הגזלה
מכיון שתלמידתך אינה יודעת כמה כסף היא לקחה בסך הכל, עליה להעריך את הסכום, ולתרום אותו למען צורכי הציבור במקום מגוריהם. התקווה היא שהאנשים האלו יהנו מהכסף שהיא מחזירה להם, גם אם זה בצורה עקיפה וללא ידיעתם. לדוגמא – לתרום לבית הכנסת באזור בו הם גרים, או למקווה, או לבית ספר באזור בו ילדיהם לומדים לטובת ספריה וכד'.
היא צריכה לתרום בצורה כזו שהיא לא תהנה מהכבוד של נותן תרומה, ולכן עדיף בשמם או בצורה אנונימית.
לגבי סכום הכסף אותו עליה לתרום –חשוב שתנסה להעריך בצורה מציאותית את הסכום (הערכה של כמה זמן עבדה שם וממוצע של הסכום שנלקח כל פעם להערכתה). עזרי לה להיות אמתית עם עצמה, כחלק מחתירה לאמת חשוב שרגשות האשם לא יחמירו או יאדירו את הסכום יתר על המידה.
וידוי ובקשת סליחה
אם זה אפשרי מבחינה טכנית, חשוב שתהליך התשובה יכלול לא רק החזר כספי של הגזלה, אלא גם וידוי ובקשת סליחה.
אם ידוע לה היכן אנשים אלו מתגוררים, או שיודעת את שמם, מן הראוי לכתוב להם מכתב ולבקש את סליחתם. כדאי שתסביר את המצב אליו נקלעה באותם שנים, ולתאר את התחושה הקשה שמלווה אותה לאורך השנים. פנייה ישירה זו עשויה להיות קשה אולם ראוי לפנות אליהם, על אף הקושי הרב שבדבר.
מכמה סיבות יתכן ותלמידתך לא תוכל/תרצה ליצור קשר ישיר: או בגלל שהיא אינה יודעת מי הם האנשים ואיפה הם היום, או בשל קושי רגשי לפנות באופן ישיר. במקרים אלו האפיק שנותר הוא רק התרומה לצורכי הציבור.
בשתי המקרים יהיה טוב אם תוכל להקדיש את סכום הכסף לצדקה, בשמם. ואם הקושי הוא נפשי בלבד כדאי לנסות להשפיע עליה שתצור קשר ישיר,אולם אם אין בכוחה גם תשובה חלקית טובה וראויה היא.
שלום בית
אני מאמינה כי יחסים זוגיים המושתתים על אמון, תקשורת וכנות יכולים להכיל ולהתמודד גם עם דברים שנראים לנו בלתי נסלחים. הייתי רוצה לעודד את תלמידתך לדבר עם אישה מחד, כי אני מתארת לעצמי שלשאת את הסוד הזה כל השנים זהו עול כבד מנשוא. מאידך, אני לא בטוחה שלהיכנס לפרטי פרטים מהעבר בדקדקנות זה הכרחי. טוב יהיה שהיא תמצא לה את האיזון הנכון והמתאים להם כזוג, יחד – לשתף אותו במחשבות וברגשות שלה, בחויה איתה את מתמודדת כבר שנים ובדרך שלה לתיקון, לסליחה ולתשובה שלמה.
אולם יתכן שהמצב המשפחתי כאן מורכב יותר, במקרה שהתלמידה לא רוצה לשתף את אישה יתכן שגם תיתקל בקושי לתרום ללא ידיעתו. אם זה המצב אנא שובי אלינו ונוסיף לגבי האפשרות ההלכתית לאישה לתרום ללא ידיעת אישה.
בהצלחה בכל התהליך. "השיבנו ה' אלייך ונשובה" מי ייתן ובזכות ההשתדלות הרבה של תלמידתך ושלך לתיקון, שבעזרת ה' תמיד תהיינה בצד הנותן ותזכו לעשות צדקה וחסד בלב שמח.
שירה
שירה מרילי מרוויס היא עמיתה במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום
מקצת מקורות להרחבה:
הקושי להחזיר גזלה כשלא יודעים למי להחזיר:
- בבא קמא צד עב: ת"ש הרועים והגבאין והמוכסין תשובתן קשה ומחזירין למכירין…
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות גזילה סימן שס"ו סעיף ב': הרועים והגבאים והמוכסים, תשובתן קשה מפני שגזלו את הרבים ואין יודעים למי יחזרו, לפיכך יעשו בו צרכי רבים, כגון בורות שיחין ומערות.
היכולת לעשות תשובה גם במקרה והשבת הגזלה מורכבת:
- הרמבם הלכות תשובה פרק ד : "כל אלו הדברים וכיוצא בהן אף על פי שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא".
הלכה למעשה הר' פיינשטיין:
- שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן פח
ומה ששאלת באות י"ב שברי לך ששכחת הרבה גנבות שעברת. הנה נראה לע"ד שצריך אתה ליתן לצרכי רבים כ"כ עד שיצא הספק מלבך שיש ללמד זה מהא דמנחות דף ק"ו מדין נדר ששכח כמה פירש שצריך ליתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ולא גרע חיוב השבה דגזל מחיוב קיום נדרו. אך חששות בעלמא שמא שכח אין להחשיב זה לספק כלל אלא אם יודע ששכח ואינו יודע כמה או קרוב לו ששכח.
ומה ששאלת באות י"ג אם יש דין כפל. הנה לחייב כפל צריך דוקא ע"פ עדים וב"ד סמוכין לענוש דיני קנסות שבזה"ז ליכא ובהודאה אף בב"ד סמוכין פטור דמודה בקנס פטור לכן אף להחמיר לכפרה אין שייך זה.
ומה ששאלת באות י"ד אם תצא ידי השבת גזלה כשתשלם באופן שנראה כצדקה. הנה על הגנבות מבע"ב הא צריך להחזיר ולשלם להבעלים דוקא. ומה שא"ר יוסף בב"ק דף ק"ט אפי' לארנקי של צדקה הוא בגזל את אביו ומת אביו והוא יורשו שמדיני ממון הרי הוא שלו ורק שמ"מ בנשבע מחוייב להוציא הגזלה מתח"י יוצא גם במה שנותן אותם לארנקי של צדקה אבל בגזל מאחרים ואף מאביו כשעדין חי מחוייב להחזיר דוקא לבעלים הנגזלים שלהם הוא חייב. וכן מה שלא ידוע למי גזל הרי צריך לעשות בהן צרכי רבים ולא נפטר בנתינתם לצדקה כדכתבתי לעיל. ורק על הגנבות שמקופות של צדקות ליתן אותם לצדקה ההיא שגנב ממנה או לאחרת באופן שרשאין לשנות ורוצה ליתנם בלשון נדבה שייך ספקתך. אבל פשוט שליתן בחשאי שלא ידעו להחזיק לך טובה ולכבדך בזה שיחשבו שנדבת עתה תצא ידי חובתך אבל אם תתן באופן שיחשבו שנדבת עתה ויחזיקו לך טובה ויכבדוך בשביל זה לא תצא ידי חובת השבת הגזלה. וע"י נדר בשעה שאתה עולה לתורה כ"ש שלא תצא ידי חובת השבת גזלה, שבזה אף ליפטר מחיוב נדר אחר אינו יכול כגון שהיה כבר מחוייב לצדקה מנדר אחר ונדר עתה כשעלה לתורה סך אותו הנדר וחשב בלבו שהוא רק לשלם נדר הראשון הוא דברים שבלב וחייב לשלם סך ב' הנדרים.
יכולת הכפרה של התשובה:
- דברים ל' ב: "וְשַׁבְתָּ֞ עַד ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ"
- משך חכמה, נצבים ט׳: ושבת עד ד' אלודיך וכו'. בילקוט (ומקצת בירושלמי) שאלו לחכמה חוטא מה ענשו נפש החוטאת היא תמות, פירוש בלא תשובה, תורה אמרה יביא קרבן, וזה שמקבלין קרבן אפילו ממומר לד"א, יעוין ריש חולין ובדברי התוספות שם, הקב"ה אמר יעשה תשובה, פירוש שאף אם הוא מומר לשבת או לג' עבירות הנקרא לשיטת פוסקים מומר לכל התורה כולה, בכ"ז אם יתעורר לעשות תשובה יתכפר כו' הה"ד מורה חטאים בדרך, בדרך של תשובה, שע"י קידוש השי"ת יבוא לדרך התשובה, וזה והשבות אל לבבך כי אהבת ישראל חקוק בלבבו ושומע את אשר חרות על לבבו מהר סיני ויזכר מחשבתו ואז ושבת עד ד' אלודיך, כי אחרי אשר ישוב אל עמו בטח ישוב אל אלודיו וישוב מכסלו ורפא לו. ועוד פירשתי בזה פסוקים רבים.
הקב"ה מסייע למשיב הגזלה:
- ערוך השולחן חושן משפט שס"ו, ג': "וכשיעשה צרכי רבים יסבב ה' שכל אחד מהנגזלים או מיורשיהם יהנה כפי ערך גזילתו ושימחלו לו, והבא להיטהר מסייעין אותו מן השמים".
היכולת לתקן וחשיבות התשובה:
- אורות התשובה פרק יג אות ט':
ד"אל יבהל אדם מפני המניעות שיש לו על התשובה. ואפילו אם התשובה קשה לו, מפני דברים שבין אדם לחברו, ואפילו הוא יודע בדעתו שאינו יוצא ידי חובתו, ומתוך איזו רפיונות איננו יכול לתקן את העניינים שבינו ובין חבריו, אל יניח בלבבו שום חלישות דעת הגורמת להקטין יקרת ערכה של התשובה. ואין ספק, שמתוך השלמה בכל מה שאין לו מניעות, יזכהו ה' יתברך לתקן בכי טוב גם את כל הדברים שיש לו עליהם מניעות גדולות שאי אפשר לו לנצחן".
- אורות התשובה פרק ז' אות ו':
"ואם ימצא בעצמו חטאים שבין אדם לחבירו וכחו חלש מלתקנם, מכל מקום אל יתיאש כלל מהתקנה הגדולה של התשובה, כי הרי העוונות שבין אדם למקום ששב עליהם הרי הם נמחלים, ואם כן יש לדון שהחלקים הנשארים שלא תקן עדיין יהיו בטלים ברוב מאחר שכבר נמחלו חלקים רבים מעונותיו ע"י תשובתו. ומכל מקום אל יניח ידו מלהזהר הרבה שלא להכשל בשום חטא שבן אדם לחברו, ולתקן כל מה שיוכל מהעבר בדרך חכמה ואומץ רוח מאד, "הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש" : אבל אל יפול לבו עליו על החלקים שלא ספקה ידו לתקנם, כי אם יחזיק במעוז התורה ועבודת ד' בכל לב בשמחה ביראה ובאהבה".
אמצעי מניעה
השאלה
שלום,
אני אם לשישה ילדים. בין ההריונות לקחתי גלולות המתאימות להנקה.
לאחרונה חליתי כמה פעמים בדלקת גרון ןהתחלתי ללכת לאישה שהיא רופאה וגם מטפלת סינית. היא אמרה לי שמצב גופי מצריך שאעשה הפסקה מהריונות לכמה שנים.
אני מרגישה שאני לא רוצה יותר למנוע הריון בשיטות המזיקות לגופי, כגון גלולות עם הורמונים. לאחרונה עשיתי התקן ללא הורמונים, אך גופי לא הגיב טוב לזה והוציאו אותו.
בדקתי את האפשרות לעשות דיאפגרמה, אך אמרו לי שהוא לא 100% בטוח, ובנוסף אינני רואה את עצמי מחדירה אותו לעצמי.
אני שואלת האם לאור מצבי הגופני ורצוני לא לפגוע בגופי, האם יוכל בעלי להשתמש באמצעי מניעה ולא אני?
בתודה.
התשובה
לא ניתן להתיר שימוש באמצעי מניעה לגבר. ניתן להשתמש בשיטת הימים הבטוחים ולדחות את הטבילה בהסכמה. לאישה שיש לה מחזור סדיר זה יכול להיות פתרון מעולה ובטוח.
ניתן להשתמש בדיאפגרמה בשילוב עם נרות גלובאן או קצף קוטל זרע.
לא ניתן לומר בצורה גורפת שהגלולות מזיקות לגוף הרי הן מקצרות את המחזור החודשי מה שגורם לעלייה בברזל והפחתת סיכון לסרטן.
לפעמים צריך למצוא את הגלולה והמינון הנוח יותר ועם פחות תופעות לוואי.
כדאי להתייעץ גם עם רופא נוסף ועם מכון פוע״ה.
רפואה שלמה!!
(התשובה ניתנה מהרב אשר פויכטוונגר)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
סרוגייט
השאלה
שלום, אני סטודנט לפסיכולוגיה ובמסגרת לימודי התנדבתי בעמותה המסייעת בשיקום אנשים עם פגיעות ראש קשות. אנשים אלו סובלים מנכויות חמורות מאוד – הן פיזיות והן קוגניטיביות. למרות הנכות שלהם, הצורך שלהם בקיום מגעים מיניים אינו שונה משל אנשים בריאים, ולחלקם יש גם אפשרות פיזית לקיים מגעים כאלו ברמה כזו או אחרת. אולם יש כמה בעיות – ראשית, נדיר מאוד שימצא להם פרטנר נורמלי לקיום מערכת יחסים. רבים מהם איבדו את היכולת לקיים משפחתיות נורמטיבית, ולרוב אנשים שהיו נשואים לפני הפגיעה מתגרשים לאחריה בשל חוסר יכולת זו. שנית, גם אם ימצא להם פרטנר, שלל המוגבלויות שלהם מעכב מאוד ומפריע ליכולת שלהם לקיום מערכת יחסים שתהיה מספקת לשני הצדדים. בנוסף, אצל רבים מהפגועים יכולת השליטה העצמית פגועה מאוד, מה שגורם לכך שהם עלולים לשחרר אמירות מיניות מטרידות ולהביע רצונות מיניים ללא כל שליטה. במסגרת זו נחשפתי לשתי תופעות: א. לעיתים קרובות המטפלים מזמינים נערות ליווי על מנת לספק את צרכי הנכים. ב. כמו"כ, במידה והמטפלים מעריכים כי יש לנכה יכולת ליצור מערכת יחסים ברמה מסויימת, גם אם נמוכה, מפגישים אותו עם מטפלים הנקראים "סרוגייט" – אלו אנשים שעוברים הכשרה מקצועית (בחו"ל ככל הנראה, בארץ אין מוסדות המספקים הכשרה כזאת) לספק הדרכה מינית לאנשים שמתקשים בתחום זה באופן מעשי. משמעות הדבר היא שבסדרה של פגישות המטופל נכנס למערכת יחסים מלאכותית עם המטפל באופן הדרגתי – ה"סרוגייט" מלמד את המטופל כיצד לדבר, כיצד להתקרב כיצד לגעת, ולבסוף – לקיים יחסים בפועל, כאשר ה"סרוגייט" עצמו מהווה פרטנר לקיום יחסים. היחס ל"סרוגייט" הוא כאל מקצוע לכל דבר, הם מקבלים משכורת גבוהה עבור הטיפול שהם מציעים, הם מקבלים הכשרה מקצועית ופסיכולוגית אינטנסיבית וכו´ – זה שונה לגמרי מזנות במובן המקובל. פעמים רבות אלו אנשים נשואים. כמובן שעקב הרגישות הציבורית לנושא, לרוב אין אנו יודעים במה אנשים אלו עוסקים.
חשבתי רבות על הנושא הזה מבחינה מוסרית ודתית, ולא הגעתי לפתרון מניח את הדעת. אשמח לקבל זוית הלכתית על שתי התופעות שהצגתי – כיצד יש להתייחס אליהן כאדם דתי? מלבד השורה התחתונה – אסור או מותר לי כפסיכולוג, להפנות אדם לשירותים כאלו? (מאחר ואני רוצה להיות פסיכולוג שיקומי בעתיד, זוהי שאלה מעשית מבחינתי ולא רק תיאורטית)והאם מותר לאדם לעסוק במקצוע כזה? אשמח גם להתייחסות יותר נרחבת או להפניה לעמדה הלכתית כתובה ומפורטת ביחס לנושא זה (אם ישנה).
תודה וסליחה על האריכות.
התשובה
סרוגייט – הזווית המוסרית
לשואל, שלום וברכה. אענה לך תשובה חלקית.
בוא נניח, לצורך הדיון, שניתן למצוא פתרונות במסגרת ההלכה לפונקציה שנקראת "סרוגייט", על אף שבמבט ראשון זה נראה לא פתיר. אני רוצה לבחון את השאלה במישור האתי.
במוסף "הארץ" מתאריך 19 ליולי 2013, התפרסמה כתבה על תנועה למיסוד הזנות בישראל. מדובר בנשים שטוענות שהן, מבחירה, רוצות להיות זונות בכדי להתפרנס. הן לא עברו אונס, וגם לא התעללות מינית בילדות. הן גדלו במשפחות נורמטיביות, והן גם אינן מכורות לסמים. הן טוענות כנגד זהבה גלאון, יוזמת החוק להפללת לקוחות הזנות: מי את שתאמרי לנו באיזה מקצוע לבחור? מניין הפטרונות הזו שאת לוקחת על הבחירות שלנו?
מנגד, מהכתבה עולה שכדי לבחור בזנות נדרשת אישיות בעל מבנה מאד מסוים, עם מנגנונים מפותחים של הדחקה, הכחשה ודיסוציאציה. חייבת להתקיים גם היכולת להתייחס אל גופך כאל מנותק ממך, ולכן כמשהו שאפשר לסחור בו, או להשתמש בו כחלק מ"ארגז הכלים המקצועי", במקרה של סרוגייט. נדרשת גם היכולת "לכבות" את הרגשות, לחדול להרגיש באמת, לאותם פרקי זמן שבהם מבצע הגבר בגוף האשה את מה ששילם עבורו. מבנה אישיות כזה אמנם שכיח יותר אצל קרבנות תקיפה מינית, כאלו שעברו התעללות בילדות או עבירות מין אחרות.
גם אשה שלא התחילה את מקצועה עם מבנה האישיות הזה, תהיה חייבת לסגל לעצמה אותו במהלך העבודה. היא לא תשרוד באופן אחר.
עכשיו בוא ונבחן את מה שאתה מציע.
אתה מציע להקל על סבלם של הנכים, באמצעות יצירת סבל במקום אחר, אצל נערות הליווי והסרוגייט. הללו יצטרכו לסגל לעצמן אישיות דיסוציאטיבית יחד עם שאר המרכיבים שהזכרתי. הקלת הסבל של הנכים באמצעות הסבל של הנשים מתאפשרת מפני שהנשים, הן נערות הליווי והן הסרוגייט, אינן מודעות ל"תשלום" שהן משלמות, או לקרבן שהן מקריבות בשל מקצוען.
להבנתי, הרעיון להקל על סבלו של האחד באמצעות יצירת סבל במקום אחר נוגד את כללי המוסר האוניברסליים, ולא רק אלו היהודיים.
על כל פנים בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן שפח סעיף ב, ברמ"א, ועיין גם בחפץ חיים סוף הלכות לשון הרע) נפסק במפורש כי "כל נזק שבא על האדם אסור לסלק ממנו הנזק באופן שבזה יגיע נזק לחבירו, שאסור להציל את עצמו בשל חבירו". אם בממון אמרו, קל וחומר בגופו.
המסקנה היא אפוא שהרעיון של נערות ליווי וסרוגייט הוא פסול מבחינה מוסרית, וגם מבחינה הלכתית, ולו מן ההיבט האנושי גרידא.
ניתן לקוות שכאשר האתיקה הזו תאומץ בידי פסיכולוגיים שיקומיים הדבר יגביר את המוטיבציה לחפש חלופות אחרות לטיפול שיקומי.
בברכה, אודי
(התשובה התקבלה מהרב אודי פרומן)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
טהרת המשפחה
השאלה
איך בכל זאת שומרים טהרת המשפחה ושלום בית כשהבעל לא כל כך משתף פעולה? לא מוכן לשמוע על מיטה יהודית למשל? ומרחק נגיעה בזמן נידה..?
איך ניתן לשמור טהרה כשיש הרבה בעיות הורמונליות ומחזור ארוך ולא סדיר?
התשובה
שלום לשואלת,
שלום בית הינו ערך חשוב ביותר. ע"פ חז"ל הקב"ה הסכים למחוק את שמו במים בכדי להביא שלום בין איש לאשתו.
פעמים רבות הבעיה היא לא עם ההלכה אלא עם הדרך בא הדברים מועלים בחיי הזוגיות. אם הדיאלוג מתנהל כמאבק כוחות בין האיש לאשתו, ואחד מהצדדים משתמש בהלכה כקלף מיקוח, באופן אוטומטי הצד השני ידחה את ההלכה.
אם ההתקדמות הרוחנית מתבצעת מתוך זוגיות, אחווה, אהבה וכבוד הדדי, יכולה להסלל הדרך למצוא את האיזון העדין בתוך גבולות ההלכה.
כאמור, המפתח לפתרון הוא הדרך בה הדברים מתבצעים ולאו דוקא השורה התחתונה של ההלכה.
אני מציע לכם ללכת לייעוץ אצל רב ניטראלי המקובל על שניכם, אשר יסייע לכם למצוא את הנוסחא לשלום בית מתוך כבוד הדדי ושמירה על מסגרת ההלכה.
לגבי בעיות הורמונאליות וכד´ מציע להתייעץ עם רופאים יודעי הלכה המתמצאים בתחום. ניתן לפנות למכון פועה אשר יתנו לך הכוונה.
ברכה והצלחה,
רונן
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
כיסוי ראש לנשים
השאלה
אני עומדת להתחתן ואני רואה נשים הולכות עם כיסויי ראש שונים. איזה חלק של השיער צריך באמת לכסות מן הדין?
התשובה
לכתחילה צריך לכסות את כל השיער וניתן להשאיר טפח גלוי מקדימה. (שיעור טפח הינו 8 ס"מ).
לגבי הוצאת צמה, מופיע בראשונים (רשב"א, מהר"ם אלשאקר) ששיער שמחוץ לצמה, אשר אין נהוג לכסותו, פטור מכיסוי ראש. בגדר שיעור הצמה זה ישנה מחלוקת.
הבנת החתם סופר שזהו שיער מצומצם מאוד שלא מצליחים לכסותו, ובלשונו: " צמת בגד המצמצם השער שלא יבצבצו לחוץ, ומכל מקום אותן מעט שאי אפשר לצמצם ..אינם ערוה".
לעומת זאת, הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, אה"ע א´ סימן נח), כותב שאין זה מוכרח ואפשר לפרש שבצמה מותר לגלות גם יותר מטפח, וכן משמע מלשון המהרם אלשאקר שכתב בשאלה: " אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו", ומשמע שזהו שיער שהוציאו ממש כדי להתנאות בו שמותר.
הרב פיינשטיין מסכם שראוי להחמיר, אך מי שמיקל בכך יש לו על מי לסמוך ובלשונו: "ולכן לדינא אף שמן הראוי שיחמירו הנשים לכסות כדסובר החתם סופר…אבל פשוט שאלו הרוצות להקל בשני הדינים אין להחשיבן לעוברות על דת יהודית …ואין להמנע אפילו לתלמיד חכם וירא שמים מלישא אשה כזו אם היא יראת שמים ומדקדקת במצות ובעלת מדות".
לפיכך, עדיף לכסות את כל השיער וניתן להשאיר טפח מקדימה. עם זאת, בודאי עדיף לכסות את הראש ללא כיסוי שיער הצמות מאשר לא לכסות כלל.
בברכה,
רונן
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
יחסים
השאלה
האם מותר לזוג נשוי לקיים יחסי מין שלא כדי להביא ילדים?
התשובה
הדבר מותר ע"י שימוש באמצעי מניעה מותרים כגון גלולות. יחסי האישות נועדו בראש ובראשונה לשם יצירת הזוגיות – "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". עם זאת, אין לבטל את מצוות "פרו ורבו" ולכן אם מדובר על שימוש קבוע באמצעי מניעה יש להתייעץ עם רב שמכיר אתכם ואת הנסיבות , כדי לקבל הדרכה ספציפית יותר.
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
אישה בזמן לידה
השאלה
האם מותר לגעת באישה בזמן הלידה ומדוע?
התשובה
שלום וברכה,
על פי הפסיקה המקובלת, נגיעה בין איש לאישה במהלך לידה אסורה מרגע שיוצא דם כלשהו. חלק מהפוסקים אסרו את המגע החל מהתקדמות בתהליך הלידה אף בלא ראיית דם. עם זאת, חז"ל קבעו כלל כי מכיוון שיולדת נחשבת כ"חולה שיש בו סכנה", רשאים אנו לעשות כל דבר שיש בו משום "יישוב דעתה".
כדוגמא קיצונית לכך קובעת הגמרא כי אם היולדת מבקשת בשבת כי ידליקו עבורה את הנר, מחללים שבת ומדליקים את הנר, אפילו אם היולדת עצמה עיוורת ואינה נהנית ממנו כלל, שכן במצבה הלחוץ, אי היענות לבקשתה עלול לסכן את חייה.
איסור נגיעה בין איש לאישה במהלך לידה קל יותר מאיסור הדלקת הנר בשבת. לכן, נראה שאם היולדת זקוקה לכך ומבקשת את תמיכתו הפיזית של בן זוגה, מצווה עליו לסייע לה כרצונה במהלך הלידה, אף אם הדבר כרוך הנגיעה, כדין כל פיקוח נפש.
להיתר זה שתי הגבלות חשובות:
1. הוא שייך רק בזמן הלידה ולא בתקופה שאחריה.
2. בסיס ההיתר הוא רצונה של האישה בתמיכתו של האיש ולא רצונו של האיש להיות שותף בלידה.
ההיתר שייך רק במקרה שהאישה רוצה דווקא את תמיכתו של האיש ולא של אדם אחר (אמא, אחות, חברה, דולה וכו´).
(התשובה ניתנה מהרב אילעאי עופרן)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
שינוי מנהגים בעקבות נישואין
השאלה:
אני אשכנזייה העומדת להינשא לבחור ספרדי. בעקרון אני אוהבת את המנהגים והנוסחים שלו, אך מרגישה מחוברת לבית הורי ולא רוצה לאבד את המסורות שעליהן גדלתי. שאלתי היא האם בשביל אחדות הבית המשותף עלי לאמץ אוטומטית את המנהגים שלו ולוותר על שלי, ומה לגבי המקרים בהם יש לכאורה ירידה רוחנית (לדוגמא, אם נהגתי להדליק חנוכייה או ליטול ארבעת המינים, האם כבר לא אוכל לעשות זאת אחרי הנישואין?)
תוכן התשובה:
התשובה ניתנה על ידי הרבנית תמר ביטון, ראש מדרשת אמי"ת באר
אפתח בכך ששאלתך משמחת ואופטימית. יש ברכה גדולה במציאות ש"הותרו שבטים לבוא זה בזה" – קיבוץ גלויות בו עם ישראל חוזר לארצו והמנהגים השונים שהתפתחו בגלויות נפגשים להם תחת אותה קורת גג משפחתית. היהדות הארץ-ישראלית הנוצרת כאן מבוססת על מפגש של שפות דתיות והרחבת המכנה המשותף.
בעבר, הנחת המוצא הייתה שאשה עוברת לחיות בקהילה של הגבר לו היא נישאת, וכי צעד זה מבחינתה הוא מעבר לעולם חדש מכל הבחינות. לפיכך התייחסו פוסקים לשאלת המנהגים שהיא מביאה מבית הוריה כדין מי שהולך למדינה אחרת ואין בדעתו לחזור ולכן היה עליה לקבל את מנהג מקומה החדש. כיום, העולם דינמי יותר ומקומו של אדם משתנה במהלך חייו. המנהג כבר לא מוגדר רק לפי הגיאוגרפיה אלא לפי המוצא והעדה, ומנהגים שונים חיים בשכנות ובכפיפה זה לצד זה. לאור שינויים אלו פוסקים העלו שבני הזוג יכולים לקבוע מנהג משפחתי משותף שלא יהיה בהכרח מנהגו של האיש. (למשל הרב נחום רבינוביץ', שו"ת שיח נחום, תשובה פ"ח; הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן לז).
בשאלה זו אני מציעה להבחין בין סוגים שונים של מנהגים:
1. מנהגי שולחן האוכל
נראה לי רצוי ואף הכרחי שיהיה מנהג אחיד למשפחה גרעינית שמבשלת יחד במטבח אחד ואוכלת יחד סביב שולחן אחד.
אבל באיזה מנהג לבחור עבור הבית החדש? האם בהכרח בזה של הגבר, אבי המשפחה? בנושא זה דן הרב נחום רבינוביץ' (שו"ת שיח נחום, תשובה פ"ח) והעלה שישנם שיקולים נוספים. ההחלטה על המנהג המשפחתי מתחילה בברור טעמיהם של מנהגים והקפדות במשפחות מהן הגעתם, ובמקביל לתת מקום לתחושות, העדפות ואינטואיציות דתיות. אוסיף ואומר שמעבר למנהג עצמו, יש לקחת בחשבון מהי הקהילה בה אתם מתכננים להקים את ביתכם – האם היא מגוונת או הומוגנית במנהגיה? האם תגורו באופן מובהק ליד אחת ממשפחות המוצא? האם אחת המשפחות תמנע מלסעוד על שולחנכם אם תעדיפו מנהג אחר? במקרים כאלה, דווקא המנהג המחמיר הוא זה שמטיל שלום בית, בין אם מקורו בבית הורי האישה או האיש.
בכל מקרה יש לעשות טקס "התרת נדרים" למי שמשנה ממנהגו, מתוך הנחה שמה שנהגנו במהלך חיינו הופך לחלק מהזהות שלנו, ואם אנחנו עומדים לחולל שינוי, ראוי שנסמן נקודת התחלה חדשה.
לגבי שינוי של האישה למנהגי האיש, עייני אצל הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן לז, וודאי שכך גם לגבי השינוי של מנהגי האיש.
2. נוסחי תפילה וברכות
פוסקים רבים התייחסו לכך שהאישה אינה צריכה לשנות את נוסחי התפילה והברכות מאחר והם אינם משפיעים על המרחב המשפחתי המשותף (למשל הרב חיים דוד הלוי שהוזכר; הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן ב, ועוד).
אולם חלק מהפוסקים טענו כי גם אם האישה ממשיכה בשקט להתפלל במנהג ילדותה, עליה לחנך את ילדיה להתפלל כמנהג אביהם. הטענה היא כי אם הילדים ייחשפו לשני נוסחים – הם עלולים להתבלבל ותפילתם תצא משובשת, ללא אחיזה בשום נוסח.
אני סבורה (גם מניסיון חיי) כי ילדים לא מתבלבלים בקלות וכי הם יודעים לפתח "דו לשוניות" דתית ותרבותית. כשם שכאשר האם והאב דוברים איתם מגיל ינקות שתי שפות הם לא יצאו עילגים ומבולבלים, כמו שחשבו פעם, אלא אדרבא, ירוויחו עושר לשוני, כך כנראה גם בעניין נוסח התפילה. ילד שילמד להתפלל בשני בתי כנסת מגיל צעיר, ירגיש חוויה של קרבת א-להים ואותנטיות דתית בכל אחד מהם. ירגיש בן-בית בכל בית כנסת שאליו יגיע.
אפשרות אחרת (במידה וקיימת באזורכם) היא להצטרף כמשפחה למניין משלב, שבו כל חזן מתפלל בנוסח אבותיו. ניסיונות מעניינים ומשמעותיים נעשים למשל בתחום של סליחות משולבות, המשתדלות לקחת את המיטב מכל נוסח.
לגבי הברכה על מצוות עשה שהזמן גרמן, כידוע יש מחלוקת בין האשכנזים לחלק מהספרדים (ובעיקר לשיטת הרב עובדיה יוסף) אם נשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן – אמירת הלל, ספירת העומר, הדלקת נר חנוכה, נטילת לולב וכדומה, כפי שציינת בשאלתך. נראה כי נשים שנפשן חשקה במצוות, ובוודאי מי שגדלה בבית הוריה על שותפות אקטיבית בהן, לא נכון שיסוגו אחור, דווקא כשהן מקימות בית משלהן. לעניות דעתי נדמה כי ברוח הכלל של "מעלין בקודש ואין מורידין" נכון להיות מוסיפות והולכות בקדושה ובברכות ולכך גם לחנך את הבנות.
3. חגיגת חגים וטקסים
הרבה מרגעי השיא של חיינו במעגל החיים ובמעגל השנה עוצבו בצורות שונות בתפוצות ישראל (לדוגמא: מנהגי חתונה – שבת חתן, מקווה, חינה, חדר ייחוד, סיבובים בחופה ולהבדיל מנהגי שבעה ואזכרות, כמו גם איך נראה ליל הסדר, מה לומדים בשבועות וכך הלאה)
לקראת חתונתכם, זו הזדמנות נפלאה ללמוד ביחד על טקס החופה ומנהגי החתונה, לחשוב על המשמעויות ולפתח טקס שלכם – שלוקח את המכנה המשותף הגבוה מכל אחת מה"שפות" של הבתים שלכם.
לטעמי, ניתן גם לאמץ מנהגים שמצאו חן בעיניכם מעדות אחרות, אך מעבר לעושר יש חשיבות מהותית לרצף ולהמשכיות, כלומר שתציינו את הרגעים המשמעותיים בחייכם בדומה לצורה בה ציינו אותם אבותיכם ואימהותיכם.
לסיכום בקצרה העקרונות שאני מציעה לכם לראות מול עיניכם:
* רצוי מנהג אחד לכל המשפחה
* זה לא בהכרח צריך להיות מנהגו של האיש
* יש לשאוף לשלום-בית ולשמחה, גם בין שניכם וגם כלפי משפחות המוצא שלכם
* רצוי לברר וללמוד על מקור המנהגים ולחתור למכנה המשותף הגבוה
* מי שמשנה ממנהגו עושה 'התרת נדרים'
אסיים במשאלה שנצמיח כאן חברה דתית רב-תרבותית עשירה ושוויונית, המצליחה ליצור שילובים מתוך בקשת אמת, חתירה לגבוה, זיכוך והטבה של כל השפע שהבאנו עמנו מהתפוצות השונות. מזל טוב לכם ובהצלחה!
תמר
הרבנית תמר ביטון, מיסדת וראש מדרשת אמי"ת באר
—
מקורות לעיון ולהרחבה:
1. אבל בציבור של קיבוץ גלויות, וכל שכן באיש ואשתו, אם כל אחד יקפיד על המנהג שלו דווקא – אין לך גורם פירוד יותר מזה. נמצא שכל התועלת של המנהגים מתבטלת והנזק מרובה, כי המחלוקת הורסת כל חלקה טובה. לפיכך צריך לנהוג בחכמה יתֵרה להבטיח שלא יבואו לזלזל במנהג הקודם, ומצד שני להתאימו בצורה נוחה ומועילה לתנאים המשתנים.
בעניין המנהגים, יש להבחין בין מנהגים המיוסדים בהלכה או בפסיקה שונה בהלכה, לבין מנהגים שאין להם מקור ברור אלא שנהגו כך בקהילות שונות, משום סייג או משום דבר טוב וכיוצא בזה. ברור שגם מנהגים מן הסוג השני – אין לזלזל בהם, אולם לפענ"ד במנהגים מסוג זה, שהם עניינם של האשה בלבד, כגון נוסח התפילה – אין לבעל לכפות עליה לשנות את מנהגה, שהרי מעיקר הדין יוצאים ידי חובה בכל הנוסחים, וההבדלים ביניהם אינם מעכבים (ראה לעיל סי' פז). ואף במנהגים שיש להם השלכה גם לבעל, יכולים שניהם להסכים על מנהג אחיד, כפי שירצו.
… לפי עניות דעתי, יש מקום להקל בדבר זה, כיון שאנו חיים בתקופה של קיבוץ גלויות ויצירת קהילות חדשות, ועדיין לא גובשו מנהגי המקום, ולפיכך ניתן לקבוע מנהגים מחדש. וכל מנהגי ישראל מכל העדות – יש להם על מה שיסמוכו. (הרב נחום רבינוביץ', שו"ת שיח נחום, תשובה פ"ח)
2.מכל האמור תורת יוצאת שמנהג נשים בזה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן ברצון חכמים הוא גם בקרב עדות אחינו הספרדים, ובמיוחד על לולב, ואין בשום אופן לבטל מנהגם [ומי שרוצה לשנות יעשה כן בביתו בלבד כפי שעשו כמה מגדולי הדורות] וגם אין כל מקום להוכיחן אפילו ברכות על כך, כי אם להיפך, יש לחזק בידיהם מנהגם בזה וכפי שקיבלו מתורת אמם, ולתת להם ברצון לברך, ולעודדן על כך, וכבר הזכרנו שיכולות אפי' גם ליקח של אחרים שלא מדעתן ולברך. …ואשריהן בנות ישראל כשירות הן שמחזרין אחר המצוות לקבל עליהן לקיימן ומברכות לד' על כך כפי מה שהרשום, ומודים לו בברכת שהחיינו וקיימנו. (הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן ב)
3. גדרי חובת האשה לנהוג כמנהגי בית בעלה – בראש וראשונה אציין, מה שנראה לענ"ד כפשוט ביותר, שאין שום כח לבעל לכוף אשתו לשנות מנהגי בית אביה ולנהוג כמנהגו, אם אין הדבר מפריע לו כלל. ואדרבא, נראה לי שטוב יותר שכל אשה בת עדה מסויימת שנישאה לבן עדה אחרת תמשיך בכל מכל כמנהגי בית אביה, כל זמן שאין בזה הפרעה לחיי הנישואין…
ברור שדין האורז שהבאנו לעיל לא על עצמו בא ללמד אלא על כלל דין אשה בת עדה מסויימת שנישאה לבן עדה אחרת, שכל דבר שאינו מפריע לשלום הבית, אין שום צד יכול לכוף את זולתו לבטל ולנטוש מנהגי אבותיו, ואף לא הבעל את אשתו, אא"כ גורם הדבר למחלוקת, אז חזר דינו כדין ההולך ממקום למקום שאל ישנה אדם מפני המחלוקת, וחייבת האשה לנהוג כמנהג בעלה בכל עניני הבית בין להקל בין להחמיר.
…אשר על כן נראה לי שיש חילוק בין דין הולך ממקום למקום לבין נישואי עדות. בהולך ממקום למקום החמירו חכמים מאד מפני המחלוקת, שכן במקום זה נהגו כפלוני ובמקום זה כפלוני, וההולך ממקום למקום ונוהג בגלוי בהיפך מהמקובל במקום זה הרי פוגע הוא במאריה דאתרא, ובודאי שיגרום למחלוקת קשה… אבל עתה כאשר ידוע לכל שיש עדות שונות ופסיקות הלכה שונות ומנהגים שונים, וכל עדה בישראל נוהגת כמנהגיה פשוט שלא שייך כלל חשש מחלוקת.
מעתה, מה שאמרו לגבי נישואין בינעדתיים שאשה הולכת אחרי בעלה כדי למנוע מחלוקת, אין הכונה מעין אותה מחלוקת שנזכרה בש"ס, אלא הפרת שלום הבית, כאשר כל אחד מבני הזוג ינהג אחרת בדברים המשותפים לשניהם. ולכן תבנא לדיננא, שכל דבר שאין בו משום הפרעת שלום הבית יכולה האשה להמשיך ולנהוג כמנהג בית אבותיה, ואין הוא יכול לכפותה לשנות מנהגיה. אך כאמור אם היא תרצה לשנות למנהג בית בעלה תשאל על מנהגה ויתירו לה. (הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן לז)
4. ולפי זה נראה לכאורה בפשיטות שנשים אשכנזיות, הנוהגות לברך על מצות – עשה שהזמן גרמה כשיטת רבינו תם, יכולות לברך ללא ספק על ספירת העומר, ואילו נשים ספרדיות, כיון שמרן החיד"א תלה ברכת ספירת העומר בדין נטילת לולב, נראה שגם הן יכולות לברך על ספירת העומר, כיון שכבר נהגו לברך על נטילת לולב, וכמו שכתב הוא עצמו בתשובותיו (יוסף אומץ סי' פ"ב) שכך הוא מנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעיה"ק ירושלים לברך על הלולב, וגם הרב שדי – חמד (בכללים מערכת מ"ם כלל קל"ו) העתיק דברי מרן החיד"א הנ"ל, והביא אחר – כך דעת החולקים עליו, וסיים בלשון זו: "ואנו אין לנו אלא דברי מרן החיד"א הנ"ל וכבר פשט המנהג כן ואין להרהר בדבר". וגם הרב "נתיבי עם" (בסימן תקפ"ט) שהיה בקי עצום במנהגי ירושלים כתב: "והמנהג הזה הוא פשוט בין הספרדים הקדמונים יושבי הארץ". וגם אנכי עיני חזו גדולי הרבנים הספרדים בירושלים שנתנו לנשותיהם לולב ובירכו, ופשוט שכך המנהג. ולפי זה אפשר גם לנשים הספרדיות לברך על ספירת העומר כדין לולב, ואין לנו כח למחות בנשים הרוצות לברך. (הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב, חלק ב', סימן לג)
חזרה בתשובה וזוגיות
השאלה:
אני פשוט אספר הכל מבלי להחסיר פרט ומקווה לקבל את חוות דעתך –
כרגע ניתקתי שיחה עם מישהו שהכרתי באתר שבע ברכות של הידברות. הכרנו בחמישי (היום ראשון) ובהתכתבות לא הספקנו להחליף יותר מ7 הודעות. זו הייתה השיחה הטלפונית הראשונה שלנו והיא ארכה שעתיים וחצי. השיחה באמת הייתה קולחת ומעניינת, מאוד נהניתי להקשיב לו והוא ציין שנהנה להקשיב לי, בכל מקרה כן – בכל הקשור לשיח עצמו, היה מהמם לדעתי.
הוא בן 24 וסיפר לי שבא ממשפחה מסורתית כזו ששומרת חגים ומכבדת את התורה וכו' אבל לא שומרת תורה ומצוות, לפי מה שסיפר לי לפני כ5 שנים נדלק בו הניצוץ ולפני שנה וחצי בערך הוא התחיל להתחזק נורא.. התחיל לשמור שבת והשפיע על כל המשפחה שלו וגם החברים ואפילו בת הזוג לשעבר .. הוא סיפר שברוך ה' הוא ניחן במתנה הזו של השפעה ואני הזדהיתי כי ברוך ה' גם אני זכיתי. בכל אופן, אני דווקא נהנתי לשמוע שהוא בעל תשובה כי אני יודעת שבניגוד להמון דתיים אחרים שהכרתי הוא כן הכיר את העולם השני ובחר בעולם התורה והמצוות על פניו, הוא בחר בדרך הזו והוא ממש שמח בה. זה באמת ריגש אותי להקשיב לו .. עד ש.. טוב, אני מאוד כנה ותמיד אומרת את האמת כך שבאופן אוטומטי נהגתי כך גם איתו – הוא הבחין בכנות שלי ואמר שהוא שמח שאני כנה כזו כי גם הוא אדם כזה שמעדיף לומר את האמת מאשר להסתיר .. דיברנו על המון דברים שבכלל לא אמורים לדבר בשיחה ראשונה ואולי זו טעות אבל זה כבר קרה ואת הנעשה אי אפשר להשיב. אחרי שעה בערך של שיחה הוא דיבר על העבר שלו והסתבר לי שלפני 3 שנים הוא היה בזוגיות עם מישהי במשך 4 שנים , הם שניהם היו חילוניים ובכל זאת במשך 3 השנים הראשונות הם שמרו נגיעה כי הוא כיבד אותה וכו' .. לי זה היה הזוי לשמוע בתור אחת שניסתה לשמור אבל הם עשו את זה מלכתחילה בניגוד אליי כך שאני כן מאמינה לו. הקטע הוא שבשנה הרביעית הם כבר שניהם הרגישו "מוכנים" וקיימו יחסים. זה כלכך ציער אותי עד שהצטברו לי דמעות בעיניים , ידעתי שאין דבר כזה מושלם ועוד מעט יבוא חיסרון אבל לדבר כזה לא ציפיתי… כמו שכבר ציינתי –אני כנה מאוד אז פשוט אמרתי לו את האמת, את זה שאני רוצה להיות הראשונה של בעלי וזה ממש מבאס לשמוע שהוא כבר חטא עד כדי כך. הוא אמר שהוא מבין אותי ואני כבר התכוונתי לומר שאני מצטערת אבל לא נראהלי שאני מסוגלת לזה עד שהוא התחיל לדבר ובינתיים אני חשבתי על זה שתכלס, לא הייתי רוצה שהזיווג שלי ישפוט אותי עפ"י מי שהייתי לפני 3 שנים ואפילו לא לפני שנה , ברוך ה' אני כן שמורה והכל אבל ברור שחטאתי ובכלל אני אדם אחד כמעט לגמרי.. עליתי בהמון מדרגות מאז ברוך ה', אז המשכתי להקשיב לו ודיברנו על חזרה בתשובה, על החששות שלי מימה שהוא חווה ועל החרטה שלו לגבי זה .. זו הייתה השיחה הכי גלויה שהייתה לי אי פעם עם בן אדם ואני חושבת שהוא כן חזר בתשובה שלימה הרי הוא עזב את החטא, מתחרט , התוודה וגם קיבל לעתיד. כאשר אני נזכרת בחטאים שלי אני עוברת שוב על השלבים האלה וזה מרגיע אותי .. במיוחד הקבלה לעתיד שאני יודעת שברוך ה' הנה היום אףאחד לא היה מאמין שהייתי מדברת פעם כמו שהייתי, אני נראית כלכך תמימה כי לימוד התורה באמת קצת ניקה אותי ברוך ה' ואני רוצה להאמין לו שגם אצלו זה ככה אז החלטנו שכן נמשיך לדבר אבל אני ממש רוצה לשמועאת דעתכן כי אני בכל זאת מפחדת לטעות עם זה , אם אפשר להאריך אשמח. תודה
התשובה:
התשובה ניתנה על ידי הרבנית ג'ני רוזנפלד, מנהיגה רוחנית באפרת
שלום לך ותודה על שאלתך ודברייך הכנים. אני מבינה לגמרי את תחושת האכזבה ממפגש שנראה מושלם והתברר כחסר מאד. את עומדת מול מידע שלא ציפית לו וקשה לעכל אותו. אבל כפי שכתבת– אין דבר מושלם, וצריך להתמודד עם מה שיש.
לפני שאתייחס לשאלתך, חשוב לי לומר מילה – לא בתור רבנית, אלא מתוך ניסיון החיים: יש להיזהר מאד מקשר שמתפתח אך ורק דרך הטלפון. לכן הייתי מייעצת עד כמה שאפשר לנסות ולהיפגש פנים אל פנים לפני קיומן של שיחות טלפון ארוכות. ישנם הרבה מקרים שמתפתח משהו מאוד אינטנסיבי בטלפון וכשסוף סוף נפגשים פנים אל פנים הדברים נראים לגמרי אחרת. בנוסף, הרבה יותר קשה למצוא שמשהו חסר בדייט הראשון כאשר כבר השקעת שעות על גבי שעות של שיחות טלפון מקדימות. לכן עדיף למקד את שיחת הטלפון הראשונה בתכנון המפגש, ולקיים את השיחות הארוכות בפגישות עצמן.
ובחזרה לשאלתך: מדברייך אני מבינה שהעלית את שאלתך מיד כשהסתיימה השיחה הראשונה, וייתכן שבזמן שעבר מאז דברים אלו כבר לא יהיו רלוונטיים.. ובכל זאת יש כאן נקודה מאוד חשובה שעשויה להיות רלוונטית גם בעתיד: איך ראוי להתייחס לעבר של הזולת – האם ראוי לשפוט, להיזהר, או לקבל הכל בזרועות פתוחות? שאלה זו היא עקרונית וחשוב ללבן אותה(או למקרה זה או להבא).
הגמרא במסכת ברכות (דף יט ע"א) מביאה מאמר בשם תנא דבי רבי ישמעאל:"אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה – אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה. והני מילי – בדברים שבגופו, אבל בממונא – עד דמהדר למריה." פירוש הדברים הוא שאפילו אם ראית ת"ח שעושה עבירה אתמול בשעות הערב כבר הבוקר צריך לסמוך עליו כי עשה תשובה בינתיים. אךה גמרא מסייגת את הדברים ומחלקת בין שני מיקרים שונים – אם הת"ח חטא בגופו, כלומר, בחטא פרטי בין אדם למקום, צריך לסמוך עליו שעשה תשובה, אפילו אם את לא רואה שום סימן חיצוני לכך. אבל אם הוא חטא כדברי הגמרא בענייני ממון אז אנחנו כבר לא סומכים עליו עד שהוא מחזיר את הכסף שחייב, או עד שהוא מרצה את הקורבן, אם ניתן לעשות זאת. נראה לי שאפשר להבין את דברי גמרא על חטא בענייני ממון באופן רחב יותר, ולכלול בו כל מקרה שיש בו קורבן. הגמרא אומרת שבמקרים בהם יש קורבן צריך לדרוש מהתלמיד החכם "הוכחה" שהוא באמת עשה תשובה.
במקרה שכתבת, מדובר בקיום יחסים תוך כדי זוגיות והסכמה, דבר שהוא חטא פרטי בין אדם למקום, מן החטאים שאפשר בהם לשער שתלמיד חכם עשה תשובה, ובמיוחד כאן כשהוא העיד על עצמו מפורשות שהוא עשה תשובה. מקרה זה שונה מאוד מחטאים שיש בהם פגיעה בזולת. אם היה נודע לי שמישהו חטא באחד מאלה, הייתי מהססת הרבה יותר לגבי המשך הקשר איתו.
תהליך התשובה, כאשר הוא מתרחש באמת ובתמים, הוא דבר אמיתי ועמוק. יש לגמרא שלל של אמירות חיוביות לגבי תהליך התשובה ובעל התשובה. למשל,"דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד ע"ב). בנוסף, ישנו רצף של מימרות במסכת יומא (פו ע"ב) בגמרא על גדלות התשובה – "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות" ועוד הרבה. כאשר המשנה מדברת על אונאת דברים (ב"מ ד:י), אחד המעשים שהמשנה אוסרת לעשות הוא להזכיר לבעל תשובה את מעשיו הקודמים. עד כדי כך האמינו חז"ל בכוחה של התשובה עד כי אסרו להזכיר לבעל תשובה את העבר שלו!
אין מחסור במקורות המלמדים אותנו את מעלתה של התשובה. אך כמובן מדובר כאן בנושא רגיש הנוגע לרגשותייך העמוקים ולא די שתקבלי זאת כאמת במישור התאורטי. פעמים קבלה כזו, מכל הלב,דורשת זמן ויישוב הדעת כדי לחשוב על הדברים, ולעכל את המידע שקיבלת. אני מברכת אותך שתמצאי את הקשר הטוב לך עם האדם המתאים עבורך ושתזכי לבנות בית של אהבה ושל צמיחה הדדית, ושתשרה ביניכם השכינה.
שאלות בנושא חברה וקהילה
שאלה
אם יש את האיסור ההלכתי האוסר לעשן, מדוע אנשים דתיים עדיין ממשיכים לעשן?
האם זה נובע מתוך הדחקה והתעלמות?
תשובה
בהעדר מחקר סוציולוגי, שאינני מוסמך לבצעו, אוכל לענות על שאלתך רק באופן חלקי, על-פי הרשמים שלי לגבי מגמות ודינמיקות בעולם הדתי והחרדי. ממה שאני רואה, הרבה פחות יהודים דתיים וחרדים מעשנים היום מאשר לפני שנות דור, וכפי הנראה אחוז המעשנים במגזרים האלה נמוך מאחוז המעשנים באוכלוסיה הכללית.[1] בעקבות המחקרים הרבים והמבוססים שהראו בעליל את הסכנות הבריאותיות של העישון, הולכים וגוברים בדורות האחרונים הקולות הרבניים נגד תופעת העישון.[2] עם זאת העישון בעולם הדתי והחרדי עדיין קיים במספרים משמעותיים, ובעולם הישיבות – במיוחד בעולם החרדי – העישון הינו עדיין תופעה נפוצה.
סביר להניח שתופעת ההדחקה וההתעלמות אכן משחקת כאן תפקיד,[3] שכן קשה להבין כיצד אדם המודע כראוי לסכנות ארוכות-הטווח הכרוכות בעישון יכול להמשיך לעשן וודאי לא להתחיל לעשן. יש לציין שהדחה והתעלמות אינן נחלתם של דתיים וחרדים בלבד, ושנתיים של מגפת הקורונה לימדונו שרבים האנשים מכל האומות ומכל המגזרים המסוגלים לפעול כאילו 'אין קורונה בעולם'. מכל מקום נראה כי להמשך תופעת העישון בעולם הדתי, ובמיוחד בעולם החרדי, תורמים גם גורמים נוספים:
- הגם שפוסקים מהדורות האחרונים דיברו וכתבו נגד העישון, במשך מאות שנים דנו פוסקים בסוגיות הלכתיות הקשורות לעישון, כגון השאלה אם מותר לעשן ביום טוב[4] ואם מותר לעשן במהלך כל הדיון ההלכתי לא הביעו הפוסקים התנגדות לעישון באשר הוא. היו שהתנגדו לעישון ביום טוב משום שהנאת העישון 'אינה שווה לכל נפש', ולעומתם בצד המתירים היו כאלה שציינו שהעישון מחזק את בריאות הגוף.[5] מאחר שפוסקים רבים כל כך במהלך שנים רבות כל כך התייחסו לעישון כדבר מקובל, ואולי אפילו לדבר התורם לשיפור הבריאות, לא מעט אנשים האמונים על המסורת מסרבים – או מתקשים – לחרוג ממה שמתועד במקורות במהלך שנים כה רבות ולאמץ את הגישה החדשה של פוסקים בני-זמננו. יתר על כן, בחלקים שונים של העולם הדתי, ובמיוחד בעולם החרדי, קיימת נטיה לפקפק בממצאיו של המדע המודרני, ובמיוחד כשהם מתנגשים עם מקורות תורניים רבים כל כך.
- על-אף שפוסקים רבים מאוד בני-זמננו הביעו התנגדות לעישון, רק מקצתם ניסחו את התנגדותם בצורה נחרצת וחד-משמעית, כדוגמת הרב אשר וייס שהצהיר – 'שבעיני מעשן סיגריות זה כמו לאכול נבילות וטריפות.'[6] לעומת הפוסקים האלה, רבים מפוסקי זמננו הביעו את התנגדותם לעישון בשפה רפה הרבה יותר. בפסיקה מפורסמת של הרב משה פיינשטיין קובע הרב (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מט) כי 'מן הראוי להזהר מזה, אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא מכיון שדשו בה רבים [= רבים נוהגים לעשות זאת]… שומר פתאים ה' (שבת קכט ע"ב), ובפרט שכמה גדולי תורה מדורות שעברו ובדורנו שמעשנין.'[7] בניגוד לרב פיינשטיין, שסבר שמידת הסיכון של העישון לא הגיעה לרף שיאסור אותו מבחינה הלכתית, הרב עובדיה יוסף קובע (שו"ת יחווה דעת ח"ה סימן לט) שהמעשן עובר על 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם',[8] אך גם מדבריו עולה התנגדות 'רכה' למדיי לתופעה: 'אולם מה טוב ומה נעים להימנע מעישון סיגריות בכלל בכל ימות השנה, לאחר שנתפרסם ברבים שלפי דעת גדולי הרפואה והמדע בזמנינו, העישון מזיק ומסוכן מאוד, ועלול להביא למחלות נוראות ולסכן בריאותו של האדם. שומר נפשו ירחק ממנו.' נראה כי לא מעט מבני התורה הבינו מסגנון דבריהם של גדולי הרבנים הללו שניתן להתייחס לקריאתם של לעשן בתור עצה טובה בלבד, ולא כחובה הלכתית של ממש – ובמיוחד מפני שרבים מבני התורה נחשפו לתלמידי חכמים בעבר ובהווה שלא נמנעו מלעשן.
- הימנעותם של רבים מגדולי הרבנים מהוצאת איסור חד-משמעי ונחרץ על העישון משקפת כנראה את מודעותם של הרבנים למגבלות של כוחם ואת רצונם מלהטיל על הציבור איסורים שרבים מהציבור לא יוכלו – ורבים אף לא ירצו – לעמוד בו.[9] כך נאמר בצורה מפורשת על-ידי הרב שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות חלק ג, סימן שנד):
מיהו אין גוזרים על הציבור גזירה שלא ישמעו לנו, ויכול לצאת תקלה שיסיקו מכך שאין לרבנים השפעה, וממילא לא יקבלו דבריהם גם בשאר דברים, וגם תמיד ימצאו איזה רב שמתיר ואפילו מעשן בעצמו, ואינם צריכים להצטדק יותר ממנו, לכן חוששני לפרסם האיסור מדינא.
ולכן אף שאני מזהיר כל אחד לא לעשן, ואפילו לא להתיישב במקומות שמעשנים, ואם בא אצלו אחד המעשן יש לבקש ממנו למנוע לעשן עכ"פ לפניו, וליזהר מאיסור זה שהתורה הזהירה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", והוא כגדר מאבד עצמו לדעת, אבל להוציא כרוז על כך ברבים שהדבר איסור חמור אינו כדאי, הואיל וחלק ניכר לא ישמעו לנו, וכמו שרואים שהרופאים בעצמם אין בכוחם לאסור אפילו לעצמם לעשן, גם אנו מוכרחים לשתוק, אבל ראוי לומר למעשן שמשחק בחייו [ואף חיי שעה בכלל זה] עבור הנאתו, וימהר להסיר תקלה וסכנה מגופו, ואז טוב לו ששומר גופו שהוא נרתיק לנשמתו, והקב"ה ישמור אותו מכל רע.
נציין שוב שחלה התקדמות בתחום הזה בשנים האחרונות. רוב המעשנים מודעים לכך שהעישון כרוך בסיכון לבריאות, גם אם אין הם מייחסים לכך את החשיבות הראויה, ואט אט גם גוברים הקולות בעולם הרבני נגד תופעת העישון. אכן קשה לשנות הרגלי התנהגות וחשיבה, ועם זאת ההבנה של סכנות העישון מחלחלת לתוך תודעת הציבור התורני, ובעזרת השם נראה בעתיד הלא-רחוק שיקפידו כולם להישמר ממנהג רע ומסוכן זה.
התשובה ניתנה מאת הרב אברהם וולפיש
ארגון רבני ורבניות בית הלל
קשר חברי בין בן לבת
השאלה
אנחנו זוג נשוי כ 30 שנים השבח לאל.
שומרי תורה ומצוות.
לאשתי מזה כשנתיים פסק המחזור החודשי.
בשנה האחרונה התפרץ אצלי באיבר המין פסוריאזיס מלווה באדמומיות ועור יבש וגירוי (בעיקר לאחר היחסי אישות) לכל הרופאים שביקרנו אצלם אין פתרון למצב,אף טיפול לא עזר ואפילו לא מקל על המצב…הורדנו את תדירות היחסי עד למינימום הניתן ובכל זאת לאחר שמשמשים הגירוי גובר ולא נעים בלשון המעטה (ונראה שלמעשה מעכב את ההחלמה שמקווים שתגיע) גם חומרי סיכה נמצאו חשודים הרופאים אסרו עלינו להשתמש בהם.
רצינו לשאול האם אפשר להשתמש בקונדום טבעי (ללא שום חומרים)
ובכך להפחית את החיכוך והמשך הנזק הלא נעים בלשון המעטה?
האם אין זה נחשב להוצאת זרע לבטלה?
אנחנו אובדי עצות נוכח ההלכה.
רוצים מאוד לשמור את הלכה והקדושה עם זאת המצב הביא אותנו לשאול את השאלות מאחר והנזק התגבר מאוד כפי שנאמר לעיל.
תשובה
א. יש להעריך מאוד את רצונכם ומאמציכם להקפיד, מתוך התמודדות עם מצב רפואי מאתגר, על שמירת ההלכה ועל הקדושה בחיי הנישואין. במצב רגיל יש אכן להיזהר מהוצאת זרע לבטלה (להלן: הוז"ל), הנחשבת בשלחן ערוך כ'עון [שהוא] חמור מכל עבירות שבתורה' (אבן העזר כג:א). אך כבר בתלמוד (יבמות עו ע"א) מצאנו היתר מפורש להוציא שכבת זרע שלא במסגרת יחסי אישות על-מנת לבדוק אם הגבר רשאי לבוא בקהל, ומכאן שבנסיבות מסוימות הוצאת הזרע מותרת, או משום 'דאיסור זה הותר מכללו אצל צורך מצוה' (שאלת יעב"ץ ח"א סי' מג) או משום שהוצאת זרע לצרכים שאינם הפריית האישה עשויה להיחשב כהוצאת זרע 'לצורך' ולא 'לבטלה' (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סי' ע, ודיון נרחב בשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"א סימן סג). לאורך הדורות נחלקו הפוסקים עד כמה יש להרחיב או לצמצם את פתח ההיתר להוז"ל שנפתח בסוגיית הגמרא הנ"ל. בבסיס המחלוקת ניצבות שתי שאלות:
(1) השאלה הראשונה: מהו שורש האיסור ואופיו? יש שעיגנו את עבירת הוז"ל בביטול פריה ורביה (רבנו תם בספר הישר סימן קסו, תוספות נדה יג ע"א), ויש שתפסו את הוז"ל כאיסור בפני עצמו (רמב"ן ותלמידיו נדה יג ע"א), אולי כסניף של איסור בל תשחית (שו"ת בנין ציון סימן קלז), ואולי כסוג של נאוף, זאת על סמך דרשת הגמרא (נדה יג ע"ב): 'לא תנאף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל'. כל אחד מההסברים הללו עשוי לפתוח פתח לדרכי היתר שונות. אם מדובר בביטול פריה ורביה, אפשר שלא יהיה איסור במקרים שבהם כבר קיים הבעל את מצוות פריה ורביה או במקרים שבני הזוג אינם מסוגלים להביא ילד לעולם. אם מדובר בבל תשחית, איסור זה מוגבל ל'דרך השחתה', ולא כש'ההשחתה' נעשית למען תועלת ראויה (רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"ח). ואם איסור הוז"ל נעוצה ב'לא תנאף', יש לבחון אם האיסור קיים גם כשהוצאת הזרע נעשית במסגרת יחסי אישות.
(2) השאלה השניה: האמנם מדובר ב'עון חמור מכל עבירות שבתורה', כדברי השלחן ערוך וכפי שמשתמע מהגמרא נדה דף יג ומהזוהר פרשת ויחי דף ריט ע"ב, או שמא מבחינה הלכתית מדובר באיסור הלכתי שאיננו עולה בחומרתו על שאר איסורים, העשוי להידחות מפני צרכים אחרים? פוסקים רבים ונכבדים סבורים שאין מדובר באיסור החריג בחומרתו, ולדעת רבים מדובר באיסור דרבנן ולא באיסור מדאורייתא (ראו מקורות ודיון אצל ר"ד ביגמן ור"ב הולצמן, עקרות הלכתית, עמ' 129-124, ועיינו גם אצל ר' צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין, אות טו, עמ' קמז והלאה). לעומתם ישנם פוסקים חשובים שהחמירו בהוז"ל מתוך החשש מפני חומרתה היתירה, אך לרוב גם הם מודים שמקרים מסוימים אינם נכללים בעון זה וניתן להתירם. במקרה שלפנינו, כמו במקרים אחרים של הוז"ל שנידונו בפסיקה, גם קיימת שיקול-על העשוי לחזק את צד ההיתר – הערך הגדול של קיום וטיפוח הזוגיות בין איש לאשתו: – 'דקשין גירושין וגדול הטלת השלום בין איש לאשה שהותר אפילו למחות השם על המים' (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא, שער א).
ב. בספרות ההלכתית הענפה לגבי מניעת הריון דנו הפוסקים אם אמצעי מניעה כגון דיאפרגמה וקונדום נחשבים כהוז"ל, ודעותיהם השונות של הפוסקים נעוצות בשיקולים שצוינו לעיל. חלק מהפוסקים סבורים שניתן להקל בכל מקרה המוגדר כ'צורך', כך שהוצאת הזרע לא תיחשב 'לבטלה', ואילו אחרים סבורים שיש להתיר רק אמצעים שאינם מפריעים למעשה הביאה ונחשבים כ'דרך תשמיש וגוף נהנה מן הגוף' (מהרש"ל, ים של שלמה יבמות פ"א סי' ח). לפי הגישה הראשונה, המתירה הוצאת זרע 'לצורך', יש מקום להתיר שימוש בקונדום במקרה שלפנינו, וכפי שכתב ר' משה פיינשטיין באגרות משה חלק אבן העזר ח"א סי' סג (עמ' קסב). גם לפי הגישה השניה, המצריכה 'דרך תשמיש', אפשר שנתיר שימוש קונדום במקרים מסוימים, שכן בעל שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כד אות ה) מחשיב גם ביאה בקונדום כ'דרך תשמיש'. אכן פוסקים רבים חלקו על קביעה זו של ה'אחיעזר' (אגרות משה שם, וראו מקורות נוספים אצל ר"א מלמד, פניני הלכה – שמחת הבית וברכתו ה, יז, ה), אך כאמור יש גם סברה נוספת להקל (שזה נחשב לצורך), ולמעשה יש לסמוך על הדעות המתירות בשעה של צורך גדול (ציץ אליעזר ח"ט סימן נא – קונטרס רפואה במשפחה שער ב, סימן ט-י; ציץ אליעזר ח"כ סימן נ; פניני הלכה – שמחת הבית וברכתו ו, ד). ואכן המקרה שלפנינו, שבו יחסי מין גורמים לצער פיזי קשה אצל הגבר ומקשים על החלמתו, נחשב למקרה של צורך גדול, והוא דומה מאוד למקרה שבו התיר בעל 'ציץ אליעזר' את השימוש בקונדום בח"כ סימן נ.
במקרה שלפנינו נוכל להוסיף כמה שיקולים נוספים להקל, והם יפורטו בסעיפים הבאים.
ג. במצב שבו בני הזוג כבר קיימו מצוות פריה ורביה או שאין בו פוטנציאל של פריה ורביה – כמו במקרה שלפנינו, שלאישה כבר אין מחזור חדשי – יש פוסקים הסבורים שאין איסור של הוז"ל, או שחומרת האיסור פוחתת עד לדרגה שהיא תידחה מפני מצות עונה (שו"ת אחיעזר ח"ג סימן כד אות ה). קשה לסמוך על היתר זה בלבד, שאין עליו הסכמה גורפת בין הפוסקים (ראו דיון באוצר הפוסקים לאבן העזר כג:א, פג ע"א-ע"ב), אבל חלק מהפוסקים המתנגדים באופן רגיל לשימוש בקונדום עשויים להסכים לכך במקרה שבו נוסף לצורך הגדול מדובר במקרה שאין בו פוטנציאל לפריה ורביה.
ד. יש פוסקים הסבורים שאיסור הוז"ל תלוי בכוונת הבעל להשחית את זרעו על-מנת למנוע מהאישה להתעבר, אך הוצאת הזרע מותרת 'אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר' (פסקי רי"ד יבמות יב ע"ב, והשוו שו"ת משיב דבר חיו"ד סימן פח), ושיטה זו הובאה כסניף להיתר לגבי שימוש בקונדום בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן נא – קונ' רפואה במשפחה שער ב.
ה. במקרה שלפנינו, שבו השימוש בקונדום נועד לא כאמצעי מניעה אלא כהגנה על אברו של הגבר מפני גירוי מצער ומזיק, ניתן להיעזר בתחבולת היתר שהוצעה בידי אחד מהמתנגדים הגדולים לשימוש בקונדום, הרב שלום מרדכי הכהן שבדרן (שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רסח): 'אבל נראה לצדד בנידון דידן להתיר באופן שיעשו בהכיס נקב בצד תחתית העטרה וכאשר ישפוך זרעו להכיס יהיה שותת תיכף לתוך הרחם של האשה מתוך הכיס מצד מטה של הכיס'. אמנם המהרש"ם היסס להסתמך על תחבולה זו למעשה, אך ההיגיון מאחוריה נראה ברור ומשכנע, ולפי שעה לא מצאתי פוסקים המתנגדים אליה. לפיכך נראה כי עשיית נקב בקונדום במקום המתאים עשויה להתיר את השימוש בו גם לפי הפוסקים המתנגדים לכך באופן כללי.
סיכום:
מעיקר הדין ראוי ונכון להסתמך על הפוסקים המתירים שימוש בקונדום במצב של צורך גדול, כגון המקרה שלפנינו שהדבר נחוץ מאוד כדי לאפשר לבני הזוג להמשיך את זוגיותם באהבה ובשמחה. אפילו פוסקים המתנגדים באופן רגיל לשימוש בקונדום עשויים להסכים במקרה שלפנינו שבו השימוש בקונדום לא נועד למנוע כניסה להריון, וקיום פריה ורביה כלל איננו אפשרי כעת לבני הזוג. מעבר לכך, אם ייעשה נקב בקונדום המאפשר לזרע להיפלט אל תוך גופה של האישה, ככל הנראה אפילו פוסקים הנחרצים ביותר בפסיקה המחמירה לגבי קונדום עשויים להסכים שבנסיבות הללו אין מדובר כלל בהוז"ל אלא בדרך תשמיש המותרת על-פי הלכה.
התשובה ניתנה מרבני בית הלל
האם כהן פטור ממטלות בית לא מכובדות?
השאלה
האם אשה יכולה לבקש מבעלה כהן לזרוק פח אשפה , או להחליף טיטולים לתינוק?
תשובה
שלום רב,
בעניין זה יש לחלק בין שני עניינים:
א. המשנה בגיטין דף נט. אומרת שכהן קורא ראשון משום דרכי שלום. והגמ' שם בהמשך לומדת "וקדשתו" – לכל דבר שבקדושה. ומפרטת הגמ' – תנא דבי רבי ישמעאל: לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול כל דבר ראשון. וכן נפסק בשולחן ערוך (קלה,ג).
הרי שיש לכהן דין שהוא בתנאים מסוימים – כאשר מדובר בדבר שבקדושה – קודם לאחרים. האחרונים מביאים שהכהן יכול למחול על כבודו, מלבד בעניין היותו ראשון לקריאה בתורה (משנה ברורה סק"ט).
ב. נושא אחר שקשור לקדושת הכהן הוא השימוש בו, כלומר: האיסור לאחרים להשתמש בו לפעולות וכד' (רמ"א קכח,מה ומקורו בירושלמי ברכות ח,ה). זהו צד הפוך לצד הקודם: שם הציבור נדרש לכבד וליצור מעמד מיוחד לכהן, וכאן הציבור נדרש לכל הפחות שלא להשתמש בו.
אלא שגם במקרה זה המשנה ברורה (קכח, סקע"ה) מביא שמותר לכהן למחול על כבודו שכן כבוד הכהונה ניתן לכהנים רק כפריבילגיה. אמנם שיטת הט"ז מחמירה יותר שאין לו למחול על כבודו אלא אם כן יש לו הנאה מהמחילה; וסיים המשנה ברורה שטוב להחמיר. אולם האחרונים (ערוך השולחן עב; פסקי תשובות צה) כתבו שמעיקר הדין הלכה כדעה ראשונה ולכן בשימוש רגיל וכן באיש ואשתו, נוהגים להקל. ואם יש לכהן הנאה מזה, מותר אפילו בשימוש בזוי.
במקרה שלנו מדובר בפעולות המהוות א"ב של שותפות טבעית בין איש לאשתו. וכיוון שמצינו בהלכה אפשרות למחילה על קדושת הכהונה, לא יעלה על הדעת שלא יבצע הכהן את תפקידו בעבודות הבית כולן, במיוחד שיש בזה מצווה וגם הנאה שהוא מסייע לאשתו ומכבדה שלא ייפול נטל זה עליה. ואם לפרנסתו מותר לכהן שישתמשו בו אפילו שימוש בזוי (נשמת אברהם א,קכח סק"י) כל שכן במקרה זה.
בברכה,
הרב משה כהן
רבני בית הלל
קשר חברי בין בן לבת
השאלה
שלום,
מהי ההלכה לגבי קשר חברי בין בן לבת שלא למטרות נישואין?
למשל במסגרת צבאית, שבה נוצרת חבורה מעורבת ויוצאים בנים ובנות לבלות. האם דבר זה מותר?
תשובה
שלום וברכה.
יש בהלכה איסורים לא מעטים שקשורים לקשר בין גברים ונשים שאינם נשואים. ידוע איסור ייחוד, הרחקה מקלות ראש ועוד.
"וכך ינהגו להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמים גדולים, והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אישה, שמנהג זה גורם לטהרה יתרה. גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו מחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה"
עבודה בשירות משלוחים לאוכל לא כשר
השאלה
שלום
יש לי שאלה הלכתית
האם מותר לי לעבוד כשליח בחברת תן ביס כיוון שאני עלול לקבל הזמנה מסעדה לא כשרה? כיוון שחלק גדול מהמסעדות שהם עובדים איתם הם לא כשרים
תשובה
שלום רב,
שאלתך נוגעת בכמה בעיות ואנסה להתייחס אליהן.
א. לפני עיוור לא תתן מכשול – במסכת עבודה זרה דף ו: כתוב "מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבן נוח? ת"ל 'ולפני עיוור לא תתן מכשול'. הגמ' מסיקה שאיסור זה קיים כל זמן שה'עיוור' לא היה מסוגל לעבור על האיסור בעצמו, למשל כשאני הושטתי לו כוס יין מעברו השני של הנהר, אותו לא היה עובר בעצמו אלא רק בגללי.
במקרה שלנו מי שמבצע את האיסור הוא מזמין האוכל הלא-כשר, אלא שאתה לכאורה גורם לו ל'לפני עיוור'. ברם, גם אם אתה לא תעבוד בחברה, מי שירצה להזמין אוכל לא כשר ישיג אותו דרך אחרים. לכן אין כאן בעיה של לפני עיוור.
ב. מסייע – למרות האמור, תוס' שבת ג. מביא שיש להחמיר מדרבנן גם כשהחוטא יכול להסתדר בלעדיי, אם אני מסייע לו להשיג את האיסור. וכן ברמ"א שו"ע יו"ד קנא,א, שאמנם הביא בזה מחלוקת, אבל הגר"א פסק כשיטה השניה והמחמירה. ואף הש"ך מחלק בין מקרה של מומר בשוגג שלגביו יש איסור דרבנן לבין מקרה של מזיד שבו אין אפילו איסור דרבנן. ולפי שיטתו יש להסתפק שכן לא כל הרוכשים מזון מודעים לכך שהוא לא כשר. בכל מקרה לפי הפוסקים הנ"ל יש בעייתיות בסיוע למזמיני המסעדות הלא כשרות.
ג. מאידך, יש כמה סעיפים להקל, כגון שבמקרה שהאיסור (=אכילת האיסור) נעשה לא בבת אחת עם המכירה (בניין ציון טו) או בסיוע לעובר עברה שנובע לצורך פרנסה (משיב דבר ב,לא-לב) או בצירוף כמה קולות (יביע אומר או"ח ב,טו). הקולות הנ"ל נכונות הן ביחס ללקוחות והן ביחס לבעל החברה: גם הוא יכול להסתדר עם עובד אחר ולכן לכאורה אין בעיה בכך. כאשר מדובר בשליח יש קולות נוספות: ר' משה פיינשטיין הקל (יו"ד א,נא) וכן במשנה הלכות (ה,קג).
וראה עוד בפסק בית הלל לגבי הזמנת אורח הנוסע בשבת לסעודת שבת וחג (https://www.beithillel.org.il/wp-content/uploads/2018/07/18918659-2202013-1.pdf).
ד. ייתכן שאתה מרוויח טיפ וכד' ואז אתה נהנה לכאורה ממכירת אוכל לא כשר. אמנם גם מצד זה אפשר להקל, מהטעמים דלעיל (מדובר בפעולה שלא נעשית בעת ובעונה אחת עם האיסור, פרנסה וכו').
ה. חילול השם – כשרואים שאדם שמקפיד במצוות מהווה חלק ממעגל השירותים המלווה מוצר לא כשר. עם זאת כשם שברי שלמאבטח או לספק האריזות לחברה מותר לעבוד ואין בזה חילול השם, כך נראה שגם בשליח. ואם לא נוח לך עם טיפ שניתן במקרה זה, אולי יש להציע (אך לא מעיקר הדין) שבמקרה בו ברור כי מדובר בהעברת אוכל לא כשר ללקוח יהודי, תתן את הטיפ לצדקה.
ו. לסיכום, מהטעמים האמורים לעיל ניתן להקל.
בברכה,
הרב משה כהן
מרבני ארגון בית הלל
מצוות כיבוד אב על חשבון אחרים
השאלה
שלום וברכה,
בשיעור הדף היומי, זכינו לר"מ ת"ח בקיא שמעביר את השיעור נהדר ואנחנו אוהבים אותו מאד.
אלא שבין הלומדים יושב אביו – וידוע שעל הר"מ להיזהר בכיבוד אב.
כך קורה ש"בכל השיעורים" ברגע שאביו רק פוצה את פיו לדבר (והוא מרבה מאד לשאול… והוא גם מרשה לעצמו לענות לאחרים במקביל לר"מ), מיד הר"מ אומר למי שמדבר באותו רגע, "מחילה" וקוטע אותו באחת, כדי לענות לאביו.
והתחושה היא שהשיעור ברובו מתנהל בין הר"מ לאביו שיחיה (איש זקן וחולה אבל איש מכובד).
שאלתי:
האם מבחינה הלכתית הר"מ נוהג כשורה? ואם לא, כיצד אפשר להעביר אליו מסר בעניין מבלי שיפגע?
תודה
תשובה
שלום וברכה
ראשית מאד מרשים שלומדים דף יומי במשך שעה וחצי אני משוכנע שלומדים לא רק בבקיאות אלא אפילו קצת בעיון.
כמו כן הרגישות שמגלה הרב ביחס לאביו היא מרשימה ובוודאי שזה מעיד על כבוד רב שהוא נותן לו .
יחד עם זה , תפקיד המורה הוא ללמד קבוצה שלימה ואם חלילה נפגם הרצף הרי שהמורה עלול לאבד את תלמידיו. אני אנסה להתייחס לשאלה האם דיאלוג בין רב לאביו היושב בשיעור של קבוצה מחוייב מדין כבוד אב ואם?
לכאורה לא, כלומר, יש שתי מצוות : כבוד אב ואם ומצוות מורא. לכאורה אין כאן שאלת כיבוד שכן לא מדובר על שירות שהוא מעניק לאביו כמו להאכילו או לתת לו כל דבר שצריך. לכאורה השאלה מתייחסת לדין "מורא" . אחת מדוגמאות של "מורא" הוא סתירה דברי אביו. וכך פוסק השולחן ערוך יורה דעה רמ,ב :
איזה מורא, לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו, או מקום המיוחד לו להתפלל; ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו; ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו, אפילו לומר נראין דברי אבא…
באחרונים יש דיון באיזה תחום מדובר. כלומר, האם מדובר שהוא סותר את דבריו במסגרת חולין או גם בדיון הלכתי. אצטט את דבריו של הרב חיים דוד הלוי זצ"ל בתשובתו (שו"ת עשה לך רב חלק ז סימן מד) :
מעתה, נשוב לנדון דידן, שאין כל האיסור אלא כשמכריע הלכה נגד דברי אביו או רבו, הן בראיות והן בדברי סברא, אבל להתוכח עם אביו או רבו בדרך הנושאים ונותנים בהלכה, מקשים ומתרצים כדרכה של תורה, פשוט שאין בזה שום איסור, שאל"כ לא תתברר הלכה כראוי מעולם, שאם טעה הרב או האב בשיקול דעת וסברא, או שנעלמה ממנו הלכה, אי אפשר יהיה להעמידו על האמת מעולם. וכ"כ הפתחי – תשובה בשם ספר עצמות יוסף (קידושין שם) דהבן עם האב יכולים להקשות ולתרץ ולהסיק מסקנות ההלכה ואין בזה משום סותר את דבריו.
במקרה דידן דווקא הדיאלוג בין אב ובנו בפני תלמידים הוא מאתגר, שמא עלול הוא לבייש את אביו. כמובן , שאני מעריך שהכל נעשה ברגישות ובכל זאת נראה שכמה פחות דיאלוגים בין אב לבן במהלך השיעור יהיה טוב יותר. אולם קשה להעיר לרב בנידון זה לכן אני מציע שתפנו אליו באופן אישי ותבקשו ממנו שיימעט בדיאלוג עם אביו כי אחרים עלולים לצאת מריכוז ואז ימעטו התלמידים.
לסיכום, בוודאי שאין כל מניעה שהבן יבקש מאביו באופן אישי (לא בפני כולם) שלא ישתתף באופן פעיל על מנת שהשיעור יהיה רציף. אני מציע לכם לשקף את המציאות בפני הרב כך שיוכל לדבר עם אביו באופן רגיש ומציאותי לאחר שבקשתם ממנו.
בברכה,
הרב מאיר נהוראי
רבני בית הלל
כשרות במאכלים של צמחוני/טבעוני שאינו שומר כשרות
השאלה
לכן, בדרך כלל אין להקל יותר במקרה של מארח צמחוני או טבעוני.
בברכה,
הרב משה כהן
רבני בית הלל
שינה בסוכה בניגוד לרצונה של בת הזוג
השאלה
שלום וברכה,
במהלך שבעת ימי חג הסוכות ציוותה התורה 'צא מדירת הקבע ושב בדירת ארעי' (סוכה ב ע"א). לישיבה בדירת ארעי יש חביבות מיוחדת, ולא בכדי נצטווינו על כך במהלך 'זמן שמחתנו'. ואולם היציאה מדירת הקבע מציבה בפנינו אתגרים ולעתים נדרשת הכרעה – עד כמה נצטווינו להתנתק מאורחות החיים הרגילים והמוכרים על-מנת לקיים את מצוות הישיבה בדירת הארעי? שאלות אלו מציקות במיוחד כאשר המחיר שגובה ישיבתנו בסוכה משולמת לא רק על ידינו, אלא גם על-ידי בני משפחה אחרים. חז"ל קבעו כלל המנחה אותנו בהתנגשויות בין מצוות הישיבה בסוכה לבין דרישות החיים השיגרתיות – 'תשבו כעין תדורו' (סוכה כח ע"ב ועוד): תנהגו בסוכה באופן הדומה להתנהלותכם הרגילה בתוך ביתכם. כיצד ניישם כלל זה במקרה המתואר בשאלה, שבו אשתך מתנגדת לכך שתישן בסוכה מסיבות פרקטיות, משפחתיות ורגשיות?
נבחן שאלה זו לאור פסיקה מפורסמת של גדול הפוסקים האשכנזיים, הרמ"א. כידוע, במהלך מאות רבות של שנים רוב רובם של יהודי אירופה לא ישנו בסוכה, וגדולי הפוסקים ביקשו לכך הסבר. הרמ"א (אורח חיים תרלט:ב) מזכיר את ההסבר של המרדכי, שקשה היה לישון בסוכה בארצות הצפוניות שבהן שורר בעונה זו קור כבד, ולאחריו הוא מציע הסבר מחודש משלו:
ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור.
על-אף שהאסמכתא שהציע הרמ"א (בחיבורו 'דרכי משה' על הטור, אורח חיים תרלט) לרעיון זה מהגמרא (ערכין ג ע"ב) נדחתה בידי פוסקים חשובים (ראו מגן אברהם סימן תרלט, סעיף קטן ח; ביכורי יעקב שם סקי"ח; ערוך השלחן תרלט:יא-יג) – וגם הרמ"א (שם) הסתמך על הסברה יותר מאשר על הביסוס בגמרא –למעשה רבים מגדולי הפוסקים בארצות צפון אירופה הסכימו עם הרמ"א שחוסר היכולת של הגבר לישון בסוכה יחד עם אשתו אכן דוחה את מצוות השינה בסוכה.
מהרמ"א משתמע שההפרדה בין איש לאשתו פוטרת מהשינה בסוכה מהטעם של 'תשבו כעין תדורו', אך לדעת פוסקים אחרים הפטור מעוגן בעיקרון ההלכתי שהמצטער פטור ממצוות סוכה (מגן אברהם, שם סק"ח על סמך סוכה כה ע"ב). ב'דרכי משה' (תרלט) הרמ"א עצמו נימק את הפטור בכך שגבר שיישן בסוכה 'יבטל מה שנאמר (דברים יד כו) ושמחת אתה וביתך כי לפעמים אשתו מצטערת על זה'. לדברי בעל שולחן ערוך הרב (תרלט:ט) אין הרמ"א מתייחס כאן לשמחה של קיום יחסים בלבד, אלא לשמחה של לינת בני הזוג בחדר משותף. בעל 'אשל אברהם' (סימן תרלט ד"ה איש ואשתו) מוסיף שלינת בני הזוג ביחד מביאה לידי 'קירוב הדעת' ו'השקטת מחשבות'.
מדברי הפוסקים הללו ברור אפוא שאין ההלכה תובעת מהבעל לישון בסוכה כאשר זה יגרום צער לאשתו ויביא אותה לידי מחשבות לא שקטות, ועל אחת כמה וכמה אם זה יביא לידי מתח בין בני הזוג. נוסיף כאן את המדד שהציע הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה, סוכה, פרק ג, סימן ח), על סמך ההלכה של 'תשבו כעין תדורו', לבחון מתי מצטער פטור מן הסוכה. סוג של צער שיגרום לאדם לצאת מביתו (הקבוע) ולהעתיק את זירת הפעילות שלו למקום אחר ישמש בחג הסוכות כעילה מוצדקת לוותר על מצוות סוכה ולעבור לתוך ביתו. הרוגע ושלוות הנפש של בת זוגתך ודאי חשובים לך מספיק שהיית מוכן עבורם לישון באופן זמני במקום אחר, ולפיכך עבור ערכים חשובים אלה מותר גם לוותר על השינה בסוכה.
לפיכך כל עוד שאשתך מתנגדת לשינתך בסוכה נכון וראוי לוותר על היבט זה של מצוות סוכה, ולמקד את קיום מצוות הסוכה בדברים אחרים. אך אין זה אומר בהכרח שתצטרך לוותר – כפי שכתבת – על מצווה זו לתמיד. אחרי שתשקיע במהלך חג הסוכות בקירוב הדעת והשקטת המחשבות, יש למצוא הזדמנות לשיחה זוגית פתוחה על הסוגיה, מתוך רצון הדדי להבין אחד את השני ולהתחשב אחד בצרכיו ורצונותיו של השני. יש למצוא עיתוי נכון לשיחה זו, כדי שאפשר יהיה לדון בדברים בנחת. שיחה ברוח זו עשויה להביא את שניכם כזוג להבנות שתאפשרנה בעתיד הקרוב יותר או הקרוב פחות קיום מצוות השינה בסוכה באופן שיתקבל על דעת שניכם. ויהי רצון שהדביקות הן במצוות סוכה הן במצוות שלום בית תזכה אתכם ואת כל עם ישראל לסוכת רחמים וחיים ושלום במהרה בימינו.
הרב ד"ר אברהם וולפיש
רבני בית הלל
השתתפות בחתונה של יהודי עם לא-יהודיה
השאלה
על סמך מעט הנתונים המפורטים בשאלה לא אוכל להכריע באופן חד-משמעי להיתר או לאיסור, ויש לבחון היטב את הנסיבות של המקרה ואת ההשלכות של השתתפות או אי-השתתפות ב'חתונה'. ראשית, לא ברורה מהשאלה מידת חומרת האיסור ב'חתונה' עצמה, שאלה התלויה הן במידע ברור יותר לגבי רמתו הקוגניטיבית של הגבר המבקש להתחתן הן בהשלכות המעשיות של טקס ה'חתונה'. אם הגבר כשיר מבחינה קוגניטבית חלק מהזמן, הרי שמדובר בעבירה של ממש, ובמידת חומרה גבוהה, אך אם אין פרקי זמן שבהם הוא מגיע לכשירות קוגנטיבית מספקת, הרי שמדובר במצב בעייתי מאוד, אך לא בעבירה של ממש מצידו.
כמו כן לא ברור מהשאלה מדוע חשוב לגבר להפוך את הקשר של מטופל-מטופלת לקשר נישואין, ומה ההשלכות המעשיות לכך. מה ישתנה באופן מעשי במערכת היחסים של הגבר המטופל והאישה המטפלת, הגרים ביחד זה מכבר תחת קורת גג אחת, אחרי שהוכרזו כ'נשואים'? האם יתחילו לקיים יחסי מין? או שמא הוא מעוניין בכך רק כדי לטעת בו תחושת ביטחון או להעניק לו שלוות נפש.
על רקע השאלות לגבי חומרת העבירה של הגבר העומד להתחתן עם עוזרתו הפיליפינית, נעבור לדון בשאלה ששאלת, לגבי השתתפותך באירוע. אכן אין זה פשוט להתיר לך להשתתף, אבל אף כאן התשובה תלויה בפרטים שלא נכללו בשאלה לגבי הזיקה שלך לגבר המדובר. מתוך לשון השאלה הבנתי שההחלטה לקיים 'חתונה' זו איננה תלויה בך, שכך אין לראות בהשתתפותך עבירה של 'לפני עור לא תתן מכשול' או של 'מסייע לדבר עבירה'. אבל עצם ההשתתפות שלך ב'חתונה' זו עשוי בהחלט להיתפס כ'חיזוק לדבר עבירה', דבר שנאסר במשנה שביעית פ"ה מ"ט, ואולי גם כחנופה כלפי עוברי עבירה (ראו גמרא סוטה מא ע"ב). רבני זמננו התחבטו אם עצם ההשתתפות בחתונה נחשבת כעבירה על שני האיסורים הללו, ושמא רק אמירות תמיכה מפורשות נאסרו, וראו על כך במאמרים של הרבנים דוד ואברהם סתיו (https://www.tzohar.org.il/wp-content/uploads/39_05.pdf) ושל הרב אמוץ כהן (https://asif.co.il/download/kitvey-et/zor/chor%2040/1%20(16).pdf). יתר על כן, אם אכן מדובר מצד הגבר בעבירה קלה יחסית, הרי שקל יותר להתיר לך להשתתף באופן פסיבי באירוע, בלי להיחשב כמי שמחזק ידי עוברי עבירה.
מכל מקום, אם אין יעד חיובי וחשוב שאתה מבקש להשיג באמצעות ההשתתפות ב'חתונה', מן הראוי להתרחק אפילו מאישור פסיבי למעשה שהוא בעיקרו פסול, גם אם אין בכך עבירה פורמלית על האיסורים שהוזכרו. אלא שכאן עולות שאלות נוספות שעליך להשיב לעצמך עליהן. מה טיב היחסים שלך עם הגבר המדובר, ומה עשויות להיות ההשלכות של השתתפותך או אי-השתתפותך באירוע? האם השתתפותך חשובה כדי לשמור על יחסי קירבה בינך לבינו או בינך לבין בני משפחה שלו או שלך? האם אי-השתתפותך עלולה להביא חס ושלום לידי קרע בינך לבין אחרים הקרובים אליך? אם המענה לאחת השאלות האלה הוא חיובי, הרי שזה עשוי להצדיק את ההשתתפות.
הצעתי בפניך את השיקולים שעל-פיהם תוכל להכריע אם ראוי שתשתתף באירוע, וכשתענה לעצמך על השאלות שנשאלת, דומני שתוכל על-פי השיקולים הללו להגיע להכרעה. אם תרצה סיוע נוסף בבחינת הדברים, הנך מוזמן לפנות אלי בפרטי.
הרב ד"ר אברהם וולפיש
רבני בית הלל
עימות בין כיבוד הורים לשלום בית
השאלה
התשובה
שלום מיכאל,
התורה מייחסת חשיבות גדולה מאוד לערכים רבים. כאשר ערכים אלו אינם עומדים בעימות עם אידיאלים אחרים, יש לשאוף לחיות על פי ערכי התורה בדבקות המרבית ובהקפדה מלאה.
שני הנושאים שהזכרת, כיבוד אב ואם ושלום בית, הם מאדני היסוד של התורה בכלל, ושל חיי משפחה תקינים בפרט.
החכמים הפליגו באגדות ובמאמרים רבים, הן בחשיבותו העליונה והנעלה של כיבוד אב ואם; והן במרכזיותו של שלום בין איש ואשתו, עד ששמו של הקב"ה נמחק על מנת לשומרו.
אך החיים עצמם הם מורכבים, ולעתים קרובות ערכים מתנגשים.
במקרים כאלה, נדיר שההלכה תתייחס באופן ישיר ותבטל או תדחה ערך מסוים, מפאת חשיבות הגבוהה יותר של ערך אחר.
גם אם ההלכה קובעת שבמקרה של פיקוח נפש, יש להעדיף את הצלת החולה על פני שמירת שבת, השבת אינה נדחית לגמרי, אלא יש לעבור על המינימום האפשרי של הלכות שבת, כדי להבטיח את הצלת החולה באופן אחראי.
בעימות בין שלום בית וכיבוד אב ואם שתיארת, אין ההלכה קובעת כללים חדים ומחייבים, אלא יש לחפש איזון והרמוניה בין הקצוות.
רצוי שבני הזוג ישוחחו בפתיחות, בנעימות, עם הרבה כבוד, סבלנות ואהבה, וינסו להסביר זה לזו מה הצרכים והגבולות של כל אחד בנושאים הנידונים, מה יעזור לו לוותר על דרישות מסוימות, איזה תחליפים קיימים, איך כל אחד יכול לעזור ולתמוך בחברו(ה), איזה פתרונות ופשרות יקלו עליו ויאפשרו לו להוריד מן הציפיות שלו.
ייתכן שארוחות בימי חול אצל ההורים, עם או בלי בן (בת הזוג) יקלו על המצוקה.
ייתכן שחלק מן הבעיה היא ביחס ההורים כלפי בן/בת הזוג, ושיחה פתוחה ומכבדת איתם, תוכל להקל על חומרת הבעיה.
וכן הלאה.
וכמובן, ייתכן שהעימות סביב ההורים, הוא באמת רק תסמין לבעיית תקשורת כללית בין בני הזוג שיש לטפל בה; ואם היא מספיק חמורה, מומלץ לפנות למטפל מקצועי.
בהצלחה רבה
הרב יצחק אייזנר
ארגון רבני ורבניות בית הלל
תפילה בזמן הקורונה
השאלה:
שלום וברכה,
אני בת 22, ולומדת השנה במדרשה מוכרת בארץ.
אני מקפידה להתפלל כל יום שחרית ומנחה.
הקשרים שלי עם המשפחה מורכבים מכל מיני סיבות, ולכן קטיעת השגרה והשהייה הארוכה בבית עם ההורים בתקופה הזאת מאוד לא פשוטה עבורי.
אני משתדלת לנהל את הזמן שלי בבית ולנצל אותו בצורה הטובה ביותר, ללימוד תורה, לתפילה ולקשר עם חברות.
אבל יחד עם זה, ההתנהלות הרגשית שלי במצב הנוכחי מורכבת ודורשת ממני הרבה כוחות. גיליתי שלוקח לי הרבה זמן לעשות סדר במחשבות כדי להרגע לפני שאני הולכת לישון.
לכן אני קמה בשעה מאוד מאוחרת כל יום, ומתפללת שחרית ממש לפני חצות היום, וזה מתסכל אותי מאוד…
אני חושבת שלא ברורות לי עד הסוף החשיבות והמשמעות של תפילת שחרית בזמן, אשמח להעמיק ולהבין את הנקודה הזאת, וזה יתן לי מוטיבציה להתאמץ יותר על הדבר הזה בתוך כל הבלאגן…
(דבר שהייתי שמחה לעשות גם בלי קשר למצב כרגע)
כמובן שגם כל עצה טובה יכולה לעזור
תודה רבה!
תשובה:
כל הכבוד לך שאת מצליחה בתוך המתח הזה לשמור על שגרת חיים ברוכה: על לימוד תורה, על שתי תפילות ביום ועל קשרים חברתיים נוספים שמוציאים מהבדידות.
התקופה המשונה אליה העולם נכנס מאתגרת אצל כל אחד מאיתנו מקומות שונים ומכריחה אותנו להתמודד עם דברים שלפעמים בשגרת החיים יש לנו היכולת להניח בצד..
המתח בין הבית בו גדלנו לבין האישיות העצמית שבנינו במהלך השנים – מקבל קרקע פוריה בתקופה כזו: בה הנפש מתוחה גם ככה עד לקצה והמרחב היחיד בו מותר להיות הוא הבית.. יחד עם זאת יש בתקופה הזו גם אפשרות להתבונן מחדש במתחים הללו ולראות איך מייצרים בתוכם אולי גם הפריה הדדית..
הגמרא במסכת ברכות מתלבטת האם התפילות נתקנו על ידי אבות האמות: שחרית תיקן אברהם אבינו, מנחה תיקן יצחק אבינו ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית. או שנתקנו בתקופה מאוחרת יותר כנגד הקרבנות: שחרית כנגד קרבן תמיד של שחר, מנחה כנגד קרבן תמיד של בן הערביים וערבית כנגד האיברים והפדרים שנשרפו על המזבח בלילה. למסקנה אנחנו מכריעים ש"תפילות כנגד קרבנות" ומכך נגזרות הלכות שונות: כמו קשיחות הזמנים בהם מותר להתפלל כל אחת מהתפילות.
אני חושבת ששני ההיבטים הללו של מקורה של מצוות תפילה מבטאים שני הלכי רוח שחשוב מאד לשמור על שניהם בחיי עבודת ה' שלנו: תפילות כנגד אבות מבטא את הצד הטבעי, החופשי שבוער באופן עצמי לקרבת אלוקים וממילא פחות מחויב למסגרות של זמן ומקום. תפילות כנגד קרבנות מבטא את צד החובה הממסגר את הקשר שלנו עם הקב"ה בתוך מסורת וציבור. היכולת שלנו לחבר ולשייך את עצמנו למסורת הגדולה הזו היא עבודה רוחנית יקרה שאני חושבת שנותנת להקפדה בזמנים משהו מעבר לבירוקרטיה ההלכתית.
אני חושבת שדווקא בתקופה מאתגרת כמו זה שאנחנו נמצאים בה כעת, המשמעות והחשיבות של הזמן הופכת להיות ברורה וחיה יותר. התחושה שהזמן נמתח ונמרח, שאין ממש הבדל בין שעה אחת לאחרת – מייצרת צורך לפרק את השעות ולעשות בתוכם סדר. היכולת להקפיד על זמנים ולהתמיד על ההתנהלות שלנו בתוכם: נותנת זמן לכל דבר ומאפשרת בצורה נינוחה ובטוחה יותר לצלוח את התקופה הזו.
הקושי שאת מתארת, גם הוא מובן וטבעי, ואני חושבת שכדאי לחשוב איך את מנהלת אותו ולא נותנת לו לנהל אותך. הצורך בזמן עיבוד, בזמן מחשבה והקשבה פנימית הוא חשוב ונפלא ואולי אפשר להתחיל אותו מוקדם יותר: עם רדת החשיכה בחוץ להיכנס לתוכך פנימה ולעבד את החוויות השונות שעברת במהלך היום. אם תצליחי להתחיל את הזמן הפנימי מוקדם יותר מן הסתם תצליחי גם להירדם קודם ולהתעורר בזמן.
להלכה, חשוב לזכור שהתפילה מורכבת מכמה חלקים שדינם שונה במידה וקמת מאוחר בכל זאת:
- ברכות התורה, ברכות השחר וקריאת שמע ללא הברכות – אפשר וצריך להגיד גם אם קמת לאחר חצות היום
- שמונה עשרה – אפשר וצריך להתפלל בדיעבד עד חצות היום
- לגבי ברכות קריאת שמע – ישנה מחלוקת בפוסקים האם ניתן לומר אותם בשם ומלכות רק עד ארבע שעות זמניות או עד חצות היום ונראה שניתן להקל בדיעבד.
רגע לפני החתימה אוסיף שעם המעבר לשעון קיץ סוף שמן תפילה התאחר. בע"ה האיחור יקל עליך להתפלל תפילה בזמנה.
אני מתפללת שתעברי את התקופה הזו בבריאות וצמיחה
חנה
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה בראש צורים
הרחבה:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו ע"ב
איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית – שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל; יצחק תקן תפלת מנחה – שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי – יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית – שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי.
בעניין ברכות השחר: משנה ברורה סימן נב ס"ק י
כל הברכות – ועיין בספר מאמר מרדכי ובספר נהר שלום דזמן כל הברכות הוא כל היום בדיעבד וכן כתב בספר מעשה רב להגר"א ז"ל והוסיף שם עוד יותר דאפילו בלילה עד שעת השינה הוא חיובן אם שכח לאומרן קודם ונ"ל דאם חוטפתו שינה לכו"ע לא יכול תו לברך ברכת המעביר שינה [דוגמת בהמ"ז בסימן קפ"ד ס"ה עי"ש] ומ"מ לכתחלה צריך ליזהר שלא לאחר הברכות יותר מד' שעות על היום אך בדיעבד עכ"פ יכול לברך אותם עד חצות כי כן מוכח מהרבה אחרונים שלא הפסיד הברכות אחר ד' שעות והמקיל לסמוך בדיעבד על הגדולים הנ"ל ולברך אותם אחר חצות אין למחות בידו ועיין בבה"ל:
בעניין קריאת שמע: שולחן ערוך או"ח הלכות קריאת שמע סימן נח סעיף ו
אף על פי שזמנה נמשך עד סוף השעה הג', אם עברה שעה ג' ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום, ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה ד' ולא קראה, קוראה בלא ברכותיה כל היום.
בעניין שמונה עשרה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן פט סעיף א
זמן תפלת השחר, מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב: ייראוך עם שמש (תהילים עב, ה) ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח, יצא. ונמשך זמנה עד סוף ד' שעות שהוא שליש היום. ואם טעה, או עבר, והתפלל אחר ד' שעות עד חצות, אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהא איכא.
הגה: ואחר חצות אסור להתפלל תפלת שחרית (ב"י בשם הרשב"א פרק תפלת השחר) וע"ל ריש סי' ק"ח.
בעניין ברכות קריאת שמע: ביאור הלכה סימן נח סעיף ו ד"ה "קוראה בלא ברכות"
עיין במ"ב ואף שדעת הפר"ח כדעת הרמב"ם שלא נתן קבע לברכות כבר פסקו רוב האחרונים וכמעט כולן כדעת הרא"ש והטור והשו"ע ועיין בתשובת משכנות יעקב בסי' ע"ז שדעתו נוטה להכריע בדיעבד עד חצות כמו גבי תפלה דקי"ל לקמן בסימן פ"ט שאם עבר הזמן תפלה אעפ"כ מתפלל עד חצות עיין שם. ואפשר שיש לסמוך ע"ז לענין אם היה לו אונס שלא היה יכול לקרות הברכות עד ד' שעות כי מצאתי בספר מהרי"ל הלכות תפילה שכתב בשם מהר"ש שהמנהג להקל בנאנס שלא להפסיד הברכות:
ברכת האילנות בעזרת צילום עבור חולה
השאלה
האם ניתן לצלם בפלאפון פריחה של העצים בניסן ולשלוח לאדם מבוגר שאינו יכול לצאת מביתו?
והוא יברך בזמן אמת או שהוא מחויב לצאת לשדה ממש?
ידוע לי שההלכה אומרת היוצא בימי ניסן האם יציאה מהבית חובה או לאו דוקא?
בברכת הלבנה ניתן לעשותה מהבית כאשר אין ביכולת של האדם לצאת
תודה מראש
התשובה
שלום לך
ברכת האילנות מתוארת בגמרא בברכות:
"אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי,
(זה היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים)
אומר: 'ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם"
שאלתך מבררת את האפשרות לכבד אדם המוגבל לביתו מחמת גילו או מצבו הבריאותי והוא מצטער מהפסד מצוות ברכת האילנות, שיתכן והיה רגיל בה מדי שנה. הרשה לי להתפעל מתשומת הלב והרגישות.
הלכתית, עלינו לברר האם לשון 'יציאה' שנקטה הגמרא, הכרחית,
ואם יוּתר לברך מהבית, על ראיית איזה דבר ניתן לברך.
בעניין ברכת האילנות בלא לצאת מן הבית, הטבת לאמר שלגבי ברכת הלבנה כבר נפסק שזקן או חולה יכול לאמרה מבעד לחלון ביתו, ובתנאי שהוא אכן רואה את הלבנה עצמה ולא רק את זוהרה או ההשתקפות שלה על גבי מראה או משטח אחר.
בפסיקה נאמר שעדיף לפתוח את החלון אבל במקרה של קור או סכנה אפשר לברך מבעד לזכוכית,
ובלבד שתראה הלבנה עצמה.
בדומה לזה אנחנו נאמר, שלשון יציאה בימי ניסן היא דוגמא מצויה אך אינה תנאי הכרחי, כך שאם מחלונו של האדם הרתוק לביתו נראים עצי פרי בפריחתם, אין שום מניעה לברך עליהם אפילו ממיטתו.
בשאלתך, נראה שאין זה המקרה. אתה שואל האם די יהיה לשלוח תמונה של העצים לבית בכדי שיברכו עליהם. בהמשך לדברינו על ברכת הלבנה – לא ניתן לברך עד שיראו הלבנה או העצים המלבלבים עצמם. הברכה באה כהודיה על ההתחדשות בזמן הראיה ואילו תמונה יכולה להיות מצולמת בכל זמן, ואין בראייתה עדות על התחדשות המתרחשת כרגע.
(לכאורה שידור חי בוידאו עשוי לפתור את הבעיה הזו, אבל גם הוא יכנס לתיאור של רואה הלבנה מבעד למראה או בהשתקפות, עליה נפסק שאין לברך).
אפשרות אחרת היא להכניס לבית החולה עציץ ובו עץ פרי בפריחתו. (אין מדובר בעציץ נוי, אלא לדוגמא בעץ פרי צעיר ופורח שהוכנס למיכל עם די אדמה שתאפשר לו להתקיים, והובא כך אל תוך הבית)
אף שלכתחילה מהדרים לראות שני עצי פרי בשעת הברכה, במקרה זה אפשר לסמוך על עיקר הדין – ראיית עץ אחד בשעת לבלובו.
באחד הפוסקים מוזכרת האפשרות לברך על ענף תלוש ובלבד שלא נשר ממנו הפרח.
דעה זו, אף שהיא מושכת לב וקלה יחסית לביצוע, היא דעת יחיד (בדומה לדעת היחיד המתירה לברך על זוהרה של הלבנה בלי לראות את הלבנה עצמה). היא לא פשוטה מפני שבכל ההלכות הנוגעות לברכת האילנות יש הקפדה לברך על פריחה שעתידה להניב פרי, ואילו ענף תלוש כבר לא יצמיח דבר.
לפי הכלל 'ספק ברכות להקל' (הקובע כי מחשש לברכה לבטלה אין לאמר ברכה במצב של ספק)
לא ראוי לסמוך על דעת יחיד רחוקה במקרה כזה .
לסיכום: נכון וראוי לעשות מאמצים כדי לאפשר לאנשים המוגבלים לביתם להיות שותפים פעילים ולא להפסיד מצוות שיכולות לרומם את רוחם ולחזק אותם.
במקרה של ברכת האילנות, אם לא נשקפים האילנות מן החלון, ניתן, אם אפשר, להתאמץ ולהביא לבית עציץ ובו עץ פרי בפריחתו.
תודה על ההזדמנות לברר עניין זה שיש בו חסד וכבוד, ביקור חולים והידור פני זקנים.
רחלי
הרבנית רחלי שפרכר היא יועצת הלכה ומלמדת בנשמת, וראש תוכנית ההלכה במתן.
מקורות להרחבה:
ברכת אילנות בגמרא: ברכות מג ב
דיני ברכת לבנה וברכת מלכים מבעד לחלון או מראה: שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן כח
הרב עובדיה יוסף מביא שם שלל פוסקים וראיה ממכת ראש השנה כד: "ראינוהו במים או בעששית אינה חשובה ראיה"
ברכה על עץ אחד: שו"ת בצל החכמה חלק ו סימן לו
ברכת האילנות על אילן שהובא לתוך הבית: ילקוט יוסף מועדים שו"ת סימן ז
"ודרך אגב, נראה דאילן העושה פירות הנטוע בעציץ שאינו נקוב, אפשר לברך עליו ברכת האילנות, אם יש באילן פרחים, קודם נפילתם. שהרי מרן בש"ע (יו"ד סי' רצד סעיף כו) פסק, שהנוטע עץ בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, ומוכח שנקרא עץ. ועיין בנשמת אדם (כלל קנב סי' א') שהוכיח ממרן הנז', דעל פרי שלו יש לברך בורא פרי העץ. ועיין בתוס' הרידב"ז בירושלמי (פרק ה' דמעשרות), ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' כז). ע"ש."
וכן בחישוקי חמד פסחים עמוד תקפא, ובספר מעשה חמד על ברכת האילנות פרק שני ט-י ובעוד אחרונים בני זמנינו (ספר פרח מטה אהרן ושו"ת ברכת יהודה)
ברכת האילנות בענף תלוש: בדעת קדושים (לבעל האשל אברהם – בוטשאטש) מובא בדעת תורה למהרשד"ם
קול אישה ומימוש עצמי
השאלה
שלום,
כבר המון זמן שממש ממש מפריע לי העניין של קול אישה.
קודם כל, כי אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי, זה חלק בלתי נפרד מחיי, זה אחת התשוקות הכי גדולות שלי וזה גם המתנה שה' נתן לי. החלום הכי גדול שלי הוא לגדול להיות מוזיקאית ולהופיע מול כולם. כלומר גם גברים וזה נשים. אז כמובן שהעניין של קול אישה קצת מקשה עלי…
שנית לכל, ממש קשה לי עם העקרון שעומד מאחורי הפסיקה (לפי מה שאני הבנתי מלימוד הנושא). קשה לי עם הקביעה שקול של אישה- גם הקול הכי תמים שיש, של האישה הצנועה ביותר- יגרום למחשבות לא ראויות במוחם של גברים. זה בעיני הופך את הנשים לחפצי מין שכל דבר קטן שהן עושות מעורר את יצרם של הגברים ואת הגברים לחיות מיניות חסרות מעצורים שכל דבר קטן מעורר אותם. קשה לי להאמין בזה, אם הייתי מאמינה בזה אני מניחה שהעולם היה מפחיד בהרבה…
אשמח ממש לתשובה כי אני מרגישה שזה לא משהו שאני עומדת בו, ואני לא רוצה להצטרך להכריע בין קיום ההלכה למימוש העצמי שלי. תודה רבה!
התשובה
שלום לך.
יישר כוחך על הפניה לקבלת מענה הלכתי בתחום שכל כך משמעותי עבורך, אני מעריכה את כנות דברייך. אך יחד עם זאת אני חורגת ממנהגי במענה על שאלות, כי יש בי צורך לשתף אותך, בתחושה שעלתה בי למקרא דברייך. עם תחילת הקריאה, הבנתי את מצוקתך ואף הזדהיתי עם הקושי (אף על פי, שאיני זמרת). בראשי החלו לעלות סוגיות ופסקי הלכה, מדרשים ופסוקים, אבל – עם ההתקדמות בקריאה נוצר אצלי רושם חזק של פספוס והחמצה מצדך.
לכן, ברשותך, אפתח בהתיחסות למשפט האחרון שכתבת לפני שאגע בשאלה שלשמה פנית ("ואני לא רוצה להצטרך להכריע בין קיום ההלכה למימוש העצמי שלי"). כאנשים בוגרים האחראים למעשינו, בחרנו גם להיות עובדי ה'. במסגרת זו, אנו נדרשים לא פעם להכריע בין קיום ההלכה ובין המימוש העצמי של רצונותינו, חלומותינו ותשוקותינו, בצומת זה אנו אמורים להכריע לצד ההלכה (בהנחה כמובן, שהתייעצנו עם איש הלכה, המכיר את הנושא על כל צדדיו). המשפט האמור עורר בי חוסר נחת והתפרש על ידי כדרישה, או אף כתביעה ליישר את ההלכה לכיוון הצורך האישי שלך.
אבל המציאות הרבה יותר מורכבת. החיים מזמנים לנו דילמות שכאלה באופן מתמיד, ואכן אנו נדרשים לא אחת להכריע על מה מוותרים, וזה נכון לא רק מול עולם ההלכה, גם למשל בשמירת הבריאות אנו מתלבטים בין הטעים לעומת המזין, וכן בכל תחום בעולמנו – עונג לעומת איפוק, מחויבות לעומת נוחות ועוד. לכן, להבנתי, הגישה המיוצגת במשפט שציטטתי, מבטאת יחס בעייתי כלפי מקומה של ההלכה בחיינו.
ולעצם שאלתך, הביטוי "קול באשה ערוה" מופיע במספר מקומות בגמרא, בתוך רשימה של איברים, שאין רגילים לראותם מגולים, ושיש בחשיפתם חוסר צניעות. רוב הפוסקים מפרשים את קול האשה האסור בשמיעה כקול זמר, ולא כביטוי כולל לכל דיבור שהוא, זאת משום שהשירה חושפת פן אישי ואינטימי בנפשנו, ומשתפת את המאזינים בעולמנו הפנימי – רגשות, חוויות ועוד.
הרצון להתיר שמיעת שירת נשים ע"י גברים מסתמך על השינוי שחל בחברה המערבית בכלל ובנורמות הצניעות בפרט, ובו החיכוך והקשר בין המינים נעשה באופן שגרתי ויומיומי. כתוצאה מכך ישנה התרגלות מסויימת לראיית נשים ושמיעת קולן, ולכן לדעת המתירים, אין בכך בכדי לעורר תאוות אסורות. עוד דרך להתיר מחלקת בין שירה פסולה, המעוררת יצרים, ובין שירה "כשרה" המבטאת ערכים נעלים, ונעשית בצניעות, כגון: במילות השיר ובסגנונו המוסיקאלי, בלבוש הזמרת, בתנועות גופה וכד'.
אך מן הצד השני, רבים מן הפוסקים אינם מחשיבים את השינוי החברתי כגורם המשפיע על שינוי בהלכה, אלא להיפך, כגורם הדורש הקפדה יתרה בשל גדרי הצניעות שנפרצו בחברה המערבית, ובתוכה גם אצלנו. לדברי האוסרים, דיני העריות לא השתנו, ואין לאפשר להרגל עברה לעקור את ההלכה ממקומה.
לסיכום, כפי שראית, יש על מי לסמוך אם ברצונך לפתח קריירה של זמרת לקהל מעורב, בתנאים שהזכרנו, אולם יחד עם זאת יש לזכור, כי בימינו נפתחו כל כך הרבה אפשרויות לנשים המופיעות בפני נשים, ואף זמרות שלא באו מרקע של שמירת מצוות, קיבלו על עצמן לוותר על הקהל הגברי מתוך שמחה וסיפוק. גם את יכולה להגדיר את המימוש העצמי שלך בדרך אחרת, בדרך שתתאים להלכה ולא תכופף אותה.
אני מאחלת הצלחה בשירה ובשמירת המצוות.
עידית
הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.
הרחבה:
הגמרא כללה בכמה מקומות (ברכות כד, ע"א, קידושין ע, ע"א, ירושלמי חלה פ"ב, ה"א) שמיעת קול נשי ע"י גבר כאחד האמצעים המעוררים מבחינה יצרית. מכיוון שהאיסור חל על האיש, כשמדובר באשה שאינה אשתו או בתו, השמעת קול נתפסת כמעשה לא צנוע. הביטוי "קול באשה" אינו ברור לנו, אך הוא מתפרש בד"כ כקול שירה בלבד (ראי סוטה מח, ע"א, שולחן ערוך אבן העזר כא ס"א, רש"ל, מגן אברהם אורח חיים עה, סק"ו). אמנם חלק מן הפוסקים אוסרים שמיעת כל קול, אשר יש בו "קירוב דעת", כגון: שאילת שלום (רשב"א ברכות כד ע"א, על פי הסוגיה בקידושין ע ע"א, המאירי ונמוקי יוסף על ברכות כד, אור זרוע א, קלג, בית שמואל אבן העזר סי' כא, ס"ד ועוד).
ישנן שתי דרכים לקריאת הסוגיה במס' ברכות: האחת מגבילה את שמיעת הזמר רק לזמן קריאת שמע ע"י האיש בדומה להתבוננות בטפח מגולה מגוף האשה (כך פסקו הראבי"ה (א, עו) ,הריטב"א, המרדכי (ברכות פ) בשם רב האי גאון, ספר יראים (שצב) בשם רב יהודאי גאון, ראבי"ה (א, עו) והגהות מימוניות הלכות ק"ש ג, ס), והשניה אוסרת כל התבוננות באשה מתוך מטרה של הנאה מן המראה, ומתוך כך גם כל שמיעה של שירת נשים, זאת מחמת צניעות וללא קשר לקריאת שמע (כך פסקו הרמב"ם איסורי ביאה פכ"א, ה"ב, אור זרוע חלק א, סי' קלג, רשב"א, רא"ש לברכות ג, לז, רא"ה לברכות כד ע"א, סמ"ג ל"ת קכו, סמ"ק פג). השו"ע פוסק במקום אחד כרמב"ם (אבן העזר סי' כא ס"א), ואוסר כל הנאה מנשים, מראה, ריח וקול שירתן, אך במקום אחר (אורח חיים סי' עה, ס"ג) אוסר שמיעת קול זמר נשים בזמן קריאת שמע ואמירת דברים שבקדושה, מה שמאפשר הבנה שבזמן אחר זה מותר (כך נכתב במשנה ברורה סי' עה סקי"ז, למעט אשת איש, כל העריות, אשה נידה ואשה נכריה).
בעל שרידי אש (חלק א סימן עז) התיר שמיעת זמר אשה כאשר אין בכוונת השומע ליהנות מקולה (מה שמעלה תהיה האם בהאזנה לשירת זמרת בהופעה חיה, מתמלא תנאי זה), וכן הקל בשירה של שירי קודש ע"י מספר נשים יחד, על פי הכלל (שנאמר לגבי שופר) 'תרי קלי לא משתמעי', כלומר הקולות נבלעים זה בזה ואינם מובחנים באופן ייחודי. אולם חשוב לציין, כי תשובתו נכתבה למצב מאד מסוים, בו נדרש ההיתר עבור בני נוער בחוץ לארץ, מתוך צורך בשמירת זהותם היהודית, ואכן יש מי שחולק על מסקנותיו (ציץ אליעזר חלק יד סימן ז, חלק ה סימן ב וחלק ז סימן כח, שבט הלוי י, כו, משנה הלכות יא, נג).
כיוון נוסף להיתר מבוסס על ההבחנה במס' קידושין פא, ע"ב, שם מובא היתר להסתייע בנשים באותן הפעולות שנאסרו מחשש לחוסר צניעות, כאשר זה נעשה לשם שמים, והראב"ד מבאר שם שהכוונה לדברי צורך. היתר דומה לזה מצוי בהגהות הרמ"א (אבן העזר סימן כא, ס"ה): ויש אומרים דכל שאינו עושה דרך חיבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו.
כאשר מדובר בשירה "תמימה" שאינה לשם פריצות, או בשירי קודש, יש מי שהתיר את שמיעתה כשאין כוונה ליהנות ממנה (למשל בעל שדי חמד מערכת ה-ק', כלל ל מ"ב, אם כי לכתחילה כתב שיש להחמיר), והר' פיינשטיין התיר שמיעת בנות צעירות השרות במקהלה, שם אין אצל השומע הרהורי עבירה (אגרו"מ אורח חיים ח"א סי' כו),
הרב הנקין (במאמרו "עיונים בהלכות צניעות בדורנו" תחומין כט) מחשיב את הקריטריון של השתנות הנורמות החברתיות, מה שמביא לרגילות ביומיום בתקשורת בין המינים. במצב כזה, אין הרהורי עבירה בשמיעת קול או דיבור עם נשים (כמו גם ראייתן), "אם כך היא ההתנהגות היומיומית שבקהילתו, היא מאבדת את אופייה הפרובוקטיבי". מכיוון שהמציאות השתנתה, אין אנו חייבים לשוב לדין הגמרא.
גם הרב ביגמן (באתר ישיבת מעלה גילבוע), קבע כמה קריטריונים לשירה "כשרה" או מותרת, ביניהם: מילות השיר, סגנונו, הלחן, האווירה, לבוש הזמרת ושפת הגוף שלה. כאשר מתמלאים תנאים אלה, הוא מתיר בשופי שירת זמרת בפני קהל מעורב.
יחד עם זאת, חשוב לציין, כיפוסקים אחרים מבני דורנו אינם מקבלים את החילוקים על פי השתנות הנורמות הציבוריות, והם סוברים, שהאיסור נותר בעינו. בתגובתו לרב ביגמן כתב הרב גיגי (בתוך: וזאת ליהודה 2), כי רק יחידי סגולה מבין תלמידי החכמים מכירים את יצרם, ויכולים לסמוך על עצמם, ואילו רוב רובו של הציבור צריך לנקוט בהימנעות מהשתתפות במופעי שירה. באותה המידה הוא מציע (על סמך ספר חסידים סימן תריד) שאף נשים יימנעו ממופעי זמרים גברים, שבהם שולטת אווירה של חוסר צניעות (ואין מדובר במילות השירים בלבד). מאידך גיסא הוא מקל לשמוע שירת נשים בטקסים רשמיים שמתקיימים באווירת כובד ראש, ובשירה משפחתית של שירי שבת, בה משתלבים קולות הגברים והנשים.
גם הרב מלמד (פניני הלכה הלכות משפחה ז, י) סבור שהאיסור עדיין קיים, ודווקא משום שמדובר באיסור מדרבנן, אנו מבינים שישנה חשיבות לגדור את גדרי הצניעות בקשר שבין המינים, וזו הסמכות שניתנה לחכמים בהתאם לצורך המתעורר בכל דור. באופן דומה חולק גם הרב אריאל ("קול באישה" תחומין ל) על ההיתר שנסמך על "השתנות הטבעים", והוא סבור שעל אף השינויים החברתיים, "דיני עריות לא השתנו", אלא אדרבה, הפריצות הרווחת בימינו, מחייבת הקפדה יתרה על מצוות אלה, ומשום כך אין לעלות על הדעת להתיר הופעת זמרת בפני גברים.
עדות על ידי אישה
השאלה
האם יש בעיה עם עדות של אשה ואם כן מדוע ?נשים הרי בוודאי שלא פחות אמינות? ומה קורה כיום בפועל עם ענין זה?
התשובה
שלום לך,
שאלתך אכן מעסיקה בימינו נשים ואנשים רבים, וההנחה הסמויה, כי נשים "פחות אמינות" גורמת לחוסר נחת גדול. נשאלת השאלה, האם זו סיבת ההימנעות מעדות נשים, והאם מדובר באיסור.
עדות נשים – פטור או פסול
בעניין עדות נשים, למדו חז"ל, כי היא אינה חלק ממערכת המשפט. הפסוקים שניתן לתלות בהם לימוד זה כתובים כולם בלשון זכר, והם: "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דברים י"ט, ט"ו),"ויִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה…" (במדבר י"א כ"ו), "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב…" (דברים י"ט, י"ז). הפסוק הראשון דן בעדים, השני בסנהדרין, והאחרון בבעלי דין, אולם בניגוד לפשט הפסוק, הוא נדרש ע"י חז"ל על העדים דווקא[1]. יש לציין, כי מן הבבלי אין אמירה חד משמעית, שיש בכך איסור, אלא רק במשפט בני נח (סנהדרין נ"ז, ע"ב).
לשון הגמרא (שבועות ל, ע"א) מחלקת בין שלוש קבוצות שונות של אלה שאינם מעידים: נשים, קרובים ופסולים. כלומר- נשים אינן שייכות לקטגוריות הפסולים או הקרובים, אלא מהוות תחום נפרד בפני עצמו, זאת אומרת שאינן פסולות מעצם מהותן כקרובים, או מצד מידותיהן השליליות, כפסולים (למשל גזלנים, סוחרי פירות שביעית ומפריחי יונים). מכך משמע, שבעוד שכלפי הקרובים או הפסולים קיים חשש לעדות שקר או להטיית הדין, אין זה כך ביחס לאשה, שכן היא אינה חשודה כרשעית, או כחסרת אמינות, אלא פטורה מן החיוב להעיד ככל מצוות עשה שהזמן גרמה (מלכי בקודש ח"ד, עמ' ק"ז), ואף כאשר אין סומכים על נאמנותן של נשים, אין זה משום תכונותיהן, אלא בשל חוסר בקיאותן בהלכה וידיעותיהן המוגבלות, בעקבות הזנחת חינוכן, אולם אין זה מובנה בטבען ( מלכי בקודש, ח"ב), כלומר- המציאות החברתית, הביאה להדרת הנשים אף מבתי המשפט. גם בעל חמדת שלמה סבור, כי מהתורה נשים כשרות לדון, וחכמים אסרו עליהן מחמת אי ההסתברות לידיעתן את הדינים[2]. ביסוס לטענה זו מצוי גם במשנת ראש השנה (פ"א מ"ח), המחלקת בפירוש בין הפסולים ובין הנשים.
יחד עם זאת, רבים מן המפרשים מעתיקים את המינוח של פסול גם כלפי נשים, למשל רש"י, רמב"ן ורשב"א השתמשו במינוחים: 'פסולות', 'אינן כשרות', או 'אינן ראויות להעיד ולדון'. ורמב"ם כתב בהלכות עדות (פ"ט, ה"ב- ה"ג) כי נשים פסולות לעדות מן התורה, (משום שנקט הכתוב לשון זכר- 'שני האנשים')[3]. השו"ע כתב בהלכות עדות (חו"מ, סי' ל"ה, סי"ד): 'אשה פסולה', ובהלכות דיינים (חו"מ סי' ז ס"ד) כתב כי אשה פסולה לדון, אך בשני המקומות לא כתב מה מקור הפסול, יתר על כן, בסי' י"ז ס"ט כתב השו"ע: כל הפסולים להעיד מחמת קורבה או מחמת עבירה, פסולים לדון, ומשמע מדבריו, שנשים כלולות בקטגוריה נפרדת משל עצמן, שלא כשאר הפסולים (כפי שאכן כתב בס"ד)[4]. גם החת"ס (שבועות ל', ע"א) מצטט את הרי"ף בעניין אי שייכותן של נשים לעדות כמצוות עשה שהזמן גרמה, ומדגיש שהן פטורות אך אינן פסולות. זהו כוון שלישי בהסבר אי שייכותן של נשים להעיד בבתי הדין, המדגיש את הפטור מחובת עדות, אך אינו עוסק באיסור להעיד.
שמירה על כבוד הנשים ושינוי המציאות הכלכלית
בבסיס הדברים מונחת הנחת היסוד שנשים אינן נוהגות להופיע בבתי הדין, נמנעות מלמסור עדות, ובאופן קיצוני, אף אינן תובעות את שלהן בבתי דין משום שיש בכך פגיעה קשה בכבודן[5]. במציאות כזו זימון נשים לבית הדין הוא ביזיון גדול, מן הטעם של 'כל כבודה בת מלך פנימה'[6], ויותר מכך- זהו ביזיון לבעלה[7]. פועל יוצא מן המציאות החברתית המתוארת, הוא האיסור המובן לנשים להעיד ולדון, בהיותן מנותקות לחלוטין מהוויות העולם, ובפרט מן ההתנהלות התקיפה בבתי הדין.
וראיה לדבר מן המשנה (ב"ק, פ"א, מ"ג). לכאורה, מכלילה המשנה את הנשים כחלק מן המערכת הכלכלית- המשפטית: "שום כסף ושוה כסף בפני בית דין ועל פי עדים בני חורין בני ברית והנשים בכלל הנזק והניזק והמזיק בתשלומין", אולם על פי המשתמע מן ההמשך, הקביעה אינה גורפת- "העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין "(ב"ק, פ"ח, מ"ד), נשים נשואות לא נתבעו על נזקיהן בבתי הדין, בשל אי היותן יישות ממונית, וזאת מלבד הסיבה שמיעטו לצאת מבתיהן (רמב"ם אישות פי"ג הי"א)[8]. הטעם לפטור הנשואות מעדות הוא היותן נתונות תחת רשות בעליהן, ושאינן מהוות יישות עצמאית, ועל כן אין להכפיפן לרשות אחרת. טעם נוסף הוא, שאין לאשה ממון או נכסים פרטיים, כפי שפסק רבנו גרשום מ"ה[9].
ואעפ"כ מצינו מספר מקרים שבהם נשים חכמות או בעלות מעמד חברתי גבוה ניגשו לבית הדין, כתובעות תבעו את שלהן, ואף התווכחו עם הדיינים על פסק דינם[10], וכן מצינו עדות נשים במקום שאין עדים אחרים, מכח תקנת קדמונים (רמ"א חושן משפט הלכות עדות סימן לה סעיף יד), זימון נשים לבתי הדין, כשהן עוסקות במשא ומתן, מקח וממכר(תשובת רב שרירא גאון[11]), אך תוך הקפדה על כבודן וצניעותן. הדבר נוגע הן לפנויות והן לנשואות.
קיום הנוהג כפשוטו, ולפיו נשים בכללן אינן נשבעות בבית הדין (אף כבעלות דין!), הביא למקרים שונים של ניצול ההלכה ע"י בעלי חוב המתחמקים מתשלום, או אף שותפים לעסקים שגזלו את שותפיהם, אלה העבירו את נכסיהם לרשות נשותיהם, מתוך בטחון שהן חסינות ממתן עדות. (ראי למשל- שו"ת הריטב"א, סי' קל"ט), אך במציאות חברתית וכלכלית, שבה הנשים שותפות לפעילות הכלכלית והעסקית, נשים נדרשו זומנו לבתי הדין להעיד בתקופת הגאונים, בניגוד לפשט הגמרא. בפועל, שינויים חברתיים הכתיבו שינויים הלכתיים. נשים נתבעו לדין או נדרשו להעיד במקרים שונים. יוצא מן האמור- שעל אף הקביעה הנחרצת, נשים הופיעו בבתי הדין אם מרצונן ואם בכפיה, ועדותן נחשבה כעדות כשרה.
סיכום
בסיכום הדברים- שני הנימוקים המונעים מנשים להעיד (במידה ואכן מדובר באיסור), נובעים למעשה משתי גישות הפכיות, מחד גיסא בהשוואתן לפסולים להעיד כגזלן או כמשחק בקוביה, ומאידך גיסא בהשוואתן לפטורים מעדות ומדין כמלך (סנהדרין י"ח, ע"א), כהן גדול ות"ח. שני הנימוקים נובעים ממצב סוציולוגי, תרבותי וחברתי, שהיה קיים בישראל ובאומות העולם, ונראה כי הרחקת הנשים מן המערכת המשפטית היה מובן והגיוני.
ניתן לאמר, כי מוסכמות חברתיות הכריעו במידה רבה על איסור הנשים להעיד, ומהן מושפעות הסיבות ההלכתיות הפורמליות. עצם העובדה כי עדות נשים קבילה במקרים שונים ובתחומי הלכה שונים , מלמד שאין פסול באמינותה הבסיסית, וקבלת עדות נשים הכרחית לצורך קיום מערכת משפטית תקינה, השואפת לדין צודק, ושואפת להישאר רלוונטית אל מול ערכאות חלופיות. במהלך הדורות, עם ביטול הסמיכה[12], והשתנות הנורמות המקובלות בחברה, נולדו גם הלכות חדשות על פי הצורך, מה שפותח פתח גם כיום, לשקול מחדש את עדות האשה, וככל פטור – לאפשר לנשים להעיד, ואף לחייבן במקרה הצורך.
לעניין עדות בקידושין – מה שקשור למעמד אישי (עריות), מדובר בעדות מסוג אחר. העדים נקראים עדי קיום, והם מהווים חלק מיצירת חלות (תקפות) הקידושין בעולם, ללא עדים או בעדים פסולים לא חלים הקידושין. עדים אלה אינם נדרשים להעיד בבית הדין, אלא פשוט להיות נוכחים בטקס.לעומת זאת בדיני ממונות (העדות שאליה התייחסתי בתשובתי) מדובר בעדי בירור שרק מתארים מה קרה במציאות, ומבררים בפני הדיינים עובדות וספקות. גם בלעדיהם נעשתה חלות בדין (למשל מכירה), ותפקידם יתקיים רק אם יזומנו לבית הדין כדי להעיד. בעדי קידושין יש הקפדה יתרה על עמידת העדים בדרישות ההלכה (גברים בוגרים שומרי מצוות), ומידת הקפדתם במצוות. לכן נראה לי שאי אפשר שנשים ישמשו עדי קידושין, ואין הדבר תלוי במידת אמינותן או הבנתן.
אני מקווה שדבריי הניחו את דעתך, ומייחלת לשינוי שיגיע לבתי הדין בעקבות השתנות תנאי החיים.
[1] שבועות ל, ע"א. וכך נפסק למשל שו"ע חו”מ סימן לה סעיף י”ד.
[2] ר' שלמה זלמן ליפשיץ מפוזנן. חמדת שלמה יו"ד סימן כט עמ' 139: "נשים פסולות לדון דלא שייך בהו חד דגמיר. אבל מדאורייתא אפשר לומר דנשים כשירות לדון. ואפ"ה כיון דמדרבנן פסולות נקט שפיר במתניתן כל הכשר לדון כשר להעיד דנשים אינן כשירות לדון מדרבנן, מיהו אבל מדאורייתא י"ל דנשים כשירות לדון" . וכן ראי טורי אבן מסכת ראש השנה דף כב ע"א: לאפוקי גזלן שאינו בתורת עדות כלל … אבל אשה שם עד עליה… ולא למימר' שאינה בתורת עדות ואין שם עד עליה דודאי שם עד עליה ולא מיעט הכתוב לאשה אלא משום דאין שם איש עליה ורחמנ' אמר אנשים דוקא הלכך לית לן למעוטי אשה אלא במילת' דצריך שני עדים דמיעוט אשה דנ"ל מאנשים לא נאמר אלא היכא דצריך שנים כדכתיב ועמדו שני האנשים למעוטי דאשה לא במקום שצריך ב' עדים, אבל היכא דע"א נאמן אשה נמי בכלל עד.
[3] מה שמתמיה את הכס"מ, משום שכל התורה כולה נאמרה בלשון זכר, ובכל זאת השווה הכתוב אשה לאיש בכל הדינים שבתורה (ולכן הביא ראיה מפס' אחר- על פי שניים עדים).
[4] הסמ"ע והגר"א שם מבארים, שזה נלמד מאיסור עדות על פי הירושלמי, אך אינם מציינים לטעם האיסור.
[5] גטין מ"א, ע"א, כתובות ק"ד, ע"ב, יבמות ק', ע"א, ובאופן קיצוני- ביבמות מ"ב, ע"ב- אשה בושה לבא לב"ד ולתבוע יורשים בשביל בנה, ועל כרחה מת בנה ברעב.
[6] שבועות ל', ע"א, רש"י כתובות נ"ח, ע"א.
[7] מחלוקת בנושא מופיעה במס' כתובות ע"ד, ע"ב: הא ר"מ, דאמר: אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, הא ר"א, דאמר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד.
[8] עדות למימוש הלכה זו והשפעת החשש מביזוי האשה בבית הדין על פסיקת ההלכה למעשה, מופיע למשל באור זרוע: "כיון דהויא אשת איש לא משביעינן לה. ואי אמר בעלה לא מה נפקנא אינתיתי לבי דינא לא מפקינן שלא תתגנה על בעלה". לעומת זאת מציין האו"ז בהמשך דבריו, שפנויה נשבעת בבית דין. ח"ג, פסקי ב"ק, סימנים שמ"ח,שמ"ט, ש"נ.
[9] מובא בתשובות וביאורי סוגיות ראבי"ה סי' אלף ל"ז: "אילו אותה אשה שהפיקדון אצלה פנוייה היתה, חייבת לשלם שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק טו ע"א), השתא שהיא אשת איש, אם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן חייבת לשלם".
[10] נדרים נ, ע"ב, כתובות ס"ה, ע"א-ע"ב, ס"ו, ע"ב, ק"ד, ע"ב, עירובין, כ"ה, ע"א, סנהדרין ל"א, ע"א, כתובות פ' ע"ב, פ"ה, ע"א, ב"ב ט' ע"ב, סוכה ל"א, ע"א, ירושלמי כתובות פ"ה, הי"א.
[11] תשובת רב שרירא גאון ש' אסף תשובות הגאונים, מדעי היהדות ב, ירושלים תש"ל עמ' 27-26.
[12] לאחר חורבן הבית והיציאה לגלות גלתה גם הסנהדרין ממקומה, ונקטע למעשה רצף הסמיכה. כתוצאה ממצב זה פקע תוקפה של מצוות הסמיכה מן התורה, וכל בתי הדין מתקיימים מכח שליחותם של חכמינו הקדמונים. ראי למשל רמב"ן דברים טז, יח, וטור חושן משפט הלכות דיינים סימן א.
וכן כתב גם הראי"ה בשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמד: דמה"ת כל הדינין בטלים בזמן דליכא סמוכין,… יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת גם בקום ועשה… וכבר כתבו תוס' יבמות פ"ח א' ד"ה מתוך, שבדבר שיש טעם וסמך אין חשיב עקירת דבר מה"ת, וזה הוא אפילו בהוראה קבועה, וק"ו במה שאינה כ"א הוראת שעה… וכיון שאנו, דלא מתקרינן ב"ד מה"ת, דנין למגדר מילתא, מה"ט יכולה גם אשה לדון בדבר זה, ובפרט שאין זה פשוט אם אשה פסולה לדון מה"ת,… ומ"מ הסברא קימת, דלענין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים.
(אמנם ישנה גם דעת מיעוט, לפיה מעמד בתי הדין לאחר ביטול הסמיכה הוא מדאוריתא, והבולט בשיטה זו הוא בעל נתיבות המשפט בביאורים סימן א ס"ק א). הקמת מערכת המשפט בגלות הצטמצמה לניהול תקין של סדרי החברה, שליחות זו אינה מוחלטת, והיא מצומצמת לעניינים הכרחיים כקבלת גרים, הסדרת נישואין ודיני ממונות במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס (ב"ק פ"ד, ע"ב) ולא למשל בגזלות, קנסות או חבלות.
הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.
מתן בלנדר חלבי לדתל"ש בחשש שיעשה בו שימוש לבשרי
השאלה
בננו הבוגר אינו שומר תורה ומצוות, ואינו מתגורר בביתנו. קנינו שייקר חדש, ורצינו לשאול האם אפשר לתת לו את הבלנדר הישן שלנו, לצורך הכנת משקאות ושייקים, אנו חוששים מכך, שהבן יכניס מזון בשרי לבלנדר ששימש עד עכשיו למאכלים חלביים. היחסים עם הבן מעט מורכבים, ולכן לא שייך לבקש ממנו להקפיד על כך. תודה.
התשובה
שלום לכם, הצטערתי לקרוא את הדברים, ואני מקווה שנגיע ליום של השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
אתם שואלים, האם בנתינת הבלנדר ישנו איסור של – לפני עיוור לא תיתן מכשול? כלומר, האם עצם מעשה הנתינה שלכם יביא את בנכם להיכשל בביצוע עבירה? איסור ההכשלה הנו איסור מדאוריתא, שהמקור בגמרא (עבודה זרה דף ו, עמודים א-ב) תולה זאת רק במצב של "תרי עברי נהרא" (שני עברי הנהר), זאת אומרת, שללא עזרת המכשיל אין הנכשל יכול להגיע אל האיסור, בדומה לאדם נזיר, העומד על שפת נהר, וכוס יין שנמצאת מעברו השני של הנהר, וללא הושטת הכוס ע"י אדם שלישי, לא יוכל הנזיר לשתותה. במקרה המדובר אתם אינכם הגורמים לביצוע האיסור, ואם הבן רוצה להטריף, יטריף כל כלי, גם חדש, ואינו זקוק לעזרתכם. אוסיף בעניין זה, שכלפי יהודי שאינו שומר מצוות, יש מי שמתיר לכתחילה לתת לו, ואין מדובר בהכשלה (ש"ך יורה דעה סימן קנא אות ו, שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן קכו)
יחד עם זאת, כאשר מסייעים לאדם אחר לעבור עבירה, גם כאשר אין מדובר בשני עברי הנהר, זהו איסור מדרבנן (תוס' שבת דף ג ע"א), לכן נאסר למכור כלי עבודה חקלאיים בשנת השמיטה לאדם החשוד שיעבוד בשדהו, וזאת למרות שיכול לקנותם מנכרי (משנה מסכת שביעית פ"ה מ"ו). כל זה אמור כאשר החפץ נועד לאיסור בלבד, אך במצב שיכול לשמש גם להיתר, אין האיסור חל (סוף המשנה שם), ובכל מקום שניתן לתלות בהיתר, תולים (עבודה זרה דף טו ע"ב). מן הדברים עולה, כי מסירת הכלי אינה נכללת באיסור ההכשלה ואף לא בסיוע לעבירה.
בהמשך הדברים ברצוני להתייחס לאיסור שממנו חששתם. השימוש הרווח בבלנדר הוא לצורך משקאות קרים, לעתים חלביים ולעתים סתמיים (פרווה). לצורך הדיון זהו "רוב שימוש". הכנסת מאכל קר לכלי אינה מבליעה את טעמו, ולפיכך נשאר הכלי בגדר פרווה.
אם קורה שאתם נוהגים להשאיר את הנוזל החלבי הקר בתוך המיכל מעל ליממה (מעת לעת) יש אפשרות של "כבישה", וחכמינו תיקנו שדין כבוש כמבושל, ולכן הכלי חלבי מדרבנן (שו"ע יורה דעה סימן קה סעיף א).
אולם החשש שהצגתם הנו חשש רחוק ודחוק ביותר, שבו הבן יעביר מאכל בשרי רותח מכלי ראשון (סיר הבישול שעמד על האש) לתוך מיכל הבלנדר, בזמן שהמיכל בן יומו מכבישה חלבית. גם אילו יעשה כך, המיכל הוא כלי שני או שלישי (תלוי בשאלה אם גם הכף נחשבת כלי) למאכל הבשרי החם שהכניסו לתוכו, ואינו בולע את טעם הבשר (שו"ע יו"ד סימן סח סעיף יא, וסימן קה סעיף ב).
דרך בליעה נוספת נעשית ע"י דוחקא דסכינא – הלחץ שנוצר בעת החיתוך (חולין דף ח ע"ב, קי"א ע"ב), דרך בליעה זו מתפרשת בשתי דרכים: השמנוניות שדבוקה בסכין, עברה למאכל השני (ההנחה היא שסכין תמיד מלוכלך ואינו עובר הדחה משימוש לשימוש), או שמדובר במאכל חריף ובסכין נקיה. הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כד) והשו"ע (יורה דעה סימן י סעיפים ב-ג, וסימן צו סעיפים א-ב) הקלו כשיטת תוס' (חולין ח ע"ב) ורשב"א (חולין קי"א ב) הם צרפו את שני התנאים, והחילו דין זה על מאכל חריף או חם בלבד, שנחתך בסכין בן יומו או אינו נקי (ובי"א הביא השו"ע את שיטת רש"י, שה"ה לאינו בן יומו ומקונח, אך מקובל שהלכה כסתם). זאת אומרת שבליעה תתרחש בשני אופנים: סכין מלוכלכת ושמנונית, או סכין בת יומה והמאכל חריף, או חם (וכן פסק ערוך השולחן סימן צו סעיך יא). מכיוון שבימינו תנאי הנקיון השתפרו ביותר, וישנם בכל מטבח חמרי ניקוי חריפים (דטרגנטים), יש להניח שסכיני הבלנדר נקיים, וכן "סתם כלים אינם בני יומם" (שו"ע יו"ד סימן קכ"ב סעיף ז'). מכאן שאין לחשוש גם לבליעה זו. וכך פסק להלכה גם בשו"ת יביע אומר (חלק ג – אורח חיים סימן כד) בעניין שניים תותבות.
נשאלת השאלה, האם עלינו לחשוש למיעוט רחוק כל כך. הכלל הקובע בתחומי הלכה שונים הוא: אזלינן בתר רובא (הולכים אחר הרוב. חולין דף יא ע"א), וברוב המקרים אין חוששים למיעוט השימושים (קידושין דף פ ע"א). כך נפסק בשולחן ערוך בעניינים שונים.
כשרוב השימוש נעשה ללא כבישה, וכשיש לפנינו ספק כבוש, הדין הוא להקל, משום שמהתורה נאסרה תערובת בשר וחלב רק בבישול ממש (רמ"א יו"ד סיק"ה ס"א) ואפילו אם מדובר בכלי בן יומו, מדובר בספק דרבנן לקולא. יתר על כן, גם כאשר חוששים למיעוט מצוי, מסייג בעל שבט הלוי (יו"ד ח"ד סי' פא, ח"ה סי' קנו אות ד), שמדובר במיעוט שהוא בדרך הטבע והכרח המציאות, כלומר כשאחוז מסויים (של איסור) קיים תמיד לצד הרוב המותר. אך במקום שהמיעוט הוא מקרי, נובע ממעשה אדם וכדו' – אין חוששים לו.
למסקנה- אין כל צורך לאסור מפני חשש דחוק כל-כך, ואף אם חלילה יבשל הבן בשר בחלב, אין במעשה מסירת הכלי הכשלה או סיוע לדבר עבירה. מכיוון שהיחסים בין ההורים ובין הבן מורכבים, ויש בנתינת הבלנדר צעד קטן של התקרבות וחיזוק הקשר בין הצדדים, חשוב עוד יותר לנקוט בהיתר. והאמת והשלום אהבו.
בברכה,
עידית
הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.
היחס לחילונים
השאלה
מה צריך להיות לדעתם היחס לחילונים? אותם אנשים שמחללי שבת ברבים ואוכלי שקצים ורמסים? האם יש להוקיע אותם בחומרה? או יש לנקוט בעמדה אחרת?
האם היחס צריך להיות שווה לכל החילונים, או שיש הבדל בין חילוני לחילוני?
התשובה
באופן כללי, יהודי באשר הוא יהודי, אחינו הוא, וצריכים אנו לאהוב אותו ולהשתדל לקרבו. אין באהבה זו משום הבעת לגיטימיות למעשיו, אם אינם בדרך היהדות.
על אף המצווה "הוכח תוכיח את עמיתך…", בימינו מעטים הם היודעים להוכיח, ועל כן עדיף שלא להוכיח אדם שסבורים אנו שלא ישמע לתוכחה.
בכל מקרה פרטי, יש לשאול רב לגופו של עניין.
(התשובה ניתנה מהרב יהודה ישרים)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
סרוגייט
השאלה
שלום, אני סטודנט לפסיכולוגיה ובמסגרת לימודי התנדבתי בעמותה המסייעת בשיקום אנשים עם פגיעות ראש קשות. אנשים אלו סובלים מנכויות חמורות מאוד – הן פיזיות והן קוגניטיביות. למרות הנכות שלהם, הצורך שלהם בקיום מגעים מיניים אינו שונה משל אנשים בריאים, ולחלקם יש גם אפשרות פיזית לקיים מגעים כאלו ברמה כזו או אחרת. אולם יש כמה בעיות – ראשית, נדיר מאוד שימצא להם פרטנר נורמלי לקיום מערכת יחסים. רבים מהם איבדו את היכולת לקיים משפחתיות נורמטיבית, ולרוב אנשים שהיו נשואים לפני הפגיעה מתגרשים לאחריה בשל חוסר יכולת זו. שנית, גם אם ימצא להם פרטנר, שלל המוגבלויות שלהם מעכב מאוד ומפריע ליכולת שלהם לקיום מערכת יחסים שתהיה מספקת לשני הצדדים. בנוסף, אצל רבים מהפגועים יכולת השליטה העצמית פגועה מאוד, מה שגורם לכך שהם עלולים לשחרר אמירות מיניות מטרידות ולהביע רצונות מיניים ללא כל שליטה. במסגרת זו נחשפתי לשתי תופעות: א. לעיתים קרובות המטפלים מזמינים נערות ליווי על מנת לספק את צרכי הנכים. ב. כמו"כ, במידה והמטפלים מעריכים כי יש לנכה יכולת ליצור מערכת יחסים ברמה מסויימת, גם אם נמוכה, מפגישים אותו עם מטפלים הנקראים "סרוגייט" – אלו אנשים שעוברים הכשרה מקצועית (בחו"ל ככל הנראה, בארץ אין מוסדות המספקים הכשרה כזאת) לספק הדרכה מינית לאנשים שמתקשים בתחום זה באופן מעשי. משמעות הדבר היא שבסדרה של פגישות המטופל נכנס למערכת יחסים מלאכותית עם המטפל באופן הדרגתי – ה"סרוגייט" מלמד את המטופל כיצד לדבר, כיצד להתקרב כיצד לגעת, ולבסוף – לקיים יחסים בפועל, כאשר ה"סרוגייט" עצמו מהווה פרטנר לקיום יחסים. היחס ל"סרוגייט" הוא כאל מקצוע לכל דבר, הם מקבלים משכורת גבוהה עבור הטיפול שהם מציעים, הם מקבלים הכשרה מקצועית ופסיכולוגית אינטנסיבית וכו´ – זה שונה לגמרי מזנות במובן המקובל. פעמים רבות אלו אנשים נשואים. כמובן שעקב הרגישות הציבורית לנושא, לרוב אין אנו יודעים במה אנשים אלו עוסקים.
חשבתי רבות על הנושא הזה מבחינה מוסרית ודתית, ולא הגעתי לפתרון מניח את הדעת. אשמח לקבל זוית הלכתית על שתי התופעות שהצגתי – כיצד יש להתייחס אליהן כאדם דתי? מלבד השורה התחתונה – אסור או מותר לי כפסיכולוג, להפנות אדם לשירותים כאלו? (מאחר ואני רוצה להיות פסיכולוג שיקומי בעתיד, זוהי שאלה מעשית מבחינתי ולא רק תיאורטית)והאם מותר לאדם לעסוק במקצוע כזה? אשמח גם להתייחסות יותר נרחבת או להפניה לעמדה הלכתית כתובה ומפורטת ביחס לנושא זה (אם ישנה).
תודה וסליחה על האריכות.
התשובה
סרוגייט – הזווית המוסרית
לשואל, שלום וברכה. אענה לך תשובה חלקית.
בוא נניח, לצורך הדיון, שניתן למצוא פתרונות במסגרת ההלכה לפונקציה שנקראת "סרוגייט", על אף שבמבט ראשון זה נראה לא פתיר. אני רוצה לבחון את השאלה במישור האתי.
במוסף "הארץ" מתאריך 19 ליולי 2013, התפרסמה כתבה על תנועה למיסוד הזנות בישראל. מדובר בנשים שטוענות שהן, מבחירה, רוצות להיות זונות בכדי להתפרנס. הן לא עברו אונס, וגם לא התעללות מינית בילדות. הן גדלו במשפחות נורמטיביות, והן גם אינן מכורות לסמים. הן טוענות כנגד זהבה גלאון, יוזמת החוק להפללת לקוחות הזנות: מי את שתאמרי לנו באיזה מקצוע לבחור? מניין הפטרונות הזו שאת לוקחת על הבחירות שלנו?
מנגד, מהכתבה עולה שכדי לבחור בזנות נדרשת אישיות בעל מבנה מאד מסוים, עם מנגנונים מפותחים של הדחקה, הכחשה ודיסוציאציה. חייבת להתקיים גם היכולת להתייחס אל גופך כאל מנותק ממך, ולכן כמשהו שאפשר לסחור בו, או להשתמש בו כחלק מ"ארגז הכלים המקצועי", במקרה של סרוגייט. נדרשת גם היכולת "לכבות" את הרגשות, לחדול להרגיש באמת, לאותם פרקי זמן שבהם מבצע הגבר בגוף האשה את מה ששילם עבורו. מבנה אישיות כזה אמנם שכיח יותר אצל קרבנות תקיפה מינית, כאלו שעברו התעללות בילדות או עבירות מין אחרות.
גם אשה שלא התחילה את מקצועה עם מבנה האישיות הזה, תהיה חייבת לסגל לעצמה אותו במהלך העבודה. היא לא תשרוד באופן אחר.
עכשיו בוא ונבחן את מה שאתה מציע.
אתה מציע להקל על סבלם של הנכים, באמצעות יצירת סבל במקום אחר, אצל נערות הליווי והסרוגייט. הללו יצטרכו לסגל לעצמן אישיות דיסוציאטיבית יחד עם שאר המרכיבים שהזכרתי. הקלת הסבל של הנכים באמצעות הסבל של הנשים מתאפשרת מפני שהנשים, הן נערות הליווי והן הסרוגייט, אינן מודעות ל"תשלום" שהן משלמות, או לקרבן שהן מקריבות בשל מקצוען.
להבנתי, הרעיון להקל על סבלו של האחד באמצעות יצירת סבל במקום אחר נוגד את כללי המוסר האוניברסליים, ולא רק אלו היהודיים.
על כל פנים בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן שפח סעיף ב, ברמ"א, ועיין גם בחפץ חיים סוף הלכות לשון הרע) נפסק במפורש כי "כל נזק שבא על האדם אסור לסלק ממנו הנזק באופן שבזה יגיע נזק לחבירו, שאסור להציל את עצמו בשל חבירו". אם בממון אמרו, קל וחומר בגופו.
המסקנה היא אפוא שהרעיון של נערות ליווי וסרוגייט הוא פסול מבחינה מוסרית, וגם מבחינה הלכתית, ולו מן ההיבט האנושי גרידא.
ניתן לקוות שכאשר האתיקה הזו תאומץ בידי פסיכולוגיים שיקומיים הדבר יגביר את המוטיבציה לחפש חלופות אחרות לטיפול שיקומי.
בברכה, אודי
(התשובה התקבלה מהרב אודי פרומן)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
חוקת הגויים
השאלה
שלום!
שמעתי בעבר על חוקת הגויים אבל לא ממש הבנתי מתי עושים את האבחנה בין דברים שמותר לעשות כמו הגויים ומתי זה כבר רק שלהם?
ברור לי שלחגוג את חג המולד אסור לי אבל האם זה אומר שגם אסור לי לראות סרט שמתרחש בחג המולד? וזה בכלל סרט של גויים, אז אולי הבעיה כפולה…
במילים אחרות מתי מותר לעשות דברים שגם הגויים עושים ומתי צריך לשים את הגבול ולומר שזה לא לנו?
אשמח לקבל מקורות אם אפשר
תודה רבה!
התשובה
אין ספק שבכל הדורות היו השפעות הדדיות בין יהודים לבין גויים; היו גויים שהעתיקו מאתנו מנהגים (ואף חלקים נרחבים מן הדת היהודית), ומן הצד השני יהודים למדו דברים רבים מהגויים שחיו בסביבתם. ברור שאין לאסור הליכה במכנסיים, אף שהגויים הולכים גם הם במכנסיים, וכך ביחס לאינספור דברים שהם חלק מחיינו, ובה במידה חלק מחייו של כל אדם בחברה המערבית.
מתי תהיה בעיה? כאשר מדובר במנהגי גויים הקשורים לדתות הגויים או למנהגים הנובעים מאיסורי עריות וכדומה. אז אסור להעתיק את המנהגים האלה גם כאשר כוונתנו אינה לעבוד ע"ז או לעבור על איסורי עריות. ראה בעניין הזה את לשון השלחן ערוך יורה דעה, סימן קעח.
לכן: לנהוג מנהגי חג המולד – אסור בוודאי, גם אם איננו מאמינים בדת הנוצרית, אולם ראיית סרט שרקעו חג המולד – אין בה בעייה (כמובן – אם תכני הסרט ראויים), שהרי אי אפשר לאמר שראיית סרט כזה הוא חלק ממנהגי הדת הנוצרית. וכך, על פי העקרון הזה – כל דבר.
בברכה
הרב חיים בורגנסקי
(התשובה התקבלה מהרב חיים בורגנסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
כרטיס בלבבי – תרומת איברים
השאלה
שלום רב,
אשמח לדעת האם לחתום על כרטיס בלבבי? כרטיס לתרומת איברים על פי ההלכה.
תודה רבה
משה
התשובה
אין בעיה הלכתית בחתימה על כרטיס "בלבבי", ולהיפך – יש בכך אפשרות למצווה גדולה וחשובה של הצלת נפשות. לכן ראוי מאוד לחתום על הכרטיס.
בברכה
הרב חיים בורגנסקי
(התשובה התקבלה מהרב חיים בורגנסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
סליחה בפייסבוק
השאלה
האם ניתן לבקש סליחה בפייסבוק לקראת יום הכיפורים?
התשובה
כדי להתמודד עם הסוגיה צריך לעיין בהלכה על משמעות הפיוס. מעיון קצר עולה שהפיוס מצריך מעבר של תהליך נפשי מפרך, וכך כותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב הלכה ט): "אבל עבירות שבין אדם לחבירו …אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו". מדברי הרמב"ם עולה שיש צורך בפעולה אינטנסיבית של ריצוי ופיוס. החפץ חיים מעיר במשנה ברורה (סימן תרו ס"ק ב) ש:"נכון שילך בעצמו אליו ולא ישלח תחלה אמצעי שירצה לקבל פיוסים". כלומר: יש צורך שאדם יעשה מאמץ נפשי כדי לבקש סליחה. עם זאת הוא מוסיף ש"אם קשה עליו לילך בעצמו תחלה או שיודע שיותר קרוב הפיוס ע"י איש אמצעי שיתווך ביניהם יכול לעשות ע"י אמצעי". כלומר, קיימת אפשרות להשיג פיוס ע"י אמצעי אם לא ניתן אחרת, אך בודאי שזו אינה האופציה המועדפת.
הרב עובדיה יוסף נשאל שאלה דומה האם ניתן לפייס במכתב. לאחר דין ודברים ארוך הוא מסכם כך: "מי שחטא כלפי חבירו, עליו ללכת לפייסו בעצמו ולא על ידי שליח, או על ידי מכתב, ומכל מקום הכל לפי הענין, שאם הדבר ידוע שהנעלב נוח לרצות, עדיף שילך אליו בכבודו ובעצמו לפייסו, ורק אם הוא קשה לרצות, וחושב שיותר יהיה נוח לו להתפייס אם ישלח אליו איש מכובד מידידיו שירצהו תחלה, יעשה כן, ולאחר מכן יבוא אחריו וימלא את דבריו בבקשת מחילה כדת. ונסלח לו. "
לכן, מאחר ותהליך הפיוס מצריך מאמץ נפשי אשר הוא חלק מתהליך התיקון, יש חשיבות לבקש סליחה פנים אל פנים ולא לברוח ולהתחמק מהתמודדות עם החבר בו פגענו. פייסבוק עשוי להיות אמצעי קל מדי שמתחמק ממפגש פנים אל פנים עם הנפגע, מפגש הדורש הקרבה גדולה יותר. ברם, אם אין אפשרות אחרת בודאי עדיף לבקש סליחה בפייסבוק או באימייל מאשר להתעלם לחלוטין מהעבירות שבין אדם לחבירו.
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
שאלות בנושא מדינה
צדקה לעניי סוריה
השאלה
לקראת יו"כ נהוג לתת צדקה. ידוע הכלל שעניי עירך קודמים, ושעל האדם לקחת אחריות על העניים בסביבתו. נראה לי שההלכה מאזנת בין הצרכים הקיומיים של עניים הרחוקים יותר מן האדם, לבין הצרכים הסובייקטיבים של עניים הקרובים יותר לאדם. (נכון, לא נכון?)
לאחרונה מתקיימת על גבול מדינתנו מלחמה שמביאה לידי כך שיש בסוריה אנשים שזקוקים לאוכל וציוד רפואי בסיסי כדי לא למות.
קיים ארגון ישראלי שתומך בסורים עד כמה שהוא יכול, מתוך עילום שם גמור. אתר הארגון: il4syrians.org.
האם הסורים נכללים בגדר עניי עירנו, היות וצורכיהם הקיומיים גדולים כל כך?
האם כדאי לא לתת להם צדקה היות ופרנסת עניי עכו"ם מתקיים רק תוך כאשר הדבר מגיע יחד עם פרנסת עניי ישראל?
האם מתאים לדאוג לגויים שחלק גדול מהם שונא אותנו לקראת יום כיפור?
האם מותר לנו להעלים עין משפיכות הדמים הנוראה המתרחשת כל כך קרוב אלינו?
ותכלס: האם יש עניין לתת צדקה לארגון iL4syrians דווקא, לקראת יו"כ?
התשובה
הסורים המסכנים אינם עניי עירנו, אולם צדקה להם קודמת מאשר דבר פחות קיומי וחיוני עבורנו. ואף שבוודאי חלקם אינם מחסידי אומות העולם, הרוב הדומם הוא מסכן, ומותר ומצוה לתת להם צדקה, אך נראה לי כי יש לאסוף כסף באותו מעמד גם עבור המסכנים והנדכאים מעמנו. לא נוכל ולא נסכים להעלים עין לקורה מבחינה חברתית וקיומית בסוריה, כאן ועכשיו. אברהם אבינו הכניס אורחים שחשב שהם עובדי עבודה זרה, אף אנו נדאג לגויים, אף שממשלתם ומדינתם אינם נמצאים עמנו בשלום, כי באופן פרטי הם מסכנים הזקוקים לעזרה.
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
שאלות בנושא מועדים
כשרות מגילת אסתר שהוסיפו בה סימני פיסוק/טעמים בדיו
השאלה
מגילת אסתר כשרה שהוסיפו בה סימני טעמים/פיסוק בדיו, האם יוצאים בה ידי חובת קריאת מגילה ?
שלום וברכה,
כתב הרשב"א (שו"ת סימן ע) שמגילה שניקד אותה אינה פסולה. ועוד כתב שאם יש בה בדף הראשון ברכות ופיוטים דבר פשוט שהיא כשרה. ובעקבותיו כתב השולחן ערוך (תרצא,ט): מגילה שהיא נקודה, וכן אם כתב בה בדף הראשון ברכות ופיוטים אינה נפסלת בכך.
מלשונם משמע שרק בדיעבד ניתן לנקד את המגילה אך לא לכתחילה (וכן כתב בפרי מגדים).
כל הנ"ל לגבי ניקוד המגילה. מה לגבי טעמים?
המגן אברהם מתייחס לכך (אות י) וכותב כי ש"צ שאינו בקי בנגינה בעל פה ואין מי שיודע להקרות לו, מותר לכתוב הטעמים, ולא גרע מניקוד. גם בלשונו ברור כי זה רק בדיעבד. הוא אף מסכם שאם אין הטעמים במגילה מותר לקרוא בלי טעמים בכלל. המשנה ברורה (אות כה) מביא את דבריו.
ניתן להבין את סוף דברי המגן אברהם כך שלדעתו עדיף לקרוא בלי טעמים בכלל מאשר לכתוב טעמים בתוך המגילה, וכן אמנם הבין ערוך השולחן (סעיף יד). לדבריו פיתרון הכתיבה בתוך המגילה הוא מאוד בדיעבד. אמנם ניתן להבין שהוא לא חושב שהדבר עדיף, אלא שהוא מחדש כי גם לולא יכתבו את הטעמים, אין לחשוש שקריאה בלי טעמים פסולה (כך נראה לדוגמה בקיצור שולחן ערוך קמא, יח). לפי גישה זו כתיבה בתוך מגילה שמורה אמנם למקרה דיעבד, אבל במקרה שממילא אין קורא שיודע טעמים זוהי הדרך הראויה.
פיתרון מוצע (שיועיל לחוששים לדעת ערוך השולחן דלעיל) הוא להיעזר בשקף נייר או פלסטיק שקוף, שעליו כתובים טעמי המקרא, תוך הקפדה שלא יסתיר את האותיות (שו"ת במראה הבזק ג,יג; ז,ו).
משיב: הרב משה כהן
ארגון בית הלל
התרת נדרים לאישה שלא תשמע קול שופר
השאלה
שלום, תאריך הלידה המשוער שלי אמור להיות בראש השנה או בימים שלפניו. מכיוון שילדתי את ילדיי הקודמים בניתוח קיסרי, יש סיכוי שגם הפעם אלד בניתוח. לכן יש סיכוי שאני לא אצליח לבוא לבית הכנסת לשמוע את התקיעות. אנחנו גרים ביישוב קטן, ונצטרך להישאר בבית בחג, כדי שבעלי ישלים מניין. מה אפשר לעשות?
התשובה
שלום לך. אני מאחלת לך שהלידה תעבור בשמחה ובקלות, ושתחזרי לביתך במהרה בידיים מלאות. מכיוון שישנו סיכוי שלא תוכלי לצאת מביתך, הפתרון הטוב ביותר במצבך, הוא להזמין הביתה בעל תוקע, שישתקע עבורך. אם פתרון זה אינו אפשרי, ותיאלצי לוותר השנה על שמיעת התקיעות, נשאלת השאלה כיצד נוהגים לאחר מעשה.
תשובה בקצרה
לאורך הדורות נשים קיבלו על עצמן את מצוות השופר למרות שהן פטורות ממנה, היות שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה. מכאן עולה השאלה אם קבלה זו מחייבת כל אחת ואחת, או שמא מדובר בקבלה אישית של כל אשה באופן פרטי, בעקבות מנהגה לשמוע קול שופר בכל שנה. אם קיימת קבלה כללית או אישית, אישה שלא תשמע שופר צריכה לעשות התרת נדרים, או שבעלה יכול להיות שליח להתיר עבורה את הנדר. הנוהגות כרב עובדיה יוסף לא חייבות לעשות התרת נדרים (במיוחד כשמדובר במקרה של אונס ולא כוונה לבטל את המצווה מכאן ואילך), והרוצות להחמיר בכך רשאיות.
תשובה בהרחבה
מצוות שופר היא מצווה מדאוריתא, שנאמר וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ… י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם, (במדבר כט, א), אך רבותינו ניסו לתת לה טעמים שונים. אם להמלכת הקב"ה עלינו, או להזכיר לפניו את זכות עקדת יצחק (מסכת ראש השנה דף טז ע"א – ע"ב), אם לעורר לתשובה ולקרוא למלחמה מול ייצרנו (רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ד, וספר החינוך פרשת פנחס מצוה תה), אם להביע שפלות כלפי ה' – מן המיצר קראתי י-ה, ולרמוז על מתן תורה ובריאת העולם, מעין אתחול מחדש (ר' צדוק הכהן מלובלין – רסיסי לילה אות מו), ואם לעורר רחמים כתרועות המלחמה על המקטרגים בהזכרת שופר הגאולה (חידושי אגדות למהר"ל ראש השנה דף יא עמוד ב).
שמיעת קול שופר נכללת בקבוצת מצוות העשה שהזמן גרמן, בשל חיובה בזמן מסוים (וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ), מסיבה זו נשים פטורות ממנה (להרחבה עייני בתשובתי בנושא לבישת ציצית לנשים). אמנם, יש בה ייחוד, שכן נשים במהלך הדורות קיבלו על עצמן חיוב לשמוע תקיעות, ולכן יש בזה פן חמור יותר מיתר המצוות שנשים פטורות מהן.
להלכה נפסק שנשים רשאיות להשתתף במצווה למרות הפטור: אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע; וכן בעל תוקע לאחר שיצא כבר ידי חובתו, יכול לתקוע להוציאן, אבל אין מברכות ולא יברכו להן (שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפט סעיפים ג, ו), והרמ"א מוסיף שעל פי המנהג, נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן. בשאלה האם לברך על מצוות שכאלה נחלקו הפוסקים, ראי הרחבה בנושא הזה בהמשך.
באשר לאשה שנמנע ממנה להגיע ולשמוע את התקיעות, יש מי שסבור, שחל עליה חיוב אישי מתוקף קבלת הדורות, ועל כן היא נדרשת להתרת נדרים. וכך כתב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת נצבים אות יז): רוב הנשים קבעו מצוה זו עליהם בתורת חיוב, ובאים לבית הכנסת לשמוע קול שופר, ולכן האשה שנהגה בכך כמה שנים נעשה עליה חיוב, ואם נאנסה שלא היתה יכולה לבא לבית הכנסת … תעשה התרה בערב ר"ה על קבלת המנהג. גם בעל כף החיים (או"ח תקפט) סבור כי עליה לעשות התרת נדרים אך מטעם אחר, משום דמנהג זה יש בו מצוה שמקבלת שכר, כלומר, על פי הכלל: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ניתן ללמוד, שאף למי שאינו מצווה ישנו שכר, כך כתב גם הרמב"ם בעניין תלמוד תורה ( תלמוד תורה פ"א הי"ג). למעשה, כבר בדורות הקודמים הקפידו הנשים על שמיעת שופר, מה שהביא את הפוסקים לראות בכך מעין חיוב המוטל עליהן (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ק סימן א, ספר מהרי"ל, הלכות שופר).
אך מן הצד השני סבור הר"ע יוסף, כי הפטור עומד בעינו, ומשום כך אין צורך בהתרת נדרים, והרוצה להחמיר בכך, בעלה יוכל לכוון עליה, בזמן שעושה התרת נדרים לעצמו, וכפי שנכתב בעניין היות הבעל שליח להתרת נדרי אשתו (שו"ע יורה דעה סימן רלד סעיף ב), מה עוד שמדובר באונס, ואין זה ביטול המנהג לגמרי. ואילו אשה הרוצה לבטל לגמרי את מנהגה לשמוע שופר, עליה לעשות התרה (יחווה דעת חלק ב סימן ע). ואילו הרב מרדכי אליהו הביא את פסיקת הבא"ח, ומנגד פטר במקרה של אונס (עלון קול צופייך 365).
מן האמור עולה, כי נשים אשכנזיות, וכן ספרדיות הנוהגות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, צריכות התרת נדרים, ובכל אופן יכולות לעשות את בעליהן שליחים עבורן משום אשתו כגופו (שו"ע יורה דעה סי' רלד, סעיף נו ורב פעלים חלק ד אורח חיים סימן לד). אישה ספרדיה הנוהגת לפי הר"ע יוסף אינה חייבת מעיקר הדין לעשות התרת נדרים אלא אם כן תרצה להחמיר על עצמה.
בברכה,
עידית
הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.
הרחבה
האם נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן.
בבסיס המחלוקת מונחת השאלה האם אנו רשאים להזכיר שם שמים שלא לצורך (ברכה שאינה צריכה, והכלל שספק ברכות – להקל) משום האיסור לשאת את שם ה' לשווא. הרמב"ם (ברכות פ"א הט"ו) אוסר זאת ובעקבותיו גם השו"ע, ואילו תוס', רא"ש ור"ן (ראש השנה לג, ע"א) מתירים, וכך גם הרמ"א. האוסרים מדגישים את אי שייכותה של האשה למצווה, שכן היא לא צוותה עליה, וכיצד תוכל לומר "וציוונו"?, אך המתירים מדגישים את שייכות האשה למצווה מתוקף היותה חלק מכלל ישראל, והרי אנו אומרים "וציוונו", ולא "וציווני", ובנוסף לזה, יש גם לאשה שכר על קיום המצווה כמי שאינו מצווה ועושה, מה שמלמד על שייכות כלשהי.
מחלוקת זו המשיכה בדורות מאוחרים יותר, לדוג' כף החיים (או"ח סימן תקפט) מתיר לנשים לברך על פי שו"ת מן השמים (סימן א), וכן ציץ אליעזר (חלק ט סימן ב), אך יביע אומר (חלק א – אורח חיים סימנים לט, מ וכן במקומות נוספים) אוסר, מכיוון שסובר שאין מנהג לברך, ואם ישנו, אזי מדובר במנהג טעות.
השאלה בנוגע לברכת המצוות משקפת למעשה גם את הבנת מהות החיוב כלפיהן.
בברכה,
עידית
הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.
רחצה ביום טוב
השאלה
בכל חג מחדש, ובעיקר שרוב החגים חלים בימים חמים, אנחנו פותחים שוב את הדיון לגבי מקלחת. אמא שלי זוכרת שבבית הוריה בחו"ל לא נהגו להתקלח בשבתות ובחגים, אבל מצד שני גם באמצע השבוע לא התקלחו בכל יום. אני ממש אשמח לדעת אם יש בזה הלכה מסודרת. תודה
התשובה
שלום מיכל, את מעלה שאלה חשובה, שקשורה לנורמות החברתיות המקובלות בציבור, ושנקבעת גם על פי השאלה מהן דרכי ההתנהגות הרווחות. לשאלת המקלחת בימינו ישנו בסיס רחב להיתר, בעקבות השתנות נורמות ההתנהגות. בעקבות כך, אומר קודם בקצרה שמותר לאדם להתרחץ ביום טוב.
וכעת אסביר את דבריי בהרחבה –
יום טוב מהווה מעין מצב ביניים בו אנו נוהגים איסור מלאכה בדומה לשבת, אך גם מותרים במלאכות שונות כביום חול: כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם, אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם (שמות יב, טז). אמנם התורה הגדירה את היתר המלאכה לצורך אוכל נפש בלבד, אך חז"ל הרחיבו את ההיתר לצרכים נוספים מלבד אכילה.
למדנו מן הפסוק, שכל מלאכה הנדרשת לצורך אוכל נפש ביו"ט, מותרת, ובתוך כך גם הבערת אש. לשיטת בית הלל (במס' ביצה י"ב, ע"ב), מתוך שהותרה הבערה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך. כלומר, מותר להבעיר אש גם שלא לצורך בישול.
הגמ' (כתובות דף ז, ע"א) מביאה דיון בגדרי המלאכות המותרות ביו"ט, ומעלה את השאלה האם מותר לעשות מוגמר (שריפת בשמים לשם ריח נעים) ביום טוב, על פי הכלל שהבאנו. לכאורה, זוהי מלאכה מותרת ביו"ט אף שאין זה לצורך אוכל נפש, אולם מתוך התבססות על הפסוק: "אך אשר יאכל לכל נפש", למדו, שהיתר המלאכה מסוייג רק לדבר השווה לכל נפש. זאת אומרת, שצורך ייחודי לאנשים מועטים, אסור, ומכיוון שהמוגמר אינו מהנה את כל בני האדם, ואינו רווח אצל כולם, הוא אסור ביו"ט, וכן נפסק בשו"ע (או"ח, סימן תקי"א, סעיף ד'). מכאן מובן הכלל, שמידת היותם של מנהגים רווחים ומקובלים בציבור תגדיר את ההיתר או האיסור לעשיה ביום טוב.
כיוון חשיבה אחר בנושא שהעלית, נעשה מתוך השוואה לדיני הרחצה בשבת, ולא במסגרת המלאכות המותרות ביום טוב. זאת משום שמדובר במעשה ייחודי, שנאסר בנסיבות היסטוריות, ויתכן שיש כאן היקש בין שבת ובין מועד.
בעניין הרחצה בשבת, הדבר נאסר מסיבות שונות, כגון: גזירת הבלנים, שמא יחממו מים בשבת (שבת, מ' ע"א), ומתוך כך נאסרה אפילו רחצת איבר איבר (אם רוחץ את רוב הגוף) במים שחוממו מערב שבת, (שו"ע, או"ח סי' שכ"ו, סעיף א'), סחיטת השיער, טלטול המגבת (ביצה, י"ז, ע"ב), טפטוף מים מחוץ לארבע אמות, (שבת מ', ע"ב) ועוד. בימינו נהוג להתרחץ בבתים ולא בבתי המרחץ, מה שמייתר את רוב החששות הללו (ראי למשל רש"י שבת לט, ע"ב ד"ה: בכלי), אך נאסרה רחצה במים שחוממו בדוד חשמלי, משום בישול המים שבדוד, וכן בישול הקרים הנכנסים לתוך הדוד (אלא אם כן המים חוממו לפני כניסת השבת, וכעת הם בטמפרטורה נמוכה, כך שאין בכוחם לבשל), ורבים מתירים רחצה בשבת במים שחוממו ע"י דוד שמש (ראי תשובתי בעניין).
יתר על כן, כבר השו"ע (או"ח, סי' ש"ז, ס' ה') מתיר למי שמצטער, לרחוץ בשבת, ולבקש לצורך כך מגוי לבצע עבורו איסורי שבות, ורעק"א (שם אות ג) כתב: משמע דמצטער מותר לרחוץ אפילו [כל] גופו בחמין שהוחמו מערב שבת, וקיל יותר משאר שבותים, כיוון שהוא [אסור] רק מכח גזרה [הבלנים]. וכך נפסק גם בביאור הלכה. כיום מתירים רוב הפוסקים לרחוץ בשבת במים שחוממו מערב שבת, או בדוד שמש (כגון רעק"א ובה"ל לסימן שכו ס"א, שש"כ, פרק י"ד ס"א מתיר לרגילים להתרחץ בכל יום, או לחולים, פניני הלכה שבת א פרק יד, אות ח).
לגבי יו"ט, יש מי שנקט בכיוון של מלאכת יום טוב, ויש מי שהישווה לרחצה בשבת. השו"ע הביא את דין הגמ' (סימן תקי"א, ס' א-ב) שמותר לעשות ביו"ט מדורה כדי להתחמם כנגדה, וכן לחמם מים לצורך רחיצת פנים, ידיים ורגליים, אך לא לרחיצת כל הגוף, ואפילו אם אין רוחצים את כולו בבת אחת, אולם השו"ע לא נימק מדוע כתב כן. הרמ"א הביא טעם לשיטתו, מכיוון שזה נהוג אצל מפונקים ומעונגים בלבד, וכוונתו, שאינו שווה לכל נפש (על פי שבת מ' ע"א). כך סוברים גם התוס', הר"ן והמאירי (ביצה כ"א, ע"ב), מרדכי (ביצה פרק יום טוב רמז תרפ), החינוך (מצוה רצח סעיף ה), ערוה"ש (או"ח סי' תקיא ס"ב), שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תקיא סעיף א), משנה ברורה (שם סק"י) וחיי אדם (חלק ב-ג כלל צה סעיף י) יוצא מכך שהמחמם מים לצורך רחצת כל הגוף ביו"ט, עובר על לאו דאוריתא. לעומת זאת דעת הגאונים, הרי"ף (ביצה יא ע"א), הרמב"ם (הל' יום טוב, פרק א', הט"ז), וסמ"ג (לאוין סימן עה) – שאין בזה איסור דאוריתא, אלא בדומה לשבת, נאסר רק משום גזירת המרחצאות, כלומר, הרחצה עצמה מותרת כאכילה ושתיה, אך בשבת היא נאסרה כדי להימנע מחימום מים האסור בשבת, ובה בלבד.
ראינו אם כן, שני כיווני היתר: האחד – מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך אוכל, ובלבד שתהיה דבר השווה לכל נפש, וכאן יש לשאול, האם רובנו נוהגים להתרחץ בכל יום, והשני – כל צרכי הגוף והנאותיו נחשבים כאוכל נפש. מכיוון שכך, מותר לחמם מים לצורך רחצה ביום טוב, וממילא גזירת הבלנים אינה מועתקת משבת ליו"ט.
לכן, נראה שבימינו יש להתיר רחצה בימים טובים, שכן גזירת הבלנים אינה חלה על רחצה בבית פרטי, ומשום היותה שווה לכל נפש, ולא שייכת למפונקים בלבד. בזמננו תנאי ההיגיינה השתפרו ביותר, וכולם נחשבים כאיסטניסטים ביחס לקריטריונים המקובלים בגמרא ובפוסקים (בעיקר באירופה הקרה), ופוק חזי מאי עמא דבר, אנו מתקלחים בכל יום, ואדם המזיע חש חוסר נוחות רבה, עד כדי פגיעה בעונג החג. מכיוון שכך, הרחצה נחשבת כמעשה יומיומי, בחול ובחג, ולכן מותרת. מבין פוסקי דורנו, הובא בשמירת שבת כהלכתה, בשם הרב ש"ז אויירבך (פרק יד סעיפים ג, ז, ובהערה יג שם), כי מים שהתחממו בדוד שמש דינם כמים שהוחמו בערב יום טוב, ולכן מותר לשיטת השו"ע לרחוץ בהם את כל הגוף ביום טוב, מעבר לכך, מעלה הכותב שאלה (שם בהערה כא) מדוע בימינו אסור עדיין לרחוץ את כל הגוף, הרי זה שווה לכל נפש, ולכל אדם ישנה בביתו מקלחת (אמנם הוא אינו משיב על תהיה זו). לגבי מים שחוממו ביו"ט באמצעות דוד-שמש או דוד-חשמלי עם שעון-שבת שהופעל לפני החג, מתיר הר"ע יוסף (חזון עובדיה, שבת, ח"ו עמ' פז, וילקוט יוסף שבת ד סימן שכו), וכך גם נפסק להיתר בפניני הלכה (מועדים פרק ה סעיף י).
בסיום הדברים אעיר, שיש להיזהר מסחיטת השיער והמגבת, ולהימנע משימוש בספוג בשל סחיטתו. כמו כן יש להשתמש בסבון נוזלי, לאוסרים סבון מוצק בשבת (מדין ממרח או נולד).
הרחבה:
חשוב לציין שהרי"ף וכן הרמב"ם, וככל הנראה אף השו"ע (או"ח, סי' תקי"א, סעיפים א'-ב') אינם מתייחסים כלל לקריטריון של "דבר השווה לכל נפש", ובנושא הרחצה כתב רמב"ם: רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה. ומכאן הוא מתיר לחמם מים לרחיצת פניו, ידיו ורגליו, אולם ברחצת כל הגוף- מקיש הרמב"ם משבת ליו"ט, ואוסר בשל הגזירה. (ואת המוגמר שאסרה הגמ', הוא אוסר משום איסור מכבה). לגבי מים שהוחמו מערב יום טוב- מתיר השו"ע לרחוץ כל גופו, ואילו הרמ"א אוסר כמו בשבת.
המשנ"ב דן בהבערת אש שלא לשם בישול, והביא את פירוש הרמב"ם להיתר- שגם כל דבר הגורם הנאת הגוף, נכלל בהגדרת אוכל נפש, (אך הוסיף את התנאי שיהיה שווה לכל נפש). וזו הסיבה להתיר לעשות מדורה או להדליק תנור כדי להתחמם. גם הרשב"א והר"ן (שבת לט ע"ב) כתבו שכל צרכי הגוף, מותרים ביו"ט אף ללא ההיתר של "מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך", וכן כתב המג"א בסי' תק"א, סק"ג. גם הה"א שהובאה בגמ' להתיר את המוגמר, מוכיחה למעשה שהגדרת "אוכל נפש" כוללת גם הנאת הנפש, אלא ש'אוכל' ממש, מותר בהכנה גם כאשר אינו שווה לכל נפש, ואילו הנאות הגוף מותרות רק בדבר הרווח בשימוש.
בברכה,
עידית
הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.
צום ביום כיפור בהיריון, למה ללכת עד הקצה?
השאלה
שלום וברכה!
אני בתחילת השליש השני להריון ב"ה, התייעצתי עם רופאת נשים לגבי צום ביום כיפור והיא אמרה נחרצות לא לצום ולשתות לשיעורים. אני מרגישה סה"כ טוב, למעט בחילות ועייפות.
משיטוט באינטרנט כל מה שאני רואה זה שאם אין מצב חירום או מצב רפואי בעייתי, צריך לצום עד שמרגישים לא טוב. שאלתי היא כזאת:
1. למה ההלכה גורמת לנו "ללכת לקצה"? הריון זה דבר רגיש ועדין, למה להגיע למצב שמרגישים לא טוב?
2. למי אני אמורה להקשיב במצב הזה? לדעה הנחרצת של כל השו"תים ברשת שאומרים לצום ללא כל התלבטות, או לדעה הנחרצת של הרופאה?
תודה רבה!
התשובה
שלום וברכה.
טוב מאוד שאת פונה לבירור לפני הצום. כך מתאפשרת התארגנות נינוחה ומדוייקת – וגם אפשר לשאול יותר ולברר.
אפתח משאלתך השנייה – למי עלייך להקשיב? לרופאה או לשו"תים באינטרנט:
כדי לדעת כיצד לנהוג בצום צריך לקבל חוות דעת רפואית. כאשר הרופא/ה יראי שמיים ומכירים את חשיבות הצום, ניתן לסמוך על קביעתם. כך גם ביחס לרופאים שאינם דתיים אבל מבינים את חשיבות הצום.
תשובות כלליות באינטרנט אינן יכולות להוות תחליף לבירור מצבך הרפואי. לא אם הן תומכות נחרצות בשתייה לשיעורין ולא אם הם תומכות נחרצות בצום!
לכן, אם הרופאה המטפלת בך עומדת בקריטריונים של אדם המבין מהו צום יום כיפור ודאי שעליך להקשיב לה.
ומכאן לשאלתך הראשונה – צום יום כיפור בהריון:
ההלכה אינה גורמת לנו ללכת ל"קצה" בנושא הצום אבל כן דורשת מאיתנו לעשות את המקסימום האפשרי באופן זהיר. ההתאמצות ביום הכיפורים נובעת מחומרת האיסור לאכול ביום הזה "וכל הנפש אשר לא תעונה ביום ההוא ונכרתה מעמיה וגו' כי יום כפורים הוא לכפר עליכם" (ויקרא כ"ג ל"ב) . צריך לזכור שגם אנשים שאינם בהריון עשויים להרגיש חלשים מהצום וגם לחוש מעט לא טוב. אך יחד עם זאת, אדם צריך להכיר את עצמו ואת גופו ולא להגיע למצב של סכנה. בהלכות חולה ביום כיפור ניתן לראות את הזהירות שההלכה נוקטת וההתייחסות לקולא במקרי ספק, כדי שלא להגיע אפילו למקום של ספק סכנה. (שולחן ערוך או"ח סימן תריח)
במקרה שלך הרופאה אמרה שאת צריכה לשתות לשיעורין אולם אם הרופאה הייתה אומרת שאת יכולה לצום היא בעצם אומרת שאת כמו אדם רגיל שהצום יחלישו אבל אין בו סכנה לך או לעובר. עליך כמובן להיות במנוחה, ואם יש צורך במנוחה מוחלטת.
לכן אישה בהריון שצמה צריכה כמו כל אדם חלש לדאוג לכך שתוכל באמת לנוח במהלך הצום ולהימנע מהליכה לבית הכנסת או טיפול בילדים. כמו כן עליה ללמוד ולהתייעץ לפני הצום זאת כיוון שמבחינה הלכתית ורפואית אם יש שינוי במצב עליה להתחיל לשתות לשיעורין או להפסיק את הצום לגמרי לפי ההנחיות.
אשוב ואדגיש מבחינה הלכתית אסור להגיע לקצה. לכן כל אדם או אישה בהריון שחוות הדעת הרפואית לגביהם היא שיש להימנע מצום לכתחילה צריכים להישמע לה.
סיכום
כדי להיות מוכנה לצום על כל אישה בהריון לברר את מצבה מראש. במקרה שלך עלייך להישמע להוראות הרופאה ולשתות לשיעורין. אישה בהריון תקין ורגיל שלא קבלה הגבלה מהרופאה עליה להכין מראש שתיה לשיעורין (כפי שמפורט להלן) וגם להקשיב לגוף שלה כדי שתדע להפסיק את הצום במקרה הצורך. לכן כדי להיערך נכון לצום חשובה מאוד שיחה אישית עם רב או רבנית כדי לראות מה המצב האישי שלך ולוודא שאת יודעת כיצד לפעול.
מאחר שפנית אלינו בכתב ושאלת שאלה עקרונית על הצום אני כותבת הנחיות כלליות. מי שלא הולכת לשיחה אישית עם רב או רבנית יכולה להיעזר בהנחיות המצורפות כאן. על כל אישה שצמה לשים לב לגוף ולהימנע מסיכונים. כל אישה שצמה צריכה לזכור שכשם שהיא מתחילה לצום גם עליך להיות מוכנה להפסיק את הצום. אם לאחר קריאת ההוראות יש עדיין ספק איך לקבל החלטה לשינוי במהלך הצום צריך להתייעץ בעל פה עם רב או רבנית כדי שיוכלו לברר ולהדריך. חשוב שכל אישה תגיע למצב בו ברור לה כיצד לפעול במהלך הצום.
הנחיות כלליות לגבי צום יום הכיפורים להריון תקין
- מאחר שהצום הוא אתגר גופני– אדם חלש צריך להכין את גופו לצום באכילה ושתיה לפניו (פירוט במסמך המצורף) וגם להישאר בבית לנוח במזגן.
- הצום גובר על תפילה בציבור וגם על טיפול בילדים (בן הזוג או אדם בריא אחר צריך לשאת בנטל זה ולכן ההנחיה גם לבן הזוג היא לא להיות בבית הכנסת אלא לקחת את האחריות על הטיפול בילדים נוספים אם ישנם).
- יש להערך מראש לשתיה לשיעורין לפי ההנחיות המצורפות.
אני מצרפת את ההנחיות של הרב מאיר נהוראי לנשות הקהילה שלו בהן מפורטות מספר נקודות שהעלתי.
שתהיה שנה טובה ומבורכת,
הריון בריא ולידה טובה בעזרת ה'.
יעל
הרבנית יעל שמעוני היא רמ"ת וסגנית בישיבת דרישה בראש צורים וחברת צוות הניהול של שו"ת משיבת נפש
הוראות לאשה בהריון תקין ורגיל ביום הכיפורים
כל זמן שמדובר בהריון סדיר ללא כל בעיות, וכל זמן שאת מרגישה בטוב הרי שאת חייבת לצום. ושתי המלצות חשובות:
- לשתות הרבה לפני יום הכיפורים במיוחד מיץ ענבים ולאכול ענבים.
- במהלך יום הכיפורים יש לנוח בבית, לשכב במיטה. יש להוריד ממך את עול הטיפול של הילדים במיוחד בשעות הקשות של הצום. הצום הוא מהתורה ותפילה במנין הוא מדרבנן. לכן, חשובה התענית שלך יותר מתפילה במנין שלך או של בעלך.
ברגע שאת מרגישה סחרחורת או הרגשת חולשה מעבר לחולשה של הריון וצום, הקאה ובחילות עליך להתחיל לשתות נוזל מזין (כמו מיץ ענבים) לפי שעורים. להלן ההוראות:
-
- לגבי שתיה אנו נוהגים לשתות פחות משעור שהלכתית זה קל יותר.
- שתיה לשעורים היא "פחות מלוא לוגמיו" דהיינו מכניסים מים לצד אחד של הפה עד שכל הצד מלא במים. פולטים לתוך בקבוק מדידה (כמו בקבוק של תינוק) זה שעור מלוא לוגמיו (אצל אדם ממוצע זה 40 CC) כדאי למדוד בכל מקרה לפני יום הכיפורים.
- במהלך היום אתה שותה פחות משעור זה (אם יצא 40 cc לשתות פחות משעור זה) כל 9 – 10 דקות. כך את שותה פחות משעור אבל בסך הכל במשך היום את שותה כמות מרובה. במידה ואת זקוקה ליותר הרי שאת רשאית לשתות כל 5 דק' .
- במקרה של סכנת התייבשות או צירים שאת משערת הנם צירי לידה (בניגוד לצירים מדומים), או ירידת מים או דימום עליך לשתות כרגיל.
- במידה ויש צורך באכילה השעור הוא 30 גרם כל עשר דק' ויש שמודדים לפי נפח דהיינו דוחסים את האוכל לתוך 30 סמ"ק. לכן, טוב למדוד לפני כן כדי לדעת בדיוק.
לסיכום: במקרה של הריון רגיל רוב רובם של הנשים עוברות את הצום ללא בעיה ואין לחשוש. כל ההוראות שכתבתי מיועדות לשעת הצורך על מנת שלא נסכן חלילה את העובר או האשה. חשוב מאד לזכור כשם שנכון להתחיל את הצום כך חשוב להפסיק את הצום כאשר התחלת להרגיש את התחושות כפי שפרטתי במסמך.
לינת איש עם אשתו מחוץ לסוכה
השאלה
ברצוני לשאול שאלה הקשורה לסוכות. מאז שהתחתנו אישי ואני היה קשה לי עם כך שבחג שהכי מודגשת בו השמחה יוצא במקרים רבים עקב הלינה בסוכה שהאיש והאישה רוב החג לא ישנים יחד. בשנים הראשונות שהילדים היו קטנים גם אני ישנתי בסוכה וכך פתרנו את הענין ככל שהילדים גדלו (כיום כבר נשואים) זה לא התאפשר. זכור לי שיש איזו שהיא הרחבה של דין "מצטער" בענין הזה (ואנו אכן נעזרים בזה) אך לא זכור לי המקור. רציתי לשאול מה המקור או לחילופין אילו הקלות יש בענין הזה? אשמח אם התשובה תגיע לפני סוכות זה רלוונטי גם לילדי הנשואים. תודה וסליחה על האירוך.
התשובה
שאלת שאלה מעניינת וחשובה.
הגמרא מלמדת אותנו שכל שינה צריכה להיות בסוכה אפילו שינת ארעי. אנו נוהגים לאכול בתוך הבית וגם מחוצה לו, אך בשינה, אנחנו לא נוהגים לישון מחוץ לבית. לכן נפסק בשו"ע שמותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה אך שינת ארעי אסורה והמצטער פטור. לדעת השו"ע מצטער מוגדר כמי שיש לו קושי פיזי שאינו תלוי בו המקשה עליו לישון בסוכה (כמו זבובים ריח רע שבאו במקרה).
פתח לאפשרות של שינה בבית, אישה ואיש יחדיו, ולא בסוכה אנו מוצאים ברמ"א וכך הוא כותב "לי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור; וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת".
מכאן מצוה שיהיה סוכה מיוחדת וצנועה לבני הזוג ואם אין הוא פטור מלישון בסוכה.
הט"ז מבין שהפטור משינה בסוכה הוא בגלל שעוסק במצוה פטור מהמצוה ויש לו מצוה לשמח את אשתו אפילו שאסורה לו.
לעומתו המגן אברהם מבין שכשלא יכול לדור עם אשתו הוא מצטער ופטור . נפק"'מ בין השיטות הוא שלמג"א יהיה פטור רק עם מצטער מכך שאינו ישן עם אשתו ולט"ז פטור מלכתחילה עם אשתו
אך לדעת שניהם יש מציאות שהאיש ישן בביתו
המשנה ברורה מביא את הגר"א והמג"א שהפטור מהשינה בסוכה הוא רק כשמצטער וזה רק בזמן עונתה. הוא מזכיר שיש אחרונים שפטרו אותו לישון בסוכה בכלל בליל העונה.
הילקוט יוסף פוסק כמשנה ברורה שאם אין סוכה מיוחדת וצנועה בליל טבילה ועונה פטור מהסוכה ובשאר הזמן ישנו בנפרד.
הפניני הלכה (סוכות ג,יא אנשים נשואים) פוסק שצריך להשקיע זמן וכסף לבנות סוכה שבה יכול לישון עם אשתו וכשזה בלתי אפשרי יכול לסמוך על המקילים.
הרב אבי רונס במאמרו בתחומין ל"ה מציין שלאיש יש מצווה לעלות לרגל לירושלים ברגל ומצוה לשמח את אשתו ושואל בעקבות כך האם האשה משועבדת לבעלה ולכן גם היא חייבת לעלות לירושלים? הוא מביא כמה דעות המתייחסות לשאלה אם הבעל חייב במצוות סוכה האם אשתו משועבדת לו ולכן חייבים לישון יחד בסוכה. הרב מצטט את הרב שטרנבוך שאומר שבמקרה זה אין שיעבוד ורצונה של האשה מאפשר פטור לבעלה משינה בסוכה.
מוסיף הרב רונס שסוכה היא דירת ארעי ולא צריך להכנס להוצאות מרובות עבורה ולכן הוא חושב שאפשר לנהוג לפי הרמ"א והש"ך והט"ז ולישון יחד בתוך הבית.
לסיכום:
האפשרות המהודרת היא, לבנות סוכה מיוחדת לשינה, אם מתאפשר לכם מבחינה כלכלית ופיזית.
השו"ע פוסק שיש היתר מלכתחילה לישון יחד בבית, כשאין סוכה צנועה, בליל טבילה ובזמן עונה ובשאר הזמן עדיף שהבעל ישן בסוכה.
לדעת הרמ"א הש"ך והט"ז המוזכרים למעלה אתם יכולים לישון בבית.
לבקשתך המקורות מצורפים למטה.
חג שמח
בתיה קראוס
הרבנית בתיה קראוס היא יועצת הלכה, עו"ס בכירה בתחומי זיקנה, נכות, וקהילה לומדת ומלמדת הלכה במתן
מקורות הרחבה
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כו עמוד א
תנו רבנן: אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כה עמוד ב
ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בסוכה. – פשיטא! – מהו דתימא: הואיל ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה – האי נמי מצטער הוא, קמשמע לן: הני מילי – צערא דממילא, אבל הכא – איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי דעתיה.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כו עמוד א
תנו רבנן: חולה שאמרו – לא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, אפילו חש בעיניו, ואפילו חש בראשו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי, והתיר רבי יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה. רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי. רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא. רבא לטעמיה דאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה. – והא אנן תנן: חולין ומשמשיהם פטורים מן הסוכה. חולה – אין, מצטער – לא! – אמרי: חולה – הוא ומשמשיו פטורים, מצטער – הוא פטור, משמשיו לא.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלט
סעיף ב
אוכלים ושותים וישנים בסוכה (י) כל שבעה, בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפי' שינת עראי; אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי, כביצה מפתומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות (ואפי' קבע עלייהו) (ד"ע) חוץ לסוכה; ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפי' מים, הרי זה משובח; ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה.
הגה: ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, י"א משום צנה, דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פ' הישן); ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור; וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרמ
סעיף ד
מצטער פטור מן הסוכה, הוא ולא משמשיו (אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית) (כל בו); איזהו מצטער, זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח, או מפני הזבובים והפרעושים ה' וכיוצא בהם, או מפני הריח; ודוקא שבא לו הצער במקרה, אחר שעשה שם הסוכה, אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחלה במקום הריח או הרוח ולומר: מצטער אני.
הגה: ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא"א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי' בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן). מי שכבו לו הנרות בסוכה, בשבת, ויש לו נר בביתו, מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר, וא"צ לילך לסוכת חבירו שיש שם נר, אם יש טורח גדול בדבר (ת"ה סי' נ"ג /צ"ג/ ופסקיו סי' קנ"ח); ואם בא רוח לכבות הנרות בסוכה, מותר לפרוס סדין או בגד מן הצד, אבל לא תחת הסכך (א"ז). מי שלא יוכל לישן בסוכה מחמת שצר לו בפישוט ידיו ורגליו, לא מקרי מצטער, וחייב לישן שם אף על גב דצריך לכפוף ידיו ורגליו (ת"ה סימן צ"ב), ולא יוכל אדם לומר: מצטער אני, אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו (טור); ואין המצטער פטור אלא אם ינצל עצמו מן הצער, אבל בלא"ה חייב לישב בסוכה אף על גב דמצטער. (מרדכי פרק הישן).
ט"ז אורח חיים סימן תרלט ס"ק ט
ול"נ משום דמצות סוכה כו'. על הטעם הזה ק' א"כ גם על האכילה לא יצא עד שתהיה לו סוכה מיוחדת כמ"ש המרדכי הביאו רמ"א בסי' תר"מ דאם עשה סוכה במקום המצטער בשינה אף ידי אכילה לא יצא ונלע"ד לתת טעם לקולת השינה דאיתא בגמר' דשלוחי מצוה פטורים דהיינו רבה בר רב הונא ור"ח שהלכו לקבל פני ר"ג היו ישנים חוץ לסוכה וה"נ למי שנשוי אשה שחייב לשמח את אשתו ברגל כדלעיל סימן תקנ"ט ונשים פטורות מן הסוכה א"כ אם אינו רוצה לפרוש מאשתו מקרי דבר מצוה וע"כ פטור מן הסוכה בלילה בשינה ואפי' אם אשתו איננה טהורה מ"מ שייך שמחה כשבעלה עמה בחדר כדאית' בגמ' שאסור לישן בחדר שאיש ואשתו לנין בו וא"ר יוסף אפילו באשתו נדה שנאמר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה כנ"ל טעם הקולא בזה למי שמיקל בו:
מגן אברהם סימן תרלט ס"ק ח
ח (פמ"ג) (מחה"ש) איש ואשתו. כ"מ בריש ערכין דאמרינן דכהנים פטורים בעידן עבודה ע"ש וצ"ע דבסוכה דף כ"ח סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל דנשים פטורות וי"ל דמ"מ הבעל אינו חייב בסוכה אלא במקום שיכול לדור שם עם אשתו ואם לאו ה"ל מצטער ופטור לישן שם וכ"כ של"ה ע"ש ומ"מ צ"ע דהא אם עשה הסוכה במקום שאינו יכול לישון לא יצא כמ"ש סי' תר"מ סי"ד בהג"ה וא"כ אם אין לו סוכה מיוחדת לא יצא כלל וע"ק דבגמרא אמרינן שכל ישראל ראוים לישב בסוכה א' ע"ש וצ"ל דמ"מ כיון שיכול לישן שם לבדו הסוכה כשרה דהוי דירה ומ"מ הוא פטור דמקרי מצטער:
משנה ברורה סימן תרלט ס"ק יח
(יח) פטור – ובביאור הגר"א חולק ע"ז דלא מיפטר משום זה וגם במ"א מסיק דמשום זה לא מיפטר ולימד זכות אחר על העולם משום דהו"ל מצטער כשאין יכול לישן שם עם אשתו והנה לפי טעם זה אם אין מצטער כגון שאין אצלו זמן עונה עכשיו אין לו לפטור עצמו מן השינה. ומשמע מכמה אחרונים דמאן דא"א לו לישן עם אשתו בסוכה דאין לו סוכה מיוחדת לא יבטל זמן עונה וליל טבילה ואין לחייבו לאחר שנזדווג עם אשתו שיחזור לסוכתו אלא ישן בביתו עד עמוד השחר:
ילקוט יוסף סימן תרלט, דין השינה בסוכה
ז כשהסוכה מיוחדת לבעל הבית טוב שיישן עם אשתו בסוכה, כמו שכתוב בסוכות תשבו, תשבו כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו, אף סוכה איש ואשתו, אבל אין זה מעכב המצוה. ולכן אם קשה לאשתו לישון בסוכה, האיש ישן לבדו בסוכה. אך בליל טבילה או בליל עונה מותר לישן חוץ לסוכה, אם אין לו מקום צנוע בסוכה. [חזו"ע שם].
ח יש מי שכתב שחתן בשנה הראשונה לנישואיו, פטור מלישן בסוכה, כדי שלא יבטל המצות עשה דושמח את אשתו אשר לקח. ואפילו אם אשתו איננה טהורה, מכל מקום שייך בה שמחה, כשבעלה עמה בבית, כמ"ש בעירובין (סג:). אולם לדינא לא נזכר בשום מקום לפטור את החתן מן השינה בסוכה בשנה הראשונה לנישואיו. ורק אם האשה מפחדת לישון לבדה בבית, ואינו יכול להרגיעה, אפשר לו להקל לישן חוץ לסוכה. [בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סי' רעד) כתב להקל בזה, אך בשלמי מועד (עמ' קיד) דחה דבריו].
חובת השינה בסוכה בינינו הרב אבי רונס תחומין ל"ה ע'מ 55
" הרב משה שטרנבוך דן בכך בספרו מועדים-וזמנים (א,פח), ולטענתו מידת מחויבותה של האשה במצוות סוכה פחותה ממחויבותה לסייע לבעלה במצוות פרייה ורבייה ומהמצווה לשמחה. לדבריו, החילוק שבין המצוות הוא בכך שבעוד האיש חייב במצוות פרייה ורבייה, ומצווה לשמח את אשתו ברגל, הרי שאין זה נכון לומר שהוא מצווה לישון בסוכה. החיוב לישון בסוכה נובע מחובת הדירה בסוכה כעין דירתו בבית, ועל כן במקרה שבו האשה אינה רוצה לישון עמו בסוכה, היא אינה מונעת ממנו קיום מצווה שבה נצטווה, אלא גורמת לכך שנפטר מחיובו לישון בסוכה "ואם אין רוצה לישון בסוכה הוא פטור מסיבת החיוב שאינו כעין תדורו, ואין חיוב עליה"
כיריים חשמליות ביום טוב
השאלה
קנינו כיריים חשמליות ,הפעלה במגע ולא ע"י כפתורים.את כירה עם הכפתורים הפעלנו בחג,עי הפעלה בערב חג ושינוי העוצמה עי הכפתור .האם יש הבדל בין כירה עם כפתורים לכירת מגע.
התשובה
כידוע ביום טוב מותר לעשות "מלאכת אוכל נפש" כלומר מותר להכין את צרכי אוכל האדם גם בעשיית מלאכות שבשבת אסור לעשות. עם זאת יש מגבלה שאסור לעשות דברים שאפשר היה לעשותן מבעוד יום. אחת הדוגמאות לדבר זה הוא יצירת אש יש מאין שנאסרה על אף שהעברת אש קיימת ממקום אחר מותרת.
על כן נכון הוא מה שעשיתם עד כה שלא להדליק את התנור ביום טוב שכן זו שוות ערך ליצירת אש חדשה. כמו כן נראה נכון שמותר להגביר את האש בכיריים חשמליות כיון שאין כאן יצירת אש חדשה אלא רק זרימה מוגברת של החשמל היוצר את החום. יתירה מכך המכניקה של הגברת החום נראית כפעולה שאינה ישירה אלא מאריכה את זמן הספקת החשמל ובכך מגבירה את חום הכיריים. פעולה זו היא "גרמא" ואף יותר קלה.
ביחס לכפתורי מגע השאלה מורכבת יותר. מתיאורך נראה שמדובר על מסך מגע כמו שיש בפלאפון או במוצרים אחרים. במסכים כאלו הנגיעה של האצבע שלי מהווה סגירת מעגל חשמלי ונראה שפעולה זו תהיה אסורה ביום טוב כמו הפעלה של מכשירי חשמל אחרים שאנו אוסרים גם לצורך אוכל נפש.
יוסף סלוטניק
מעלה גלבוע
"תשובה זו ניתנה ע"י הרב יוסף סלוטניק מרבני בית הלל"
יום טוב שני בחו״ל
השאלה
שלום
אני שליח של הסוכנות בחו״ל ואשמח לדעת איך עלי לנהוג ביום טוב שני פה בגלות???
ואשמח למקורות לפסיקה
תודה
התשובה
ההלכה הנוגעת לעניין זה היא "נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. זוהי הלכה שמקורה במשנה (פסחים ד´ א´) והיא נפסקה להלכה בשו"ע בעניין זה – באו"ח סימן תצ"ו סעיף ג´.
הלכה למעשה עליך לשמור את איסורי המלאכה של יום טוב בכל דבר שא"א לעשותו בדרך מותרת, ושמקים רעש או נראה החוצה (מדיני מראית עין). לכן אפשר להדליק ולכבות אורות מפני שהרואה יחשוב שזה ע"י שעון שבת, וכן לבשל בדרך הרגילה, אך אין לכבס, לראות טלויזיה וכד´.
לגבי תפילין באיסרו-חג יש להניח בבית. כמו כן בחול המועד כשאתה מתפלל תפילת חול (המועד…) השתדל שזה לא יבלוט שאתה מתפלל תפילה שונה
כמובן שאין היתר ליסוע ברכב וכדומה
אם נסעת לפני יום טוב למקום שאין בו יהודים כלל, אינך צריך לשמור יום טוב שני
כל טוב,
שלמה הכט
(התשובה ניתנה מהרב שלמה הכט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
כביסה בתשעת הימים
השאלה
שלום רב,
האם מותר לכבס בתשעת הימים??
שמעתי לאחרונה דעות שונות.
אשמח לקבל תשובה
תודה רבה
ע ד נ ה
התשובה
מותר לכבס בגדי קטנים ובגדים שרגילים להתלכלך כמו מגבות.
(התשובה ניתנה מהרב אשר פויכטוונגר)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
טיסה לחו´´ל
השאלה
שלום, אני טס לאפריקה בתקופת החגים, כפי הנראה אין לי דרך להשיג ארבעת המינים לחג. לכן רציתי לדעת האם כדאי לקחת ארבעת המינים מהארץ, על אף שהם יתייבשו בוודאות או שמא יש פתרון יצירתי אחר. תודה
התשובה
הפתרון לשימור ארבעת המינים – קירור.
(התשובה התקבלה מהרב משה ספטר)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
צום בסוף ההריון
השאלה
אני בהריון בחודש השמיני. האם אני צמה ביום כיפור? האם להגיע לבית הכנסת או להישאר בבית?
התשובה
ראשית מאחל לך שתעברי את הצום בקלות ועם הרבה משמעות לקראת הלידה הקרובה בשעה טובה.
ככלל, כל מעוברת/מינקת/יולדת או להבדיל חולה, אשר יש חשש שהליכה לבית הכנסת תקשה על הצום ותביאם לצורך לאכול (אף אם מדובר על אכילה מצומצמת בשיעורין) – מוטב שישארו בביתם ויתפללו ביחידות.
באופן עקרוני, אשה בהריון צמה כרגיל אע"פ שקשה לה. אמנם, בכל מקום של מחלה או סכנה הנובעת מן הצום, כגון: חולשה קשה במיוחד, התייבשות, סחרחורות קשות, דפיקות לב חריגות, לחץ דם חריג וחום גבוה הנובע מהצום וכן במקרה בו ישנן בעיות מיוחדות שבגללן הרופא ציווה עליה לאכול – במקרים אלו, יכולה לאכול ולשתות פחות מהשיעור כפי שיפורט להלן. כנ"ל במקרה של הריון בסיכון יש לאכול ולשתות פחות מהשיעור.
אם כל זה אינו מספיק ויש סכנת נפשות, יש לשתות ולאכול לפי הצורך ולא לקחת כל סיכון מיותר. חשוב לציין שיש לשמוע חוות דעת של רופא אשר מכיר בחשיבותו של הצום.
להלן הפרטים על אכילת פחות מהשיעור
!!! אכילת שיעורין אסורה מן התורה (כיוון שגם חצי שיעור אסור מן התורה). אעפ"כ התירו חכמים אכילה לשיעורין במקרי צורך גדול בלבד. במקרים אלו יש לאכול/לשתות לא יותר מהכמות הבאה תוך כדי פרק הזמן המצויין:
- אכילה : נפח 30 סמ"ק כל 9 דק´.
- שתיה : 40 מ"ל כל 9 דק´. לאדם קטן המידה היא כ-32 מ"ל וניתן למדוד בקלות ע"י מלוי מים באחת מלחייו
- ופליטה לתוך כלי מדידה. קצת פחות מהכמות הנפלטת – זהו שיעור מלא לוגמיו.
- במקרה הצורך ניתן להקל במרווח של כ-7 דק´.
- הזמן נמדד מתחילת האכילה/שתיה הקודמת ולא מסופה.
- אכילה ושתיה אינן מצטרפות.
- ברכה נצרכת רק באכילה הראשונה ויכוון לפטור את שאר האכילות.
- עדיף לשתות משקים מזינים, כגון : חלב או מיץ ענבים, על מנת לצמצם את הסיכון לאכילה יותר מכשיעור.
גם אשה מיניקה צמה כרגיל. אמנם במקום שהתינוק יונק בלבד וחוששת שייגמר לה החלב – מותר לה לשתות בשיעורין. אם התינוק מסכים לקבל תחליפי חלב ואין לו בעיה רפואית עמם, ובמידה שאין חשש שהחלב ייפסק – אין לשתות לשיעורין. עדיף כמובן לנסות את תחליף החלב לפני יום הכיפורים.
שימוש בכדורים/טבליות למקרה הצורך:
- אדם הנזקק לטיפול תרופתי – מותר לו ליטול כדורים .
- אם חייב מים לבולעם, מותר להשתמש במים שטעמם פגום ביותר כגון : מלח או דבר מר. (כך שלא תהיה כל הנאה מהמים).
- בטבליות מציצה מותר להשתמש רק בבליעה ולא במציצה.
בברכת גמר חתימה טובה וצום מועיל,
רונן נויבירט
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
הדלקת נרות חנוכה ע"י נשים
השאלה
בכל חנוכה בעלי וכל הבנים והבנות מדליקים נרות. אני מרגישה מוזר להיות היחידה שלא מדליקה ובשנה זו אני שוקלת להתחיל להדליק בעצמי. מה עמדת ההלכה על נושא זה?
התשובה
אומרת הגמרא במסכת שבת (כג.) : "אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס", כלומר: מדין הגמרא משמע שאשה ודאי חייבת בהדלקת נר חנוכה. בהמשך מציינת הגמרא שאשה מוציאה את בעלה ידי חובה אם הוא אינו שב לביתו. כך פוסק גם השלחן ערוך (או"ח תרע"ה ג´): "אשה מדלקת נר חנוכה, שאף היא חייבת בה" ומוסיף המגן אברהם (שם ד´) שהכוונה שאשה יכולה אף להדליק עבור כל בני ביתה ולהוציאם ידי חובה , ע"פ הדין בגמרא.
יש מחלוקת בין האשכנזים לספרדים לגבי כמות החנוכיות שמדליקים למנהג המהדרין מן המהדרין המוזכר בגמרא. הספרדים הולכים בשיטת השלחן ערוך ע"פ התוספות (סימן תרע"א ב´) שמדליקים חנוכיה אחת בלבד עבור כל בני הבית.
האשכנזים לעומת זאת הולכים בשיטת הרמ"א ע"פ הרמב"ם שלמנהג המהדרין מן המהדרין צריך כל אחד מבני הבית להדליק חנוכיה בפני עצמו. לשיטה זו לכאורה, אין סיבה לחלק בין איש לאשה וגם אשה חייבת כמובא בגמרא לעיל. אף על פי כן, פסק המשנה ברורה (תרע"א סק"ט), שאשה נשואה אינה כלולה בהידור של נר לכל אחד ואחד כיוון שאשתו כגופו ולכן אינה מדליקה נרות.
זאת ועוד, המשנה ברורה (סימן תרע"ה סק"ט) מציין שלמנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליקים, לא נהגו נשים להדליק נרות (ואפילו רווקות) מאחר והן טפילות לגברים, וזו לשונו: "… ועיין בתשובת עולת שמואל סימן ק"ה דלדידן שמדליקין כל אחד בפני עצמו מכל מקום אשה אינה צריכה להדליק דהויין רק טפילות לאנשים ואם רוצים להדליק מברכות דהוי כשאר מצוות עשה שהזמן גרמא דיכולות לברך". טעמים נוספים ניתנו לכך שנשים לא נהגו להדליק נרות, כגון טעמו של החתם סופר שמאחר ועיקר המצווה הוא להדליק נרות "על פתח ביתו מבחוץ" ומאחר ו"כל כבודה בת מלך פנימה", אין שייכות לנשים במצווה זו.
בימינו שנשים אינן טפלות לגברים ואינן ישובות רק בירכתי ביתן, מן הראוי להחזיר עטרה ליושנה ולהדר כפשט משמעות הגמרא שהדלקת המהדרין מן המהדרין של כל אחד מבני הבית כוללת גם את הנשים. כאמור, מפשט דברי הגמרא עולה שראוי שגם נשים נשואות תדלקנה, מאחר והגמרא לא מחלקת ולהיפך הגמרא עוסקת בנשים נשואות שאף פוטרות את בעליהן. עם זאת, נשים נשואות שאינן מעוניינות להדליק יכולות לסמוך על הטעם שאשתו כגופו ולצאת ידי חובה ע"י הבעל. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל העיד שבאירופה נהגו הנשים להדליק (ואעפ"כ לא כפה את מנהגיו על אשתו) וכן הורה הגרי"ד סולוביצ´יק כמובא בספר "נפש הרב" ע"מ רכ"ו סק"ד: "…ורבנו אמר שאין לזה טעם ושמן הנכון שאף הנשים הנשואות ג"כ ידליקו לעצמן".
אם הבעל אינו עתיד לחזור לביתו באותו הלילה, תדליק עבורו אשתו בשעת ההדלקה ותוציא אותו ידי חובה, כמבואר בביאור הלכה תרע"ה ד"ה "אשה מדלקת". במקרה זה טוב שידליק גם בעלה ללא ברכה, וישמע ברכות ממישהו אחר אם יכול (ע"פ משנ"ב תרע"ז ט"ז). אם רוצה לברך בעצמו, לשיטת האשכנזים בלבד יכול לכוון שלא לצאת ידי חובה ע"י הדלקת אשתו ולברך על הנרות. הטעם להיתר הוא מאחר וע"פ מנהג המהדרין להדליק חנוכיות רבות בבית אחד ולברך על כל אחת ואחת, אין סיבה לחלק וגם אם מדליק חנוכיה נוספת מחוץ לבית זה כלול במצוות ההידור (משנ"ב תרע"ז ט"ו, ערוך השלחן תרע"ז ה´). מקור הדברים בשו"ת תרומת הדשן ק"א שכתב: "אמנם מטעם מהדרין אפשר ויתכן שפיר דמי להדליק בברכה … דכי היכא דיש הידור בנר לכל אחד ואחד בבית אחד, הכי נמי יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות…וכיון דאשכחן בתלמוד מהדרין, ומהדרין מן המהדרין, אין זה כמוסיף על התלמוד שהוא גורע".
אף אם הבעל עתיד לחזור לביתו אך יהיה זה בשעה מאוחרת בזמן שבו בני ביתו עתידים להיות ישנים, תדליק אשתו עבורו בזמן והוא ידליק לכשיגיע, בלא ברכה.
לסיכום:
ראוי להדר בכל בית שהנשים והבנות תדלקנה נרות חנוכה בכל יום. במקרים בהם הבעל אינו יכול להדליק כלל או שאינו יכול להדליק בזמן בו בני הבית ערים, אשתו מדליקה עבורו ומוציאה אותו ידי חובה.
אם הבעל בכל זאת מעוניין להדליק בברכה, לשיטת האשכנזים יכול הוא לכוון שלא לצאת ידי חובה ע"י אשתו וכך מותר לו לברך בעצמו. לשיטת הספרדים לא ניתן לעשות כן ולכן ידליק ללא ברכה.
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
מגילת אסתר שחוקה
השאלה
האם מגילת אסתר הכתובה על קלף ומספר אותיות נשחקו פסולה לקריאה?? כידוע במגילה אין שם השם.
בתודה על התשובה.
התשובה
שלום,
מעיקר הדין, דיני כתיבה וקריאת המגילה הם זהים לדיני קריאה בספר תודה – יש לקרוא מתוך קלף, עם כך האותיות שלמות.
אך, שו"ע אורח חיים תר"צ סעיף ג´ ותרצ"א סעיף ב´ מבהיר שבמידת הצורך ( כשאין מגילה כשרה כדין), ניתן לקרוא מתוך מגילה כתובה על קלף שחסרות אותיות בברכה.
(למעשה, יש מספיק זמן לפני פורים, לתת לסופר לבדוק את המגילות שלנו על מנת שנוכל לצאת מכל ספק).
ערב טוב.
(התשובה ניתנה מהרב יעקב אוחיון)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
לימוד טעמי המגילה מגבר
השאלה
שלום
יש במקום מגורי התארגנות של מספר נשים ללמוד טעמי המגילה, לקראת קריאת המגילה לנשים ע"י נשים.
האם מותר ללמוד זאת מגבר (מטבע הדברים הלימוד כולל נסיון לשיר את הטעמים, גם אשה לבד, לאוזני הגבר).
האם נוכחות אשתו של המלמד מקלה על העניין?
אציין כי אני אשכנזיה.
תודה!
התשובה
מתאים ונכון יותר למצא אישה שתלמד את קבוצת הנשים קריאת מגילה, ויש כאלה רבות, במיוחד במדרשות. ניתן גם ללמוד באמצעות קלטות או אתר אינטרנט לנשים. רבניות בבית הלל מספרות שבאתר "ג´ופה", יש אפליקציה טובה להורדה לצורך הענין. איני רואה הצדקה להקל בענין השירה לפני גבר, במיוחד מכיוון שכרוך בכך שירה של אישה אחת לפני גבר אחד במסגרת אינטימית של שיעור למספר נשים
אם יש צורך בעזרה נוספת על מנת לקיים את קריאת המגילה כהלכתה את מוזמנת לפנות שוב.
הרב זאב ויטמן.
(התשובה ניתנה מהרב זאב ויטמן)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
מותר לברך ברכת האילנות באמצעות סרטון?
בחודש ניסן נוהגים לברך ברכה מיוחדת על האילנות, אך מה קורה אם מדובר באדם מבוגר שאינו יכול לצאת מביתו? • הרבנית שפרכר צוללת לעומקה של הסוגיה
(הרבנית רחלי שפרכר)
מוזמנים להיכנס לאתר "ישראל היום" ולעיין בפינתם החדשה של רבניות ורבני בית הלל!
http://www.israelhayom.co.il/article/544059
שאלה:
ידוע לי שההלכה אומרת ש"היוצא בימי ניסן", אך האם היציאה מהבית הינה חובה. האם אדם מבוגר מחוייב לצאת לשדה כדי לומר ברכת האילנות, או שמא ניתן לצלם בפלאפון פריחה של העצים בניסן ולשלוח לאדם מבוגר שאינו יכול לצאת מביתו?
תשובה:
ברכת האילנות מתוארת בגמרא בברכות: "אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, (זה היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים) אומר: 'ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם"
שאלתך מבררת את האפשרות לכבד אדם המוגבל לביתו מחמת גילו או מצבו הבריאותי והוא מצטער מהפסד מצוות ברכת האילנות, שיתכן והיה רגיל בה מדי שנה. הרשה לי להתפעל מתשומת הלב והרגישות.
הלכתית, עלינו לברר האם לשון 'יציאה' שנקטה הגמרא, הכרחית ואם יוּתר לברך מהבית, על ראיית איזה דבר ניתן לברך.
בעניין ברכת האילנות בלא לצאת מן הבית, הטבת לאמר שלגבי ברכת הלבנה כבר נפסק שזקן או חולה יכול לאמרה מבעד לחלון ביתו, ובתנאי שהוא אכן רואה את הלבנה עצמה ולא רק את זוהרה או ההשתקפות שלה על גבי מראה או משטח אחר.
בפסיקה נאמר שעדיף לפתוח את החלון אבל במקרה של קור או סכנה אפשר לברך מבעד לזכוכית,
ובלבד שתראה הלבנה עצמה.
בדומה לזה אנחנו נאמר, שלשון יציאה בימי ניסן היא דוגמא מצויה אך אינה תנאי הכרחי, כך שאם מחלונו של האדם הרתוק לביתו נראים עצי פרי בפריחתם, אין שום מניעה לברך עליהם אפילו ממיטתו.
בשאלתך, נראה שאין זה המקרה. אתה שואל האם די יהיה לשלוח תמונה של העצים לבית בכדי שיברכו עליהם. בהמשך לדברינו על ברכת הלבנה – לא ניתן לברך עד שיראו הלבנה או העצים המלבלבים עצמם. הברכה באה כהודיה על ההתחדשות בזמן הראיה ואילו תמונה יכולה להיות מצולמת בכל זמן, ואין בראייתה עדות על התחדשות המתרחשת כרגע.
(לכאורה שידור חי בוידאו עשוי לפתור את הבעיה הזו, אבל גם הוא יכנס לתיאור של רואה הלבנה מבעד למראה או בהשתקפות, עליה נפסק שאין לברך).
אפשרות אחרת היא להכניס לבית החולה עציץ ובו עץ פרי בפריחתו. (אין מדובר בעציץ נוי, אלא לדוגמא בעץ פרי צעיר ופורח שהוכנס למיכל עם די אדמה שתאפשר לו להתקיים, והובא כך אל תוך הבית)
אף שלכתחילה מהדרים לראות שני עצי פרי בשעת הברכה, במקרה זה אפשר לסמוך על עיקר הדין – ראיית עץ אחד בשעת לבלובו.
באחד הפוסקים מוזכרת האפשרות לברך על ענף תלוש ובלבד שלא נשר ממנו הפרח.
דעה זו, אף שהיא מושכת לב וקלה יחסית לביצוע, היא דעת יחיד (בדומה לדעת היחיד המתירה לברך על זוהרה של הלבנה בלי לראות את הלבנה עצמה). היא לא פשוטה מפני שבכל ההלכות הנוגעות לברכת האילנות יש הקפדה לברך על פריחה שעתידה להניב פרי, ואילו ענף תלוש כבר לא יצמיח דבר.
לפי הכלל 'ספק ברכות להקל' (הקובע כי מחשש לברכה לבטלה אין לאמר ברכה במצב של ספק)
לא ראוי לסמוך על דעת יחיד רחוקה במקרה כזה .
לסיכום: נכון וראוי לעשות מאמצים כדי לאפשר לאנשים המוגבלים לביתם להיות שותפים פעילים ולא להפסיד מצוות שיכולות לרומם את רוחם ולחזק אותם.
במקרה של ברכת האילנות, אם לא נשקפים האילנות מן החלון, ניתן, אם אפשר, להתאמץ ולהביא לבית עציץ ובו עץ פרי בפריחתו.
תודה על ההזדמנות לברר עניין זה שיש בו חסד וכבוד, ביקור חולים והידור פני זקנים.
הרבנית רחלי שפרכר היא יועצת הלכה ומלמדת בנשמת, וראש תוכנית ההלכה במתן.
מקורות להרחבה:
ברכת אילנות בגמרא: ברכות מג ב
דיני ברכת לבנה וברכת מלכים מבעד לחלון או מראה: שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן כח
הרב עובדיה יוסף מביא שם שלל פוסקים וראיה ממכת ראש השנה כד: "ראינוהו במים או בעששית אינה חשובה ראיה"
ברכה על עץ אחד: שו"ת בצל החכמה חלק ו סימן לו
ברכת האילנות על אילן שהובא לתוך הבית: ילקוט יוסף מועדים שו"ת סימן ז
"ודרך אגב, נראה דאילן העושה פירות הנטוע בעציץ שאינו נקוב, אפשר לברך עליו ברכת האילנות, אם יש באילן פרחים, קודם נפילתם. שהרי מרן בש"ע (יו"ד סי' רצד סעיף כו) פסק, שהנוטע עץ בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, ומוכח שנקרא עץ. ועיין בנשמת אדם (כלל קנב סי' א') שהוכיח ממרן הנז', דעל פרי שלו יש לברך בורא פרי העץ. ועיין בתוס' הרידב"ז בירושלמי (פרק ה' דמעשרות), ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' כז). ע"ש."
וכן בחישוקי חמד פסחים עמוד תקפא, ובספר מעשה חמד על ברכת האילנות פרק שני ט-י ובעוד אחרונים בני זמנינו (ספר פרח מטה אהרן ושו"ת ברכת יהודה)
ברכת האילנות בענף תלוש: בדעת קדושים (לבעל האשל אברהם – בוטשאטש) מובא בדעת תורה למהרשד"ם
מותר לנער שסובל ממיגרנה לשתות בצום?
נער סובל מכאבי ראש חריפים שעלולים להביא להקאה • האם מותר לו לשתות בצומות הקטנים? • הרבנית ברלינר משיבה
(הרבנית זיוית ברלינר)
שאלה:
בני הוא נער אחרי בר מצוה והוא סובל ממיגרנות מדי פעם, שעלולות לבוא לידי ביטוי בהתקפים של כאבי ראש חזקים מאוד, ועד הקאות.שתיה מועטה לדברי הרופאים היא אחד הגורמים להתקף. כיצד להורות לו לנהוג בי"ז בתמוז ובצומות 'קטנים' אחרים?
תשובה:
שלום רב,
אני מבינה מדברייך שאת חוששת שצום עלול לגרום לנער להתקף של מגרנה. בשאלתך את מתייחסת לצומות הקלים- צום גדליה עשרה בטבת וי"ז בתמוז.
השנה, שני צומות אלו, לא חלים במעדם המקורי ונדחים ליום ראשון.לעובדה זו מרכיב משמעותי בדין. בתשובה זו נתייחס לדין בשנה רגילה ולשינוי בדין כאשר הצום נדחה, כבשנה זו.
מכיוון שאנו אחרי תענית י"ז בתמוז ולקראת תשעה באב, שבאם לא נזכה לביאת גואל, אנו חייבים לצום בו, אתייחס בדבריי גם לת"ב וגם לצומות ה"קטנים" ואני מקוה שהדברים יהיו לעזר לך ולבנך.
הרמב"ן כתב שבמקרה של חולה בתשעה באב אין צורך לבדוק האם נשקפת לו סכנה אלא שאם הוא חולה אוכל מיד.
בכך שונה דין החולה בתשעה באב מדין החולה ביום הכיפורים. ביום הכיפורים נידרש לשקול האם יש סכנה או ספק סכנה לחולה ומתוך כך להכריע האם יתענה או לא. לגבי תשעה באב כותב הרמב"ן ש"במקום חולי לא גזרו רבנן" ודבריו הובאו להלכה בשולחן ערוך.
אמנם, הרמ"א כותב שנהגו להתענות אם אין צער גדול.
מהתיאור שבשאלה קשה לדעת עד כמה קרוב החשש להתקף בשל הצום, והאם שתיה מרובה לפני הצום ומנוחה במהלכו יכולים לסייע והאם הבן מסוגל לצום ללא שיגרם לו צער גדול ונראה לי שצריך לתת גם לו להעריך את כוחותיו.
לעתים ניתן להתחיל בצום ולהעריך את הכוחות במהלך היום. פתרון זה אינו מתאים לכל מקרה ויש להיזהר ממצב בו בשלב בו הוא חש שהצום משפיע עליו לרעה כבר לא ניתן לעצור את ההתקף.
לגבי צום בתשעה באב, נראה שאין מנוס מלומר כי כל עוד הוא בגדר בריא הוא חייב לצום ולבטא את צערו על חורבן בית מקדשנו וכדאי הוא בית אלוהינו שנצטער בשבילו אחת בשנה.
בצום י"ז בתמוז, ובשאר הצומות הקטנים הדין שונה.
הגמרא במסכת ראש השנה דנה במעמדם של ג הצומות שנקבעו על החורבן ומכריעה כי בזמן שאין ישראל תחת שלטון שמד אך עדיין אין שלום בעולם (ויתכן שהכוונה שטרם נבנה בית המקדש) קיום היום כיום צום תלוי ברצונם של ישראל. אמנם, כבר נהגו ישראל בימינו לקבוע כי עדיין עלינו לצום בימים אלו ,להתאבל בהם על חורבן המקדש ועל צערם של ישראל ולכן נקבע בשולחן ערוך כי "הכל חייבים להתענות".
השולחן ערוך מוסיף שאין לפרוץ גדר בענין זה ומסביר המגן אברהם כי השימוש בלשון זו "לפרוץ גדר" מדגיש כי מכיוון שהוכרע הדין לנהוג ביום זה איסור אסור לזלזל בו.
עם זאת, מכיוון שצומות אלו תלויים בקבלתם של ישראל, נהגו להקל בהם בכמה דברים. במקור נתקנו התעניות כדין תענית יום הכיפורים שאנו מתענים בה יממה מלאה. בתעניות אלו הצום מתחיל רק בבוקר בדומה לתעניות היחידים שמתענים על עצירת גשמים .כמו כן לא נהגו בהם להתענות בכל חמשת העינויים של יום הכיפורים ובניגוד לתשעה באב ויום הכיפורים נשים מניקות ומעוברות אינן מחויבות להשלים את הצום.
גם בדין חולה המתקשה לצום יש מקום להקל עוד יותר מאשר בתשעה באב וגם מי שיש לו מיחוש מסוים יכול להימנע מן הצום. לכן במקרה של בנך ניתן לומר כי אם הוא חושש שהצום עלול לגרום לו להתקף של מגרנה אינו חייב לצום בצומות הקטנים.
השנה, מכיוון שהתאריכים י"ז בתמוז וט' באב, זמני צום על החורבן חלים בשבת אין אנו צמים במועד והצום נדחה ליום ראשון.
במצב זה הדין קל יותר להקל בבירור בי"ז בתמוז ויש מקום להקל גם בתשעה באב בשעת הצורך.
לקראת יום הכיפורים אני ממליצה לברר את הדין שנית לפי המצב של הבן
מאחלת לכם בריאות איתנה כח ושלווה ושנזכה שיהיו לנו צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי לששון ולשמחה.
הרבנית זיוית ברלינר היא יועצת הלכה וראש גרעין רוני- מדרשה בצהלי.
מקורות לעיון:
זכריה א:
תלמוד בבלי ראש השנה י"ח:
תלמוד בבלי תענית י"א :
בית יוסף או"ח תקנ"ד
שולחן ערוך או"ח תק"ן א
מגן אברהם שם.
שולחן ערוך תקנ"ד סעיף ו ורמ"א שם
ערוך השולחן או"ח תקנ"ד
חיי אדם כלל קל"ג הלכות ת"ב
מובא בכה"ח תק"נ, ו, תקנד, לא
שאלות בנושא מעמד האישה
עדות על ידי אישה
השאלה
האם יש בעיה עם עדות של אשה ואם כן מדוע ?נשים הרי בוודאי שלא פחות אמינות? ומה קורה כיום בפועל עם ענין זה?
התשובה
שלום לך,
שאלתך אכן מעסיקה בימינו נשים ואנשים רבים, וההנחה הסמויה, כי נשים "פחות אמינות" גורמת לחוסר נחת גדול. נשאלת השאלה, האם זו סיבת ההימנעות מעדות נשים, והאם מדובר באיסור.
עדות נשים – פטור או פסול
בעניין עדות נשים, למדו חז"ל, כי היא אינה חלק ממערכת המשפט. הפסוקים שניתן לתלות בהם לימוד זה כתובים כולם בלשון זכר, והם: "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דברים י"ט, ט"ו),"ויִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה…" (במדבר י"א כ"ו), "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב…" (דברים י"ט, י"ז). הפסוק הראשון דן בעדים, השני בסנהדרין, והאחרון בבעלי דין, אולם בניגוד לפשט הפסוק, הוא נדרש ע"י חז"ל על העדים דווקא[1]. יש לציין, כי מן הבבלי אין אמירה חד משמעית, שיש בכך איסור, אלא רק במשפט בני נח (סנהדרין נ"ז, ע"ב).
לשון הגמרא (שבועות ל, ע"א) מחלקת בין שלוש קבוצות שונות של אלה שאינם מעידים: נשים, קרובים ופסולים. כלומר- נשים אינן שייכות לקטגוריות הפסולים או הקרובים, אלא מהוות תחום נפרד בפני עצמו, זאת אומרת שאינן פסולות מעצם מהותן כקרובים, או מצד מידותיהן השליליות, כפסולים (למשל גזלנים, סוחרי פירות שביעית ומפריחי יונים). מכך משמע, שבעוד שכלפי הקרובים או הפסולים קיים חשש לעדות שקר או להטיית הדין, אין זה כך ביחס לאשה, שכן היא אינה חשודה כרשעית, או כחסרת אמינות, אלא פטורה מן החיוב להעיד ככל מצוות עשה שהזמן גרמה (מלכי בקודש ח"ד, עמ' ק"ז), ואף כאשר אין סומכים על נאמנותן של נשים, אין זה משום תכונותיהן, אלא בשל חוסר בקיאותן בהלכה וידיעותיהן המוגבלות, בעקבות הזנחת חינוכן, אולם אין זה מובנה בטבען ( מלכי בקודש, ח"ב), כלומר- המציאות החברתית, הביאה להדרת הנשים אף מבתי המשפט. גם בעל חמדת שלמה סבור, כי מהתורה נשים כשרות לדון, וחכמים אסרו עליהן מחמת אי ההסתברות לידיעתן את הדינים[2]. ביסוס לטענה זו מצוי גם במשנת ראש השנה (פ"א מ"ח), המחלקת בפירוש בין הפסולים ובין הנשים.
יחד עם זאת, רבים מן המפרשים מעתיקים את המינוח של פסול גם כלפי נשים, למשל רש"י, רמב"ן ורשב"א השתמשו במינוחים: 'פסולות', 'אינן כשרות', או 'אינן ראויות להעיד ולדון'. ורמב"ם כתב בהלכות עדות (פ"ט, ה"ב- ה"ג) כי נשים פסולות לעדות מן התורה, (משום שנקט הכתוב לשון זכר- 'שני האנשים')[3]. השו"ע כתב בהלכות עדות (חו"מ, סי' ל"ה, סי"ד): 'אשה פסולה', ובהלכות דיינים (חו"מ סי' ז ס"ד) כתב כי אשה פסולה לדון, אך בשני המקומות לא כתב מה מקור הפסול, יתר על כן, בסי' י"ז ס"ט כתב השו"ע: כל הפסולים להעיד מחמת קורבה או מחמת עבירה, פסולים לדון, ומשמע מדבריו, שנשים כלולות בקטגוריה נפרדת משל עצמן, שלא כשאר הפסולים (כפי שאכן כתב בס"ד)[4]. גם החת"ס (שבועות ל', ע"א) מצטט את הרי"ף בעניין אי שייכותן של נשים לעדות כמצוות עשה שהזמן גרמה, ומדגיש שהן פטורות אך אינן פסולות. זהו כוון שלישי בהסבר אי שייכותן של נשים להעיד בבתי הדין, המדגיש את הפטור מחובת עדות, אך אינו עוסק באיסור להעיד.
שמירה על כבוד הנשים ושינוי המציאות הכלכלית
בבסיס הדברים מונחת הנחת היסוד שנשים אינן נוהגות להופיע בבתי הדין, נמנעות מלמסור עדות, ובאופן קיצוני, אף אינן תובעות את שלהן בבתי דין משום שיש בכך פגיעה קשה בכבודן[5]. במציאות כזו זימון נשים לבית הדין הוא ביזיון גדול, מן הטעם של 'כל כבודה בת מלך פנימה'[6], ויותר מכך- זהו ביזיון לבעלה[7]. פועל יוצא מן המציאות החברתית המתוארת, הוא האיסור המובן לנשים להעיד ולדון, בהיותן מנותקות לחלוטין מהוויות העולם, ובפרט מן ההתנהלות התקיפה בבתי הדין.
וראיה לדבר מן המשנה (ב"ק, פ"א, מ"ג). לכאורה, מכלילה המשנה את הנשים כחלק מן המערכת הכלכלית- המשפטית: "שום כסף ושוה כסף בפני בית דין ועל פי עדים בני חורין בני ברית והנשים בכלל הנזק והניזק והמזיק בתשלומין", אולם על פי המשתמע מן ההמשך, הקביעה אינה גורפת- "העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין "(ב"ק, פ"ח, מ"ד), נשים נשואות לא נתבעו על נזקיהן בבתי הדין, בשל אי היותן יישות ממונית, וזאת מלבד הסיבה שמיעטו לצאת מבתיהן (רמב"ם אישות פי"ג הי"א)[8]. הטעם לפטור הנשואות מעדות הוא היותן נתונות תחת רשות בעליהן, ושאינן מהוות יישות עצמאית, ועל כן אין להכפיפן לרשות אחרת. טעם נוסף הוא, שאין לאשה ממון או נכסים פרטיים, כפי שפסק רבנו גרשום מ"ה[9].
ואעפ"כ מצינו מספר מקרים שבהם נשים חכמות או בעלות מעמד חברתי גבוה ניגשו לבית הדין, כתובעות תבעו את שלהן, ואף התווכחו עם הדיינים על פסק דינם[10], וכן מצינו עדות נשים במקום שאין עדים אחרים, מכח תקנת קדמונים (רמ"א חושן משפט הלכות עדות סימן לה סעיף יד), זימון נשים לבתי הדין, כשהן עוסקות במשא ומתן, מקח וממכר(תשובת רב שרירא גאון[11]), אך תוך הקפדה על כבודן וצניעותן. הדבר נוגע הן לפנויות והן לנשואות.
קיום הנוהג כפשוטו, ולפיו נשים בכללן אינן נשבעות בבית הדין (אף כבעלות דין!), הביא למקרים שונים של ניצול ההלכה ע"י בעלי חוב המתחמקים מתשלום, או אף שותפים לעסקים שגזלו את שותפיהם, אלה העבירו את נכסיהם לרשות נשותיהם, מתוך בטחון שהן חסינות ממתן עדות. (ראי למשל- שו"ת הריטב"א, סי' קל"ט), אך במציאות חברתית וכלכלית, שבה הנשים שותפות לפעילות הכלכלית והעסקית, נשים נדרשו זומנו לבתי הדין להעיד בתקופת הגאונים, בניגוד לפשט הגמרא. בפועל, שינויים חברתיים הכתיבו שינויים הלכתיים. נשים נתבעו לדין או נדרשו להעיד במקרים שונים. יוצא מן האמור- שעל אף הקביעה הנחרצת, נשים הופיעו בבתי הדין אם מרצונן ואם בכפיה, ועדותן נחשבה כעדות כשרה.
סיכום
בסיכום הדברים- שני הנימוקים המונעים מנשים להעיד (במידה ואכן מדובר באיסור), נובעים למעשה משתי גישות הפכיות, מחד גיסא בהשוואתן לפסולים להעיד כגזלן או כמשחק בקוביה, ומאידך גיסא בהשוואתן לפטורים מעדות ומדין כמלך (סנהדרין י"ח, ע"א), כהן גדול ות"ח. שני הנימוקים נובעים ממצב סוציולוגי, תרבותי וחברתי, שהיה קיים בישראל ובאומות העולם, ונראה כי הרחקת הנשים מן המערכת המשפטית היה מובן והגיוני.
ניתן לאמר, כי מוסכמות חברתיות הכריעו במידה רבה על איסור הנשים להעיד, ומהן מושפעות הסיבות ההלכתיות הפורמליות. עצם העובדה כי עדות נשים קבילה במקרים שונים ובתחומי הלכה שונים , מלמד שאין פסול באמינותה הבסיסית, וקבלת עדות נשים הכרחית לצורך קיום מערכת משפטית תקינה, השואפת לדין צודק, ושואפת להישאר רלוונטית אל מול ערכאות חלופיות. במהלך הדורות, עם ביטול הסמיכה[12], והשתנות הנורמות המקובלות בחברה, נולדו גם הלכות חדשות על פי הצורך, מה שפותח פתח גם כיום, לשקול מחדש את עדות האשה, וככל פטור – לאפשר לנשים להעיד, ואף לחייבן במקרה הצורך.
לעניין עדות בקידושין – מה שקשור למעמד אישי (עריות), מדובר בעדות מסוג אחר. העדים נקראים עדי קיום, והם מהווים חלק מיצירת חלות (תקפות) הקידושין בעולם, ללא עדים או בעדים פסולים לא חלים הקידושין. עדים אלה אינם נדרשים להעיד בבית הדין, אלא פשוט להיות נוכחים בטקס.לעומת זאת בדיני ממונות (העדות שאליה התייחסתי בתשובתי) מדובר בעדי בירור שרק מתארים מה קרה במציאות, ומבררים בפני הדיינים עובדות וספקות. גם בלעדיהם נעשתה חלות בדין (למשל מכירה), ותפקידם יתקיים רק אם יזומנו לבית הדין כדי להעיד. בעדי קידושין יש הקפדה יתרה על עמידת העדים בדרישות ההלכה (גברים בוגרים שומרי מצוות), ומידת הקפדתם במצוות. לכן נראה לי שאי אפשר שנשים ישמשו עדי קידושין, ואין הדבר תלוי במידת אמינותן או הבנתן.
אני מקווה שדבריי הניחו את דעתך, ומייחלת לשינוי שיגיע לבתי הדין בעקבות השתנות תנאי החיים.
[1] שבועות ל, ע"א. וכך נפסק למשל שו"ע חו”מ סימן לה סעיף י”ד.
[2] ר' שלמה זלמן ליפשיץ מפוזנן. חמדת שלמה יו"ד סימן כט עמ' 139: "נשים פסולות לדון דלא שייך בהו חד דגמיר. אבל מדאורייתא אפשר לומר דנשים כשירות לדון. ואפ"ה כיון דמדרבנן פסולות נקט שפיר במתניתן כל הכשר לדון כשר להעיד דנשים אינן כשירות לדון מדרבנן, מיהו אבל מדאורייתא י"ל דנשים כשירות לדון" . וכן ראי טורי אבן מסכת ראש השנה דף כב ע"א: לאפוקי גזלן שאינו בתורת עדות כלל … אבל אשה שם עד עליה… ולא למימר' שאינה בתורת עדות ואין שם עד עליה דודאי שם עד עליה ולא מיעט הכתוב לאשה אלא משום דאין שם איש עליה ורחמנ' אמר אנשים דוקא הלכך לית לן למעוטי אשה אלא במילת' דצריך שני עדים דמיעוט אשה דנ"ל מאנשים לא נאמר אלא היכא דצריך שנים כדכתיב ועמדו שני האנשים למעוטי דאשה לא במקום שצריך ב' עדים, אבל היכא דע"א נאמן אשה נמי בכלל עד.
[3] מה שמתמיה את הכס"מ, משום שכל התורה כולה נאמרה בלשון זכר, ובכל זאת השווה הכתוב אשה לאיש בכל הדינים שבתורה (ולכן הביא ראיה מפס' אחר- על פי שניים עדים).
[4] הסמ"ע והגר"א שם מבארים, שזה נלמד מאיסור עדות על פי הירושלמי, אך אינם מציינים לטעם האיסור.
[5] גטין מ"א, ע"א, כתובות ק"ד, ע"ב, יבמות ק', ע"א, ובאופן קיצוני- ביבמות מ"ב, ע"ב- אשה בושה לבא לב"ד ולתבוע יורשים בשביל בנה, ועל כרחה מת בנה ברעב.
[6] שבועות ל', ע"א, רש"י כתובות נ"ח, ע"א.
[7] מחלוקת בנושא מופיעה במס' כתובות ע"ד, ע"ב: הא ר"מ, דאמר: אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, הא ר"א, דאמר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד.
[8] עדות למימוש הלכה זו והשפעת החשש מביזוי האשה בבית הדין על פסיקת ההלכה למעשה, מופיע למשל באור זרוע: "כיון דהויא אשת איש לא משביעינן לה. ואי אמר בעלה לא מה נפקנא אינתיתי לבי דינא לא מפקינן שלא תתגנה על בעלה". לעומת זאת מציין האו"ז בהמשך דבריו, שפנויה נשבעת בבית דין. ח"ג, פסקי ב"ק, סימנים שמ"ח,שמ"ט, ש"נ.
[9] מובא בתשובות וביאורי סוגיות ראבי"ה סי' אלף ל"ז: "אילו אותה אשה שהפיקדון אצלה פנוייה היתה, חייבת לשלם שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק טו ע"א), השתא שהיא אשת איש, אם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן חייבת לשלם".
[10] נדרים נ, ע"ב, כתובות ס"ה, ע"א-ע"ב, ס"ו, ע"ב, ק"ד, ע"ב, עירובין, כ"ה, ע"א, סנהדרין ל"א, ע"א, כתובות פ' ע"ב, פ"ה, ע"א, ב"ב ט' ע"ב, סוכה ל"א, ע"א, ירושלמי כתובות פ"ה, הי"א.
[11] תשובת רב שרירא גאון ש' אסף תשובות הגאונים, מדעי היהדות ב, ירושלים תש"ל עמ' 27-26.
[12] לאחר חורבן הבית והיציאה לגלות גלתה גם הסנהדרין ממקומה, ונקטע למעשה רצף הסמיכה. כתוצאה ממצב זה פקע תוקפה של מצוות הסמיכה מן התורה, וכל בתי הדין מתקיימים מכח שליחותם של חכמינו הקדמונים. ראי למשל רמב"ן דברים טז, יח, וטור חושן משפט הלכות דיינים סימן א.
וכן כתב גם הראי"ה בשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמד: דמה"ת כל הדינין בטלים בזמן דליכא סמוכין,… יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת גם בקום ועשה… וכבר כתבו תוס' יבמות פ"ח א' ד"ה מתוך, שבדבר שיש טעם וסמך אין חשיב עקירת דבר מה"ת, וזה הוא אפילו בהוראה קבועה, וק"ו במה שאינה כ"א הוראת שעה… וכיון שאנו, דלא מתקרינן ב"ד מה"ת, דנין למגדר מילתא, מה"ט יכולה גם אשה לדון בדבר זה, ובפרט שאין זה פשוט אם אשה פסולה לדון מה"ת,… ומ"מ הסברא קימת, דלענין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים.
(אמנם ישנה גם דעת מיעוט, לפיה מעמד בתי הדין לאחר ביטול הסמיכה הוא מדאוריתא, והבולט בשיטה זו הוא בעל נתיבות המשפט בביאורים סימן א ס"ק א). הקמת מערכת המשפט בגלות הצטמצמה לניהול תקין של סדרי החברה, שליחות זו אינה מוחלטת, והיא מצומצמת לעניינים הכרחיים כקבלת גרים, הסדרת נישואין ודיני ממונות במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס (ב"ק פ"ד, ע"ב) ולא למשל בגזלות, קנסות או חבלות.
הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.
קשה לי עם חוסר האונים של מסורבות הגט. למה הכח לגרש נמצא בידי הבעל?
השאלה
מאד קשה לי עם חוסר האונים של אשה במצבים של סירוב מתן גט ו/או עגינה. למה, בסופו של דבר, עדיין, כל הכח הוא בידי הגבר. ברצותו, אשתו יכולה להמשיך את חייה בלעדיו, ואם חלילה, לא ברצותו, היא תקועה. אני יודעת שיש פתרונות כאלה ואחרים, אבל העיקרון פה חלק מהשאלה. אנחנו מנסות להגיד, בימינו, שהאשה היא לא ה"רכוש" של הגבר, אז למה , לכאורה, ההלכה מצדדת בגבר, ולא מאפשרת לאשה להפסיק את ברית הנישואין? אני לא מוצאת תשובה שאינה מגמגמת…
התשובה
שלום לך,
שאלתך כה עמוקה והכאב של עגונה כה תהומית, שבגילוי לב אני אודה שקשה, קשה מאד, לענות על השאלה האקזיסטנציאלית, הקיומית שאת שואלת. אני חוששת שכל מה שאסביר לא יתיר את הספקות. הדבר היחידי שיספק לעגונה מזור הוא הגט בעצמו.
בכל זאת, ומתוך כבוד שאני רוחשת לך, אני אנסה לענות משהו – הן מתוך התייחסות פילוסופית והן התייחסות הלכתית.
ההלכה היהודית מסתכלת על הנישואין והתא המשפחתי שנוצר דרך הנישואין בצורה שונה מהמקובל בעולם הפוסט-מודרני של היום. מבחינה הלכתית, הקידושין מתחת לחופה תקפים אך ורק אם שני בני הזוג מסכימים להתחתן זה עם זו. אם נכפה על אישה להושיט את האצבע שלה כדי לקבל את טבעת הקידושין והיא באמת לא רוצה בנישואין אלו—הקידושין אינם תקפים. כמו כן, היום, היציאה מהתא המשפחתי, סיום הנישואין, דורשת את הסכמת שני בני הזוג – את הסכמת האיש מדין תורה ואת הסכמת האישה מדין דרבנן (חרם רבנו גרשום). אין כופים על האיש או האישה להתגרש – לא על הבעל מדין תורה ולא על האישה מדין דרבנן. שני האנשים שיצרו את התא המשפחתי חייבים להסכים לפרק אותו.
כל היהדות בנויה על ההלכה המדריכה אותנו בחיים המעשיים שלנו. זאת מסגרת משפטית. כבר לפני אלפיים שנה חכמים הכירו בכך שיש חוסר שוויון בהלכה בין האיש והאישה בנוגע ליכולת לסיים או לסרב לסיים את הנישואין.
במשנה (מסכת יבמות יד, א), ובתלמוד בבלי (מסכת יבמות קיב ע"ב) כתוב בפשטות: "אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת, שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו".
כפי שציינו, רבנו גרשום הצליח להשוות את כוח האישה לכוח האיש ביכולתה לסרב לגט (כלשון הרא"ש). אבל במבחן המעשי, מה שכתוב במשנה בקשר לאישה הרוצה לסיים את נישואיה, קיים כבר אלפיים שנה. וזאת ההלכה. כדי שיהיו הגירושין תקפים, סידור הגט חייב להיות ברצון האיש.
ההלכה מסוגלת להכיל בתוכה התייחסות והשתלשלות בהתאם למצבים חדשים. הכלים לכך הוענקו לחכמינו. מצד שני, אנו עדים שלמעשה כל מערכת משפטית (שהוא פרי אנוש) משתנה באטיות רבה ובאמצעות תהליך מסורבל. קל וחומר מערכת ההלכה שמקורה אלוקי. אבל "לא בשמים היא" ועל החברה היהודית היום, כולל הפוסקים היושבים בתוך עמם, להכיר שנוצרה בעיה אקוטית. במדינת ישראל, התרת נישואין מופקדת, על פי החוק האזרחי, בידי בית הדין הרבני הממלכתי. בינתיים, דייני בית הדין הרבני הממלכתי מעדיפים "לפתור" כל מקרה של סירוב-גט או עיגון בצורה פרטנית. בית הדין והרבנות הראשית לא ראו לנכון עדיין לנסות לפתור את הבעיות הללו בצורה מערכתית או מניעתית.
למרות זאת, אנשי ונשות הלכה שאינם משרתים ברבנות הממסדית, מבינים שיש דחיפות במניעת היווצרות מקרים נוספים של סירוב-גט או עגונות. בדיוק כפי שנכדתך מרגישה בזאת. זה תהליך שהתחיל לפני שני עשורים בפרסום ה"הסכם לכבוד הדדי" (שחובר על ידי הרב אלישיב קנוהל, ז"ל, הרב ד"ר דוד בן זזון, ואנוכי- טו"ר ד"ר רחל לבמור) שהוא הצעד הקטן הראשון לכיוון מניעת סירוב גט. למרות שהוא פתרון מניעתי (ולא פתרון למקרים שעומדים בפנינו) ופתרון לסירוב-גט בלבד ולא לעיגון ממשי, ההסכם לכבוד הדדי כבר הציל מספר ניכר של נשים בישראל. בעצם הוא מתאים ל"רוח" הדור הנוכחי, בו האדם דוגל באוטונומיה בהחלטותיו/ה ולוקח/ת אחריות על החיים של עצמו/ה מבלי להיות תלוי/ה באחרים. ניתן למצוא את כל המידע על ההסכם לכבוד הדדי באתר של 'ישראל הצעיר' https://iyim.org.il/prenup/heb/
אנשים טובים בעלי ידע הלכתי רחב גם נותנים את הדעת למניעת היווצרות מצב העגונה, כגון אם האיש נעלם או שוכב במצב הרפואי של צמח, ח"ו. דיין אמריקאי, הרב פרופ' מייקל ברויד, פיתח מסמך הנקרא "הסכם החוט המשולש" הכולל בתוכו מספר מנגנונים הלכתיים שאמור להביא בית דין להתיר את הנישואין במקרה של עגונה המבקשת זאת. בכדי להבין יותר לעומק, ניתן לקרוא את המאמר "החוט המשולש לא במהרה ינתק", שחובר על ידי הרב מתתיהו ברויד וד"ר רחל לבמור, והתפרסם בכתב העת תחומין לז (תשע"ז), ממכון צומת.
כל אדם שמרגיש כמוך יכול להביא ולהאיץ את תהליך השתלשלות ההלכה שכבר קיים, הלכה למעשה. כל אדם יכול להפעיל כוחות שכנוע לשני הכיוונים – הן כלפי כל זוג שמתחתן שיחתום על הסכם קדם נישואין למניעת סירוב-גט וגם הסכם למניעת עיגון; והן כלפי הממסד הרבני שייקח את העניין לידיים בצורה גורפת ויפתֵחַ את כל הפתרונות הנחוצים לכך.
לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל, יב-יג)
זה בידיים שלך ושל כולנו.
רחל לבמור
הפרויקט למניעת עגונות וסירוב- גט
תנועת 'ישראל הצעיר' והסוכנות היהודית
https://iyim.org.il/prenup/heb/
משיבת נפש ו'בית הלל'
הוצאת ידי חובה ב"הבדלה"
השאלה
האם אשה יכולה להוציא את משפחתה(בעלה וילדיה) באמירת הבדלה במוצ"ש גם אם בעלה נוכח בבית?
התשובה
על פי הרמב"ם נשים חייבות בהבדלה כמו בגברים וזהו חיוב מהתורה, ולכן אישה יכולה להבדיל, ואף להוציא ידי חובה גברים. וכך היא הפסיקה הספרדית.
על פי הפסיקה האשכנזית חוששים לשיטות שאישה איננה חייבת בהבדלה ולכן אישה יכולה להבדיל לעצמה ולנשים אחרות, אך איננה יכולה להוציא ידי חובה גברים.
(התשובה ניתנה מהרב אשר פויכטוונגר)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
בוגרת אולפנה בצבא
השאלה
שלום וברכה. אני בת 18, בוגרת אולפנה. לפני שבוע התחלתי קורס תכנות קדם צבאי, וכפי שצפיתי כבר התחילו לעלות לי שאלות הלכתיות, כאלה ואחרות. דרך עמוד הפייסבוק שלכם קבלתי את הכתובת הזו במטרה לשלוח אותן.
אז הנה חלקן..
* שאלת השרוול – הצבא מאפשר לקפל את שרוול החולצה רק מעל המרפק. אני ביומיום לובשת חולצות המסתירות אותו, ובכל זאת הייתי רוצה לשמוע איך ההלכה מתייחסת לנושא הזה בכללי.
* שיעורי ספורט – יש לנו שיעור ספורט שבועי מעורב (בנים ובנות), אני יודעת שכמובן תנועות לא צנועות, או אפילו דברים שעושים בתורות וכאשר אחד עושה כולם מסתכלים עליו אני לא אעשה. ובכל זאת אם יש ריצה, או אפילו משחק (למשל "חיי שרה") או אפילו שכיבות שמיכה שכולם עושים בו זמנית ואני בלבוש צנוע – מותר לי להשתתף בחלק זה מהשיעור??
חשוב לי להדגיש- אני יודעת להפעיל שיקול דעת ולא מוותרת בקלות. חשוב לי מצד אחד ללכת לפי ההלכה, ומצד שני לא לשלול דבר בלי סיבה אמתית ולהפסיד כביכול חלק מהחוויה.
* 6 שעות בין בשר לחלב – אני כמנהג משפחתי מחכה 6 שעות בין אכילת בשר לחלב, ולפעמים יוצא שכשאני מגיעה לארוחת הערב עוד לא עברו 6 שעות במלואן משסיימתי את ארוחת הצהריים. (אבל כן 5 ואפילו יותר מ5 וחצי)..
* כשרות פירות – מהו הדין לגבי פירות וירקות שמישהו הביא מביתו ואני לא יודעת את הכשרם?
מאד אשמח לקבל את המקור לתשובות.
שבוע טוב ומבורך!
התשובה
שלום רב,
ראשית, כל הכבוד לך, חזקי ואמצי!
שנית, אני מתנצל שאין זמני בידי להביא לך מקורות, ואעפ"כ אתייחס לשאלותייך בקצרה מתוך רצון לחזק את ידייך!
פחות או יותר מהסוף להתחלה, ושתי הערות כלליות בסוף הדברים
*פירות – אם הביאו מגינה פרטית אסור לאכול מהם בלי להפריש תרומות ומעשרות. לפי מערכת היחסים שלך עם מי שהביא את הפירות – אם יש באפשרותך לבקש מהם רשות להפריש על כל הפירות מה טוב, או לפחות להפריש על החלק שאת לוקחת.
פירות שניקנו בחנות – מקובל שאפשר לסמוך על כך שרוב הפירות בשווקים בארץ מעושרים.
שוב, לפי מערכת היחסים שלך עם מי שהביא את הפירות – כמה שאפשר לברר יותר טוב.
*המתנה בין בשר לחלב – לכתחילה ראוי לדבוק במנהג שלכם. אבל בשעת הדחק יש על מה לסמוך להקל אחרי 5 או 5 וחצי שעות, כפי שכתבת שקורה לא פעם. לכן – תלוי בנסיבות ובדחק. אם בגלל ההמתנה לא תאכלי כראוי לאורך זמן ולא תוכלי לתפקד בהקשרים המרכזיים שלשמם התגייסת – אפשר להקל. אם זה ויתור חד-פעמי – ראוי להחמיר יותר. את צריכה לשקול את המציאות בשטח.
*שרוול – גם כאן, לכתחילה אני לא רואה סיבה שתשני מהנוהג שלך, למרות שמבחינה הלכתית ישנן דעות שונות בנושא, וגם העובדה שזה לבוש בהחלט מקובל (שרוול עד המרפק, ולא עד בכלל) מביאה לכך שגם הלכתית זה בהחלט בסדר שוב אני מתנצל שאין לי זמן לערוך לך מקורות , אך למעשה זה תלוי בנסיבות בשטח שרק את יודעת בדיוק מהן.
ראי גם את ההערות הכלליות בסוף הדברים.
*ספורט מעורב – כאן הכי קשה להקל לדעתי, בודאי כשאת עומדת בפני כולם. ככלל, פעילות ספורטיבית מעורבת אינה ראויה, והייתי עושה מאמץ רב לא להשתתף בזה. אם יש מאחורי החייל ארגון דוגמת ישיבת הסדר זה מתארגן בצורה קבוצתית; אם את יחידה – יותר קשה לדרוש זאת מהצבא. אם את יכולה להימנע מזה – כך ראוי לדעתי. ואם זו פעילות של פעם בשבוע – אולי יהיה יותר קל למערכת להתגמש בנקודה הזו.
מעבר לכך יש לחלק, מהקל לחמור, בין תנועה בפני אחרים כשזו תנועה שאין בה משהו לא צנוע, וזה בסדר גמור; לבין שכיבות שמיכה בשעה שכולם עסוקים בעצמם בשכיבות שמיכה, ולכן בשעת הצורך אפשר להקל; לבין תנועה בפני כולם כשאת מרגישה שהתנועה עצמה פוגעת בצניעות שלך, בזה לא הייתי מיקל.
וכאן המקום לשתי אמירות כלליות:
א. אני יושב בבית ליד המחשב, את נמצאת בשטח. אפשר לנסות לסייע לך בכיוונים כלליים, אבל את יודעת הכי טוב מכולם עד כמה הויתור שלך נחוץ או לא, עד כמה המציאות המתאגרת חשובה או לא, מה מערכות היחסים בינך לבין החברה והמציאות שבתוכה את נמצאת, וכד´. לאור הרצינות שלך, בתוספת התייעצות והכוונה – שיקול הדעת שלך הוא גורם מאד מרכזי בקבלת ההחלטות.
ב. אם צה"ל מעוניין שישרתו בו בנות יראות שמים – הוא גם צריך לאפשר להן את התנאים הראויים להן, בגבולות הסביר. ייתכן שיש מקום לאתגר גם את המערכת לאפשר לך את ההתאמות והגבולות הנחוצים לך. לכל מיני התאמות אחרות צה"ל היה מוכן להתגמש, ולא אפרט, וגם כאן ראוי שצה"ל ישקול מצידו. אבל "צה"ל" זה גוף גדול, ותלוי מול מי בפועל את מתפקדת . אין לי ניסיון בתחום הספציפי הזה של בנות בצה"ל, ואשמח לשמוע ממי שיש להם ניסיון רב בתחום, כמו חברנו הרב אהד טהר לב, ראש מדרשת לינדנבאום, ואחרים. אפשר להתייעץ גם עם ארגון אלומה, שמסייע לבנות דתיות בצה"ל http://www.aluma.org.il/ .
ושוב, חזקי ואמצי!
בברכה נאמנה,
צבי קורן
(התשובה התקבלה מהרב צבי קורן)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
אפליית נשים בהלכה
השאלה
שלום
נתקלתי במאמר באתר אנטי דתי לגבי אפלייה, שלא לומר זלזול בנשים בהלכה. המאמר סוקר כמה וכמה נושאים.
http://www.daatemet.org.il/articles/article.cfm?article_id=120&lang=he
אני לא חושבת כמו הכותב בכלל, אבל אני מתקשה להתמודד ולענות.
אמנם באופן טבעי יש הבדל בין אישה לגבר. אבל שאישה פסולה לעדות, לדון? האם אישה שופטת בבית משפט זה מנוגד לרוח ההלכה?
האם ראוי שאישה לא תירש את אביה יחד עם אחיה? וכו´ וכו´
אשמח לתשובה מפורטת ככל שאפשר
תודה מראש וישר כח
התשובה
הנושא רחב ביותר. אתמקד במה שנראה בעיני כעיקר: יש בהלכה אפליה של נשים. בחלקה, היא נובעת ממצבה של האשה בזמן חז"ל, ואת זה ניתן לשנות כיום בהלכה. בחלקה, היא נובעת מכך שיש שוני אמיתי בין איש לאשה. וזה ישאר לעד. יש הלכות חברתיות, שאף כי נובעות מהשוני, יכולים אנו בני האדם שחיים כיום לקבל עלינו. למשל, גם אם אשה, לחלק מהדעות אינה יכולה לשמש כדיין, אם הצדדים יקבלו אותה עליהם כפוסקת, היא תשמש כדיין לכל הדעות.
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
נטילת לולב+ זימון נשים
השאלה
שלום,
מה הדין לגבי נטילת לולב לנשים? חייבות? מנהג שכדאי לקחת על עצמן..?
והאם אישה צריכה לקנות לעצמה 4 המינים?
האם נשים חייבות בזימון? בנים משלימים זימון ללנשים? בנות מזמנות גם כשגבר נמצא?
תודה וגמר חתימה טובה.
התשובה
נטילת לולב לנשים: כידוע נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. לכן אשה פטורה מנטילת לולב. היא יכולה ליטול, לפי מנהג האשכנזים תיטול בברכה, ולפי מנהגי הספרדים יש מחלוקת. עד לפני דור אחד נהגו על פי החיד"א וסיעתו (שכך פסק בעקבותיו הראשון לציון – הרב עוזיאל, וכך פסקו תלמידיו: הרב חים דוד הלוי, הרב דוד שלוש – רבה של נתניה, ועוד) שאשה יכולה ליטול לולב בברכה. אולם הרב עובדיה יוסף הפך את הקערה על פיה, ופסק בסכין חריף כדעת הראשונים שיש בכך משום ברכה לבטלה. לכן, לפי הספרדים ועדות המזרח והמערב: אם מנהג אמותיה של האשה ליטול עם ברכה, יכולה היא להמשיך לנהוג כן. אם מנהגן ליטול בלי ברכה – תמשיך אף היא כך. אם אין ידוע לה המנהג, או ידוע לה שנטלו בלי ברכה, ולה חשוב מאד ליטול בברכה – יכולה לעשות כן.
נשים בזימון: נשים רשאיות לזמן גם כאשר נמצא שם איש. האם הן משלימות לזימון, נהגו שלא, ויש מקום רב לשקול שינוי במנהג זה, ולאפשר לבנות ולבנים להצטרף יחדיו.
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
הנחת תפילין לנשים
השאלה
שלום
כיום , כאשר נשות הכותל בכותרות, ואני יודעת שיש ביניהן גם נשים אורתודוכסיות, הייתי שמחה לשמוע מה לגבי הנחת תפילין לנשים. האם יש איסור מפורש?
תודה
התשובה
באופן בסיסי מדובר במצוות עשה שהזמן גרמא שיש פטור לאשה מלקיימה אבל לא איסור. במהלך הדורות ידועות נשים יחידאיות שהניחו תפילין (החל ממסורת על מיכל בת שאול!)
החל מימי תלמידי מהר"ם מרוטנברג נשמעים קולות הלכתיים החוששים שנשים יתקשו לעמוד בסטנדרטים של נקיות/טהרה הנחוצים במהלך הנחת תפילין (ישנה גם פרשנות קדומה יותר של התרגום יונתן
המדגים את איסור לבישת ´כלי גבר´ דוקא בתפילין) לעניינינו משמעותית הקביעה בשולחן ערוך שאשה הרוצה להניח תפילין מוחין בה – ז"א מתנגדים למעשה. בעקבות הפסיקה בשו"ע הפוסקים המאוחרים ע"פ רוב מתייחסים להנחת תפילין ע"י נשים כבעייתית הלכתית. אשה המבקשת לשנות צריכה להיות מודעת לכך שהיא חורגת מהפסיקה המקובלת מזה מאות שנים. כדאי לה ללמוד היטב היטב את ההלכות הקשורות בהנחת תפילין, שלא תכשל בחששות הנ"ל ולדעתי ראוי שתעשה זאת בצנעה.
אגב, הרב יהודה הרצל הנקין, פוסק בן זמנינו הקשוב מאד בדרך כלל למאוויים הדתיים של נשים פסק בספרו בני בנים לאסור, בגלל דין השולחן ערוך והחשש ל"כלי גבר".
(התשובה ניתנה מהרבנית רחל שפרכר פרנקל)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
הדלקת נרות חנוכה ע"י נשים
השאלה
בכל חנוכה בעלי וכל הבנים והבנות מדליקים נרות. אני מרגישה מוזר להיות היחידה שלא מדליקה ובשנה זו אני שוקלת להתחיל להדליק בעצמי. מה עמדת ההלכה על נושא זה?
התשובה
אומרת הגמרא במסכת שבת (כג.) : "אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס", כלומר: מדין הגמרא משמע שאשה ודאי חייבת בהדלקת נר חנוכה. בהמשך מציינת הגמרא שאשה מוציאה את בעלה ידי חובה אם הוא אינו שב לביתו. כך פוסק גם השלחן ערוך (או"ח תרע"ה ג´): "אשה מדלקת נר חנוכה, שאף היא חייבת בה" ומוסיף המגן אברהם (שם ד´) שהכוונה שאשה יכולה אף להדליק עבור כל בני ביתה ולהוציאם ידי חובה , ע"פ הדין בגמרא.
יש מחלוקת בין האשכנזים לספרדים לגבי כמות החנוכיות שמדליקים למנהג המהדרין מן המהדרין המוזכר בגמרא. הספרדים הולכים בשיטת השלחן ערוך ע"פ התוספות (סימן תרע"א ב´) שמדליקים חנוכיה אחת בלבד עבור כל בני הבית.
האשכנזים לעומת זאת הולכים בשיטת הרמ"א ע"פ הרמב"ם שלמנהג המהדרין מן המהדרין צריך כל אחד מבני הבית להדליק חנוכיה בפני עצמו. לשיטה זו לכאורה, אין סיבה לחלק בין איש לאשה וגם אשה חייבת כמובא בגמרא לעיל. אף על פי כן, פסק המשנה ברורה (תרע"א סק"ט), שאשה נשואה אינה כלולה בהידור של נר לכל אחד ואחד כיוון שאשתו כגופו ולכן אינה מדליקה נרות.
זאת ועוד, המשנה ברורה (סימן תרע"ה סק"ט) מציין שלמנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליקים, לא נהגו נשים להדליק נרות (ואפילו רווקות) מאחר והן טפילות לגברים, וזו לשונו: "… ועיין בתשובת עולת שמואל סימן ק"ה דלדידן שמדליקין כל אחד בפני עצמו מכל מקום אשה אינה צריכה להדליק דהויין רק טפילות לאנשים ואם רוצים להדליק מברכות דהוי כשאר מצוות עשה שהזמן גרמא דיכולות לברך". טעמים נוספים ניתנו לכך שנשים לא נהגו להדליק נרות, כגון טעמו של החתם סופר שמאחר ועיקר המצווה הוא להדליק נרות "על פתח ביתו מבחוץ" ומאחר ו"כל כבודה בת מלך פנימה", אין שייכות לנשים במצווה זו.
בימינו שנשים אינן טפלות לגברים ואינן ישובות רק בירכתי ביתן, מן הראוי להחזיר עטרה ליושנה ולהדר כפשט משמעות הגמרא שהדלקת המהדרין מן המהדרין של כל אחד מבני הבית כוללת גם את הנשים. כאמור, מפשט דברי הגמרא עולה שראוי שגם נשים נשואות תדלקנה, מאחר והגמרא לא מחלקת ולהיפך הגמרא עוסקת בנשים נשואות שאף פוטרות את בעליהן. עם זאת, נשים נשואות שאינן מעוניינות להדליק יכולות לסמוך על הטעם שאשתו כגופו ולצאת ידי חובה ע"י הבעל. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל העיד שבאירופה נהגו הנשים להדליק (ואעפ"כ לא כפה את מנהגיו על אשתו) וכן הורה הגרי"ד סולוביצ´יק כמובא בספר "נפש הרב" ע"מ רכ"ו סק"ד: "…ורבנו אמר שאין לזה טעם ושמן הנכון שאף הנשים הנשואות ג"כ ידליקו לעצמן".
אם הבעל אינו עתיד לחזור לביתו באותו הלילה, תדליק עבורו אשתו בשעת ההדלקה ותוציא אותו ידי חובה, כמבואר בביאור הלכה תרע"ה ד"ה "אשה מדלקת". במקרה זה טוב שידליק גם בעלה ללא ברכה, וישמע ברכות ממישהו אחר אם יכול (ע"פ משנ"ב תרע"ז ט"ז). אם רוצה לברך בעצמו, לשיטת האשכנזים בלבד יכול לכוון שלא לצאת ידי חובה ע"י הדלקת אשתו ולברך על הנרות. הטעם להיתר הוא מאחר וע"פ מנהג המהדרין להדליק חנוכיות רבות בבית אחד ולברך על כל אחת ואחת, אין סיבה לחלק וגם אם מדליק חנוכיה נוספת מחוץ לבית זה כלול במצוות ההידור (משנ"ב תרע"ז ט"ו, ערוך השלחן תרע"ז ה´). מקור הדברים בשו"ת תרומת הדשן ק"א שכתב: "אמנם מטעם מהדרין אפשר ויתכן שפיר דמי להדליק בברכה … דכי היכא דיש הידור בנר לכל אחד ואחד בבית אחד, הכי נמי יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות…וכיון דאשכחן בתלמוד מהדרין, ומהדרין מן המהדרין, אין זה כמוסיף על התלמוד שהוא גורע".
אף אם הבעל עתיד לחזור לביתו אך יהיה זה בשעה מאוחרת בזמן שבו בני ביתו עתידים להיות ישנים, תדליק אשתו עבורו בזמן והוא ידליק לכשיגיע, בלא ברכה.
לסיכום:
ראוי להדר בכל בית שהנשים והבנות תדלקנה נרות חנוכה בכל יום. במקרים בהם הבעל אינו יכול להדליק כלל או שאינו יכול להדליק בזמן בו בני הבית ערים, אשתו מדליקה עבורו ומוציאה אותו ידי חובה.
אם הבעל בכל זאת מעוניין להדליק בברכה, לשיטת האשכנזים יכול הוא לכוון שלא לצאת ידי חובה ע"י אשתו וכך מותר לו לברך בעצמו. לשיטת הספרדים לא ניתן לעשות כן ולכן ידליק ללא ברכה.
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
ברכת הגומל לנשים
השאלה
אשתי צריכה לברך ברכת הגומל אך מתביישת לברך בפני גברים. האם מותר לה לברך בפני עשרה נשים?
תודה בכבוד חיים
התשובה
ברכת הגומל יש להגיד בקהל, שנאמר "וירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו״ ישנה מחלוקת בקרב הפוסקים האם נוכחות המניין הכרחית או שהיא רצויה לכתחילה אבל אינה הכרחית בדיעבד. חוסר הזמינות (או הנוחות) של מניין גברים לגבי נשים יכולה להסביר את ההמנעות של נשים רבות במשך הדורות מלברך ברכה זו. יש פוסקים הרואים בה רשות לנשים. רוב הפוסקים מחייבים נוכחות מניין בכדי לברך, אולם מבין פוסקי זמננו הרב יהודה הרצל הנקין פוסק שניתן לברכה בפני קהל נשים (שו״ת בני בנים חלק ד סימן ה׳). ליולדת הוא ממליץ לשמר את המנהג לברך בבית הכנסת. רבות שאינן רוצות לברך בבית הכנסת, בוחרות לברך בקרב בני המשפחה בברית או בזבד הבת.
מי שגמלכם טוב הוא יגמלכם כל טוב, סלה.
(התשובה התקבלה מהרבנית רחל שפרכר-פרנקל)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
תפילין לבנות
השאלה
שלום! אני בת 16 ולאחרונה חשבתי על זה שבעצם למה אסור לנשים להניח תפילין? הבנות של רש"י היו מניחות אז כנראה שיש איזשהוא היתר בעניין, אז רציתי לדעת אם באמת יש היתר כזה ובעצם מותר לבנות להניח תפילין? תודה רבה!!!
התשובה
אנו מזמינים אותך להסתכל בתשובתה של הרבנית רחלי שפרכר לשאלה דומה:
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
כתיבת מגילה על ידי אישה
השאלה
שלום,
האם מגילה שנכתבה על ידי אישה כשרה?
התשובה
אם היא יודעת כתב אשורית כדינו, מותר.
לפי חז"ל, אסתר בעצמה כתבה מגילה.
לומדים את זה מהפסוק במגילה : "ותכתוב אסתר המלכה בת-אביחיל, ומורדכיי היהודי את כל תוקף: לקיים, את איגרת הפורים הזאת השנית" (אסתר ט´ – כ"ט ).
הפרי מגדים סובר להתיר לאישה לכתוב מגילת אסתר כיוון שהיא חייבת בה.
הדעות העיקריות להתיר :
שולחן ערוך תרצ"א – סעיף א´ – ב´.
החיד"א מתיר גם בברכי יוסף תרצ"א – סעיף קטן ו´.
אוצר המכתבים של הרב יוסף משאש ח"ג סימן אלף תרי"ז.
(התשובה ניתנה מהרב יעקב אוחיון)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
זימון נשים וגברים בתוך המשפחה
השאלה
שלום,
שמעתי שהרב ברוך גיגי פסק שמותר לנשים להשלים לזימון בתוך המשפחה (לדוגמא אבא, אמא ובן). לא מצאתי את המקור בו הרב כתב את זה.
אז מה הדין? נשים יכולות להשלים זימון?
התשובה
אני חושבת שלשאלתך נכון לשלוח את המאמר של יונתן גרשון שעוסק בפרוטרוט בדיון המבוקש:
http://www.bmj.org.il/userfiles/akdamot/26/gershon.pdf
(התשובה ניתנה מהרבנית מיכל טיקוצ´ינסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
אמירת סליחות במנין נשים
(הרב בני הולצמן)
שאלה
אנחנו קבוצת נשים המעונינות לקיים מנין לקריאת סליחות בחודש אלול. רצינו לשמוע דעתכם בנושא
(סליחות כולל י"ג המידות וקטעים בארמית)
תודה
תשובה
ניכר משאלתך שכבר למדת את הנושא.
את פיוטי הסליחות אין מניעה כלל לומר בתפילת נשים.
את י"ג המידות אין לומר בלי מניין גברים. ויש פוסקים שהתירו "כקורא בתורה", כלומר בטעמים (הצעה: אפשר שבכל פעם שמגיעים לי"ג מידות, אחת המתפללות תאמר אותן בקול ובטעמים).
הקטעים הארמיים – אמנם יש שלא נוהגים לאומרם ללא מניין, אולם פוסקים רבים התירו (רוב הפוסקים בהתייחסם לסליחות ביחיד דיברו רק על י"ג מידות, ומכאן משמע שהתירו את הקטעים בארמית). אם מדובר על הסליחות האשכנזיות, אזי הקטעים בארמית הם מועטים. ונראה שעדיף לומר את תרגומם, בעיקר על מנת שיהיו מובנם יותר לקהל.
אין לומר את הקדיש בהתחלה ובסוף ללא מניין גברים.
(התשובה של הרב בני הולצמן – רב קיבוץ מעלה גלבוע)
ברכת הגומל בפני עשר נשים
השאלה:
לפני שבועיים עברתי תאונת דרכים. ב"ה למרות שהרכב נמחץ לגמרי, יצאתי כמעט בלי פגע. אני רוצה לברך ברכת הגומל, ורציתי לשאול האם אוכל לברך את הברכה בנוכחות עשר חברות שלי או שעליי ללכת לבית הכנסת ולברך דווקא שם? אציין שלא פעם כאשר ראיתי נשים בבית הכנסת מברכות מתוך עזרת הנשים את הברכה, חשבתי לעצמי שאותי זה היה מביך לברך כך את הברכה.
תוכן התשובה:
התשובה התקבלה מהרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום, רבנית בית הספר התיכון פלך ירושלים.
ב"ה שגמלך כל טוב ויצאת בשלום מתאונת הדרכים.
החובה ההלכתית לברך את ברכת הגומל מבקשת לעזור לנו לנתב את השמחה וההודיה הטבעיים שעולים בנו בעת הצלה מצרה לפני בורא עולם ולאומרם בפורום ציבורי.
בדרך כלל כאשר ההלכה מורה לנו לעשות דבר בפורום ציבורי כוונתה לפורום של עשרה גברים. ואכן גם בהקשר ברכת הגומל נראה מהפוסקים שזהו הפורום הטבעי לברכה, ואם כך עלייך לברך דווקא בפני גברים.
ובכל זאת, הפוסקים מתייחסים למקרה של אדם שהתחייב בברכת הגומל, ובירך את הברכה בפורום אחר, ומכריעים שבדיעבד יצא ידי חובה גם בברכה כזו (כך מכריע הטור), ובכל מקרה אסור לו לחזור ולברך את הברכה שנית במניין כי זו עשויה להיות "ברכה לבטלה" (כך כותב השולחן ערוך).
דבר פשוט הוא שגם נשים מחויבות להודות לקב"ה על הנסים שאירעו להם. ובכל זאת הפוסקים מזכירים שנשים לא נהגו לברך ברכת הגומל, ומסבירים זאת בתחושה פנימית של נשים של חוסר צניעות לעמוד ולברך בפני עשרה גברים.
כשמנסים לדייק מה יחסם של הפוסקים לתחושה הזו – אפשר לראות שיש מהפוסקים שדוחים את הבסיס ההלכתי שלה וקוראים לנשים להקפיד לברך את ברכת הגומל בפורום ההלכתי הרגיל, דהיינו בפני עשרה גברים (כך מזכיר הכנסת גדולה), אך יש מהפוסקים שדווקא מזדהים עם הבעייתיות שעשויה להיות בברכה בפני פורום גברי.
הלכה למעשה, כפי שהקדמנו, בדיעבד ניתן לצאת ידי חובת הברכה גם שלא בפני פורום גברי. כיוון שכך הפוסקים מכריעים שבמקרה שאישה חשה שלא בנוח לברך את ברכת הגומל בפני גברים – היא יכולה לברך את הברכה גם בפני נשים ולצאת כך ידי חובת ההודאה לקב"ה.
נדמה לי שאת תחושת חוסר הצניעות ניתן לתרגם או להרחיב גם לתחושת המבוכה שאותה את מתארת, ואף לרצון לברך את הברכה ולהודות לקב"ה בפורום נשי שבו את מרגישה בנוח ובנעימות.על כן על אף שכאמור מעיקר הדין ברכת הגומל צריכה להיעשות בפני עשרה גברים – תוכלי לבחור, ואולי גם ישנה עדיפות בבחירה זו – לברך את הברכה בפורום נשי שהוא טבעי יותר עבורך.
בברכה,
חנה
******************************************-
לעיון נוסף
תשובה מורחבת:
מעיקר הדין ברכת הגומל צריכה להיאמר בנוכחות עשרה גברים.להסבר הדין לכתחילה נראה את מחלוקת הטור והשולחן ערוך בעניין זה. במסכת ברכות עוסקת הגמרא בשלל מצבים בהם חל חיוב על האדם לברך ולהודות לקב"ה. בדף נד ע"ב מובאת אמירה משמו של האמורא אביי שלומד מהפסוק "וירוממוהו בקהל עם" שהברכה שעניינה הוא לתת שבח והודאה לקב"ה, צריכה להיאמר בפני עשרה. בפשטות כאשר ההלכה דורשת פורום של עשרה לעניין כל שהוא, ההתייחסות היא לפורום של עשרה גברים שמוגדרים בלשון הפסוק: "עדה" או "קהל" כלומר עשרה גברים. האם הדרישה של אביי בגמרא היא הכרחית לברכת הגומל? בכך נחלקו הטור והשולחן ערוך. רבי יעקב בעל הטורים פוסק בסימן רי"ט: "ואם בירך אפילו בפחות מעשרה אין צריך לחזור ולברך", כלומר הטור פוסק שניתן לצאת ידי חובה גם אם לא עומדים בדרישתו של אביי לעשרה ולכן אין צורך לחזור ולברך שנית את הברכה. רבי יוסף קארו כותב בשולחן ערוך: "ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא" אמנם הוא מזכיר את שתי השיטות, אך כאשר כותב מרן השולחן ערוך "יש אומרים ויש אומרים", בדרך כלל הוא מתכוון לפסוק הלכה כדעה המובאת ב"יש אומרים" האחרון. בהקשר שלנו: עקרונית פוסק רבי יוסף קארו, שלא יוצאים ידי חובה בברכת הגומל שנאמרת בפני פחות מעשרה. ובכל זאת בסוף ההלכה מוסיף השולחן ערוך: "וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות", תוספת זו מלמדת שגם לדעתו של השולחן ערוך, שחושב שעקרונית חובה לברך את ברכת הגומל דווקא בפני עשרה, עדיין כנראה יוצאים ידי חובה גם בפורום אחר, וממילא כיוון שיש כאן ספק ו"ספק ברכות להקל" – אל לנו לברך שנית בשם ומלכות.
עד כאן ראינו שלכתחילה אין לברך אלא במניין של גברים, אולם יוצאים ידי חובה גם אם הברכה נאמרת בפני פורום אחר. לגבי נשים הפוסקים דנו דיון נוסף.
הדיון מתחיל ממנהג שמוזכר בפוסקים שנשים לא בירכו הגומל. הכנסת הגדולה (אחד מנושאי הכלים על הטור) מביא את המנהג ויוצא נגדו. הוא רואה בעיה גדולה בכך שנשים לא מברכות ברכה זו שהן חייבות בה. לדעת הכנסת הגדולה אין בעיה שאישה תברך במניין גברים כשהיא עושה זאת בצניעות מעזרת הנשים. לאחר מכן הוא מוסיף שאישה שבכל זאת אינה יכולה לברך בפני אנשים, תברך שלא בפני עשרה, אך ראוי שתקפיד לעשות זאת "בפני איש אחד או נשים". בדברים אלו מגדיר הכנסת הגדולה שיש משמעות הלכתית לפורום של נשים שבפניו מברכת אישה את ברכת הגומל, הגם שלדידו טוב יותר שאישה תברך בפני עשרה גברים. האליה רבה מזכיר אף הוא את מנהג הנשים שלא לברך הגומל, אך מעדיף את הפתרון שמזכירים גם פוסקים אחרים כמנהג נפוץ, והוא שהבעל יברך עבור אשתו את ברכת הגומל בבית הכנסת.
בספרי הפסיקה האחרונים המשנה ברורה וערוך השולחן מובא דיון זה להלכה. המשנה ברורה (רי"ט, סעיף קטן ג´) מזכיר את המנהג שלא לברך מטעמי ´דרך ארץ´ ומביא את ההצעה של הכנסת הגדולה בנוסח קצת אחר: "ויש שכתבו שמכל מקום נכון הוא שתברך בפני עשרה, על כל פנים בפני נשים ואיש אחד". הכנסת הגדולה כתב שאישה יכולה לברך בפני איש אחד או בפני נשים, ואילו המשנה ברורה כותב שאישה יכולה לברך בפני איש אחד והשאר נשים. גם ערוך השולחן מזכיר את מנהג הנשים שלא לברך את ברכת הגומל, ועל אף שהוא קובל עליו, הוא חותם את הדברים בהצדקת המנהג מטעם הצניעות: "ולברך בפני אנשים אינו מדרך ארץ ולכן נמנעו מזה" ונראה שמוצא היגיון בטעם זה.
העולה מדברי המשנה ברורה וערוך השלחן הוא שאולי יש צד לצדד ולהעדיף שברכת הגומל של נשים תיעשה בפני נשים וזאת מטעמי צניעות ודרך ארץ. האם גם ללא קשר לעניין הצניעות יש צד להעדיף שאישה תברך לפני נשים?
לדעתי כן, ומחשבה זו קשורה למהותה של ברכת הגומל, המיועדת לבטא רגש של תודה, התרגשות ושמחה לקב"ה על הצלה שחווינו בחיינו. במובן זה, ברכה הנעשית בבית הכנסת ונאמרת מאחורי מחיצה, כאשר הציבור העונה לברכה איננו זה שבאופן טבעי אנחנו מרגישות חלק אינטגרלי ממנו – עשויה לעתים להחמיץ את האפשרות לרומם את הברכה מרמת החובה ולתת לה את ´המנגינה´ המתאימה לה. הרצון של אישה לברך את הברכה במעמד בו היא מרגישה בנוחות וממילא יכולה לתת למילים מצע והקשר של הודאה משמעותית לקב"ה – יכול להיות גם הוא מניע לצדד ולהעדיף שאישה תברך את הברכה בפני נשים.
לכן נראה שבמידה ואישה חשה שלא בנוח לברך את ברכת הגומל בפורום גברי בבית כנסת או במקום אחר, תוכל לברך את הברכה ולהודות לקב"ה על הנס שקרה לה בנוכחות חברותיה.
בשולי הדברים, ייתכן שניתן לדון בשאלה זו בהיבט נוסף. האם נשים יכולות להיחשב מניין במצבים מסוימים? ישנם שני צרכים שונים להם נדרשת נוכחות של עשרה: לדבר שבקדושה, וליצירת ציבוריות. בפסיקת ההלכה אנו מוצאות מספר הקשרים שבהם ניתן תוקף הלכתי למניין נשים. הרב עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר ח"ד או"ח סימן ט), פוסק שעשר נשים הן ציבור לעניין קידוש ה´. הבן איש חי מכריע למעשה שלעניין הדלקת נרות חנוכה בבית כנסת שנעשית מדין "פרסום הנס", ניתן להדליק בברכה גם כאשר יש בבית כנסת רק עשר נשים (שו"ת רב פעלים, ח"ב, שאלה ס"ב). וכן לעניין ברכת "הרב את ריבנו" שנאמרת רק בקריאת מגילה בציבור, העיר המהדיר על "מקראי קודש" לרב פסח צבי פרנק (סימן ל"ה, הערה 3), שכיוון שהצורך בעשרה הוא מטעם פרסום הנס, אף נשים בכלל זה, ועל כן גם מניין נשים הקוראות מגילה יכולות לברך את ברכת "הרב את ריבנו". ניתן להציע שמאחר שברכת הגומל קשורה גם היא להודאה על נס, אולי גם בה הצורך בעשרה הוא מצד ציבור, ואם כן ברכה בפני עשר נשים תהיה מותרת אף לכתחילה.
מקורות:
1. ברכות דף נד ע"ב
אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא… מאי מברך? אמר רב יהודה ברוך גומל חסדים טובים אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב "וירוממוהו בקהל עם" וגו´ מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנאמר "ובמושב זקנים יהללוהו". מתקיף לה רב אשי ואימא כולהו רבנן? מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב. ואימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן? קשיא. רב יהודה חלש ואתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון יתי מלאודויי והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה דהוו בי עשרה והא איהו לא קא מודה לא צריך דעני בתרייהו אמן.
2. שערי אפרים, פתחי שערים שער ד´ סעיף כ"ח
שדעת רוב הפוסקים שאשה צריכה לברך או שיאמר לה בעלה "ברוך אשר גמלך.." ותענה "אמן". ונראה שכן יש לעשות גם אם אינה יולדת רק היתה חולה ונתרפאת יש לעשות כן שמעיקר הדין חובה זו על הנשים כאנשים. וקיצרתי אחרי שאין נוהגין כן מחמת הדעת קלה מזלזלין ומקילין בה כמו שמקילין בכמה עניינים וכיוון שקרוב שלא ישמעו מאמר שלא הורגלו בכך מוטב יהיו שוגגין וכו´.
3. ערוך השולחן או"ח סימן רי"ט סעיף ו
קטן אין לו לברך ברכה זו, ונשים נהגו שלא לברך, ואין בזה שום טעם ורק מפני שהמנהג הוא לברך בעת קריאת התורה לכן מדמים שאין הנשים חייבות בברכה זו, ולכן נכון שיברכו. ואולי מפני דכתיב: "בקהל עם", ונשים לא מקרו קהל, ולברך בפני אנשים אינו מדרך ארץ, ולכן נמנעו מזה.
4. משנה ברורה על סימן רי"ט סעיף קטן י"ז
וכ"ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל וכשהיא תענה אמן על ברכתו יוצאת בזה ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב. ואם בירך שלא בפניה יאמר שגמל לאשתי כל טוב ואם הוא מברך על אביו [או רבו] יאמר בא"י אמ"ה שגמל לאבי [או לרבי] כל טוב ואם בפניו יאמר שגמלך כל טוב.
5. מגן אברהם על אורח חיים סימן רי"ט הקדמה לסימן
בכנסת הגדולה תמה "למה אין הנשים מברכות ברכה זו ואי משום דבעי עשרה הא בדיעבד סגי בלא עשרה ולכן תברך בפני איש אחד או בפני נשים" עכ"ל. ואפשר שמנהגן מפני שסבירא ליה שברכות אלו רשות.
6. משנה ברורה על סימן רי"ט סעיף קטן ג´
עוד כתבו דקטן אינו מחוייב להודות [ואפילו מצד מצות חינוך] וגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה זו וכתבו האחרונים הטעם משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה וכדלקמיה ולא אורח ארעא לאשה. ויש שכתבו דמ"מ נכון הוא שתברך בפני עשרה עכ"פ בפני נשים ואיש אחד.
7. שולחן ערוך אורח חיים סימן רי"ט סעיף ג
צריך לברך ברכה זו בפני עשרה ותרי מינייהו רבנן דכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו ואם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך ונהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות.
8. ביאור הלכה ד"ה "לא יצא"
עיין בטור דהביא ראיה מדקאמר אביי בלשון צריך משמע דהוא רק למצוה בעלמא ובבה"ג משמע דחיובא יש בזה ע"ש אמנם הרא"ה דעתו בהלכותיו כהטור ע"ש. ודע דמדברי המחצית השקל ברי"ש הסימן משמע דלדעה אחרונה אם מברך בלא עשרה הוי ברכה לבטלה דלא נתקנה כלל בלא עשרה וא"כ לדבריו כיון שהמחבר לא הכריע בפלוגתא זו א"כ ממילא אינו רשאי לברך בלא עשרה אבל דעת רע"א בחידושיו דאפילו לדעה אחרונה אינו אסור לברך בלא עשרה דרך שבח והודאה דלא גרע מאדם דעלמא שמברך על חבירו ברכה זו אע"ג דלא נתחייב כלל וכמ"ש בהג"ה בס"ד וכ"ש איהו גופיה אלא דאם יזדמנו לו אח"כ עשרה צריך לברך עוד הפעם דרך חובה לדעה אחרונה ואמנם לכתחלה יש ליזהר שלא לברך בלא עשרה אפילו דרך שבח והודאה דאם יזדמן לו אח"כ עשרה לא יוכל לברך פעם שני דרך חובה דשמא קי"ל כדעה ראשונה וכבר יצא ע"ש [אכן אם כוון בהדיא שלא לצאת בהברכה אפשר דלכו"ע יכול לחזור ולברך דאפילו למ"ד מצות א"צ כוונה היינו בסתמא אבל לא בכוון בהדיא שלא לצאת ועיין]:
ברכה של אשה בחופה
השאלה:
מהו מקור האיסור על נשים לברך בחופה?
התשובה:
התשובה ניתנה על ידי הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום ורבנית בבית ספר פלך בירושלים.
שלום רב,
כאשר לומדים את הסוגיה במסכת כתובות, ניתן להעלות כיוונים שיאפשרו לנשים לברך את ברכות השבע ברכות בחופה, אך להלכה נפסק שהן אינן יכולות לעשות זאת.
אסביר דברי: הגמרא במסכת כתובות מצטטת ברייתא האומרת: "מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה" ובהמשך כתשובה לשאלה: "מאי מברך?" מביא רב יהודה את שבע הברכות שאנחנו מברכים בחופה. כאשר מנסים לחשוב מה תפקידן של הברכות בתוך מעמד החופה וממילא מי הוא זה שאמור לברך אותן, עולים שני כיוונים מרכזיים:
א. מפירושו של רש"י לסוגיה נשמע שהברכות הן מעין איחול ותפילה שמברך הקהל את הזוג הצעיר, כלומר הברכות הללו הן חובתו של הציבור,
ב. לעומת זאת ממקור מקביל במסכת כלה נשמע שתפקיד הברכה הוא דרמטי הרבה יותר והוא המתיר לחתן ולכלה לחיות זה עם זו, כלומר הברכות הללו הן חובתו של החתן.
לכאורה, אם נבין את תפקיד ומשמעות הברכות כמו העולה ממסכת כלה, מי שאמור היה לברך אותן הוא החתן עצמו.. זו מציאות שאני מניחה שגם לך לא יצא להיתקל בה מעולם.. זאת בגלל שהמברכים יכולים לברך את הברכה עבור החתן מדין "ערבות" שמאפשר לי לברך ברכה לאדם אחר אף על פי שאני לא מחויבת בה כרגע (מה שמוכר בביטוי: "כל ישראל ערבים זה לזה" שהוא למעשה יסוד הלכתי חשוב), ממש כמו שעושה הרב המסדר את החופה בברכת האירוסין ("שאסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו..") שהיא בוודאי חובתו של החתן.
האם אשה יכולה גם היא לברך את הברכה עבור החתן ולהוציאו ידי חובה? לחלק מהשיטות אין דין ערבות בין נשים לגברים (שיטת הרא"ש במסכת ברכות) ועל כן בברכה קריטית כל כך, שעל פי העולה ממסכת כלה, אם היא לא נאמרת כהלכה החתן והכלה נשארים אסורים זה לזו כמו בזמן איסור נידה, חששו לשיטתו של הרא"ש שאשה לא יכולה להוציא גבר מדין ערבות, ואזי אם היא תברך את הברכות הללו החתן לא יצא ידי חובתו.
כאמור, בסוגיה עולה גם אפשרות אחרת להבנת תפקיד ומשמעות הברכות: רש"י סובר שהברכות הן חובתו של הציבור ותפקידן הוא לאחל ולהתפלל שחיי הזוג החדש יעלו יפה – אם כך, נצטרך לדון האם נשים הן בכלל הציבור או לא..
בעניינים המוגדרים הלכתית כדבר שבקדושה (כמו נשיאת כפיים, קדושה וקדיש, אמירת "ברכו" וכדומה) פשוט הלכה למעשה שנשים לא נכללות בהגדרת ציבור, לעומת זאת בעניינים הלכתיים בהם הצורך בעשרה נובע מעניינים אחרים כמו פרסום הדבר או "ברוב עם הדרת מלך" יש שהגדירו שאף נשים נספרות ונכללות בהגדרת הציבור (על כך ביתר פירוט בהרחבה).
האם ברכת שבע ברכות בחופה מוגדרת כדבר שבקדושה וממילא נשים לא נכללות בהגדרת הציבור שצריך ויכול לברך אותן? צריך לומר ביושר שברכה זו לא אוזכרה במפורש במשנת מגילה שמנתה את ענייני "דבר שבקדושה" ושגם מדברי ערוך השלחן (אבן העזר, סימן ס"ב, סעיף י"א) עולה שהצורך בעשרה בברכה זו נובע מ"דרך כבוד" ואזי יש מקום להכליל גם נשים בהגדרת ציבור. ובכל זאת המנהג המקובל וגם דרך המלך במקורות ובפסיקה גם ברכת חתנים – הצורך בעשרה נובע גם הוא מהדרישה לקהל שהיא ככלל קשורה להגדרת דבר שבקדושה וממילא לא מכלילה נשים בתוכה
שאלתך התייחסה לאפשרות נשים לברך את שבע הברכות של החופה ולכך התייחסתי בתשובתי, ובכל זאת כדאי להזכיר שביחס לאותן ברכות עצמן, כאשר הן נאמרות בהמשך שבעת ימי המשתה – הדיון ההלכתי פשוט הרבה יותר. לגבי הברכה האחרונה: "אשר ברא ששון ושמחה" שיכולה להיאמר גם ללא עשרה, אלא רק בנוכחות שלושה – נראה לי פשוט שאין צורך בנוכחות גברים דווקא על מנת לאומרם וברור שגם אשה יכולה לברך אותן (כך כתבו פוסקים רבים נוספים בני זמנינו), וגם לגבי שאר הברכות פסק הרב יהודה גרשוני שהיה תלמידו של הרב קוק, שכאשר נוכחים במקום עשרה גברים – אשה יכולה לברכם. (הפנייה לדבריו בהרחבה)
בשולי הדברים אני מבקשת להוסיף הרהור: הדיון ההלכתי כמו גם מסורת המנהג לא מאפשרים לנשים לקחת חלק פעיל במעמד החופה. נקודת מוצא זו יכולה להותיר אותנו מתוסכלות וכועסות שהרצון לשתף נשים יקרות ומשמעותיות בחיינו ברגע המיוחד הזה – לא יכול לקבל ביטוי. מתוך הזדהות עם התסכול הזה, אני מציעה לחפש דרכים אחרות שפשוטות יותר מבחינה הלכתית (ויש לדון בכל הצעה כשלעצמה) אך מאפשרות לרצון הכנה והבריא הזה לבא לידי ביטוי. כמדומני, שכאשר החידוש נעשה מתוך שדה של קדושה ויראת שמיים – על אף החידוש שבו – הוא יכול להתקבל בברכה.
מקורות להרחבה:
1. כתובות דף ז ע"ב – ח ע"א
תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות מאי מברך אמר רב יהודה בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה ברוך אתה ה' אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא"י משמח חתן עם הכלה
2. רש"י ד"ה "משמח חתן וכלה"
ובאחרונה משמח חתן עם הכלה לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שמתפללים ומברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין לחתום בה משמח חתם עם הכלה דמשמע איש באשתו אלא ברוך ה' משמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב ובאחרונה שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה:
3. מסכת כלה פ"א ה"א
כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה, אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה. ומניין לברכת חתנים מן התורה, שנאמר: 'ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו"
4. ערוך השולחן, אבן העזר, סימן ס"ב סעיף י"א
אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין ולא עבדים והחתן מן המניין דכיון דהם ברכות שמחה והוא שרוי בשמחה למה לא יהא מן המניין בין כשאומרים אותם בשעת נשואין ובין כשאומרים אותם בהמשתה אחר ברכת המזון ואף על גב דלאו דבר שבקדושה הוא כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה מ"מ כיון דאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים ומזכירין בניין ירושלים אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה [ע' מגילה כ"ג ב] וילפינן לה מקרא דבועז דכתיב ויקח עשרה אנשים וגו'
5. שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן סב סעיף ד'
אין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין, בין כשאומרים אותה בשעת נשואין בין כשאומרים אותה אחר ברכת המזון; אבל כשאין אומרים אחר ברכת המזון, אלא ברכת אשר ברא, אינו צריך עשרה. ומ"מ ג' בעינן.
6. רמב"ם הלכות ברכות פ"ב ה"ט
בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים
7. הכללת נשים כחלק מציבור
כך לדוגמא דן הרב צבי פסח פרנק לעניין ברכת "הרב את ריבנו" בקריאת מגילה לנשים שלמרות שזו ברכה הנאמרת רק בציבור, גם נשים מוגדרות כציצבור לעניין זה. וכן לדוגמא: הרב עובדיה ביחס להגדרת פרהסיא בחילול ה' והבן איש חי לעניין הגדרת עשרה לבקשת מחילה או הדלקת חנוכיה בבית כנסת. ועייני בקישור המצורף בתשובתי בעניין ברכת הגומל לפני עשר נשים שם הרחבתי יותר בנקודה זו:
http://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%9A-%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9E%D7%9C-%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D/
8. חכמת גרשון, עמודים קסה-קסז
הנה בשאלת זוג צעיר העומדים להתחתן וחברים יקרים שלהם יערכו סעודת מצווה לכבודם כמה ימים אחרי החופה, והם רוצים לכבד אחת מהבנות שהיא ידידה של החתן והכלה באחת משבע ברכות.. ותגרם שמחה גדולה אם יכבדו אותה בחורה באמירת אחת מהברכות. ובאמת ידעוע שמדוקדקים מאד דברי הרמב,ם והשו"ע ואם כן יש להתייחס לשה ששניהם פסקו שעבדים וקטנים אינם מברכים ברכה זו והשמיטו נשים למרות שתמיד מזכירים נשים עבדים וקטנים בחדא מחתא.. אבל נשים לא רק שיש להם ערבות במצוות קידושין ושמחת חתן וכלה אלא שהן מחויבות כהאנשים באמירת השבע ברכות שהסביר הגאון רבי משה פיינשטיין (אגרות משה, או"ח אות נ"ו) שברכת חתנים קשור לברכת הזימון שאי אפשר לברך אחת בלי השנייה, הן לברכת "אשר ברא" בזימון של ג' וכן לשבע ברכות בזימון של י', וידוע שנשים הסועדות עם האנשים חייבות בברכת הזימון ואם כן הן חייבות בברכת החתנים כמו האנשים, יוצא שמעיקר הדין הן יכולות לברך… אך באמת יש כמה עובדות הלכתיות המעכבות אשה מלהיות המזמנת שאינן שייכות לכיבוד האשה באחת משבע ברכות: (1) מעיקר הדין המזמן בנוסף לזה שהוא מברך ברכת הזימון צריך להוציא יתר האוכלים ידי חובתם בברכת המזון ואנשים חייבים מדאורייתא בברכת המזון ונשים ספק אם חיובןן מן התורה או מדרבנן… אבל בשבע ברכות דווקא משתמשים בשתי כוסות לחלק את שתי הקדושות ווברכת שבע הברכות שעכשיו נפרדו מברכת המזון יש לנשים אותו חיוב שיש לאנשים (2) וגם אין לחוש לזה שאנשים ירגישו גנאי בזה שהם יוצאים ידי חובתם ע,י אשה כי מעיקר הדין אפילו אין צריך לכוונה בין הנוכחים והמברך . (3) ועוד אין להשוות את המברך למזמן שהוא מייצג את המציאות שהסועדים קבעו לעצמם לאכול בחבורה אחת ולטעון שאין קביעות לנשים לאכול אצל אנשים ואם כן כמוש היא לא תזמן להם היא לא תברך שקביעות בסעודה אינה מעכבת ברכת שבע ברכות שמעיקר הדין אפילו מי שלא טעם כלל בסעודה יכול לברך (4) וגם אין לחוש שהרשות שאשה תברך יביא לידי פריצות שהרי היא יכולה להיכנס יחד עם הכלה בין האנשים אחר הסעודה כשמברכים ברכת המזון והמצב לא יותר פרוצה ממסיבה שעושים להולדת בן או בת שהאם יכולה להיכנס בין האנשים ולברך ברכת הגומל.. כמובן אם העובדה שאשה מברכת תעורר מחלוקת ואי נעימות בין הסועדים יותר טוב שהיא לא תברך שלא נגרם שפעולה שצריכה להביע השמחה של הילולא תביא לידי מחלוקת אבל היות שכל הנוכחים מחויבים בשמחת חתן וכלה והחתן והכלה בוחרים לכבד במי שישמח ליבם קשה להאמין שמישהו יתנגד שיכבדו באמירת אחת מהברכות בחורה שמותר לה לברך, ואין לחוש שברכת הבחורה תפתח פתח לאלו שפורצים גדר ומצטרפים נשים ל"מנין" כנגד ההלכה שבגלל שהם מתירים את האסור אין לנו לאסור את המותר.. ויש להוסיף שכל זה נאמר אך ורק לשבע הברכות שמברכים אחרי הסעודה שבאלו הברכות דקדקו הרמב"ם והשו"ע לא להוציא נשים מאלו שמברכים וכמובן אין יכולים לצרף נשים למניין העשרה שצריכים לברך ברכת חתנים ואשה אע"פ שהיא חשובה אינה נחשבת לפנים חדשות וגם לא תזמן
שאלות בנושא פסח
רחצה ביום טוב
השאלה
בכל חג מחדש, ובעיקר שרוב החגים חלים בימים חמים, אנחנו פותחים שוב את הדיון לגבי מקלחת. אמא שלי זוכרת שבבית הוריה בחו"ל לא נהגו להתקלח בשבתות ובחגים, אבל מצד שני גם באמצע השבוע לא התקלחו בכל יום. אני ממש אשמח לדעת אם יש בזה הלכה מסודרת. תודה
התשובה
שלום מיכל, את מעלה שאלה חשובה, שקשורה לנורמות החברתיות המקובלות בציבור, ושנקבעת גם על פי השאלה מהן דרכי ההתנהגות הרווחות. לשאלת המקלחת בימינו ישנו בסיס רחב להיתר, בעקבות השתנות נורמות ההתנהגות. בעקבות כך, אומר קודם בקצרה שמותר לאדם להתרחץ ביום טוב.
וכעת אסביר את דבריי בהרחבה –
יום טוב מהווה מעין מצב ביניים בו אנו נוהגים איסור מלאכה בדומה לשבת, אך גם מותרים במלאכות שונות כביום חול: כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם, אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם (שמות יב, טז). אמנם התורה הגדירה את היתר המלאכה לצורך אוכל נפש בלבד, אך חז"ל הרחיבו את ההיתר לצרכים נוספים מלבד אכילה.
למדנו מן הפסוק, שכל מלאכה הנדרשת לצורך אוכל נפש ביו"ט, מותרת, ובתוך כך גם הבערת אש. לשיטת בית הלל (במס' ביצה י"ב, ע"ב), מתוך שהותרה הבערה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך. כלומר, מותר להבעיר אש גם שלא לצורך בישול.
הגמ' (כתובות דף ז, ע"א) מביאה דיון בגדרי המלאכות המותרות ביו"ט, ומעלה את השאלה האם מותר לעשות מוגמר (שריפת בשמים לשם ריח נעים) ביום טוב, על פי הכלל שהבאנו. לכאורה, זוהי מלאכה מותרת ביו"ט אף שאין זה לצורך אוכל נפש, אולם מתוך התבססות על הפסוק: "אך אשר יאכל לכל נפש", למדו, שהיתר המלאכה מסוייג רק לדבר השווה לכל נפש. זאת אומרת, שצורך ייחודי לאנשים מועטים, אסור, ומכיוון שהמוגמר אינו מהנה את כל בני האדם, ואינו רווח אצל כולם, הוא אסור ביו"ט, וכן נפסק בשו"ע (או"ח, סימן תקי"א, סעיף ד'). מכאן מובן הכלל, שמידת היותם של מנהגים רווחים ומקובלים בציבור תגדיר את ההיתר או האיסור לעשיה ביום טוב.
כיוון חשיבה אחר בנושא שהעלית, נעשה מתוך השוואה לדיני הרחצה בשבת, ולא במסגרת המלאכות המותרות ביום טוב. זאת משום שמדובר במעשה ייחודי, שנאסר בנסיבות היסטוריות, ויתכן שיש כאן היקש בין שבת ובין מועד.
בעניין הרחצה בשבת, הדבר נאסר מסיבות שונות, כגון: גזירת הבלנים, שמא יחממו מים בשבת (שבת, מ' ע"א), ומתוך כך נאסרה אפילו רחצת איבר איבר (אם רוחץ את רוב הגוף) במים שחוממו מערב שבת, (שו"ע, או"ח סי' שכ"ו, סעיף א'), סחיטת השיער, טלטול המגבת (ביצה, י"ז, ע"ב), טפטוף מים מחוץ לארבע אמות, (שבת מ', ע"ב) ועוד. בימינו נהוג להתרחץ בבתים ולא בבתי המרחץ, מה שמייתר את רוב החששות הללו (ראי למשל רש"י שבת לט, ע"ב ד"ה: בכלי), אך נאסרה רחצה במים שחוממו בדוד חשמלי, משום בישול המים שבדוד, וכן בישול הקרים הנכנסים לתוך הדוד (אלא אם כן המים חוממו לפני כניסת השבת, וכעת הם בטמפרטורה נמוכה, כך שאין בכוחם לבשל), ורבים מתירים רחצה בשבת במים שחוממו ע"י דוד שמש (ראי תשובתי בעניין).
יתר על כן, כבר השו"ע (או"ח, סי' ש"ז, ס' ה') מתיר למי שמצטער, לרחוץ בשבת, ולבקש לצורך כך מגוי לבצע עבורו איסורי שבות, ורעק"א (שם אות ג) כתב: משמע דמצטער מותר לרחוץ אפילו [כל] גופו בחמין שהוחמו מערב שבת, וקיל יותר משאר שבותים, כיוון שהוא [אסור] רק מכח גזרה [הבלנים]. וכך נפסק גם בביאור הלכה. כיום מתירים רוב הפוסקים לרחוץ בשבת במים שחוממו מערב שבת, או בדוד שמש (כגון רעק"א ובה"ל לסימן שכו ס"א, שש"כ, פרק י"ד ס"א מתיר לרגילים להתרחץ בכל יום, או לחולים, פניני הלכה שבת א פרק יד, אות ח).
לגבי יו"ט, יש מי שנקט בכיוון של מלאכת יום טוב, ויש מי שהישווה לרחצה בשבת. השו"ע הביא את דין הגמ' (סימן תקי"א, ס' א-ב) שמותר לעשות ביו"ט מדורה כדי להתחמם כנגדה, וכן לחמם מים לצורך רחיצת פנים, ידיים ורגליים, אך לא לרחיצת כל הגוף, ואפילו אם אין רוחצים את כולו בבת אחת, אולם השו"ע לא נימק מדוע כתב כן. הרמ"א הביא טעם לשיטתו, מכיוון שזה נהוג אצל מפונקים ומעונגים בלבד, וכוונתו, שאינו שווה לכל נפש (על פי שבת מ' ע"א). כך סוברים גם התוס', הר"ן והמאירי (ביצה כ"א, ע"ב), מרדכי (ביצה פרק יום טוב רמז תרפ), החינוך (מצוה רצח סעיף ה), ערוה"ש (או"ח סי' תקיא ס"ב), שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תקיא סעיף א), משנה ברורה (שם סק"י) וחיי אדם (חלק ב-ג כלל צה סעיף י) יוצא מכך שהמחמם מים לצורך רחצת כל הגוף ביו"ט, עובר על לאו דאוריתא. לעומת זאת דעת הגאונים, הרי"ף (ביצה יא ע"א), הרמב"ם (הל' יום טוב, פרק א', הט"ז), וסמ"ג (לאוין סימן עה) – שאין בזה איסור דאוריתא, אלא בדומה לשבת, נאסר רק משום גזירת המרחצאות, כלומר, הרחצה עצמה מותרת כאכילה ושתיה, אך בשבת היא נאסרה כדי להימנע מחימום מים האסור בשבת, ובה בלבד.
ראינו אם כן, שני כיווני היתר: האחד – מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך אוכל, ובלבד שתהיה דבר השווה לכל נפש, וכאן יש לשאול, האם רובנו נוהגים להתרחץ בכל יום, והשני – כל צרכי הגוף והנאותיו נחשבים כאוכל נפש. מכיוון שכך, מותר לחמם מים לצורך רחצה ביום טוב, וממילא גזירת הבלנים אינה מועתקת משבת ליו"ט.
לכן, נראה שבימינו יש להתיר רחצה בימים טובים, שכן גזירת הבלנים אינה חלה על רחצה בבית פרטי, ומשום היותה שווה לכל נפש, ולא שייכת למפונקים בלבד. בזמננו תנאי ההיגיינה השתפרו ביותר, וכולם נחשבים כאיסטניסטים ביחס לקריטריונים המקובלים בגמרא ובפוסקים (בעיקר באירופה הקרה), ופוק חזי מאי עמא דבר, אנו מתקלחים בכל יום, ואדם המזיע חש חוסר נוחות רבה, עד כדי פגיעה בעונג החג. מכיוון שכך, הרחצה נחשבת כמעשה יומיומי, בחול ובחג, ולכן מותרת. מבין פוסקי דורנו, הובא בשמירת שבת כהלכתה, בשם הרב ש"ז אויירבך (פרק יד סעיפים ג, ז, ובהערה יג שם), כי מים שהתחממו בדוד שמש דינם כמים שהוחמו בערב יום טוב, ולכן מותר לשיטת השו"ע לרחוץ בהם את כל הגוף ביום טוב, מעבר לכך, מעלה הכותב שאלה (שם בהערה כא) מדוע בימינו אסור עדיין לרחוץ את כל הגוף, הרי זה שווה לכל נפש, ולכל אדם ישנה בביתו מקלחת (אמנם הוא אינו משיב על תהיה זו). לגבי מים שחוממו ביו"ט באמצעות דוד-שמש או דוד-חשמלי עם שעון-שבת שהופעל לפני החג, מתיר הר"ע יוסף (חזון עובדיה, שבת, ח"ו עמ' פז, וילקוט יוסף שבת ד סימן שכו), וכך גם נפסק להיתר בפניני הלכה (מועדים פרק ה סעיף י).
בסיום הדברים אעיר, שיש להיזהר מסחיטת השיער והמגבת, ולהימנע משימוש בספוג בשל סחיטתו. כמו כן יש להשתמש בסבון נוזלי, לאוסרים סבון מוצק בשבת (מדין ממרח או נולד).
הרחבה:
חשוב לציין שהרי"ף וכן הרמב"ם, וככל הנראה אף השו"ע (או"ח, סי' תקי"א, סעיפים א'-ב') אינם מתייחסים כלל לקריטריון של "דבר השווה לכל נפש", ובנושא הרחצה כתב רמב"ם: רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה. ומכאן הוא מתיר לחמם מים לרחיצת פניו, ידיו ורגליו, אולם ברחצת כל הגוף- מקיש הרמב"ם משבת ליו"ט, ואוסר בשל הגזירה. (ואת המוגמר שאסרה הגמ', הוא אוסר משום איסור מכבה). לגבי מים שהוחמו מערב יום טוב- מתיר השו"ע לרחוץ כל גופו, ואילו הרמ"א אוסר כמו בשבת.
המשנ"ב דן בהבערת אש שלא לשם בישול, והביא את פירוש הרמב"ם להיתר- שגם כל דבר הגורם הנאת הגוף, נכלל בהגדרת אוכל נפש, (אך הוסיף את התנאי שיהיה שווה לכל נפש). וזו הסיבה להתיר לעשות מדורה או להדליק תנור כדי להתחמם. גם הרשב"א והר"ן (שבת לט ע"ב) כתבו שכל צרכי הגוף, מותרים ביו"ט אף ללא ההיתר של "מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך", וכן כתב המג"א בסי' תק"א, סק"ג. גם הה"א שהובאה בגמ' להתיר את המוגמר, מוכיחה למעשה שהגדרת "אוכל נפש" כוללת גם הנאת הנפש, אלא ש'אוכל' ממש, מותר בהכנה גם כאשר אינו שווה לכל נפש, ואילו הנאות הגוף מותרות רק בדבר הרווח בשימוש.
בברכה,
עידית
הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.
הכשרת מולטיקייק לפסח
השאלה:
שלום,
מולטי קייק הוא מעיין טוסטר לחיצה כאשר הפלטות שבאות במגע עם האוכל נשלפות וניתנות להחלפה קלה עם פלטות אחרות (עבור צורות אחרות לאוכל). במהלך השימוש ניתן להכניס בצק והוא יאפה.
יתכן שבמהלך השימוש נזל מעט בצק מאחורי הפלטה אל גוף החימום. מה שנזל לא בא במגע עם האוכל.
האם ניתן להכשיר לפסח על ידי ניקוי יסודי ושימוש בפלטות חדשות?
תודה
התשובה:
שלום רב,
לאחר עיון ובדיקה של המכשיר, מסקנתי שלא ניתן להכשירו לפסח גם לא בשימוש עם פלטות חדשות.
אפרט:
התבוננתי במכשיר בפעולה, וראיתי שיש חלק מהמכשיר שמתחמם ואינו ניתן להחלפה, חלק זה הוא חלק המתכת הממוקם בחלקו האחורי של המכשיר, סמוך לציר. החלק המדובר סמוך מאוד לפלטות ובקלות רבה יכולה להישפך עליו בלילה.
לכן מאחר שיש חלק שבלע חמץ במהלך השנה והוא לא ניתן להחלפה או לכיסוי מוחלטים, וחלק זה בא כמעט בהכרח במגע עם הבלילה, יש צורך ללבן את אותו איזור לפחות בליבון קל. (שו"ע אורח חיים תנ"א, ד, ורמ"א שם לגבי ליבון קל).
בבדיקה שערכנו ראינו שהמכשיר לא מגיע בכוחות עצמו לחום הנדרש לליבון קל, (נייר דק שהונח בתוך המכשיר לא נחרך גם לאחר זמן רב) וליבון חיצוני יהרוס אותו.
לכן לא ניתן להכשירו לפסח.
הרחבה:
המתכת שמתחממת ובאה במגע עם הפלטה בלועה מחמץ. ואם תשפך עליה בלילה בפסח בשל הלחות החמץ הבלוע בתוכה יבלע בבלילה. אולם אם לא הייתה רטיבות בין החלקים ניתן היה להקל. הניסוח המקובל לעקרון זה: "אין דופן בולעת מחברתה בלא רוטב". לדוגמה, כלי בשרי חם שנוגע בחלבי חם אם הם יבשים לא משפיעים אחד על השני.
הדברים מובאים בשו"ע והגהת הרמ"א ביורה דעה סימן צב סעיף ח:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צב
מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדירה, ואוסרתה.
הגה (רמ"א): אם היה חלב במחבת, בעינן ס´ בתבשיל שבקדירה נגד החלב שבמחבת. וכל זה מיירי שהמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו לקדירה שעליה , וגם מיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה. אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי. ולכן תולין בשר לייבש על קדירות של חלב, ולא חיישינן לזיעה שעולה. וכן אם המחבת מכוסה, הכל שרי מידי דהוי אשתי קדירות נוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה, כל שכן בזיעה. (מרדכי פרק כ"ה) מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה (הגהות ש"ד).
(יעל שמעוני)
הכשרת כלים לפסח
השאלה:
שלום רב!
כמה שאלות בנוגע להכשרת כלים לפסח:
1. יש ברשותנו כלי בישול, שהוא מעין הכלאה בין מחבת וסיר. עיקר השימוש בו הוא לבישול תפו"א בשמן. האם וכיצד ניתן להכשירו לפסח?
2. לכלי זה קיים מכסה מזכוכית. אנו נוהגים ע"פ מנהג אשכנז. האם ניתן להכשיר את המכסה לשימוש בפסח?
3. סיר אלומיניום שעיקר השימוש בו הוא לבישול אטריות במים – האם וכיצד ניתן להכשיר לפסח?
תודה רבה!
התשובה:
שלום וברכה
ההכשרה לפסח נעשית על פי הכלל ש"כבולעו כך פולטו", על כן כלי בישול שבולע באמצעות נוזלים נזקק להגעלה ואילו כלי שבולע את טעם המאכלים ללא תיווך של נוזלים צריך ליבון קל.
1. כלי בישול כמו שמתואר בשאלתך, שבו מבשלים תפו"א בשמן הוא כלי שיש לגביו מחלוקת. שכן, קורה לפעמים שהשמן נגמר ואז ה"סיר-מחבת" הזה בולע את טעם המאכל בלי תיווך של נוזלים. לכן, יש מחלוקת ראשונים אם ניתן להכשירו בהגעלה או רק בליבון.
על כן, לכתחילה יש להכשיר את הכלי הזה בליבון קל. כלומר, לחמם את הכלי באש עד שחתיכת נייר המונחת בתוכו תיחרך מחום הכלי (עם תחילת ההיחרכות- הכלי הוכשר).
בדיעבד אפשר להסתפק בהגעלה (ראו: ביאור הלכה אורח חיים סימן תנא, יא. דעת השולחן ערוך שמחבת זקוק להגעלה בלבד כיוון שהוא בולע דבר שמותר באכילה כל השנה ולא טעם טרף, ולכן, אפשר לצרף את דעת השולחן ערוך להקל).
2. לגבי מכסה זכוכית- האשכנזים נוהגים שלא להגעיל כלי זכוכית כדעת הרמ"א. בשעת הדחק אפשר להקל ולהגעיל שלוש פעמים (ציץ אליעזר ט, כו).
3. סיר האלומיניום זקוק להגעלה.
כל סוג של הכשרה מתבצע רק לאחר 24 שעות שהכלי לא היה בשימוש!
דרך ההגעלה של סירים: לאחר שמנקים היטב את הסיר (כולל בחריצים) וכדאי לפרק את הידיות אם הן מוברגות ולנקות תחתיהן. לאחר מכן מרתיחים מים בסיר גדול שעומד על האש. סיר כזה שניתן יהיה להכניס לתוכו את כל הכלי שעובר הגעלה. כשמכניסים לתוך הסיר המבעבע את הסיר שאותו רוצים להכשיר צריך לדאוג שהמים עדיין רותחים ומבעבעים. לפעמים הכנסת הסיר פנימה מקררת את המים וכדאי להמתין עד שהמים ירתחו שוב. אפשר להגעיל את הסיר בחלקים אם הסיר אינו נכנס כולו לתוך הסיר בו מכשירים.
אם אינך מוצא כלי גדול מספיק כדי להגעיל בתוכו את הסיר ניתן למלא במים את הסיר אותו רוצים להכשיר ולהרתיח. כשהמים רותחים- הכניסו לתוכו כלי קטן שבו מים רותחים שיגרום לגלישת המים מן הסיר על צידיו.
יש להגעיל גם את הידיות.
ניתן גם להגעיל במוקדי הגעלה באזור מגוריך.
(הרבנית מיכל טיקוצינסקי)
תענית בכורות לחייל בפעילות מבצעית
השאלה:
האם בכור שהוא איש כוחות ביטחון ובפעילות מבצעית בשטח פטור מצום בתענית?
התשובה:
התשובה התקבלה מהרבנית רחל ריינפלד וכטפוגל רכזת חט"ע ומורה לגמרא והלכה באולפנת אמי"ת נגה.
מהמשנה ברורה לומדים שלתענית בכורות מעמד דומה לזה של תענית אסתר אשר היא אינו חובה כתעניות האחרות ולכן בעת הצורך יש להקל – כגון לנשים בהריון ומניקות ולמי שלא מרגיש טוב (אפילו לא חולה ממש) (משנה ברורה סימן ת"ע, ס"ק ב; ושם, סימן תרפ"ו ברמ"א).
אם מי שלא חש בטוב פטור מן הצום, בוודאי שמי שעוסק בפעילות מבצעית ועירנותו ותפקודו באופן מיטבי קריטיים לבטחונו ובטחון המדינה פטור גם הוא מן הצום. שהרי שאפילו מצוות דאורייתא נידחות מפני פיקוח נפש ואף ספק פיקוח נפש. (שולחן ערוך אורח חיים תחילת סימן שכח).
זכינו שאנשים כמוך, יראי שמים ונאמנים להלכה, מגינים עלינו ודואגים לבטחוננו. שתזכה לחג של חירות וגאולה מכל המיצרים האישיים והלאומים,
לקריאה נוספת: משמעות תענית בכורות ומדוע נחשבת לצום קל – פניני הלכה פסח י"ג, ג´ – http://ph.yhb.org.il/04-13-03/
הסיבות להקל בתענית בכורות – שו"ת יחוה דעת חלק ג´ סימן
מצה עשירה
השאלה
שלום, נתקלתי במקרה באיסור על עוגיות פפשדו, שהן חמץ גמור(?)
http://www.kipa.co.il/ask/show/264583-עוגיות-החמץ-של-פפושדו-וגטניו*המכונות-´´מצה-עשירה´´
http://youtu.be/esMZDAecD-o
רציתי לדעת מה דעתכם? כי המוצר נושא חותמת כשרות, ואני ומשפחתי ורבים עלולים ח״ו לאכול חמץ בפסח.
התשובה
מצה עשירה הינו מאכל המיוצר מקמח של אחד מחמשת מיני דגן באופן דומה למצה, אולם במקום ללוש את הקמח במים הוא נלוש ב´מי פירות דהיינו מיצי פירות, כולל שמן, חלב, דבש, ביצים ויין. להלכה מצה עשירה אינה כשרה למצוות אכילת מצה בליל הסדר שכן אינה נחשבת כלחם עוני (מצה עשירה). אך יש מנהגים חלוקים לגבי אכילת מצה עשירה בכלל ימי חג הפסח. בקרב האשכנזים לא אוכלים מצה עשירה בפסח אלא במידת הצורך לזקן או חולה. לעומת זאת, הספרדים נוהגים להתיר אכילת מצה עשירה בפסח.
יש בשוק שני סוגים של מצה עשירה.
מצה הנראית כמו מצה רגילה. ההבדל שמצה זו נילושה במי פרות ולא במים.
עוגיות מקמח, שנילושו ביין או מי פירות כגון: עוגיות פפושדו. אמנם, היצרנים משווקים עוגיות אלו תחת הכותרת ´מצה עשירה´, אבל רבים מן הפוסקים אסרו לאכול מעוגיות אלו אפילו למנהג עדות המזרח. הסיבה לכך שיש צורך להקפיד שהלישה תהיה במי פרות ללא מים. אם יוסיפו מים הרי שלכל השיטות יש חשש חמץ. במציאות יש קושי להבטיח שלא ייכנסו מים למערכת והואיל ולא מדובר במאכל חיוני ראוי לכולם להימנע מלקנות עוגיות אלו לפסח.
(התשובה ניתנה מהרב מאיר נהוראי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
קטניות בפסח
השאלה
האם ניתן להשאיר בבית קטניות יבשות בפסח?אנחנו אשכנזים.
התשובה
מותר להשאיר ואין צורך למכור לגוי.
(התשובה ניתנה מהרב חיים בורגנסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
קטניות למתגיירים
השאלה
התגירתי ליהדות לפני כמה שנים. אישתי היא חוזרת בתשובה מאד טריה, ואמא שלה מטוניסיה. אנחנו טבעוניים – אנחנו לא אוכלים לא בשר ולא דברי חלב. עלינו ארצה לפני כמה שבועות ואנחנו גרים בטבריה
באופן כללי לקחנו על עצמינו מנהגי אשכנז, אך שאלתנו היא אם אפשר לאכול קטניות בפסח כמנהג רוב עם ישראל בטבריה
התשובה
יש חשיבות גדולה למנהגי אבות ובפרט בחג הפסח. לכן בעדות האשכנזים מקפידים מאוד בנושא הקטניות.
עם זאת , מאחר ואין לכם כל מנהג ברור אתם יכולים לאמץ את שיטת בני עדות המזרח ולהקל בקטניות ובפרט שאינכם אוכלים בשר או חלב.
בברכה,
רונן
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
רטבים בפסח
השאלה
שלום,
נשארו לי במקרר רטבים המכילים קטניות כגון קטשופ, רוטב סויה, רוצב צ´ילי וכו´ שאינני משתמשת בהם בפסח. האם אני צריכה לזרוק אותם או ניתן להשאירם במקרר (הם חייבים להיות מאוכסנים בקירור) בפינה מרוחקת וכמובן לא להשתמש בהם בפסח.
תודה
התשובה
את הרטבים ושאר דברים שאינם חמץ גמור ניתן לשים בשקית סגורה במקרר ולהכליל במכירת החמץ. אין צורך לזרוק אותם.
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
גרגרי חיטה וגריסים
השאלה
האם גרגרי חיטה וגרגרי שעורה (גריסים) הם חמץ? אם כן, האם ניתן למכור אותם, או שיש צורך לזרוק אותם?
במידה ומידע זה הוא רלוונטי-
החיטה היא סגורה באריזת ואקום. את הגריסים טחנתי לפני כשבועיים בבלנדר (כך שזה נראה יותר כמו אבק גריסים), אני חושבת שהבלנדר היה יבש בעת השימוש אבל לא זוכרת במדויק.
התשובה
גרגרי חיטה וגריסים אינם חמץ גמור, אך יש בהם חשש חמץ שמא נתערב בהם מים. לכן, יש לאחסן בארון סגור ולהכליל במכירת החמץ.
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
כיור לפסח
השאלה
שלום רב ,הכיור שלנו גדול מידי לכל הכיורי פלסטיק שבדקתי ,הציעו לי להזמין לפי גודל ויש רק מאלומיניום ,מדובר בהוצאה מכובדת ואנחנו מתגוררים בדירה שכורה כך שאני מעדיפה למצוא פתרון אחר ,האם יש אפשרות להכשיר כיור לפסח ולהשתמש בו וכן רציתי לשאול לגבי השיש ,האם חובה לצפות בנייר כסף את כל השיש או שאפשר להסתפק באיזור התנור והכיריים ? ,תודה רבה וכל טוב ,מאירה
התשובה
על מנת להכשיר את הכיור לפסח יש לנקותו היטב, לא לשפוך לתוכו למשך 24 מים חמים או אוכל חם, ולאחר מכן יש לערות מים רותחים מקומקום על הכיור ודפנותיו. כאשר עושים זאת, אין צורך בכיסוי הפלסטיק
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
אוכל לכלב בפסח
השאלה
יש לי כלב אלרגי והוא אוכל אוכל ללא דגנים כלל על בסיס דגים פירות וירקות, השאלה היא מה לתת לו לפסח בשנה שעברה נתתי לו את האוכל הכשר שעשה לו רע מאד, האם מותר לי לתת לו את האוכל הרגיל שלו משקית חדשה ובחוץ במרפסת
התשובה
אם באוכל של הכלב אין דגנים כלל אזי הוא אינו חמץ. אם לא מצאת אוכל כזה עם הכשר אפשר בהחלט לתת לו את האוכל הזה כפי שתיארת.
(התשובה ניתנה מהרב שלמה הכט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
מיקרוגל בעבודה
השאלה
שלום
יש לנו מיקרוגל בעבודה שלא הוכשר לפסח.
רציתי לדעת האם אני יכול לחמם במיקרוגל הזה אוכל שהבאתי מהבית בתוך קופסא בתוך שקית?
תודה וחג שמח.
התשובה
אם יש אפשרות, עדיף להכשיר את המיקרוגל.
על מנת להכשרי מיקרוגל לפסח, יש לנקותו היטב ולהמתין לפחות 24 שעות ללא שימוש. לאחר מכן יש להפעיל את המכשיר לכ-10 דקות כאשר מניחים בתוכו כוס מים, עד לאידוי כמות משמעותית מהמים שבכוס.
רצוי להגעיל את צלחת הזכוכית ובכל מקרה לצפותה בניילון וכדו´ כל שלא להניח עליה דברים באופן ישיר.
אם הדבר אינו אפשרי, או שיש חשש שאחרים יחממו במיקרוגל אוכל שאינו כשר לפסח במהלך החג, ניתן לחמם בכלי פלסטיק אטומים לגמרי ולוודא לפני החימום שאין פירורי חמץ בתור המיקרוגל.
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
איסור הנאה
השאלה
למה חמץ שעבר עליו הפסח עכשיו אסור והרי ביטול מספיק מהתורה ורק מדרבנן צריך לשרף ויש דבר כזה שעל איסור דרבנן נקנוס באיסור הנאה
התשובה
חז"ל אסרו ליהנות מחמץ שהתבטל, מחשש שאנשים ימנעו מלשרוף את החמץ ויסתפקו בביטול. אכן, מדובר באיסור הנאה שתכליתו הגן על החובה מדרבנן לבער את החמץ בפועל.
(התשובה התקבלה מהרב חיים בורגנסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
קמח טף בפסח
השאלה
האם אינג´רה (מאכל אתיופי העשוי מגרגירי צמח הטף) נחשב לחמץ בפסח? ואם לא חמץ, האם מותר לאשכנזים?
התשובה
בתחומין כ"ה דן באריכות במעמד ההלכתי של מאכל זה פרופ´ זהר עמר, במאמרו "ברכת לחם האִנְגַ´רה העשוי מטֵף". למסקנתו אין לצמח זה מעמד דגן לעניין ברכתו, חמץ, מצה, ועוד.
ולעניין קטניות בפסח לנוהגים בהן איסור, באנו לשאלה בדבר קטניות שלא היו בזמן הגזרה, שדעת פוסקים רבים להקל בהם, אך יש שמחמירים.
(התשובה ניתנה מהרב בני הולצמן)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
חמץ גמור
השאלה
שלום כב´ הרב,
פסח מתקרב,וברצוני לשאול- האם הקורנפלקס המכיל את הרכיבים הבאים: דגנים (88%) חיטה מלאה (44%) (מכיל גלוטן), סובין תירס (44%) , עמילן חיטה מעובד (1413(E, מייצבים (415E, 460E), צבע מאכל (קרמל), מלח, חומר תפיחה (500E), אספרטיים. נחשב חמץ גמור ויש לשורפו. או, שניתן רק למוכרו לגוי.
תודה וחג שמח
התשובה
על פי רשימת הרכיבים הקורנפלקס הוא חמץ גמור.
למרות זאת אפשר למכרו במכירת חמץ שאמורה לכלול גם חמץ גמור.
יש המחמירים לא למכור חמץ גמור אם אין בשריפתו הפסד מרובה ועל פי שיטה זו אכן יש לשרוף את הקורנפלקס הזה.
(התשובה ניתנה מהרב שלמה הכט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
חג הפסח
השאלה
שלום!
רציתי לדעת בבקשה, עשיתי משלוח של תוספי מזון מארה"ב אליי לישראל כמובן, וכנראה שהמוצרים בגלל המשלוח יגיעו בזמן שיחול חג הפסח, והם נחשבים כנראה לחמץ, מה ניתן לעשות בנידון?
התשובה
השאלה העיקרית כאן היא מתי עוברת הבעלות מהמוכר לקונה, זאת כשאנו יוצאים מנקודת הנחה שהמוכר אינו יהודי.
אם הבעלות עוברת לפני השילוח, כשהם יוצאים מהמפעל – יש למכרם לגוי במכירת חמץ, ביחד עם דברים אחרים (וכך יקנו אגב הקרקע של מצרכים אחרים). ולמשוך מהדואר (או המכס) אחרי פסח.
אם הבעלות עוברת רק כאשר הקונה מושך אותם מהדואר כאן בארץ – אין שום בעיה, שהרי הקונה ימשוך אותם לאחר הפסח, ובפסח המוצרים היו שייכים למוכר הגוי.
אם הבעלות עוברת ברגע שהמוצרים מגיעים לנמל, וזה קורה בתוך החג – זו בעיה קשה. לפי דעתי במקרה זה הפתרון הוא שהקונה יצהיר שאינו מתכוון לקנות אותם עד לאחר הפסח.
בכל מקרה עדיף שלא לבצע את ההובלה בפסח, אם הדבר ניתן.
(התשובה ניתנה מהרב חיים בורגנסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
מיחם מים רותחים
השאלה
שלום רציתי לשאול האם יש צורך במיחם מים רותחים מיוחד לפסח. יש לציין עשוי מציפוי פלסטיק אשר איננו נמצא במטבח במהלך השבת אלא בחדר סמוך. וממילא לא מחממים עליו כלום כיון שהדפנות שלו הם פלסטיק ולא חמות.
תודה
התשובה
אין צורך במיחם מיוחד לפסח, אלא יש לנקותו היטב, להסיר את האבנית המצטברת בתוך במיחם ולהגעילו ע"י מילוי מים, להרתיחם ולשפוך אותם דרך הברז שרגילים להוציא אותם.
חג פסח כשר ושמח!
(התשובה ניתנה מהרב יעקב אוחיון)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
כשרות לפסח
השאלה
שלום וברכה,
מה דין שפתון לשפתיים יבשות, כגון Blistex
השפתון מורכב מווזלין (פטרול) אך יש בהם גם טעם, כגון תות או מנטה.
אציין שאני אשכנזי ולכן יש גם את האלמנט הקטניות.
בכבוד רב.
התשובה
לחומרי ניקוי וחומרי סיכה אין צורך בהכשר מיוחד לפסח. הסיבה לכך פשוטה ונמצאת בהלכה : אינו ראוי לאכילת כלב (שולחן ערוך – אורח חיים, סימן תמ"ב).
אין עניין להחמרה יתרה, ואין לחשוש שמה אולי ייכנס קצת בפה בטעות, כי ברור שהכוונה כאן היא לא לאוכלו (ולא שייך דין "אחשביה" – כלומר שמחשיבו שאכל אותו. ..)
כל זה נאמר לגבי חומרי סיכה ללא טעם.
מהרגע שיש טעם, הדבר נהפך לאסור בפסח כי הטעם נבלע.
לכן, בפסח מותר להשתמש בשפתון בלי טעם "לא כשר לפסח", אם יש לו טעם, חובה לקנות עם הכשר לפסח.
פסח כשר ושמח!
(התשובה ניתנה מהרב יעקב אוחיון)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
תוסף ברזל בהריון, בפסח
השאלה
שלום,
אני בהריון ובהוראת הרופא (לאור בדיקות הדם שלי) מקפידה לקחת תוסף ברזל בשילוב חומצה פולית בכל יום. האם בעייתי להמשיך ככה בפסח אם לא כתוב על האריזה שהתרופה כשרה לפסח?
בנוסף, מה הדין לגבי כדור אומגה 3 אותו אני לוקחת לא בהוראת הרופא אלא בהמלצתו כהמלצה כללית לנשים בהריון בחודשים מתקדמים?
תודה רבה וחג שמח!
התשובה
שלום וברכה
בפסח מקפידים יותר משום שהכללים ההלכתיים חמורים יותר ולכן אין תשובתנו תקיפה לגבי פסח.
לגבי התרופות יש חוברת היוצאת מדי שנה שבתוכה יש התייחסות לתרופות כשרות ניתן למצוא באתר :
http://www.clalit.co.il/HE-IL/Guides/MedicinePassover.htm
כאשר הימנעות מהמשך טיפול תרופתי עלולה להביא לסכנה, חייבים להמשיך בטפול התרופתי גם אם התרופות מכילות חמץ גמור. אם לא נשקפת סכנה יש לדון כל מקרה לגופו. תרופות שאין להן טעם ואף טעמן מר מותרים לשימוש לחולה השוכב במיטתו שאינו חש בטוב גם אם לא נשקפת סכנה לחייו. לכן למעשה תפעלי בתרופות שאת זקוקות להן בכפוף לכללים הללו
בהצלחה ורפואה שלמה.
(התשובה ניתנה מהרב מאיר נהוראי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
משיבת נפש – תשובות הלכתיות לחג הפסח
הרבנית ג'ני רוזנפלד – מכירת פרורי לחם
השאלה:
מה עושים עם פרורי לחם לקראת הפסח? האם אפשר למכור אותם לגוי? והאם מותר להשתמש אחרי הפסח, בפרורי לחם שנאפו לפני הפסח? או שצריך לזרוק אותם.
התשובה:
תודה על שאלתך.
שאלת על פרורי לחם. בדרך כלל פירורי לחם הם לא מוצר יקר. אבל אם יש לך פירורי לחם יקרים במיוחד/ או כמות גדולה, זה שיקול רציני ואתייחס לכך בהמשך. אולם אם מה שמפריע לך הוא לא ההפסד הכספי אלא זריקת אוכל לפח ו"בל תשחית", המצב אחר מאחר וביעור החמץ לקראת פסח אינו בעיתי במובן זה ואין בו השחתה.
אפרט: התורה אומרת לנו במפורש "שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: (שמות יב: יט). ועוד בהמשך, "מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ" (שמות יג:ז). מכאן למדו חז"ל שמעבר למצוות אכילת מצה בפסח ואיסור אכילת חמץ בפסח, ישנו איסור של "בל יראה ובל יימצא", כלומר איסור שיישאר שום חמץ בבעלותי אפילו אם אינני אוכלת אותו. הדרך לקיים מצוות אלו שחמץ לא יהיה בבעלותי הוא בראש ובראשונה על ידי "ביעור חמץ" שהינו מצווה מן התורה. לכן, למרות שבשאר השנה אנחנו לא אוהבים לזרוק אוכל לפח, ביעור חמץ הינו מצווה מדאורייתא, ולכן מעשה זה שבאופן רגיל הוא פסול כאן הוא מצווה.
לאור נתונים אלו אענה של שאלותיך, שאלת שתי שאלות– הראשונה על מכירת חמץ לפני פסח והשניה לגבי דין חמץ שעבר עליו הפסח – ואשיב לכל אחת בנפרד.
מכירת חמץ קיימת כבר מזמן חז"ל (עי´ משנה פסחים ב:א ותוספתא פסחים ב:ו-ז) כדי למנוע הפסד של חמץ שנשאר ליהודי לפני פסח.
דיני מכירת חמץ עברו כמה וכמה גלגולים מהמשנה ועד היום. היו פוסקים לאורך הדורות שהתנגדו להרחבות של מכירת החמץ, מתוך הכרה שבכך יש החלשה של עקרונות ביעור החמץ – ובמיוחד במכירה כיום כאשר החמץ נשאר ממש בבית של היהודי בפסח. יש גם פוסקים שמחמת הבעייתיות הזאת צמצמו את המקרים בהם ניתן למכור חמץ. לדוגמא, התירו רק לבית עסק למכור את החמץ בגלל ה"הפסד מרובה" שיגרם, אבל חמץ גמור של אדם פרטי – נהגו שלא למכרו (למשל בשו"ת שבט הלוי חלק ט סימן קכ). לבן אדם הפרטי נהגו לא למכור "חמץ גמור" כמו לחם, פסטה, ופירורי לחם, אלא רק תערובת חמץ (למשל בשו"ת ויען יוסף אורח חיים סוף סימן רכד).
לכן עדיף שאדם פרטי שאין לו הפסד לא ימכור פרורי לחם לגוי, אלא ישתמש בהם לפני פסח או יבער אותם, בשריפת חמץ שהיא כאמור מצווה חשובה. אם זאת, אם מוכרים פרורי לחם לגוי לפני פסח, המכירה מועילה, וניתן להשתמש בפרורי לחם הללו שוב אחרי פסח (כך מסקנת הרב ווזנר בשו"ת שבט הלוי חלק ט סימן קכ).
חשוב להדגיש שבכל מכירת חמץ יש לעשותה בצורה הטובה ביותר. הנה כמה דברים שצריך לשים לב אליהן:
1. יש למכור את החמץ באופן מסודר על ידי המוסמכים לכך באזור מגורייך או באינטרנט.
2. אין לחכות לרגע האחרון – החמץ אינו יכול להיות בבעלותך בזמן שאסורה אכילת חמץ בערב פסח. מוטב לטפל בנושא מוקדם ככל האפשר.
3. בזמן המכירה חשוב לציין איזה סוגי חמץ את מוכרת, את הכמויות ואת הערך שלהן. יש לפרט היכן בדיוק החמץ נמצא בביתך.
בנוגע לשאלה השנייה, מה לעשות אחרי פסח פרורי לחם שנמכרו לגוי לפני הפסח, במסגרת ביתית פרטית או במסגרת מסחרי שמוכרת את כל החמץ שלו לגוי – מותר להשתמש בהם אחרי הפסח. חשוב מאוד לבדוק בכל סופר או מכולת שיש להם "אישור מכירת חמץ" לשנה הנוכחית מטעם הרבנות המקומית.
אם פרורי לחם לא נמכרו לגוי לפני הפסח – לדוגמא, אם אחרי הפסח את מוצאת שקית של פרורי לחם במקום שפשוט לא בדקת לפני פסח, אז יש לפרורים דין "חמץ שעבר עליו הפסח" וצריך לזרוק אותם (כפי שנקבע בשו"ע או"ח תמח:ג). כמו כן אין לקנות חמץ גמור ממכולת שאין לה אישור מכירה.
לסיכום: בפירורי לחם יש לקיים את מצוות ביעור חמץ. אם נחשב הדבר להפסד משמעותי לבעליו ניתן למכרו. אם פרורי לחם נמכרו לגוי יש לוודא שהמכירה נעשתה כראוי.
מקורות להרחבה:
משנה פסחים ב:א
כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו…
תוספתא מסכת פסחים (ליברמן) פרק ב
הלכה יב
ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה
הלכה יג
רשיי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמח, סעיף ג
חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט; אבלמתנה על מנת להחזיר לא מהני.
שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן קכ
ב. בענין מכירת חמץ ממש בעין אשר החמירו כמה גדולי ישראל, והטעמים ידועים, מכ"מ שאל האיך לנהוג כאשר באים אנשים שנשארו להם דברים יקרי ערך כקופסאות בשר וכה"ג שיש תערובת חמץ, דאם יאבדם איכא חשש מלאו דבל תשחית.
הנה אם הי´ נהוג זה מעיקר הדין אין כאן לאו דבל תשחית דהותר מכללו במקום תועלת או הלכה, וקרוב דגם אם נהוג זה שלא למכור חמץ ודאי אינו מעיקר ההלכה מכ"מ כלפי מי שמחמיר בזה אין חשש בל תשחית, מכ"מ בעיקר המנהג גם אנחנו מחמירים על עצמינו שלא למכור חמץ גמור, אבל ידוע שבשטר מכירה של מרן הח"ס שעשה לרבים (לא באופן פרטי) הי´ כתוב גם מכירת לחם, מכ"מ אינו לגמרי כדידן דאז היו מוכרים כל אחד בפני עצמו לגוי שלו, לא כהיום שיש מכירה כללית של רבים שבודאי החשש של ערך המכירה גדול יותר, מכ"מ העיקר שיהי´ נמכר כהלכה ע"פ המבואר בפוסקים, ואז מי שמוכר גם חמץ גמור, אין בידינו למחות בו.
ילקוט יוסף הלכות פסח, סימן תמח, חמץ שעבר עליו הפסח (באתר: http://www.yalkut.info/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%AA%D7%9E%D7%97-%D7%97%D7%9E%D7%A5-%D7%A9%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95-%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%97/ )
ילקוט יוסף, הלכות פסח תמח, ג (באתר: http://www.yalkut.info/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%AA%D7%9E%D7%97-%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A3-%D7%92-%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%97%D7%9E%D7%A5/ )
הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי – הכשרת כלים לפסח
השאלה:
שלום רב!
כמה שאלות בנוגע להכשרת כלים לפסח:
1. יש ברשותנו כלי בישול, שהוא מעין הכלאה בין מחבת וסיר. עיקר השימוש בו הוא לבישול תפו"א בשמן. האם וכיצד ניתן להכשירו לפסח?
2. לכלי זה קיים מכסה מזכוכית. אנו נוהגים ע"פ מנהג אשכנז. האם ניתן להכשיר את המכסה לשימוש בפסח?
3. סיר אלומיניום שעיקר השימוש בו הוא לבישול אטריות במים – האם וכיצד ניתן להכשיר לפסח?
תודה רבה!
התשובה:
שלום וברכה
ההכשרה לפסח נעשית על פי הכלל ש"כבולעו כך פולטו", על כן כלי בישול שבולע באמצעות נוזלים נזקק להגעלה ואילו כלי שבולע את טעם המאכלים ללא תיווך של נוזלים צריך ליבון קל.
1. כלי בישול כמו שמתואר בשאלתך, שבו מבשלים תפו"א בשמן הוא כלי שיש לגביו מחלוקת. שכן, קורה לפעמים שהשמן נגמר ואז ה"סיר-מחבת" הזה בולע את טעם המאכל בלי תיווך של נוזלים. לכן, יש מחלוקת ראשונים אם ניתן להכשירו בהגעלה או רק בליבון.
על כן, לכתחילה יש להכשיר את הכלי הזה בליבון קל. כלומר, לחמם את הכלי באש עד שחתיכת נייר המונחת בתוכו תיחרך מחום הכלי (עם תחילת ההיחרכות- הכלי הוכשר).
בדיעבד אפשר להסתפק בהגעלה (ראו: ביאור הלכה אורח חיים סימן תנא, יא. דעת השולחן ערוך שמחבת זקוק להגעלה בלבד כיוון שהוא בולע דבר שמותר באכילה כל השנה ולא טעם טרף, ולכן, אפשר לצרף את דעת השולחן ערוך להקל).
2. לגבי מכסה זכוכית- האשכנזים נוהגים שלא להגעיל כלי זכוכית כדעת הרמ"א. בשעת הדחק אפשר להקל ולהגעיל שלוש פעמים (ציץ אליעזר ט, כו).
3. סיר האלומיניום זקוק להגעלה.
כל סוג של הכשרה מתבצע רק לאחר 24 שעות שהכלי לא היה בשימוש!
דרך ההגעלה של סירים: לאחר שמנקים היטב את הסיר (כולל בחריצים) וכדאי לפרק את הידיות אם הן מוברגות ולנקות תחתיהן. לאחר מכן מרתיחים מים בסיר גדול שעומד על האש. סיר כזה שניתן יהיה להכניס לתוכו את כל הכלי שעובר הגעלה. כשמכניסים לתוך הסיר המבעבע את הסיר שאותו רוצים להכשיר צריך לדאוג שהמים עדיין רותחים ומבעבעים. לפעמים הכנסת הסיר פנימה מקררת את המים וכדאי להמתין עד שהמים ירתחו שוב. אפשר להגעיל את הסיר בחלקים אם הסיר אינו נכנס כולו לתוך הסיר בו מכשירים.
אם אינך מוצא כלי גדול מספיק כדי להגעיל בתוכו את הסיר ניתן למלא במים את הסיר אותו רוצים להכשיר ולהרתיח. כשהמים רותחים- הכניסו לתוכו כלי קטן שבו מים רותחים שיגרום לגלישת המים מן הסיר על צידיו.
יש להגעיל גם את הידיות.
ניתן גם להגעיל במוקדי הגעלה באזור מגוריך.
הרבנית יעל שמעוני – הכשרת מולטיקייק לפסח
השאלה:
שלום,
מולטי קייק הוא מעיין טוסטר לחיצה כאשר הפלטות שבאות במגע עם האוכל נשלפות וניתנות להחלפה קלה עם פלטות אחרות (עבור צורות אחרות לאוכל). במהלך השימוש ניתן להכניס בצק והוא יאפה.
יתכן שבמהלך השימוש נזל מעט בצק מאחורי הפלטה אל גוף החימום. מה שנזל לא בא במגע עם האוכל.
האם ניתן להכשיר לפסח על ידי ניקוי יסודי ושימוש בפלטות חדשות?
תודה
התשובה:
שלום רב,
לאחר עיון ובדיקה של המכשיר, מסקנתי שלא ניתן להכשירו לפסח גם לא בשימוש עם פלטות חדשות.
אפרט:
התבוננתי במכשיר בפעולה, וראיתי שיש חלק מהמכשיר שמתחמם ואינו ניתן להחלפה, חלק זה הוא חלק המתכת הממוקם בחלקו האחורי של המכשיר, סמוך לציר. החלק המדובר סמוך מאוד לפלטות ובקלות רבה יכולה להישפך עליו בלילה.
לכן מאחר שיש חלק שבלע חמץ במהלך השנה והוא לא ניתן להחלפה או לכיסוי מוחלטים, וחלק זה בא כמעט בהכרח במגע עם הבלילה, יש צורך ללבן את אותו איזור לפחות בליבון קל. (שו"ע אורח חיים תנ"א, ד, ורמ"א שם לגבי ליבון קל).
בבדיקה שערכנו ראינו שהמכשיר לא מגיע בכוחות עצמו לחום הנדרש לליבון קל, (נייר דק שהונח בתוך המכשיר לא נחרך גם לאחר זמן רב) וליבון חיצוני יהרוס אותו.
לכן לא ניתן להכשירו לפסח.
הרחבה:
המתכת שמתחממת ובאה במגע עם הפלטה בלועה מחמץ. ואם תשפך עליה בלילה בפסח בשל הלחות החמץ הבלוע בתוכה יבלע בבלילה. אולם אם לא הייתה רטיבות בין החלקים ניתן היה להקל. הניסוח המקובל לעקרון זה: "אין דופן בולעת מחברתה בלא רוטב". לדוגמה, כלי בשרי חם שנוגע בחלבי חם אם הם יבשים לא משפיעים אחד על השני.
הדברים מובאים בשו"ע והגהת הרמ"א ביורה דעה סימן צב סעיף ח:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צב
מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדירה, ואוסרתה.
הגה (רמ"א): אם היה חלב במחבת, בעינן ס´ בתבשיל שבקדירה נגד החלב שבמחבת. וכל זה מיירי שהמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו לקדירה שעליה , וגם מיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה. אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי. ולכן תולין בשר לייבש על קדירות של חלב, ולא חיישינן לזיעה שעולה. וכן אם המחבת מכוסה, הכל שרי מידי דהוי אשתי קדירות נוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה, כל שכן בזיעה. (מרדכי פרק כ"ה) מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה (הגהות ש"ד).
עוד על ליבון קל ניתן לראות בספר פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד בקישור המצורף:
הרבנית שורלה רוזן – מצנם בפסח
השאלה:
שלום וברכה,
לא הצלחתי להבין מה התשובה משאלות שנשאלו כבר..
לגבי מצנם ש"מקפיץ" פרוסות לחם.. מה עושים איתו בפסח?
כמובן שלא אשתמש בו בפסח, אבל הוא מכיל חמץ..
הרי לא משנה מה אעשה תמיד יישארו בו פירורים…
תודה רבה!
ענבל.
התשובה:
שלום ענבל,
שני האיסורים של חמץ בפסח – האיסור שלא ימצא חמץ ברשותנו והאיסור שלא יראה חמץ ברשותנו נלמדים מהפסוקים בשמות יב, יט: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" ובשמות יג, ז: "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ".
חכמים קבעו שהשיעור (כמות, נפח) של החמץ שבגינו עוברים על שני האיסורים הוא כזית.
במצנם מצטברים פירורים לרוב ולעיתים אף חתיכות קטנות של לחם. השאלה אם כן, האם יש בכל הפירורים ובחתיכות הקטנות גם יחד כזית חמץ? האם הפירורים והחתיכות הם בכלל במצב אכיל ולא שרופים ומפוחמים עד כדי שנאמר שנפסלו מאכילת אדם?
לגבי הפירורים, גמרא מפורשת (פסחים דף ו:) שפירורים אינם נחשבים ע"י בני אדם (´לא חשיבי´, בלשון הגמרא) – לא נוהגים לקבץ יחד פירורי מזון ולאכול אותם. מה גם שהפירורים הם במצב שרוף ולא אכיל במיוחד ולכן לא חושבים עליהם בזמן ביטול חמץ (יש לבטל במחשבה חמץ כלשהוא שאולי נשאר בבית ולא נמצא לפני זמן ביעור חמץ). לכן אין צורך לנסות ולהוציא אותם מהמצנם וגם אין צורך לחשוב עליהם בשעת ביטול חמץ משום שהם בטלים מאליהם.
לעומת זאת, חתיכות קטנות של לחם שלעיתים נתקעות בין גופי החימום של המצנם ולא ממש נתפחמו, אף אם נפחן פחות מכזית, נחשבות יותר כאוכל ממשי ויש מי שלעיתים מקבץ אותן יחד ואוכל. הרב משה פינשטיין (אגרות משה ח"א קמ"ה) מבחין בינן לבין פירורים זעירים שבטלים מעצמם, ומסתפק האם חתיכות אלו נחשבות ומצטרפות יחד לכזית חמץ.
כדי לצאת ידי הספק, יש לנער את המצנם מחתיכות שתקועות בו ולהפעיל אותו מס´ פעמים כדי לשרוף חתיכות אחרות שאולי ישנן ולא השתחררו בניעור. כך בעצם גורמים לחתיכות שלא יהיו ראויות למאכל ולא מצריכות ביטול. אין צורך להחדיר לגוף המצנם מכשירים שעלולים לפגוע בגופי החימום.
אם עדיין חוששים לחתיכות שאינן שרופות דיין, יש לבטל אותן במחשבה בשעת ביטול חמץ.
מקורות נוספים לעיון והרחבה:
כמה הוא שיעור כזית?
רובם המכריע של שיעורי התורה הם שיעורי נפח ולא שיעורי משקל .
בתשובות הגאונים (הרכבי סי´ רסח) כתוב שחכמים לא נתנו משקל מדויק לשיעורים שמן התורה: "ואם תאמר במשקל? לא פירשו רבותינו משקל ולא דיקדק הקדוש ברוך הוא עמנו במשקל".
וכן הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ה´, יב) כותב "…כגוף הביצה הבינונית, לא כמשקלה".
הלכה למעשה נהוג לפסוק כשיטת הגאון רבי אברהם חיים נאה שנפח של כזית עומד על 27 סמ"ק (בערך כנפח קופסת גפרורים קטנה).
בעניין הפירורים
משנה פסחים מה.
תוספות ו:
יראים, סי´ שא, שב
המהרי"ל (הלכות עסק המצות) והמגן אברהם (אורח חיים סי´ ת"ס ס"ק ב´) מבדילים בין פירורי עיסה של בצק העלולים להדבק יחד לכדי כזית חמץ ובין פירורי לחם אפוי שעבור בני אדם הם הפקר ואינם נחשבים אוכל של ממש. יוצא מדבריהם שהפירורים הנמצאים במצנם הם בטלים ולא נחשבים אוכל עבורנו, גם לעניין חשש חמץ בפסח.
דעה חולקת לגבי פירורים: חזון איש, הלכות פסח, קטז: יד, יח
יביע אומר, חלק ז, או"ח סימן מ"ג
הרבנית רחל וכטפוגל – תענית בכורות
השאלה:
האם בכור שהוא איש כוחות ביטחון ובפעילות מבצעית בשטח פטור מצום בתענית?
התשובה:
התשובה התקבלה מהרבנית רחל ריינפלד וכטפוגל רכזת חט"ע ומורה לגמרא והלכה באולפנת אמי"ת נגה.
מהמשנה ברורה לומדים שלתענית בכורות מעמד דומה לזה של תענית אסתר אשר היא אינו חובה כתעניות האחרות ולכן בעת הצורך יש להקל – כגון לנשים בהריון ומניקות ולמי שלא מרגיש טוב (אפילו לא חולה ממש) (משנה ברורה סימן ת"ע, ס"ק ב; ושם, סימן תרפ"ו ברמ"א).
אם מי שלא חש בטוב פטור מן הצום, בוודאי שמי שעוסק בפעילות מבצעית ועירנותו ותפקודו באופן מיטבי קריטיים לבטחונו ובטחון המדינה פטור גם הוא מן הצום. שהרי שאפילו מצוות דאורייתא נידחות מפני פיקוח נפש ואף ספק פיקוח נפש. (שולחן ערוך אורח חיים תחילת סימן שכח).
זכינו שאנשים כמוך, יראי שמים ונאמנים להלכה, מגינים עלינו ודואגים לבטחוננו. שתזכה לחג של חירות וגאולה מכל המיצרים האישיים והלאומים,
לקריאה נוספת: משמעות תענית בכורות ומדוע נחשבת לצום קל – פניני הלכה פסח י"ג, ג´ – http://ph.yhb.org.il/04-13-03/
הסיבות להקל בתענית בכורות – שו"ת יחוה דעת חלק ג´ סימן
שאלות בנושא שבת
נגיעה בין מחנכת לתלמידים צעירים
השאלה
שלום, האם אפשר להתקשר במוצאי שבת לחוץ לארץ, למשל לאמריקה לחברת שירות לקוחות כאשר באופן תאורטי יש סיכוי זה יהודי?
תודה
התשובה
שלום וברכה,
כאשר יצא בשבת בישראל, אין איסור "אמירה לעכו"ם" כאשר אצל היהודי יצאה שבת, אע"פ שאתה מתקשר לאינו יהודי במקום שבה עדיין שבת [שו”ת חלקת יעקב ג/ק”ו, שבט הלוי ג/קע”ב/ד].
יוצא מן הכלל היחיד מכלל זה הוא במקרה בה נעשה מלאכה מפורסמת לכל אדם שהוא של יהודי [חלקת יעקב שם], אך במקרה זה, בו אתה מתקשר לשרות לקוחות, זה לא המציאות.
לבסוף, לגבי החשש התיאורטי שמא אתה מסייע ליהודי [בארה"ב] לעבור עבירה, בעוד על פניו אם יש יהודים במדינה אליה אתה מתקשר, ואולי האדם שירים את הטלפון הוא יהודי [הנקרא בלשון ההלכה ספק "קבוע"] אליה נאמר [כתובות ט"ו עמוד א'] ש"כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי", קרי יש חשש של 50% שמא הוא יהודי, הספיקות רבות מדי כדי לאסור וזאת בשלוש מובנים:
- יכול להיות שאין כלל איסור של מסייע לדבר עבירה [התוס' (ע"ז ו: ד"ה מנין), הרמ"א (יו"ד קנא/א),]
- יכול להיות שגם אם יש אין באיסורי דרבנן והתקשרות הוא לכל היותר דרבנן [רמב"ן, חולין ק"ז:],
- גם אם יש איסור כזה באיסורי דרבנן, אין איסור "מסייע לדבר עבירה" לדעת הש"ך [שם ו'] ועוד, אם אדם מימלא עובר עבירות של חילול שבת.
ע"כ, אפשר להתקשר לארה"ב לשירות לקוחות כאשר כבר יצא שבת בישראל.
בברכה,
הרב יהושע גרינשטיין
שימוש במטריה בתפילת שבת – בימי הקורונה
השאלה
למה בימי הקורונה אי אפשר להתיר להשתמש במטריות שמתפללים בחוץ בשבת למרות האיסור אולי יש פתח להתיר תודה?
תשובה
שלום רב,
אפתח בתשובתי באיסור מטרייה בשבת בימים כתיקונם ואסיים בהתייחסות לימי הקורונה.
א. איסור פתיחת מטרייה בשבת – בניית אוהל קבוע אסורה מהתורה (שבת קלח ע"א; שו"ע או"ח שטו,א) והגמרא אוסרת גם בניית אוהל עראי מדרבנן. לענייננו, מטריה עשויה להיחשב כאהל עראי, שכן היא לא עשויה להתקיים לאורך זמן (ישנה מחלוקת מהי הגדרת הזמן שהופכת את האהל מעראי לקבוע, אבל ברור שפתיחת מטרייה היא לכל היותר אהל עראי).
ב. האחרונים האריכו לאסור פתיחת מטריה בשבת (ומביא את חלקם הביאור הלכה שטו ד"ה טפח). הראשון שאסר היה ר' דוד פארדו, במאה הי"ח, שכתב שלא מצא בה צד היתר (מכתם לדוד, או"ח א'). מעט אחריו, הנודע ביהודה (או"ח תניינא סימן ל') אסר מדין אהל עראי (הוא חשש אף שיש בזה איסור תורה. ובדבריו ראה גם בשו"ת יחווה דעת ב,מג שלדעתו עצם היווצרות הגג המגן על האדם מהגשמים אסורה ולא הפתיחה של המטרייה). הנודע ביהודה אוסר גם כאשר המטריה פתוחה כבר לפני שבת, כך שלא נוצר אהל בשבת, לפחות משום מראית עין, ומסתפק אם אין לאסור גם מעיקר הדין.
החתם סופר (או"ח עב) חלק עליו מכמה טעמים וסבר שהדבר אמור להיות מותר כי מדובר למעשה באהל הבנוי לשעה , אבל סיכם שאין זו משנת חסידים, ושומר נפשו ירחק. גם בעל תפארת ישראל על המשנה, הרב ישראל ליפשיץ, נטה להתיר (כלכלת השבת מלאכת בונה), לפחות במקום צער ובמקום הפסד, ובוודאי כאשר נפתחה בערב שבת, אבל כתב שלפחות בשבת, לא מלאו לבו להקל בדבר לגמרי מבלי שיסכימו עמו חכמי דורו.
החזון אי"ש (או"ח נב,ו) הוא כעין שיטת ביניים: מחד סבר שהאיסור קל יותר, ואין איסור אוהל מכיוון שהמטריה מחוברת בציר ונפתחת כעין כיסא מתקפל, אך בכל אופן אסר מדרבנן משום תיקון מנא או עובדין דחול.
המשנה ברורה סיכם לאסור, וכך גם ערוך השולחן (שטו, יב), אור שמח (שבת י,יב), אורחות שבת א,ט,ו, וגם הרב עובדיה יוסף סיכם שאמנם החיד"א כתב להתיר, אבל כל הפוסקים הסכימו לאסור (יחווה דעת ב,מג). ההלכה התקבלה אפוא לאסור כדבר מוחלט ואפילו הפכה לסמל מסוים של שמירת שבת (במראה הבזק ו,מב).
ג. בימי הקורונה יש מקום מחודש לדון בשאלתך. שהרי הקורונה לצערנו עשויה להימשך על פני חודשי החורף, בתי הכנסת עשויים להיות סגורים (ובכל מקרה בוודאי שעדיף מבחינה בריאותית להתפלל בחוץ,) ולכאורה היה מקום לדון להקל לפחות בימים אלו, בדיעבד, על פי השיטות המקלות לעיל. לו היינו מתירים פתיחת מטריות, ולמצער נשיאת מטריה (כמובן, במקום שיש עירוב) שנפתחה מערב שבת, היינו יכולים לאפשר פגיעה מינימלית בתפילות השבת.
ד. אלא שלעניות דעתי אף על פי כן אין בכך כדי להקל. כאשר באים להקל לציבור, מלבד ביסוס הפסק על אדני ההלכה ומציאת תשתית מתאימה להיתר, יש חשיבות שהפסק יתקבל בציבור, שאם לא כן – אין לפסק מקום.
כאמור לעיל, נושא המטריה, בצדק או שלא בצדק, הפך היסטורית לסטטוס של שמירת שבת. כשאנו באים לשנות ממה שנקבע על ידי גדולי הפוסקים במשך דורות (ואין זה משנה שה'מסורת להחמיר' הנ"ל הינה בת 200-250 שנה ולא יותר), ידינו על התחתונה. אנו יכולים לשנות רק כאשר המציאות השתנתה או כשאנו מתייחסים למקרה נקודתי שבו ישנה סיבה מיוחדת להתיר.
ה. בנידון דידן, המציאות לא השתנתה: השאלות שנשאלו באירופה על שימוש במטריות (והפוסקים אף מציינים כי הציבור רצה להקל, ולכן יצאו כנגדו להחמיר) הן אותן שאלות. גם אז שימוש במטריה היה גורם ליותר אנשים להתפלל ביתר קלות, לצאת לבית הכנסת בשבתות גשומות וכד', ואעפ"כ ראו הפוסקים להחמיר.
האם מדובר במקרה נקודתי? סבורני שלא. אתן דוגמה:בתחילת הקורונה, עלתה שאלה לגבי ליל הסדר. מבוגרים היו בסגר מתמשך, לא נפגשו עם ילדיהם ונכדיהם ולא ידעו כיצד להתמודד עם הבדידות והאפשרות שיעשו לראשונה בחייהם ליל הסדר ללא משפחתם. עלתה האפשרות על ידי כמה רבנים לאפשר שימוש ב'זום' בצורה מסוימת. אינני נכנס לגוף הפסק (היו טענות בעדו וגם נגדו), אולם ההיגיון היה שמדובר במקרה נקודתי, חד, שבו אין חשש (לפחות לשיטת המקלים) למדרון חלקלק, כיוון שכולם יודעים שמדובר בהיתר חד פעמי, ואין חשש כי בשבתות מכאן ואילך יבואו להשתמש בזום. חלק מהטענה הייתה שעצם האפשרות לתת לחלק מהמבוגרים את האפשרות להקל, גם אם בפועל הם לא ישתמשו בה, תקל על מצוקתם, ביודעם שיש להם בארגז הכלים אפשרות להקל.
לא כן הדברים במקרה שלנו. מדובר על שאלה ארוכת טווח, שכן החורף ארוך ואין כל הבטחה, להוותנו, כי הקורונה לא תימשך זמן רב. מדובר על היתר לכל האוכלוסיה כולה, בדבר שהוכרע חד משמעית ולאורך הדורות לאיסור, והיתר בו עלול לגרום לכך שהציבור יקל במטריות גם להבא, הרבה אחרי שבע"ה הקורונה כבר לא תהיה אתנו.
יתרה מזאת, וכמו שרמזתי לעיל, נדמה לי שהציבור עצמו לא ישתמש בהיתר זה. מי שחשוב לו לבוא לבית הכנסת בכל מקרה ישתדל לבוא, אם המציאות תאפשר זאת, גם בלי מטריה. לציבור המועט לענ"ד שישתמש במטריה ודווקא בגללה יבוא לבית הכנסת, עדיף שלא להתיר כל זמן שאין לכך הסכמה רחבה מהפוסקים.
בברכה,
הרב משה כהן
רבני בית הלל
הנאה ממעשה שבת של חילוני במחשב
השאלה
שלום
אני מנהלת ספריה אזורית. במסגרת הספריה יש לנו אירועי תרבות שונים והודעות שונות שעלינו להודיע לקהילה. מי שמכינה את הפרסומים היא מתנדבת מקסימה. לאחרונה שמתי לב שהיא מכינה את כל החומרים בשבת, במוצ"ש פתחתי את המייל והכל חיכה לי שם. האם הלכתית זה בעייתי? האם עלי לומר לה משהו? אודה לעצה והדרכה כיצד עלי לנהוג
תודה רבה על האתר הנפלא והמקום הנוח הזה לשאלת שאלות
יישר כוח
התשובה
שואלת יקרה
בשאלתך את מעלה בעיה שהיא אופיינית לבחירה לחיות חיי תורה תוך השתתפות מלאה בחיים הציבוריים במדינת ישראל, ותוך מתן כבוד למי שבוחר לחיות אחרת ממך. את זוכה ומזכה אחרים בפעילותך החשובה בזירה החברתית בשיתוף ציבור שאינו שומר תורה.
בהתייחסות ההלכתית לשאלתך עולים מספר שיקולים הלכתיים. השאלה הראשונה היא האם יש לך אחריות ישיר לחילול השבת של המתנדבת במקרה שאת היא הגורמת הישירה לחילול שבת מסוים של המתנדבת, יש בכך משום "לפני עיוור לא תתן מכשול". כדי להתייחס לשיקול זה נצטרך לברר את נסיבות חילול השבת מצד המתנדבת. השאלה השנייה היא האם לך מותר ליהנות מעבודתה של המתנדבת משום שיש בעבודה זו משום "מעשה שבת", ובמצבים מסוימים נאסרה הנאה מ"מעשה שבת" אחרי השבת. כדי להתייחס לשיקול זה נצטרך לבחון את אופי העבודה של המתנדבת ואופי השימוש שאת עושה בעבודה זו.
- גדר "לפני עיוור לא תתן מכשול"
מבחינה הלכתית מוטלת עליך האחריות להכשלתה של המתנדבת בחילול שבת אם אם את הגורמת הישירה לחילול השבת שלה. לכן אם יש למתנדבת אפשרות לעשות את העבודה גם ביום חול, אין לך אחריות לעבירתה. ועוד, אם אין קשר מהותי בין העבודה לבין העובדה שהיא נעשתה בשבת, כלומר, אין משהו שקורה בשבת שרק הוא מאפשר את העבודה, ואת לא ביקשת ממנה את העבודה ממש לפני שבת עבור שבת או מוצ"ש, את לא נחשבת כגורם של עשיית האיסור. העובדה שהמלאכה איננה נעשית עבור הנאתך הפרטית, והעובדה שלא ידוע איזה חלק מהמלאכה כולה נעשתה בשבת גם הן מונעות את אחריותך הישירה לעשיית המלאכה האסורה בשבת. את אמנם משתמשת בחומרים שהיא מכינה, אך רק בדיעבד, לאחר שכבר הוכנו וללא שביקשת את חילול השבת מלכתחילה.
- מלאכה שנעשתה בשבת על ידי יהודי בשביל יהודי אחר נאסרת בתנאים מסוימים.
א. וודאות לגבי עשיית המלאכה בשבת
לא ברור לי משאלתך מה מידת הוודאות שכל חומרי הפרסום הוכנו בשבת האם את מסיקה שהמתנדבת מכינה את החומרים בשבת אך ורק מכך שהוא שולחת לך את הדוא"ל בשבת? האם ייתכן שהחומרים הוכנו, לפחות בחלקם לפני שבת ורק נשלחו בשבת? לגבי פתיחת דואר אלקטרוני שנשלח בשבת אתייחס להלן. אך לעניין השימוש בחומרים יש משמעות לספק בעניין הכנתם בשבת. האיסור על מעשה שבת הוא רק אם זה איסור ודאי. אם יש ספק אם המלאכה נעשתה בשבת אין איסור להנות ממנה במוצאי השבת.
ב. האם יש רווח למעשה העבירה והאם הוא מעשה אקראי?
לעניין ההנאה ממעשה השבת, גדר האיסור תלוי ברווח שיש לעושה המלאכה, בקביעות של המלאכה, ובאופי האיסור. פוסקים בדורות האחרונים אסרו שימוש באוכל שבושל בשבת במסעדה משום שיש לעובר העבירה רווח מעבירתו, והדבר נעשה בקביעות. בשל הרווח הכספי שיש לבעל המסעדה, הנאה של שומר שבת מעבירה זו מעודדת את חילול השבת. זאת בניגוד למעשה שבת שנעשה באקראי, כלומר באופן מקרי שאינו חוזר על עצמו בצורה שיטתית. במקרה שלך המתנדבת איננה מקבלת שכר עבור לעבודתה, ולכן אין לה רווח ישיר מהעבודה שהיא עושה בשבת. עבודתה של המתנדבת היא אקראית הן משום שאין היא מספקת לך תוצרים של עסק קבוע והן משום שבמקרה שלך לא מדובר באירוע קבוע שמתרחש מדי מוצאי שבת.
ד. גדר העבירה – דאורייתא או דרבנן?
בנוסף לאלה, המעשה שעשתה המתנדבת בשבת כדי להכין את הפרסומים, עיצובם על מסך המחשב ושליחת דוא"ל בשבת הן מלאכות שגדרן המדויק כחילול שבת נתון במחלוקת. ראשית, הפוסקים נחלקו האם עצם השימוש בשבת הוא מדאורייתא או מדרבנן. שנית, בניגוד להדלקת מנורת להט, בישול בשבת, וכתיבת אותיות בדיו אשר מעמדם כמלאכות דאורייתא חד משמעי, כתיבה ועיצוב בעזרת מחשב אינם מוגדרים כמלאכות דאורייתא כשלעצמם…
ולבסוף, אופי השימוש שלך במעשה השבת הוא שימוש הדומה להנאה מראיה ומשמיעה ולא בגוף דבר שיש בו ממש (למשל אכילת מאכל). הניתוק בין עשיית המעשה לבין התוצר שאנו צורכים מאפשר להקל בצריכתו גם בזמן שהדבר נעשה, לא כל שכן, כמה שעות לאחר מכן.
הצירוף של כל השיקולים שהזכרתי יחד, מאפשר להקל ולהתיר לך, במקרה של המתנדבת, להשתמש בפרסומים שהיא שלחה לך.
חשוב לציין שלעניין עצם קריאת דוא"ל שנכתב בשבת, ומכל השיקולים לעיל, יש להוסיף את הסייגים הבאים:
מאחר והשעה של שליחת המכתב ניתנת לנו, אין חוסר בהירות לגבי שליחת הדואר האלקטרוני, ולכן ראוי להיזהר יותר ולחכות בפתיחתו עד שעות העבודה ביום ראשון. גם אם אין בכך גדר הלכתי, ראוי למסור את המסר שאין שום דחיפות וצורך בשליחת החומרים במהלך השבת. בתגובתך למכתב של המתנדבת את יכולה לציין במפורש שלא פתחת את המכתב כדי שהיא תדע להבא שאין לה סיבה למהר ולשלוח את החומרים בשבת. אפשר לחשוב על דרכים נוספות שימנעו מהמתנדבת את שליחת הדואר האלקטרוני בשבת ואולי אף את הכנת החומרים בשבת. לדוגמא:
- אם את יכולה לנהל שיחה על כך עם המתנדבת בלי לפגוע בכבודה, ביחסיכן וביחסה לשמירת המצוות ושומריהם, כדאי להבהיר לה את אי הנוחות שלך מעבודתה בשבת.
- את יכולה לכתוב הבהרה כללית שמגיעה לכל מכותבייך או עמיתייך לעבודה, שאת לא פותחת מכתבים שנכתבים בשבת.
- אפשר לנסות וליצור מצב שבו תעבדי עם המתנדבת במהלך השבוע על החומרים וכך לכל הפחות תבטיחי שחלק גדול מהעבודה ייעשה לפני שבת.
אני מאחלת לך שתמשיכי לעסוק בצרכי ציבור באמונה
חנה השקס
הרבנית ד"ר חנה השקס היא עמיתה בתכנית למנהיגות הלכתי, ומרצה במסגרות חינוכיות שונות.
הרחבה:
ההתלבטות האם להשתמש בפרסומים שמכינה המתנדבת נובעת מהאיסור ליהנות מ"מעשה שבת", כלומר, תוצר של מלאכה האסורה בשבת, שנעשתה על ידי יהודי.
בשולחן ערוך (אורח חיים ש"יח) נפסק שכאשר יהודי עשה מלאכה האסורה בשבת במזיד, אסור לעובר העבירה אישי ליהנות מהמלאכה לעולם. לעומת זאת ליהודים אחרים מותר ליהנות מתוצר המלאכה במוצאי שבת.
אך בעקבות השתנות הזמנים והמציאות שבה יהודים רבים אינם שומרי שבת, סייגו פוסקים מאוחרים היתר זה. נקבע, שכאשר היהודי עשה את המלאכה הוא מומר, כלומר, איננו מקיים מצוות כדרך חיים, אסור להשתמש במעשה השבת, כלומר בתוצר של המלאכה האסורה בשבת. מכאן נפסק שכל מלאכה שנעשתה על ידי יהודים בוודאות במהלך השבת באיסור, כהיא נעשית עבורינו, והיא נעשית בקביעות וכדי להרוויח כסף, (פרי מגדים, כתב סופר), אסור להשתמש בה. לעניין זה ראי מובאות מתוך פרי מגדים וכתב סופר שכבר במאה השמונה עשרה והתשע עשרה נדרשו לבעייה זו. פוסקים בני דורנו מסתמכים על פסיקה זו, בהתייחסותם לבעיות המורכבות הכרוכות בחיים במדינה חילונית ובשיתוף עם ציבור יהודי חילוני. השאלות שעולות לעניין זה קשורות למסעדות שפתוחות בשבת, מפעלים שאינם שומרי שבת, אוטובוסים שמתחילים נסיעתם בשבת. בתשובות אלה נדרשים הפוסקים לגדרים הלכתיים של "לפני עיוור לא תתן מכשול" "מסייע" (יהודי שמסייע ליהודי אחר בעשיית איסור), ופרישה מאיסור מלבד שאלת האיסור המפורש להנאה מ"מעשה שבת." לעניין זה ראוי לציין שהפוסקים מתמקדים בשאלת הסיוע לעובדי עבירה במקרה שיש קביעות ורווח כספי בצד העבירה. בשל החשיבות שהם מייחסים לנושא זה ישנה פחות התייחסות להקלות שניתן ליחס לעשיית מלאכה מדרבנן או לעצם ההבחנה בין דאורייתא ודרבנן. מאחר שדין מעשה שבת הוא גזירה מדרבנן במקרה של ספקות לגבי המלאכות ניתן להקל
ההתפתחויות הטכנולוגיות שהביאו לעולם את החשמל, התקשורת האלקטרונית, והאינטרנט הוסיפו לבעיות אלה מורכבויות נוספות, הקשורות להפעלת מערכות טכנולוגיות מתוחכמות כתשתית הכרחית לקיום חיים במדינה מודרנית. לעניין זה ראי שו"ת הר צבי אשר נדרש לבעיית השימוש בחשמל המיוצר בארץ ישראל בשנת תרפ"ו (1926) בטבריה, ובעקבותיו פוסקים בני דורנו. יש האופי המיוחד של צריכת כלי תקשורת אלקטרוניים מעלה את ההבחנה בין צריכה פסיבית של דבר שאין בו ממש, כפי שקורא בהנאה מראייה או שמיעה, לבין שימוש בדבר עצמו שנוצר, באכילה. ולבסוף, לעניין פתיחת דואר אלקטרוני, ראי בקישורים המצורפים התייחסותיהם של רבנים שונים, הרב יעקב אריאל, הרב שרלו, והרב ש. ב. גנוט כמענה לשאלות שהופנו אליהם באתרי אינטרנט בנושא קריאת עבודות, בלוגים ומכתבים שהועלו בשבת לכלי התקשורת האלקטרוניים.
להלן אוסף נבחר של המקורות המרכזיים בפסיקה לגבי מצבים בהם יהודים עושים מלאכות אסורות בשבת והפוסקים נדרשים לשאלת ההנאה ממעשים אלה. להלן מובאות מדברי הפוסקים, מובן שמומלץ לראות את התשובה כולה.
- דין מעשה שבת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שי"ח סעיף א
המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר לו מיד (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת עיין לעיל סימן שז סעיף כ):
- חשש שמא שימוש בנר שהדליק ישראל יעודד את חילול השבת
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן רעו ס"ק ה
…גם אי מומר בעצמו לעבודת כוכבים הדליק נר או בישל בשבת, מהו הדין המבואר בסימן שי"ח. הנה בחדושי הרשב"א שבת קכ"ב א' ד"ה גמרא וכו', דטעם הוא דאם יהא מותר להנות יאמר לו להדליק, וכולה חדא גזירה… ומינה נמי, אם מומר הדליק נר בעצמו לצורך ישראל אסור וודאי שמא יאמר לו, אף דלפני עור דין תורה, הא לחד פירושא אמירה לעכו"ם גם כן דין תורה וחיישינן דקיל בעיניהם…
- ההבדל בין שימוש בחילול שבת שנעשה על ידי יהודי באקראי לבין שימוש במעשה שבת שנעשה בקביעות ולמטרות רווח:
שו"ת כתב סופר אורח חיים סימן נ
… כי פונדק ישראל (טראקטער) מבשל בכל שבת ושבת עבור אוכלי שולחנו כמו בחול ויש בין האוכלים מזידים, שוגגים ומוטעים, וראה פר"מ נ"י מ"ש המג"א סי' שי"ח סס"ק ב' דלמי שנתבשל בשבילו דינו כמו הוא עצמו כמו במבטל איסור שאסור נמי לו שנתבטל בשבילו ונכנס ספק בלבו אם תליא במזיד המבשל או תליא במזיד ורצון מי שנתבשל בשבילו, לפע"ד פשוט כיון דלמד המג"א דלמי שנתבשל בשבילו אסור כמו למי שנתבטל בשבילו…
… ולפום רהיטא נ"ל היכא דמבשל שוגג אומר מותר ומי שנתבשל בשבילו מזיד אסור לזה שנתבשל בשבילו כמו אם מבשל עצמו מזיד ומבשל לעצמו, כיון שהמבשל שוגג יש לחוש שיצוה לו פעם אחר שיבשל בשבילו והמבשל שוגג ואומר מותר יעמוד בשגגתו פ"א (פעם אחרת)…
…אבל זה נראה לי פשוט דדוקא במי שמבשל במקרה בשביל אחר גם שהוא לדעתו ורצונו לא חיישי' שמא יצוה לאחר, דלא ישמע לו ולא שכיח, וכ"כ האי לא קנסו, אבל בנדון שלנו שמבשל הפונדק בקביעות מידי שבת בשבתו לאחרים דמקפידין לאכול מבושל ב"י וזה פרנסתו של פונדק זה תמיד בחול ובשבת בוודאי קנסא קנסו רבנן לאלו שנתבשל בשבילם כמו להמבשל עצמו הגם כי בשביל זה לא יחדלו מלפשוע דהא אוכלים בשבת עצמו, אנו אין לנו אלא קנס חכמים לאסור למבשל במזיד לעולם דה"ה למי שנתבשל בשבילו בידיעתו ולרצונו כבנדון שלנו דשייך שיצוה לו בפ"א דחל עליו קנס חכמים כנ"ל פשוט:
- מעשה שבת כשיש ספק – דין דרבנן, והשימוש בו בדיעבד.
משנה ברורה, אורח חיים שי"ח, ס"ק ב ד"ה בשבת:
וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג באות יו"ד וכעין זה כתב המג"א בסימן שכ"ג סקי"א ועיין בסקל"ב וצע"ק
- ההבחנה בין שמיעה, ראייה ואיסור דרבנן או דאורייתא במעשה שבת
שו"ת מנחת יצחק חלק א סימן קז
בענין להעריך שעון מערב שבת שיפתח את זרם הרדיו בשבת לשמוע חדשות ע"ד שיש מעריכין שעון מע"ש, שיפתח את זרם הרדיו בשבת לשמוע חדשות, אי שפיר דמי למיעבד הכי.
תשובה: הנה יש לחשוש בזה מטעמים דלהלן.
(א) משום עיקר האיסור של להנות מהמלאכה הנעשה על יד עצם הדבור בהמיקרופון של הרדיו, דלפי החלטת גדולי התורה יש בזה אי' דאו' כמ"ש (בסי' ל"ז אות ח') וא"כ הרי נודע כמה כרכרו גדולי האחרונים, בהיתר של הנאה מהנר של אלקטרי בשבת, מטעם שחששו לעיקר המלאכה בבית התעשיה של האלקטרי ביום השבת לצורך ההדלקה, דנעשה גם לצורך ישראל, ואסור להשתמש לאורו כמבואר (באו"ח סי' רע"ו), …, מכל מקום י"ל דאינו נהנה מגוף המלאכה שעושה העכו"ם רק מגרמתו וכמ"ש בת' קרל"ד שם, וכ"ז אין שייך במה שנוגע לענין הדיבור ברדיו דהוי קביעות המלאכה ליום השבת דוקא, להשמיע חדשים לבקרים, וגם ההנאה הוי קרוב יותר לגוף המלאכה שעושה העכו"ם לצרכו, משם, ואין לחלק בין הנאת שמיעה לראי', דקול מראה וריח דמי להדדי, ועיין בת' מהרי"א (חאו"ח סי' ע"ד), וכה"ג איתא בפמ"ג (או"ח סי' רנ"ב מ"ז סק"ז), דכתב, דאם תיקן עכו"ם זייגר /שעון/ בשביל ישראל אפשר דאסור להנות לשמוע ולידע השעה, כמו נר שהדליק בשביל ישראל, אף על גב דלית בי' ממש בשמיעת קול עיין שם, וע"ע בכל זה בת' תשורת ש"י (סי' תקע"ז) ובת' מהרש"ג (חאו"ח סי' מ"ג), ובת' אמרי יושר (ח"ב סי' נ"ב) ושו"ר בת' ארץ צבי (סי' ס"ד) דהעיר בזה ומ"מ כתב להתיר דס"ל דל"ה רק איסור דרבנן בעצם הדיבור במיקרופון אבל לפימ"ש דהוא איסור דאורייתא כנז' אין היתר.
… אמנם לא נתברר לי אם לדמות להנאה מהנולד עצמו, כמו להשתמש לאורה, או רק כמו הנאה מדבר שנתבשל בו כנ"ל, כיון שגם ברדיו הנאה היא מהקול הנשמע אצלינו, אחרי שגלי החשמל נהפכו שוב לגלי קול, ולא נשאר רק מה שיש לדון לדעת הראב"ד, וסתימת הפוסקים להלכה דמותר להשתמש מאור הנולד ביום טוב, וכ"ש בשבת, דכ"פ לית להו נולד בשבת (עי' או"ח סי' תצ"ה), וגם נודע סתירת המ"א בענין אה"נ במוקצה (מסי' תק"א לסי' תק"ז וסוס"י תק"ט), ועי' א"ר ומהש"ק שם, ועוד עי' במג"א (סי' שכ"ה סק"ט) ובמהש"ק שם, וכתבתי רק להעיר.
- וודאות לגבי עשיית מלאכה בשבת, קביעות עשיית המלאכה, וצורך הרבים
ילקוט יוסף שבת ג הנאה בימות החול מדברים שנעשו בשבת סעיפים ע"א, ע"ג, ע"ו
עא. מאפייה של ישראלים שאופים שם בשבת כמו בימי החול, ראוי ונכון לכל יראי ה' שלא לקנות ממאפייה זו בימות החול, אם הדבר יאלץ את בעליו היהודים לשמור את השבת. [ובפרט אחר שהפת נאפתה לצורך הרבים]. ומכל מקום כל שאין הדבר ברור שפת זו אכן נאפתה בשבת, מעיקר הדין אם אין שם אלא פת זו מותר לאוכלה ביום ראשון, ואין לאוסרה מצד הנאה ממעשה שבת. [באופן שידוע שמאפייה זו מקפידה בעניני כשרות]. אבל אם ברור לו שהפת נאפתה בשבת, והמאפייה עושה כן בקביעות לצורך הרבים, אסור לאכול מפת זו כדין המבשל בשבת במזיד לעצמו.
עג. פירות וירקות שהובאו לשוק ביום ראשון, ונודע לנו שנתלשו באיסור בשבת, אם עושים כן בקביעות לצורך מכירתם לאחרים, פירות וירקות אלה אסורים אף לאחרים לעולם. אבל אם עושים כן בדרך עראי, מותר לאחרים לאכול מפירות וירקות אלה, אף שהפירות נתלשו לצורך אחרים. ואם אין אנו יודעים אם הפירות נתלשו באיסור ביום השבת, או שנתלשו קודם השבת ונשתמרו בהקפאה, ואין אפשרות לברר את הדבר, מעיקר הדין מותר לקנותם. ומכל מקום אם על – ידי שיימנעו מלקנותם הדבר ייאלץ את בעלי החנות להמנע מזה בעתיד, נכון לנהוג שלא לקנות מפירות וירקות אלה.
עו. אוטובוסים ציבוריים ומוניות המגיעים עם צאת השבת לתחנה כדי לאסוף נוסעים, ואין באפשרותם להגיע לתחנה אלא אם כן יצאו מביתם קודם צאת השבת, יש אומרים שאסור להצטרף לנסיעה זו, שהרי נהנים ממלאכה שנעשית בשבת עבור אחרים. ויש אומרים דמאחר שעצם מלאכת ההבערה בנסיעה שעשה הישראל בשבת כבר אינה קיימת, וההנאה במוצאי – שבת אינה אלא גרם – הנאה, אין זה בכלל נהנה ממלאכת שבת. ואף – על – פי שהעיקר לדינא כדבריהם, מכל מקום משום מיגדר מילתא, אשרי המחמיר, ובפרט בשכונות שרוב התושבים בהם הם יראי ה'.
- תשובות באינטרנט לגבי קריאת דוא"ל ושימוש בחומרים שנכתבו בשבת
-
- האם מותר לקרוא מיילים שנשלחו בשבת? הרב ש. ב. גנוט
-
- קריאת בלוג שנכתב בשבת, הרב יובל שרלו
https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=6680
-
- האם מותר לקרוא חומר שנכתב בשבת? הרב יעקב אריאל
https://www.yeshiva.org.il/ask/104661
-
- קריאת מייל שנשלח בשבת, הרב יעקב אריאל
דיאטה והיחס לאוכל בסעודות שבת
השאלה
שלום,
מזה שנתיים אני נמצא בתהליך של ירידה במשקל. ואני מתלבט לגבי היחס של היהדות לנושא האוכל.
ישנה מצווה של עונג שבת, הכוללת סעודת שבת.
יתכן שמבחינה הלכתית טהורה אפשר לצאת ידי חובת סעודת שבת בכביצה לחם ולהמשיך באוכל דל קלוריות. אבל זה יהיה בבחינת עשה שבתך חול.
איך ניתן לשמר את האווירה של סעודת שבת, אך יחד עם זאת לאכול לפי הצורך בלבד?
אני חושב שהדרישה לסעודות בשבת משקפת את החברה החקלאית שבה העבודה היא פיזית וקשה. ואיננה מתאימה לאנשים שעבודתם בחול היא בישיבה במשרד.
בתודה
התשובה
משמח לקרוא בין השורות את המסירות שלך למצוות השבת, יחד עם הרצון הבריא לשמור על איזון הגוף ושלומו.
כפי שהזכרת בעצמך, בשאלתך יש פן הלכתי ופן חברתי.
הפן ההלכתי דורש לברר את מצוות סעודות שבת, אילו מזונות ובאיזו כמות דרושים על מנת לצאת ידי חובה; הפן החברתי מעלה את השאלה, כיצד ניתן לשמור על האכילה הנכונה לך ובו בזמן להמשיך להיות שותף ונינוח מבחינה משפחתית ומבחינה קהילתית.
נפתח בפן ההלכתי:
מצוות אכילת שלוש סעודות בשבת קשורה למצוות "עונג שבת", שהיא מצווה מדרבנן לדאוג להנאה מהמזון בשבת, בסעודות של פת ותבשילים טעימים הגורמים עונג לסועדים.
אולם, הפוסקים מדגישים שצריך להקפיד לא לאכול יותר מן הנחוץ, ולא במצב בו האכילה גורמת סבל. מצוות עונג שבת היא מצווה בעלת גוון סובייקטיבי, המכיר בהבדל בין בני אדם ובצרכיהם השונים. במצבים מסוימים ניתן אף לצמצם את שיעור הפת לכזית בכל ארוחה; גם סעודה מצומצמת, אם הוכנה לכבוד השבת, היא סעודה ראויה. יתרה מזו, במצבים בהם כל אכילה היא בעייתית עבור האדם, ניתן אפילו לא לאכול סעודת שבת כלל.
כלומר, הדרישות ההלכתיות לגבי סעודות שבת לא סותרות עמידה בכללי תזונה בריאים, ויש בהן גמישות רבה בהתאמת הסעודה למצב של הסועד. אין בכך משום עשיית שבתך חול, אלא להפך, הגברת עונג השבת בכך שהאכילה תגרום לעונג בהיותה מאוזנת ומותאמת, ולא לצער או חלילה לחולי.
לכן, אם בריאותך דורשת צמצום באכילה, ניתן לוותר על תבשילים נוספים וכן לצמצם את כמות הפת לכזית. אולם כל זה רק במצב של צורך גדול. בשאלתך לא ציינת האם התהליך שאתה מצוי בתוכו הוא בהמלצה רפואית והאם יש לך ליווי מקצועי; מכיון שהתשובה מתפרסמת לציבור אנו רוצות לציין כי תהליך של צמצום משמעותי במזון חייב להיות מלווה בגורם רפואי מקצועי. זוהי גם חובה הלכתית, משום "ונשמרתם לנפשותיכם".
כאמור, יש לתת את הדעת גם לפן נוסף של הבעיה. אדם המקפיד על תזונה מסוימת בשבת עלול למצוא את עצמו בקשיים בשל הנורמות החברתיות שהשתרשו בימינו, ולא בשל ההלכה. הנוהג של סעודות גדולות, ארוכות ועתירות מזון מקשה על שמירת גבולות האכילה ועל הקשבה למנגנון השובע הטבעי. יתכן שאדם המנסה להקפיד על תזונתו ונמצא בסעודות כאלה יחוש חריג, מובך מכך שאינו אוכל כמו כולם, או לא-מנומס כלפי המשפחה והחברים הסועדים איתו. עם קושי זה אפשר להתמודד מתוך שיחה כנה עם האנשים הנמצאים עמך בשבתות. אולי מתוך קושי זה תיפתח לכם הזדמנות לברר ולהעלות את סעודות השבת שלכם כך שיהיו ממוקדות יותר ביצירת אווירת שלווה וקדושה ופחות במאכלים יתרים. גם אם לא ניתן לשנות את מבנה הסעודות, ישנן דרכים ועצות להימנע מאכילה מופרזת במהלכן; הוספנו בסוף התשובה כמה הצעות כאלה.
לבסוף, נתייחס להערה החשובה איתה סיימת את שאלתך.
אכן, אין ספק שהתורה ניתנה לדור של עובדי כפיים, אשר עבורם יום השבת היווה יום של מנוחה פיזית מעמלם הקשה. היום עבור רבים הצורך במנוחה הפיזית אינו גדול, כי אינם עובדים עבודה גופנית מאומצת.
יחד עם זאת, אחד המאפיינים הבולטים והעוצמתיים של מצוות השבת, כמו גם של תחומי הלכה נוספים, הוא היכולת לפשוט צורה וללבוש צורה, לבטא צרכים חדשים ולהישאר רלוונטית. למשל בדורנו הפכה השבת למקלט מפני שטף התקשורת הדיגיטלית; לזמן נדיר של שקט נטול הפרעות טכנולוגיות; לזמן משפחתי-קהילתי בעולם מהיר ולחוץ. כל אלה אולי לא חסרו לדורות הקודמים; זהו פן של השבת שהתחדש לדור שלנו. כמו כן, דווקא השבת בה לא נוסעים ברכב מאפשרת לפנות זמן להליכה בריאה ברגל. כל דור נקרא למצוא את תכני השבת שלו ולמצוא את הדרך לבטא אותם, מתוך נאמנות להלכה הקיימת.
בהצלחה, בריאות איתנה ושתזכה לענג את השבת.
שלומית
הרבנית שלומית פימיאנטה היא רמי"ת בבית המדרש בעין הנצי"ב, ומורה לגמרא והלכה בתיכון פלך זיכרון
הרחבה:
מקור מצוות עונג שבת הוא מהפסוק בישעיהו נח, יג: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". בתלמוד במסכת שבת דף קיח עמ' א מפורט אופן הקיום של מצוה זו, באמצעות ייחוד מאכלים טובים לשבת. כמו כן, במספר מקומות נוספים בתלמוד נזכרת החשיבות הגדולה של עונג שבת במאכל ומשתה המשמחים את האדם. המשנה-ברורה (רמ"ב, א') מציין כי יש מחלוקת האם מצוות עונג שבת היא מדאורייתא או מדרבנן; בכל מקרה, לדעת רוב הפוסקים מצוות קיום שלוש סעודות כשלעצמה היא מצווה מדרבנן.
את סעודות השבת יש לקבוע על פת בשיעור שמחייב ברכת המזון בוודאות, כלומר יותר מכביצה, ויש לברך על שתי חלות (שו"ע או"ח סימן רע"ד) ולהוסיף בשר, יין ומגדנות לפי היכולת (משנה-ברורה רמ"ב, א'). לכתחילה, גם בסעודה שלישית יש לברך על שתי חלות, אולם אם האדם שבע ביותר הוא יכול להסתפק במזון שברכתו "מזונות" או אף בפירות, אף על פי שמצב זה אינו מועדף (שו"ע או"ח רצ"א) .
יחד עם זאת, אכילה מופרזת או כזו שאינה גורמת הנאה היא פסולה גם בשבת ואינה מהווה קיום של מצוות הסעודה ועונג השבת. כל אדם יודע היכן הגבול האישי שלו בין אכילה מענגת לאכילה מופרזת, ולכן היקף המצווה הוא סובייקטיבי. "והכלל מזה: שלא כל הטבעיות שוין, ובלבד שתהא כוונתו לשמים, והיינו שלפי טבעו נכון לו לאכול כך או כך" (ערוך השולחן או"ח רצ"א).
הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ל, ה"ט) הגדיר כי אדם ש"חולה מרוב האכילה" – פטור ממצוות שלוש סעודות בשבת. אמנם, שם הקשר הדין הוא דווקא הסעודה השלישית, אך גם לגבי סעודות אחרות נפסק כי במצבים ספציפיים ומיוחדים ניתן לא לאכול אותן. למשל, יש איסור להתענות בשבת, אולם השו"ע (או"ח רפ"ח סעיפים ב' ו-ג') כותב כי מי שהאכילה מזיקה לו – עונג השבת שלו הוא דווקא בהימנעות מאכילה, וכן מי שזקוק מאוד לתענית חלום במצבים מסוימים.
רעיונות ועצות להימנעות מאכילה מופרזת בסעודות שבת:
כאמור, ההמלצה החשובה ביותר היא לשתף את האנשים הנמצאים עמך בשבתות ולתאר את הרצון בסעודה מתאימה יותר. יתכן שמתוך שיחה יעלו רעיונות טובים המתאימים למציאות חייכם; אולי אף יתברר שהמצב הנוכחי יוצר קושי לא רק לך, וניתן יהיה ליצור שינוי יעיל.
גם בלי שינוי תפריט, אפשר להתנהל טוב יותר בסעודות. למשל, לקבוע סימן מוסכם עם אחד הסועדים האחרים, שמסמן ששבעת ואתה מתחייב כעת להפסיק לאכול. גם אם תרצה להתפתות, ההתחייבות שסימנת תשמור עליך.
שיטה נוספת היא לקום בשקט מהשולחן ולשטוף את הפה במי פה מרעננים; הטעם הטוב שנשאר בפה יעזור להמשיך לא לאכול.
בהצלחה מרובה.
הזמנת קרובי משפחה שאינם שומרי תורה ומצוות לשבת
השאלה
לבעלי יש אחים חילוניים. אנחנו רואים חשיבות להזמין אותם לארוחה בשבת. כיד לשמור על קשרי משפחה וכדי שהם וילדיהם ישמעו קידוש, יברכו וכו'.
1. האם מותר להזמין?
2. מה לעשות אם הם מבקשים לבוא?
3. מה לעשות עם יין או מאכל שהביאו איתם בשבת?
4. האם יש הבדל לעניין זה בין ראש השנה לשבת?
תודה!
התשובה
השאלה הזו היא אחת השאלות הקשות והחשובות של דורנו בו יש ערבוב של אור וחושך וכמעט ואין בית שהשאלה אינה עולה בצורה זו או אחרת. השאלה עלתה לדיון גם בבית המדרש ההלכתי של בית בלל. ואני מפנה אותך לעיין במסמך המפורט שהם ניסחו
https://www.beithillel.org.il/
אך פטור בלא כלום אי אפשר ועל כן אענה בקצרה לשאלותיך.
אגן יש מקום רב להזמין את בני המשפחה הן כדי לשמר את המשפחתיות, שהיא מעלה חשובה בפני עצמה, והן כדי לשמר זיק של קדושה גם אצל אלו שהתרחקו ממנה. רבים הפוסקים שהציעו להזמין לשבת שלמה וכך אם האורחים מחליטים לעזוב באמצע השבת זו החלטה שלהם ולא של המארחים. אני לעיתים חש שיש בזה "מס שפתיים" שכן אנו יודעים בעת ההזמנה שהם לא באמת יישארו לכל השבת, אך נדמה לי שבכל מקרה יש בכך ערך כדי להזכיר לנו שיש כאן לא רק צדדים חיוביים אלא גם פגיעה בקדושת השבת.
ביחס למאכלים שהם מביאים איתם (בהנחה כמובן שאין בהם בעיות של כשרות, או של חילול שבת מעבר להבאת התבשיל), אם הם מביאים את הדברים לפני השבת\חג כמובן שאין שום בעיה. אם הם הסיעו את האוכל איתם בשבת יש מחלוקת ראשונים ואחרונים האם אוכל ש"נסע" בשבת דינו כאוכל שהוכן בשבת שיש בו איסור עד למוצאי שבת, או כיון שלא ניכר שום שינוי באוכל הוא לא נאסר. (ראי ביאור הלכה סימן שי"ח ד"ה אחת)
כאן צריך לטפל בעניין ברגישות – אם אפשר להימנע מלהשתמש במאכלים שהביאו מה טוב, אך אם הם יפגעו, ויצא שכרינו בהפסדנו, אפשר להקל ולהשתמש במאכלים וביין שהם הביאו.
בדינים אלו אין הבדל בין שבת ויום טוב
כל טוב
כתיבה וחתימה טובה
יוסף סלוטניק
מעלה גלבוע
"תשובה זו ניתנה ע"י הרב יוסף סלוטניק מרבני בית הלל"
שבת בטבע
השאלה
שלום רב,
אני מתכנן ללון בחיק הטבע בשבת. אני מניח כי הנושא רחב, לכן אשאל רק שאלה אחת – כיצד נערכים לעשיית צרכים במצב זה ?
תודה מראש.
כתיבה וחתימה בספר החיים.
התשובה
שבת בטבע לענין פרטי: דברים כ"ג:14: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ, עַל-אֲזֵנֶךָ; וְהָיָה, בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ, וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת-צֵאָתֶךָ"
כמו בכל דבר הנוגע לשבת – יש להכין מראש. במקרה זה, "שירותי קומפוסט": חופרים בור מראש ומכינים לידו ערמה גדולה מאוד של עלים יבשים וכיוצא באלה ובמידת הצורך מכסים בעלים. צריך גם לדאוג לפרטיות/צניעות, כמובן.
(התשובה ניתנה מהרבנית שושנה בובליל)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
הזמנה לשבת
השאלה
שלום הרב,
קראתי את התשובה באתר לגבי הזמנת אורח חילוני בשבת.
רציתי לתאר לרב את המקרה שלנו כדי לדעת מה עדיף לעשות.
בע"ה מדובר בשבת חתן שלי עוד חודש.
זו שבת שלמה של כל שלושת הארוחות.
המשפחה של אבי איננה דתיה ולכן יש את החשש (הוודאי) של נסיעה בשבת.
כדי להפחית זאת הורי חושבים שעדיף לא להזמין אותן לאורחת ערב שבת, כי אז הנסיעה תהיה בבירור לצורך השבת חתן.
אלא להזמין אותם לארוחת בוקר-
כל בוקר של שבת הם באים לארוחת בוקר אצל סבתא שלי (שגרה באיזור של השבת חתן). מן הסתם עכשיו כשנזמין אותם אז הם יבואו ישר למקום שבו מתקיימת הארוחה- אך בכל מקרה הם היו נוסעים באותו זמן גם בשבת אחרת כדי לבוא לארוחת בוקר שהם עושים תמיד אצל סבתי.
מה עדיף לעשות?
תודה מראש
התשובה
שלום וברכה
ראשית, שיהיו לכם חיים שמחים ומאושרים.
נראה לי שהנכון ביותר הוא שלא תתערב בשיקולים.
הוריך יודיעו להם מתי ארוחת בקר, ואם הם יחליטו לבוא – הם יבואו.
מתאים יותר מבחינה הלכתית להזמין אותם לערב, ולבקש שיבואו לפני כניסת השבת, ואז אם הם נוסעים הביתה אחרי הסעודה – ההורים שלך אינם חלק מהחלטתם.
אולם אם ההורים שלך יזמינו אותם לבקר – אל תתערב.
ובלבד שהכל ייעשה בשלום.
כל טוב.
(התשובה התקבלה מהרב יובל שרלו)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
הלכה בנושאים תפילה רחצה בשבת ומים אחרונים
השאלה
שלום,
ברצוני לברר מה ההלכה בשלושה נושאים:
הראשון הוא בנושא תפילה- עד כמה יש לדקדק בעניין קימה בבוקר לתפילה במניין או לתפילה בזמנה, במקרה בו אדם נרדם בעל קרחו מאוחר יחסית, וידוע לו שקימה מוקדמת תקשה עליו את ההתנהלות במהלך היום (ולא יצליח להירדם שוב אחרי התפילה) . האם יש חלוקה בין אדם שלומד תורה בישיבה / אדם עובד / סטודנט שלומד למבחנים / או אדם שלא יהיה יגרם לו ולסביבתו הפסד בקימה המאוחרת.
נושא שני- עניין הרחצה בשבת, אשמח לדעת האם יש מקום להקל להתקלח במים חמים, מה הצדדים להחמיר או להקל בעניין, ואשמח גם להתייחסות לטענה לפיה הדבר אסור משום גזרת הבלנים שהרי כיום איננה רלוונטית עוד ואם כן מדוע לא לבטל אותה, שהרי להרבה אנשים המקלחת בצהרי השבת גורמת עונג רב במיוחד בימים חמים אלה.
נושא שלישי – מים אחרונים- לאור העובדה שישנם משפחות גדולות והקמת כולם לרחוץ ידים לפני ברכת המזון (למשל במקרה בו אמרו דבר תורה על השולחן טרם ברכת המזון או שרו שירים) עשויה להמשך זמן רב ולגרום לטורח על הנוכחים,עד כמה יש להחמיר בהקפדה בעניין זה? האם אדם שכבר רחץ ידיו לאחר הסעודה צריך לרחוץ ידיים שוב לפני ברכה"מ? כיצד לנהוג כשמתארחים אצל משפחה שאינה מקפידה על כך? וכשמארחים משפחה כזו? אשמח גם לקבל התיחסות קלה לסיבה שבגללה צריך להחמיר/להקל בנושא זה.
תודה מראש
אבישי.
התשובה
תפילה בזמן:
ברור כי יש אילוצים. לכל אחד מאיתנו קרה כי אחר לילה ללא שינה: בבני עקיבא, בצבא, בחדר יולדות, ועוד, לא יכולנו להתפלל במנין, ויתכן כי גם לא יכולנו להתפלל בזמן, ואולי לא יכולנו להתפלל בכלל. ברור כי הניסיון אצל מי שלומד בישיבה קטן בהרבה מאשר אצל חייל קרבי. אולם אין לקבל זאת כדרך קבועה. יש לעשות את המאמץ המתבקש על מנת להתפלל בזמן ובמנין.
אדם שבאופן קבוע אינו יכול ללכת לישון מוקדם, ועל כן גם קם מאוחר. לפעמים יש להתרגל קצת בכוח לקום מוקדם, ולאחר כמה ימים, כאשר לא יהיה לו כח הוא גם ירדם מוקדם, ויחזור לסדר הנכון. לפעמים צריך טיפול כזה או אחר, כי צריך להיות סדר, גם בכלל כדרך חיים נורמלית, בדרך בה כל העולם נוהג, וגם משום שיש זמני תפילות וזמנים לקיום מצוות נוספות. עם זאת, כל זמן שלא הצלחנו "לרפא" את אותו קושי, נגדיר את אותו אדם כחולה שיותר לו להתפלל שלא במנין וכדומה.
רחצה בשבת:
לפני שנים כתבתי מאמר בו טענתי כי בימינו כאשר אין מתרחצים במרחצאות ובמקוואות, אין גזרת הבלנים קיימת, ומותר להתרחץ במים חמים שחוממו על ידי דוד שמש. לימים ראיתי שכמה מגדולי הפוסקים בדורנו הורו כך. נוסף לכך התירו כמה אחרונים למי שמצטער מחוסר רחצה – להתקלח בשבת. לכן אדם שרחצה בשבת גורמת לו עונג רב- מותר לו להתרחץ בשבת. עם זאת נראה לי כי אין לחפוף ראש, כי אז ודאי משיר שערות.
מים אחרונים:
באשכנז נהגו על פי התוספות שדחו את הצורך במים אחרונים בימינו, שאין לנו מלח סדומית. הספרדים יותר הקפידו על כך. דעת התוספות לא כל כך ברורה, משום שהצורך במים אחרונים אינו דווקא משום מלח סדומית, אלא משום הדרשה מהפסוק: "והתקדשתם, והייתם קדושים" והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדושים – אלו מים אחרונים". ויש בכך רעיון נפלא. מים ראשונים מבטאים כי יש להתקדש לפני אכילה – כי אף היא בגדר עבודת ה´ אם אוכלים על מנת שיהיה כח לעבוד את ה´ (בין בתפילה, בין בלימוד תורה, ובין בעבודה במסירות ובנאמנות). מים אחרונים מבטאים את הצורך להתקדש לפני הברכה, ויש כך אפוא השוואה בין עבודת ה´ באמצעות ברכת המזון לעבודת ה´ באמצעות סעודה. בדורנו בו יש אפשרות בקלות ליטול מים אחרונים ראוי לכתחילה להקפיד על כך. אולם האוכל בנסיעה, נראה שיכול לסמוך על הפוסקים להקל, ובפרט אם הקפיד לאכול כך שלא נגע בידיו באוכל. לפעמים כאשר אני מתארח בבית אחרים, אני מוותר על מים אחרונים מסיבות של נוחות או של אי פגיעה. אדם שרחץ את ידיו לאחר הסעודה, ועבר זמן עד ברכת המזון מעיקר הדין פטור ממים אחרונים, אולם לכתחילה יש לסמוך את המים האחרונים לברכה!
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
שמירת שבת
השאלה
לפי ההלכה למי ששומר שבת אסור לעשות מלאכות אבל השאלה אם זה כתוב בתורה שבעל פה או בתורה שבכתב שאסור לעשות את כל המלאכות האלה או שזה מצווה שהרבנים הוסיפו?
התשובה
בתורה מפורש כי אסור לעשות מלאכה בשבת, ושכל העושה בה מלאכה – יענש. עם זאת התורה לא פירטה את האיסור, והשאירה את הדברים לתורה שבעל פה. שם למדו חכמים מהתורה כי שלושים ותשעה אבות מלאכה שהיו במלאכת המשכן הם האסורים על פי התורה.
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
צ´ק בשבת
השאלה
האם ניתן לתת מתנה של צ´ק דחוי בשבת?
התשובה
לא ניתן לתת את הצ´ק בשבת משום איסור מוקצה.
הגם שעדיין לא ניתן לפדותו, יש לו גדר של "מוקצה מחמת חסרון כיס", כלומר: דבר שבשל חשיבותו לא יבוצע בו שימוש מותר בשבת.
בצ´ק הדחוי, האדם הממוצע לא משתמש לשימושים אחרים (כגון סימניה), ואשר על כן זה אסור בטלטול, כאמור: משום מוקצה.
בברכה,
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
אוכל שבושל בשבת
השאלה
האם מותר לאכול בשבת אוכל שבושל בשבת ע"י אדם שאינו יהודי?
התשובה
באופן בסיסי מלאכה אשר נכרי עושה בשבת עבור יהודי, אסור ליהודי להנות ממנה עד זמן מסוים לאחר צאת השבת ("בכדי שיעשו" – הזמן הנצרך עבור המלאכה). ישנם מספר יוצאי דופן, כגון: חולי, הפסד מרובה, צורך רבים וכדומה בהם סומכים על הנאה ממלאכת גוי. כנ"ל גם מלאכה שאינה בגוף הדבר כגון: כיבוי וכן מלאכה היכולה להתבצע בהיתר בשבת והגוי מחליט על דעתו לעשותה באיסור.
אשר על כן, אסור להנות מאוכל שבושל ע"י נכרי בשבת, אלא אם כן מדובר בחולה שעבורו בושל האוכל, אפילו אם הוא חולה שאין בו סכנה.
בעיה נוספת הקיימת לאכול את האוכל גם בימי החול הינה "בישולי עכו"ם", כלומר: אסור לאכול תבשיל שבושל ע"י גוי ואינו ראוי לאכילה חי, אלא אם כן היהודי היה שותף בתהליך הבשול דבר שבוודאי לא יכול להתבצע בשבת.
למותר לציין שאוכל שהוכן ע"י יהודי אסור בשבת.
עיין עוד בשלחן ערוך אורח חיים, שי"ח סעיפים א-ב ובפרשנים שם.
בברכה
רונן
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
טלויזיה דלוקה בשבת
השאלה
האם מותר להשאיר את הטלויזיה דלוקה כל השבת על מנת לצפות בשידור משחק ספורט מחו"ל?
התשובה
אין אפשרות להשאיר את הטלויזיה דלוקה משתי סיבות:
א. מאחר ונהנים מחילול שבת של יהודים המשדרים ומפרשנים, דבר האסור ע"פ ההלכה .
ב. גם אם צופים בערוץ לא ישראלי, יש בעיה נוספת המוגדרת בלשון ההלכתית: "עובדין דחול", כלומר מעשים שאיננו עושים בשבת לא בגלל שהם אסורים מצד הדין, אלא כיוון שהם לא מתאימים לאווירת השבת.
בברכה,
רונן
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
סחיטת לימון בשבת
השאלה
האם מותר לסחוט לימון בשבת?
התשובה
ע"פ הגמרא במסכת שבת פירות שיש רגילות לסוחטן למשקה אסור לסוחטן בשבת ואילו פירות שאין רגילים לסוחטם מותר בשבת. השולחן ערוך מביא בסימן ש"כ סעיף ו´ שמותר לסחוט לימונים. החיי אדם (מלאכת דש ד´) והמשנה ברורה (ש"כ סעיף כ"ד) מביאים שאפשר לסחוט על רק על אוכל, או על סוכר ואחר כך יתן את הנסחט לתוך מים, אך אסור לסחוט לתוך משקה. במסגרת השלחן (פ´ כ"ז) ובספר ערוך השולחן (ש"כ י"ז) פסקו להתיר לסחוט לימון בשבת, כי אין דרך לשתות את הלימון בפני עצמו אלא בתוך משקה או אוכל.
לפיכך עדיף לסחוט לימון על אוכל או סוכר אך הרוצה להקל ולסחוט כרגיל, יש לו על מי לסמוך.
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
ג´וגינג בשבת
השאלה
האם מותר לעשות ג´וגינג בשבת?
התשובה
אסור להתעמל בשבת משום "עובדין דחול", כלומר פעולה שאינה תואמת את אוירת השבת. עיין שולחן ערוך שכ"ח סעיף מ"ב.
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
להרוג כינה בשבת
השאלה
האם מותר להרוג כינה בשבת?
התשובה
אחת משלשים ותשע מלאכות אשר נאסרו מן התורה היא מלאכת "נטילת נשמה" ולכן הריגת כל יצור, יש בה איסור של חילול שבת. עם זאת, אין איסור בהריגת כינה בשבת מאחר שאין לה גדר הלכתי של בריה מאחר וצורת הפרייה והרבייה שלה שונה. מקור הדברים בשיטת בית הלל בגמ´ מסכת שבת י"ב עמוד א´ ומובא להלכה בשולחן ערוך סימן שט"ז ט´.
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
שעון מד טמפרטורה בשבת
השאלה
האם ניתן לענוד שעון יד שיש בו מד טמפרטורה, כך שהתצוגה משתנה במהלך השבת ע"פ טמפרטורת הסביבה וחום היד?
התשובה
הגדרת המלאכה במקרה אותו אתה מתאר היא "מלאכה שאין מתכוון", כלומר: מלאכה מותרת (ענידת השעון), אשר עשויה להביא לתוצאה אסורה (שינוי הטמפרטורה).
שיטת ר´ שמעון בר יוחאי אשר נפסקה להלכה הינה שמלאכה כזו מותרת. אלא שגם הוא מודה שבמקרה בו התוצאה הינה ודאית = "פסיק רישא", אסור לעשות כן בשבת. לצורך ההדגמה, בדין פתיחת מקרר בשבת. אם נשארה נורה מופעלת, כל פתיחה של המקרר תדליק את הנורה באופן ודאי ולכן אסור. ברם במקרר בו יש תרמוסטט העשוי להפעיל את המאוורר עם פתיחת המקרר, אין זה מונע מעיקר הדין לפתחו בשבת מאחר וזוהי לא תוצאה ודאית.
לכן במקרה שלנו, אם ההשפעה של שימת השעון על היד היא מיידית וודאית, ורואים תוצאה ישירה של שינוי הטמפרטורה – יש בעיה להשתמש בו בשבת, אחרת מותר. אופציה לפתור את הספק הינה לכסות את התצוגה של הטמפרטורה במדבקה וכדומה. כך אתה מוכיח שאינך מעוניין בטמפרטורה = "פסיק רישא דלא ניחא ליה", ובמקרים מסויימים כמו במקרה הנ"ל זה מותר (בדין שהוא מדרבנן עם צרוף נוסף של דבר שעושה את המלאכה קלה יותר, כגון כאן שהיא נעשית כלאחר יד).
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
רחצה בשבת
השאלה
האם מותר להתקלח במים חמים בשבת?
התשובה
שלום,
לפי שולחן ארוך או"ח שכ"ו – יש איסור להתרחץ בשבת.
חז"ל גזרו את זה על מים חמים. אבל מים קרים מותר.
אולם, ישנו כלל מאוד חשוב : "במקום צער לא גזרו חכמים".
לכן, מי שבאמת קשה לו ומצטער, מותר יהיה לו להתקלח במים חמים שחוממו על ידי דוד שמש (לא חשמלי) בלבד, מים קרים ופושרים בוודאי שמותר.
יש להשתמש בסבון נוזלי, ולא בספוג – לא לעבור על איסור סחיטה.
שבת שלום
(התשובה ניתנה מהרב יעקב אוחיון)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
פאזל בשבת
השאלה
שלום! האם מותר להרכיב פאזל בשבת?
התשובה
בספר שמירת שבת כהלכתה (ט"ז, כג) מובא בשם הגרש"ז אוירבך ש"מותר לשחק במשחקי אותיות וציורים שבהם מניחים אותיות או חלקי אותיות ותמונה זה ליד זה, והוא שלא יקבע את המלה או התמונה במסגרת וגם אין החלקים השונים מתחברים ומתהדקים".
כלומר פאזל שאינו מהודק מותר. הרקע לתשובה זו היא סוגיה בשבת קד ע"ב ששם נאמר שמי שמקרב שתי אותיות (שכבר כתובות) בשבת אינו נחשב ככותב.
על בסיס סוגיה זו הרמ"א (שו"ת) התיר לפתוח ספר שכתבו על צידי דפיו למרות שבשעת הפתיחה האותיות נמחקות. לטענת הרמ"א, כשם שקירוב אותיות אינו נחשב לכתיבה – כך גם ריחוק אותיות אינו נחשב למחיקה. הסיבה להיתרו של הרמ"א שאין כאן הידוק וכן זה עומד לפתיחה וסגירה כמו דלת שפותחים וסוגרים ואין כאן איסור בונה.
העולה מכאן: אסור להרכיב פאזל גדול שעומד כתמונה ודעתו להשאירו על כנו לזמן רב מותר להרכיב פאזל קטן שעומד להרכבה ופירוק (מיועד לקטנים)
(התשובה התקבלה מהרב מאיר נהוראי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
הבדלה
השאלה
איך אליהו הנביא קשור להבדלה?
התשובה
מנהג קדום (מובא כבר בימי הביניים) להזכיר את אליהו הנביא במוצאי שבתות. לפי ר´ יעקב, מחבר ה"טור", הסיבה היא שמכיוון שאליהו הוא מבשר הגאולה, ולא יבוא בשבת, הרי בתחילת ימי החול "אנו מתפללין כיון שעבר השבת ויכול לבא שיבא ויבשרנו". הסבר אחר (בספר "אליה רבה") קושר את האיזכור של אליהו במוצאי שבת למסורת שבמוצאי שבתות נכנס אליהו לגן עדן וכותב את זכויותיהם של ישראל, כמין "תיקון" לכך שקיטרג על ישראל כשהיה נביא.
(התשובה התקבלה מהרב חיים בורגנסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
קצפת בשבת
השאלה
שלום, השבת אני רוצה להגיש קינוח עם קצפת ולהשתמש במוצר ש"משפריץ" קצפת. אולי הצנצנת ממש הופך את השמנת לקצפת כשלוחצים את הכפתור – אני לא יודעת. זה מותר בשבת?
התשובה
אחד החברים מסר לנו שהקצפת הזו נוצרת באמת עם הלחיצה על המתז, ובמיכל עצמו היא רק בבחינת חומר גלם ולא קצפת מוכנה. הרב שלמה זלמן אויירבך אסר עשיית קצפת בשבת, וכך פסק, בעקבותיו, הרב נויבירט בשמירת שבת כהלכתה. אולם במקרה הזה, שמדובר בלחיצה על מתז והקצפת נעשית מכח הלחיצה הזו, ולא צריך לבצע פעולת הקצפה בידים, נראה שגם השמירת שבת כהלכתה היה מתיר, וכפי שהוא מתיר עשיית מי סודה בשבת כשיש מיכל המגיז את המים.
(התשובה התקבלה מהרב חיים בורגנסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
שאלות בנושא ברכות ותפילות
ברכת "שהחיינו" על כלי שתוקן
השאלה
האם אפשר לברך שהחיינו על תיקון של דבר?אם לדוגמא משהוא התקלקל ואין אפשרות להשתמש בו ואז עבר תיקון וניתן להשתמש כרגיל.
תודה.
כל טוב.
שלום וברכה,
המשנה בברכות נד ע"א אומרת שמי שבנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו. וכן הכריע השולחן ערוך (או"ח רכג,ג).
א. ראשית יש לדון באיזה סוג של כלים מדובר. כתב השולחן ערוך (שם ו) שבבגדים לא חשובים כגון גרביים לא מברכים אלא אם הוא עני ושמח בהם. והרמ"א כתב שם שהמנהג הוא שאפילו בעני לא מברך על גרביים כי אינם חשובים מצד עצמם.
נמצא כי לפי השו"ע יש תנאי בודד – השמחה של האדם בחפץ החדש, ואלו לרמ"א מלבד השמחה של האדם בהתחדשות יש צורך בתנאי נוסף: שהכלי מצד עצמו יהיה דבר שראוי לשמוח בו. ולכן המשנה ברורה (סקי"ג) מביא ש"כלים" הכוונה בין לבגדים ובין לכלים (אוכל או כלי שימושי כלשהו) ובתנאי שהאדם שמח בו, והוסיף שאדם עשיר שאפילו בגדים וכלים חשובים לא באמת נחשבים לו, ואינו שמח בהם, לא יברך עליהם.
ב. להלכה, למרות דברי השולחן ערוך שיש לברך על כלים חדשים, כתב המגן אברהם (סק"ה) שלא ראה שנהגו לברך על כלים חדשים. ובטעם הדבר הביא את תוס' בסוכה (מו.) בשם רב שרירא גאון שחז"ל קבעו לברך על דבר הבא מזמן לזמן (כגון פירות) ואפילו אם הוא לא מאוד משמח, ולא תקנו לברך על קניית כלים שאינו דבר קבוע הבא מזמן לזמן ואפילו אם הקנייה מאוד משמחת. ואמנם יש שאינם מברכים אף לא ברכישת רכב חדש או מכשירי חשמל יקרים (פסקי תשובות רכג, ו). אך יש שמברכים, כעיקר דברי השולחן ערוך (ראו למשל ערוך השולחן רכג,ה).
ג. הירושלמי סבור שלאו דווקא כלים חדשים אלא הדבר תלוי בתחושה הסובייקטיבית של האדם ואם "חדשים הם לו" כלומר שהאדם שמח למרות שמדובר בכלים ישנים – די בכך. אך גם כלים חדשים לחלוטין, שמכרם וקנאם מחדש, הואיל וזאת הפעם השנייה שבאו לידו – אין לו לברך. וכן הכריע השולחן ערוך (שם ג). וביאר שער הציון משום ששמחה הראשונה כבר נסתלקה.
וכן כתב במשנה ברורה (סקי"ב) לגבי שהחיינו על בית, שאם סתר את הבית הישן ובנאו מחדש ולא הוסיף בו שורת אבנים או משהו חדש וכד' יש דעות באחרונים וספקו להקל (ולכן לא יברך שהחיינו).
ד. לפיכך, כלי שעבר תיקון, גם אם נאמר שבמקרה שבו היה הכלי חדש היה מקום לברך עליו, והאדם נוהג כשיטות שמברכים על כלים חדשים, מ"מ לאור העובדה שמדובר בכלי שלא מגיע לידו בפעם הראשונה אלא בשנית, מעין 'מכר וקנאו' או 'סתר ובנאו', אין לברך עליו.
משיב: הרב משה כהן
רבני בית הלל
אמירת סליחות ביחיד
השאלה
ברכת האילנות בעזרת צילום עבור חולה
השאלה
האם ניתן לצלם בפלאפון פריחה של העצים בניסן ולשלוח לאדם מבוגר שאינו יכול לצאת מביתו?
והוא יברך בזמן אמת או שהוא מחויב לצאת לשדה ממש?
ידוע לי שההלכה אומרת היוצא בימי ניסן האם יציאה מהבית חובה או לאו דוקא?
בברכת הלבנה ניתן לעשותה מהבית כאשר אין ביכולת של האדם לצאת
תודה מראש
התשובה
שלום לך
ברכת האילנות מתוארת בגמרא בברכות:
"אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי,
(זה היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים)
אומר: 'ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם"
שאלתך מבררת את האפשרות לכבד אדם המוגבל לביתו מחמת גילו או מצבו הבריאותי והוא מצטער מהפסד מצוות ברכת האילנות, שיתכן והיה רגיל בה מדי שנה. הרשה לי להתפעל מתשומת הלב והרגישות.
הלכתית, עלינו לברר האם לשון 'יציאה' שנקטה הגמרא, הכרחית,
ואם יוּתר לברך מהבית, על ראיית איזה דבר ניתן לברך.
בעניין ברכת האילנות בלא לצאת מן הבית, הטבת לאמר שלגבי ברכת הלבנה כבר נפסק שזקן או חולה יכול לאמרה מבעד לחלון ביתו, ובתנאי שהוא אכן רואה את הלבנה עצמה ולא רק את זוהרה או ההשתקפות שלה על גבי מראה או משטח אחר.
בפסיקה נאמר שעדיף לפתוח את החלון אבל במקרה של קור או סכנה אפשר לברך מבעד לזכוכית,
ובלבד שתראה הלבנה עצמה.
בדומה לזה אנחנו נאמר, שלשון יציאה בימי ניסן היא דוגמא מצויה אך אינה תנאי הכרחי, כך שאם מחלונו של האדם הרתוק לביתו נראים עצי פרי בפריחתם, אין שום מניעה לברך עליהם אפילו ממיטתו.
בשאלתך, נראה שאין זה המקרה. אתה שואל האם די יהיה לשלוח תמונה של העצים לבית בכדי שיברכו עליהם. בהמשך לדברינו על ברכת הלבנה – לא ניתן לברך עד שיראו הלבנה או העצים המלבלבים עצמם. הברכה באה כהודיה על ההתחדשות בזמן הראיה ואילו תמונה יכולה להיות מצולמת בכל זמן, ואין בראייתה עדות על התחדשות המתרחשת כרגע.
(לכאורה שידור חי בוידאו עשוי לפתור את הבעיה הזו, אבל גם הוא יכנס לתיאור של רואה הלבנה מבעד למראה או בהשתקפות, עליה נפסק שאין לברך).
אפשרות אחרת היא להכניס לבית החולה עציץ ובו עץ פרי בפריחתו. (אין מדובר בעציץ נוי, אלא לדוגמא בעץ פרי צעיר ופורח שהוכנס למיכל עם די אדמה שתאפשר לו להתקיים, והובא כך אל תוך הבית)
אף שלכתחילה מהדרים לראות שני עצי פרי בשעת הברכה, במקרה זה אפשר לסמוך על עיקר הדין – ראיית עץ אחד בשעת לבלובו.
באחד הפוסקים מוזכרת האפשרות לברך על ענף תלוש ובלבד שלא נשר ממנו הפרח.
דעה זו, אף שהיא מושכת לב וקלה יחסית לביצוע, היא דעת יחיד (בדומה לדעת היחיד המתירה לברך על זוהרה של הלבנה בלי לראות את הלבנה עצמה). היא לא פשוטה מפני שבכל ההלכות הנוגעות לברכת האילנות יש הקפדה לברך על פריחה שעתידה להניב פרי, ואילו ענף תלוש כבר לא יצמיח דבר.
לפי הכלל 'ספק ברכות להקל' (הקובע כי מחשש לברכה לבטלה אין לאמר ברכה במצב של ספק)
לא ראוי לסמוך על דעת יחיד רחוקה במקרה כזה .
לסיכום: נכון וראוי לעשות מאמצים כדי לאפשר לאנשים המוגבלים לביתם להיות שותפים פעילים ולא להפסיד מצוות שיכולות לרומם את רוחם ולחזק אותם.
במקרה של ברכת האילנות, אם לא נשקפים האילנות מן החלון, ניתן, אם אפשר, להתאמץ ולהביא לבית עציץ ובו עץ פרי בפריחתו.
תודה על ההזדמנות לברר עניין זה שיש בו חסד וכבוד, ביקור חולים והידור פני זקנים.
רחלי
הרבנית רחלי שפרכר היא יועצת הלכה ומלמדת בנשמת, וראש תוכנית ההלכה במתן.
מקורות להרחבה:
ברכת אילנות בגמרא: ברכות מג ב
דיני ברכת לבנה וברכת מלכים מבעד לחלון או מראה: שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן כח
הרב עובדיה יוסף מביא שם שלל פוסקים וראיה ממכת ראש השנה כד: "ראינוהו במים או בעששית אינה חשובה ראיה"
ברכה על עץ אחד: שו"ת בצל החכמה חלק ו סימן לו
ברכת האילנות על אילן שהובא לתוך הבית: ילקוט יוסף מועדים שו"ת סימן ז
"ודרך אגב, נראה דאילן העושה פירות הנטוע בעציץ שאינו נקוב, אפשר לברך עליו ברכת האילנות, אם יש באילן פרחים, קודם נפילתם. שהרי מרן בש"ע (יו"ד סי' רצד סעיף כו) פסק, שהנוטע עץ בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, ומוכח שנקרא עץ. ועיין בנשמת אדם (כלל קנב סי' א') שהוכיח ממרן הנז', דעל פרי שלו יש לברך בורא פרי העץ. ועיין בתוס' הרידב"ז בירושלמי (פרק ה' דמעשרות), ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' כז). ע"ש."
וכן בחישוקי חמד פסחים עמוד תקפא, ובספר מעשה חמד על ברכת האילנות פרק שני ט-י ובעוד אחרונים בני זמנינו (ספר פרח מטה אהרן ושו"ת ברכת יהודה)
ברכת האילנות בענף תלוש: בדעת קדושים (לבעל האשל אברהם – בוטשאטש) מובא בדעת תורה למהרשד"ם
הגומל בפני נשים וגברים בפחות ממניין
השאלה
אני עומדת ללדת את הבן והילד הראשון שלנו בקרוב בע"ה. אנחנו רוצים לעשות ברית מילה קטנה מאוד בבית, עם רק 10-12 אורחים. אני רוצה לומר ברכת הגומל, אבל המוהל שבן זוגי דיבר איתו אמר שחייב מניין. אני בוודאי לא אלך לבית כנסת, מכיוון שלצערי אין בית כנסת בו אני מרגישה בנוח באזורנו וגם כי אהיה אחרי לידה… לפני כמה זמן קראתי שבמקרה כמו שלי צריך 10 אנשים ולא 10 גברים, אבל אני כבר לא מצליחה למצוא את המקורות לכך. אתן יכולות אולי להגיד לי איפה אוכל לקרוא על הנושא הזה?
מה עמדתכן ההלכתית בנושא הזה?
תודה רבה!
התשובה
שלום וברכה,
בע"ה שתהיה לידה קלה!
כתוב שארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי דרכים, היוצא מבית האסורים ומי שהיה חולה ונתרפא. המשותף לכולם שהם יצאו בשלום מסכנה, לפיכך גם היולדת חייבת בברכת הגומל. ועל כן שאלתך לגבי אופן אמירתה במקומה.
תשובה בקצרה
ישנו דיון בפוסקים האם ניתן לברך רק בפני עשרה והמברך שלא בפני מנין בירך ברכה לבטלה, או האם בדיעבד, גם ללא מנין גברים המברך יצא. להלכה, בפרט לגבי אישה שצריכה לברך "הגומל" אין מניעה לברך ללא מנין אלא בפני נשים או בפני בעלה כאשר אין אפשרות לאישה לברך בפני מנין, דבר המצוי אצל נשים ונכון גם לגביך לפי דברייך. ועל כן תוכלי לברך בפני הפורום שיתכנס בברית של בנך.
תשובה בהרחבה
בגמרא מובא שאת ברכת הגומל יש לומר בעשרה (ברכות נד, ב, ראי שם השיטות השונות במחלוקת האמוראים). השיטה המקובצת בפירושו לסוגיה מציין שניתן לברך אף ביחיד בדיעבד, אם המתין שלושים יום ולא הזדמן לו לברך. והטור (אורח חיים,סימן ריט) פסק להלכה שלכתחילה אין לברך בפחות מעשרה אך בדיעבד אין זה מעכב ויצא ידי חובה גם בלא עשרה. הטור נסמך בפסיקתו על דיוק בדברי הגמרא ("צריך" -משמע אין בכך חובה). אולם, הבה"ג סבור שאין לברך בפחות מעשרה. השולחן ערוך הביא בדבריו את שתי הדעות: שיש אומרים שאם בירך בפחות מעשרה יצא ויש אומרים שאם בירך בפחות מעשרה לא יצא. ונחלקו בעל מחצית השקל והגר"א אם משמעות דברי הסוברים שלא יברך בפחות מעשרה היא שאם בירך כך, הרי זו ברכה לבטלה (מחצית השקל) או שמא בכל זאת יש בכך שבח והודאה ומותר לברך (הגר"א).
נשים חייבות בברכת הגומל. ומאחר שמניין גברים אינו זמין להן כלגברים הרי שלסוברים שדין זה של עשרה אינו מעכב, ניתן לברך בפני נשים. ואף לעמדה שאין לברך לכתחילה בפחות מעשרה על פי דעת הגר"א עדיין יש בברכה צד של שבח והודאה שהם ראויים כשלעצמם.
בעל כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים, סימן ריט) מתייחס לדינן של נשים ומסקנתו בעניין זה דומה, ואלו דבריו:
ועוד, שהרי אפשר לאשה לעמוד בבית הכנסת של נשים ולברך ברכת הגומל וישמעו האנשים בבית הכנסת שלהם.
ועוד, דלא נאמר שצריך לאודויי באנפי עשרה אלא לכתחלה (לא נאמר שצריך להודות בפני עשרה בהכרח, אלא רק לכתחילה). אבל בדיעבד אפילו שלא באנפי עשרה יצא (בדיעבד אפילו אם אמר בפני פחות אנשים- יצא)
… ובאשה שאינה יכולה לברך בפני האנשים, לכתחלה תברך שלא בפני עשרה.
ולכן נראה שראוי שתברך האשה ברכת הגומל באנפי עשרה, ולפחות בפני איש אחד או נשים.
הקושי שעומד בפני בעל הכנסת הגדולה הוא כיצד תברך אישה בפני עשרה. לאחר שהוא מציע את האפשרות שתברך בפני גברים, או אפילו בפני עצמה כדין דיעבד, הוא מציע את האפשרות שתברך בפני נשים. מדבריו נשמע שזו אינה הצעה השקולה לברכה בעשרה. אלא שככל הנראה נשים רבות נמנעו לאורך הדורות מברכה זו. מכאן צמחה התקנה שבדיעבד אישה תברך בפני נשים. הרב הנקין בשו"ת בני בנים הסתמך על קביעה זו ופסק שנשים יכולות לברך הגומל בפני נשים אך כתב שאין חשיבות למספר הנשים, כיוון שנשים אינן יוצרות מניין ממילא. ואין הבדל בין שתיים למאה נשים (שו"ת בני בנים, ח"ד, סי' ה, עמ' כא-כד)
פוסקים אחרים סברו שכיוון שנשים לא מצויות במניין באופן קבוע מוטב שלא תברכנה כלל: ר' חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב, ח"ה, לט) ציין שהערך של "כל כבודה בת מלך פנימה" מונע מן האישה את האפשרות לברך בציבור. ועל כן, רק אם מזדמן לה לברך בפורום משפחתי שבו יש עשרה, תברך. ואם לאו, הוא פוסק שתימנע מכך. פסיקה דומה נמצאת בדברי הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן טו).
אם כן, נראה שאפילו לשיטתם אין מניעה לברך כך בפורום של נשים שאינו פוגע בערכים אלו. וכך אכן כתבו משמו של ר' משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יד): "שתברך בפני עשרה, על כל פנים בפני נשים, ואיש אחד. אלא שאין עניין במניין של נשים, ודייה אם תברך בפני אדם אחד, איש או אשה, ולכתחילה, אם היא נשואה, תברך בפני בעלה".
אם כן, אין מניעה לברך בפני נשים, או בפני הבעל או בפניו ובפני קבוצת חברות, או בפני הפורום שיתכנס לברית המילה שלדבריך יכיל יותר מעשרה ויהיו בו גם כמה גברים וכמה נשים. מדובר בפתרון הלכתי שיש לו תומכים רבים והוא מעוגן במקורות היטב.
בהצלחה
מיכל
הרבנית מיכל טקוצ'ינסקי היא ראשת בית המדרש לנשים בהיכל שלמה וראשת תוכנית ההלכה במגדל עוז.
הוצאת ידי חובה ב"הבדלה"
השאלה
האם אשה יכולה להוציא את משפחתה(בעלה וילדיה) באמירת הבדלה במוצ"ש גם אם בעלה נוכח בבית?
התשובה
על פי הרמב"ם נשים חייבות בהבדלה כמו בגברים וזהו חיוב מהתורה, ולכן אישה יכולה להבדיל, ואף להוציא ידי חובה גברים. וכך היא הפסיקה הספרדית.
על פי הפסיקה האשכנזית חוששים לשיטות שאישה איננה חייבת בהבדלה ולכן אישה יכולה להבדיל לעצמה ולנשים אחרות, אך איננה יכולה להוציא ידי חובה גברים.
(התשובה ניתנה מהרב אשר פויכטוונגר)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
תכלת מקהה קוצים
השאלה
מה עמדתכם אודות ארגמון קהה קוצים?
התשובה
במשך מאוות שנים נעלמה מאיתנו הידיעה המדויקת מהי התכלת עליה ציוותה התורה במצות ציצית.
הסיבה להיעלמותה של התכלת נובעת כנראה מכך שהתכלת הינה צבע מלכותי, והקיסרים הרומאים מנעו את השימוש שלה בידי אנשים אחרים, כולל היהודים.
זה מלמד אותנו משהו על מהות מצות הציצית והתכלת שבה: הציצית היא סוג של בגד מלכות שבה הקב"ה מזכה את בניו!
מכל מקום, האדמו"ר מראדזין, רבי גרשון חנוך הניך ליינר, היה הראשון שניסה למצוא מחדש את התכלת (במאה ה-19), ומאז נעשו מספר נסיונות לזהות את התכלת. היום יש בסיס רחב לדעה שהחילזון של התכלת הוא אותו ארגמון קהה קוצים. אזכיר מספר סימנים לכך:
1. ניתן למצוא אותו בחופי הארץ (נסו בחוף דור ותיווכחו בעצמכם…).
2. נמצאו בארץ ובמקומות אחרים סביב הים התיכון מרבצים של החילזון הזה, לאחר שהשתמשו בו לייצור צבעים (תכלת וצבעים נוספים)
3. על מטבעות עתיקים ישנם ציורים של חפצי קדושה, כמו בית המקדש, מנורה, שופר ולולב, וכן ארגמון קהה קוצים. מה הוא עושה שם? אין זאת אלא שגם הוא חפץ של קדושה, שהרי ממנו מפיקים צבעים לחפצי מצוה – תכלת וארגמן.
לכן הבסיס לכך שזהו המקור הנכון של התכלת הוא בסיס חזק מאד, יותר מזה של ההשערות שהועלו לפני דור או שניים. היום יש לנו מידע בנושא זה שלא היה לדורות שלפנינו, ולכן החובה של חידוש המצוה הזו מוטלת עלינו בצורה שלא היתה מוטלת על הדורות הקודמים.
אמנם ניתן לקיים מצות ציצית בלבן בלי התכלת, אבל התכלת היא מצוה מן התורה, ואם ניתן לקיימה אין סיבה להימנע מכך.
מידע נוסף ניתן למצוא באתר פתיל תכלת: http://www.tekhelet.com/hebrew_site/.
יהי רצון שיהיה לנו רצון פנימי לקיים את כל מצוות ה´, כפי שאנחנו אומרים בתפילה: הוא יפתח ליבנו בתורתו, וישם בליבנו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.
ברכת הצלחה,
צבי קורן
(התשובה התקבלה מהרב צבי קורן)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
נוסח התפילה
השאלה
כיצד ניתן להמשיך ולבקש במוסף של שבת "שתעלנו בשמחה לארצנו" והרי ב"ה זכו רוב עם ישראל לעלות חזרה לארצם וגם אלה שלא עלו לפחות יש להם את אפשרות לעלות! מדוע ממשיכים לבקש דבר שהקב"ה כבר קיים?
ולא ארחיב כאן אך בקשה דומה מצינו גם בתפילה לשלוש רגלים שםצהבקשה ארוכה ומפורטת עוד יותר ונראה שאינה רלוונטית.
התשובה
בנוסח התפילה אנו מבקשים בלשון רבים. העניין הוא מהותי. אני לא מתפלל ומבקש רק על עצמי, אלא גם על הכלל. כל ישראל ערבים זה לזה. יש חלק ניכר מעם ישראל שעדיין לא עלה לארץ, אלא נמצא בגלות. בתפילה זו אנו מכוונים על אחינו שבגולה. על אותו משקל אנו אומרים בהגדה של פסח: "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל". תרגום: השנה כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל. האם איננו בארץ ישראל כבר השנה? אלא שאנו מכוונים באמירותינו על אחינו שלא זכו לעלות לארץ.
(התשובה ניתנה מהרב יהודה ישרים)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
הלכה בנושאים תפילה רחצה בשבת ומים אחרונים
השאלה
שלום,
ברצוני לברר מה ההלכה בשלושה נושאים:
הראשון הוא בנושא תפילה- עד כמה יש לדקדק בעניין קימה בבוקר לתפילה במניין או לתפילה בזמנה, במקרה בו אדם נרדם בעל קרחו מאוחר יחסית, וידוע לו שקימה מוקדמת תקשה עליו את ההתנהלות במהלך היום (ולא יצליח להירדם שוב אחרי התפילה) . האם יש חלוקה בין אדם שלומד תורה בישיבה / אדם עובד / סטודנט שלומד למבחנים / או אדם שלא יהיה יגרם לו ולסביבתו הפסד בקימה המאוחרת.
נושא שני- עניין הרחצה בשבת, אשמח לדעת האם יש מקום להקל להתקלח במים חמים, מה הצדדים להחמיר או להקל בעניין, ואשמח גם להתייחסות לטענה לפיה הדבר אסור משום גזרת הבלנים שהרי כיום איננה רלוונטית עוד ואם כן מדוע לא לבטל אותה, שהרי להרבה אנשים המקלחת בצהרי השבת גורמת עונג רב במיוחד בימים חמים אלה.
נושא שלישי – מים אחרונים- לאור העובדה שישנם משפחות גדולות והקמת כולם לרחוץ ידים לפני ברכת המזון (למשל במקרה בו אמרו דבר תורה על השולחן טרם ברכת המזון או שרו שירים) עשויה להמשך זמן רב ולגרום לטורח על הנוכחים,עד כמה יש להחמיר בהקפדה בעניין זה? האם אדם שכבר רחץ ידיו לאחר הסעודה צריך לרחוץ ידיים שוב לפני ברכה"מ? כיצד לנהוג כשמתארחים אצל משפחה שאינה מקפידה על כך? וכשמארחים משפחה כזו? אשמח גם לקבל התיחסות קלה לסיבה שבגללה צריך להחמיר/להקל בנושא זה.
תודה מראש
אבישי.
התשובה
תפילה בזמן:
ברור כי יש אילוצים. לכל אחד מאיתנו קרה כי אחר לילה ללא שינה: בבני עקיבא, בצבא, בחדר יולדות, ועוד, לא יכולנו להתפלל במנין, ויתכן כי גם לא יכולנו להתפלל בזמן, ואולי לא יכולנו להתפלל בכלל. ברור כי הניסיון אצל מי שלומד בישיבה קטן בהרבה מאשר אצל חייל קרבי. אולם אין לקבל זאת כדרך קבועה. יש לעשות את המאמץ המתבקש על מנת להתפלל בזמן ובמנין.
אדם שבאופן קבוע אינו יכול ללכת לישון מוקדם, ועל כן גם קם מאוחר. לפעמים יש להתרגל קצת בכוח לקום מוקדם, ולאחר כמה ימים, כאשר לא יהיה לו כח הוא גם ירדם מוקדם, ויחזור לסדר הנכון. לפעמים צריך טיפול כזה או אחר, כי צריך להיות סדר, גם בכלל כדרך חיים נורמלית, בדרך בה כל העולם נוהג, וגם משום שיש זמני תפילות וזמנים לקיום מצוות נוספות. עם זאת, כל זמן שלא הצלחנו "לרפא" את אותו קושי, נגדיר את אותו אדם כחולה שיותר לו להתפלל שלא במנין וכדומה.
רחצה בשבת:
לפני שנים כתבתי מאמר בו טענתי כי בימינו כאשר אין מתרחצים במרחצאות ובמקוואות, אין גזרת הבלנים קיימת, ומותר להתרחץ במים חמים שחוממו על ידי דוד שמש. לימים ראיתי שכמה מגדולי הפוסקים בדורנו הורו כך. נוסף לכך התירו כמה אחרונים למי שמצטער מחוסר רחצה – להתקלח בשבת. לכן אדם שרחצה בשבת גורמת לו עונג רב- מותר לו להתרחץ בשבת. עם זאת נראה לי כי אין לחפוף ראש, כי אז ודאי משיר שערות.
מים אחרונים:
באשכנז נהגו על פי התוספות שדחו את הצורך במים אחרונים בימינו, שאין לנו מלח סדומית. הספרדים יותר הקפידו על כך. דעת התוספות לא כל כך ברורה, משום שהצורך במים אחרונים אינו דווקא משום מלח סדומית, אלא משום הדרשה מהפסוק: "והתקדשתם, והייתם קדושים" והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדושים – אלו מים אחרונים". ויש בכך רעיון נפלא. מים ראשונים מבטאים כי יש להתקדש לפני אכילה – כי אף היא בגדר עבודת ה´ אם אוכלים על מנת שיהיה כח לעבוד את ה´ (בין בתפילה, בין בלימוד תורה, ובין בעבודה במסירות ובנאמנות). מים אחרונים מבטאים את הצורך להתקדש לפני הברכה, ויש כך אפוא השוואה בין עבודת ה´ באמצעות ברכת המזון לעבודת ה´ באמצעות סעודה. בדורנו בו יש אפשרות בקלות ליטול מים אחרונים ראוי לכתחילה להקפיד על כך. אולם האוכל בנסיעה, נראה שיכול לסמוך על הפוסקים להקל, ובפרט אם הקפיד לאכול כך שלא נגע בידיו באוכל. לפעמים כאשר אני מתארח בבית אחרים, אני מוותר על מים אחרונים מסיבות של נוחות או של אי פגיעה. אדם שרחץ את ידיו לאחר הסעודה, ועבר זמן עד ברכת המזון מעיקר הדין פטור ממים אחרונים, אולם לכתחילה יש לסמוך את המים האחרונים לברכה!
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
קדיש בעברית
השאלה
שלום רב,
1. האם מותר לי לומר קדיש אבלים בעברית?
2. במידה והתשובה לשאלה הראשון היא שלילית, כיצד חברי המניין שבו מתפלל אומר קדיש אבלים בעברית צריכים לנהוג?
3. מנהג אשכנז הקדום הוא שרק אבל אחד אומר קדיש ולא מספר אנשים ביחד. האם לאבל מותר לוותר על אמירת הקדיש כאשר ישנם אבלים אחרים האומרים קדיש? (שהרי שני קולות אינם נשמעים).
4. האם במניין של יהודים שאינם דוברים עברית מותר לומר קדיש בשפתם? (לא רק קדיש אבלים)
התשובה
1. כן. מותר לאבלים לומר קדיש בעברית. כך כתבתי לפני שנים, וכך הוריתי הלכה למעשה לשתי אחיות שבקשו לומר קדיש בעברית על אביהן, ולאחר עשר שנים על אימן. נתתי להן קדיש עם תרגום, והן קראו את התרגום לעברית.
אמנם בבית יוסף כתב כי התרגום בארמית על מנת שהמלאכים לא יבינו אותו, אולם מצינו בגמרא שמספרת כי היו אומרים: יהא שמו הגדול מבורך, ונמצא כי אמרו את הקדיש בעברית. והטעם שהוא נאמר אחר כך בארמית היא משום שזו היתה השפה בבבל.
ועיין בתשובת הרשב"א שחשב כי אפשר לתרגם את הקדיש לשפת ארצו (כנראה: ספרדית)
יש לזכור כי כאשר מדובר בהלוויה הדבר פשוט יותר, אולם כאשר מדובר בבית הכנסת, ויש שם אחרים שאומרים קדיש, צריכים להגיד כולם יחד, ואם כולם יסכימו לומר בעברית – יגידו, ואם לא כדאי לוותר על "החידוש" למען האחדות.
כמו כן יש להתחשב באחרים שעלולים להתמרמר על החידוש.
3. על פי מנהג אשכנז אחד בלבד אומר קדיש, אחד אומר בסיום קטע א, וחברו אומר בסיום קטע ב, וכל אחד כאילו מתכוון גם לעילוי נשמת המתים שחבריו אומרים עליהם קדיש. וגם אם לא, יתכן שדי בקדיש אחד ביום.
4. מצד הדין כן. כאמור הרשב"א כבר כתב כי אפשר לתרגם את הקדיש. ולאו דווקא קדיש של אבלים. אך יש לשקול שכר מצוה כנגד הפסדה, שיתחילו לומר קדיש בשפות שונות. היינו גם כאשר מותר, צריך לשקול את הכדאיות.
בשורות טובות, ישועות ונחמות
שמואל דוד
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
הנחת תפילין לנשים
השאלה
שלום
כיום , כאשר נשות הכותל בכותרות, ואני יודעת שיש ביניהן גם נשים אורתודוכסיות, הייתי שמחה לשמוע מה לגבי הנחת תפילין לנשים. האם יש איסור מפורש?
תודה
התשובה
באופן בסיסי מדובר במצוות עשה שהזמן גרמא שיש פטור לאשה מלקיימה אבל לא איסור. במהלך הדורות ידועות נשים יחידאיות שהניחו תפילין (החל ממסורת על מיכל בת שאול!)
החל מימי תלמידי מהר"ם מרוטנברג נשמעים קולות הלכתיים החוששים שנשים יתקשו לעמוד בסטנדרטים של נקיות/טהרה הנחוצים במהלך הנחת תפילין (ישנה גם פרשנות קדומה יותר של התרגום יונתן
המדגים את איסור לבישת ´כלי גבר´ דוקא בתפילין) לעניינינו משמעותית הקביעה בשולחן ערוך שאשה הרוצה להניח תפילין מוחין בה – ז"א מתנגדים למעשה. בעקבות הפסיקה בשו"ע הפוסקים המאוחרים ע"פ רוב מתייחסים להנחת תפילין ע"י נשים כבעייתית הלכתית. אשה המבקשת לשנות צריכה להיות מודעת לכך שהיא חורגת מהפסיקה המקובלת מזה מאות שנים. כדאי לה ללמוד היטב היטב את ההלכות הקשורות בהנחת תפילין, שלא תכשל בחששות הנ"ל ולדעתי ראוי שתעשה זאת בצנעה.
אגב, הרב יהודה הרצל הנקין, פוסק בן זמנינו הקשוב מאד בדרך כלל למאוויים הדתיים של נשים פסק בספרו בני בנים לאסור, בגלל דין השולחן ערוך והחשש ל"כלי גבר".
(התשובה ניתנה מהרבנית רחל שפרכר פרנקל)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
ברכה על בלינצ´ס
השאלה
מה מברכים על בלינצ´ס?
התשובה
על כל דבר מאפה הנעשה מאחד מחמשת מיני דגן אלא שאין דרך לקבוע עליו סעודה (כמו שקובעים על לחם), מברכים ברכת בורא מיני מזונות.
ההגדרה ההלכתית של מאכלים אלו היא "פת הבאה בכיסנין". הפוסקים נחלקו בהגדרה זו ולפיכך נקבעו 3 קריטריונים:
א. נילוש = בצק שנילוש בסוכר, מי פירות, שמן, מרגרינה וכו´.
ב. ממולא = בצק שממולא במיני מתיקה, שוקולד, שקדים וכדומה. ובכלל זה גם עוגות, רוגלך , בלינצ´ס וכו´. לחלק מהפוסקים הנ"ל נכון גם אם הבצק ממולא בדבר שאינו מתוק, כגון: בשר, גבינה, תפו"א וכו´, וכן המנהג לברך עליהם "מזונות" אם לא אוכלים מהם כמות גדולה שיש בה כדי שביעה.
ג. פריך = כל דבר שאינו רך אלא פריך כגון, בייגלה, מציות, ביסקוויטים וכדומה.
אם אוכלים מאפה מאחד משלשת הקטגוריות הנ"ל בשעור גדול שאדם שבע ממנו – יש ליטול ידים , לברך ברכת ה"מוציא" ולברך ברכת המזון לבסוף.
לכן בפיצה לדוגמא, מי שאוכל שני משולשים ומעלה, גם אם זו פיצה שברכתה מזונות כיוון שהבצק "נילוש", יש ליטול ידים ולברך המוציא מאחר ויש בזה שיעור שביעה.
בנוסף, גם תבשילים הנעשים מחמשת מיני דגן ברכתם מזונות, כגון: דייסה, כופתאות וכדומה.
לפיכך מברכים על בלינצ´ס ברכת "בורא מיני מזונות".
בברכה
רונן
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
המוציא או מזונות?
השאלה
שלום,
האם כאשר מוסיפים ביצים לבצק של החלות, הברכה על החלות תשתנה למזונות?
אנחנו ספרדים..
התשובה
שלום,
אנחנו לומדים את דיני בצק מוציא או מזונות משלוחן ערוך אורח חיים סימן קס"ח.
שם מוגד המושג של "פת הבאה בכסנין", או בלשון היום, פת מזונות.
להלכה, בצק שהוספנו מיצי פירות או חלב או תבלינים (דבש, סוכר, וכו´…) והטעם נרגש (אני מדגיש "נרגש"), יש לברך מזונות.
ביצה אינו הופך בצק המוציא, למזונות.
ערב טוב,
"לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך" (קהלת ט´ ז´).
נ.ב : אם אוכלים כמות גדולה של בצק מזונות (מעל 216 גרם), כך שקובעים עליה סעודה, יטול ידדים ויברך המוציא + ברכת המזון עליה.
בברכה נאמנה
(התשובה ניתנה מהרב יעקב אוחיון)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
מותר לברך ברכת האילנות באמצעות סרטון?
בחודש ניסן נוהגים לברך ברכה מיוחדת על האילנות, אך מה קורה אם מדובר באדם מבוגר שאינו יכול לצאת מביתו? • הרבנית שפרכר צוללת לעומקה של הסוגיה
(הרבנית רחלי שפרכר)
מוזמנים להיכנס לאתר "ישראל היום" ולעיין בפינתם החדשה של רבניות ורבני בית הלל!
http://www.israelhayom.co.il/article/544059
שאלה:
ידוע לי שההלכה אומרת ש"היוצא בימי ניסן", אך האם היציאה מהבית הינה חובה. האם אדם מבוגר מחוייב לצאת לשדה כדי לומר ברכת האילנות, או שמא ניתן לצלם בפלאפון פריחה של העצים בניסן ולשלוח לאדם מבוגר שאינו יכול לצאת מביתו?
תשובה:
ברכת האילנות מתוארת בגמרא בברכות: "אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, (זה היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים) אומר: 'ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם"
שאלתך מבררת את האפשרות לכבד אדם המוגבל לביתו מחמת גילו או מצבו הבריאותי והוא מצטער מהפסד מצוות ברכת האילנות, שיתכן והיה רגיל בה מדי שנה. הרשה לי להתפעל מתשומת הלב והרגישות.
הלכתית, עלינו לברר האם לשון 'יציאה' שנקטה הגמרא, הכרחית ואם יוּתר לברך מהבית, על ראיית איזה דבר ניתן לברך.
בעניין ברכת האילנות בלא לצאת מן הבית, הטבת לאמר שלגבי ברכת הלבנה כבר נפסק שזקן או חולה יכול לאמרה מבעד לחלון ביתו, ובתנאי שהוא אכן רואה את הלבנה עצמה ולא רק את זוהרה או ההשתקפות שלה על גבי מראה או משטח אחר.
בפסיקה נאמר שעדיף לפתוח את החלון אבל במקרה של קור או סכנה אפשר לברך מבעד לזכוכית,
ובלבד שתראה הלבנה עצמה.
בדומה לזה אנחנו נאמר, שלשון יציאה בימי ניסן היא דוגמא מצויה אך אינה תנאי הכרחי, כך שאם מחלונו של האדם הרתוק לביתו נראים עצי פרי בפריחתם, אין שום מניעה לברך עליהם אפילו ממיטתו.
בשאלתך, נראה שאין זה המקרה. אתה שואל האם די יהיה לשלוח תמונה של העצים לבית בכדי שיברכו עליהם. בהמשך לדברינו על ברכת הלבנה – לא ניתן לברך עד שיראו הלבנה או העצים המלבלבים עצמם. הברכה באה כהודיה על ההתחדשות בזמן הראיה ואילו תמונה יכולה להיות מצולמת בכל זמן, ואין בראייתה עדות על התחדשות המתרחשת כרגע.
(לכאורה שידור חי בוידאו עשוי לפתור את הבעיה הזו, אבל גם הוא יכנס לתיאור של רואה הלבנה מבעד למראה או בהשתקפות, עליה נפסק שאין לברך).
אפשרות אחרת היא להכניס לבית החולה עציץ ובו עץ פרי בפריחתו. (אין מדובר בעציץ נוי, אלא לדוגמא בעץ פרי צעיר ופורח שהוכנס למיכל עם די אדמה שתאפשר לו להתקיים, והובא כך אל תוך הבית)
אף שלכתחילה מהדרים לראות שני עצי פרי בשעת הברכה, במקרה זה אפשר לסמוך על עיקר הדין – ראיית עץ אחד בשעת לבלובו.
באחד הפוסקים מוזכרת האפשרות לברך על ענף תלוש ובלבד שלא נשר ממנו הפרח.
דעה זו, אף שהיא מושכת לב וקלה יחסית לביצוע, היא דעת יחיד (בדומה לדעת היחיד המתירה לברך על זוהרה של הלבנה בלי לראות את הלבנה עצמה). היא לא פשוטה מפני שבכל ההלכות הנוגעות לברכת האילנות יש הקפדה לברך על פריחה שעתידה להניב פרי, ואילו ענף תלוש כבר לא יצמיח דבר.
לפי הכלל 'ספק ברכות להקל' (הקובע כי מחשש לברכה לבטלה אין לאמר ברכה במצב של ספק)
לא ראוי לסמוך על דעת יחיד רחוקה במקרה כזה .
לסיכום: נכון וראוי לעשות מאמצים כדי לאפשר לאנשים המוגבלים לביתם להיות שותפים פעילים ולא להפסיד מצוות שיכולות לרומם את רוחם ולחזק אותם.
במקרה של ברכת האילנות, אם לא נשקפים האילנות מן החלון, ניתן, אם אפשר, להתאמץ ולהביא לבית עציץ ובו עץ פרי בפריחתו.
תודה על ההזדמנות לברר עניין זה שיש בו חסד וכבוד, ביקור חולים והידור פני זקנים.
הרבנית רחלי שפרכר היא יועצת הלכה ומלמדת בנשמת, וראש תוכנית ההלכה במתן.
מקורות להרחבה:
ברכת אילנות בגמרא: ברכות מג ב
דיני ברכת לבנה וברכת מלכים מבעד לחלון או מראה: שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן כח
הרב עובדיה יוסף מביא שם שלל פוסקים וראיה ממכת ראש השנה כד: "ראינוהו במים או בעששית אינה חשובה ראיה"
ברכה על עץ אחד: שו"ת בצל החכמה חלק ו סימן לו
ברכת האילנות על אילן שהובא לתוך הבית: ילקוט יוסף מועדים שו"ת סימן ז
"ודרך אגב, נראה דאילן העושה פירות הנטוע בעציץ שאינו נקוב, אפשר לברך עליו ברכת האילנות, אם יש באילן פרחים, קודם נפילתם. שהרי מרן בש"ע (יו"ד סי' רצד סעיף כו) פסק, שהנוטע עץ בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, ומוכח שנקרא עץ. ועיין בנשמת אדם (כלל קנב סי' א') שהוכיח ממרן הנז', דעל פרי שלו יש לברך בורא פרי העץ. ועיין בתוס' הרידב"ז בירושלמי (פרק ה' דמעשרות), ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' כז). ע"ש."
וכן בחישוקי חמד פסחים עמוד תקפא, ובספר מעשה חמד על ברכת האילנות פרק שני ט-י ובעוד אחרונים בני זמנינו (ספר פרח מטה אהרן ושו"ת ברכת יהודה)
ברכת האילנות בענף תלוש: בדעת קדושים (לבעל האשל אברהם – בוטשאטש) מובא בדעת תורה למהרשד"ם
שאלות בנושא אמונה
עבודה בשירות משלוחים לאוכל לא כשר
השאלה
שלום
יש לי שאלה הלכתית
האם מותר לי לעבוד כשליח בחברת תן ביס כיוון שאני עלול לקבל הזמנה מסעדה לא כשרה? כיוון שחלק גדול מהמסעדות שהם עובדים איתם הם לא כשרים
תשובה
שלום רב,
שאלתך נוגעת בכמה בעיות ואנסה להתייחס אליהן.
א. לפני עיוור לא תתן מכשול – במסכת עבודה זרה דף ו: כתוב "מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבן נוח? ת"ל 'ולפני עיוור לא תתן מכשול'. הגמ' מסיקה שאיסור זה קיים כל זמן שה'עיוור' לא היה מסוגל לעבור על האיסור בעצמו, למשל כשאני הושטתי לו כוס יין מעברו השני של הנהר, אותו לא היה עובר בעצמו אלא רק בגללי.
במקרה שלנו מי שמבצע את האיסור הוא מזמין האוכל הלא-כשר, אלא שאתה לכאורה גורם לו ל'לפני עיוור'. ברם, גם אם אתה לא תעבוד בחברה, מי שירצה להזמין אוכל לא כשר ישיג אותו דרך אחרים. לכן אין כאן בעיה של לפני עיוור.
ב. מסייע – למרות האמור, תוס' שבת ג. מביא שיש להחמיר מדרבנן גם כשהחוטא יכול להסתדר בלעדיי, אם אני מסייע לו להשיג את האיסור. וכן ברמ"א שו"ע יו"ד קנא,א, שאמנם הביא בזה מחלוקת, אבל הגר"א פסק כשיטה השניה והמחמירה. ואף הש"ך מחלק בין מקרה של מומר בשוגג שלגביו יש איסור דרבנן לבין מקרה של מזיד שבו אין אפילו איסור דרבנן. ולפי שיטתו יש להסתפק שכן לא כל הרוכשים מזון מודעים לכך שהוא לא כשר. בכל מקרה לפי הפוסקים הנ"ל יש בעייתיות בסיוע למזמיני המסעדות הלא כשרות.
ג. מאידך, יש כמה סעיפים להקל, כגון שבמקרה שהאיסור (=אכילת האיסור) נעשה לא בבת אחת עם המכירה (בניין ציון טו) או בסיוע לעובר עברה שנובע לצורך פרנסה (משיב דבר ב,לא-לב) או בצירוף כמה קולות (יביע אומר או"ח ב,טו). הקולות הנ"ל נכונות הן ביחס ללקוחות והן ביחס לבעל החברה: גם הוא יכול להסתדר עם עובד אחר ולכן לכאורה אין בעיה בכך. כאשר מדובר בשליח יש קולות נוספות: ר' משה פיינשטיין הקל (יו"ד א,נא) וכן במשנה הלכות (ה,קג).
וראה עוד בפסק בית הלל לגבי הזמנת אורח הנוסע בשבת לסעודת שבת וחג (https://www.beithillel.org.il/wp-content/uploads/2018/07/18918659-2202013-1.pdf).
ד. ייתכן שאתה מרוויח טיפ וכד' ואז אתה נהנה לכאורה ממכירת אוכל לא כשר. אמנם גם מצד זה אפשר להקל, מהטעמים דלעיל (מדובר בפעולה שלא נעשית בעת ובעונה אחת עם האיסור, פרנסה וכו').
ה. חילול השם – כשרואים שאדם שמקפיד במצוות מהווה חלק ממעגל השירותים המלווה מוצר לא כשר. עם זאת כשם שברי שלמאבטח או לספק האריזות לחברה מותר לעבוד ואין בזה חילול השם, כך נראה שגם בשליח. ואם לא נוח לך עם טיפ שניתן במקרה זה, אולי יש להציע (אך לא מעיקר הדין) שבמקרה בו ברור כי מדובר בהעברת אוכל לא כשר ללקוח יהודי, תתן את הטיפ לצדקה.
ו. לסיכום, מהטעמים האמורים לעיל ניתן להקל.
בברכה,
הרב משה כהן
מרבני ארגון בית הלל
מצוות כיבוד אב על חשבון אחרים
השאלה
שלום וברכה,
בשיעור הדף היומי, זכינו לר"מ ת"ח בקיא שמעביר את השיעור נהדר ואנחנו אוהבים אותו מאד.
אלא שבין הלומדים יושב אביו – וידוע שעל הר"מ להיזהר בכיבוד אב.
כך קורה ש"בכל השיעורים" ברגע שאביו רק פוצה את פיו לדבר (והוא מרבה מאד לשאול… והוא גם מרשה לעצמו לענות לאחרים במקביל לר"מ), מיד הר"מ אומר למי שמדבר באותו רגע, "מחילה" וקוטע אותו באחת, כדי לענות לאביו.
והתחושה היא שהשיעור ברובו מתנהל בין הר"מ לאביו שיחיה (איש זקן וחולה אבל איש מכובד).
שאלתי:
האם מבחינה הלכתית הר"מ נוהג כשורה? ואם לא, כיצד אפשר להעביר אליו מסר בעניין מבלי שיפגע?
תודה
תשובה
שלום וברכה
ראשית מאד מרשים שלומדים דף יומי במשך שעה וחצי אני משוכנע שלומדים לא רק בבקיאות אלא אפילו קצת בעיון.
כמו כן הרגישות שמגלה הרב ביחס לאביו היא מרשימה ובוודאי שזה מעיד על כבוד רב שהוא נותן לו .
יחד עם זה , תפקיד המורה הוא ללמד קבוצה שלימה ואם חלילה נפגם הרצף הרי שהמורה עלול לאבד את תלמידיו. אני אנסה להתייחס לשאלה האם דיאלוג בין רב לאביו היושב בשיעור של קבוצה מחוייב מדין כבוד אב ואם?
לכאורה לא, כלומר, יש שתי מצוות : כבוד אב ואם ומצוות מורא. לכאורה אין כאן שאלת כיבוד שכן לא מדובר על שירות שהוא מעניק לאביו כמו להאכילו או לתת לו כל דבר שצריך. לכאורה השאלה מתייחסת לדין "מורא" . אחת מדוגמאות של "מורא" הוא סתירה דברי אביו. וכך פוסק השולחן ערוך יורה דעה רמ,ב :
איזה מורא, לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו, או מקום המיוחד לו להתפלל; ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו; ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו, אפילו לומר נראין דברי אבא…
באחרונים יש דיון באיזה תחום מדובר. כלומר, האם מדובר שהוא סותר את דבריו במסגרת חולין או גם בדיון הלכתי. אצטט את דבריו של הרב חיים דוד הלוי זצ"ל בתשובתו (שו"ת עשה לך רב חלק ז סימן מד) :
מעתה, נשוב לנדון דידן, שאין כל האיסור אלא כשמכריע הלכה נגד דברי אביו או רבו, הן בראיות והן בדברי סברא, אבל להתוכח עם אביו או רבו בדרך הנושאים ונותנים בהלכה, מקשים ומתרצים כדרכה של תורה, פשוט שאין בזה שום איסור, שאל"כ לא תתברר הלכה כראוי מעולם, שאם טעה הרב או האב בשיקול דעת וסברא, או שנעלמה ממנו הלכה, אי אפשר יהיה להעמידו על האמת מעולם. וכ"כ הפתחי – תשובה בשם ספר עצמות יוסף (קידושין שם) דהבן עם האב יכולים להקשות ולתרץ ולהסיק מסקנות ההלכה ואין בזה משום סותר את דבריו.
במקרה דידן דווקא הדיאלוג בין אב ובנו בפני תלמידים הוא מאתגר, שמא עלול הוא לבייש את אביו. כמובן , שאני מעריך שהכל נעשה ברגישות ובכל זאת נראה שכמה פחות דיאלוגים בין אב לבן במהלך השיעור יהיה טוב יותר. אולם קשה להעיר לרב בנידון זה לכן אני מציע שתפנו אליו באופן אישי ותבקשו ממנו שיימעט בדיאלוג עם אביו כי אחרים עלולים לצאת מריכוז ואז ימעטו התלמידים.
לסיכום, בוודאי שאין כל מניעה שהבן יבקש מאביו באופן אישי (לא בפני כולם) שלא ישתתף באופן פעיל על מנת שהשיעור יהיה רציף. אני מציע לכם לשקף את המציאות בפני הרב כך שיוכל לדבר עם אביו באופן רגיש ומציאותי לאחר שבקשתם ממנו.
בברכה,
הרב מאיר נהוראי
רבני בית הלל
האם עדיף ללמוד גמרא עם הסבר, ניקוד ופיסוק, או בלעדיהם?
השאלה
מה דעת רבני בית הלל כלפי הנגשת לימוד הגמרא, האם לכתחילה אפשר ללמוד גמרא עם פירושים כמו שוטנשטיין לצד צורת הדף של גמרא סדורה המלאה בניקוד פיסוק ועימוד? יש חילוק בין בחורי ישיבה, לומדי דף יומי, בתי ספר או תלמודי תורה או שכולם דינם שוו ביחס לצורת הלימוד היותר נכונה.
התשובה
שלום וברכה,
אני חבר בארגון רבני בית הלל, אך אינני דובר הארגון, ולא זכור לי שהיה בינינו דיון בשאלה זו. כך שהתשובה שלי משקפת לעת עתה את דעתי בלבד.
יחד עם זה, חלק מדברי אכן קשור להשקפת עולם על היחס בין דבקות בשורשים של התורה בני אלפי השנים לבין האפשרות שהתורה "פרה ורבה", והיא בבחינת נטיעה שמצמיחה פירות חדשים בכל דור.
אני רומז לדרשה ידועה של רבי אלעזר בן עזריה במסכת חגיגה דף ג' ע"ב, על הפסוק בקהלת י"ב: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד".
על פסוק זה דרש ר"א בן עזריה, בין היתר:
"… למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך – מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין? ת"ל 'מסמרות'. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין? ת"ל 'נטועים', מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין…".
אם כן, לתורה יש צד של "מסמריות" = קביעות, משהו יציב, שלא מתנדנד בכל רוח מצויה; וצד של "נטיעה", משהו ש"פרה ורבה", צומח ומתחדש.
אני מניח שדפקת פעם מסמר בקיר, ונטעת פעם נטיעה באדמה; אבל בחיים לא נטעת מסמר…
זה שילוב מנצח של התורה – יציבות וצמיחה.
זה נכון, בין היתר, ביחס לגמרא.
הגמרא נערכה בשלבים שונים עד שהגיעה לעריכה המוכרת לנו מזה דורות רבים. בכל שלב של עריכה והוספה יש גם ביאור או הוספת נקודת מבט על מה שנלמד בדורות הקודמים. גם כאשר הסבוראים הוסיפו חלקים משלהם לגמרא, כפי שמעיד רב שרירא גאון באגרת מפורסמת שלו, הם האירו נקודת מבט חדשה על הנושא המבוסס על מסורת עתיקה שעליו הוסיפו את הסוגיה שלהם.
אז ללמוד עם הסוגיה הסבוראית או בלעדיה?
איך למדו גמרא לפני רש"י?
ואחרי שרש"י כתב את פירושו לגמרא – האם יותר טוב ללמוד בלי רש"י?
מי שבקי בש"ס אולי כבר לא זקוק לסיוע של רש"י; מי שכבר התקדם בסוגיה אולי לא צריך שרש"י יגלה לו שנקודה מסויימת תבואר בהמשך הסוגיה; אבל מי שזקוק לרש"י – רש"י עוזר לו להתקדם, עד שיום אחד הוא לא יהיה זקוק ל"קביים" שרש"י נתן לו בתחילת לימודו.
התלמוד הודפס לראשונה במאה ה-16 בוונציה. ועד היום "צורת הדף" הזו שהודפסה אז היא המקובלת: התלמוד במרכז, ופירושי רש"י ותוספות משני הצדדים, בלי ניקוד, בלי פיסוק, ובלי הסברים נוספים.
אז טוב או לא טוב להיעזר היום בפיסוק, בהסברים של מהדורת שוטנשטין, וכד'?
העובדה היא שעזרים שונים כאלה, שמקלים על ההבנה הראשונית, הפכו את הגמרא לנגישה ליותר אנשים, והגדילו בצורה בלתי רגילה את מספר האנשים שלומדים היום גמרא! לדוגמא, נראה לי ברור שיש קשר בין העזרים האלה לבין המעגלים המתרחבים ממחזור למחזור של לומדי הדף היומי.
ככל שיגדל המספר של הלומדים ברמה הראשונית, יש פוטנציאל שיגדל המספר של הלומדים יותר יותר לעומק. ככל שהבסיס של הפירמידה רחב, יש יותר אפשרות להרים אותה לגובה.
ברור שתלמידי חכמים שכבר לומדים את הגמרא במשך זמן רב יותר, וכבר חוזרים עליה פעם אחר פעם, פחות נזקקים לעזרים הנזכרים, ואולי אפילו חולקים על פרט זה או אחר בדרך שבה נקטו העורכים של אותם עזרים; אבל במעגלים הראשונים והרחבים של הלומדים מתקיים בעזרים האלה הפסוק "יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב).
באיזה שלב כדאי לעבור מהלימוד עם העזרים ללימוד בלי העזרים? זה תלוי בשלב שאליו הגיע הלומד, לא בשאלה אם הוא תיכוניסט או לומד בישיבה גבוהה.
מה החשש שבגללו אמנם יש המתנגדים להסתמכות על אותם עזרים בלימוד גמרא? הם חוששים שמא כל חיינו נמשיך בדרך הקלה, נלמד את הגמרא במסלול הקליל, ולעולם לא נהפוך ל"מטיבי לכת" בגמרא; או, בלשון יותר ישיבתית – שלא יתקיים בנו "שתהיו עמלים בתורה" – ובאמת ככל שעמלים בתורה גם גדלים יותר מבחינה רוחנית.
יש לומר בכנות שיש משהו בחשש הזה.
אבל שלוש תשובות בדבר:
- מספר לומדי הגמרא בזכות העזרים הנזכרים גדול עשרת מונים ממספר האנשים שיישארו במסלול הקליל ולא יתקדמו למסלול העמלים בתורה; אם כן, יצא הפסדנו בשכרנו [= הרווח גדול מההפסד].
- חלק מאלה שמצטרפים ללומדי הגמרא בעזרת אותם עזרים, הם עצמם יצטרפו בהמשך לעמלים בתורה, לבקיאים בה ביותר, ויגדלו להיות תלמידי חכמים מובהקים; ושוב יצא הפסדנו בשכרנו ההולך וגדל.
- אכן, בחירה חופשית תמיד יש לכל אחד ואחד מאיתנו, האם נעמול בתורה, או נלמד מעט פה ושם בקלילות; הבחירה שלנו איננה תלויה רק או בעיקר בשאלה של ההישענות על העזרים הנזכרים.
לסיכום:
טוב מאד שהעזרים האלה באו לעולם, ושהציבור הרחב יכול להיעזר בהם בלימוד הגמרא, והמעגלים של לומדי הגמרא הולכים וגדלים.
מי שיכול להמשיך לגדול, להיות לבקי בגמרא, לעמול בה ולקיים בה "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", ולצמוח להיות תלמיד חכם מובהק – תבוא עליו ברכה על גבי ברכה.
ובכולם מתקיים "יגדיל תורה ויאדיר".
ברכה והצלחה,
צבי קורן
משיבת נפש – התמודדות אמונית עם שאלת השואה
השאלה:
שלום רב. הייתי רוצה לגעת בשאלה שמטרידה אותי כבר זמן רב ונוגעת בנושא השואה הנוראה שעברה על העם היהודי. ראשית, אציין שכבר קראתי מספר תשובות לשאלות קודמות שנשאלו בקשר לנושא זה באתר אך אף אחת מהן לא הניחה את דעתי משום שאף שחלק מהתשובות עשויות להישמע אפשריות (אני לא ממש רוצה לומר הגיוניות), הן יותר מתאימות למצב שבו מסתכלים על שאלה זו בצורה טכנית, יבשה, משום שנוגעות יותר לשאלת ה"למה" ולא לשאלת ה"איך", שכן ייתכן שהשואה התרחשה בעקבות אחוזי ההתבוללות שעלו בקצב גדול והתקרבו אף למאה אחוזים ושבעקבות השואה קמה מדינת ישראל ובעקבות דברים רעים באים לאחר מכן הדברים הטובים, אך האם היינו יכולים לומר זאת בפני אדם שעבר את הזוועות? אני ממש לא בטוח, משום שאין הן מניחות את הדעת. זאת משום שכאמור הן נוגעות יותר ל"למה" ולא ל"איך", ואני רוצה לגעת ב"איך", כלומר, לא רק למה קרתה השואה (גם כמובן) אלא בעיקר למה היא קרתה כפי שקרתה? למה בסבל רב בעוצמות כה אדירות ובזוועתיות בלתי נתפסת? למה ברמת סבל שכזו?
אשמח לתשובה, תודה.
תשובה:
(הרבנית רותי אלסטר)
שלום,
שאלתך חזקה ונוקבת. היא עולה באופן בלתי נמנע ברגע שמתעסקים עם סיפורים מתוך השואה. ואני מסכימה איתך לחלוטין שאי אפשר להציג את ההצדקות השונות שהעלו לפני ניצול שואה.
מתוך ניסוח שאלתך, נראה שאתה מפנה את התמיהה להקב"ה, כביכול אתה שואל אותו: גם בהנחה שמגיע עונש קשה ליהודים, האמנם מגיע להם עונש זוועתי כל כך? אלו חטאים יכולים להצדיק זאת? אין הדבר מתקבל על הדעת!
אבל יתכן שהקב"ה אינו הכתובת הנכונה לשאלה זו. ברצוני להסביר: אני חושבת שהשואה מהווה שיא של הסתר פנים. ישנן כמה פרשנויות להסתר פנים. יש מי שמפרש שהקב"ה מנהיג את העולם תמיד בכל פרט ופרט, אלא שבתקופות מסוימות קל לראות את השגחתו ובתקופות אחרות, יותר קשה להבין את דרכי ה´. הוא מסתיר את פניו מאתנו ומשאיר אותנו עם חידה לגבי דרכי הנהגתו.
אבל קריאה מדוייקת של הקללות בפרשת בחוקותי שבסוף ספר ויקרא מעלה אפשרות אחרת. שם הקב"ה אומר: "(כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם:… (כג) וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי: (כד) וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:"
הקב"ה מזהיר את עם ישראל שאם הם יחטאו, בשלב ראשון הוא יעניש אותם. אבל אם הם לא יבינו את המסר ולא ילמדו לקח אחרי הסדרה הראשונה של עונשים, הקב"ה מבטיח לנהוג אף הוא "בקרי". קרי פירושו מקרה. היתכן שהקב"ה מנהל את העולם בצורה אקראית? הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק לו) אומר: "אוסיף לכן מקרה לפי דמיונכם יותר חמור ויותר קשה", ונראה שלדעתו הממד האקראי של העונש נמצא רק בדמיון שלנו. אך לפי ספר גינת אגוז, קרי, פירושו "סילוק ההשגחה ולשון הפקר, היות הדברים באים בלתי כוונה". ולכם משמעות הפסוק היא: "אם תלכו עמי בקר, אז אסלק השגחתי מכל וכל ותהיו הפקר גמור". העונש הגדול והאולטימטיבי הוא המצב שהקב"ה מחליט לא להתערב יותר בעולם אלא לתת לו להתנהל על פי חוקי טבע. חוקי טבע כוללים ממד אקראי (לדוגמא במזג האוויר) וגם את הבחירה החופשית שניתנה לבני אדם. שני אלה יחד יכולים להביא לתופעות זוועתיות.
קטונתי מלדעת אם זה התהליך שקדם לשואה והסיבה שכך התנהלה.
רק חשוב לי להביא למודעות את האפשרות שהקב"ה אינו "אשם" בכל מעשה רע שבני אדם עושים, כיון שהוא החליט לתת לעולם להתנהל ולבני אדם לקחת אחריות על מעשיהם. זה חלק מחוקי המשחק של העולם, חוקים שהופכים את העולם למאתגר ואת האמונה לנושא לבחירה חופשית.
אני, אישית, מדמיינת את הקב"ה רואה ובוכה מול הזוועות, אך מנוע מלהתערב, מסיבות השומרות לו. העובדה שעם ישראל שרד את הזוועה הזו וקם מן האפר להקים את מדינת ישראל מוכיחה לי שלמרות הכל, הוא לא שכח אותנו.
השקפה
השאלה
הגישה המקילה בהלכה כבית הלל. האם בימינו שכבר התחילה הגאולה לא צריך להחמיר כבית שמאי כידוע שלעתיד לבוא תיפסק הלכה כבית שמאי?
התשובה
הרעיון שלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי מבוסס על כך שקיימת סימטריה בין מה שהיה בתחילת הבריאה למה שיהיה בסוף – סוף מעשה (עלה) במחשבה תחילה.
חז"ל אמרו ש"מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין" – כבית שמאי. כך יהיה גם לבסוף.
אולם חז"ל אמרו זאת על השלב שלפני בריאת האדם הראשון. כלומר הבריאה צריכה להגיע קודם למצב של אדם הראשון קודם החטא, תחיית המתים, ואחר כך להתקדם עוד, עד למצב השלם יותר שבו תהיה ראויה למידת הדין.
תחיית המתים על פי הרמח"ל – המצב שבו תגיע הבריאה למצבו של אדם הראשון קודם החטא – תהיה בסוף ה"ששת אלפים שנה" שהם שנות קיום העולם.
המצב העתידי של קיום במידת הדין ופסיקת הלכה כבית שמאי היא אפוא לאחר מכן, לאחר תחיית המתים.
בברכה, אודי
(התשובה התקבלה מהרב אודי פרומן)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
איך לעמוד בניסיון ה´?
השאלה
שלום וברכה,
יש לי משהו חשוב שאני חייבת לדעת:
אני בעצם מרגישה שכל הבעיות שיש לי זה הנסיון של ה´, כי יש לי בעיה שאני לא יודעת מה הפתרון הנכון. למשל: לצערי הרב אני עברתי עם כל המשפחה לחו´ל, וממש לא טוב לי כי אף תיכון לא קיבל אותי והשנה לא יוצא לי ללמוד ועכשיו אני עובדת בהתנדבות, בבית ספר יסודי, ובהתחלה היה לי ממש טוב ועכשיו המצב השתנה כי עכשיו לא טוב לי בכלל, אני עובדת מדריכה לילדים קטנים והיו שלוש מורות שהתלננו עלי למנהלת וזה ממש העליב אותי כי אני הרגשתי שאני סתם עובדת קשה ואף מורה לא העריכה את זה והמנהלת ממש נזפה בי, אני דיברתי על זה עם חברתי הטובה והיא אומרת שזה ניסיון ה´, וזה אחד הדוגמאות: איך אתקן את עצמי? מה אעשה כדי לעמוד בניסיון?
התשובה
נסיון פירושו שה´ מנסה אותנו לדעת את מצבנו הרוחני. אולם הלוא הוא יודע הכל? על כן מסבירים חז"ל שה´ מנסה דווקא את מי שיכול לעמוד בניסיון, על מנת שיגלה את כוחותיו. ומסבירים בתורת החסידות שעל פי זה ניסיון הוא גם בבחינת נס ודגל, הוא מרומם את האדם המנוסה. ה´ כביכול מבקש לדעת כיצד נגיב, האם נישבר ונתייאש, ניכנס לתוך רחמים עצמיים, ונשקע, או שנלמד מן הביקורת ונתקן, נבדוק את עצמנו ונתרומם. והוא מנסה את אותם שיש להם את היכולת שלא ליפול, אלה שיכולם להתרומם.
האם תגלשי לרכילות וללשון הרע על המורות או על המנהלת? האם "נקטר" או נבלום את פינו (וזה קשה…), נבדוק במה טעינו, ובמה אנו יכולים לתקן, להשתפר ולהתקדם.
אנו יכולים להוציא קיטור על המצב. כלום זה יעזור?
הרבה דברים בחיים שלנו אינם הולכים חלק, כפי שציפינו. יש קשיים בתחומים מגוונים. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא: מה אני עושה עם זה? והתשובה של חז"ל היא שהעולם שלנו הוא עולם של תיקון "שבע יפול צדיק וקם" הוא אינו נשבר בפעם הראשונה, וגם לא בפעם אחרת. הוא תמיד קם!
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
שאלות באמונה
השאלה
שלום, רציתי לשאול מספר שאלות בענייני אמונה.
א. למדתי ברמב"ם שהקב"ה כרת ברית עולם עם עם ישראל בגלל מעשה האבות. איך יכול להיות שהקב"ה כרת ברית עם עם ישראל לנצח בגלל מעשה האבות, שהם מעשים התלויים בזמן ובמקום מסויימים ופרטיים?
ב. למדתי במהר"ל נצח ישראל פרק י"א שהקב"ה בחר באברהם לא בגלל מעשיו אלא "מכח הכלל" – מה הכוונה בזה?
ג. ראיתי בספר נפש החיים תחילת שער ד´ שיש ללמוד תורה לשמה – היינו לשם התורה. מה המטרה בכך שנלמד תורה לשיטתו? האם לומדים סתם כדי שנלמד תורה? אמרו לי שלימוד התורה מקדם את העולם וכו´ ע"פ המשך דברי נפש החיים בשער ד´ – אבל טענתי שאם כן זה לשם העולם ולא לשם התורה.
ד. מי מוגדר תלמיד חכם בדורנו? מה הקריטריונים? האם יש הגדרה לגדול דור? מהי?
ה. למה גוי שלמד תורה חייב מיתה?
ו. גוי שיודע הרבה מאד תורה, גמרא, רש|י תוס´ רמב"ם שו"ע נושאי כלים וכו´ – האם הוא יכול לפסוק הלכה? אם לא -מדוע?
התשובה
מעשה אבות:
מאבותינו הקדושים ירשנו גם את הגנים. בכל אחד מאיתנו חבוי משהו מעבודת ה´ ומגמילות החסד של אברהם אבינו, מהמסירות והגבורה של יצחק אבינו, וכן הלאה. ועל כן, הברית עמנו בזכותם, הוא משום שירשנו מהם את מידותיהם הטובות.
תורה לשמה:
נושא רחב מיני ים. המטרה שנלמד תורה לשם ידיעת התורה, מתוך ידיעה כי היא תורתו של הקדוש ברוך הוא, כי היא מעין בתו היחידה של ה´, כי ה´ מבקש שנעסוק בה יומם ולילה.
תלמיד חכם:
בכל חברה יגדירו תלמיד חכם באופן שונה. במקום בו רבים יודעי כל הש"ס, רבים מאיתנו לא יוגדרו כתלמידי חכמים. נדמה לי כי בדורנו מוגדר תלמיד חכם כל מי שעוסק בתורה ויודע אותה, גם אם אינו יודע את כל התנ"ך או את כל הש"ס.
גדול דור:
כאן תלוי האדם בשאלה כיצד הוא מוכר. היינו יכול אדם להיות תלמיד חכם מובהק שאינו כל כך ידוע, שעוסק בתורה בסתר, ועל כן הוא לא יוגדר כגדול הדור.
יש לציין כי גדול הדור אינו דבר אמיתי, כי יש גדול הדור לציבור החרדי וגדול הדור לציבור הדתי לאומי. ומיהו גדול הדור, מי שיודע יותר, או מי שנשמעים לו יותר? מי שמחובר יותר לחיים, יודע מה קורה, יודע לפרש תהליכים מדיניים, כלכליים, הנוגעים לשאלות הדור, או מי שיש לו יותר תלמידים שהם תלמידי חכמים? לכן אל נא נתעסק בשאלת גדול הדור. יש לנו תודה לאל, תלמידי חכמים מובהקים, מהם תצא תורה והוראה לכל ישראל. כשהם חולקים, איך נדע מיהו גדול הדור שהולכים אחריו? אף פעם בהסטוריה לא היה מושג כזה. הלל הזקן לא הוגדר כגדול הדור, גם כאשר בני בתירא וויתרו לו על תפקיד הנשיא כאשר נוכח בגדולתו. ורבי עקיבא לא הוגדר כך. וגם עליהם חלקו, אם כל גדולתם. כל אחד יש לו את רבו המובהק, ואם נזכה יתכנסו רבים מתלמידי החכמים יחדיו, יעסקו בשאלות שעומדות על הפרק, ומהם יחד תצא תורה כגדולי הדור בחבורה, ולא כיחידים.
גוי שלמד תורה חייב מיתה:
תלוי למה הוא למד תורה, מה היתה מטרתו. בקצרה, כיוון שאין להם עסק עם התורה, לימוד התורה שלו הוא בזבוז זמן, במקום לעסוק ביישובו של עולם הוא התעסק בלימוד מופשט. לכן, אם יש מטרה חיובית בלימוד שלו, הוא אינו חייב מיתה.
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
אם אשכחך
השאלה
שלום
איך חכול להיות שדוד המלך אמר "אם אשכחך ירושלים".
הרי אם הוא אומר "אם" זה אומר שעלה על דעתו לשכוח את ירושלים !
איך אפשר לשכוח את ירושלים ?
התשובה
הפסוק "אם אשכח ירושלים" נמצא במזמור קל"ז, שכותרתו "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו". כלומר:הוא נאמר על ידי הגולים לבבל.
בגלות בהחלט יש חשש רב משכיחת ירושלים. ואכן, רבים מהגולים שכחוה.
(התשובה התקבלה מהרב בני הולצמן)
*-
66 שנה לעצמאותנו, כמעט יובל לשחרור העיר –
נכון להיום : העיר היהודית הגדולה בעולם היא ניו-יורק. השניה בגודלה לוס אנגלס. השלישית בגודלה מיאמי.
מסתבר שבעוונותינו בהחלט אפשר לשכוח את ירושלים…
(התשובה התקבלה מהרב אילעאי עופרן)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
ד´´ר דניאל רוזנק להחזיר טהרה ליושנה
השאלה
שלום רב ,
רציתי לשאול מה יחס בית הילל לספרו של ד"ר דניאל רוזנק להחזיר טהרה ליושנה.
תודה רבה.
התשובה
דר´ רוזנק הוא רופא נשים מעולה ומוערך העובד בירושלים. אין לאף אחד טענה על מומחיותו הרפואית. לפני מספר שנים הוא החל במלחמה בקבלת בנות ישראל, המכונה גם ´חומרת רבי זירא´ ובהלכות נידה כפי שהן מוסכמות על כל הפוסקים מאז ימי התלמוד ועד ימינו.
´תקנת רבי בשדות´ וקבלת בנות ישראל עניינן בהצרכת ספירת שבעה ימים נקיים לכל אישה שרואה דם נידה. רבי תיקן לכל העם שבשדות – שאינם בקיאים בהלכה ובמראות הדמים – לספור שבעה נקיים לאחר ראיית דם במשך שלושה ימים. רבי זירא מסר קבלה של בנות ישראל להחמיר על עצמם גם בראיה בודדת ואפילו של טיפה אחת. קבלת בנות ישראל בשם רבי זירא מוזכרת כהלכה פשוטה בתלמוד, ומאז ועד היום אין עליה אף לא חולק אחד.
מהן טענותיו של דר´ רוזנק? אפרט אותן בקצרה:
1. "חומרת רבי זירא" היא מנהג, ואפשר לבטלו בזמן צורך גדול.
2. "חומרת רבי זירא" נתונה במחלוקת, ויש פוסקים שנטו להקל בה בשעת הצורך.
3. יש שיעור גדול (עד 5%) של נשים שלא יכולות להרות בגלל החומרה הזאת ("עקרות הלכתית")
4. ה"רבנים" מציעים לפתור בעיה זו באמצעות נטילת הורמונים המזיקים מאד וגורמים סיכון לסרטן לנשים הנוטלות אותן.
5. הפתרון הנכון הוא בביטול "חומרת רבי זירא" והקלה בדיני טהרת המשפחה.
6. בעיה נוספת של "חומרת רבי זירא" היא ששמירה קפדנית על דיני טהרת המשפחה קשה מדי להרבה זוגות, ולכן הם מוותרים על שמירת ההלכה מכל וכל.
הנה מספר תשובות קצרות. כאמור – אשמח להרחיב בנושא לכל מי שרוצה – באופן אישי או במייל וכד´.
1. קבלת בנות ישראל, שהובאה ע"י רבי זירא היא תקנה ולא מנהג. המצב ההלכתי הוא שקל יותר לבטל מנהג מאשר תקנה. לצורך ביטול תקנה יש צורך בבית דין הגדול מבית הדין שתיקן אותה, בחכמה ובמניין. גם אם קבלת בנות ישראל היא מנהג – היא מנהג קדום, מוסכם על הכל, ומטרתה להציל מתקלה. במקרה כזה יש למנהג תוקף הלכתי חזק מאד ואין לזלזל בו. יש לזכור שמאחרי קבלת בנות ישראל עומדת גם תקנת רבי בשדות, שהיא בוודאי תקנה ולא מנהג. בלי קבלת בנות ישראל ותקנת רבי יש חשש גדול מאד שאיש ואשה יעברו על איסורי כרת ממש, מבלי דעת.
2. יש לשים לב שדר´ רוזנק משתמש בביטוי "חומרת רבי זירא" כדי ליצור מצג של דעת יחיד ושל חומרה יתירה. המצב אינו כזה. רבי זירא הביא קבלה כללית של נשות ישראל, שתיקנו לעצמם מנהג שיקל עליהם בעת חישוב ימי הפרישה ומשך האיסור.
3. אין אף מקור החולק על קבלת בנות ישראל ומציע שאפשר להקל בה. יש לזכור שקבלת בנות ישראל הוזכרה כבר בגמרא כ´הלכה פסוקה´ (במסכת ברכות).
4. רופאים רבים חולקים על דר´ רוזנק וטוענים שהמספר האמיתי של נשים שעלולות לסבול מ´עקרות הלכתית´ קטן עד כדי פי מאה מהשיעור שהזכיר דר´ רוזנק.
5. גם לגבי הנזק האפשרי מלקיחת הורמונים לדחיית הביוץ, הטענה היא שדר´ רוזנק משחק בנתונים ומגזים מאד מאד. המצב כיום הוא שנשים רבות שרוצות לצאת לחופשה וכד´ לוקחת כמות כזאת של הורמונים בלי חשש.
6. יש מגוון רחב של פתרונות לבעיות של זמן הביוץ. הפתרונות המשמשים כשלב ראשון הם בטוחים וקלים, ומבלי לפגוע בהלכה שעליה מסרו את נפשם יהודים בכל הדורות. נכון שישנם טיפולים הורמונליים המעלים סיכון מסויים לסרטן, אך הם משמשים רק במקרה של בעיות פוריות רפואיות (ולא במקרה של עקרות הלכתית ופוריות תקינה).
7. ישנם מספר פתרונות הלכתיים למקרים של שעת הדחק, וכל זוג שעומד בפני בעיה כזו צריך לפנות לרב המבין בנושא ולדון עמו לגופו של עניין.
8. בפועל נראה שדווקא בנייה פשוטה של המסגרת ההלכתית של דיני טהרה מקילה על השומרים אותם. אפילו לו יצויר שאפשר היה לבטל את קבלת בנות ישראל מכניס את הזוגות לאפשרויות רבות של מעבר על דיני תורה כפשוטם, והוא גם מסובך הרבה יותר ליישום. בכל מקרה אין רגליים לטענה שלו והיא אינה אלא סברת כרס.
(התשובה ניתנה מהרב שלמה הכט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
בת לאברהם
השאלה
אמרו חז"ל (בבא בתרא טז, ב), בת היתה לאברהם אבינו ע"ה ובכל שמה. מה היה המשך סיפורה של בת זו?
התשובה
הרמב"ן בפירושו לתורה (בראשית כד, א) מסביר כי מאמר חז"ל זה נאמר על דרך הסוד. אין מדובר בבת ממשית של אברהם אבינו, אלא "בת" רוחנית. עם ישראל, זרעו של אברהם אבינו, אינו אוסף אנשים בלבד. זוהי ישות הקיימת בעולם החומר, שיש לה נשמה רוחנית – נשמת כנסת ישראל. נשמה זו היא בתו של אברהם. על פי פירוש זה, כוונת התורה באומרה שה´ ברך את אברהם בכול היא שהברכה כפולה – ברכה גשמית בארץ, וברכה רוחנית, בשמים.
(התשובה ניתנה מהרב אודי פרומן)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
´´כפה עליהם הר כגיגית´´
השאלה
שלום לכבוד הרבנים והנשים המלומדות.
השאלה שלי היא בנושא הבחירה החופשית.
הרי נאמר לנו על ידי מפרשים כי לפני מתן התורה, אלוקים "כפה עליהם הר כגיגית" ולמעשה הכריח את בני ישראל לומר "נעשה ונשמע", ורש"י פירש שעשה כך כדי "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקבלוה באונס"..
השאלה שלי היא- היכן הבחירה החופשית של האדם בתורה ובקיומה, אם כך הדבר? על פי רש"י, יכול יוצא בשאלה או מומר פשוט לומר "לא בחרתי ביהדות, כפו אותה עליי" ולכן לא לקיים מצוות..
תודה,
תמר.
התשובה
לעניין השאלה גיטו ושוברו באים כאחד, באותו מקום שכתוב "כפה עליהם הר כגיגית" כתוב גם "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש", כלומר שקיבלנו על עצמינו את התורה מחדש.
בכל מקרה הבחירה החופשית ביהדות הייתה עוד מימי התורה :תורה וחיים או עזיבת התורה ומוות, והבחירה הנכונה מביאה לחיים ולטוב מעצם היותה טובה ונכונה.
(התשובה ניתנה מהרב שלמה הכט)
שאלת: "כיצד אומרים חז"ל שכפה עליהם הר כגיגית אם בני ישראל אמרו נעשה ונשמע" – המשך חכמה מתרץ קושיה זו: "פירוש: שהראה להם כבוד ה´ בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי, ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה´ והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה." כלומר: משמעותה של כפיה הינה שלילת בחירתו החופשית של האדם. ענינה של הבחירה החופשית היא שויון הסיכויים והאפשרויות באיזו דרך לבחור. הקב"ה אמנם לא כפה אף על אחד את קיום התורה במובן המקובל של כפיה. בני ישראל אכן אמרו "נעשה ונשמע" וקבלו את התורה מרצונם. אך היתכן שבני ישראל היו נוהגים באופן שונה? הניתן לומר: "לא" לקב"ה הניצב עליך, המתגלה אליך פנים אל פנים? זוהי משמעותה של הכפיה במעמד הר סיני – אי היכולת לבחור בחלופה אחרת, בשל גודל המעמד.
שאלת – מדוע אנו מחוייבים לקיים את התורה, אם לא קיבלנו אותה ברצון? חז"ל שואלים את אותה השאלה בהמשך המדרש: "ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא ( רש"י – שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקבלוה באונס) . אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: קיימו וקיבלו היהודים…"
חז"ל הבינו שמעמד הר סיני לא מחייב, בשל אלמנט "הכפיה" שהיה בו. קבלת תורה באופן זה לא היתה מושלמת ולכן גם לא החזיקה מעמד ועובדה היא שחטאנו בחטא העגל 40 יום לאחר מתן תורה. לעומת זאת, מודל לקבלת תורה מחייבת, הבאה מכוחנו ובבחירתנו – הוא "קיימו וקבלו היהודים". סיפור המגילה, הינו סיפור הרצוף בהשתלשלויות מקריות; בו ברגע כשהמלך נכנס – נופל המן על המטה, בדיוק כאשר המן מגיע לתלות את מרדכי – נדדה שנת המלך. הדוגמאות למקריות במגילה הן רבות וידועות, אך דבר אחד, כאמור, לא נמצא בה והוא – שם ה´. לבני ישראל באותה תקופה, היתה אפשרות לפרש את כל האירועים כאילו התרחשו באורח מקרי לחלוטין וללא יד מכוונת. לא היתה שום "כפיה" בבחירת הדרך. עם זאת, בחר העם, ודוקא מתוך ההסתר, בקב"ה ובתורה.
זוהי בדיוק קבלת תורה אמיתית – קבלה הבאה מתוך גילוי הקב"ה על אף ההסתר, קבלה הבאה מרצון והכרה, ולא מכפיה והכרח.
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
רבניות משיבת נפש עונות – התמודדות אמונית עם שאלת השואה
השאלה:
שלום רב. הייתי רוצה לגעת בשאלה שמטרידה אותי כבר זמן רב ונוגעת בנושא השואה הנוראה שעברה על העם היהודי. ראשית, אציין שכבר קראתי מספר תשובות לשאלות קודמות שנשאלו בקשר לנושא זה באתר אך אף אחת מהן לא הניחה את דעתי משום שאף שחלק מהתשובות עשויות להישמע אפשריות (אני לא ממש רוצה לומר הגיוניות), הן יותר מתאימות למצב שבו מסתכלים על שאלה זו בצורה טכנית, יבשה, משום שנוגעות יותר לשאלת ה"למה" ולא לשאלת ה"איך", שכן ייתכן שהשואה התרחשה בעקבות אחוזי ההתבוללות שעלו בקצב גדול והתקרבו אף למאה אחוזים ושבעקבות השואה קמה מדינת ישראל ובעקבות דברים רעים באים לאחר מכן הדברים הטובים, אך האם היינו יכולים לומר זאת בפני אדם שעבר את הזוועות? אני ממש לא בטוח, משום שאין הן מניחות את הדעת. זאת משום שכאמור הן נוגעות יותר ל"למה" ולא ל"איך", ואני רוצה לגעת ב"איך", כלומר, לא רק למה קרתה השואה (גם כמובן) אלא בעיקר למה היא קרתה כפי שקרתה? למה בסבל רב בעוצמות כה אדירות ובזוועתיות בלתי נתפסת? למה ברמת סבל שכזו?
אשמח לתשובה, תודה.
תשובה – הרבנית אוריה מבורך
שלום רב,
אתה שואל שאלה חזקה מאוד. הרשה לי להזמין אותך לתרגיל מחשבה קצר: דמיין לעצמך שאתה שואל את השאלה הזו, ומקבל תשובה שמניחה את דעתך ואתה מרוצה ומרגיש שנגולה אבן מלבך: "סופסוף הבנתי! הבנתי מדוע השואה התרחשה בעוצמות כה אדירות, מדוע היה הכרח בכל כך הרבה סבל!". ואכן, ברמה האישית זוהי חוויה חיובית. מרגיע לחשוב שיש לנו תשובה אמיתית לשאלה שמייסרת אותנו. אבל כשמדובר בנושא כמו השואה הבעיה מתעוררת לדעתי ברמה המוסרית והדתית ישנן התרחשויות שבהן הסבל הוא קיצוני ובלתי נתפס עד כדי כך שאין דרך להכיל את משמעותם בשכלנו. להבין אירועים מסוג זה פירושו לסגור אותם בתוך משבצת ובכך לא לתת מקום לממד הקטסטרופלי שהן נושאים בחובם. כאשר אנחנו "מבינים" קטסטרופה בסדר גודל כל כך קיצוני, אנחנו למעשה מקטינים אותה ומבטלים אותה.
האם קורה לך שאנשים בסביבתך התנהגו כאילו הם מבינים אותך אבל הרגשת מועקה גדולה כי אתה יודע שהם רחוקים מאד מהבנה ? זוהי דוגמא פשוטה לאופן שבו "הבנה" של משהו עלולה דווקא להחמיץ אותו. אבל למעשה, בנושא כמו השואה לא רק ההבנה השגויה היא הבעיה אלא אף "ההבנה הנכונה". אנסה להסביר: תורת התארים השליליים של הרמב"ם למשל ( מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק נ"ח ) שוללת את האפשרות לתאר את הקב"ה בשמות תואר, גם אם אלו תארים נכונים וטובים, מאחר וכל נסיון לתאר את הקב"ה, שהוא אינסופי, למעשה מקטין ומצמצם אותו. לדעתי, להבדיל, עלינו להתייחס אל השואה באותה מטבע. הממדים הבלתי נתפסים של השואה, על הסבל והאכזריות שבהם, הם אינסופיים, וכל יומרה להסביר אותם מצמצמת אותם.
בדבריך אתה עושה דבר מדוייק ונכון מאוד: אתה מזכיר את ניצול השואה, מעמיד מולו את כל התשובות שקיבלת עד היום, וטוען שבנוכחותו התשובות הללו לא מניחות את הדעת. אתה כמובן צודק. אני חושבת שהחובה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו כלפי ניצולי השואה היא לא להבין. להיפך, עלינו לדעת שאנחנו לא מבינים מה באמת עבר עליהם, איך עבר עליהם, ובוודאי שלא מבינים מדוע. יחד עם זאת, אנחנו מעוניינים לשמוע, לחבק, ובעיקר לכאוב ולשתוק. רק רק בהעדר תשובה אנו נותנים מקום לשואה, לקורבנותיה, ולמי ששרדו אותה.
תשובה – הרבנית רותי אלסטר
שלום,
שאלתך חזקה ונוקבת. היא עולה באופן בלתי נמנע ברגע שמתעסקים עם סיפורים מתוך השואה. ואני מסכימה איתך לחלוטין שאי אפשר להציג את ההצדקות השונות שהעלו לפני ניצול שואה.
מתוך ניסוח שאלתך, נראה שאתה מפנה את התמיהה להקב"ה, כביכול אתה שואל אותו: גם בהנחה שמגיע עונש קשה ליהודים, האמנם מגיע להם עונש זוועתי כל כך? אלו חטאים יכולים להצדיק זאת? אין הדבר מתקבל על הדעת!
אבל יתכן שהקב"ה אינו הכתובת הנכונה לשאלה זו. ברצוני להסביר: אני חושבת שהשואה מהווה שיא של הסתר פנים. ישנן כמה פרשנויות להסתר פנים. יש מי שמפרש שהקב"ה מנהיג את העולם תמיד בכל פרט ופרט, אלא שבתקופות מסוימות קל לראות את השגחתו ובתקופות אחרות, יותר קשה להבין את דרכי ה´. הוא מסתיר את פניו מאתנו ומשאיר אותנו עם חידה לגבי דרכי הנהגתו.
אבל קריאה מדוייקת של הקללות בפרשת בחוקותי שבסוף ספר ויקרא מעלה אפשרות אחרת. שם הקב"ה אומר: "(כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם:… (כג) וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי: (כד) וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:"
הקב"ה מזהיר את עם ישראל שאם הם יחטאו, בשלב ראשון הוא יעניש אותם. אבל אם הם לא יבינו את המסר ולא ילמדו לקח אחרי הסדרה הראשונה של עונשים, הקב"ה מבטיח לנהוג אף הוא "בקרי". קרי פירושו מקרה. היתכן שהקב"ה מנהל את העולם בצורה אקראית? הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק לו) אומר: "אוסיף לכן מקרה לפי דמיונכם יותר חמור ויותר קשה", ונראה שלדעתו הממד האקראי של העונש נמצא רק בדמיון שלנו. אך לפי ספר גינת אגוז, קרי, פירושו "סילוק ההשגחה ולשון הפקר, היות הדברים באים בלתי כוונה". ולכם משמעות הפסוק היא: "אם תלכו עמי בקר, אז אסלק השגחתי מכל וכל ותהיו הפקר גמור". העונש הגדול והאולטימטיבי הוא המצב שהקב"ה מחליט לא להתערב יותר בעולם אלא לתת לו להתנהל על פי חוקי טבע. חוקי טבע כוללים ממד אקראי (לדוגמא במזג האוויר) וגם את הבחירה החופשית שניתנה לבני אדם. שני אלה יחד יכולים להביא לתופעות זוועתיות.
קטונתי מלדעת אם זה התהליך שקדם לשואה והסיבה שכך התנהלה.
רק חשוב לי להביא למודעות את האפשרות שהקב"ה אינו "אשם" בכל מעשה רע שבני אדם עושים, כיון שהוא החליט לתת לעולם להתנהל ולבני אדם לקחת אחריות על מעשיהם. זה חלק מחוקי המשחק של העולם, חוקים שהופכים את העולם למאתגר ואת האמונה לנושא לבחירה חופשית.
אני, אישית, מדמיינת את הקב"ה רואה ובוכה מול הזוועות, אך מנוע מלהתערב, מסיבות השומרות לו. העובדה שעם ישראל שרד את הזוועה הזו וקם מן האפר להקים את מדינת ישראל מוכיחה לי שלמרות הכל, הוא לא שכח אותנו.
שאלות בנושא סוכות
רחצה ביום טוב
השאלה
בכל חג מחדש, ובעיקר שרוב החגים חלים בימים חמים, אנחנו פותחים שוב את הדיון לגבי מקלחת. אמא שלי זוכרת שבבית הוריה בחו"ל לא נהגו להתקלח בשבתות ובחגים, אבל מצד שני גם באמצע השבוע לא התקלחו בכל יום. אני ממש אשמח לדעת אם יש בזה הלכה מסודרת. תודה
התשובה
שלום מיכל, את מעלה שאלה חשובה, שקשורה לנורמות החברתיות המקובלות בציבור, ושנקבעת גם על פי השאלה מהן דרכי ההתנהגות הרווחות. לשאלת המקלחת בימינו ישנו בסיס רחב להיתר, בעקבות השתנות נורמות ההתנהגות. בעקבות כך, אומר קודם בקצרה שמותר לאדם להתרחץ ביום טוב.
וכעת אסביר את דבריי בהרחבה –
יום טוב מהווה מעין מצב ביניים בו אנו נוהגים איסור מלאכה בדומה לשבת, אך גם מותרים במלאכות שונות כביום חול: כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם, אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם (שמות יב, טז). אמנם התורה הגדירה את היתר המלאכה לצורך אוכל נפש בלבד, אך חז"ל הרחיבו את ההיתר לצרכים נוספים מלבד אכילה.
למדנו מן הפסוק, שכל מלאכה הנדרשת לצורך אוכל נפש ביו"ט, מותרת, ובתוך כך גם הבערת אש. לשיטת בית הלל (במס' ביצה י"ב, ע"ב), מתוך שהותרה הבערה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך. כלומר, מותר להבעיר אש גם שלא לצורך בישול.
הגמ' (כתובות דף ז, ע"א) מביאה דיון בגדרי המלאכות המותרות ביו"ט, ומעלה את השאלה האם מותר לעשות מוגמר (שריפת בשמים לשם ריח נעים) ביום טוב, על פי הכלל שהבאנו. לכאורה, זוהי מלאכה מותרת ביו"ט אף שאין זה לצורך אוכל נפש, אולם מתוך התבססות על הפסוק: "אך אשר יאכל לכל נפש", למדו, שהיתר המלאכה מסוייג רק לדבר השווה לכל נפש. זאת אומרת, שצורך ייחודי לאנשים מועטים, אסור, ומכיוון שהמוגמר אינו מהנה את כל בני האדם, ואינו רווח אצל כולם, הוא אסור ביו"ט, וכן נפסק בשו"ע (או"ח, סימן תקי"א, סעיף ד'). מכאן מובן הכלל, שמידת היותם של מנהגים רווחים ומקובלים בציבור תגדיר את ההיתר או האיסור לעשיה ביום טוב.
כיוון חשיבה אחר בנושא שהעלית, נעשה מתוך השוואה לדיני הרחצה בשבת, ולא במסגרת המלאכות המותרות ביום טוב. זאת משום שמדובר במעשה ייחודי, שנאסר בנסיבות היסטוריות, ויתכן שיש כאן היקש בין שבת ובין מועד.
בעניין הרחצה בשבת, הדבר נאסר מסיבות שונות, כגון: גזירת הבלנים, שמא יחממו מים בשבת (שבת, מ' ע"א), ומתוך כך נאסרה אפילו רחצת איבר איבר (אם רוחץ את רוב הגוף) במים שחוממו מערב שבת, (שו"ע, או"ח סי' שכ"ו, סעיף א'), סחיטת השיער, טלטול המגבת (ביצה, י"ז, ע"ב), טפטוף מים מחוץ לארבע אמות, (שבת מ', ע"ב) ועוד. בימינו נהוג להתרחץ בבתים ולא בבתי המרחץ, מה שמייתר את רוב החששות הללו (ראי למשל רש"י שבת לט, ע"ב ד"ה: בכלי), אך נאסרה רחצה במים שחוממו בדוד חשמלי, משום בישול המים שבדוד, וכן בישול הקרים הנכנסים לתוך הדוד (אלא אם כן המים חוממו לפני כניסת השבת, וכעת הם בטמפרטורה נמוכה, כך שאין בכוחם לבשל), ורבים מתירים רחצה בשבת במים שחוממו ע"י דוד שמש (ראי תשובתי בעניין).
יתר על כן, כבר השו"ע (או"ח, סי' ש"ז, ס' ה') מתיר למי שמצטער, לרחוץ בשבת, ולבקש לצורך כך מגוי לבצע עבורו איסורי שבות, ורעק"א (שם אות ג) כתב: משמע דמצטער מותר לרחוץ אפילו [כל] גופו בחמין שהוחמו מערב שבת, וקיל יותר משאר שבותים, כיוון שהוא [אסור] רק מכח גזרה [הבלנים]. וכך נפסק גם בביאור הלכה. כיום מתירים רוב הפוסקים לרחוץ בשבת במים שחוממו מערב שבת, או בדוד שמש (כגון רעק"א ובה"ל לסימן שכו ס"א, שש"כ, פרק י"ד ס"א מתיר לרגילים להתרחץ בכל יום, או לחולים, פניני הלכה שבת א פרק יד, אות ח).
לגבי יו"ט, יש מי שנקט בכיוון של מלאכת יום טוב, ויש מי שהישווה לרחצה בשבת. השו"ע הביא את דין הגמ' (סימן תקי"א, ס' א-ב) שמותר לעשות ביו"ט מדורה כדי להתחמם כנגדה, וכן לחמם מים לצורך רחיצת פנים, ידיים ורגליים, אך לא לרחיצת כל הגוף, ואפילו אם אין רוחצים את כולו בבת אחת, אולם השו"ע לא נימק מדוע כתב כן. הרמ"א הביא טעם לשיטתו, מכיוון שזה נהוג אצל מפונקים ומעונגים בלבד, וכוונתו, שאינו שווה לכל נפש (על פי שבת מ' ע"א). כך סוברים גם התוס', הר"ן והמאירי (ביצה כ"א, ע"ב), מרדכי (ביצה פרק יום טוב רמז תרפ), החינוך (מצוה רצח סעיף ה), ערוה"ש (או"ח סי' תקיא ס"ב), שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תקיא סעיף א), משנה ברורה (שם סק"י) וחיי אדם (חלק ב-ג כלל צה סעיף י) יוצא מכך שהמחמם מים לצורך רחצת כל הגוף ביו"ט, עובר על לאו דאוריתא. לעומת זאת דעת הגאונים, הרי"ף (ביצה יא ע"א), הרמב"ם (הל' יום טוב, פרק א', הט"ז), וסמ"ג (לאוין סימן עה) – שאין בזה איסור דאוריתא, אלא בדומה לשבת, נאסר רק משום גזירת המרחצאות, כלומר, הרחצה עצמה מותרת כאכילה ושתיה, אך בשבת היא נאסרה כדי להימנע מחימום מים האסור בשבת, ובה בלבד.
ראינו אם כן, שני כיווני היתר: האחד – מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך אוכל, ובלבד שתהיה דבר השווה לכל נפש, וכאן יש לשאול, האם רובנו נוהגים להתרחץ בכל יום, והשני – כל צרכי הגוף והנאותיו נחשבים כאוכל נפש. מכיוון שכך, מותר לחמם מים לצורך רחצה ביום טוב, וממילא גזירת הבלנים אינה מועתקת משבת ליו"ט.
לכן, נראה שבימינו יש להתיר רחצה בימים טובים, שכן גזירת הבלנים אינה חלה על רחצה בבית פרטי, ומשום היותה שווה לכל נפש, ולא שייכת למפונקים בלבד. בזמננו תנאי ההיגיינה השתפרו ביותר, וכולם נחשבים כאיסטניסטים ביחס לקריטריונים המקובלים בגמרא ובפוסקים (בעיקר באירופה הקרה), ופוק חזי מאי עמא דבר, אנו מתקלחים בכל יום, ואדם המזיע חש חוסר נוחות רבה, עד כדי פגיעה בעונג החג. מכיוון שכך, הרחצה נחשבת כמעשה יומיומי, בחול ובחג, ולכן מותרת. מבין פוסקי דורנו, הובא בשמירת שבת כהלכתה, בשם הרב ש"ז אויירבך (פרק יד סעיפים ג, ז, ובהערה יג שם), כי מים שהתחממו בדוד שמש דינם כמים שהוחמו בערב יום טוב, ולכן מותר לשיטת השו"ע לרחוץ בהם את כל הגוף ביום טוב, מעבר לכך, מעלה הכותב שאלה (שם בהערה כא) מדוע בימינו אסור עדיין לרחוץ את כל הגוף, הרי זה שווה לכל נפש, ולכל אדם ישנה בביתו מקלחת (אמנם הוא אינו משיב על תהיה זו). לגבי מים שחוממו ביו"ט באמצעות דוד-שמש או דוד-חשמלי עם שעון-שבת שהופעל לפני החג, מתיר הר"ע יוסף (חזון עובדיה, שבת, ח"ו עמ' פז, וילקוט יוסף שבת ד סימן שכו), וכך גם נפסק להיתר בפניני הלכה (מועדים פרק ה סעיף י).
בסיום הדברים אעיר, שיש להיזהר מסחיטת השיער והמגבת, ולהימנע משימוש בספוג בשל סחיטתו. כמו כן יש להשתמש בסבון נוזלי, לאוסרים סבון מוצק בשבת (מדין ממרח או נולד).
הרחבה:
חשוב לציין שהרי"ף וכן הרמב"ם, וככל הנראה אף השו"ע (או"ח, סי' תקי"א, סעיפים א'-ב') אינם מתייחסים כלל לקריטריון של "דבר השווה לכל נפש", ובנושא הרחצה כתב רמב"ם: רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה. ומכאן הוא מתיר לחמם מים לרחיצת פניו, ידיו ורגליו, אולם ברחצת כל הגוף- מקיש הרמב"ם משבת ליו"ט, ואוסר בשל הגזירה. (ואת המוגמר שאסרה הגמ', הוא אוסר משום איסור מכבה). לגבי מים שהוחמו מערב יום טוב- מתיר השו"ע לרחוץ כל גופו, ואילו הרמ"א אוסר כמו בשבת.
המשנ"ב דן בהבערת אש שלא לשם בישול, והביא את פירוש הרמב"ם להיתר- שגם כל דבר הגורם הנאת הגוף, נכלל בהגדרת אוכל נפש, (אך הוסיף את התנאי שיהיה שווה לכל נפש). וזו הסיבה להתיר לעשות מדורה או להדליק תנור כדי להתחמם. גם הרשב"א והר"ן (שבת לט ע"ב) כתבו שכל צרכי הגוף, מותרים ביו"ט אף ללא ההיתר של "מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך", וכן כתב המג"א בסי' תק"א, סק"ג. גם הה"א שהובאה בגמ' להתיר את המוגמר, מוכיחה למעשה שהגדרת "אוכל נפש" כוללת גם הנאת הנפש, אלא ש'אוכל' ממש, מותר בהכנה גם כאשר אינו שווה לכל נפש, ואילו הנאות הגוף מותרות רק בדבר הרווח בשימוש.
בברכה,
עידית
הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.
לינת איש עם אשתו מחוץ לסוכה
השאלה
ברצוני לשאול שאלה הקשורה לסוכות. מאז שהתחתנו אישי ואני היה קשה לי עם כך שבחג שהכי מודגשת בו השמחה יוצא במקרים רבים עקב הלינה בסוכה שהאיש והאישה רוב החג לא ישנים יחד. בשנים הראשונות שהילדים היו קטנים גם אני ישנתי בסוכה וכך פתרנו את הענין ככל שהילדים גדלו (כיום כבר נשואים) זה לא התאפשר. זכור לי שיש איזו שהיא הרחבה של דין "מצטער" בענין הזה (ואנו אכן נעזרים בזה) אך לא זכור לי המקור. רציתי לשאול מה המקור או לחילופין אילו הקלות יש בענין הזה? אשמח אם התשובה תגיע לפני סוכות זה רלוונטי גם לילדי הנשואים. תודה וסליחה על האירוך.
התשובה
שאלת שאלה מעניינת וחשובה.
הגמרא מלמדת אותנו שכל שינה צריכה להיות בסוכה אפילו שינת ארעי. אנו נוהגים לאכול בתוך הבית וגם מחוצה לו, אך בשינה, אנחנו לא נוהגים לישון מחוץ לבית. לכן נפסק בשו"ע שמותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה אך שינת ארעי אסורה והמצטער פטור. לדעת השו"ע מצטער מוגדר כמי שיש לו קושי פיזי שאינו תלוי בו המקשה עליו לישון בסוכה (כמו זבובים ריח רע שבאו במקרה).
פתח לאפשרות של שינה בבית, אישה ואיש יחדיו, ולא בסוכה אנו מוצאים ברמ"א וכך הוא כותב "לי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור; וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת".
מכאן מצוה שיהיה סוכה מיוחדת וצנועה לבני הזוג ואם אין הוא פטור מלישון בסוכה.
הט"ז מבין שהפטור משינה בסוכה הוא בגלל שעוסק במצוה פטור מהמצוה ויש לו מצוה לשמח את אשתו אפילו שאסורה לו.
לעומתו המגן אברהם מבין שכשלא יכול לדור עם אשתו הוא מצטער ופטור . נפק"'מ בין השיטות הוא שלמג"א יהיה פטור רק עם מצטער מכך שאינו ישן עם אשתו ולט"ז פטור מלכתחילה עם אשתו
אך לדעת שניהם יש מציאות שהאיש ישן בביתו
המשנה ברורה מביא את הגר"א והמג"א שהפטור מהשינה בסוכה הוא רק כשמצטער וזה רק בזמן עונתה. הוא מזכיר שיש אחרונים שפטרו אותו לישון בסוכה בכלל בליל העונה.
הילקוט יוסף פוסק כמשנה ברורה שאם אין סוכה מיוחדת וצנועה בליל טבילה ועונה פטור מהסוכה ובשאר הזמן ישנו בנפרד.
הפניני הלכה (סוכות ג,יא אנשים נשואים) פוסק שצריך להשקיע זמן וכסף לבנות סוכה שבה יכול לישון עם אשתו וכשזה בלתי אפשרי יכול לסמוך על המקילים.
הרב אבי רונס במאמרו בתחומין ל"ה מציין שלאיש יש מצווה לעלות לרגל לירושלים ברגל ומצוה לשמח את אשתו ושואל בעקבות כך האם האשה משועבדת לבעלה ולכן גם היא חייבת לעלות לירושלים? הוא מביא כמה דעות המתייחסות לשאלה אם הבעל חייב במצוות סוכה האם אשתו משועבדת לו ולכן חייבים לישון יחד בסוכה. הרב מצטט את הרב שטרנבוך שאומר שבמקרה זה אין שיעבוד ורצונה של האשה מאפשר פטור לבעלה משינה בסוכה.
מוסיף הרב רונס שסוכה היא דירת ארעי ולא צריך להכנס להוצאות מרובות עבורה ולכן הוא חושב שאפשר לנהוג לפי הרמ"א והש"ך והט"ז ולישון יחד בתוך הבית.
לסיכום:
האפשרות המהודרת היא, לבנות סוכה מיוחדת לשינה, אם מתאפשר לכם מבחינה כלכלית ופיזית.
השו"ע פוסק שיש היתר מלכתחילה לישון יחד בבית, כשאין סוכה צנועה, בליל טבילה ובזמן עונה ובשאר הזמן עדיף שהבעל ישן בסוכה.
לדעת הרמ"א הש"ך והט"ז המוזכרים למעלה אתם יכולים לישון בבית.
לבקשתך המקורות מצורפים למטה.
חג שמח
בתיה קראוס
הרבנית בתיה קראוס היא יועצת הלכה, עו"ס בכירה בתחומי זיקנה, נכות, וקהילה לומדת ומלמדת הלכה במתן
מקורות הרחבה
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כו עמוד א
תנו רבנן: אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כה עמוד ב
ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בסוכה. – פשיטא! – מהו דתימא: הואיל ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה – האי נמי מצטער הוא, קמשמע לן: הני מילי – צערא דממילא, אבל הכא – איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי דעתיה.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כו עמוד א
תנו רבנן: חולה שאמרו – לא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, אפילו חש בעיניו, ואפילו חש בראשו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי, והתיר רבי יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה. רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי. רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא. רבא לטעמיה דאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה. – והא אנן תנן: חולין ומשמשיהם פטורים מן הסוכה. חולה – אין, מצטער – לא! – אמרי: חולה – הוא ומשמשיו פטורים, מצטער – הוא פטור, משמשיו לא.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלט
סעיף ב
אוכלים ושותים וישנים בסוכה (י) כל שבעה, בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפי' שינת עראי; אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי, כביצה מפתומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות (ואפי' קבע עלייהו) (ד"ע) חוץ לסוכה; ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפי' מים, הרי זה משובח; ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה.
הגה: ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, י"א משום צנה, דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פ' הישן); ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור; וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרמ
סעיף ד
מצטער פטור מן הסוכה, הוא ולא משמשיו (אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית) (כל בו); איזהו מצטער, זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח, או מפני הזבובים והפרעושים ה' וכיוצא בהם, או מפני הריח; ודוקא שבא לו הצער במקרה, אחר שעשה שם הסוכה, אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחלה במקום הריח או הרוח ולומר: מצטער אני.
הגה: ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא"א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי' בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן). מי שכבו לו הנרות בסוכה, בשבת, ויש לו נר בביתו, מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר, וא"צ לילך לסוכת חבירו שיש שם נר, אם יש טורח גדול בדבר (ת"ה סי' נ"ג /צ"ג/ ופסקיו סי' קנ"ח); ואם בא רוח לכבות הנרות בסוכה, מותר לפרוס סדין או בגד מן הצד, אבל לא תחת הסכך (א"ז). מי שלא יוכל לישן בסוכה מחמת שצר לו בפישוט ידיו ורגליו, לא מקרי מצטער, וחייב לישן שם אף על גב דצריך לכפוף ידיו ורגליו (ת"ה סימן צ"ב), ולא יוכל אדם לומר: מצטער אני, אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו (טור); ואין המצטער פטור אלא אם ינצל עצמו מן הצער, אבל בלא"ה חייב לישב בסוכה אף על גב דמצטער. (מרדכי פרק הישן).
ט"ז אורח חיים סימן תרלט ס"ק ט
ול"נ משום דמצות סוכה כו'. על הטעם הזה ק' א"כ גם על האכילה לא יצא עד שתהיה לו סוכה מיוחדת כמ"ש המרדכי הביאו רמ"א בסי' תר"מ דאם עשה סוכה במקום המצטער בשינה אף ידי אכילה לא יצא ונלע"ד לתת טעם לקולת השינה דאיתא בגמר' דשלוחי מצוה פטורים דהיינו רבה בר רב הונא ור"ח שהלכו לקבל פני ר"ג היו ישנים חוץ לסוכה וה"נ למי שנשוי אשה שחייב לשמח את אשתו ברגל כדלעיל סימן תקנ"ט ונשים פטורות מן הסוכה א"כ אם אינו רוצה לפרוש מאשתו מקרי דבר מצוה וע"כ פטור מן הסוכה בלילה בשינה ואפי' אם אשתו איננה טהורה מ"מ שייך שמחה כשבעלה עמה בחדר כדאית' בגמ' שאסור לישן בחדר שאיש ואשתו לנין בו וא"ר יוסף אפילו באשתו נדה שנאמר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה כנ"ל טעם הקולא בזה למי שמיקל בו:
מגן אברהם סימן תרלט ס"ק ח
ח (פמ"ג) (מחה"ש) איש ואשתו. כ"מ בריש ערכין דאמרינן דכהנים פטורים בעידן עבודה ע"ש וצ"ע דבסוכה דף כ"ח סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל דנשים פטורות וי"ל דמ"מ הבעל אינו חייב בסוכה אלא במקום שיכול לדור שם עם אשתו ואם לאו ה"ל מצטער ופטור לישן שם וכ"כ של"ה ע"ש ומ"מ צ"ע דהא אם עשה הסוכה במקום שאינו יכול לישון לא יצא כמ"ש סי' תר"מ סי"ד בהג"ה וא"כ אם אין לו סוכה מיוחדת לא יצא כלל וע"ק דבגמרא אמרינן שכל ישראל ראוים לישב בסוכה א' ע"ש וצ"ל דמ"מ כיון שיכול לישן שם לבדו הסוכה כשרה דהוי דירה ומ"מ הוא פטור דמקרי מצטער:
משנה ברורה סימן תרלט ס"ק יח
(יח) פטור – ובביאור הגר"א חולק ע"ז דלא מיפטר משום זה וגם במ"א מסיק דמשום זה לא מיפטר ולימד זכות אחר על העולם משום דהו"ל מצטער כשאין יכול לישן שם עם אשתו והנה לפי טעם זה אם אין מצטער כגון שאין אצלו זמן עונה עכשיו אין לו לפטור עצמו מן השינה. ומשמע מכמה אחרונים דמאן דא"א לו לישן עם אשתו בסוכה דאין לו סוכה מיוחדת לא יבטל זמן עונה וליל טבילה ואין לחייבו לאחר שנזדווג עם אשתו שיחזור לסוכתו אלא ישן בביתו עד עמוד השחר:
ילקוט יוסף סימן תרלט, דין השינה בסוכה
ז כשהסוכה מיוחדת לבעל הבית טוב שיישן עם אשתו בסוכה, כמו שכתוב בסוכות תשבו, תשבו כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו, אף סוכה איש ואשתו, אבל אין זה מעכב המצוה. ולכן אם קשה לאשתו לישון בסוכה, האיש ישן לבדו בסוכה. אך בליל טבילה או בליל עונה מותר לישן חוץ לסוכה, אם אין לו מקום צנוע בסוכה. [חזו"ע שם].
ח יש מי שכתב שחתן בשנה הראשונה לנישואיו, פטור מלישן בסוכה, כדי שלא יבטל המצות עשה דושמח את אשתו אשר לקח. ואפילו אם אשתו איננה טהורה, מכל מקום שייך בה שמחה, כשבעלה עמה בבית, כמ"ש בעירובין (סג:). אולם לדינא לא נזכר בשום מקום לפטור את החתן מן השינה בסוכה בשנה הראשונה לנישואיו. ורק אם האשה מפחדת לישון לבדה בבית, ואינו יכול להרגיעה, אפשר לו להקל לישן חוץ לסוכה. [בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סי' רעד) כתב להקל בזה, אך בשלמי מועד (עמ' קיד) דחה דבריו].
חובת השינה בסוכה בינינו הרב אבי רונס תחומין ל"ה ע'מ 55
" הרב משה שטרנבוך דן בכך בספרו מועדים-וזמנים (א,פח), ולטענתו מידת מחויבותה של האשה במצוות סוכה פחותה ממחויבותה לסייע לבעלה במצוות פרייה ורבייה ומהמצווה לשמחה. לדבריו, החילוק שבין המצוות הוא בכך שבעוד האיש חייב במצוות פרייה ורבייה, ומצווה לשמח את אשתו ברגל, הרי שאין זה נכון לומר שהוא מצווה לישון בסוכה. החיוב לישון בסוכה נובע מחובת הדירה בסוכה כעין דירתו בבית, ועל כן במקרה שבו האשה אינה רוצה לישון עמו בסוכה, היא אינה מונעת ממנו קיום מצווה שבה נצטווה, אלא גורמת לכך שנפטר מחיובו לישון בסוכה "ואם אין רוצה לישון בסוכה הוא פטור מסיבת החיוב שאינו כעין תדורו, ואין חיוב עליה"
סוכה שגגה בשיפוע
השאלה
סוכה שיש לה דפנות, אך הגג שלה בשיפוע לשני הצדדים, כעין אהל ועליו מחצלת קנים – סכך לנצח, הכשרה לכל הדעות. האם סוכה זו כשרה ? היינו, כלום מותר שגגה של הסוכה והסכך שלה יהיה בשיפוע?
התשובה
במסכת סוכה (סוף פרק א, דף יט ע"ב) שנינו:
"העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל – רבי אליעזר פוסל מפני שאין לה גג וחכמים מכשירים".
בגמרא מובאת ברייתא בה תני איפכא: רבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלים. ועל פי זה פסק הרמב"ם (הלכות סוכה פרק ד הלכה ז):
"סוכה שאין לה גג פסולה. כיצד ? כגון שהיו ראשי הדפנות דבוקות זה בזו כמין צריף, או שסמך ראש דופן הסוכה לכותל. ואם היה לה גג אפילו טפח, או שהגביה הדופן הסמוך לכותל מן הקרקע טפח – הרי זו כשרה".
הרמב"ם פסק כדעה המחמירה, ולכאורה הוא פוסל כאשר אין טפח ישר בגג. אולם לא היא ! מדבריו שהדפנות דבוקות זו בזה. משמע כי כוונתו היא שהדפנות משמשות גם כגג, והיינו כאהל סיירים. הדפנות באלכסון ולכן אין גג. אולם אם יש דפנות, ורק הגג באלכסון – הסוכה אינה פסולה.
כך נראה גם מדבריו שאם הגביה הדופן הסמוך לכותל מן הקרקע טפח – הרי זו כשרה, משמע שכאשר יש דופן, הרי שיש גג, גם כאשר הוא בשיפוע, והסוכה כשרה. כך עולה גם מן התוספות (ד"ה שאם) שכתבו:
"אם הגביה מן הקרקע טפח: ועשה בניו זקוף טפח, והושיב עליו ראשו של שיפוע".
בשולחן ערוך (סימן תרלא סעיף י) פסק כמו הרמב"ם, ופירש במשנה ברורה:
"עשוי ככוורת שמשפע והולך, שגגו וקירותיו אחד".
וזה בדיוק כמו שאמרנו שרק זה פסול. והרמ"א הוסיף:
"גם צריך שיהיו הדפנות לאחר שהם גבוהים עשרה – עשויות מדבר שמסככים בהם, דהא הם הסכך".
מכאן שמדובר שבהתחלה הדופן זקופה, ואחר כך היא בשיפוע, וכיון שאותו שיפוע משמש כגג, ממילא הוא צריך להיות מסוכך כהלכתו.
מסקנה: סוכה שעשויה כאהל סיירים, שהדופן והגג הם אחד, שהדפנות בשיפוע ונפגשות זו בזה – הסוכה פסולה.
סוכה שיש לה דפנות עומדים, ורק גגה בשיפוע – אם הגג מסוכך כהלכה – הסוכה כשרה.
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
סוכה בפרגולה
השאלה
יש לנו פרגולה בחצר, כיון שחמתה של הפרגולה מרובה מצילתה, כך שהפרגולה בלבד אינה סוכה כשרה, הרב הורה לנו כי אם מוסיפים סכך, כך שהסכך הכשר יהיה רוב והסכך הפסול (הקרשים של הפרגולה שקבועים במסמרים או בדבק) יהיה מיעוט ויתבטל בסכך הכשר, הסוכה כשרה. לכן שמנו על הפרגולה מחצלת-סכך לנצח. עכשיו, לאחר החג, עלה בדעתנו שלא להוריד את המחצלת, רק לפרוס עליה ניילון, להשאיר אותה כל השנה, וכך לא נצטרך לטרוח בערב סוכות הבא, רק נוריד את הניילון ותהיה לנו סוכה. האם סוכה כזו אכן כשרה?
התשובה
במסכת סוכה (דף ט ע"א) שנינו: "סוכה ישנה בית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים". ונפסק להלכה בשולחן ערוך (סימן תרלו): "סוכה ישנה דהיינו שעשאה קודם שיכנסו שלושים יום שלפני החג – כשרה. ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם החג… ואם עשאה לשם החג אפילו מתחילת השנה – כשרה בלא חידוש".
בנדון דידן הסוכה נעשתה לשם החג, אלא שרוצה להשאירה לשנה הבאה, ולכן היא כשרה אפילו אם אינו מחדש בה דבר. וכל שכן באופן שמתכוין להוציא את הניילון ששם עליה לכסותה, שהוא חידוש גדול.
מסקנה: כיון שהסוכה נבנתה לשם סוכת מצוה, היא כשרה אף לשאר שנים. ומותר לכם לכסות כעת את הסוכה בניילון וכדומה על מנת שלא תתקלקל בגשמים, או על מנת שאפשר יהיה לשבת תחתיה גם בחורף, ולהוציא את המכסה לקראת החג בשנה הבאה, והסוכה תהיה כשרה ללא פקפוק כלל.
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
לולב שאינו בולט טפח מעל ההדס והערבה
השאלה
בערב יום הכיפורים קנה בני ארבעה מינים, וכיון שהוא נמצא בשירות פעיל בצה"ל, והוא חשש שלולב ארוך יפריע לו, הוא קנה לולב קצר בן כחמישה טפחים. ההדס והערבה שהוצעו למכירה היו בני מעט יותר מארבעה טפחים. בהתחלה לא שמנו לבנו לכך, אך בערב יום טוב, בהיותו בבסיסו, בעת אוגדו את הלולב, אזי שם לב כי שדרתו של הלולב יוצאת פחות מטפח מן ההדס והערבה. ונשאלה השאלה אם הדרך היחידה האפשרית היא לקצר את שני המינים שעם הלולב, או שמא כיון שצריך את הטפח הנוסף רק לטובת הנענוע, אזי יכול הנוטל לאגוד את המינים כך שבמקום אחיזת היד יהיו ההדס והערבה נמוכים יותר מן הלולב, כך שבראשם יהיה הלולב גבוה מהם יותר מטפח?
התשובה
במסכת סוכה (דף לב ע"ב) איתא:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: שיעור הדס וערבה שלושה, ולולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. ורבי פרנך אמר רבי יוחנן: שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח".
הלכה היא כדברי רבי יוחנן. כך פסקו הרא"ש (פרק ג סימן ז) שכתב: "כרבי יוחנן קיימא לן לגבי שמואל, ועוד דברייתא דפרק המפלת מסייע ליה". וכן כתב הר"ן (טו ע"א באלפס) והוסיף:
"קיימא לן כוותיה, ולא כשמואל דסגי ליה כל שיצא לולב מן ההדס טפח אפילו בהדי עלים. ומסתברא דאפילו הוסיף באורך ההדס והערבה אפילו כמה, צריך שיצא שדרו של לולב למעלה מהם טפח. ומשום הכי נקטו ליה רבי יוחנן ושמואל בהאי לישנא, ולא אמרו סתם לשמואל לולב ארבעה בהדי עלים, ולרבי יוחנן לבר מעלים".
כך כתב גם הריטב"א:
"וכן הלכה. ולעולם אם הוסיף בגובה ההדס והערבה כמה, הוא צריך שיצא מן הלולב טפח משדרו. והיינו דפרישו ליה כל חד מינייהו, ולא קאמרינן סתמא לולב ארבעה עם העלים או לבר מעלים".
וכך פסק הרמב"ם (פרק ז הלכה ח). וזה לשון השולחן ערוך (סימן תרן):
"שיעור… שדרו של לולב ארבעה טפחים כדי שיהא שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח… אין להם שיעור למעלה. ויש מי שאומר שאפילו הוסיף באורך ההדס והערבה כמה, צריך שיצא שדרו של לולב למעלה מהם טפח".
עלינו לבדוק אם לשון יש מי שאומר היא לשון מחייבת. יעויין בכף החיים (שם אות ט) שכתב בשם מט"י כי אין צריך לדקדק בזה משום שהעיקר הוא כדעה שהביא המחבר בסתם דאין להם שיעור למעלה, אפילו אם יהיו ההדס והערבה גבוהים מן הלולב. וכתב שהאחרונים חלקו עליו, משום שדעה זו שהביא המחבר בשם יש מי שאומר זו דעת הר"ן, הריטב"א, רי"ץ גיאת, הכלבו, ושכן משמע מעוד ראשונים, ולא מצאנו חולק עליה. ולכן יש להחמיר אפילו בדיעבד. עם זאת, נראה לעניות דעתי כי אף שזו ודאי הלכה לכתחילה, לשונו של מרן: יש מי שאומר, מוכיחה כי אין כאן חובה. ועוד יותר מוכיחה לשון זו, כי מדובר בדין לכתחילה בלבד, ובדיעבד כשר, כי סוף סוף ודאי שנחשב שנטל לולב גם אם לא ממש נענע בו.
אולם נראה כי עיקר השאלה שלפנינו היא אם דין תוספת הטפח הוא דין באורך הלולב, או דין באגד. אם זה דין באורך הלולב, אזי יש מקום לומר כי יש לקצר את ההדס והערבה, על מנת שהלולב יהיה ארוך מהם טפח. אבל אם זה דין באגד, שבזמן הנענוע יהיה יוצא הלולב טפח, אם כן די לקשור את ההדס והערבה נמוכים מעט מן הלולב, כך שגובה שדרתו של הלולב, יהיה ארוך מהם טפח.
מלשונם של הר"ן, הריטב"א, והמחבר נראה כי זה דין באורך הלולב. אולם מלשונו של הרמב"ם עולה מפורש להיפך, לפי שכתב (שם):
"לולב אין פחות מארבעה טפחים, ואם היה ארוך כל שהוא כשר. ומדידתו משדרתו בלבד, לא מראש העלים… ואם אגד הלולב, צריך שיהא שדרו של לולב יוצא מן ההדס והערבה טפח או יותר".
אם כן לפי הרמב"ם זה דין באגודת הלולב. על כן אין צורך לקצר את ההדס והערבה, וניתן פשוט לאגוד אותם כך שיהא שדרו של לולב יוצא טפח. ונראה שאין חולק על כך, כי הלוא פסק הרמב"ם לעיל (הלכה ו): "אם לא אגדן ונטלן אחד אחד – יצא". וכך מוסכם להלכה. ואיך נפסול הלולב אם יש בו ארבעה טפחים, רק משום שכאשר אוגד אותו, אין בו כדי לנענע?
כך אכן עשה בני, והסכמתי עמו. ואני מבקש את חוות דעת הרב על כך.
נ"ב מו"ר הסכים עמנו.
א. הוא חיזק את הראיה שהבאנו מהרמב"ם בהלכה ו. ואמר שמכיון שלהלכה נפסק שלולב אינו צריך אגד, ממילא ברור כי אם בכל זאת אגד, גם אם אין הלולב גבוה טפח יותר מן ההדס והערבה, זה אינו גרוע מאופן שאינו אוגד כלל, שהנטילה כשרה.
ב. הביא ראיה נוספת שכל הטפח הנוסף הוא רק דין באגד, מכך שיש דיון בראשונים אם אורך הטפח הנוסף הוא על פי מידת הטפח של שאר הלולב, וכמו הטפח של מידת הערבה וההדס או שטפח זה שונה. ראה בר"ן על הרי"ף שם. ממילא נראה כי זה דין באגד. ואם כן בכל מקרה ידי חובת נטילת לולב יוצאים ידי חובה בלולב בן ארבעה טפחים (ואולי בבן שלושה טפחים), והשאלה היא רק לגבי הנענועים שבהלל. ושנראה כאמור שכיון שגם האגד אינו חובה, אלא רק מצווה מן המובחר, ודאי שיצא אף הנענועים שבהלל ידי חובה.
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
שימוש חולין בברזנט שמקיף את הסוכה
השאלה
סוכה שדפנותיה עשויים מעצים שיש ביניהם פחות משלושה טפחים, עד לגובה עשרה טפחים. אולם כדי שלא להיות גלויים לעיני כל, אין מסתפקים בכך, ויש להם גם ברזנט כדופן עד לגובה הסכך. עכשיו מבקש בעל הסוכה להשתמש באופן זמני שימוש של חולין באותו ברזנט, ולחזור ולהשתמש בו בסוכות, לצורך הסוכה, כמנהגו מימים ימימה. ושאלוני אם הדבר מותר, או שמא אסור משום שהוא עושה שימוש חול בדבר מצוה.
התשובה
סוכה שדפנותיה עשויים מעצים שיש ביניהם פחות משלושה טפחים, עד לגובה עשרה טפחים. אולם כדי שלא להיות גלויים לעיני כל, אין מסתפקים בכך, ויש להם גם ברזנט כדופן עד לגובה הסכך. עכשיו מבקש בעל הסוכה להשתמש באופן זמני שימוש של חולין באותו ברזנט, ולחזור ולהשתמש בו בסוכות, לצורך הסוכה, כמנהגו מימים ימימה. ושאלוני אם הדבר מותר, או שמא אסור משום שהוא עושה שימוש חול בדבר מצוה.
תשמישי מצוה
במסכת מגילה (דף כו ע"ב) שנינו:
"תשמישי מצוה נזרקים, תשמישי קדושה נגנזים. ואלו הם תשמישי מצוה? סוכה, לולב, שופר, ציצית".
נמצא כי מותר לזרוק את עצי הסוכה או את הברזנט לאחר השימוש, וממילא נראה פשוט כי גם מותר לעשות בהם שימוש של חול. אולם שאלתינו היא היות והוא מעונין להמשיך להשתמש בברזנט לצורך הסוכה, כלום נאמר שיש לו דין של תוך שבעת ימי החג, כיון שעומד למצוותו, או שכיון שרשאי לזורקו, רשאי לעשות בהם כל שימוש שהוא, ולקראת סוכות הוא שוב יקדיש אותו לשם מצוה, ויעלה אותו לדרגה של תשמיש מצוה, וחוזר חלילה.
בימי החג
במסכת סוכה (דף ט ע"א) איתא:
"אמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורים כל שבעה? תלמוד לומר חג הסוכות שבעת ימים לה´, ותניא: רבי יהודה בן בתירא אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר: חג הסוכות שבעת ימים לה´: מה חג לה´, אף סוכה לה´".
הראשונים על אתר שואלים על היחס בין סוגיא זו, לסוגיות מקבילות במסכת שבת. וזה לשון הר"ן (על הרי"ף ד ע"ב באלפס):
"איכא למידק דהכא משמע דעצי סוכה אסורים מדאורייתא מדרשה דחג הסוכות… ואילו בפרק במה מדליקין (שבת כב ע"א) משמע דמיתסרי משום ביזוי מצוה, ובפרק כירה (שם מה ע"א) משמע דמיתסי משום מוקצה? איכא למימר דתלתא דיני נינהו. עצי סוכה גופייהו מיתסרי מדאורייתא… אבל ביום שמיני – שעבר זמן מצותם לא מיתסרי אלא משום מוקצה, דאיתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר, איתקצאי לכולי יומא. והיינו בעצי סוכה, אבל נויי סוכה אסורים כל שבעה משום ביזוי מצוה, וביום שמיני במיגו דאיתקצאי".
נמצינו למדים כי לדעת הר"ן עצי הסוכה אסורים רק בשבעת ימי החג, וביום השמיני משום דאיתקצאי בין השמשות. אבל בימים הבאים לא חלה עליהם כל הגבלה, ובפשטות נראה כי מותר לעשות בהם שימוש של חול, גם אם בשנה הבאה ירצה להשתמש בהם שוב. כי אם היתה בכך בעיה, הר"ן יכול היה לחלק בין מעונין להשתמש בהם בשנה הבאה למצותם, ובין לאו.
גם התוספות (סוכה שם) שאלו בדומה, והשיבו:
"יש לומר דהאי דאסור מדאורייתא היינו בעודה קיימת אסור ליטול ממנה עצים. אבל משנפלה, דבטלה מצותה, לא אסירא אלא מדרבנן. והא דפריך בביצה ומי מהני בה תנאה, היינו משום דכיון דלא מהני ביה תנאי בעודה קיימת, משנפלה נמי לא יועיל, דמיגו דאיתקצאי בין השמשות, איתקצאי לשבעה… והדר פריך מנויי סוכה דמהני בהו תנאה. ורבנו תם מפרש: דעצים של כדי הכשר סוכה חיילא קדושה עלייהו ואסירי מדאורייתא, אבל היותר מכדי הכשר, לא מיתסרי אלא מדרבנן". ועיין גם במסכת שבת דף כב ע"א תד"ה סוכה.
מהתוספות עוד יותר ברור כדברינו, לפי שכתב שכאשר הסוכה נפלה ובטלה מצותה, אין כל איסור להשתמש בה אלא מדרבנן משום ביזוי מצוה, וזה בטל לאחר החג, כאשר אין יותר מצוה. ולפי רבנו תם בנדון דידן שהברזנט הוא יותר מכדי הכשר, שהרי הכשר סוכה קיים כבר מעצי הלבוד, אין כאן כלל איסור דאורייתא, אלא רק מדרבנן משום ביזוי מצוה, שכאמור האיסור מתבטל אם צאת החג, ופקיעת המצוה.
הרא"ש ( פרק קמא סימן יג) הביא את דברי התוספות, והוסיף:
"הא דאסירי עצי סוכה, היינו דווקא הסכך. אבל עצי הדפנות מישרא שרי, דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות, היינו דווקא בסכך, כדלקמן גבי פסולת גורן ויקב. ודלא כהרמב"ם ז"ל (פרק ו מהלכות סוכה הלכה טו) שכתב: עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות, בין עצי סכך, ואין ניאותים מהם לדבר אחר כל ימי החג".
נמצא כי לדעת הרא"ש יש סיבה נוספת שאין איסור שימוש בברזנט, כי כל הלימוד שמחמתו קיים איסור דאורייתא, אינו חל על עצי הדפנות או על הברזנט.
בשולחן ערוך (סימן תרלח סעיף א) נפסק:
"עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות, בין עצי סכך. ואין ניאותים מהם לדבר אחר של שמונת הימים… הגה: ואפילו נפלה הסוכה אסורים, ולא מהני בה תנאי. אבל עצים הסמוכים לסוכה מותרים. ואם אחר שעשה בשיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר סוכה, הוסיף דופן – לא מיתסרא. אבל אם עשה ארבעתם סתם, כולן אסורות ומוקצות. הגה: וכל זה לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם אחת, אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה, לא נאסרה, דהזמנה לאו מילתא היא".
השולחן ערוך אינו מקבל את חילוקו של הרא"ש, ואינו מתיר הדפנות, אך הוא מקבל את חילוקו של רבנו תם, ובמה שהוסיף ביודעין אחר שהסוכה היתה כשרה, הוא מיקל וטוען שאותה תוספת לא נאסרה. ברם עיין במגן אברהם (סק"א) בשם המהרש"ל שחילק:
"אם סמך עצים לסוכה כדי לעבותה, אפילו אחר שנגמרה – אסורים, דלא גרע מנויי סוכה, אלא אם התנה".
ונראה כי כוונתו לסמך עצים על הסכך שהוא וודאי הידור מצוה, מה שאין כן סמיכות עצים בדופן. יתכן שגם בדופן אם סמך עצים על מנת לייצב את הסוכה, הווי כהכשר מצוה, אבל אם עשה כן מסיבות של נוחות וכגון שלא יראו אותו, או שיהיה פחות חם או יותר חם, יתכן שמותר. גם במקום שהוא הידור מצוה או הכשר מצוה שכתב המגן אברהם לאסור, כתה שהוא כנויי מצוה, והיינו שאחר החג ודאי מותר, ורק בתוך החג מתירים ליטלם רק אם התנה, אבל אחר החג ודאי מותרים, ואם כן בנדון דידן יש להתיר.
ומצאתי את שאהבה נפשי בשולחן ערוך הרב בעל התניא (סימן תרלח סעיפים ב-ד):
"אפילו הדפנות שאין צריך להכשר סוכה, כגון שעשה ארבע דפנות שלמות, אם עשה ארבעתן בסתם, שלא פירש על איזה דופן כוונתו להכשר סוכה, ועל איזה דופן כוונתו לעשותו דופן רביעית למצוה מן המובחר בעלמא, הרי כל הדפנות מוקצות למצות הסוכה, וחל עליהם קדושת הסוכה. אבל אם לאחר שעשה מן הדפנות שיעור הצריך להכשר סוכה הוסיף עוד דופן שנראה מכוונתו בעשיית זה הדופן שאינו אלא למצוה מן המובחר בעלמא, לא נאסר כלל זה הדופן, ולא חלה עליו קדושת הסוכה מעולם".
אם לאחר שסיכך כל הסכך הצריך לסוכתו, הוסיף עליו עוד קנים בעובי הסכך, הרי קנים אלה שהוסיף הם בטלים לגבי הסכך, וחל עליהם קדושת הסוכה. אבל אם הניח על הסכך חבילות של קנים מקושרים, כיון שלא התיר אוגדן, ניכר הדבר שאינו מתכוין עליהם לסיכוך… ולפיכך אינם בטלים לגבי הסכך, ולא חלה עליהם קדושת הסוכה.
אבל אם הוסיף קנים בעובי הדפנות, דהיינו שזקף קנים אצל הדופן, בין שהקנים אגודים יחד כעין חבילה, בין שהם מפוזרים זה מזה, אם נתכוין בסמיכת הקנים לדופן כדי לחזק את הדופן, או כדי להוסיף בעוביו, הרי הם בטלים לגבי הדופן, אף על פי שאינם מחוברים לדופן, וחל עליהם קדושת הסוכה כמו על הדופן עצמו".
במקרה שלפנינו נראה כי אין הברזנט יכול להיות בטל לדופן כלל, ולכן הוא אינו נדון כמותם להחמיר. זאת ועוד, הוספת הברזנט לא נועדה לחיזוק הדופן, אלא למצוה מן המובחר, ואין עליה כלל שם מצוה.
אף אם נאמר כי יש לברזנט דין עצי סוכה, יש להתיר, עיין במגן אברהם (סק"ב) שכתב:
"נראה לי דמי שיש לו סוכה בנויה משנה לשנה, מכל מקום אינה אסורה עד שישב בה בחג. אף על גב דכבר ישב בה בשנה שעברה, מכל מקום כשעבר החג בטלה קדושתה, וצריך מעשה אחר שתחול קדושתה".
ופסק כמותו בשולחן ערוך הרב (שם סעיף טז). ונראה כי כל שכן בנדון דידן שפירק את הסוכה ועשה מעשה בידים להוכיח כי בטלה מצוותה וקדושתה, שמותר לעשות בה שימוש של חול. וראה בברכי יוסף (למרן החיד"א אות ג) שכתב:
"אם ייחד סוכה תדירית לכל השנים בכל חג, כתב מהר"י מולכו בתשובותיו דאסור ליהנות ממנה אף בשאר ימות השנה. אבל ראיתי להרב מגן אברהם דסבר להיפך, דגם בזו כשעבר החג – בטלה קדושתה".
ואף שבמשנה ברורה (סק"ט) הוסיף שיש מהאחרונים שמפקפקים בדברי המגן אברהם ושלכן טוב להחמיר, כבר כתבנו לעיל שבמקרה שלפנינו שבטלה הסוכה, נראה שהכל מודים שבטל הקדושה, ואין כל איסור שימוש בברזנט.
סיכום ומסקנות
נראה כי להתיר בנדון דידן מכמה טעמים.
א. אחר החג המצוה בטלה ואין כל איסור להשתמש בדפנות. כך כתבו רוב האחרונים, וכבר כתבנו כי גם החולקים היינו בסוכה קיימת, אך הכל יודו כי כאשר פירק את הסוכה, אין עליה שם מצוה כלל, ומותר להשתמש בעציה, והוא הדין בברזנט.
ב. הברזנט אינו נידון כדופן, אלא כהידור או כנוי מצוה, שודאי בטלה מצותו אחר החג.
ג. לדעת הרא"ש אין כלל קדושה ומצוה בדופן, אלא רק בסכך, וממליא לא חל כל איסור על שימוש בברזנט. ואף שלא נפסק כך בשולחן ערוך, ראוי להוסיפו כסניף.
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
שאלות בנושא צניעות
דין נגיעה באימוני הגנה עצמית
שאלה
שלום,
בהיעדר אפשרות אחרת, המאמן שלי להגנה עצמית הוא גבר. אני גם מאמנת הגנה עצמית ילדים צעירים (10 ומטה).
האם נגיעה לצורך הסבר מהווה בעיה הלכתית במקרה הזה? הכוונה כמובן לא לאחיזות, תפיסות וכו' אלא להדגמת בעיטות וכד'. האם ככלל 'להרביץ לבנים' זה בעייתי מבחינת נגיעה (כמובן, במקרים שבהם זה לא אסור מכל הסיבות האחרות)?
תודה רבה מראש על המענה!
תשובה
שלום וברכה,
במסגרת אימונים של קרב מגע וכדו', הנגיעה אינה "דרך תאווה", האסורה לכו"ע מהתורה, אלא נגיעות האחד בשני שלא בדרך תאווה, השנויה במחלוקת ראשונים בין הרמב"ם לרמב"ן, וכפי שמסכם החכמת אדם [שער בית הנשים קכ"ה/ב]-
"ואם אינו עושה דרך תאוה לרמב"ם אסור מן התורה ולרמב"ן מדרבנן".
מסייג הרב משה פיינשטיין [אגרות משה יו"ד ב/קל"ז] ואחרים, שגם מדרבנן מגע שלא ניכר שאינו דרך תאווה [כגון מתן נשיקה לקרובת משפחה שאינו בן/בת/אבא/אבא/סבא/סבתא] הוא גם אסור, אך מה שניכר שאינו דרך תאווה מותר:
"דכן משמע מהש"ך [יו"ד סימן קצ"ה]…לכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים דופק של נשים …מטעם דלא אסרו אלא כשלא ניכר שאינו לחיבת ביאה ומשמוש הרופאים ניכר שאינו לחיבת ביאה אלא לרפואה."
נדמה שנגיעות כדי ללמד "הגנה עצמית" היא בדיוק כמו מדידת דופק של גבר לאשה/הפוך: מדובר על נגיעה שניכר "שאינו דרך תאוה", אלא ניכר שהוא [מה שאני מכנה] "נגיעה מקצועית" לשם לימוד בלבד ומותרת.
אכן, הרבנים דוד ואברהם סתיו, בספרם "אבוא ביתך"- צניעות וקרבה בין גברים לנשים" בעמ' 25 והלאה עוסקים בשאלה זו במקרים חמורים אף יותר [של מתן חיבוק ממש במסגרת עבודה טיפולית], ומסיקים [ציטוט ממאמר מקביל בביטאון של צהר, כרך מ', "הלכות קרבה בין המינים במסגרת טיפול"]:
" בנגיעה שבאופן אובייקטיבי אין בה ולו שמץ של חיבה והנאה, כגון סיוע טכני וטיפול רפואי, יש לסמוך על דעת הפוסקים שהתירו מגע כזה לכתחילה", ואילו במגע שיש בו פוטנציאל של הנאה וקרבה, ראוי להחמיר כדעת האוסרים מדרבנן מגע שאינו של חיבה, בצירוף עם דעת הפוסקים שמגע כזה נחשב כמגע של חיבה. נראה כי כך גם מנהג העולם (שומר ההלכה), שלא לחוש למגע טכני בעלמא (כגון בקבלת עודף ממוכר או במדידת לחץ דם), אך להימנע בנסיבות רגילות מלחיצת יד ושאר מיני מגע של קרבה".
ע"כ, דעתי היא שאין כל בעיה בנגיעות בחוג ללימוד הגנה עצמית בין גברים לנשים.
בברכה,
הרב יהושע גרינשטיין
ארגון רבני ורבניות בית הלל
השאלה
שלום וברכה,
רציתי לדעת האם מותר שגבר ישן בסמוך לאישה בשטח פתוח(חוף ים וכדומה) בהתחשב בזה שיהיו עוד אנשים באזור ואם אפשר גם מה המקור
תודה
תשובה
1. גבר ואשה, כששניהם לא נשואים זה לזה, אסורים להתייחד במקום סגור או מבודד. אולם כאשר מדובר ברשות הרבים ובמקום שיש בו אנשים אחרים הדבר מותר מצד דיני ייחוד. אלו אינם מתאימים אפוא למקרה דנן.
2. ההקשר שנראה יותר נכון הוא דברי הגמרא (בבא בתרא נז,ע"ב) אשר דנה באפשרות ההליכה במקומות לא צנועים. הגמרא אוסרת מכל וכל ללכת במקום לא צנוע כשיש אפשרות אחרת שלא להגיע לשם; ברם כשאין אפשרות שכזאת, הגמרא קובעת כי נדרש רק להתאמץ שלא לראות את המראה הלא צנוע, אך אין חובה בכך.
3. ברי כי המקרה שבו נשאלת השאלה – בטיול, שינה על החוף וכד' – מהווה שינוי מההרגל היום יומי של האדם (גם למי שרגיל בחברה מעורבת) ולכן יש לדון בצורך להיכנס למקום שכזה. האם טיול הוא הכרח או שאדם תמיד יכול להימנע ממנו? נראה כי ניתן לסמוך מעיקר הדין על השיטות המקלות לפיהן טיול נחשב כצורך סביר של אדם (ראו: הרב דוד סתיו, בין הזמנים, הלכות טיולים, במקורות שבהערה 22). ואולם גם אז יש לפחות שלא להסתכל בשעה שעובר במקום. הדרישה הזאת אינה ריאלית כשמדובר בשינה על החוף, ועלולים להיות בה מראות לא צנועים (התארגנות לשינה וכד') ושכן מדובר על שהות ארוכה ואין לאדם יכולת שלא להסתכל, ולפיכך אפילו לשיטות המקלות הדבר אסור, בשל משך ההסתכלות ואופן ההסתכלות, כאשר מדובר בשהייה ממושכת, שקשה לומר שהיא אקראית (ראו: הרב דוד סתיו והרב אברהם סתיו, אבוא ביתך, חלק א, פרק כ; וכן: הרב שמואל כץ, קדושים תהיו, עמ' 65, שאוסר שחייה מעורבת גם אם שני המינים לבושים בביגוד מלא).
4. נדמה שיש לאסור לא רק מחשש למראות אסורים, אלא בשל האווירה עצמה: אין שום ספק שהאווירה בחוף ים שבו ישנים גברים לצד נשים, אף אם יש אנשים באזור (כך שאין לראות זאת כמקום מבודד), יוצרת הרגשה לא צנועה, לשני המינים. נוסף על כך בדרך כלל האווירה במקומות אלו נושאת אופי קליל. הרמב"ן מרחיב בפירושו לספר דברים (ו,יח) כי התורה ציוותה באופן כללי "ועשית הישר והטוב" ואין לה יכולת להתייחס לכל פרט ופרט. אבל אנו מצווים להבין את הכיוון ההלכתי והמוסרי של דברי התורה מתוך הכללים. ולכן מכל הטעמים הנ"ל יש לאסור
נגיעה בין מחנכת לתלמידים צעירים
השאלה
שלום וברכה!
אשתי מורה והציעו לה עבודה בשנה הקרובה – חינוך כיתה ד/ה בבי"ס חילוני. המנהלת בקשה לדעת אם אשתי נוגעת בבנים צעירים בגילאים אלו.
רצינו לשמוע את דעת התורה שלכם בנושא. מהו הגיל שממנו אסור לחלוטין? האם בגיל זה יש סיטואציות שיהיה מותר? אלו סוגי נגיעה?
למשל, ילד קיבל מכה/ הרביצו לו/ בוכה, האם מותר לחבק אותו ע"מ להרגיע אותו?
האם עדיף לוותר על עבודה כזאת אם זה תנאי של המנהלת לקבלת המורה? גם אם אין אופציה אחרת?
תודה רבה!
התשובה
צניעות במסלולים עם בריכות מים
השאלה
ההורים שלי מזמינים אותנו ואת שאר הילדים לטיולים שונים בארץ יחד עם כל הנכדים. מדי פעם מטיילים במסלולים עם בריכות מים, ובדרך הטבע הלבוש בבריכות אלו מאוד לא צנוע. כשהייתי לבד הייתי יושב רחוק. כיום יש לנו בת 8 ובן 7, אז אמרתי להורי שמבחינתי זה כמעט כמו בריכה מעורבת, הם טענו שמסלולים ללא מים הם משעממים לשאר הנכדים. והם פוגשים הרבה חרדים במסלולים האלה.
אני יודע שאפשר לגבב קולות, שבתחילת המסלול לא תמיד יודעים על חוסר הצניעות, והטיול הוא צורך נפשי , והילדים שלנו פחות מגיל 9, וגם ברחוב הביגוד לא צנוע… אבל לדעתי קשה להקל. אז מה עושים? ואולי נחת להורים הוא שיקול להקל.
סעיף נוסף הוא איפה הגבול של מה אסור בהחלטיות, האם שיט בקיאקים הוא כמו הליכה ברחוב כי לא נמצאים באותה בריכה, ואולי גם ברחוב צריך להשתדל לא ללכת ברחוב לא צנוע רק למטרות של טיול , בפרט שאפשר לטייל במקומות אחרים.
במוסגר, אני אישית לא בקי במסלולי טיולים, אז אני לא יודע להציע מסלולים גם נחמדים וגם צנועים.
התשובה
השלום והברכה,
שאלתך היא אחד הדוגמאות המובהקות לסתירה בין ערכים, שהיא פרי תוצר של החיים הריאליים עלי אדמות בה אנו מנסים לאזן בין ערכים שונים שלפעמים באים בסתירה האחד לשני. במקרה זה, ערכי כיבוד ההורים [הרוצים להוציא את הילדים והנכדים לטיול] בתוספת ערך הטיול בארץ [שהוא גם מילוי זמן בתוכן ראוי בזמן חופשה וגם מגביר את תחושת אהבת הארץ] לבין ערך איסור הסתכלות על מראות לא צנועות [ראה לדוג' משנ"ב ע"ה/ז' לפרטים], יחד עם איסור רחצה במקום בה יש רחצה מעורבת [ראה אגרות משה אה"ע נ"ו].
לעצם השאלה, מכיון שעיקר המטרה היא לצאת לטיול, כאשר במסלול ישנו גם מקומות רחצה [בניגוד להליכה לחוף הים או בריכה, בה המטרה היחידה היא רחצה], הרי:
- לאו דווקא מי שנמצא יתלבש שלא בצניעות [שהרי יש מסלול מעבר למים,] מה גם שהמציאות מוכיחה שהרבה אנשים נכנסים למים במקומות אלו מכוסים בצניעות מינמלית [בניגוד לחוף הים/בריכה] ואזי אין איסור להיות בהם [אגרות משה אה"ע ס"ט] בייחוד אם אין דרך לעקוף את המקום [בבא בתרא נ"ז עמוד ב', אגרות משה, שם נ"ו].
- גם אם יהיו אנשים שלא לבושים בצניעות, אפשר להתרחק טיפה, ולמצוא מקום בה אין הרבה אנשים, או אנשים לבושים ושם להיכנס למים, דבר שאינו מתאפשר בבריכה בד"כ.
- במקרה שבה אין ברירה, ויש מים שהילדים בגיל מתחת לבר/בת מצווה רוצים להיכנס בה, ואין מקום אחר, צריך לנסות שאשתך תיכנס איתם למקום ואתה תלווה אותם במסלול אך דווקא במים לא תיכנס.
- אם אין ברירה, וכדי להשגיח עליהם במים, אתה חייב להיכנס למקום, תוכל להיכנס אך בתנאי שאתה מוריד משקפיים/מטה את המבט כדי לא להסתכל על מראות אסורים [משנ"ב ע"ה/ז, ב"ח ע"ה ד"ה "טפח",] רק להשגיח על הילדים ובמקרה זה, אם אתה לא מביט בכוונה על מראות לא צנועות אלא אתה רואה בחטף ולא מתכוון, אין בכך איסור [בית יוסף או"ח ע"ה סוף ד"ה "טפח", משנ"ב שם ז].
הרב יהושע גרינשטיין
רבני בית הלל
קשר חברי בין בן לבת
השאלה
אנחנו זוג נשוי כ 30 שנים השבח לאל.
שומרי תורה ומצוות.
לאשתי מזה כשנתיים פסק המחזור החודשי.
בשנה האחרונה התפרץ אצלי באיבר המין פסוריאזיס מלווה באדמומיות ועור יבש וגירוי (בעיקר לאחר היחסי אישות) לכל הרופאים שביקרנו אצלם אין פתרון למצב,אף טיפול לא עזר ואפילו לא מקל על המצב…הורדנו את תדירות היחסי עד למינימום הניתן ובכל זאת לאחר שמשמשים הגירוי גובר ולא נעים בלשון המעטה (ונראה שלמעשה מעכב את ההחלמה שמקווים שתגיע) גם חומרי סיכה נמצאו חשודים הרופאים אסרו עלינו להשתמש בהם.
רצינו לשאול האם אפשר להשתמש בקונדום טבעי (ללא שום חומרים)
ובכך להפחית את החיכוך והמשך הנזק הלא נעים בלשון המעטה?
האם אין זה נחשב להוצאת זרע לבטלה?
אנחנו אובדי עצות נוכח ההלכה.
רוצים מאוד לשמור את הלכה והקדושה עם זאת המצב הביא אותנו לשאול את השאלות מאחר והנזק התגבר מאוד כפי שנאמר לעיל.
תשובה
א. יש להעריך מאוד את רצונכם ומאמציכם להקפיד, מתוך התמודדות עם מצב רפואי מאתגר, על שמירת ההלכה ועל הקדושה בחיי הנישואין. במצב רגיל יש אכן להיזהר מהוצאת זרע לבטלה (להלן: הוז"ל), הנחשבת בשלחן ערוך כ'עון [שהוא] חמור מכל עבירות שבתורה' (אבן העזר כג:א). אך כבר בתלמוד (יבמות עו ע"א) מצאנו היתר מפורש להוציא שכבת זרע שלא במסגרת יחסי אישות על-מנת לבדוק אם הגבר רשאי לבוא בקהל, ומכאן שבנסיבות מסוימות הוצאת הזרע מותרת, או משום 'דאיסור זה הותר מכללו אצל צורך מצוה' (שאלת יעב"ץ ח"א סי' מג) או משום שהוצאת זרע לצרכים שאינם הפריית האישה עשויה להיחשב כהוצאת זרע 'לצורך' ולא 'לבטלה' (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סי' ע, ודיון נרחב בשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"א סימן סג). לאורך הדורות נחלקו הפוסקים עד כמה יש להרחיב או לצמצם את פתח ההיתר להוז"ל שנפתח בסוגיית הגמרא הנ"ל. בבסיס המחלוקת ניצבות שתי שאלות:
(1) השאלה הראשונה: מהו שורש האיסור ואופיו? יש שעיגנו את עבירת הוז"ל בביטול פריה ורביה (רבנו תם בספר הישר סימן קסו, תוספות נדה יג ע"א), ויש שתפסו את הוז"ל כאיסור בפני עצמו (רמב"ן ותלמידיו נדה יג ע"א), אולי כסניף של איסור בל תשחית (שו"ת בנין ציון סימן קלז), ואולי כסוג של נאוף, זאת על סמך דרשת הגמרא (נדה יג ע"ב): 'לא תנאף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל'. כל אחד מההסברים הללו עשוי לפתוח פתח לדרכי היתר שונות. אם מדובר בביטול פריה ורביה, אפשר שלא יהיה איסור במקרים שבהם כבר קיים הבעל את מצוות פריה ורביה או במקרים שבני הזוג אינם מסוגלים להביא ילד לעולם. אם מדובר בבל תשחית, איסור זה מוגבל ל'דרך השחתה', ולא כש'ההשחתה' נעשית למען תועלת ראויה (רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"ח). ואם איסור הוז"ל נעוצה ב'לא תנאף', יש לבחון אם האיסור קיים גם כשהוצאת הזרע נעשית במסגרת יחסי אישות.
(2) השאלה השניה: האמנם מדובר ב'עון חמור מכל עבירות שבתורה', כדברי השלחן ערוך וכפי שמשתמע מהגמרא נדה דף יג ומהזוהר פרשת ויחי דף ריט ע"ב, או שמא מבחינה הלכתית מדובר באיסור הלכתי שאיננו עולה בחומרתו על שאר איסורים, העשוי להידחות מפני צרכים אחרים? פוסקים רבים ונכבדים סבורים שאין מדובר באיסור החריג בחומרתו, ולדעת רבים מדובר באיסור דרבנן ולא באיסור מדאורייתא (ראו מקורות ודיון אצל ר"ד ביגמן ור"ב הולצמן, עקרות הלכתית, עמ' 129-124, ועיינו גם אצל ר' צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין, אות טו, עמ' קמז והלאה). לעומתם ישנם פוסקים חשובים שהחמירו בהוז"ל מתוך החשש מפני חומרתה היתירה, אך לרוב גם הם מודים שמקרים מסוימים אינם נכללים בעון זה וניתן להתירם. במקרה שלפנינו, כמו במקרים אחרים של הוז"ל שנידונו בפסיקה, גם קיימת שיקול-על העשוי לחזק את צד ההיתר – הערך הגדול של קיום וטיפוח הזוגיות בין איש לאשתו: – 'דקשין גירושין וגדול הטלת השלום בין איש לאשה שהותר אפילו למחות השם על המים' (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא, שער א).
ב. בספרות ההלכתית הענפה לגבי מניעת הריון דנו הפוסקים אם אמצעי מניעה כגון דיאפרגמה וקונדום נחשבים כהוז"ל, ודעותיהם השונות של הפוסקים נעוצות בשיקולים שצוינו לעיל. חלק מהפוסקים סבורים שניתן להקל בכל מקרה המוגדר כ'צורך', כך שהוצאת הזרע לא תיחשב 'לבטלה', ואילו אחרים סבורים שיש להתיר רק אמצעים שאינם מפריעים למעשה הביאה ונחשבים כ'דרך תשמיש וגוף נהנה מן הגוף' (מהרש"ל, ים של שלמה יבמות פ"א סי' ח). לפי הגישה הראשונה, המתירה הוצאת זרע 'לצורך', יש מקום להתיר שימוש בקונדום במקרה שלפנינו, וכפי שכתב ר' משה פיינשטיין באגרות משה חלק אבן העזר ח"א סי' סג (עמ' קסב). גם לפי הגישה השניה, המצריכה 'דרך תשמיש', אפשר שנתיר שימוש קונדום במקרים מסוימים, שכן בעל שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כד אות ה) מחשיב גם ביאה בקונדום כ'דרך תשמיש'. אכן פוסקים רבים חלקו על קביעה זו של ה'אחיעזר' (אגרות משה שם, וראו מקורות נוספים אצל ר"א מלמד, פניני הלכה – שמחת הבית וברכתו ה, יז, ה), אך כאמור יש גם סברה נוספת להקל (שזה נחשב לצורך), ולמעשה יש לסמוך על הדעות המתירות בשעה של צורך גדול (ציץ אליעזר ח"ט סימן נא – קונטרס רפואה במשפחה שער ב, סימן ט-י; ציץ אליעזר ח"כ סימן נ; פניני הלכה – שמחת הבית וברכתו ו, ד). ואכן המקרה שלפנינו, שבו יחסי מין גורמים לצער פיזי קשה אצל הגבר ומקשים על החלמתו, נחשב למקרה של צורך גדול, והוא דומה מאוד למקרה שבו התיר בעל 'ציץ אליעזר' את השימוש בקונדום בח"כ סימן נ.
במקרה שלפנינו נוכל להוסיף כמה שיקולים נוספים להקל, והם יפורטו בסעיפים הבאים.
ג. במצב שבו בני הזוג כבר קיימו מצוות פריה ורביה או שאין בו פוטנציאל של פריה ורביה – כמו במקרה שלפנינו, שלאישה כבר אין מחזור חדשי – יש פוסקים הסבורים שאין איסור של הוז"ל, או שחומרת האיסור פוחתת עד לדרגה שהיא תידחה מפני מצות עונה (שו"ת אחיעזר ח"ג סימן כד אות ה). קשה לסמוך על היתר זה בלבד, שאין עליו הסכמה גורפת בין הפוסקים (ראו דיון באוצר הפוסקים לאבן העזר כג:א, פג ע"א-ע"ב), אבל חלק מהפוסקים המתנגדים באופן רגיל לשימוש בקונדום עשויים להסכים לכך במקרה שבו נוסף לצורך הגדול מדובר במקרה שאין בו פוטנציאל לפריה ורביה.
ד. יש פוסקים הסבורים שאיסור הוז"ל תלוי בכוונת הבעל להשחית את זרעו על-מנת למנוע מהאישה להתעבר, אך הוצאת הזרע מותרת 'אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר' (פסקי רי"ד יבמות יב ע"ב, והשוו שו"ת משיב דבר חיו"ד סימן פח), ושיטה זו הובאה כסניף להיתר לגבי שימוש בקונדום בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן נא – קונ' רפואה במשפחה שער ב.
ה. במקרה שלפנינו, שבו השימוש בקונדום נועד לא כאמצעי מניעה אלא כהגנה על אברו של הגבר מפני גירוי מצער ומזיק, ניתן להיעזר בתחבולת היתר שהוצעה בידי אחד מהמתנגדים הגדולים לשימוש בקונדום, הרב שלום מרדכי הכהן שבדרן (שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רסח): 'אבל נראה לצדד בנידון דידן להתיר באופן שיעשו בהכיס נקב בצד תחתית העטרה וכאשר ישפוך זרעו להכיס יהיה שותת תיכף לתוך הרחם של האשה מתוך הכיס מצד מטה של הכיס'. אמנם המהרש"ם היסס להסתמך על תחבולה זו למעשה, אך ההיגיון מאחוריה נראה ברור ומשכנע, ולפי שעה לא מצאתי פוסקים המתנגדים אליה. לפיכך נראה כי עשיית נקב בקונדום במקום המתאים עשויה להתיר את השימוש בו גם לפי הפוסקים המתנגדים לכך באופן כללי.
סיכום:
מעיקר הדין ראוי ונכון להסתמך על הפוסקים המתירים שימוש בקונדום במצב של צורך גדול, כגון המקרה שלפנינו שהדבר נחוץ מאוד כדי לאפשר לבני הזוג להמשיך את זוגיותם באהבה ובשמחה. אפילו פוסקים המתנגדים באופן רגיל לשימוש בקונדום עשויים להסכים במקרה שלפנינו שבו השימוש בקונדום לא נועד למנוע כניסה להריון, וקיום פריה ורביה כלל איננו אפשרי כעת לבני הזוג. מעבר לכך, אם ייעשה נקב בקונדום המאפשר לזרע להיפלט אל תוך גופה של האישה, ככל הנראה אפילו פוסקים הנחרצים ביותר בפסיקה המחמירה לגבי קונדום עשויים להסכים שבנסיבות הללו אין מדובר כלל בהוז"ל אלא בדרך תשמיש המותרת על-פי הלכה.
התשובה ניתנה מרבני בית הלל
קשר חברי בין בן לבת
השאלה
בני זוג מעל גיל חמישים, כאשר האישה אינה פוריה יותר. מאחר והאישה ואינה פוריה ומאחר שיש חוסר התאמה בין הצרכים המיניים של בני הזוג. האם ניתן למצוא מקום להתיר לגבר הוצאת זרע לבטלה? נמצא בחלק מהפוסקים כי אף שהזרע תקין יכול להוציאו לבטלה מהטעם שאינה פוריה ומהטעם שלא יחטא עם אחרות.
תשובה
שלום וברכה,
א. במצבים של התנגשות בין ערכים חשובים, כמו המצב המתואר בשאלה, אין זה נכון לתת תשובה אחידה המתאימה לכל אדם ולכל זוג. יש למצוא מתווה שיספק את צרכיו המיניים של הבעל בלי לכפות על האישה קיום יחסים שאינם 'ברצון האישה ובשמחתה' (על-פי לשון רמב"ם הלכות דעות פ"ה ה"ד). מאידך, יש לזכור שההלכה תובעת לעתים גבורה של כיבוש היצר, ובמיוחד כשהפתרון המוצע כרוך במעשה הנחשב בשלחן ערוך כ'עון [שהוא] חמור מכל עבירות שבתורה' (אבן העזר כג:א). אמנם פוסקים חשובים סברו שהמחבר התבטא כאן בחריפות יתר (בית שמואל, שם, סק"א), אך גם לדעתם מדובר בעבירה קשה ויש לבחון בכובד ראש באלו נסיבות תהיה הצדקה לדחות אותה לטובת ערכים חשובים אחרים.
ב. במקרה שלפנינו ההנחיה ההלכתית האישית תלויה במספר שאלות, כגון: בחינה מעמיקה של הצרכים, הרצונות והרגישויות של הבעל והאישה בתחום המיני; ההשלכות של חוסר-התיאום בתחום המיני על המערכת הזוגית כולה; בחינת יתרונותיהן ומגרעותיהן של חלופות שונות העשויות לבוא בחשבון (ראו להלן); ועוד. בבחינת השאלות הללו והשלכותיהן בני הזוג יכולים להסתייע בייעוץ מקצועי, העשוי להבהיר להם מה נכון וראוי שכל אחד מהם יצפה מעצמו ומבן זוגו במצב הנתון. הבהרת הנקודות הללו תאפשר לבני הזוג ליישם את העקרונות ההלכתיים שאשרטט בפסקאות הבאות.
ג. השואל הזכיר בדבריו שני שיקולים העשויים לדחות את האיסור של הוז"ל (= הוצאת זרע לבטלה) במקרים מסוימים: חוסר-פוריות האישה ושמירה על הבעל מכישלון בעבירות חמורות יותר. נדון בשיקולים אחד אחד. הפוסקים אכן התלבטו בשאלה אם איסור הוז"ל קיים במצבים שאין בהם פוטנציאל לקיום מצוות פריה ורביה (ראו אוצר הפוסקים לאבן העזר כג:א, פג ע"א-ע"ב). הבסיס העיקרי להיתר הוא שיטת רבנו תם (ספר הישר סימן קסו, תוספות נדה יג ע"א), המעגן את איסור הוז"ל בביטול פריה ורביה. אך לעומתו סוברים רמב"ן (חידושיו לנידה יג ע"א) ותלמידיו שהוז"ל הוא איסור עצמאי, העומד בעינו גם במצבים שאין בהם פוטנציאל לפריה ורביה. אפשר שרמב"ן יסכים שאין איסור הוז"ל כשאין הזרע ראוי להוליד (שבט סופר סימן א – הובא באוצר הפוסקים, שם, פו ע"ב; מנחת חינוך סוף מצוה א), אך גם אם נאמץ – נגד פוסקים רבים (אוצר הפוסקים, שם, פג ע"א-ע"ב, אות ג) – הבנה זו בשיטת רמב"ן עדיין לא ברור שניתן לכלול בהיתר זה גם מצב שבו חוסר-הפריון תלוי במצבה של האישה, ולא במצבו של הגבר. קשה אפוא לסמוך היתר ברור להוז"ל על חוסר-הפריון של האישה, אך בעקבות דרכם של פוסקים רבים ניתן לראות בחוסר-פריון האישה צד קולא העשוי להצטרף לשיקולים נוספים להקל.
ד. גם על השיקול השני, 'שלא יחטא עם אחרות', קשה להסתמך. הבסיס להיתר הוא בפיסקה מספר חסידים (מהדורת מרגליות, סימן קעו), המורה לאדם המפחד שהוא ייכשל בעבירת אשת איש או באשתו נדה, שטוב יותר להוציא זרע לבטלה. פיסקה זו צוטטה בידי פוסקים רבים, ויש שהסיקו מכאן שאין ההלכה מייחסת להוז"ל חומרה יתירה, כפי שמשתמע מהבנה מילולית של דברי השלחן ערוך (ראו בית שמאול, אבן העזר כג:א סק"א, ולסיכום השיטות ראו: אוצר הפוסקים שם, צ ע"א-ע"ב, אות ב; ר"ד ביגמן ור"ב הולצמן, עקרות הלכתית, עמ' 129-124; ר"ד ור"א סתיו, אבוא ביתך, עמ' 428). אך גם אם נתעלם מפוסקים שסייגו את ההיתר (אוצר הפוסקים, שם), אין בעל ספר החסידים עצמו מציג זאת כהיתר, אלא כהעדפת הרע במיעוטו, והא ראיה שבמהשך דבריו הוא קובע שורה תובענית של מעשי כפרה למי שיוציא זרע לבטלה בנסיבות כאלו.
ה. כיוון הלכתי מרווח יותר עולה מההיתר בגמרא (יבמות עו ע"א) להוציא זרע שלא במסגרת אישות על-מנת לבדוק אם הגבר הוא כרות שפכה, הפסול לבוא בקהל. מכאן למדו הפוסקים שהוצאת זרע איננה נחשבת 'לבטלה' כשהיא נעשית לצורכי פריה ורביה (כגון בדיקות פוריות). שורה נכבדה של פוסקים לומדים מכאן שהוצאת זרע מותרת גם 'לצורך מצוה' (שאילת יעבץ ח"א סי' מג), ובמיוחד על מנת להשכין שלום בין איש לאשתו – 'דקשין גירושין וגדול הטלת השלום בין איש לאשה שהותר אפילו למחות השם על המים' (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא, שער א; ראו מקורות נוספים באוצר הפוסקים, שם, פה ע"ב, והשוו שו"ת אגרות משה ח"ד סימן ע). במקרה שלפנינו, ברור שצרכים מיניים של הבעל שאינם באים על סיפוקם עלולים לערער את השלום בין איש לאשתו, ובמצב כזה ניתן לומר שהוצאת הזרע נעשית 'לצורך' השכנת שלום בין בני הזוג. אך כאמור לעיל, קביעה כזאת מותנית בבחינה מעמיקה של בני הזוג, מתוך שותפות אמיתית ודאגה הדדית, של צרכיהם ורצונותיהם ושל ההשלכות של המצב על זוגיותם.
ו. כאן נכנס לתמונה שיקול נוסף. ההלכה מתייחסת באופן שונה לאופני ביצוע שונים של הול"ז, כגון: אוננות; גירוי באמצעות 'גרמא', כגון גירוי האבר באמצעים מיכניים או גירוי היצר באמצעות הרהורים (תמונות וכדומה); או הוצאת זרע במהלך מגע מיני אך מחוץ לנרתיק האישה, כגון מגע מיני חלקי ללא חדירה ('תשמיש דרך האברים'), 'דש מבפנים וזורה מבחוץ', ביאה שלא כדרכה ויחסי מין מלאים עם אמצעי מניעה מסוימים. אוננות, הנקראת בגמרא נדה יג ע"ב 'נאוף ביד', עומדת בתחתית סדרי העדיפויות ההלכתיים, ופוסקים רבים ממליצים להימנע ממנה, ומעדיפים הוצאת זרע 'לצורך' באמצעות 'גרמא'. אך טוב עוד יותר מ'גרמא' הוא גירוי באמצעות ממגע פיזי ואוהב בין בעל לאשתו ('תשמיש דרך האברים'), כי אז הוצאת הזרע נעשית במסגרת קיום מצוות הבעל לשמח את אשתו: 'דאין הבעילה בלבד היא מצוה אלא כל מיני קריבות שאדם משמח בהם את אשתו' (שו"ת מהר"ם מלובלין סימן נג). לפיכך מספר רבנים בני זמננו ממליצים לבני זוג שאינם מסוגלים, או אינם מוכנים עדיין, לקיים יחסי אישות מלאים לשמח זה את זו באמצעות 'תשמיש דרך האברים' (ר"י רונס, 'מגע פיזי בין בני זוג נשואים', אסיא צו-צז, תשע"ה, עמ' 140-134; ר"ח רוס, 'ביאה דרך האברים בבני זוג, באתר של מרכז יהל; ר"ר אוסטרוף, 'הוצאת זרע לבטלה בהקשר זוגי', באתר של מרכז יהל; הרבנים סתיו, אבוא ביתך, עמ' 443-436).
ז. סיכום
אם הדרך הטובה ביותר לבני הזוג לנווט בין צרכיהם המיניים השונים של הבעל והאישה היא באמצעות הוז"ל, מותר לבעל לעשות כן. הבסיס העיקרי להיתר הוא הרצון לשמור על הזוגיות הבריאה בין הבעל והאישה, ואם סיפוק צרכיו המיניים של הבעל באמצעות הוז"ל נחוץ לשם כך, הרי שהוצאת הזרע תיחשב 'לצורך'. גורם מקל נוסף הוא חוסר-הפריון של האישה. אך יש לבחון היטב, ומומלץ להיעזר בייעוץ מקצועי, אם אכן זה הפתרון המתבקש עבור בני הזוג, ושאין דרך נורמטיבית יותר לאזן בין צרכי הבעל וצרכי האישה. גם אם יתברר שנחוץ לבצע הוז"ל, יש לבחון היטב אם מתאים לבני הזוג לעשות זאת ביחד באמצעות קירבה פיזית ('תשמיש דרך האברים'). רק אם זה לא יתאפשר, אפשר לבעל לבצע את הוצאת הזרע לבדו, ויכוון לכך שאת מעשיו הוא מקדיש לטובת שמירה על מערכת זוגית בריאה ושמחה. יהי רצון שיזכו בני הזוג לשנים רבות ביחד, בשמחה ובקדושה.
הרב ד"ר אברהם וולפיש
רבני בית הלל
קשר חברי בין בן לבת
השאלה
שלום,
מהי ההלכה לגבי קשר חברי בין בן לבת שלא למטרות נישואין?
למשל במסגרת צבאית, שבה נוצרת חבורה מעורבת ויוצאים בנים ובנות לבלות. האם דבר זה מותר?
תשובה
שלום וברכה.
יש בהלכה איסורים לא מעטים שקשורים לקשר בין גברים ונשים שאינם נשואים. ידוע איסור ייחוד, הרחקה מקלות ראש ועוד.
"וכך ינהגו להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמים גדולים, והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אישה, שמנהג זה גורם לטהרה יתרה. גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו מחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה"
תפילה בזמן הקורונה
השאלה:
שלום וברכה,
אני בת 22, ולומדת השנה במדרשה מוכרת בארץ.
אני מקפידה להתפלל כל יום שחרית ומנחה.
הקשרים שלי עם המשפחה מורכבים מכל מיני סיבות, ולכן קטיעת השגרה והשהייה הארוכה בבית עם ההורים בתקופה הזאת מאוד לא פשוטה עבורי.
אני משתדלת לנהל את הזמן שלי בבית ולנצל אותו בצורה הטובה ביותר, ללימוד תורה, לתפילה ולקשר עם חברות.
אבל יחד עם זה, ההתנהלות הרגשית שלי במצב הנוכחי מורכבת ודורשת ממני הרבה כוחות. גיליתי שלוקח לי הרבה זמן לעשות סדר במחשבות כדי להרגע לפני שאני הולכת לישון.
לכן אני קמה בשעה מאוד מאוחרת כל יום, ומתפללת שחרית ממש לפני חצות היום, וזה מתסכל אותי מאוד…
אני חושבת שלא ברורות לי עד הסוף החשיבות והמשמעות של תפילת שחרית בזמן, אשמח להעמיק ולהבין את הנקודה הזאת, וזה יתן לי מוטיבציה להתאמץ יותר על הדבר הזה בתוך כל הבלאגן…
(דבר שהייתי שמחה לעשות גם בלי קשר למצב כרגע)
כמובן שגם כל עצה טובה יכולה לעזור
תודה רבה!
תשובה:
כל הכבוד לך שאת מצליחה בתוך המתח הזה לשמור על שגרת חיים ברוכה: על לימוד תורה, על שתי תפילות ביום ועל קשרים חברתיים נוספים שמוציאים מהבדידות.
התקופה המשונה אליה העולם נכנס מאתגרת אצל כל אחד מאיתנו מקומות שונים ומכריחה אותנו להתמודד עם דברים שלפעמים בשגרת החיים יש לנו היכולת להניח בצד..
המתח בין הבית בו גדלנו לבין האישיות העצמית שבנינו במהלך השנים – מקבל קרקע פוריה בתקופה כזו: בה הנפש מתוחה גם ככה עד לקצה והמרחב היחיד בו מותר להיות הוא הבית.. יחד עם זאת יש בתקופה הזו גם אפשרות להתבונן מחדש במתחים הללו ולראות איך מייצרים בתוכם אולי גם הפריה הדדית..
הגמרא במסכת ברכות מתלבטת האם התפילות נתקנו על ידי אבות האמות: שחרית תיקן אברהם אבינו, מנחה תיקן יצחק אבינו ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית. או שנתקנו בתקופה מאוחרת יותר כנגד הקרבנות: שחרית כנגד קרבן תמיד של שחר, מנחה כנגד קרבן תמיד של בן הערביים וערבית כנגד האיברים והפדרים שנשרפו על המזבח בלילה. למסקנה אנחנו מכריעים ש"תפילות כנגד קרבנות" ומכך נגזרות הלכות שונות: כמו קשיחות הזמנים בהם מותר להתפלל כל אחת מהתפילות.
אני חושבת ששני ההיבטים הללו של מקורה של מצוות תפילה מבטאים שני הלכי רוח שחשוב מאד לשמור על שניהם בחיי עבודת ה' שלנו: תפילות כנגד אבות מבטא את הצד הטבעי, החופשי שבוער באופן עצמי לקרבת אלוקים וממילא פחות מחויב למסגרות של זמן ומקום. תפילות כנגד קרבנות מבטא את צד החובה הממסגר את הקשר שלנו עם הקב"ה בתוך מסורת וציבור. היכולת שלנו לחבר ולשייך את עצמנו למסורת הגדולה הזו היא עבודה רוחנית יקרה שאני חושבת שנותנת להקפדה בזמנים משהו מעבר לבירוקרטיה ההלכתית.
אני חושבת שדווקא בתקופה מאתגרת כמו זה שאנחנו נמצאים בה כעת, המשמעות והחשיבות של הזמן הופכת להיות ברורה וחיה יותר. התחושה שהזמן נמתח ונמרח, שאין ממש הבדל בין שעה אחת לאחרת – מייצרת צורך לפרק את השעות ולעשות בתוכם סדר. היכולת להקפיד על זמנים ולהתמיד על ההתנהלות שלנו בתוכם: נותנת זמן לכל דבר ומאפשרת בצורה נינוחה ובטוחה יותר לצלוח את התקופה הזו.
הקושי שאת מתארת, גם הוא מובן וטבעי, ואני חושבת שכדאי לחשוב איך את מנהלת אותו ולא נותנת לו לנהל אותך. הצורך בזמן עיבוד, בזמן מחשבה והקשבה פנימית הוא חשוב ונפלא ואולי אפשר להתחיל אותו מוקדם יותר: עם רדת החשיכה בחוץ להיכנס לתוכך פנימה ולעבד את החוויות השונות שעברת במהלך היום. אם תצליחי להתחיל את הזמן הפנימי מוקדם יותר מן הסתם תצליחי גם להירדם קודם ולהתעורר בזמן.
להלכה, חשוב לזכור שהתפילה מורכבת מכמה חלקים שדינם שונה במידה וקמת מאוחר בכל זאת:
- ברכות התורה, ברכות השחר וקריאת שמע ללא הברכות – אפשר וצריך להגיד גם אם קמת לאחר חצות היום
- שמונה עשרה – אפשר וצריך להתפלל בדיעבד עד חצות היום
- לגבי ברכות קריאת שמע – ישנה מחלוקת בפוסקים האם ניתן לומר אותם בשם ומלכות רק עד ארבע שעות זמניות או עד חצות היום ונראה שניתן להקל בדיעבד.
רגע לפני החתימה אוסיף שעם המעבר לשעון קיץ סוף שמן תפילה התאחר. בע"ה האיחור יקל עליך להתפלל תפילה בזמנה.
אני מתפללת שתעברי את התקופה הזו בבריאות וצמיחה
חנה
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה בראש צורים
הרחבה:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו ע"ב
איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית – שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל; יצחק תקן תפלת מנחה – שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי – יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית – שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי.
בעניין ברכות השחר: משנה ברורה סימן נב ס"ק י
כל הברכות – ועיין בספר מאמר מרדכי ובספר נהר שלום דזמן כל הברכות הוא כל היום בדיעבד וכן כתב בספר מעשה רב להגר"א ז"ל והוסיף שם עוד יותר דאפילו בלילה עד שעת השינה הוא חיובן אם שכח לאומרן קודם ונ"ל דאם חוטפתו שינה לכו"ע לא יכול תו לברך ברכת המעביר שינה [דוגמת בהמ"ז בסימן קפ"ד ס"ה עי"ש] ומ"מ לכתחלה צריך ליזהר שלא לאחר הברכות יותר מד' שעות על היום אך בדיעבד עכ"פ יכול לברך אותם עד חצות כי כן מוכח מהרבה אחרונים שלא הפסיד הברכות אחר ד' שעות והמקיל לסמוך בדיעבד על הגדולים הנ"ל ולברך אותם אחר חצות אין למחות בידו ועיין בבה"ל:
בעניין קריאת שמע: שולחן ערוך או"ח הלכות קריאת שמע סימן נח סעיף ו
אף על פי שזמנה נמשך עד סוף השעה הג', אם עברה שעה ג' ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום, ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה ד' ולא קראה, קוראה בלא ברכותיה כל היום.
בעניין שמונה עשרה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן פט סעיף א
זמן תפלת השחר, מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב: ייראוך עם שמש (תהילים עב, ה) ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח, יצא. ונמשך זמנה עד סוף ד' שעות שהוא שליש היום. ואם טעה, או עבר, והתפלל אחר ד' שעות עד חצות, אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהא איכא.
הגה: ואחר חצות אסור להתפלל תפלת שחרית (ב"י בשם הרשב"א פרק תפלת השחר) וע"ל ריש סי' ק"ח.
בעניין ברכות קריאת שמע: ביאור הלכה סימן נח סעיף ו ד"ה "קוראה בלא ברכות"
עיין במ"ב ואף שדעת הפר"ח כדעת הרמב"ם שלא נתן קבע לברכות כבר פסקו רוב האחרונים וכמעט כולן כדעת הרא"ש והטור והשו"ע ועיין בתשובת משכנות יעקב בסי' ע"ז שדעתו נוטה להכריע בדיעבד עד חצות כמו גבי תפלה דקי"ל לקמן בסימן פ"ט שאם עבר הזמן תפלה אעפ"כ מתפלל עד חצות עיין שם. ואפשר שיש לסמוך ע"ז לענין אם היה לו אונס שלא היה יכול לקרות הברכות עד ד' שעות כי מצאתי בספר מהרי"ל הלכות תפילה שכתב בשם מהר"ש שהמנהג להקל בנאנס שלא להפסיד הברכות:
קול אישה ומימוש עצמי
השאלה
שלום,
כבר המון זמן שממש ממש מפריע לי העניין של קול אישה.
קודם כל, כי אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי, זה חלק בלתי נפרד מחיי, זה אחת התשוקות הכי גדולות שלי וזה גם המתנה שה' נתן לי. החלום הכי גדול שלי הוא לגדול להיות מוזיקאית ולהופיע מול כולם. כלומר גם גברים וזה נשים. אז כמובן שהעניין של קול אישה קצת מקשה עלי…
שנית לכל, ממש קשה לי עם העקרון שעומד מאחורי הפסיקה (לפי מה שאני הבנתי מלימוד הנושא). קשה לי עם הקביעה שקול של אישה- גם הקול הכי תמים שיש, של האישה הצנועה ביותר- יגרום למחשבות לא ראויות במוחם של גברים. זה בעיני הופך את הנשים לחפצי מין שכל דבר קטן שהן עושות מעורר את יצרם של הגברים ואת הגברים לחיות מיניות חסרות מעצורים שכל דבר קטן מעורר אותם. קשה לי להאמין בזה, אם הייתי מאמינה בזה אני מניחה שהעולם היה מפחיד בהרבה…
אשמח ממש לתשובה כי אני מרגישה שזה לא משהו שאני עומדת בו, ואני לא רוצה להצטרך להכריע בין קיום ההלכה למימוש העצמי שלי. תודה רבה!
התשובה
שלום לך.
יישר כוחך על הפניה לקבלת מענה הלכתי בתחום שכל כך משמעותי עבורך, אני מעריכה את כנות דברייך. אך יחד עם זאת אני חורגת ממנהגי במענה על שאלות, כי יש בי צורך לשתף אותך, בתחושה שעלתה בי למקרא דברייך. עם תחילת הקריאה, הבנתי את מצוקתך ואף הזדהיתי עם הקושי (אף על פי, שאיני זמרת). בראשי החלו לעלות סוגיות ופסקי הלכה, מדרשים ופסוקים, אבל – עם ההתקדמות בקריאה נוצר אצלי רושם חזק של פספוס והחמצה מצדך.
לכן, ברשותך, אפתח בהתיחסות למשפט האחרון שכתבת לפני שאגע בשאלה שלשמה פנית ("ואני לא רוצה להצטרך להכריע בין קיום ההלכה למימוש העצמי שלי"). כאנשים בוגרים האחראים למעשינו, בחרנו גם להיות עובדי ה'. במסגרת זו, אנו נדרשים לא פעם להכריע בין קיום ההלכה ובין המימוש העצמי של רצונותינו, חלומותינו ותשוקותינו, בצומת זה אנו אמורים להכריע לצד ההלכה (בהנחה כמובן, שהתייעצנו עם איש הלכה, המכיר את הנושא על כל צדדיו). המשפט האמור עורר בי חוסר נחת והתפרש על ידי כדרישה, או אף כתביעה ליישר את ההלכה לכיוון הצורך האישי שלך.
אבל המציאות הרבה יותר מורכבת. החיים מזמנים לנו דילמות שכאלה באופן מתמיד, ואכן אנו נדרשים לא אחת להכריע על מה מוותרים, וזה נכון לא רק מול עולם ההלכה, גם למשל בשמירת הבריאות אנו מתלבטים בין הטעים לעומת המזין, וכן בכל תחום בעולמנו – עונג לעומת איפוק, מחויבות לעומת נוחות ועוד. לכן, להבנתי, הגישה המיוצגת במשפט שציטטתי, מבטאת יחס בעייתי כלפי מקומה של ההלכה בחיינו.
ולעצם שאלתך, הביטוי "קול באשה ערוה" מופיע במספר מקומות בגמרא, בתוך רשימה של איברים, שאין רגילים לראותם מגולים, ושיש בחשיפתם חוסר צניעות. רוב הפוסקים מפרשים את קול האשה האסור בשמיעה כקול זמר, ולא כביטוי כולל לכל דיבור שהוא, זאת משום שהשירה חושפת פן אישי ואינטימי בנפשנו, ומשתפת את המאזינים בעולמנו הפנימי – רגשות, חוויות ועוד.
הרצון להתיר שמיעת שירת נשים ע"י גברים מסתמך על השינוי שחל בחברה המערבית בכלל ובנורמות הצניעות בפרט, ובו החיכוך והקשר בין המינים נעשה באופן שגרתי ויומיומי. כתוצאה מכך ישנה התרגלות מסויימת לראיית נשים ושמיעת קולן, ולכן לדעת המתירים, אין בכך בכדי לעורר תאוות אסורות. עוד דרך להתיר מחלקת בין שירה פסולה, המעוררת יצרים, ובין שירה "כשרה" המבטאת ערכים נעלים, ונעשית בצניעות, כגון: במילות השיר ובסגנונו המוסיקאלי, בלבוש הזמרת, בתנועות גופה וכד'.
אך מן הצד השני, רבים מן הפוסקים אינם מחשיבים את השינוי החברתי כגורם המשפיע על שינוי בהלכה, אלא להיפך, כגורם הדורש הקפדה יתרה בשל גדרי הצניעות שנפרצו בחברה המערבית, ובתוכה גם אצלנו. לדברי האוסרים, דיני העריות לא השתנו, ואין לאפשר להרגל עברה לעקור את ההלכה ממקומה.
לסיכום, כפי שראית, יש על מי לסמוך אם ברצונך לפתח קריירה של זמרת לקהל מעורב, בתנאים שהזכרנו, אולם יחד עם זאת יש לזכור, כי בימינו נפתחו כל כך הרבה אפשרויות לנשים המופיעות בפני נשים, ואף זמרות שלא באו מרקע של שמירת מצוות, קיבלו על עצמן לוותר על הקהל הגברי מתוך שמחה וסיפוק. גם את יכולה להגדיר את המימוש העצמי שלך בדרך אחרת, בדרך שתתאים להלכה ולא תכופף אותה.
אני מאחלת הצלחה בשירה ובשמירת המצוות.
עידית
הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.
הרחבה:
הגמרא כללה בכמה מקומות (ברכות כד, ע"א, קידושין ע, ע"א, ירושלמי חלה פ"ב, ה"א) שמיעת קול נשי ע"י גבר כאחד האמצעים המעוררים מבחינה יצרית. מכיוון שהאיסור חל על האיש, כשמדובר באשה שאינה אשתו או בתו, השמעת קול נתפסת כמעשה לא צנוע. הביטוי "קול באשה" אינו ברור לנו, אך הוא מתפרש בד"כ כקול שירה בלבד (ראי סוטה מח, ע"א, שולחן ערוך אבן העזר כא ס"א, רש"ל, מגן אברהם אורח חיים עה, סק"ו). אמנם חלק מן הפוסקים אוסרים שמיעת כל קול, אשר יש בו "קירוב דעת", כגון: שאילת שלום (רשב"א ברכות כד ע"א, על פי הסוגיה בקידושין ע ע"א, המאירי ונמוקי יוסף על ברכות כד, אור זרוע א, קלג, בית שמואל אבן העזר סי' כא, ס"ד ועוד).
ישנן שתי דרכים לקריאת הסוגיה במס' ברכות: האחת מגבילה את שמיעת הזמר רק לזמן קריאת שמע ע"י האיש בדומה להתבוננות בטפח מגולה מגוף האשה (כך פסקו הראבי"ה (א, עו) ,הריטב"א, המרדכי (ברכות פ) בשם רב האי גאון, ספר יראים (שצב) בשם רב יהודאי גאון, ראבי"ה (א, עו) והגהות מימוניות הלכות ק"ש ג, ס), והשניה אוסרת כל התבוננות באשה מתוך מטרה של הנאה מן המראה, ומתוך כך גם כל שמיעה של שירת נשים, זאת מחמת צניעות וללא קשר לקריאת שמע (כך פסקו הרמב"ם איסורי ביאה פכ"א, ה"ב, אור זרוע חלק א, סי' קלג, רשב"א, רא"ש לברכות ג, לז, רא"ה לברכות כד ע"א, סמ"ג ל"ת קכו, סמ"ק פג). השו"ע פוסק במקום אחד כרמב"ם (אבן העזר סי' כא ס"א), ואוסר כל הנאה מנשים, מראה, ריח וקול שירתן, אך במקום אחר (אורח חיים סי' עה, ס"ג) אוסר שמיעת קול זמר נשים בזמן קריאת שמע ואמירת דברים שבקדושה, מה שמאפשר הבנה שבזמן אחר זה מותר (כך נכתב במשנה ברורה סי' עה סקי"ז, למעט אשת איש, כל העריות, אשה נידה ואשה נכריה).
בעל שרידי אש (חלק א סימן עז) התיר שמיעת זמר אשה כאשר אין בכוונת השומע ליהנות מקולה (מה שמעלה תהיה האם בהאזנה לשירת זמרת בהופעה חיה, מתמלא תנאי זה), וכן הקל בשירה של שירי קודש ע"י מספר נשים יחד, על פי הכלל (שנאמר לגבי שופר) 'תרי קלי לא משתמעי', כלומר הקולות נבלעים זה בזה ואינם מובחנים באופן ייחודי. אולם חשוב לציין, כי תשובתו נכתבה למצב מאד מסוים, בו נדרש ההיתר עבור בני נוער בחוץ לארץ, מתוך צורך בשמירת זהותם היהודית, ואכן יש מי שחולק על מסקנותיו (ציץ אליעזר חלק יד סימן ז, חלק ה סימן ב וחלק ז סימן כח, שבט הלוי י, כו, משנה הלכות יא, נג).
כיוון נוסף להיתר מבוסס על ההבחנה במס' קידושין פא, ע"ב, שם מובא היתר להסתייע בנשים באותן הפעולות שנאסרו מחשש לחוסר צניעות, כאשר זה נעשה לשם שמים, והראב"ד מבאר שם שהכוונה לדברי צורך. היתר דומה לזה מצוי בהגהות הרמ"א (אבן העזר סימן כא, ס"ה): ויש אומרים דכל שאינו עושה דרך חיבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו.
כאשר מדובר בשירה "תמימה" שאינה לשם פריצות, או בשירי קודש, יש מי שהתיר את שמיעתה כשאין כוונה ליהנות ממנה (למשל בעל שדי חמד מערכת ה-ק', כלל ל מ"ב, אם כי לכתחילה כתב שיש להחמיר), והר' פיינשטיין התיר שמיעת בנות צעירות השרות במקהלה, שם אין אצל השומע הרהורי עבירה (אגרו"מ אורח חיים ח"א סי' כו),
הרב הנקין (במאמרו "עיונים בהלכות צניעות בדורנו" תחומין כט) מחשיב את הקריטריון של השתנות הנורמות החברתיות, מה שמביא לרגילות ביומיום בתקשורת בין המינים. במצב כזה, אין הרהורי עבירה בשמיעת קול או דיבור עם נשים (כמו גם ראייתן), "אם כך היא ההתנהגות היומיומית שבקהילתו, היא מאבדת את אופייה הפרובוקטיבי". מכיוון שהמציאות השתנתה, אין אנו חייבים לשוב לדין הגמרא.
גם הרב ביגמן (באתר ישיבת מעלה גילבוע), קבע כמה קריטריונים לשירה "כשרה" או מותרת, ביניהם: מילות השיר, סגנונו, הלחן, האווירה, לבוש הזמרת ושפת הגוף שלה. כאשר מתמלאים תנאים אלה, הוא מתיר בשופי שירת זמרת בפני קהל מעורב.
יחד עם זאת, חשוב לציין, כיפוסקים אחרים מבני דורנו אינם מקבלים את החילוקים על פי השתנות הנורמות הציבוריות, והם סוברים, שהאיסור נותר בעינו. בתגובתו לרב ביגמן כתב הרב גיגי (בתוך: וזאת ליהודה 2), כי רק יחידי סגולה מבין תלמידי החכמים מכירים את יצרם, ויכולים לסמוך על עצמם, ואילו רוב רובו של הציבור צריך לנקוט בהימנעות מהשתתפות במופעי שירה. באותה המידה הוא מציע (על סמך ספר חסידים סימן תריד) שאף נשים יימנעו ממופעי זמרים גברים, שבהם שולטת אווירה של חוסר צניעות (ואין מדובר במילות השירים בלבד). מאידך גיסא הוא מקל לשמוע שירת נשים בטקסים רשמיים שמתקיימים באווירת כובד ראש, ובשירה משפחתית של שירי שבת, בה משתלבים קולות הגברים והנשים.
גם הרב מלמד (פניני הלכה הלכות משפחה ז, י) סבור שהאיסור עדיין קיים, ודווקא משום שמדובר באיסור מדרבנן, אנו מבינים שישנה חשיבות לגדור את גדרי הצניעות בקשר שבין המינים, וזו הסמכות שניתנה לחכמים בהתאם לצורך המתעורר בכל דור. באופן דומה חולק גם הרב אריאל ("קול באישה" תחומין ל) על ההיתר שנסמך על "השתנות הטבעים", והוא סבור שעל אף השינויים החברתיים, "דיני עריות לא השתנו", אלא אדרבה, הפריצות הרווחת בימינו, מחייבת הקפדה יתרה על מצוות אלה, ומשום כך אין לעלות על הדעת להתיר הופעת זמרת בפני גברים.
גדרי צנעות מהם?
השאלה
אני מחפשת לברר את גדרי ההלכה בנוגע ללבוש. בעיקר לגבי אורך שרוול ואורך חצאית/ מכנסיים. אני מבינה שיש טווח רחב מאוד של הנחיות הלכתיות, וחשוב לי לקבל תשובה מאשה הבקיאה ומחויבת להלכה, וגם תופסת את הצניעות באופן עמוק ופנימי. תודה רבה!
התשובה
לשואלת היקרה שלום.
קודם כל אני מברכת אותך על הרצון לברר את נושא הצניעות בלבוש מבחינה הלכתית. בימינו נדמה שהמחנות מתחלקים לשניים: מצד אחד אנחנו פוגשות עיסוק מפורט ופומבי בגדרי צניעות בלבוש, שבדרך כלל מאמץ את העמדות ההלכתיות הקיצוניות יותר, ומפרסם אותן כאילו היו שורת הדין. מצד שני, קיימת היום גם דעה הפוכה, לפיה עיסוק בגדרים טכניים ומפורטים של צניעות הוא לא ראוי ואולי אף לא צנוע. האוחזים בדעה זו מעדיפים לשתוק ולא לתת מענה מפורט בנושא זה, על מנת לאפשר לכל אישה להחליט בעבור עצמה על פי תחושתה הפנימית, מה נחשב צנוע מבחינתה.
אני חושבת ששני המחנות הללו טועים. לדעתי העיסוק בצניעות הלבוש לפרטי פרטיו, הוא הכרחי וחשוב במיוחד בדורנו, ואין צורך להתנצל עליו. יותר מכך: אם נפקיר את הזירה רק לעמדות ההלכתיות הקיצוניות שמוכנות להתנסח בפירוט, תתקבל תמונה לא מאוזנת של הלכות צניעות. בנוסף, אם נפקיר את הדיון רק לתחושה הפנימית של האישה או הנערה, יתקבל תהליך לא כנה ולא מחובר לעובדות המציאות. העובדות המציאותיות שמה שקובע אילו איברים בגוף נחשבים לבעלי משמעות מינית, זו התרבות, ולא האדם הפרטי ותחושותיו האישיות לגבי גופו.
הנורמה הדורשת מהאישה לכסות את חלקי גופה המיניים, כמו גם הנורמה הדורשת מהגבר שלא להתבונן בחלקים אלו שבגוף האישה, מוסכמת על כל הפוסקים. המחלוקת בין הפוסקים היא לגבי שני היבטים:
- מהם "המקומות המכוסים", כלומר- חלקי גוף האסורים על נשים בחשיפתם, ועל גברים בהתבוננות בהם.
- לגבי כל חלק וחלק, מהיכן לומדים את האיסור; מהו המקור שעליו הוא מבוסס.
הדיון בשני ההיבטים הללו הוא ארוך ומסועף, וחורג ממסגרת התשובה הזו. אם ברצונך להרחיב בנושא, אני ממליצה לך לעיין בספרם של הרב דוד סתיו והרב אברהם סתיו, "אבוא ביתך חלק ב'", העתיד לצאת לאור השנה בסביבות חודש כסליו. בנוסף, את מוזמנת לעיין בספרו של הרב אליקים אלינסון, "הצנע לכת", ששם מובאת סקירה של טווח הדעות בנוגע להלכות צניעות.
בתשובה זו אתמקד רק בשורה התחתונה ההלכתית ולא במקורות ובדרכי הלימוד שהובילו אליה. אציג בפנייך טבלה המפרטת את הגדרים ההלכתיים הנוגעים לצניעות נשים. טבלה זו נוקטת לכתחילה בגישה לא מחמירה, שמציגה את מקסימום האפשרויות המקלות במסגרת ההלכה. אני מאמינה שבכל הקשור לצניעות, המחלוקת בין גישה מחמירה לבין גישה מקלה, נשענת בעצם על מחלוקות יסודיות יותר בשאלות כמו מהו מקום האישה במרחב הציבורי ומהו היחס הנכון ליופי נשי.
בעייני, בחירה בגישה ההלכתית המקלה בענייני צניעות היא למעשה בחירה אידיאולוגית בגישה המאמינה שלאישה יש מקום ותפקיד במרחב הציבורי, ושלא רק שמותר לגבר לראות אותה ולהאזין לה, אלא שבמקרים מסוימים זוהי חובתו המוסרית. בנוסף, זו גישה הרואה ביופייה של האישה הלבושה בצניעות, דבר ראוי, שלא חייב להוביל את הגבר להרהורי עבירה. עדות לגישה זו ניתן למצוא למשל בסוגיה העוסקת במבט הגברי בנשים יפות, (בבלי, מסכת עבודה זרה כ', ע"א, וגם בירושלמי עבודה רבה פ"א ה"ו), במעשה ר' יוחנן (בבא מציעא פ"ד ע"א), במעשה רב אחא (כתובות, י"ז ע"א), ועוד.
יחד עם זאת, בחירה בלבוש שאיננו תואם אף את ההלכה המקלה, אלא מתיר לעצמו חשיפת מרחבי גוף שההלכה לא התירה, זו בחירה שגויה, שלא עומדת על חשיבות שמירת המיניות והארוטיקה שכרוכות בחשיפת גופנו, לברית הנישואין בלבד.
כתבתי בהרחבה על רעיון הצניעות, שמירת המבט ושמירת הנגיעה, בספרי שאמור בע"ה לצאת לאור השנה: "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף". לכשיצא הספר, את מוזמנת בשמחה לעיין בו.
הלכות צניעות האישה : | |
תסרוקת | אין כל מגבלה |
איפור או לק | אין כל מגבלה |
תכשיטים | אין כל מגבלה |
צווארון | הצווארון יכול להגיע עד טפח מתחת לעצמות הבריח, ובלבד שלא ייחשף העור של קימורי החזה, ויש להיזהר בכך. יש להיזהר שלא לחשוף את הגב. |
חולצה: גזרה וצבעים | החולצה לא חייבת להיות רחבה, אבל יש להיזהר שלא תהיה צמודה מדי (כמו בגד גוף למשל). אין כל מגבלה על צבעים. יש לוודא שהחולצה לא תהיה שקופה כלל. |
שרוול | שרוול : לפחות עד המרפק.
המקלות: עד טפח מעל המרפק. בכל מקרה עליה להיזהר שלא ללבוש שרוולים שחושפים את בית השחי כאשר היא מבצעת תנועות בידיה. |
חגורה | אין כל מגבלה |
חצאית: גזרה וצבעים | אין כל מגבלה |
אורך החצאית וגרביים |
בכל מקרה אין חובה בגרביים. |
נעליים | אין כל מגבלה. |
דיבור בפני גברים (למשל בעת הספד בהלוויה) | אין כל מגבלה. |
מכנסיים | לכל הדעות, ההלכה לא מתירה מכנסיים צמודות. לגבי מכנסיים רחבות, הדעות חלוקות. את מוזמנת לעיין בתשובתה של הרבנית עידית ברטוב, כאן באתר משיבת נפש. |
בברכה,
אוריה
הרבנית אוריה מבורך היא יועצת הלכה ומקימת מכון אפרכסת
מתח בין הרצון להיות יפה לבין הלכות צניעות
השאלה
שלום,
קודם כל אשמח ממש לברך אתכן על פתיחת האתר! אין לי ספק שהיא תביא מענה להרבה בנות שעד כה נמנעו משאילת שאלות הלכתיות מתוך התפדחות, בושה או בעקבות חוסר בכתובת לפנות אליו.
אני אשמח לשאול על הלכות צניעות. אקדים בכמה משפטים על עצמי.
אני אוהבת להגדיר את עצמי "דוסית" וביחס לחבורות מסויימות אני אוגדר כך וביחס לחבורות אחרות לאו דווקא.
אני משתדלת ללכת עם חצאית שעוברת את הברך (אך לרוב ללא הצלחה) והתחלתי גם ללבוש טישרטים לאחרונה. אני מרגישה שככל שאני גדלה אני מרחיבה קצת את הגבולות שלי.
א. כי אני גבוהה והמבחר של בגדים צנועים לגבוהות לא ענק וגם כשיש אני חושבת שיש ערך חשוב גם ביהדות להרגיש יפה. ואני מרגישה שהרבה פעמים הרצון להרגיש יפה מול הרצון להיות צנועה הלכתית מתנגש לי (במיוחד עם המבחר הלא רב שקיים במחירים נגישים).
ב. אני שמה לב שהיחס שלי להלכות באופן כללי קצת יותר מתגמש עם הגיל (לפי מה שהבנתי זוהי תופעה מוכרת ב"רווקות") אולי כי ערכים אחרים תופסים יותר מקום בחיי מפעם ולכן יכולות להיווצר יותר התנגשויות או אולי כי ככל שאני גדלה אני פחות נמצאת במסגרת תורנית עם כל הכולל בתוכה.
צר לי על ההתנגשות שאני חווה וקשה לי עם כך שאני לא מקפידה עד הסוף על הפרטים. אני מרגישה קצת מתפשרת ולא שלמה פה או שם.
הייתי שמחה לשמוע מה דעתכן בעניין ומה הלכות צניעות (המקובלות אבל לא מחמירות) בנושא של אורך חצאית, שרוול ומכנסיים (רחבות?). היום מספר גדול של המגזר הדתי לאומי מתלבשים לא לפי ההלכות צניעות הקלאסיות.
האם יש לכך השפעה על גדרי הצניעות של היום? האם ההלכה מתייחסת להשפעת הסביבה על הלכות צניעות?
התשובה
שלום לך שואלת יקרה.
קודם כל אני רוצה לברך אותך על השאלה שלך ועל הנכונות שלך לברר את נושא הצניעות בלבוש. זה נושא מאוד חשוב לדעתי, במיוחד בדור שלנו. השאלה שלך נחלקת לשני היבטים: האחד, המישור ההלכתי, השני, חוויות וקונפליקטים אחרים שנלווים לרצון שלך להתלבש באופן צנוע.
בנוגע למישור ההלכתי, אני מפנה אותך לתשובה שכתבתי בנושא כאן באתר בית הלל, בה פירטתי את הגישה ההלכתית המקלה בנוגע ללבוש נשי צנוע. הסברתי שם מה עומד לדעתי מאחורי הבחירה בגישה המחמירה לעומת הגישה המקלה, וכעת אוסיף כאן עוד נדבך המתייחס לשאלתך בנוגע לתרבות:
הגישה המקלה מתחשבת בכך שיש איברים שהמטען המיני שלהם הוא תלוי-תרבות, ולכן בחברות מסוימות אין צורך להצניע אותם. יחד עם זאת, יש איברים שההלכה, גם הגישה המקלה, לעולם לא תאפשר להם להפוך להיות נטולי משמעות מינית, אפילו אם תרבות מסוימת מנסה להסיר מהם את המשמעות המינית שלהם. ההתעקשות ההלכתית הזו מגיעה דווקא מתוך ההבנה היהודית של חשיבות המיניות, וחוסר מוכנות "למוסס" אותה ולוותר עליה, להפוך אותה ל"לא כזו משמעותית". (פירטתי על כך בספרי שעתיד לראות אור בשנה הקרובה "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף").
וכעת לשאלותייך האחרות:
לדעתי "יופי נשי" לא חייב להתנגש עם לבוש צנע, ואפילו להיפך. לפי הגישה ההלכתית שפירטתי בתשובה הנ"ל, אין כל דרישה כלפי האישה לטשטש את יופייה. הדרישה היא אך ורק להצניע את אותם אזורים בגוף הנשי שההלכה מגדירה אותם כבעלי משמעות מינית. מכאן שאת יכולה להתלבש בצניעות ובנוסף לכך להיות מטופחת, מאופרת, לענוד תכשיטים, ו"להתפרע" עם בדים בצבעים שונים, אפילו כאלה ש"מושכים את העין" (!). כל עוד "החלקים המכוסים" אכן מכוסים, את יכולה להרגיש צנועה ויפה ואין בכך כל סתירה.
אמנם, לפעמים נשים מסוימות מרגישות שהשמלה הפחות-צנועה, יפה יותר מהלבוש הצנוע. לפעמים שמלה מסוימת נדמית להן יפה יותר מאשר אותה שמלה בדיוק, אבל בגזרה ארוכה יותר בשרוול או בחצאית. אני חושבת שהתחושה הזו נובעת מכך שהגוף הנשי הוא יפה, (גם החלקים המיניים שלו), ולפעמים אנחנו מרגישות שחבל לוותר על הצגת היופי שלו באמצעות בגד קצר יותר. אם את מתמודדת לפעמים עם התחושה הזו, אני מציעה לך 4 פתרונות שונים, שכל אחד מהם מדגיש חיבור פנימי למשהו אחר:
- להתחבר לתחושת ההקרבה למען ערך שאת מאמינה בו: לקבל את העובדה שכל עוד ההלכה מטילה מגבלות על חשיפת הגוף הנשי ועל המבט הגברי, היופי של הגוף שלנו לא יוכל להתבטא באופן מקסימלי כלפי חוץ. לקבל זאת מתוך הבנה שלפעמים אנחנו כאנשים דתיים נדרשים להקריב דברים מסויימים למען ההלכה, ובמקרה שלך, גם למען ערך הצניעות. הקרבה שאת מתחברת אליה, יכולה ליצור תחושה טובה ולא רק מתסכלת.
- להתרגל למודל-יופי אחר, ולהתחבר אליו: אנשים רבים, גברים ונשים, (ובתוכן גם אני עצמי), דווקא בכלל לא חווים את הבגד החשוף כמשהו יפה. דווקא לבוש שיש בו יותר בד ופחות עור חשוף, מרגיש להם יפה יותר. הם יתארו את הבגדים הצנועים כמשהו אצילי ומסתורי יותר, ולעומת זאת, ירגישו שהבגדים החשופים לא מצליחים להעביר את התחושה האצילית והמיוחדת הזו. פעמים רבות בחיים שלנו אנחנו זוכים לאמץ טעם נרכש חדש. אני חושבת שתפיסת היופי שלנו היא נרכשת, ולכן את מוזמנת לבחון אם את יכולה לתפוס את הבגד הצנוע כיפה יותר בכל מצב, ואם לא, לנסות לעבוד על זה בתוך תוכך.
- להתחבר לתחושה של שמירת המיניות לנישואין: החלקים בגופנו שלא זוכים לחשיפה פומבית, הופכים להיות עבורנו טעונים במשמעות. היהדות מחברת בין המשמעות המינית של הגוף לבין ברית הנישואין. בכל פעם שאת בוחרת שלא לחשוף חלקים מסוימים מגופך, את מרוויחה בכך את המשמעות המרגשת והסודית שנלווית להם. בע"ה לאחר שתינשאי לבחיר ליבך, החוויה המינית של חשיפת גופך תהיה שונה לחלוטין מהחוויה של אישה שגופה חשוף בחיי היומיום.
- להתחבר ל"תיוג החברתי" שהלבוש הצנוע מתייג אותנו: נכון, יש אנשים שזה מבאס אותם להיות מזוהים מיד כ"דוסים". במקרה שלך, את דווקא מגדירה את עצמך כדוסית, כך שהלבוש הצנוע שלך יכול לשקף את ההגדרה העצמית שלך באופן אותנטי. אבל בנוסף לתיוג המגזרי, הלבוש הנשי הצנוע מתייג אותך בעוד אופן. אם את לבושה באופן צנוע שהוא גם יפה, אז הלבוש הזה מתייג אותך כאישה שמחוברת לרעיון הצניעות, ולרעיון שמירת המיניות לברית הנישואין. אני חושבת שאישה המתלבשת יפה ובצניעות, אפילו בלי להתכוון לכך, נוקטת בבחירת הלבוש שלה, עמדה ייחודית מאוד בנוגע למיניות ולמקום שלה בעולמנו.
מאחלת לך שתמשיכי להיות קשובה לעצמך, ושתצליחי להתחבר כמה שיותר ללבוש הנשי הצנוע והיפה.
אוריה
הרבנית אוריה מבורך היא יועצת הלכה ומקימת מכון אפרכסת
צביעת שיער לגברים
השאלה
האם מותר לגברים לצבוע שיער? אם היום זו נורמה לבנים, האם יש עדיין בעיה של "לא ילבש"?
התשובה
שלום וברכה,
במקורה של ההלכה, אסורה צביעת שיער משום איסור "לא ילבש גבר כלי אשה" וכך כותב הרמב"ם: (הלכות עבודת כוכבים פרק יב הלכה י):
"המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משילקט שערה אחת לוקה מפני שעדה עדי אשה, וכן אם צבע שערו שחור משיצבע שיער לבנה אחת לוקה".
ע"פ הרמב"ם זהו איסור מן התורה, ברם הראב"ד על המקום מעיר שזהו איסור דרבנן וכן דעת רוב הראשונים.
הנפקות בין השיטות הינה במקום צער. חז"ל לא גזרו גזירותיהם במקום צער ולכן אם חומרת האיסור מדרבנן יש מקום להתיר במקום צער וכן התיר הרב יוסף שאול נתנזון (לבוב – 1808-1875) בשו"ת שואל ומשיב ח"א סימן רי, וזו לשונו:
"…הנה שאלתו דמר הוא באיש צעיר לימים שאירע לו מקרה שנתלבן השערות של חצי זקנו בצד אחד והוא ירא וחרד לדבר ד´ …אם מותר לו לצבוע השערות לבנות שיהיו שחורות מחמת שיש לו בזיון וצער בין בני אדם ואם אינו עובר בזה משום לא ילבש גבר?
לדינא כיון דברוב הפוסקים נראה שאינו רק איסור מדרבנן…ע"כ מי שרוצה לסמוך על רוב הפוסקים שהם רובא דמינכרא דלא ס"ל כרמב"ם וא"כ אינו רק איסור מדרבנן ויוכל לסמוך בזה".
טעם נוסף להתיר הוא במקום בו מוכח שלא מדובר ברצון של גבר לנהוג מנהגי אשה (דבר המוגדר בתורה כמעשה "תועבה"), כי אם לצורך תועלת מעשית.
בשו"ת שרידי אש (הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל) מתיר מטעם זה וזו לשונו: " שבמקום שאינו מתכוין לשם יפוי מותר לאיש להתלבש בבגדי אשה, כגון שרוצה להנצל מצינה. ולפי זה אין לנו לאסור צביעת שער הזקן במקום שאינו מכווין לקישוט ורק עושה כן לשם תועלת מעשית,…הסיכום היוצא מכל האמור לעיל, שלכל השיטות יש להתיר ציבוע השערות אם אינו מתכוין ליפוי כי אם לתועלת מעשית…דמותר לצבוע שערו במקום שגורם לו הלובן הפסד או ביוש, שהיסוד של האיסור ומהותו הוא להתקשט בתכשיטי אשה, וכל שאינו עושה לתכשיט, אין כאן איסור… "
טעם נוסף אותו מביא השרידי אש הוא הנורמה החברתית אשר השתנתה וכיום גם גברים צובעים את שערם: "ועל הטעמים הנ"ל יש להוסיף גם טעם להיתרא, שכן האנשים בזמנינו נוהגים כן…"
עם זאת, מסיים השרידי אש במילים "והמחמיר תבוא עליו ברכת הגה"ק ז"ל".
למסקנה: אם הדבר מביא לך צער רב, יש מקום להקל בצביעת השיער ויש על מי לסמוך בדבר.
בברכה,
רונן
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
כיסוי ראש לנשים
השאלה
אני עומדת להתחתן ואני רואה נשים הולכות עם כיסויי ראש שונים. איזה חלק של השיער צריך באמת לכסות מן הדין?
התשובה
לכתחילה צריך לכסות את כל השיער וניתן להשאיר טפח גלוי מקדימה. (שיעור טפח הינו 8 ס"מ).
לגבי הוצאת צמה, מופיע בראשונים (רשב"א, מהר"ם אלשאקר) ששיער שמחוץ לצמה, אשר אין נהוג לכסותו, פטור מכיסוי ראש. בגדר שיעור הצמה זה ישנה מחלוקת.
הבנת החתם סופר שזהו שיער מצומצם מאוד שלא מצליחים לכסותו, ובלשונו: " צמת בגד המצמצם השער שלא יבצבצו לחוץ, ומכל מקום אותן מעט שאי אפשר לצמצם ..אינם ערוה".
לעומת זאת, הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, אה"ע א´ סימן נח), כותב שאין זה מוכרח ואפשר לפרש שבצמה מותר לגלות גם יותר מטפח, וכן משמע מלשון המהרם אלשאקר שכתב בשאלה: " אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו", ומשמע שזהו שיער שהוציאו ממש כדי להתנאות בו שמותר.
הרב פיינשטיין מסכם שראוי להחמיר, אך מי שמיקל בכך יש לו על מי לסמוך ובלשונו: "ולכן לדינא אף שמן הראוי שיחמירו הנשים לכסות כדסובר החתם סופר…אבל פשוט שאלו הרוצות להקל בשני הדינים אין להחשיבן לעוברות על דת יהודית …ואין להמנע אפילו לתלמיד חכם וירא שמים מלישא אשה כזו אם היא יראת שמים ומדקדקת במצות ובעלת מדות".
לפיכך, עדיף לכסות את כל השיער וניתן להשאיר טפח מקדימה. עם זאת, בודאי עדיף לכסות את הראש ללא כיסוי שיער הצמות מאשר לא לכסות כלל.
בברכה,
רונן
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
שירת קודש משותפת של גברים ונשים במעגל משפחתי
השאלה
התוכלו להשיב לי תשובה מנומקת בנושא של שירת קודש משותפת של גברים ונשים במעגל משפחתי רחב לזכרו של הסבא וניגוניו?
זאת בעקבות גורמים במשפחה שאינם רואים זאת בעין יפה. מה ניתן להשיב להם?
התשובה
שמירת אחדות המשפחה והעלאת זיכרון אהוביה ומנהיגיה היא דבר בעל ערך רב. מובן שיש לעשות זאת בדרך שגם תתאים לנפטר ובעיקר תתאים למשפחה הנותרת ולאפשרות גיבושה.
לטעמי האישי – שירת קדש שיש בה כיסופי הנפש ונעימת הלב והאוזן ובוודאי אם הם מתובלים בדברי תורה – דרך נאה היא לקשור עבר והווה עם הפנים לעתיד.
עם זאת, השלום הוא הערך המרכזי, כשאליו נספחים ערכים נוספים. אם אפשר לגבש הסכמה ותחושת נוחות אופטימלית לכל בני המשפחה – זוהי הדרך הראויה לזכור ובעיקר להמשיך במשותף.
שמירת הצניעות היא בוודאי מערכי היסוד של מסורתנו הנאמנה. דרכי מימושה שונים ומשתנים מדור לדור וחברה לחברה. יתכן שהלכידות המשפחתית והרצון לשמור על שותפות יצליחו לגשר על הפערים – הלוואי.
מה נאמר ביחס לשירה משותפת של שירי קדש, במסגרת משפחתית באווירת זכרונו של הסב האהוב?
יש מי שגורס שבשירי קדש המושרים באופן שאינו פרובוקטיבי אין כלל איסור גם אם אשה שרה אותה לבדה. כך מביא הרב אהרן טולדו בספרו דברי חפץ דרוש לד דף קיג שאפשר למצאו כאן: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24022
אמנם דבריו לא זכו לגיבוי אצל פוסקים אחרים אפשר לראות את הביקורת בשדי חמד ח"ה עמ´ 282. ואף שהמחבר לא מסכים הלכתית עם דבריו הוא כותב עליהם שהם ´דברים נכוחים´ . עם זאת שמשו תשתית לעמדה עכשווית שפרסם הרב ד´ ביגמן. על פי דבריו יש לראות את האיסור מתוך הקשרו: – אם אופי השירה ונסיבותיה אינן צנועות יש לאוסרה אף אם גברים הם השרים . ואם הנסיבות צנועות יש להתיר. את דבריו ניתן למצוא כאן
אמנם זו דרך חדשנית, כפי שהוא עצמו מודה, אך אם מבקשים לעסוק בסוגיה במילואה ראוי לתת עליה ואליה את הדעת.
עם זאת הנסיבות של השאלה עשויות למצוא סיבות נוספות לקולא.
ראשית, זוהי תשובתו המפורסמת של הרב ווינברג בשרידי אש שלו א עז . שם, מלבד תמיכתו בתנועת הנער בה שרים בנים ובנות יחדיו, ולכך הוא מביא נימוקים שונים להתיר. בכלל דבריו היא עדות ממסורת מנהיגי יהדות אשכנז (גרמניה) הרבנים הירש והידלסהיימר ועל פיה יש להקל בשירה המשותפת, בגלל ´תרי קלי לא משתמעי´ – שני קולות לא נשמעים כאחד – וממילא אם אין אשה שרה לבדה – הדבר מותר. היתר זה לא נאמר רק לתנועת נער המצילה נפשות לדת ישראל, אלא כהסבר למנהגם של חרדי ברלין, שבחוג המשפחה נהגו לשיר שירי קדש יחדיו.
ואכן מסורת זו של שירה משפחתית משותפת זוכה לעדויות רבות מבתיהם של גדולי חכמי ישראל בדורות האחרונים. כך הביא הרב אליעזר מלמד עדויות מביתו של הרב פרנק כאן:http://revivim.yhb.org.il/2013/11/28/%D7%94%D7%A7%D7%A4%D7%93%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%A6%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%A4%D7%99%D7%96%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%94/
ומביתו של הרב עובדיה יוסף כאן: http://revivim.yhb.org.il/2013/12/14/%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%94/
ואף אני שמעתי עדויות מעין אלו והיתרים לחוג המשפחה מדבריו של הרב א"א שפירא.
אם כן, לשירה בחוג המשפחה, שירי קדש, באווירה של העלאת זיכרון הסבא ומסורתו, יש פתחים רבים להתיר. אלא שכפי שפתחתי בתחילת דברי האתגר לקיים שלום משפחה וחיים משותפים כשלא כולם מצויים באותו נתיב חברתי רוחני או פוליטי – איננו פשוט כלל ועיקר ואני מקווה שתכילו לעמוד בו כראוי.
בהצלחה,
עמית קולא
(התשובה ניתנה מהרב עמית קולא)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
לימוד טעמי המגילה מגבר
השאלה
שלום
יש במקום מגורי התארגנות של מספר נשים ללמוד טעמי המגילה, לקראת קריאת המגילה לנשים ע"י נשים.
האם מותר ללמוד זאת מגבר (מטבע הדברים הלימוד כולל נסיון לשיר את הטעמים, גם אשה לבד, לאוזני הגבר).
האם נוכחות אשתו של המלמד מקלה על העניין?
אציין כי אני אשכנזיה.
תודה!
התשובה
מתאים ונכון יותר למצא אישה שתלמד את קבוצת הנשים קריאת מגילה, ויש כאלה רבות, במיוחד במדרשות. ניתן גם ללמוד באמצעות קלטות או אתר אינטרנט לנשים. רבניות בבית הלל מספרות שבאתר "ג´ופה", יש אפליקציה טובה להורדה לצורך הענין. איני רואה הצדקה להקל בענין השירה לפני גבר, במיוחד מכיוון שכרוך בכך שירה של אישה אחת לפני גבר אחד במסגרת אינטימית של שיעור למספר נשים
אם יש צורך בעזרה נוספת על מנת לקיים את קריאת המגילה כהלכתה את מוזמנת לפנות שוב.
הרב זאב ויטמן.
(התשובה ניתנה מהרב זאב ויטמן)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
שאלות בנושא כשרות
כשרות במאכלים של צמחוני/טבעוני שאינו שומר כשרות
השאלה
לכן, בדרך כלל אין להקל יותר במקרה של מארח צמחוני או טבעוני.
בברכה,
הרב משה כהן
רבני בית הלל
מאכל בחזקת חלבי עם מאכל בחזקת בשרי
השאלה
האם אפשר לאכול משהו פרווה בחזקת בשרי עם משהו פרווה בחזקת חלבי?
התשובה
שלום וברכה.
בשאלתך השתמשת במונח 'בחזקת בשרי/חלבי'. המונח הזה אינו מונח הלכתי וגם אינו ברור. למרות זאת משתמשים במונח הזה היום והוא יוצר בלבול.
ננסה לברר לאיזה מקרה התכוונת.
אם כוונתך לאכילת מאכל פרווה שהתבשל בכלי חלבי נקי ביחד עם מאכל פרווה שהתבשל בכלי בשרי נקי (למשל פסטה שבושל בסיר בשרי ביחד עם רוטב שבושל בסיר חלבי) – מותר לאכל את שני המאכלים שהם פרווה זה עם זה.
אך יתכן שבשאלתך התכוונת למקרה אחר –
התשובה תשתנה גם לפי הכלי: האם הוא סיר או תנור, סוג השימוש, והאם עברו 24 שעות מאז השימוש האחרון. דהיינו: האם הכלי בן יומו או לא (האם ב24 השעות שקדמו לבישול המאכל הפרווה בישלו בו בשרי או חלבי)?
האם יש דין שונה כשמדובר בתנור ולא בסיר?
נפרט כעת מקרים שונים ודינם:
מאכל פרווה שהתבשל בסיר
הפסק לאשכנזים (ראי בהרחבה הבדלי פסיקה בין אשכנזים לספרדים מתוך הבנת הגמרא)
- שאין לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר בן יומו חלבי עם בשר או ההיפך.
- מותר לאכול את מאכל הפרווה שבושל בסיר בשרי בן יומו בצלחת חלבית גם אם הוא חם.
- בדיעבד אם ערבבו את המאכל הפרווה שבושל בסיר בשרי, עם חלב – מותר לאכול.
- מאכל פרווה חריף שבישלו אפילו בסיר שאינו בן יומו בשרי אסור לאוכלו עם חלב אפילו בדיעבד (רמ"א יו"ד צ"ה סעיף ב)
- בסיר שאינו בן יומו יש טעם פגום, חלש יותר, של הבשר ומותר לכתחילה לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר שאינו בן יומו יחד עם חלב (רמ"א יו"ד סימן צ"ה סעיף ב בשם האיסור והיתר הארוך וזו לשונו בכלל לד סעיף ו – "ומיהו אם נתבשלו הביצים או הירקות בכלי של בשר שאין בן יומו וכן דג שנצלה בשפוד של בשר שאין בן יומו מותר לכתחילה ליתנן בחלב אליבא דכ"ע שהרי יש כאן שני צדדין דהיתר. נותן טעם לפגם וג' נ"ט בנ"ט ואע"פ שהוא לכתחילה גמור")
אולם בפסיקה המקובלת נהגו להחמיר כחכמת אדם ולא לאכול מאכל פרווה שהתבשל בכלי שאינו בן יומו יחד עם בשר/חלב אם התכוונו לבשל כדי לאכול עם המין ההפכי משום "דנותן טעם לפגם אסור לכתחילה" (חכמת אדם הלכות בשר בחלב כלל מח, ג"כ בשם איסור והיתר הארוך כלל ל"ד סעיף א והבנתו את סעיף ד כדיעבד. דהיינו: האיסור והיתר הארוך מתיר רק אם בדיעבד כבר התבשל הפרווה בכלי בשרי שאינו בן יומו ואז אפשר לכתחילה לאכול עם חלב)
- לכן לשאלתך – אפשר לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר בשרי שאינו בן יומו יחד עם מאכל פרווה שבושל בסיר חלבי שאינו בן יומו משום שהחומרה של החכמת אדם היא רק במקרה שבישלו בסיר שאינו בן יומו בשרי כדי לאוכלו בחלב (שם)
- אין לכתחילה לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר בן יומו חלבי יחד עם מאכל פרווה שבושל בסיר בן יומו בשרי אא"כ מדובר במאכל קר.
הפסק לבני עדות המזרח
- מאכל פרווה שאין בו חריף שבושל בכלי בשרי או חלבי אפילו היה בן יומו נקי – דינו פרווה ומותר לכתחילה לאכול עם ההיפך.
- אם הכלי לא היה נקי לגמרי ונשאר בו מעט מאכל/שומן חלבי או בשרי, אם אין במאכל הפרווה כדי שישים יותר ממעט המאכל/שומן שנשארו בכלי, המאכל אינו פרווה ואסור לאכול עם ההיפך.
מאכל פרווה שנאפה בתנור
לאשכנזים
א. תנור שאפו בו מאכל בשרי או חלבי תוך 24 שעות, אם אפו בו מאכל פרווה, אין לאכול עם ההיפך.
ב. אם בתנור בן יומו בשרי/חלבי אפו מאכלים יבשים ללא רוטב, יש לבדוק שאין שאריות מאכל בתנור ולהפעיל את התנור על חום מקסימאלי לחצי שעה. הדבר נחשב לליבון קל ומותר אח"כ לאפות מאכל פרווה בתבנית פרווה ולאכול עם ההיפך (מבוסס על אגרות משה יו"ד א,מ שמתיר בשרי וחלבי יבשים, לא פרווה!, בזה אחר זה גם ללא הפעלת התנור כלל).
לבני עדות המזרח
מותר לאכול מאכל פרווה שנאפה בתנור בן יומו בשרי/חלבי ללא שיירי מאכל שנראים בעין ,ללא צורך בליבון קל עם בשר/חלב.
מאכל חלבי/בשרי שנאפה באותה עת עם המאכל הפרווה – לספרדים ואשכנזים
- אם ניצלה יחד עם תבשיל בשרי/חלבי לח מגולה, הרי שהאדים הופכים אותו מפרווה לבשרי/חלבי ואין להתייחס אליו כאל מאכל פרווה.
- אם נאפה הפרווה יחד עם תבשיל או מאפה חלבי/בשרי לח ואחד מהם היה מכוסה, הפרווה או המאכל השני – מותר לכתחילה לאוכלו עם המין השני.
- אם המאכל הפרווה היבש נאפה יחד עם מאכל חלבי/בשרי יבש ושניהם מגולים, אסור לאכול עם המין הנגדי משום שנאסר משום ריחא.
- אם במקרה הנ"ל אחד היה מכוסה, הפרווה או המאכל השני, מותר לכתחילה לאכול את הפרווה עם המין הנגדי.
בכל המקרים, עדיף לא לאפות ולצלות לכתחילה מאכלי פרווה בו זמנית עם מאכל חלבי/בשרי.
בברכה
שורלה
הרבנית שורלה רוזן היא מלמדת גמרא והלכה בסניפי מתן ומשיבה והלכתית
הרחבה
מהגמרא בחולין (קיא:) אנו למדים עקרון בסיסי וחשוב לעניין מאכל פרווה שבולע טעם בשרי /חלבי:
"דגים שעלו בקערה רב אמר: אסור לאכלן בכותח. ושמואל אמר: מותר לאכלן בכותח.
רב אמר: אסור, נותן טעם הוא. ושמואל אמר: מותר, נותן טעם בר נותן טעם הוא.
אמר חזקיה משום אביי: הלכתא – דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח"
עלינו לברר את פרטי המקרה בו דנה הגמרא: האם מדובר בדגים, שבושלו בסיר בשרי ועתה רוצים לאכול עם כותח, מאכל חלבי? או שמא הכוונה שהדגים לא בושלו בסיר בשרי אלא הונחו, רותחים, בקערה בשרית צוננת ועתה רוצים לאכול אותם עם מאכל חלבי?
להבנה השונה של פרטי המקרה בגמרא, תהיינה השלכות הלכתיות שונות: רבים מהראשונים (רמב"ם, רשב"א, ר"ן ועוד) מבינים שהגמרא דנה בדגים שבושלו בסיר בשרי בן יומו ושהם בלעו את טעם הבשר שהיה בסיר. זו הסיבה שרב אוסר ('נותן טעם הוא'). להבנתו של שמואל, הדגים לא בלעו את טעם הבשר באופן ישיר אלא טעם הבשר נבלע בסיר ועתה הסיר פולט בחזרה טעם חלש יותר לדגים המתבשלים. נותן טעם – הבשר נתן טעם בסיר – בר נותן טעם – והסיר נתן את הטעם בחזרה בדגים (נ"ט בר נ"ט) .
לפיכך, היות ונפסקה הלכה כשמואל בגמרא הרי שמותר לכתחילה לאכול עם חלב מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי בן יומו.
הרמב"ם (מאכלות אסורות ט כג) פוסק: קערה שאכלו בה בשר ובישלו בה דגים אותן הדגים מותר לאוכלן בכותח.
וכן השו"ע (יו"ד צה): דגים שנתבשלו או שניצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה, שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאוכלה בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם.
עד כאן להבנת הראשונים שהגמרא דנה בדגים שבושלו בסיר של בשר.
הריב"ן שדבריו מובאים בתוס' (ד"ה הלכתא בגמרא שם) מבאר את הגמרא באופן אחר: "בשם רש"י, פירש ריב"ן חתנו, דווקא עלו – שרו (הותרו) אבל נתבשלו – אסור." דהיינו: הריב"ן מבאר שהשימוש של הגמרא במונח 'עלו' בא ללמדנו שהדגים לא התבשלו כלל בקערה הבשרית אלא רק הונחו שם, רותחים. וזה מה שהתיר שמואל, ולא בישול.
את דעתו של הריב"ן מביא הרמ"א בהגהתו לשו"ע הנ"ל: "ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם. והמנהג לאסור לכתחילה.." (רמ"א יו"ד צה ב)
לפיכך, הפסק לאשכנזים הוא 1) שאין לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר בן יומו חלבי/בשרי עם ההיפך.
2) מותר לאכול את מאכל הפרווה שבושל בסיר בשרי בן יומו בצלחת חלבית, גם אם הוא חם וכן נהגו (רמ"א שם) שהרי זה היה היתרו של שמואל בגמרא. הט"ז (ס"ק ד) מוסיף את חומרתו של הרש"ל שאין לעשות כן, משום שאין לגרום נ"ט בר נ"ט לכתחילה (וכן בסמ"ק הגהות מצוה קצח) אך מסכם "והסומך על רמ"א להקל בזה לא הפסיד".
3) הרמ"א מוסיף שבדיעבד אם ערבבו את המאכל הפרווה שבושל בסיר בשרי, עם חלב – מותר לאכול.
4) בסיר שאינו בן יומו יש טעם פגום, חלש יותר, של הבשר והרמ"א מתיר לכתחילה לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר שאינו בן יומו יחד עם חלב.
לגבי תנור, אנו למדים מהמשנה הדנה בדיני טומאה וטהרה שזיעת המרחץ, כמרחץ. דהיינו: האדים העולים מהמרחץ דינם כמרחץ עצמו, או בלשון המשנה (מכשירין ב ב) "מרחץ טמאה זיעתה טמאה".
הטור (יו"ד צב) מביא את אביו הרא"ש לאסור אדים העולים מתבשיל במחבת חלבי המתבשל תחת קדירה בשרית "מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדרה של בשר הזיעה עולה ונבלע בקדרה ואוסרתה", והשו"ע פוסק כך להלכה (יו"ד צב ח).
הרמ"א בהגהתו מבאר שמדובר במחבת מגולה שהאדים עולים ממנה בחופשיות וגם שקדירת הבשר שמעל מתחממת כדי יד סולדת באזור שאליו מגיעים האדים, מחום האדים. הרמ"א פוסק: "שאם אין היד סולדת בזיעה הכל שרי …אם המחבת מכוסה הכל שרי".
הגר"מ פינשטיין (אג"מ יו"ד א מ) מסיק שהיות ודין זיעה נלמד מהמשנה על מרחץ ושם גם הזיעה על הכתלים טמאה, הרי שגם בתנור, הכתלים (הדפנות) מקבלים את דין המאכל מזיעתו ולכן "אין להתיר לבשל תבשיל בשר ותבשיל חלב מגולין אף בזה אחר זה". אך יש מאכלים יבשים שאינם מעלים זיעה ובזה יש להתיר בזה אחר זה.
מאכלים יבשים הנאפים בתנור מעלים ריחא, ריח בלשון הגמרא, גם אם אינם מעלים אדים. מחלוקת בסוגיות הגמרא (פסחים עו: ועבודה זרה סו:) הביאה את ר"ת לפסוק כי "ריחא מילתא היא אפילו בדיעבד". דהיינו: יש ממשות בריח גם בלי אדים ולכן פוסקים השו"ע והרמ"א (יו"ד קח א) שאם אחד התבשילים היבשים מכוסה – מותר לכתחילה אך אם שניהם מגולים, השו"ע מתיר בדיעבד אך הרמ"א מתיר בדיעבד רק בהפסד מרובה.
קניית דגים כשרים בחנות לדגים טמאים
השאלה
שלום,
שאלתי בנוגע לדגים מחנות דגים של גוי, לא כשרה. גדלתי בחו״ל ושם קונים דגים מהחנות השכונתית שמוכרת גם פירות ים בלי לשאול שאלות. המוכרים גם מכינים את הדגים עם אותם כלים שבהם נוגעים בדגים לא כשרים. לא קיימות חנויות דגים כשרות.
מה הדין כאן בארץ? האם מותר לקנות אצל דייג שמוכר גם דגים לא כשרים ולבקש שיכין את הדגים?
מה הבעיות ההלכתיות בעניין?
תודה מראש
התשובה
שלום רב.
שאלתך שאלה טובה!
ידוע שסימני הטהרה של הדגים כוללים סנפיר וקשקשת : "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא ט).
.
השו"ע (שוע יו"ד סימן פ"ג סעיף א- ג) פוסק מהו הסנפיר – "הוא ששט בו" ומהי הקשקשת "הקליפות הקבועות בו".
כמו כן, נפסק להלכה שכל שיש לו קשקשת- יש לו גם סנפיר (ולא להפך) ולכן אם מצא דג שיש לו קשקשת, אין צריך לחפש גם סנפיר.
מעבר לכך, דגים אינם צריכים הליך של שחיטה כלשהי. מותר לאכול את הדג נא ואין בו איסור של "אבר מן החי").
יוצא מכך שיש אפשרות של קנית דגים שאינם מעובדים ללא השגחת כשרות בתנאי שהדג מזוהה כדג כשר או שהשאירו עליו את הקשקשים כסימן לכשרותו. (במקרה ומדובר על דגים מעובדים (סרדינים, מקרל, טונה וכו') יש צורך לקנות בהכשר או לסמוך על כשרותם לפי הכרות גם ללא הכשר)
כשהדג איננו מוכר (או בקניית שומן דגים וכד') יש צורך בהשגחה של הרבנות.
לפי זה, אדם הקונה דגים מדייג או קונה במקום ללא הכשר, צריך שיבדוק את כשרות הדג בעצמו. כמו כן, עלולים להיות חרקים וטפילים שונים. הדבר שכיח ביותר. לכן בקניית דג במקום לא מוכר, עם קניית הדג יש לבדוק היטב אם אין עליו טפילים ("ואכלת ושבעת" מדריך להלכות כשרות הרב קנוהל הרב שמואל אריאל, עמ' 203).
לגבי כלים שמשתמשים בהם גם בדגים שאינם כשרים:
אין העברת איסור דרך הכלי מדג לדג מכיוון שהכל קר אבל יש לוודא שהכלים נקיים כדי שלא יתערבב חלק מדג שאיננו כשר לדג הכשר, זה כולל את משטח העבודה שצרך להיות נקי לגמרי ושהסכין תהיה נקיה וללא שומן מדג אסור (שטיפתה עם סקוצ' וסבון).
כמו כן, יש לשטוף היטב בבית את הדג.
אם חתכו בסכין טריפה ושומנית יש מקום להחמיר ולהוריד ממקום החיתוך עובי של קליפה מהדג.
וכעת אתייחס להבדל בין חו"ל לישראל-
כל מה שכתבתי עד כאן נכון עקרונית לחו"ל ולישראל מדיני כשרות,
יחד עם זה אינני רואה סיבה לקנות בארץ בחנויות שאינן כשרות ושמוכרות מוצרים שאינם כשרים. יש לדון אם יש כאן דין של סיוע לעוברי עבירה, וגם אם לא, יתכן ויש כאן בעיה של מראית עין. (מי שרואה אשה שומרת תורה ומצוות קונה בחנות שאיננה כשרה, עלול לטעות שאפשר לקנות שם את כל הדגים).
אם מדובר על קניה מהדייג באופן ישיר ואין כאן פרהסיא, העניין פשוט יותר ובשעת הצורך, יש להקל.
נראה לי כי במדינת ישראל בימינו יש די חנויות דגים כשרות כדי לחזקן ולקנות מהן.
בהצלחה רבה וכל טוב
בת שבע
הרבנית בת שבע סמט היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז
הערות:
מתן בלנדר חלבי לדתל"ש בחשש שיעשה בו שימוש לבשרי
השאלה
בננו הבוגר אינו שומר תורה ומצוות, ואינו מתגורר בביתנו. קנינו שייקר חדש, ורצינו לשאול האם אפשר לתת לו את הבלנדר הישן שלנו, לצורך הכנת משקאות ושייקים, אנו חוששים מכך, שהבן יכניס מזון בשרי לבלנדר ששימש עד עכשיו למאכלים חלביים. היחסים עם הבן מעט מורכבים, ולכן לא שייך לבקש ממנו להקפיד על כך. תודה.
התשובה
שלום לכם, הצטערתי לקרוא את הדברים, ואני מקווה שנגיע ליום של השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
אתם שואלים, האם בנתינת הבלנדר ישנו איסור של – לפני עיוור לא תיתן מכשול? כלומר, האם עצם מעשה הנתינה שלכם יביא את בנכם להיכשל בביצוע עבירה? איסור ההכשלה הנו איסור מדאוריתא, שהמקור בגמרא (עבודה זרה דף ו, עמודים א-ב) תולה זאת רק במצב של "תרי עברי נהרא" (שני עברי הנהר), זאת אומרת, שללא עזרת המכשיל אין הנכשל יכול להגיע אל האיסור, בדומה לאדם נזיר, העומד על שפת נהר, וכוס יין שנמצאת מעברו השני של הנהר, וללא הושטת הכוס ע"י אדם שלישי, לא יוכל הנזיר לשתותה. במקרה המדובר אתם אינכם הגורמים לביצוע האיסור, ואם הבן רוצה להטריף, יטריף כל כלי, גם חדש, ואינו זקוק לעזרתכם. אוסיף בעניין זה, שכלפי יהודי שאינו שומר מצוות, יש מי שמתיר לכתחילה לתת לו, ואין מדובר בהכשלה (ש"ך יורה דעה סימן קנא אות ו, שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן קכו)
יחד עם זאת, כאשר מסייעים לאדם אחר לעבור עבירה, גם כאשר אין מדובר בשני עברי הנהר, זהו איסור מדרבנן (תוס' שבת דף ג ע"א), לכן נאסר למכור כלי עבודה חקלאיים בשנת השמיטה לאדם החשוד שיעבוד בשדהו, וזאת למרות שיכול לקנותם מנכרי (משנה מסכת שביעית פ"ה מ"ו). כל זה אמור כאשר החפץ נועד לאיסור בלבד, אך במצב שיכול לשמש גם להיתר, אין האיסור חל (סוף המשנה שם), ובכל מקום שניתן לתלות בהיתר, תולים (עבודה זרה דף טו ע"ב). מן הדברים עולה, כי מסירת הכלי אינה נכללת באיסור ההכשלה ואף לא בסיוע לעבירה.
בהמשך הדברים ברצוני להתייחס לאיסור שממנו חששתם. השימוש הרווח בבלנדר הוא לצורך משקאות קרים, לעתים חלביים ולעתים סתמיים (פרווה). לצורך הדיון זהו "רוב שימוש". הכנסת מאכל קר לכלי אינה מבליעה את טעמו, ולפיכך נשאר הכלי בגדר פרווה.
אם קורה שאתם נוהגים להשאיר את הנוזל החלבי הקר בתוך המיכל מעל ליממה (מעת לעת) יש אפשרות של "כבישה", וחכמינו תיקנו שדין כבוש כמבושל, ולכן הכלי חלבי מדרבנן (שו"ע יורה דעה סימן קה סעיף א).
אולם החשש שהצגתם הנו חשש רחוק ודחוק ביותר, שבו הבן יעביר מאכל בשרי רותח מכלי ראשון (סיר הבישול שעמד על האש) לתוך מיכל הבלנדר, בזמן שהמיכל בן יומו מכבישה חלבית. גם אילו יעשה כך, המיכל הוא כלי שני או שלישי (תלוי בשאלה אם גם הכף נחשבת כלי) למאכל הבשרי החם שהכניסו לתוכו, ואינו בולע את טעם הבשר (שו"ע יו"ד סימן סח סעיף יא, וסימן קה סעיף ב).
דרך בליעה נוספת נעשית ע"י דוחקא דסכינא – הלחץ שנוצר בעת החיתוך (חולין דף ח ע"ב, קי"א ע"ב), דרך בליעה זו מתפרשת בשתי דרכים: השמנוניות שדבוקה בסכין, עברה למאכל השני (ההנחה היא שסכין תמיד מלוכלך ואינו עובר הדחה משימוש לשימוש), או שמדובר במאכל חריף ובסכין נקיה. הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כד) והשו"ע (יורה דעה סימן י סעיפים ב-ג, וסימן צו סעיפים א-ב) הקלו כשיטת תוס' (חולין ח ע"ב) ורשב"א (חולין קי"א ב) הם צרפו את שני התנאים, והחילו דין זה על מאכל חריף או חם בלבד, שנחתך בסכין בן יומו או אינו נקי (ובי"א הביא השו"ע את שיטת רש"י, שה"ה לאינו בן יומו ומקונח, אך מקובל שהלכה כסתם). זאת אומרת שבליעה תתרחש בשני אופנים: סכין מלוכלכת ושמנונית, או סכין בת יומה והמאכל חריף, או חם (וכן פסק ערוך השולחן סימן צו סעיך יא). מכיוון שבימינו תנאי הנקיון השתפרו ביותר, וישנם בכל מטבח חמרי ניקוי חריפים (דטרגנטים), יש להניח שסכיני הבלנדר נקיים, וכן "סתם כלים אינם בני יומם" (שו"ע יו"ד סימן קכ"ב סעיף ז'). מכאן שאין לחשוש גם לבליעה זו. וכך פסק להלכה גם בשו"ת יביע אומר (חלק ג – אורח חיים סימן כד) בעניין שניים תותבות.
נשאלת השאלה, האם עלינו לחשוש למיעוט רחוק כל כך. הכלל הקובע בתחומי הלכה שונים הוא: אזלינן בתר רובא (הולכים אחר הרוב. חולין דף יא ע"א), וברוב המקרים אין חוששים למיעוט השימושים (קידושין דף פ ע"א). כך נפסק בשולחן ערוך בעניינים שונים.
כשרוב השימוש נעשה ללא כבישה, וכשיש לפנינו ספק כבוש, הדין הוא להקל, משום שמהתורה נאסרה תערובת בשר וחלב רק בבישול ממש (רמ"א יו"ד סיק"ה ס"א) ואפילו אם מדובר בכלי בן יומו, מדובר בספק דרבנן לקולא. יתר על כן, גם כאשר חוששים למיעוט מצוי, מסייג בעל שבט הלוי (יו"ד ח"ד סי' פא, ח"ה סי' קנו אות ד), שמדובר במיעוט שהוא בדרך הטבע והכרח המציאות, כלומר כשאחוז מסויים (של איסור) קיים תמיד לצד הרוב המותר. אך במקום שהמיעוט הוא מקרי, נובע ממעשה אדם וכדו' – אין חוששים לו.
למסקנה- אין כל צורך לאסור מפני חשש דחוק כל-כך, ואף אם חלילה יבשל הבן בשר בחלב, אין במעשה מסירת הכלי הכשלה או סיוע לדבר עבירה. מכיוון שהיחסים בין ההורים ובין הבן מורכבים, ויש בנתינת הבלנדר צעד קטן של התקרבות וחיזוק הקשר בין הצדדים, חשוב עוד יותר לנקוט בהיתר. והאמת והשלום אהבו.
בברכה,
עידית
הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.
מנהג אבות בהפרדה בין בשר לחלב
השאלה
אבא שלי מבית שמר בין בשר לחלב 3 שעות, ברגע שהוא התחתן עם אימי הם החמירו מ 3 לתוך השעה ה 6 וכן החליפו נוסח תפילה מאשכנז לספרד.
העניין הזה מעיק עלי מאוד ואני מעוניין לחזור לשורשים שלי שכן המשפחה במקור באה מאוקראינה רוסיה ובאיזשהו שלב מהולנד.
האם אני יכול לחזור למנהג של סבי
התשובה
(התשובה התקבלה מהרב ירחם שמשוביץ)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
כשרות
השאלה
שלום.
מצאתי ברחוב סט צלחות (עשויות קורל, קורנינג)וקערות מקרמיקה שמישהו זרק, האם יש אפשרות להכשיר אותם?
תודה!
התשובה
קורל/קורנינג הוא חומר המוגדר הלכתית כזכוכית. לכן – לספרדים המקלים בכלי זכוכית די בשטיפה ובנקיון הכלים על מנת להתיר שימוש בהם. לאשכנזים – אמנם ההלכה האשכנזית הקלאסית החמירה בכלי זכוכית ואסרה הכשרתם, אבל פוסקים רבים טענו שהסיבה לכך היא שבעבר לא ניתן היה להגעיל כלי זכוכית מחשש שישברו במים רותחים. לכן, צלחות קורל העמידות במים רותחים ניתן להכשירם בהגעלה בתוך סיר עם מים רותחים. יש דורשים הכנסת כל צלחת לכלי ההגעלה שלש פעמים.
גבי צלחות קרמיקה – לא ניתן להכשירם.
בברכה
הרב חיים בורגנסקי
(התשובה התקבלה מהרב חיים בורגנסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
כשרות בחו´´ל
השאלה
שלום רב,
אשתי ואני טסים מחרתיים לאיטליה.
לפי אתר חב"ד רומא לא ניתן לשתות חלב באיטליה כיוון שאין זה חלב ישראל ולכן מציינים שיש לשתות חלב עמיד תוצרת ישראל.
אנחנו לא נוהגים לשמור חלב ישראל, האם מותר לנו לשתות חלב פרה רגיל שנמכר בחנויות?
תודה מראש,
אבי
התשובה
כן. חלב רגיל ללא תוספות.
(התשובה ניתנה מהרב אשר פויכטוונגר).
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
חתונה חברתית וכשרות
השאלה
שלום רב,
לאחרונה נפוץ הנוהג היפה של ´חתונה חברתית´, מדובר בחתונה הנערכת בדרך כלל במקום זול או ציבורי ואשר המוזמנים בה מתבקשים לא להביא מתנות/ צ´קים אלא להביא את האוכל שיוגש בחתונה.
בדרך הזו נחסך כסף רב הן מהמתחתנים ומשפחותיהם והן מהאורחים. כמו כן, נחסכת אי הנעימות המוכרת שבמסגרתה נעצבים אנשים כאשר הם מוזמנים בשל המחשבה על הצ´ק האמור להתלוות להזמנה.
בנוסף יש בדבר תיקון חברתי גדול ,מכיוון שהחתונות נערכות בפשטות הן אינו מפעילות את הלחץ החברתי לערוך חתונות מפוארות ואף לקחת משכנתאות וכו´ כדי לחסות את העלות.
הבעיה היא שדווקא אנשים דתיים אינם יכולים לערוך ארוחות כאלה בשל בעיית הכשרות. שהרי אם ניתן לכל אחד להביא אוכל מביתו ומטבחו הפרטי, לא נוכל לדעת האם הוא שומר כשרות במטבחו הפרטי והאם כליו חלביים או בשריים וכו´.
ולשאלותי-
א. האם יש פתרון לבעייה זו שיאפשר גם לשומרי כשרות ליהנות מחתונה זו?
ב. אולי בחתונה חלבית הבעיה קטנה?
ג. אפשרות נוספת היא לסמוך על הצהרותיהם של האנשים. האם הדבר קביל הלכתית?
ד. האם במקרה בו המנה הבשרית תסופק ע"י קייטרינג והאורחים יביאו רק את התוספות הבעיה תיפתר?
תודה רבה
וישר כח!
התשובה
הרעיון הוא נפלא. לא שמעתי עליו עד כה, ואני פשוט מתלהב מהתיקון לראוותנות שפשטה בתוכנו, ללחץ החברתי שיעלם בכך. אבל אליה וקוץ בה, איך מתגברים על בעית הכשרות. שאלות הכשרות הינן בכל מרכיבי הארוחה, כאשר הבשר אינו הבעייתי ביותר. אי אפשר לסמוך על כל המוזמנים. אי אפשר גם לשאול ולברר, כי רבים הם, וגם משום שאין אנו רוצים לפגוע בהם. רבים מאד, גם אם יתכוונו לבשל רק כשר, הכלים שלהם טרפים. הם אינם יודעים את כל ההלכות, ועל אף הרצון הטוב, האוכל לא יהיה כשר. לכן נדמה לי שיש להעתיק את האופן בו אנו עורכים מסיבות יום הולדת בגנים. אנו מבקשים מההורים להביא עוגות קנויות בלבד, ואך ורק מקונדיטוריות שיש להן תעודות כשרות. בהזמנה יש לבקש להביא אוכל אך ורק מקייטרינג מסוימים. זה ודאי אינו דומה לבישול בבית, מבחינת העלויות והיופי שברעיון. אולם המחירים נמוכים בהרבה מאשר באולם או בגן, וגם אין תחרות מצד בעלי השמחה, כי לא הם מזמינים את האוכל.
(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
הפרדה בכלי זכוכית
השאלה
שלום.
בעניין כוסות זכוכית – אנו זוג אשכנזי,
בבית הוריי נהגו להפריד בשרי – חלבי בזכוכית, בעלי (אשכנזי גם) טוען שאפשר להשתמש בהם גם בסעודה בשרית לגמרי וגם בחלבית לגמרי. מה נכון לעשות?
התשובה
אם מדובר בכוסות לשתייה קרה – אין צורך להפריד בין כוסות לארוחה בשרית לבין אלה שלארוחה חלבית. די בהדחת כלים בין הארוחות.
גם אם שותים קפה חם בכוסות – ניתן להשתמש בהן לשתייה קרה בארוחה בשרית.
(התשובה ניתנה מהרב חיים בורגנסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
הפיכת סכו"ם חלבי לבשרי
השאלה
האם ניתן להפוך סכו"ם חלבי לבשרי אחרי מספר שנים ללא שימוש?
התשובה
לכל השיטות מותר במקרה זה.
אפילו לשיטת הפוסקים האשכנזיים המחמירים שלא להסב מבשרי לחלבי ולהיפך (למעט בשעת הדחק), מותר במקרה הנ"ל מאחר ועברה למעלה משנה ללא שימוש.
כך מופיע בפירוש בשו"ת מהרש"ם (חלק ב´, סוף סימן רמ"א): " מבשר לחלב אם עברו י"ב חודש שלא שימש בו כלל ג״כ יש להקל".
בברכה
רונן
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
מדיח כלים
השאלה
האם אפשר להשתמש במדיח כלים לבשרי וחלבי?
התשובה
במדיח עצמו ניתן להשתמש לבשר וחלב בזה אחר זה, מאחר ואין מגע ישיר בין האוכל והדפנות.
עם זאת, צריך רשתות נפרדות לבשר וחלב מאחר ושאריות האוכל נוגעות ברשת.
בין בשר לחלב עדיף להפעיל את המדיח על ריק עם חומר ניקוי.
מקורות: הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שות אגרות משה או"ח א´ ק"ד, או"ח ג´ נ"ח, יו"ד ב´ כ"ח-כ"ט, יו"ד ג´ י´.
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
תנור לא כשר?
השאלה
האם ניתן לחמם אוכל בתנור שחיממו בו אוכל לא כשר?
התשובה
אם האוכל מחומם בתבנית סגורה היטב (כגון: תבנית אלומיניום מכוסה בכיסוי כפול של נייר אלומיניום), ניתן לחמם אותו בתנור ללא כל חשש. (רמ"א יו"ד ק"ח א´)
(התשובה ניתנה מהרב רונן נויבירט)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
קפה מחנות פתוחה בשבת
השאלה
האם מותר לקנות קפה בחנות שפתוחה בשבת?
התשובה
אני אתייחס כאן אך ורק בחנויות במדינת ישראל.
מעיקר הדין, עדיף כמובן להיכנס לחנויות סגורות בשבת ובעלות תעודת כשרות בתוקף.
כעקירון, יש לתעדף חנויות יהודיות סגורות בשבת על מנת לעזור לעסקים מסוג זה, ולעודד מודעות ושמירת שבת בקרב האוכלוסיה הלא שומרת שבת.
אך בזמן נסיעה ארוכה, ואם הנהג חש בעייפות, מותר לו להיכנס לחנויות פתוחות בשבת – כגון תחנות דלק וכו´ – ולרכוש שם קפה.
הקפה, הסוכר והחלב כשרים בכל מקום. (אין לחשוש מבישול גוי בעניין הקפה ! )
יש לבקש קפה בכוס חד-פעמי.
בנוגע למאפה – ניתן לקנות אך ורק מאפה סגור עם חותמת כשרות עליו.
יש להקפיד לא לאכול ולא לשתות בחנות מחשש "מראית עין".
בברכת כל טוב.
(התשובה ניתנה מהרב יעקב אוחיון)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
בישול כשר במטבח שאינו כשר
השאלה
אני אמורה ללוות את אימי לחו"ל
אנחנו נשהה במקום שאינו כשר(אמי אינה שומרת כשרות) בעל ההמקום אמר שהוא יספק לי מצרכים,(דגים וירקות) אני אוכל להכין אותם
האם זה בסדר? אלו עוד אפשרויות קיימות ומה עלי לדעת ולהביא מהבית?
התשובה
באופן עקרוני ניתן לבשל אוכל כשר במטבח שאינו כשר אם משתמשים בכלים כשרים. כלים כאלה ניתן להביא מהבית, או להכשיר במקום.
הדבר תלוי בסוג הכלים המצויים שם, ברמת נקיונם ועוד.
תשובה מפורטת תלויה בשאלות האלה ובשאלות אחרות.
אשמח לעזור טלפונית
057-7382797
חיים בורגנסקי
(התשובה ניתנה מהרב חיים בורגנסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
מיקרוגל שאינו כשר
השאלה
שלום לכם רציתי לשאול שאלה הלכתית אני עובדת כמטפלת באישה חולה ששוכבת רוב הזמן ואינה יכולה לעשות דבר ומכיון שאני דתיה ויש לה מיקרוגל שלא מוכשר ואני מביאה מהבית פלסטיק חדש ומבשלת בביתי ורק מחממת לה במיקרוגל עם כפפות וסכום חד פעמי האם זה מותר תודה מראש
התשובה
השאלה לא מובנת כל כך.
אם הבנתי נכון – במיקרוגל משתמשת רק השואלת. לכן הדבר הפשוט ביותר הוא להכשיר את המיקרוגל: לנקות היטב, ואחרי הנקיון להכניס כוס מים ולהרתיח אותה מספר דקות.
אחר כך המיקרוגל כשר וניתן להשתמש בו כרגיל.
(התשובה ניתנה מהרב חיים בורגנסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel
כשרות תנור שנכנסו בו חרקים
השאלה
ערב טוב,
חיממנו תנור אפייה על מנת לאות בו משהו, כשפתחנו את דלת התנור גילינו בתוכו 3 חרקים שרופים.
מה דינו של התנור? האם צריך להכשיר אותו? אם כן, כיצד?
התשובה
אין צורך להכשיר את התנור.
(התשובה התקבלה מהרב חיים בורגנסקי)
רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel