עוד

  1. מדינת ישראל
  2. מעמד האשה ביהדות
  3. תורה וחברה
  4. עמדות בית הלל
  5. בית המדרש ההלכתי
  6. ?מי בבית
  7. חדשות

חיפוש

חפש

פייסבוק

על סדר היום

עמדת בית הלל כלפי נישואים הלכתיים מחוץ לרבנות (בית הלל)

עם כל הערכתנו למובילי יוזמות פרטיות בתחום הנישואין הפועלים לשם שמים, ארגון בית הלל מתנגד למהלכים אלו וקורא לציבור הרחב לא להתחתן ללא רישום ברבנות

 

לאור יוזמות פרטיות בתחום הנישואין מחוץ לרבנות שעלו לאחרונה, אנו רואים לנכון להבהיר את עמדתנו בנוגע לנישואין וגירושין במדינת ישראל:

ישנם נושאים שבהם יוזמה פרטית המאתגרת את המערכת הרבנית הממלכתית היא רצויה, ויש בה כדי לשפר את השירות הניתן לציבור. כך הוא לדוגמה בנושא הכשרות, ולכן תמכנו במיזם הכשרות של צוהר ושל ארגון השגחה פרטית.

אך תחום הנישואין והגירושין אינו דומה לתחום הכשרות, בהשלכות ההלכתיות והחברתיות על האחדות הלאומית ובצורך המהותי במערך אחד מרכזי.

אנו סבורים כי אינה דומה ההתנהלות של קהילותינו בגלות למציאות של מדינה יהודית מודרנית בעניין זה. אנו רואים במהלך זה סיכונים רבים. על אף מאמציהם הכנים של מובילי היוזמות הפרטיות למנוע מצבים של עיגון, ממזרות וסירוב גט, אנו מלאי חששות שלא יוכל להינתן למצבים אלה מענה חוקי ומשפטי הולם בהעדר כח כפיה של המדינה, ושהפתרונות ההלכתיים שיוזמים המארגנים לא יתקבלו באופן נרחב מספיק, כפי שראוי בנושאים רגישים מעין אלו.

אנו מודעים היטב לכך, שמערך הנישואים והגירושין של הרבנות הראשית לישראל לוקה לעיתים בכשלים ובגישה הלכתית צרה, המתעלמת מדעות הלכתיות שונות, שלא נותנת מענה מספק לבעיות ולאתגרים המאפיינים את החברה הישראלית לגווניה. יחד עם זאת, בשנים האחרונות חל שיפור בתחום זה, וזאת במידה רבה אודות למיזם הנישואין המבורך של ארגון צהר, שתרם רבות באופן ישיר ועקיף לשיפור מערך הנישואין הממלכתי במדינת ישראל.

אנו חוששים שפיצול מערך הנישואין והגירושין במדינה עלול לגרום לסדקים שיפגעו באחדות עם ישראל. על כן, עם כל הערכתנו למובילי יוזמות פרטיות בתחום הנישואין הפועלים לשם שמים, ארגון בית הלל מתנגד למהלכים אלו וקורא לציבור הרחב לא להתחתן ללא רישום ברבנות.


לא התקבלו תגובות
.

מותר לספר ילד לפני גיל 3? (הרב תני פיינטוך)

רבים ממתינים עם התספורת הראשונה • אך האם מדובר בחובה או שניתן להקל ולספר גם לפני הזמן הנהוג?

 

שאלה:

האם לא מספרים בנים עד גיל 3 זו הלכה או מנהג? אני מבקשת לקבל היתר לספר את בני בכורי תספורת ראשונה לפני גיל 3. השיער שלו חלק מאוד מאוד ונופל על העיניים, גורם לו לחוסר שקט, לפזילה ולהטיית הראש הצידה.
 

תשובה:

הנוהג לא לספר בנים עד גיל 3 הוא בפירוש מנהג ולא הלכה, וישנם רבים, גם יראי שמים ותלמידי חכמים, שאינם נוהגים אותו כלל. הוא לא מופיע במקורות חז"ל או בספרי פוסקים כגון הרמב"ם או השולחן ערוך. (לגבי פירוט על המנהג את מוזמנת לעיין בהרחבה בסוף התשובה). לכן אם אין זה המנהג משפחתי אין הוא מחייב אותך.
 
גם אם זהו המנהג במשפחתך או שרצית לאמץ אותו, במקרה שאת מתארת יש סיבה לספר את הילד. אם השיער עלול לגרום לו בעיה בריאותית (אפילו זמנית) כמו פזילה או הטיית ראש הצידה ברור שצריך לספר אותו, לפחות בחלק הקדמי שגורם להפרעה. ראיתי גם ציטוט בשם הרב שמואל אליהו, שהמנהג לא לספר את השיער, לא כולל שיער שמפריע לראייה או שיער שהתלכלך ולא ניתן לנקותו. כך שאפשר גם לגזור את השיער שמפריע לילדך ועדיין לקיים את המנהג.
בברכת הצלחה בגידול הילד לתורה ולמצוות בשמחה!
 
הרב יונתן פיינטוך הוא חבר בארגון רבני בית הלל

 

הרחבה: 

אפרט מעט לגבי המנהג לא לספר ילדים עד גיל שלוש והמקורות למנהג זה. 
המקור הראשון שהמנהג הזה מופיע בו הוא כנראה אצל תלמידי הארי ז"ל (אחד מחשובי ה'מקובלים' שחי במאה ה-16) – כלומר זהו מנהג שקשור לתורת הקבלה. ואכן הוא נשמר במקור על ידי משפחות מעדות המזרח או משפחות אשכנזיות חסידיות שאמצו מנהגים שונים של האר"י או מנהגים שקשורים לתורת הקבלה.
המנהג נקשר במקורות שונים (כגון שו"ת ערוגת הבושם סימן ר"י) למדרש על הפסוקים בתורה בפרשת קדושים (ויקרא יט, כג-כד): "שלוש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'". פסוק זה עוסק במצות ערלה בעצים, שקובעת שבלוש השנים הראשונות לא אוכלים מפירות העץ, ובשנה הרביעית 'מקדישים' את הפירות לה' על ידי אכילתם בקדושה בירושלים. חלק מהמפרשים מסבירים שהטעם למצוה הוא שבשלוש השנים הראשונות פירות העץ לא מפותחים דיים ולא ראויים להיות 'מוקדשים' לה'. המדרש (תנחומא קדושים יד) 'מתרגם' את הפסוק על העצים לתחום חינוך הילדים, שבו היה מקובל שבשנה הרביעית האב 'מקדיש' את הבן לתורה. מהמדרש עולה שבגיל שלוש ישנו מעבר משנות הינקות (שהן עד גיל שלוש), לשנות הילדות, שבהן ההבנה של הילד מתפתחת באופן שאפשר ללמד אותו ולחנכו לתורה ולמצוות. המנהג לא לספר את הילדים עד גיל שלוש דומה, באופן סמלי, לאי הקטיפה מהעץ בשנות ה'ערלה'.
בהמשך לרעיון הזה טקס ה'חלאקה' שנהוג בגיל שלוש הוא הרבה מעבר לתספורת ראשונה – זהו מעין טקס חניכה או התבגרות – מעבר מינקות לגיל חינוך. בגיל הינקות הילד נחשב בוסרי ו'אטום' (כמו ערלה, שפירושה משהו אטום) מבחינת ההבנה שלו, ובגיל שלוש נפתחות בו יכולות קליטה חדשות. ממילא, אפשר ואף רצוי לעשות לילד בגיל שלוש טקס כזה אף אם לא מקפידים לא לספרו לפני כן, ולכלול בטקס חלקים שונים שקשורים במצוות שהילד מתנסה בהן לראשונה. למשל, חלק אחר מאד יפה שמקובל בטקס זה הוא שהילד מקבל ציצית ולובש אותה לראשונה. נהוג גם שהילד נותן צדקה. הרעיון העיקרי הוא תחילת החינוך לתורה ומצוות. 
בשנים האחרונות מנהג ה'חלאקה' התפשט לקבוצות נוספות בעם ישראל שמשפחותיהם לא נהגו כך בעבר. ואכן יש בכך יופי, שכן, כאמור לעיל, הטקס יכול להיות משמעותי עבור הילד ויכול ליצור אצלו חוויה של מעבר לעולם בוגר יותר, כשמוקד ההתבגרות הוא מפגש עם תורה ומצוות. אבל, אימוץ של מנהג חדש כזה צריך להיעשות גם מתוך שיקול דעת והתחשבות בגורמים נוספים ובוודאי לוודא שאי-התספורת אינו פוגע בבריאותו או בהתפתחותו בשנים שעד גיל שלוש.

לא התקבלו תגובות
.

מותר לנער שסובל ממיגרנה לשתות בצום? (הרבנית זיוית ברלינר)

נער סובל מכאבי ראש חריפים שעלולים להביא להקאה • האם מותר לו לשתות בצומות הקטנים? • הרבנית ברלינר משיבה

 
שאלה:
 
בני הוא נער אחרי בר מצוה והוא סובל ממיגרנות מדי פעם, שעלולות לבוא לידי ביטוי בהתקפים של כאבי ראש חזקים מאוד, ועד הקאות.שתיה מועטה לדברי הרופאים היא אחד הגורמים להתקף. כיצד להורות לו לנהוג בי"ז בתמוז ובצומות 'קטנים' אחרים?
תשובה:
שלום רב,
 
אני מבינה מדברייך שאת חוששת שצום עלול לגרום לנער להתקף של מגרנה. בשאלתך את מתייחסת לצומות הקלים- צום גדליה עשרה בטבת וי"ז בתמוז.
 
השנה, שני צומות אלו, לא חלים במעדם המקורי ונדחים ליום ראשון.לעובדה זו מרכיב משמעותי בדין. בתשובה זו נתייחס לדין בשנה רגילה ולשינוי בדין כאשר הצום נדחה, כבשנה זו.
מכיוון שאנו אחרי תענית י"ז בתמוז ולקראת תשעה באב, שבאם לא נזכה לביאת גואל, אנו חייבים לצום בו, אתייחס בדבריי גם לת"ב וגם לצומות ה"קטנים" ואני מקוה שהדברים יהיו לעזר לך ולבנך.
הרמב"ן כתב שבמקרה של חולה בתשעה באב אין צורך לבדוק האם נשקפת לו סכנה אלא שאם הוא חולה אוכל מיד.
 
בכך שונה דין החולה בתשעה באב מדין החולה ביום הכיפורים. ביום הכיפורים נידרש לשקול האם יש סכנה או ספק סכנה לחולה ומתוך כך להכריע האם יתענה או לא. לגבי תשעה באב כותב הרמב"ן ש"במקום חולי לא גזרו רבנן" ודבריו הובאו להלכה בשולחן ערוך.
אמנם, הרמ"א כותב שנהגו להתענות אם אין צער גדול.
מהתיאור שבשאלה קשה לדעת עד כמה קרוב החשש להתקף בשל הצום, והאם שתיה מרובה לפני הצום ומנוחה במהלכו יכולים לסייע והאם הבן מסוגל לצום ללא שיגרם לו צער גדול ונראה לי שצריך לתת גם לו להעריך את כוחותיו.
לעתים ניתן להתחיל בצום ולהעריך את הכוחות במהלך היום. פתרון זה אינו מתאים לכל מקרה ויש להיזהר ממצב בו בשלב בו הוא חש שהצום משפיע עליו לרעה כבר לא ניתן לעצור את ההתקף.
לגבי צום בתשעה באב, נראה שאין מנוס מלומר כי כל עוד הוא בגדר בריא הוא חייב לצום ולבטא את צערו על חורבן בית מקדשנו וכדאי הוא בית אלוהינו שנצטער בשבילו אחת בשנה.
בצום י"ז בתמוז, ובשאר הצומות הקטנים הדין שונה.
הגמרא במסכת ראש השנה דנה במעמדם של ג הצומות שנקבעו על החורבן ומכריעה כי בזמן שאין ישראל תחת שלטון שמד אך עדיין אין שלום בעולם (ויתכן שהכוונה שטרם נבנה בית המקדש) קיום היום כיום צום תלוי ברצונם של ישראל. אמנם, כבר נהגו ישראל בימינו לקבוע כי עדיין עלינו לצום בימים אלו ,להתאבל בהם על חורבן המקדש ועל צערם של ישראל ולכן נקבע בשולחן ערוך כי "הכל חייבים להתענות".
השולחן ערוך מוסיף שאין לפרוץ גדר בענין זה ומסביר המגן אברהם כי השימוש בלשון זו "לפרוץ גדר" מדגיש כי מכיוון שהוכרע הדין לנהוג ביום זה איסור אסור לזלזל בו.
עם זאת, מכיוון שצומות אלו תלויים בקבלתם של ישראל, נהגו להקל בהם בכמה דברים. במקור נתקנו התעניות כדין תענית יום הכיפורים שאנו מתענים בה יממה מלאה. בתעניות אלו הצום מתחיל רק בבוקר בדומה לתעניות היחידים שמתענים על עצירת גשמים .כמו כן לא נהגו בהם להתענות בכל חמשת העינויים של יום הכיפורים ובניגוד לתשעה באב ויום הכיפורים נשים מניקות ומעוברות אינן מחויבות להשלים את הצום.
גם בדין חולה המתקשה לצום יש מקום להקל עוד יותר מאשר בתשעה באב וגם מי שיש לו מיחוש מסוים יכול להימנע מן הצום. לכן במקרה של בנך ניתן לומר כי אם הוא חושש שהצום עלול לגרום לו להתקף של מגרנה אינו חייב לצום בצומות הקטנים.
השנה, מכיוון שהתאריכים י"ז בתמוז וט' באב, זמני צום על החורבן חלים בשבת אין אנו צמים במועד והצום נדחה ליום ראשון.
במצב זה הדין קל יותר להקל בבירור בי"ז בתמוז ויש מקום להקל גם בתשעה באב בשעת הצורך.
לקראת יום הכיפורים אני ממליצה לברר את הדין שנית לפי המצב של הבן
 
מאחלת לכם בריאות איתנה כח ושלווה ושנזכה שיהיו לנו צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי לששון ולשמחה.
 
הרבנית זיוית ברלינר היא יועצת הלכה וראש גרעין רוני- מדרשה בצהלי.
 
מקורות לעיון:
זכריה א:
תלמוד בבלי ראש השנה י"ח:
תלמוד בבלי תענית י"א :
בית יוסף או"ח תקנ"ד
שולחן ערוך או"ח תק"ן א
מגן אברהם שם.
שולחן ערוך תקנ"ד סעיף ו ורמ"א שם
ערוך השולחן או"ח תקנ"ד
חיי אדם כלל קל"ג הלכות ת"ב
מובא בכה"ח תק"נ, ו, תקנד, לא
 

לא התקבלו תגובות
.

תגובת בית הלל לנעשה בעזה

אנו מבקשים לחזק את חיילנו חיילי צה"ל, על עמידתם האיתנה, הרגישה והמוסרית במטרה להגן על גבולות ארצנו.

בימים אלו עומדים חיילנו על גדר הגבול ומגנים על הישובים בעוטף עזה, לבל ייכנסו גורמים עוינים לתוך היישובים ושטח ישראל. זו מלחמת מצוה כדברי הרמב"ם הלכות מלכים (ה,א): " ואי זו היא מלחמת מצוה ... ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

ארגון "בית הלל" מבקש לחזק את חיילנו חיילי צה"ל, על עמידתם האיתנה, הרגישה והמוסרית במטרה להגן על גבולות ארצנו. החיילים פועלים ברגישות ומשתדלים שלא לפגוע בנשים וילדים חפים משפע. אנו מצטערים על אובדן החיים, הלוואי וניתן היה לנהל את חיינו עם שכננו בדרכי שלום. אנו מזועזעים מכך, שהנהגת רשע וטרור מובילה לצד מחבלים ופעילי חמאס, נשים וילדים להיות שותפים למעשים המסכנים את חייהם, מתוך מטרה צינית להגדיל ככול האפשר את מספר ההרוגים, ולפרסם בכל העולם תמונות קשות ללא כל התחשבות בחיי אדם.

אנו מתפללים שהקב"ה ישמור על חיילנו ויביא שקט ושלווה בארצנו.


לא התקבלו תגובות
.

שו"ת לקראת שבועות (הרב מאיר נהוראי)

כיצד מתכונים ביום שישי לשבת ויום טוב מחוברים? מה מותר ומה אסור בתפר שבין שבת לשבועות? ומה דין כיוון שעוני שבת ביום טוב? הרב מאיר נהוראי יו"ר בית הלל עונה על כל השאלות

 

הואיל ומדובר ביומיים כאשר תחילה שבת ולאחריה יום טוב, יש להקפיד מאד בהפרדה בין הימים, כך שכל יום עומד בפני עצמו.

 

הכנות לשבת ויום טוב 
1.    להכין היטב את שעוני השבת ולקחת בחשבון שמדובר ביומיים. 
2.    להכין מראש נרות לשבת ונרות ליום טוב. מדליקים נר נשמה. 
3.    מומלץ להכין נר גדול שדולק 48 שעות על מנת שנוכל להשתמש בו לצרכי יום טוב. 

שבת 
זו שבת רגילה ושגרתית. אולם הואיל ויום טוב חל במוצ"ש יש להקפיד על הדברים הבאים: 
סעודה שלישית – נכון להקדים את הסעודה שלישית לפני זמן מנחה קטנה (16:45) על מנת שנוכל לאכול סעודת יום טוב (שבועות ) לתיאבון. 
מותר להוציא אוכל מוכן (פשטידות , עוגות) או חלות מוכנות מהפריזר במהלך השבת על מנת שיפשירו גם שמדובר לצורך יום טוב.  

אסור להכין את הבית , לערוך שולחן , להכין סלטים וקל וחומר לחמם אוכל או להדליק נרות של יום טוב  עד צאת שבת  (20:12)

כיצד נוהגים במוצאי שבת שהוא יו"ט? 
א.    המבדיל בין קדש לקדש - נשים הנמצאות בבית ומעוניינות עם צאת השבת (20:12) לעשות מלאכה חייבות להגיד קדם לכן:  המבדיל בין קדש לקדש ורק לאחר מכן לעשות את כל המלאכות. אפשר להדליק את הנר מאוחר יותר. 
ב.    תפילת ערבית של יום טוב -  מוסיפים 'ותודיענו' ברכה המחליפה את 'אתה חוננתנו'. 
ג.    הדלקת נרות של יום טוב  - קודם מברכת על הנר וגם ברכת שהחיינו ולאחר מכן מדליקה על ידי הדלקה מנר לנר.  
ד.    יקנה"ז (קדוש והבדלה) - הואיל ויש צורך בהבדלה של שבת וכן בקדוש של יום טוב עושים 'יקנה"ז' (יין, קדוש,נר, הבדלה, זמן) כלומר: משלבים בין הבדלה וקדוש על כוס יין אחת. 
ה.    בורא מאורי האש- כל מוצאי שבת אנו מברכים ברכה זו על נר הבדלה (אבוקה).  במוצאי שבת שהוא חג נברך ברכה זו במסגרת  הקידוש ( כמפורט בסעיף הקודם) על נר דולק. לכן לא מדליקים  נר של הבדלה, אלא הברכה תיאמר על נרות יום טוב או נר נשמה המונחים בקרבת מקום או שניתן להעביר את נר  הנשמה (בזהירות ) לשולחן ולברך עליו.  
ו.    לא מברכים על בשמים. 

נהגו ישראל להיות ערים וללמוד תורה בלילה זה 

מי שהיה ער כל הלילה כיצד ינהג ביחס לברכות התורה וברכות השחר?  
1.    ברכות השחר - ניתן לומר את כל ברכות השחר מלבד שתי ברכות:  1) 'אלוקי נשמה'  2)  'המעביר שינה' (שו"ע מו,ח ס"ק כד) 
א)    נטילת ידיים וברכות  - מן הסתם לפני התפילה אדם נזקק להתפנות (שירותים) ולכן לאחר מכן ייטול ידיו ויברך על נטילת ידים  וברכת אשר יצר. 
ב)    ברכות התורה -  ישנה מחלוקת לגבי האם  מי שהיה ער כל הלילה יכול לברך ברכות התורה.  לכן, עדיף לצאת ידי חובה מאדם אחר. מי שישן בצהרים בשבת (ערב חג ) יכול לכתחילה לברך את הברכות בשבועות בבקר אעפ"י שלא ישן במהלך הלילה [ר' עקיבא איגר]. מי שלא ישן בשבת בצהרים (ערב שבועות)  וגם לא ישן במהלך כל הלילה ישמע את הברכות מהחזן. (שולחן ערוך מז,יא- יב)
ג)    סדר תפילת ותיקין  - כל מי שהיה ער כל הלילה יאמר את הברכות לעצמו  מלבד שתי הברכות  המוזכרות בסעיף א, שישמע מהחזן ויצא ידי חובה. לגבי ברכות התורה זה תלוי בתנאים המפורטים בסעיף ב'. 

כמה זמן מוגדרת שינה בלילה שמחייבת ברכות ? 
ברור לכולם, שמי שישן במיטתו זמן מסוים בלילה לאחר שהתעורר מוטלת עליו  חובה לברך את ברכות השחר כרגיל. מכאן, מי  שישן במשך זמן של  חצי שעה במהלך הלילה יכול לומר את הברכות כרגיל . 

שינויים בשעון שבת
יתכן, ויהיה פער בין הזמנים של שבת ויום טוב. לדוגמא, בשבת  נעדיף שהאור ייכבה מוקדם יותר ודוקא בשבועות האור יידלק עד שעות מאוחרות – כיצד ננהג , האם יהיה מותר לשנות את שעון שבת? 

 

כיוון השעון במהלך השבת 
1.    מותר לדחות את הכיבוי או ההדלקה בשעון שבת. כגון: אם שעת הכיבוי 23:00 ניתן להזיז את המתגים בשעון השבת כך שייכבה בשעה מאוחרת יותר כגון:24:00
2.    מותר לדחות את שעת ההדלקה דהיינו אם האור יידלק בשעה 8:00 בבקר לדחות את ההדלקה לשעה 10:00 . 
בשני המקרים מדובר בהמשכת מצב קיים ולכן הדבר מותר.
3.    אסור להקדים את פעולת הכיבוי או ההדלקה דהיינו אם האור ייכבה בשעה 24:00 אסור לכוון את השעון כך שייכבה בשעה 23:00 וכן בהדלקה אם השעון אמור להדליק בשעה 10:00 אסור לכוון שידלק בשעה 9:00 . לצורך חולה או צער גדול מותר. 

כיוון השעון ביום טוב (שבועות) 
4.    הואיל וגרמא ביום טוב מותרת הרי שניתן לכוון את שעון השבת אף במקרים המופיעים בסעיף 3. (ציץ אליעזר א,כ, פרק ה) 


לא התקבלו תגובות
.

"טוב לחיות בעד ארצנו" (הרבנית רחלי פרנקל)

חברת בית הלל הרבנית רחלי פרנקל בדברים מרגשים ליום הזכרון

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5232493,00.html 

 

"אז איך את מרגישה ביום הזיכרון?" השאלה הפתיעה אותי לגמרי. בכלל לא ברור לי שאשחק את המשחק. את תפקיד המשפחה השכולה. יום הזיכרון כמעט לא השתנה עבורי מאז הרצח. החיים השתנו, וישנם גם ימים מיוחדים – יום ההולדת, יום החטיפה והרצח, יום הקבורה, אבל יום הזיכרון כמעט לא השתנה. הוא לא נהיה יותר שלי, הוא תמיד היה שלי.

 

 

שמעתי פעם על קבוצת תמיכה של הורים ששכלו את ילדיהם באירוע רב־נפגעים. בשלב מסוים הם נשאלו מה האופק שלהם, מה הם מאחלים לעצמם עכשיו. לאחד ההורים הייתה עזות המצח לומר: המטרה שלי היא שלמשפחה שלי יהיו חיים עוד יותר טובים מאשר לפני האסון. בתוך ים הכאב בקבוצה, משאלת הלב הזו נשמעה כמעט חצופה. האמת היא שאפשר לא להבין ולתמוה, מי שמכיר את משא הגעגוע והכאב יכול להטיל ספק ולפקפק, אך השאיפה ראויה מאין כמוה!

 

 

למעשה, אנחנו יודעים שאושר אינו תוצאה של הנאה רצופה אלא של משמעות, פעילות, הכרת תודה, קשרי רעות ומשפחה. זה לא קורה לבד ולא בלי בחירה ומאמץ, אבל בהחלט ניתן לדמיין את מערך גורמי הטוב הללו נבנה ומתעצם בתהליכי האיחוי העדינים המתרקמים אחרי אסון.

 

הסוציולוגית ברנה בראון סיפרה איך במחקרה שאלה עשרות אנשים שחוו שכול מה אפשר לעשות עבורם. שוב ושוב שמעה מבני המשפחות את התשובה הבאה: כשאני רואה שאתם מוקירים את הברכה בחייכם, זה עוזר לי להחלים. כשאתם מכבדים את מה שיש לכם, אתם מכבדים את מה שאבד לנו. אנשים לא נכספים לרגעי השיא של החיים, אפילו לא לאירועים שלא יזכו לחוות עם אהובם. הם מתגעגעים עד כלות ליום קטנוֹת. לרגעים הקטנים שכמעט בזו להם.

 

פעם, אחרי ערב שעסק ב"שובו אחים", ניגש אליי אדם שלא הכרתי ושאל: "מי מכם אמר את הדבר הזה על ברכת כהנים? אני חייב להודות לו". ידעתי על מה מדובר. בראיון ברדיו עם שלושת האבות של הנערים, הם נשאלו למה הם הכי מתגעגעים. אופיר, אבא של גיל־עד, דיבר על המנהג להכניס את הילדים מתחת לטלית בברכת כהנים ועל היעדרו המוחש עד כאב של גיל־עד ברגעים הללו. האיש שלפניי לא התכוון לפן קורע הלב של הסיפור הזה, דבריו כוונו לחגיגת החיים. ניתן לו אוצר – הוא תמיד נהג לברך כך את הילדים, אבל הרגעים הללו עברו לידו, כמעט מוחמצים. עכשיו יָקְרו בעיניו מאוד, הם רגעי תודה וקסם. תמצית חיים. הדברים הללו נכונים לחיים האישיים, ונכונים לחברה כולה. האמנות היא לייקר את הטוב, ולאור המחיר לעמול ולהפוך את החיים לעוד יותר טובים.

 

יום הזיכרון שלי כמעט לא השתנה, הוא תמיד היה שלי, של כולנו, הדבר הכי קרוב לקדוּּשה שלוח שנה חילוני יכול לייצר. הוא מעולם לא נתפס כמחווה כלפי המשפחות השכולות, כמופע הוקרה ורצון טוב, ג'סטה כלפי הקורבן. זו התכנסות משותפת סביב האובדן שחווים כולנו. לא צריך לאבד, חלילה, קרוב מדרגה ראשונה כדי להרגיש שהתאריך הזה הוא חלק מלוח השנה האישי והמשפחתי בארץ.

 

אבל ימי הזיכרון שלנו מעולם לא היו פולחן מתים. זו אינה תרבות של מרטירים; תמיד נעדיף, נעריך ונחגוג את החיים על פני המוות. טוב לחיות בעד ארצנו, טוב לחיות. טוב לייקר את החיים.

 

כשאנחנו מתכנסים, בכבוד ובגעגוע, סביב השמות והפנים שהכרנו, זו לא התמכרות לכאב. לא יום אבל מקאברי, זה יום של חידוש המחויבות, של החייאת הברית. אנחנו מזכירים את אהובינו, את השמחה והחיוכים, כדי שיוסיפו לחיות בינינו. המשימה של כולנו היא שבזכותם החיים פה יהיו יותר טובים. הרעוּת שלהם היא האתגר שלנו, הערבוּת שלהם הפכה לאחריות שלנו: להטמיע את זיכרון האהבה באכפתיות, את הלהט במחלוקות של כבוד. את ההקרבה להפוך לתוספת קִרבה, ואת הזיכרון – לחיים.

 

הרבנית רחלי פרנקל היא אמו של נפתלי פרנקל ז"ל, וחברת בית הלל.


לא התקבלו תגובות
.

הרב, מותר להתגלח ביום העצמאות? (הרב שלמה הכט)

רבים נוהגים שלא להתגלח עד ל"ג בעומר, כאבל על מותם של תלמידי רבי עקיבא • אך מה קורה באירועים מיוחדים או לקראת ריאיון עבודה?

 
 
שאלה
האם ניתן להתיר גילוח בספירת העומר במצבים הבאים:
1. לכבוד שבת
2. לכבוד ר"ח ויום העצמאות
3. ראיון עבודה
4. תלמיד אוניברסיטה ביום-יום
 

תשובה

איסור הגילוח בספירת העומר הינו חלק ממנהיגי האבלות הנהוגים בספירת העומר. ההתייחסות לימי ספירת העומר כתקופת אבלות מוזכרת כבר בגמרא (יבמות ס"ב) שם מצוין כי תלמידי רבי עקיבא מתו בתקופה זו. מנהגי האבילות שונים הונהגו לאורך הדורות. בתקופת הגאונים מוזכר לראשונה איסור הנישואין,  ואיסור תספורת מוזכר אצל הראשונים. הגילוח כהרגל יומיומי לא התפתח עד העת האחרונה, ולכן דינו היה שווה לדין התספורת. אחרי שנוצר הבדל גדול בין תספורת לגילוח לאנשים רבים דנו פוסקים בהבדל זה והשלכותיו.
אסביר את עיקרי הדיון - איסור התספורת לא גורם לשינוי חד בחזות היום יומית וכך גם בחזותם של אנשים שאינם מתגלחים באופן יום יומי.כאשר אדם  רגיל להתגלח בכל יום או יומיים, ההבדל בחזות  ובהרגשה בין ימים שיש בהם איסור גילוח לימים רגילים הוא משמעותי מאד, וישנה שאלה הלכתית אם מנהג האבילות בספירת העומר מכוון לרמת אבילות כל כך ניכרת ומורגשת.  (דיון דומה מתנהל לגבי גילוח בחול המועד וגילוח בשלושת השבועות, והשיקולים דומים).
1. לכבוד שבת - יש שיטה המתירה גילוח לכבוד שבת, מכיוון שכבוד השבת מחייב יותר מאשר מנהג האבלות של ספירת העומר. אף על פי שברור שהאבלות לא נפסקת, היא גם לא תוקנה למצב שבו אדם מתגלח בכל יום ובלי זה הוא נראה לא מכובד בשבת. נראה שלגבי אנשים הרגילים להתגלח לעיתים מזומנות, ובשכונה ומשפחה שבהן לא ייראה הדבר כפריצת גדר, יש להתיר.
2. לכבוד ר"ח  ויום העצמאות – יש הבדל בין השניים, לכבוד ר"ח לא נהגו להתגלח, מכיוון שאיננו מציינים אותו בצורה משמעותית. לכבוד יום העצמאות מצווה להתגלח. (כן מבואר בדברי פוסקים רבים בני זמנינו - הראשל"צ הרב יצחק ניסים, והרב שלמה גורן, הרב חיים דרוקמן, והרב אליעזר מלמד, ועוד רבים רבים, ואף חלקם קבעו את הדבר כחובה).  
3. לראיון עבודה יש להתיר להתגלח, וכך פסק גם הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה ( אג"מ או"ח ד קב - היתר גילוח במקום הפסד). עם זאת, במציאות ימינו בא"י יש לשים לב ולהחליט לגופו של ראיון. יש ראיונות עבודה שלהם ייתכן שעדיף לא להתגלח, ומי שיתגלח מראה את עצמו כאילו הוא מזלזל במנהגי האבלות, וייתכנו מצבים שדווקא הגילוח יפגע בו. הדבר תלוי בענף המקצועי, בחברה ובהרגלים הקבועים.
4. תלמיד אוניברסיטה ביום יום -   על פניו אין  שום סיבה שסטודנט באוניברסיטה יתגלח. כמובן שאם יש נסיבות מיוחדות של צער או הפסד צריך לדון בנפרד כפי שכתבתי בסעיפים הקודמים.
הרב שלמה הכט הוא חבר הנהלת בית הלל

לא התקבלו תגובות
.

על הניסים ליום העצמאות (רבני בית הלל)

מתוך התבוננות של אמת ותודה ומחוייבות להלכה ולמסורת התפילה, בית הלל מציע נוסח בן שבעים מילים לתפילת "על הניסים" השואפת לתאר באמת ובאמונה את הפלא הגדול של יום העצמאות ותקומת העם היהודי ומדינתו.

לרגל שנת השבעים למדינת ישראל ארגון "בית הלל" קוראים לציבור להביט במציאות הארצית הנפרסת לפנינו.

הטוב והברכה של חיינו במדינת ישראל מחייבים אותנו להביט נכוחה במציאות ולעלות על פינו את מה שעינינו רואות.
מציאות פלאית זאת של תקומת העם היהודי בארצו מתוך תשועה גדולה והצלה מיד הקמים עלינו, אין לה אח ורע בהיסטוריית אומות העולם והיא המובילה אותנו לאמונה ולמחוייבות להרים עינינו כלפי השמיים ולהודות לקב"ה על הטוב והחסד שנעשה עימנו.

כפי שלימדו אותנו חז"ל בחנוכה ובפורים, עיקרה של תפילת התודה צריכה להיאמר לצד ההלל בתפילת העמידה, ביום אותו תיקנו מייסדיה של מדינת ישראל .

מתוך התבוננות של אמת ותודה ומחוייבות להלכה ולמסורת התפילה, בית הלל מציע נוסח בן שבעים מילים לתפילת "על הניסים" השואפת לתאר באמת ובאמונה את הפלא הגדול של יום העצמאות ותקומת העם היהודי ומדינתו.

בית הלל מציעים לציבור לאמץ את נוסח "על הניסים" הן בקרב בית הכנסת והן בקרב כל משפחה ומשפחה. אנו ממליצים לקרוא אותו בעת התפילה ביחיד ובציבור, ולא פחות מכך בברכת המזון של סעודת יום העצמאות.

בכך נמשיך את תחושת התודה והלל אל תוך החגיגה הברוכה ברחבי מדינת ישראל. כל איש ומשפחה לפי דרכה ומנהגה.

 

. |לצפייה בנוסח בקובץ PDF לחץ כאן|

 

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

הרבנית, למה הסבל בשואה היה כל כך גדול? (הרבנית אוריה מבורך)

רבות נאמר על השאלה איפה היה הקב"ה בשואה, אך מה עם ה"איך"? איך התרחשה שואה כל כך קשה? • הרבנית אוריה מבורך משיבה

שלום רב. הייתי רוצה לגעת בשאלה שמטרידה אותי כבר זמן רב ונוגעת בנושא השואה הנוראה שעברה על העם היהודי. ראשית, אציין שכבר קראתי מספר תשובות לשאלות קודמות שנשאלו בקשר לנושא זה, אך אף אחת מהן לא הניחה את דעתי.
אף שחלק מהתשובות עשויות להישמע אפשריות (אני לא ממש רוצה לומר הגיוניות), הן יותר מתאימות למצב שבו מסתכלים על שאלה זו בצורה טכנית, יבשה, משום שנוגעות יותר לשאלת ה"למה" ולא לשאלת ה"איך". 
ייתכן שהשואה התרחשה בעקבות אחוזי ההתבוללות שעלו בקצב גדול והתקרבו אף למאה אחוזים, ושבעקבות השואה קמה מדינת ישראל ובעקבות דברים רעים באים לאחר מכן הדברים הטובים, אך האם היינו יכולים לומר זאת בפני אדם שעבר את הזוועות? אני ממש לא בטוח, משום שאין הן מניחות את הדעת. זאת משום שכאמור הן נוגעות יותר ל"למה" ולא ל"איך".
 
אני רוצה לגעת ב"איך", כלומר, לא רק למה קרתה השואה (גם כמובן) אלא בעיקר למה היא קרתה כפי שקרתה? למה בסבל רב בעוצמות כה אדירות ובזוועתיות בלתי נתפסת? למה ברמת סבל שכזו?
 
 

תשובה

אתה שואל שאלה חזקה מאוד. הרשה לי להזמין אותך לתרגיל מחשבה קצר: דמיין לעצמך שאתה שואל את השאלה הזו, ומקבל תשובה שמניחה את דעתך ואתה מרוצה ומרגיש שנגולה אבן מלבך: "סופסוף הבנתי! הבנתי מדוע השואה התרחשה בעוצמות כה אדירות, מדוע היה הכרח בכל כך הרבה סבל!". ואכן, ברמה האישית זוהי חוויה חיובית. מרגיע לחשוב שיש לנו תשובה אמיתית לשאלה שמייסרת אותנו. אבל כשמדובר בנושא כמו השואה הבעיה מתעוררת לדעתי  ברמה המוסרית והדתית ישנן התרחשויות שבהן הסבל הוא קיצוני ובלתי נתפס עד כדי כך שאין דרך להכיל את משמעותם בשכלנו.להבין אירועים מסוג זה פירושו לסגור אותם בתוך משבצת ובכך לא לתת מקום לממד הקטסטרופלי שהן נושאים בחובם. כאשר אנחנו "מבינים" קטסטרופה בסדר גודל כל כך קיצוני, אנחנו למעשה מקטינים אותה ומבטלים אותה. 
האם קורה לך שאנשים בסביבתך התנהגו כאילו הם מבינים אותך אבל הרגשת מועקה גדולה כי אתה יודע שהם רחוקים מאד מהבנה ? זוהי דוגמא פשוטה לאופן שבו "הבנה" של משהו עלולה דווקא להחמיץ אותו. אבל למעשה, בנושא כמו השואה לא רק ההבנה השגויה היא הבעיה אלא אף "ההבנה הנכונה". אנסה להסביר: תורת התארים השליליים של הרמב"ם למשל ( מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק נ"ח )  שוללת את האפשרות לתאר את הקב"ה בשמות תואר, גם אם אלו תארים נכונים וטובים, מאחר וכל נסיון לתאר את הקב"ה, שהוא אינסופי, למעשה מקטין ומצמצם אותו. לדעתי, להבדיל, עלינו להתייחס אל השואה באותה מטבע. הממדים הבלתי נתפסים של השואה, על הסבל והאכזריות שבהם, הם אינסופיים,  וכל יומרה להסביר אותם מצמצמת אותם.  
בדבריך אתה עושה דבר מדוייק ונכון מאוד: אתה מזכיר את ניצול השואה, מעמיד מולו את כל התשובות שקיבלת עד היום, וטוען שבנוכחותו התשובות הללו לא מניחות את הדעת. אתה כמובן צודק. אני חושבת שהחובה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו כלפי ניצולי השואה היא לא להבין. להיפך, עלינו לדעת שאנחנו לא מבינים מה באמת עבר עליהם, איך עבר עליהם, ובוודאי שלא מבינים מדוע. יחד עם זאת, אנחנו מעוניינים לשמוע, לחבק, ובעיקר לכאוב ולשתוק. רק רק בהעדר תשובה אנו נותנים מקום לשואה, לקורבנותיה, ולמי ששרדו אותה.  
הרבנית אוריה מבורך היא יועצת הלכה ומלמדת יהדות במסגרות שונות. מקימת מכון אפרכסת להתמודדות החברה הדתית עם אתגרי הפוסטמודרניזם. 

לא התקבלו תגובות
.

יום השואה: חובתו של הדור השני וגעגועים לאמא ואבא (הרב מאיר נהוראי)

כבן יתום מהוריו, מרגיש הרב מאיר נהוראי מחויבות גדולה יותר להמשיך ולספר את הסיפור, להשלים את החסר ולהחדיר תודעה של שליחות לבני הדור השלישי

בן זקונים הייתי לאמא ניצולת שואה - 'אוד מוצל מאש'. בילדותי לא הכרתי מהו סבא ולא ידעתי על מציאותה של סבתא. לא ידעתי את שורשיה של אמא, אך ידעתי שעברה מסע ייסורים נוראי.

 

האווירה בבית הייתה, שלא שואלים היכן סבא? והיכן סבתא? לא שאלנו את אמא כמה אחים ואחיות היו בבית? אמא שלנו כימי בריאת העולם, היא חווה, 'אם כל חי', הספור המשפחתי מתחיל ממנה וכל מה שקדם אינו חשוב. לא שואלים ולא דורשים לא חוקרים ולא מבררים. שערי המידע נעולים.

ההרגשה בבית הייתה מוזרה. כבן זקונים שחי לבדו בבית הוריו, רגיל הייתי לרגעים של דממה בבית, שכתליו, מן הסתם, ספגו דמעות רבות. גם ההתנהלות השגרתית הייתה שונה. הרגלי אכילה אחרים. אמא הייתה עומדת לידי ודורשת שאסיים את כל האוכל , אסור היה להשאיר מאומה בצלחת. הצריכה הביתית הייתה בדיוק כפי הצריך ולא יותר, שמא נזרוק אוכל.

לא תמיד מרגישים בנוח להזמין את החברים שגדלו בבית ארץ ישראלי טיפוסי צברי. דאגותיה של אמא היו מעל ומעבר למקובל. היה עלי לתת דין וחשבון מאין באתי ולאן אני הולך. אסור היה לחזור מאוחר הביתה. אולם תמיד הבנתי, שמקורם של הדאגות הם מאותה תקופה ומצאתי את עצמי יושב ומהרהר, מה קרה שם? אבל מיד המחשבות בטלות, ההרהורים מופסקים, יש דברים שהשתיקה יפה להם. מילד סקרן ושואל התרגלתי להיות הבן שאינו יודע לשאול.

ככל שעוברות השנים אנחנו, בני דור השני, יודעים יותר, חשופים יותר, ואט אט אנו מגלים שיש סבא ויש סבתא, אפילו שמותיהם ידועים. אנו חושפים משפחה גדולה וענפה ונורמטיבית, שאימא ואבא שלנו גדלו בתוכה, אבל עדין ההעלם גדול מהגלוי וההסתר רב מהנגלה. ככל שחולפות השנים, הגעגועים מתעצמים, מחפשים אנו את דמויותיהם של סבא וסבתא, מבקשים אנו לחשוף שורשים ולצייר בלבנו את דמות דיוקנם.

בעשור האחרון לחייה של אמא ז"ל לאחר שעברה אירוע מוחי מורכב ושכבה על ערש דווי, היא קמה ממיטת חוליה וקיבלנו שתי מתנות. קיבלנו את אמא וקיבלנו את הסיפור האישי, בעדות אמיצה שהחליטה לתת.

 

סיפור שהחל ממשפחה דתית חסידית, שגרה בכפר קטן בקוז'מינק. אבא מנחם מנדל, ואמא שרה הינדה. והילדים שמואל מרדכי, האח הבכור, עם אשתו ותינוק על ברכיו, לאה'לה, שושנה רויזה (אמא), צירה, הערש לייב. כפר שקט שניחוח יהודי עולה מתוכו. שטיבלאך, בתי מדרש, ניגונים וניחוח של תבשילי שבת. יושבים יחדיו ושרים שירי שבת, ולומדים תורה.

כאשר הצורר הנאצי החליט להוציא לפועל את ההשמדה נחרבו מחוזות שלמים של יהדות וכך גם אותו כפר קטן בקוז'מינאק. משם החל מסע ייסורים נוראי. המשפחה הועברה לגטו לודג'. שם הופרדה אמא מאביה ואחיה ואחותה. משם הגיעה אמא יחד עם אמה, סבתא שרה הינדה, והערש לייב, בן הזקונים המתוק, לאושוויץ. וגם שם נקטע הקשר.

שם נשפך דמם של סבתא שלי ודוד קטן וצעיר לימים - ה' יקום דמם. ומשם בודדה וגלמודה הובלה אמא לסטוטוף למצעד המות. הליכה ממושכת בשלג הקר, הדם קופא, והלב נשבר, ואני מדמיין את מחשבותיה בעת הצעידה, על אביה תלמיד חכם, על אמה המסורה, ועל אחיותיה ואחיה. שם צעדה ונפלה, ובמצעד אוחזת בידה אישה חזקה, זיסל, בת דודתה, שלא ויתרה לה. צועדות יד ביד בצעדה נוראית ומלמלות את הפסוק: 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי'. לאחר ששרדה את המסע, עברה אמא תלאות רבות, עד שחזתה בעיניה את ארץ הקודש. עיכובים בקפריסין רצוא ושוב, עד ההגעה אל המנוחה והנחלה. סיפור תמציתי ונורא זה, שמכיל בתוכו ייסורי תופת, נצרה אמא בליבה במשך שנים רבות.

ככל שחולפות השנים קשה להבין מאין היו לבני אותו הדור כוחות להקים בית חדש, משפחה חדשה. טראומה כזו הייתה יכולה להעסיק אלפי פסיכולוגים ואותם אנשים בחרו בשתיקה, בדממה. הדור ששרד את השואה, בכה את בכיו מאחורי הפרגוד, לבל יראו את דמעותיו. אני גדלתי בצילם של ניצולי שואה, שבחרו לשתוק ולא לדבר.

השיח על השואה עלול היה להציף שאלות כבדות משקל. שמא הדיון היה מערער את אמונתם של ילדיהם, שלא זכו להכיר את סבא וסבתא. אותם אנשי שם היו חדורי שליחות, לבנות משפחה בארץ, לאפשר לילדים תנאים טבעיים ונוחים, לגדול בארץ ישראל מתוך רוח דתית אמונית וציונית. לימים התבגרנו והתחתנו , הקמנו משפחות. חלק גדול מאיתנו, בני הדור השני, הופכים במהלך השנים לסבא וסבתא ופתאום מגלים שקיבלו תפקיד שלא ידעו את מהותו. למי מאיתנו היה סבא וסבתא? מי ידע על קיומם של סבא וסבתא?

 

ישנם ימים שחושב אני, כיצד היו נראים חיי, עם עצה טובה של סבא וסבתא? איזה אופי של קשר היה יכול להיות בינינו? האם היינו משחקים ברחובות ירושלים או שמא היינו ממשיכים בקהילת קוז'מיניק, כאשר שפת היידיש שגורה בפינו? אנו, מן הסתם, נשאל שאלות שלעולם לא תהיינה פתורות, כל מה שניתן לחלום הוא, שלעתיד לבוא אזכה להכיר את נשמותיהן של סבא מנחם מנדל, וסבתא שרה הינדה, את הדוד שמואל מרדכי, ואת הדודה לאה ודודה צירה והדוד הצעיר הארש לייב. נוכל לספר להם, שמאז שנקטעו חייהם עברו שנים ואחת מבנות הבית, אחותם, שושנה רויזה, אחת ויחידה שרדה את השואה. זו אמא ז"ל, אהובה ויקרה, שלימים התחתנה והקימה משפחה בת ארבעה ילדים וזכתה לנכדים ונינים רבים. כשנהיה שם למעלה, נפתח את מסכת סנהדרין ונלמד בחברותא את המשנה המדהימה האומרת:

"שאדם שרוצח אינו הורג רק את האדם, אלא 'דם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם', שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר (בראשית ד') 'דמי אחיך צועקים'. אינו אומר דם אחיך, אלא דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו. לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא".

רק הדור שלנו יכול להבין מה המשמעות של נפש אחת, של אדם אחד. כמה חיים יכולים לצאת מנפש אחת ששרדה את השואה. כמה מתעצם הכאב, כשחושבים אנו על דמם של שישה מליון ועל דמי זרעם שזועקים באדמת הנכר. איזו אימפריה אנושית היינו יכולים להיות, משפחות לרוב, של בנים ונכדים ונינים. אולם אדריכל העולם, הקדוש ברוך הוא, הנהיג את העולם אחרת וגזר דין קשה וכואב. זכיתי להיות בן של אמא, שקיבלה את דינו של הקב"ה בהכנעה ובכפיפות קומה. אנו ממשיכים בדרכה ומצדיקים עלינו אנו את הדין בכל רגע ובכל שעה, גם כשאנו לא מבינים וגם כשאנו לא יודעים את מהלכיו.

כבן יתום מהוריו, אני מרגיש מחויבות גדולה יותר להמשיך ולספר את הסיפור, להשלים את החסר ולהחדיר תודעה של שליחות לבני הדור השלישי. הנכדים בשלים יותר והם שואלים. הם חכמים, הם יודעים לשאול. כל אחד מאיתנו נושא מטען מהבית, אבל כיום, כשהתבגרתי וכאב לילדים, אומר אני לכם ניצולי השואה - אתם גיבורים, אתן גיבורות, איך הצלחתם לשרוד, איך הצלחתם להשתקם, ללא רגע אחד של מנוחה, אפילו כשכבר הצלחתם לשוב לארץ ישראל, מצאתם את עצמכם נלחמים במלחמת השחרור.

אנו, בני הדור השני, מצדיעים לכם ומודים להקב"ה שנתן לנו כאלו הורים ואת הזכות הגדולה לבנות איתכם את העולם מחדש. היום אני מרגיש את עוצמת הזכות להיות שותף לבניית העולם, לשקם את המשפחה, שכולה נספתה בשואה. היום אני מבין, שכל מה שהרגשנו בבית הוא כאין וכאפס, ואינו מאוזן ביחס לסבל שסבלתם בצעירותכם. אפשרתם לנו חיים נורמאליים לחלוטין, ביחס לאסון שפקד אתכם.

כיום, לאחר שהופסקה השתיקה והעדויות על השואה הנוראית ממשיכות להגיע עד ימינו, אנו, בני הדור השני, מבינים שמוטל עלינו תפקיד לאומי ויהודי, להמשיך ולספר את הזוועות, את רצח ההמונים.

כיום, כשמדינת ישראל נמצאת בפריחה מחד, ומאידך, גלי האנטישמיות הולכים ומתגברים, אין לנו ברירה, אלא להמשיך את הסיפור הנוראי של השואה, למען יידעו הדורות הבאים.

זה סיפור מצרים של הדור שלנו למען יידעו הדורות הבאים. לא נשכח לעולם!

הכותב הוא יו"ר ארגון רבני ורבניות בית הלל ורב משואות יצחק

 


לא התקבלו תגובות
.

ומה יהא על חולי הצליאק והעובדים זרים בפסח? מדריך הלכתי מיוחד (הרב מאיר נהוראי)

לצד הלכות הפסח המסורתיות בחר הרב מאיר נהוראי להתייחס באתר כיפה גם לסוגיות מעט יותר חדשות שגם אליהן יש צורך לתת את הדעת לקראת חג החירות. כולל החשיבות במנוחת הצהריים

הלכות רבות סובבות את ההכנות לקראת חג הפסח, החל מניקיון הבית, דרך כשרות על מוצרי הניקיון והאיפור, וכלה בהכשרת המטבח, אבל יש עוד מספר דברים שצריך לשים אליהם לב:

חולי צליאק 

ישנם רבים רגישים לגלוטן אשר אובחן אצלם צליאק, ואסור להם ע"פ הוראת רופא לאכול כל דבר המכיל גלוטן, כאשר לדברי הרופאים אפילו כמות קטנה של גלוטן עלולה לגרום סיבוך שיש בו סכנת נפשות.

 

אנשים אלו מוגדרים כחולים שיש בו סכנה, ואסור להם לאכול מצה שיש בה גלוטן.  לכן חולים אלו אסור להם לאכול מצה בפסח ופטורים מהמצוה. כחלופה למצה העשויה מקמח חיטה, החל לפני כעשרים שנה רב מלונדון  לייצר מצות משיבולת שועל (Avena), המיועדות לחולי צליאק. את שיבולת השועל גידלו באנגליה, בהשגחת בית הדין במנצ'סטר טחנו את גרגיריו, וחלק מהקמח מיובא לארץ לצורך אפיית מצות.

היתרון בשיבולת שועל שכמות הגלוטן קטנה מאד. אמנם מסורת ישראל שאופים מצות מחיטה בכל זאת רוב הפוסקים הסכימו ששיבולת שועל המזוהה היום היא אותה שיבולת שועל שהמשנה קבעה שהיא אחת מחמשת מיני דגן. לכן אפשר  לאפות ממנה מצה ולצאת ידי חובה בליל הסדר. חולי הצליאק יוכלו רק אתת השיעור הנצרך בליל הסדר ולא יותר מכך . ההיתר למצות אלו כמצות מצוה מוגבל ומצומצם אך ורק לחולי צליאק. 

עובדים זרים בפסח

במהלך השנים האחרונות מתרבים עובדים זרים במקומותינו ומן הראוי להקדיש מחשבה ולתת את ההדרכות הרלוונטיות. אין כל סיבה שלא נאפשר לגוי לנהוג עד כמה שאפשר לפי הרגליו ובוודאי שאין צורך להעמיס עליו את כשרויות חג הפסח.

יש הטועים וחושבים שבפסח אסור לנו לראות חמץ כלשון הפסוק: 'לא יראה לך חמץ בכל גבולך' אולם ההנחה הזו אינה נכונה. לדעת כולם מותר לי לראות חמץ השייך לגוי ונמצא ברשותו של הגוי (כגון: כניסה לביתם של גויים בעת שאוכלים ארוחה שיש בה חמץ).

א.    עובד זר הגר בחדר שלו בבית יהודי – במקרה זה הגוי שוכר את החדר (או שזה מגולם כחלק מתנאי עבודתו) ואם הוא קנה חמץ ואוכל בחדרו אין בכך בעיה. לכן אעפ"י שקבל כסף מהיהודי או שקנה בצרכניה וחייב את חשבון המעסיק (היהודי) לפני פסח החמץ הוא בבעלות הגוי ומותר לו לאכול את החמץ בביתו של היהודי בחדר המיועד לו. לכן, כל חמץ שקנה הגוי במכולת יאחסן בחדר מגוריו הפרטי ולא בשטחי הבית האחרים לרבות מקרר. הסיבה להיתר היא משום שבסיטואציה זו אין כל זיקה ממונית ליהודי בחמץ של הגוי. למעשה כדאי לא לאפשר לגוי לאכול את החמץ אפילו בחדרו הפרטי במיוחד אם בחולים מבוגרים שאין ביכולתם להשגיח ולשים לב ולכן שיימנע מאכילת חמץ ויאכל מיני קטניות. 

ב.    עובד זר שאוכל חמץ בשדה או מטע (בבעלות יהודי) – מותר לגוי לאכול את החמץ שלו במקום עבודתו, כגון במטע או בשדה (שבבעלותנו). שטחים אלו הם פתוחים ובדרך כלל הוא נמצא שם לבדו. כמובן שלא נכון להרחיב את ההיתר למקומות עבודה סגורים כמו מפעל או משרדים, מחשש לפגיעה רגשית ואף מטעויות היכולות להיגרם כתוצאה מנוכחות חמץ במקומות שיש בהם יהודים. 

ג.    עובד זר בבית יהודי ואין לו חדר משלו – במקרה זה אסור לאפשר אכילת חמץ במרחב הכללי שבו חי המטופל. אסור חלילה שיתרחשו טעויות ויתערב חמץ באוכל כשר.

ד.    אין כל איסור לתת לעובד זר כסף על מנת שיקנה אוכל חמץ עבור עצמו. 

וכעת להלכות "הרגילות"

יום ששי בבוקר (י"ד ניסן)

תענית בכורות - בערב פסח צריכים הבכורים להתענות זכר לנס ההצלה של בכורות ישראל ממכת הבכורות במצרים. אם הבכור קטן האב מחויב להתענות במקומו. המנהג להקל בתענית זו, ולהשתתף בסעודת מצווה. לכן, המנהג בקהילות ישראל שאחד מסיים מסכת וכולם שומעים את הסיום וסועדים סעודת מצווה ואחר כך פטורים מלצום. בכור שקם השכם בבקר שיימנע משתייה שכן הוא חייב בצום עד שמיעת הסיום. 

 

אחר אכילת חמץ - יש לשטוף היטב את כלי החמץ ולהצניעם, צריך להקפיד שלא יימצאו חתיכות חמץ בפח האשפה הביתי. חמץ גמור יש לקחת למקומות השריפה ולא לפחים הציבוריים. בכל אופן בדיעבד אם זרקו חמץ גמור מחוץ לבית אין לחשוש, שכן משמעות הזריקה לפח היא הרצון להפקיר וכמובן הרשות המקומית אינה מעוניינת לזכות בכך רגע לפני איסור חמץ. לכן המשמעות היא שחמץ בפחים הוא בגדר הפקר שאין בו איסור בפסח. לנוחיותכם סוף זמן אכילת חמץ.

ביעור חמץ - יש לשרוף את החמץ ולבטלו פעם נוספת, (לא לשכוח את הלחם מבדיקת חמץ), שטיפת הפה, והחלפת מברשות שיניים.

איסור מלאכה - בזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל עולים לירושלים להקריב קרבן פסח ולא היו עושים מלאכה. בזמן הזה אעפ"י שאין לנו מזבח, ואין אנו מקריבים קרבן הפסח, עדיין עומד האיסור במקומו, ולכן אין לעשות מלאכה מחצות היום (12:40 בצהרים לערך) באופן כללי איסורי המלאכה זהים לאיסורי המלאכה בחול המועד ולכן מותר לעשות מלאכה לצורך המועד או דבר האבד. גם מלאכות אומן בבית אסורות כגון: תפירת בגד חדש.

גילוח ותספורת - יש להסתפר ולהתגלח עד חצות היום (12:40). 

תפילת מנחה - בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקדימים את הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים כדי להקריב אחריו את קרבן הפסח, נהגו ישראל להקדים בערב פסח להתפלל מנחה גדולה ולומר את סדר קרבן הפסח כפי שמודפס בחלק מהמחזורים.

אכילת מצה בערב פסח

מצאנו מספר חילוקים ביחס לאכילת מצה בערב פסח:
1.    אסור לאכול מצה רגילה וכשרה בערב פסח. (יש הנוהגים איסור מראש חודש). איסור זה כולל אכילת עוגות שאפו אותם מקמח מצה או עוגות מצה לסוגיהן השונים. 

2.    מותר לאכול מצה מטוגנת או מצה מבושלת ולכן ניתן לאכול "כופתאות" (קניידלעך), "קציצות" או "שניצל" מקמח מצה. ישנן מסורות משפחתיות שלא לאכול קמח מצה כלל בערב פסח. למעשה, מותר לפי המפורט בסעיף זה. בכל מקרה אין לאכול מאכלים אלו לאחר תחילת שעה עשירית (בערך 16:00) כדי שנאכל מצה לתיאבון.

3.    אחר שעה עשירית (משעה 16:00 לערך)  מותר לאכול רק פירות או ירקות או עוגות מקמח תפו"א. 

4.    כל הנידון בסעיפים דלעיל חל על ילדים שמבינים בסיפור יציאת מצרים (ילד מגיל 4).
 
מנוחת צהרים – חובה כולל כולם. חשוב לדאוג שכל בני הבית (כולל הנשים) ינוחו בצהרים. טרחנו ועמלנו כל כך קשה לפני פסח ואסור להגיע למצב שברגע השיא, כשבני הבית יושבים סביב שולחן הסדר תהיה תרדמה משפחתית. אפילו אם ברגע האחרון נזכרנו בתבשילים שעדיין לא עשינו, עדיף לוותר עליהם למען שמירת הערנות בליל הסדר.

בדרך כלל אנו נוטים להגדיר כל ערב חג כערב שבת. אנו צריכים לזכור שערב פסח הוא חג בעצמו משעות הצהרים. לכן, לדוגמא: כל עבודות הגינה וכיו"ב טוב שייעשו מבעוד מועד ולפחות לפני הצהרים. במיוחד יש להימנע מרעש שעלול להפריע למנוחת הילדים והמבוגרים שמבקשים לנוח, כדי לזכות בלילה משמעותי.

דגשים לליל הסדר שחל בשבת:

1.    להכין את הכל מבעוד יום. חרוסת יש בה טחינה ולישה, מי מלח – מעבד. אם שכחו לפני שבת ניתן לעשות חלק מהדברים לעשות בשינוי או לבקש מהשכנים. 

2.    הדלקת נרות – נשים מברכות על הנרות שתי ברכות 'להדליק נר של שבת ושל יום טוב' וברכת שהחיינו. 'ברכת שהחיינו' הנאמרת על הנרות או בקדוש גם על שאר מצוות הלילה (מצה, מרור וכו') 

3.    תפילת ערבית – מתחילים מזמור שיר, תפילת יו"ט מזכירים של שבת, ויכולו, לא אומרים מעין שבע.  נכון להגיד שלום עליכם לפני תחילת ליל הסדר. 


לא התקבלו תגובות
.

?מותר להרים ארנק שאבד בשבת (הרב יוסף סלוטניק)

אדם דתי מצא ארנק באמצע שבת • האם מותר לו להרים אותו למרות שמדובר במוקצה? • מה יותר חשוב – שבת או ´ואהבת לרעך כמוך´? הרב סלוטניק משיב

מוזמנים להיכנס לאתר "ישראל היום" ולעיין בפינתם החדשה של רבניות ורבני בית הלל!

http://www.israelhayom.co.il/article/541413

 
שאלה
שלום כבוד הרב
לפני זמן מה חזרתי מבית הכנסת בשבת ועל המדרכה גיליתי ארנק.
 
בארנק היו תעודות,כרטיסי אשראי וכסף.
התלבטתי מה לעשות בעניין,ידעתי שאם אשאיר את הארנק  על המדרכה מישהו עלול למצא אותו ולעשות בו שימוש לרעה.
 
לא היה שם מקום שניתן להזיז אותו אליו ולהחביא עד צאת השבת.
החלטתי להכניס את הארנק אל תוך שקית ניילון שהיתה אתי, לקחתי אלי הביתה ובמוצאי שבת פעלתי להחזירו אל בעליו. 
אמנם השאלה היא בדיעבד,ואני חושב כעת מה הייתי אמור לעשות?
האם לקחת את הארנק מטעם "ואהבת לרעך כמוך" או להשאירו כדי שלא לטלטל מוקצה.
אשמח לתשובת הרב.
 
תשובה
ראשית כל יישר כח על הרצון לסייע לאחר ולנסות כמיטב יכולתך לדאוג לרווחתו. אמנם שורש החיוב קשור למצוות ואהבת לרעך כמוך, אך יש בעניין זו מצווה ספציפית יותר והיא מצוות השבת אבידה שאף היא אחת מתרי"ג מצוות, ואף הוזהרנו באיסור לאו שלא נתעלם מהאבידה אלא נטרח להשיב אותה לבעליה. על כן, שאלתך מאוד יפה ומביעה את הדילמה ההלכתית מה קורה כאשר יש התנגשות בין שתי מצוות. במקרה שלנו, חובת שמירת השבת לחובת השבת האבידה.
אפתח בהמלצה כיצד לנהוג בעתיד במקרים דומים. הלכות מוקצה אינן אוסרות לחלוטין את הזזת החפץ המוקצה, אלא נאסר רק הזזת החפץ בצורה רגילה. השולחן ערוך (אורח חיים שיא, ח) פוסק שהזזת מוקצה עם הרגל או עם הגוף, המהווה שינוי מצורת ההזזה הרגילה, מותרת למניעת הפסד. על כן אם אפשר להזיז את הארנק למקום מבטחים עם הרגל ובמוצאי שבת נשיב את האבידה לבעליה זה הטוב ביותר שכן נצליח לשמור הן על הלכות שבת והן על הלכות השבת אבידה.
אך אם ההתנגשות היא אכן חזיתית ועלינו לבחור מה לשמור הסוגיה קצת יותר מורכבת. המשנה במסכת בבא מציעא (ב, י) דנה בהתנגשות בין מצוות השבת אבידה לאיסור על כהן להיכנס לבית הקברות. המשנה קובעת שאסור לכהן להטמא, וכך ביאר הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה יא, יח) את הדברים:
"כהן שראה האבדה בבית הקברות אינו מטמא להחזירה שבעת שמקיים מצות עשה של השב אבדה מבטל עשה של קדושים יהיו ועובר על לא תעשה של לא יטמא בעל בעמיו ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה".
אם נדקדק בדברי הרמב"ם נראה שהסיבה היא בגלל שאיסור הכהן להיטמא חמור יותר מהחובה להשיב את האבידה. אך שומה עלינו לשאול שוב את השאלה, מה קורה כשההתנגשות היא בין איסור מוקצה שהוא איסור דרבנן, לבין חובת השבת האבידה שהיא מצווה מהתורה. 
אמנם בהקשרים אחרים מצאנו שלא עוברים אפילו איסור דרבנן, כדי לקיים מצווה. כך למשל בהלכות שופר פסק שולחן ערוך (אורח חיים תקפו, כא):
שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב אפילו בדבר שיש בו משום שבות. כיצד, היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו.
בהקשר הספציפי של איסור מוקצה יש דיון נוסף האם מעמדו קלוש אף יותר משאר דיני דרבנן. המרדכי פסק שמוקצה נדחה מפני מצוות עשה מהתורה, ונראה שלאור כך מתלבט רבי ישראל הכהן מראדין (בעל המשנה ברורה) בחיבורו ביאור הלכה (רסו, יג) האם השבת אבידה דוחה את דיני מוקצה. אמנם הביאור הלכה לא הכריע אך בפועל אחרונים, רבים כולל רבי שלמה זלמן אוירבך (שמירת שבת כהלכתה פרק כ הערה כט), הכריעו שאיסור מוקצה גובר ואסור להרים אבידה שהיא מוקצה גם על מנת להשיבה לבעליה.
לסיכום,
לכתחילה ראוי להזיז את המוקצה למקום חסוי באמצעות הרגל או שינוי מהותי אחר, במידה והדבר אינו אפשרי אין לעבור על איסור מוקצה על מנת לקיים את מצוות "השבת אבידה". 
כל טוב
 
הרב ד"ר יוסף סלוטניק הוא רב מרבני בית הלל וישיבת מעלה גלבוע.
 

לא התקבלו תגובות
.

מותר לברך ברכת האילנות באמצעות סרטון? (הרבנית רחלי שפרכר)

בחודש ניסן נוהגים לברך ברכה מיוחדת על האילנות, אך מה קורה אם מדובר באדם מבוגר שאינו יכול לצאת מביתו? • הרבנית שפרכר צוללת לעומקה של הסוגיה

מוזמנים להיכנס לאתר "ישראל היום" ולעיין בפינתם החדשה של רבניות ורבני בית הלל!
 http://www.israelhayom.co.il/article/544059 
 
 
שאלה:
ידוע לי שההלכה אומרת ש"היוצא בימי ניסן", אך האם היציאה מהבית הינה חובה. האם אדם מבוגר מחוייב לצאת לשדה כדי לומר ברכת האילנות, או שמא ניתן לצלם בפלאפון פריחה של העצים בניסן ולשלוח לאדם מבוגר שאינו יכול לצאת מביתו? 
 
תשובה:
ברכת האילנות מתוארת בגמרא בברכות: "אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, (זה היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים) אומר: 'ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם"
 
שאלתך מבררת את האפשרות לכבד אדם המוגבל לביתו מחמת גילו או מצבו הבריאותי והוא מצטער מהפסד מצוות ברכת האילנות, שיתכן והיה רגיל בה מדי שנה. הרשה לי להתפעל מתשומת הלב והרגישות.
הלכתית, עלינו לברר האם לשון 'יציאה' שנקטה הגמרא, הכרחית ואם יוּתר לברך מהבית, על ראיית איזה דבר ניתן לברך.
בעניין ברכת האילנות בלא לצאת מן הבית, הטבת לאמר שלגבי ברכת הלבנה כבר נפסק שזקן או חולה יכול לאמרה מבעד לחלון ביתו, ובתנאי שהוא אכן רואה את הלבנה עצמה ולא רק את זוהרה או ההשתקפות שלה על גבי מראה או משטח אחר.
בפסיקה נאמר שעדיף לפתוח את החלון אבל במקרה של קור או סכנה אפשר לברך מבעד לזכוכית,
ובלבד שתראה הלבנה עצמה.
בדומה לזה אנחנו נאמר, שלשון יציאה בימי ניסן היא דוגמא מצויה אך אינה תנאי הכרחי, כך שאם מחלונו של האדם הרתוק לביתו נראים עצי פרי בפריחתם, אין שום מניעה לברך עליהם אפילו ממיטתו.
בשאלתך, נראה שאין זה המקרה. אתה שואל האם די יהיה לשלוח תמונה של העצים לבית בכדי שיברכו עליהם. בהמשך לדברינו על ברכת הלבנה – לא ניתן לברך עד שיראו הלבנה או העצים המלבלבים עצמם. הברכה באה כהודיה על ההתחדשות בזמן הראיה ואילו תמונה יכולה להיות מצולמת בכל זמן, ואין בראייתה עדות על התחדשות המתרחשת כרגע. 
(לכאורה שידור חי בוידאו עשוי לפתור את הבעיה הזו, אבל גם הוא יכנס לתיאור של רואה הלבנה מבעד למראה או בהשתקפות, עליה נפסק שאין לברך).
אפשרות אחרת היא להכניס לבית החולה עציץ ובו עץ פרי בפריחתו. (אין מדובר בעציץ נוי, אלא לדוגמא בעץ פרי צעיר ופורח שהוכנס למיכל עם די אדמה שתאפשר לו להתקיים, והובא כך אל תוך הבית)
אף שלכתחילה מהדרים לראות שני עצי פרי בשעת הברכה, במקרה זה אפשר לסמוך על עיקר הדין – ראיית עץ אחד בשעת לבלובו.
באחד הפוסקים מוזכרת האפשרות לברך על ענף תלוש ובלבד שלא נשר ממנו הפרח. 
דעה זו, אף שהיא מושכת לב וקלה יחסית לביצוע, היא דעת יחיד (בדומה לדעת היחיד המתירה לברך על זוהרה של הלבנה בלי לראות את הלבנה עצמה). היא לא פשוטה מפני שבכל ההלכות הנוגעות לברכת האילנות יש הקפדה לברך על פריחה שעתידה להניב פרי, ואילו ענף תלוש כבר לא יצמיח דבר. 
לפי הכלל  'ספק ברכות להקל' (הקובע כי מחשש  לברכה לבטלה אין לאמר ברכה במצב של ספק) 
לא ראוי לסמוך על דעת יחיד רחוקה במקרה כזה .
לסיכום: נכון וראוי לעשות מאמצים כדי לאפשר לאנשים המוגבלים לביתם להיות שותפים פעילים ולא להפסיד מצוות שיכולות לרומם את רוחם ולחזק אותם. 
במקרה של ברכת האילנות, אם לא נשקפים האילנות מן החלון, ניתן, אם אפשר, להתאמץ ולהביא לבית עציץ ובו עץ פרי בפריחתו.
תודה על ההזדמנות לברר עניין זה שיש בו חסד וכבוד, ביקור חולים והידור פני זקנים.
הרבנית רחלי שפרכר היא יועצת הלכה ומלמדת בנשמת, וראש תוכנית ההלכה במתן.
 
מקורות להרחבה:
ברכת אילנות בגמרא: ברכות מג ב
דיני ברכת לבנה וברכת מלכים מבעד לחלון או מראה: שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן כח 
הרב עובדיה יוסף מביא שם שלל פוסקים וראיה ממכת ראש השנה כד: "ראינוהו במים או בעששית אינה חשובה ראיה"
ברכה על עץ אחד: שו"ת בצל החכמה חלק ו סימן לו
ברכת האילנות על אילן שהובא לתוך הבית: ילקוט יוסף מועדים שו"ת סימן ז 
"ודרך אגב, נראה דאילן העושה פירות הנטוע בעציץ שאינו נקוב, אפשר לברך עליו ברכת האילנות, אם יש באילן פרחים, קודם נפילתם. שהרי מרן בש"ע (יו"ד סי' רצד סעיף כו) פסק, שהנוטע עץ בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, ומוכח שנקרא עץ. ועיין בנשמת אדם (כלל קנב סי' א') שהוכיח ממרן הנז', דעל פרי שלו יש לברך בורא פרי העץ. ועיין בתוס' הרידב"ז בירושלמי (פרק ה' דמעשרות), ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' כז). ע"ש."
 וכן בחישוקי חמד פסחים עמוד תקפא, ובספר מעשה חמד על ברכת האילנות פרק שני ט-י ובעוד אחרונים בני זמנינו (ספר פרח מטה אהרן ושו"ת ברכת יהודה)
ברכת האילנות בענף תלוש: בדעת קדושים (לבעל האשל אברהם – בוטשאטש) מובא בדעת תורה למהרשד"ם

לא התקבלו תגובות
.

לעמוד הבא