עוד

  1. מדינת ישראל
  2. מעמד האשה ביהדות
  3. תורה וחברה
  4. עמדות בית הלל
  5. בית המדרש ההלכתי
  6. ?מי בבית
  7. חדשות

חיפוש

חפש

פייסבוק

על סדר היום

השבת הישראלית מגיעה לכנסת

שבת ישראלית מתרחבת - דתיים וחילוניים למען השבת במרחב הציבורי


ביוזמת ארגון רבני בית הלל התקיים כנס מיוחד בכנסת בתאריך 30.6 בנושא "שבת במרחב הישראלי", בשיתוף עם שדולת דת עם ומדינה בראשות החכי"ם שטרן והרצוג, בשיתוף עם מפלגת הבית היהודי שיוצגה ע"י השר אורבך וסגן השר וורצמן ובשיתוף עם השדולה להתחדשות יהודית בראשות ח"כ קלדרון. הכנס נערך במעמד שרת המשפטים ציפי ליבני.

המיזם החדש תחת הכותרת 'שבת ישראלית', יפעל לשינוי מקומה של השבת בהוויה הישראלית ולמיצובה כיום בעל משמעות עבור כל ישראלי, מתוך שותפות והסכמה נרחבת בין דתיים, מסורתיים וחילוניים. במסגרת המיזם נפעל לקדם את השבת כזמן רוח, משפחה וקהילה, לכלל הציבורים והקהילות בחברה הישראלית בהתאם לדרכם ותפיסתם.

ח"כ שטרן פתח ואמר כי " אם אנחנו כמחוקקים נמשיך להשאיר לבית המשפט העליון חללים גדולים מדי שבין החוק לבין המציאות בהיבטים היהודים דמוקרטיים של מדינת ישראל אז קיימת סכנה שזהותנו היהודית תישאר בספר החלטות בית המשפט העליון וכשנרצה לדעת מה לעשות לא נלך למקורותינו ולא לתורה אלא להחלטות בית המשפט העליון כדי למצוא במה מדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית".


השר אורי אורבך אמר כי " צריך להכיר בעובדה לציבור החילוני יש שבת אחרת וגם היא יכולה להיות משמעותית. עם זאת, האויב המרכזי של השבת הוא כוחות השוק המנצלים את העובדים מהשכבות החלשות. מול כוחות המסחר שאומרים "זה החופש" בשבת צריך לעמוד מנגד בשותפות של חילונים דתיים כדי להגן על הערך הסוציאלי של השבת".


שרת המשפטים ציפי לבני הוסיפה ואמרה : "אני מתנגדת לדיון הרדוד בין קצוות של החרדים האדוקים והחילונים האדוקים המעלה חשש שישראל מתפרקת לגורמיה. אני, שאיני שומרת שבת, לא רוצה שהשבת תהפוך ליום רגיל. אנחנו צריכים להחזיר לשולחן את היוזמה ל 2 ימי מנוחה שבועיים ואני מתכוננת לקדם זאת באופן אישי. ברגע שיום ראשון יהיה יום חופשי, ייפתרו הרבה מהקונפליקטים סביב השבת".


הרב רונן נויבירט, מנכ"ל רבני בית הלל אמר בפתיחת הדיון: "ניצבת בפנינו הזדמנות היסטורית לחולל שינוי של ממש בחברה הישראלית, לקחת את השבת שהייתה עד כה סלע מחלוקת ולהפכה לאבן הפינה של ישראליות חדשה, שורשית ומלוכדת. יש בין השותפים במיזם השקפות שונות על השבת, אבל המשותף רב על המפריד – כולנו רוצים שהשבת תשמש כיום רוחני ומשמעותי עבור כל ישראלי ע"פ ערכיו ותפיסת עולמו. רק אם נעבוד יחדיו נוכל להביא את המהפכה החברתית הבאה. אנו קוראים לציבור הדתי להיות שותף במהלך, לפעול לקירוב לבבות דרך הקהילות ובתי הכנסת ברחבי הארץ ולפתוח את השערים לחוויית השבת לכל אלו המעוניינים בכך.


ארגון בית הלל יזם את הכנס הזה כדי לאתגר את בית המחוקקים ולומר כי את השיח שמתחיל בשטח הכולל ספקטרום מאוד רחב בחברה הישראלית יש לקחת לכנסת. יש להרחיב את מעגלי השיח בין כל הסיעות בבית כדי להגיע להסכמות משותפות".


ניתן לצפות בדברי הרב רונן בלינק הבא:
https://www.facebook.com/photo.php?v=618164128282426&set=vb.198567790242064&type=2&theater


במיזם שותפים ארגונים מכל קצוות הקשת וביניהם קואליציית ירו-שלם, תנועת תיקון, המדרשה באורנים, הישיבה החילונית בינ"ה בתל אביב, מרק"ם – רשת קהילות מעורבות, חברת המתנס"ים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוח חדשה, המכון לאסטרטגיה ציונית, ארגון גשר, תנועת מתחברים ועוד.

 


לא התקבלו תגובות
.

רמאות אינה הפיתרון לממזרות (הרב אמנון בזק)

הצעתו של הרב יעקב יוסף - לחתן זוגות חילונים באמצעות עדים פסולים, וכך לא לתת תוקף הלכתי לקידושים - מותירה רושם של יחס קליל מדי להערמה וגניבת דעת. פסיקה כזו עלולה למוטט את כל המאמצים לקידום הנישואים לפי ההלכה

הרב יעקב יוסף העלה הצעה, המקובלת זה מכבר על רבנים חרדים מסוימים, שעורכי קידושין ישתמשו בכוונה בעדים פסולים על מנת לפסול את הקידושין והנישואין, וזאת על מנת למנוע בעיה של ממזרות, במקרה שבהם ייראה לעורכי החופה שהאישה עלולה לבגוד בבעלה וכתוצאה מכך להרות וללדת בן המוגדר הלכתית כממזר. על פי הצעה זו, כיוון שלחופה לא יהיה תוקף, ממילא הבן העלול להיוולד כתוצאה מבגידת האישה בבעלה, לא ייחשב כממזר.

 

עם כל ההבנה לחומרת הבעיה שאיתה ביקש הרב יוסף להתמודד, הפיתרון המוצע מעורר תמיהות קשות. בראש ובראשונה קיימת בעיה מוסרית כבדת משקל. על פי הצעת הרב יוסף, הרבנים נקראים למעשה לרמות את החתנים והכלות, המאמינים בתמימות שהרב דאג לכך שהם יהיו נשואים כדת משה וישראל. קשה להבין מה מצדיק איסור חמור של רמאות והונאה, רק על סמך חשש עתידי שאין לו בסיס נקודתי לגבי אף זוג, שהאישה תבגוד בבעלה, ולא זו בלבד אלא שאף תלד כתוצאה מכך – תופעה שבמציאות של ימינו עם האמצעים השונים למניעת היריון אינה שכיחה כלל וכלל. מבחינה הלכתית, לא ברור כיצד מותר לאדם לחטוא בשקר ברור בהווה, על מנת למנוע ספק עבירה בעתיד.

 

יתרה מזאת, הציבור הדתי עושה מאמצים גדולים לשמור מסגרת המשפחה היהודית של כלל ישראל, תוך כדי שאיפה שכל אדם מישראל יתחתן במסגרת נישואין על פי ההלכה. פסיקה כזו עלולה למוטט את כל המאמצים הללו, שכן מדוע יתחתן אדם כדת משה וישראל, אם למעשה ידוע לו שהרב עלול לגרום לכך שנישואין אלו לא יהיו באמת תקפים על פי ההלכה?

 

קשה להשתחרר מן ההרגשה, שהצעה זו נובעת מיחס קליל מידי להערמה ולגנבת דעת. נכון, באופן פורמלי הרב לא משקר לאף אחד אם הוא משתמש בעדים פסולים. אולם דווקא משום כך יש חשיבות רבה להדגיש, שמבחינה הלכתית גנבת דעת חמורה לא פחות משקר, וגם אם היא נעשית מטעמים חיוביים, הרי שבמקום שטעמים אלו אינם מחייבים מבחינה הלכתית, אין לכך כל הצדקה. ר' יונה מגירונדי, מגדולי הראשונים בספרד, כבר קבע כי גנבת דעת חמורה מגזל, "כי שפת שקר אשמה רבה, ונתחייבנו על גדרי האמת, כי הוא מיסודי הנפש" (שערי תשובה ש"ג קפד).

 

אל מול הצעה חמורה זו, נראה שהדרך העומדת בפני רב צריכה להיות שונה לחלוטין. הרב מחויב לעשות את תפקידו ביושר ובאמונה, ולחתן את בני הזוג כדת וכדין. אם אכן הרב מבקש לדאוג לעתיד, מתוך חשש שמא בני הזוג יבגדו זה בזה, מן הראוי שהוא יקדיש זמן לשוחח עם בני הזוג על חשיבות הנאמנות שביניהם, על הדרכים לשמור על הזוגיות ועל האמצעים למנוע מצב עתידי של התנהגות לא מוסרית של אחד מבני הזוג כלפי האחר. מי שמציג באופן ציבורי את ההצעה להערים על אנשים, לא יכול לבוא בידיים נקיות לבני זוג, ולומר להם לשמור על יושרה ואמינות ביחסים שביניהם.


התקבלו 1 תגובות
.

רק אל תקראו לרפורמים רבנים (הרב אמנון בזק)

התנועה הרפורמית מחזקת בדרכה שלה את הזיקה של ציבור מסוים ליהדות - זה מבורך, ואף ראוי לתקצוב. אבל איך אפשר לכנות "רב" את מי שאינו בקיא בשולחן ערוך? (מתוך YNET יהדות)

כרב אורתודוכסי איני מתעלם מתרומתה של התנועה הרפורמית בארצות הברית לחיזוק הזיקה היהודית של ציבור רחב ההולך ומתנתק מיהדותו, כולל נישואי תערובת. לולא התנועה הרפורמית, ציבור זה היה נעלם לחלוטין מן העם היהודי, והיכולת להמשיך ולשמור על מגע כלשהו עם היהדות היא בגדר זכות שאין לבטל אותה.

 במדינת ישראל תופעות ההתבוללות אינן שכיחות באותם ממדים כמו בארצות הברית, ודומה שרוב הציבור מזוהה יותר עם הפנים המסורתיות של תורת ישראל, שאותה מציגה הרבנות האורתודוכסית. עם זאת, אם מצליחה התנועה הרפורמית להגיע לציבור מסוים במדינת ישראל שאיננו מזדהה עם הרבנות האורתודוכסית והיא מחזקת בדרכה שלה את זיקתו למקורות היהדות, יש בכך תועלת, גם אם זיקה זו קלושה ואינה עולה בקנה אחד עם מסורת ישראל ההיסטורית. כל זיקה ליהדות עדיפה בעיני על פני התנתקות מוחלטת ממסורת ישראל.

 משום כך, איני רואה סיבה להתנגד באופן עקרוני להחלטת היועץ המשפטי לתקצב מנהיגי קהילות רפורמיות, באופן דומה לרבני קהילות אורתודוכסיים. אמנם, החלטה זו קשורה גם לשאלה מעשית: רבני קהילות אורתודוכסיות עסוקים יומם ולילה בעבודתם הקהילתית, נמצאים שלוש פעמים ביום בבית הכנסת, ואז הם גם מוכנים ומזומנים לענות לכל שאלה מן הציבור - הם מעבירים עשרות שיעורים בשבוע ועונים על מאות ואלפי שאלות הלכתיות מדי שנה בשנה. האם גם מנהיגי הקהילות הרפורמיות עסוקים באותה מידה? אם התשובה שלילית, הרי שיש בהשוואת שכרם לשכרם של רבני קהילות משום חוסר צדק, בלא כל קשר לשאלה השקפתית או דתית. אולם, אם אכן גם עבודתם שלהם דורשת השקעה דומה, מדינת ישראל אינה יכולה לקפחם.

 

מיהו רב?

בצד זאת, יש להסתייג באופן נחרץ מן השימוש בתואר "רב" למנהיגי הקהילות הרפורמיות. אין ספק שהמועצה להשכלה גבוהה, ועמה התקשורת כולה, היו יוצאים בשצף קצף לו היה קם גוף פרטי ומקים לעצמו מערכת לימודים מצומצמת, שבסיומה מוענקים לבוגריה תארים של דוקטור ופרופסור. על אחת כמה וכמה שיש לשלול את הכינוי "רב" מבוגרי ההכשרה הרפורמית לתואר זה.

ראשית, בכל ההיסטוריה, התואר "רב" הוענק לתלמידי חכמים, בקיאים בספרות ההלכה והפסיקה שהיו בזמנם. במאות השנים האחרונות תנאי הכרחי לתואר זה היה שליטה בחלקים נרחבים מתוך ה"שלחן ערוך" ומפרשיו – ספרי הפסיקה המרכזיים של עם ישראל. והנה, למרבה הצער, הרבנים הרפורמים אינם נבחנים כלל על חלקים מן השלחן ערוך, ורוב רובם אינם יודעים אפילו ללמוד דף גמרא בכוחות עצמם.

שנית, התואר "רב" קשור גם למחויבות הלכתית למסורת הפסיקה לדורותיה. זכותם המלאה של הרפורמים לפרש את התורה באופן רדיקלי, להתיר

 

נישואי תערובת ולחלל שבת בעצמם, אולם הסטייה הדרמטית שלהם ממסורת הפסיקה מחייבת אותם מוסרית למצוא גם תואר אחר במקום התואר "רב". השימוש הרפורמי בתואר "רב" הוא סילוף פשוט של משמעותה ההיסטורית של מילה זו, ואף הטעיה של הציבור בנוגע להכשרתם וידיעתם את ספרי הפסיקה של עם ישראל, ובנוגע ליחס שבין אורחות חייהם לבין ספרי פסיקה אלו.

על כן, בהחלטת היועץ המשפטי נפלה שגיאה אחת: את מנהיגי הקהילות הרפורמיות יש להשאיר עם תואר זה, ולא לכנותם "רבני קהילות שאינן אורתודוכסיות". לדרישה זו צריכה להצטרף המועצה להשכלה גבוהה, ולמעשה - כל אדם שהאמת והצדק נר לרגליו

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4245000,00.html


לא התקבלו תגובות
.

צדק חברתי לתושבי דרום ת"א (רונן נויבירט)

המנהיגים שלנו יכולים לעורר שביתות רעב והפגנות על חמישה בתים בלבד, בעוד תל אביב נכבשת על ידי מספר עצום של פליטים. הגיע הזמן לזעוק בשם התושבים (מתוך NRG יהדות)

זכיתי לבקר לא מזמן יחד עם משלחת רבני ורבניות "בית הלל" בשכונת שפירא בתל אביב, חוויה מכוננת ועוצמתית שהשאירה בי רושם עז. במהלך הביקור נפגשנו עם התושבים, פעילי ארגון זכויות אדם, חברי הגרעין התורני ובנות השרות במקום. כמו-כן סיירנו בשכונה בשעות הלילה המאוחרות. 

אפתח בנתונים בסיסיים שעליהם למדתי בביקור: לפני 5 שנים היו כ-1,000 פליטים מסודן ואריתריאה בדרום תל אביב. במהלך השנים האחרונות העבירו שלטונות ההגירה בין 1,000 ל-2,000 פליטים בחודש לתל אביב. הפליטים מקבלים הסעה עד גן לוינסקי ומשם הם צריכים להסתדר. 

נכון לעכשיו יש כ-40,000 פליטים בשכונות לעומת 25,000 תושבים ישראלים מקומיים בלבד. מרבית הפליטים הינם מאריתריאה, אחת הדיקטטטורות הקשות ביותר בעולם. חלק גדול מהם, אם יוחזרו לארצם, תשקף סכנה לחייהם, דבר המסבך את התמונה. 

רוב הפליטים החדשים לנים ברחובות בחודשים הראשונים להגעתם עד אשר מתחילים להסתדר. הפליטים הוותיקים יותר ישנים בכוכים, ואלו שהצליחו למצוא עבודה מסוגלים גם לשכור דירות קטנות שבהן הם גרים בקומונה. 

לחלק גדול אין גישה לדברים אלמנטריים כמו שירותים או מקלחות ולכן הם עושים את צרכיהם ברחוב ומתקלחים עם צינורות כיבוי אש. הדבר מותיר זוהמה וצחנה ברחובות. מאחר שמגיעים בעיקר גברים, המתח המיני גואה. אמנם רק מיעוט שבמיעוט מעורב במעשי אונס, אך יש יותר שמבקשים שירותי מין מנשים מזדמנות תמורת כסף. 

ישנם מקרים של ניצול מיני של עובדות זרות פיליפיניות אשר פוחדות להתלונן במשטרה בשל החשש לגירושן מהארץ. בשל הייאוש המוחלט והרעב פליטים רבים מגיעים למעשי גניבה וונדליזם. 

הזירה האמיתית של ההתנחלות

הסיטואציה הזו הפכה את חיי התושבים המקומיים לבלתי נסבלים. הם לא יכולים להסתובב ברחובות לבד וחיים בתחושה מתמדת של פחד. כל גני המשחקים, הגינות הציבורית, חצרות בתי הספר וכו' הפכו להיות מקום המגורים של הפליטים. 

במהלך הסיור, בשעה 22:30, נתקלנו להפתעתנו בעשרות תושבים, צעירים ומבוגרים משחקים בגינה הציבורית. הם הסבירו לנו שבכל ערב הם יוצאים לגן ציבורי אחר כדי לכבוש מחדש את הטריטוריה השייכת להם, הגנים שבהם ילדיהם כבר לא יכולים לשחק,  בדרכי שלום וללא אלימות. 

באופן אבסורדי, באותו היום של ביקורנו הגיעה סערת בתי האולפנה לשיאה. בשל הסערה, לא הצלחנו לעניין את התקשורת בביקור. המנהיגים שלנו מצוינים ביכולתם לעורר מדינה שלמה על הרגליים, בשביתות רעב ובהפגנות

 

על חמישה בתים בלבד, בעוד תל אביב נכבשת על ידי מספר עצום של פליטים ואין פוצה פה ומצפצף. הפוליטיקאים היחידים שהגיעו עד כה, התבטאו בקיצוניות, התסיסו את האוירה ורק גרמו נזק תדמיתי לתושבים. 

בין מחאת האוהלים ברוטשילד אשר מניעיה שנויים במחלוקת ובין סערה מוגזמת על בתי האולפנה, אולי עלינו להרים קול של "צדק חברתי בדרום תל אביב". המצב האבסורדי ואזלת ידה של הממשלה גורמים עוול נורא הן לתושבים והן לפליטים. 

התושבים מנסים למכור דירותיהם ולעשות הכל כדי לעזוב את השכונות שבהו גדלו ואנו עשויים למצוא את עצמנו עם שטח גדול בדרום תל אביב ללא תושבים יהודים כלל. זו הזירה האמיתית של ההתנחלות והחלוציות בימינו וזה המקום העמוק ביותר לקריאה לצדק חברתי. 

 

שכונות ללא לובי חזק

מה עושים? למרבה המזל איני פוליטיקאי ואיני מכיר את השיקולים השונים במרחב הפתרונות. אך אין לי כל ספק שאם היינו מפזרים את הפליטים בערים שונות במקום ליצור ריכוז בלתי אפשרי של 40,000 במקום אחד, היה קל יותר לחברה הישראלית לספוג אותם. 

עם זאת, לעניות דעתי עיקר פתרון הבעיה נעוץ בתודעה הציבורית. הסיבה המרכזית לאזלת ידה של הממשלה הינו חוסר העניין הציבורי. לו היה לובי חזק לתושבי השכונות, כפי שהיה למשפחת שליט, היינו מצליחים לעורר ולהטות את דעת הקהל. 

אין כוונתי לניהול קמפיין נגד הפליטים - הם מסכנים לא פחות ומצבם מעורר חמלה. למרות זאת, לא ניתן להפיל את העול הזה על כתפיהם של תושבי השכונות ועלינו לצעוק את צעקתם לטובת כולם, צעקת צדק חברתי לתושבי השכונות. אם נתעורר עכשיו, אם נפעיל לחץ על ההנהגה ונתעסק בסוגיה זו יומם וליל בתקשורת וברשתות החברתיות, אולי לא יהיה מאוחר מדי לתקן את העוול שיצרו השלטונות. עוד לא אבדה תקוותנו.


לא התקבלו תגובות
.

על חטא המרגלים, חטא המעפילים וגבעת האולפנא (הרב רונן לוביץ)

הרב רונן לוביץ בפרשנות אקטואלית על חטא המעפילים אז והיום, בעקבות ההתבטאויות האחרונות בנושא גבעת האולפנא

החטא הגדול של פרשתנו הוא כידוע חטא המרגלים, ובין הפרשנים יש דרכים שונות להסברת עיקר עניינו של חטא זה: יש שהסבירו שהוא נעוץ בחוסר ביטחון ב-ה', ויש שהדגישו את העובדה שהמרגלים הרשו לעצמם לתת פרשנות במקום דיווח, וכיו"ב. בספר תהילים מופיעה הגדרה שאינה משתמעת לשתי פנים: "וימאסו בארץ חמדה" (קו, כג). בכך קובע משורר תהילים שיהא אשר יהא עיקרו של החטא, השורש שלו נעוץ בחוסר חיבה ובחוסר הערכה כלפי ארץ ישראל.

 

ברם, לאחר חטא המרגלים מתואר בפרשתנו חטא אחר, חטאם של המעפילים. המעפילים רצו להראות במעשים, כי הם מתחרטים על חטא המרגלים ורצונם עז לעלות לארץ ישראל, ולהקריב את עצמם עבור כיבוש הארץ. כאמור בפרשת המעפילים בתורה: "וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו. ויאמר משה למה זה אתם עברים את פי ה' והוא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם...ויעפלו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום, ויכתום עד החרמה" (במדבר י"ד, ל"ט-מ"ה).

 

פרשת המעפילים מעוררת תמיהה גדולה: מצד אחד, לא מובן מדוע העם שהתאבלו מאד על חטאם, העזו לחזור על אותו החטא, ולהמרות את פי ה' שאמר להם לא לעלות? יתר על כן, הם אף התעלמו ולא שעו להזהרת משה שדרכם לא תצלח? מצד שני, לא מובן מדוע הם נענשו ונכתשו בידי העמלקים והכנענים, הרי, לכאורה, בנכונותם להתקדם ולהילחם כדי להגיע לארץ ישראל ולכבוש אותה, הוכיחו המעפילים שהם חוזרים בהם מחטא המרגלים, ואף מגלים  מסירות נפש למען כיבוש הארץ. היה מקום אפוא לראותם כבעלי תשובה אמיתיים ולסייע בידם.

 

ר"י אברבנאל עונה על שאלות אלה בטענה שהמעפילים לא עשו תשובה כראוי, שכן הם "בטחו בכוחם ובגבורתם לעשות חיל, ולא בחר ה' בזה". כהוכחה לכך מציין אברבנאל את העובדה שם לא פנו אל משה שיתפלל בעדם שיצליחו במבצע ההעפלה שלהם. יתר על כן, משה אמר להם במפורש: "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם", והם בכל זאת התעקשו לעלות. משמע שהם בטחו בכוחם, ולא הכניעו עצמם לצו האלוקי, כפי שמצופה ממי שמבצע תהליך אמיתי של תשובה.

 

בחסידות הביאו ראיה יפה לכך שהמעפילים לא עשו תשובה גמורה מהכרזתם: "וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק כִּי חָטָאנוּ" (במדבר פרק יד פסוק מ). הם לא אמרו: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם כִּי חָטָאנוּ", אלא: "אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק כִּי חָטָאנוּ". כלומר: הם לא הודו בחטא המרגלים אלא אמרו למשה: "לשיטתך, שעם ישראל חטא בכך שלא רצה לעלול לארץ, אנחנו דווקא כן רוצים לעלות".

 

גישה מנוגדת לכך אנו מוצאים בפירושו של הנצי"ב מוולוז'ין 'העמק-דבר'. לדבריו, הם רצו וניסו לעשות תשובה גמורה "וקיבלו על עצמם למסור נפשם על הכניסה לארץ" הם אמרו: "כי חטאנו" - במה שחטאנו עלינו לתקן, על כן הננו מוסרים עצמנו לסכנה זו.

 

הנצי"ב מסביר שגם אחרי שמשה אמר להם במפורש: "למה זה אתם עברים את פי ה', והיא לא תצלח", היה ברור למעפילים שהם עושים את הדבר הנכון. הם פירשו את דברי משה כניסיון שנועד לבחון את מידת מסירות הנפש שלהם. לפי תפיסתם של המעפילים, כיוון שחטא המרגלים היה חוסר נכונות להסתכנות ולהקרבה למען ארץ ישראל, צריך לתקן אותו על-ידי הקרבה ומסירות נפש ללא כל סייג ומגבלה, וללכת קדימה בכוח, אפילו כאשר משה אומר להם שהיא לא תצלח. הם היו מוכנים לעשות זאת בבחינת ראש בקיר ונגד כל הסיכויים, כי דווקא בכך הם חושבים לתקן את חטא המרגלים.

 

המעפילים היו אמורים לוותר על מאבקם אם משום שמשה הוא המנהיג המדיני הנבחר של עם ישראל, ויש לציית לדבריו, ואם מפני השיקולים ההגיוניים והמעשיים לפיהם אין טעם לעלות בכוח, כאשר ה' וכל עם ישראל לא איתם, ומשה כנביא ה' אומר להם במפורש ש"היא לא תצלח". ברם, "האהבה מקלקלת את השורה", ולכן הם השלו את עצמם שהעיקר הוא לפעול במסירות נפש, ובכך מאיסת עם ישראל בארץ חמדה תתוקן, ותבוא לציון צמיחת גאולתם.

 

הנצי"ב כותב על מסירות נפש זו: "אף על גב שטוב לתקן החטא בדבר שחטא, אבל לא במקום שהתשובה עצמה גם כן נגד דבר ה', ומסירות נפש כזה - אינו מתקבל". מסירות נפש היא אפוא ערך ראוי להערכה, אולם זאת רק כשמיישמים אותו במקום ובדרך הנכונים.

 

שני סוגי החטאים קיימים באופן בולט גם בימינו. מחד גיסא אנו מוצאים את מי שהישיבה בארץ ישראל איננה חשובה בעיניהם, והם נמנעים מלתקן את תופעת המרגלים. זו דרכם של יהודים שיכולים לגור בארץ ישראל, אך אינם עושים זאת. אמנם אסור לאדם לדון את חברו עד שיגיע למקומו, ואין אנו רשאים לדון איש באופן ספציפי, אך ניתן להצביע על התופעה בכללותה, שיש יהודים רבים שהיו יכולים לעלות ארצה, והימנעותם איננה מוצדקת מבחינה רוחנית-תורנית.

 

גם בקרב העם היושב בציון יש מי שאימצו את גישתם של המרגלים. הם אינם מעריכים את הארץ, מוכנים לוותר בקלות על חלקים ממנה, ומרגישים כל הזמן חוסר ביטחון מוחלט לגבי ישיבתנו בארצנו, כדברי המרגלים: "ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר, י"ג, ל"ג).

 

מאידך גיסא, יש מי שנוקטים בשיטת המעפילים: ללכת בכוח ולהתעקש על כל שעל ועל כל בית במסירות נפש, נגד ההנהגה המדינית המוסכמת ונגד כל הסיכויים. שמענו השבוע את הקריאה "למאבק נחוש במסירות ובנכונות להקרבה", תוך ציטוט דברים שנאמרו לפני שנות דור על ידי הרצי"ה: "הלא מחויבים אנו כולנו להתקומם במסירות נפשנו על כך כדין ייהרג ואל יעבור".

 

אין לי ספק שהרב צבי יהודה התכוון בדבריו רק למאבק רעיוני, ולא חלילה לאלימות. הוא עצמו כתב במקום אחר: "אל נא נעכיר את החופש הציבורי שלנו בדעות ובמחשבות על ידי העברת גבולות השימוש בכוח הידיים והשרשת השנאה והבוז שבלב. נזכור, כי המגביה ידו על חברו נקרא רשע, וכי היחס השלילי מתכפל בהדדיותו לאין מעצור בין אדם לאדם ובין אח לאח".

 

ברם, לא בטוח שכל אדם, ובמיוחד כל צעיר, יבינו ברוח זו את הקריאות למסירות נפש. יש מי שעלולים לפרש אותם כמו המעפילים, ולחשוב שדווקא כאשר ההנהגה אומרת "לא", או אז ניצב מולנו הניסיון האמיתי להתנגד, ולהגן בנחישות ובכל מחיר על כל בית. יש מי שיבינו שציבור אוהבי הארץ נבחן דווקא במצבים כאלה במידת הנכונות שלו למסירות נפש ללכת בכוח נגד כולם ונגד כל הסיכויים.

 

לכן בדברים אלה יש סכנה גדולה ואמיתית. בני נוער מרובי התלהבות וחדורי אמונה בצדקת הדרך, עלולים לפרש קריאות כאלה כמתן לגיטימציה לאלימות פיזית ומילולית כלפי כוחות הביטחון או גורמים שלטוניים אחרים. אלימות עלולה להידרדר לפגיעה בגוף ובנפש, ומעבר לעצם הסכנה והאיסור שבה, היא גם תגרום בסופו של דבר רק נזקים להתיישבות בשטחי ארץ ישראל.

 

דרכה של תורת ישראל אינה נמצאת בקצוות שמייצגים המרגלים מכאן או המעפילים מכאן, כי אם בדרך שמודעת לבעייתיות שאצל אלה כמו גם אצל אלה. דרכה של תורת ישראל היא ללכת לארץ לאט ובמלוכד, גם אם צריך לעבור במדבר הרווי בקשיים ובמכשולים, וגם אם צריך סבלנות של ארבעים שנה והעברת הלפיד לדור הבא.

לעמדה הרשמית של בית הלל בנושא:

http://beithillel.org.il/show.asp?id=52715

 

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

המלחמה על תל אביב (רונן נויבירט)

משלחת של רבני ורבניות בית הלל ביקרה בדרום תל אביב כדי ללמוד מקרוב על המצב ולחזק את רוחם של תושבי השכונה. הרב נויבירט חולק את רשמיו מהביקור

זכיתי לבקר בשבוע שעבר יחד עם משלחת רבני ורבניות "בית הלל" בשכונת שפירא בתל אביב, חוויה מכוננת ועוצמתית שהשאירה בי רושם עז. במהלך הביקור נפגשנו עם התושבים, פעילי ארגון זכויות אדם, חברי הגרעין התורני ובנות השרות במקום. כמוכן סיירנו בשכונה בשעות הלילה המאוחרות

אפתח בנתונים בסיסיים עליהם למדתי בביקור. לפני 5 שנים היו רק כ-1000 פליטים מסודן ואריטריאה בדרום תל אביב. במהלך השנים האחרונות העבירו שלטונות ההגירה בין 1000 ל 2000 פליטים בחודש לתל אביב. הפליטים מקבלים הסעה עד גן לוינסקי ומשם הם צריכים להסתדר. נכון לעכשיו יש כ-40000 פליטים בשכונות לעומת 25,000 תושבים ישראלים מקומיים בלבד . מרבית הפליטים הינם מאריטריאה, אחת הדיקטטטורות הקשות ביותר בעולם. חלק גדול מהם, אם יוחזרו לארצם, תשקף סכנה לחייהם, דבר המסבך את התמונה.

רוב הפליטים החדשים לנים ברחובות בחודשים הראשונים להגעתם עד אשר מתחילים להסתדר. הפליטים הותיקים יותר ישנים בכוכים, ואלו שהצליחו למצוא עבודה מסוגלים גם לשכור דירות קטנות בהם הם גרים בקומונה. לחלק גדול אין גישה לדברים אלמנטריים כגון: שירותים או מקלחות ולכן הם עושים צרכיהם ברחוב ומתקלחים עם צינורות כיבוי אש. הדבר מותיר זוהמה וצחנה ברחובות. מאחר ומגיעים בעיקר גברים, המתח המיני גואה. אמנם רק מיעוט שבמיעוט מעורב במעשי אונס, אך יש יותר שמבקשים שירותי מין מנשים מזדמנות תמורת כסף. ישנם מקרים של ניצול מיני של עובדות זרות פיליפיניות אשר פוחדות להתלונן במשטרה בשל החשש לגירושן מהארץ. בשל הייאוש המוחלט והרעב פליטים רבים מגיעים למעשי גניבה וונדליזם.

למותר לציין, הסיטואציה הזו הפכה את חיי התושבים המקומיים לבלתי נסבלים. הם לא יכולים להסתובב ברחובות לבד וחיים בתחושת מתמדת של פחד, גם אם מדובר רק במיעוט אלים של הפליטים. כל גני המשחקים, הגינות הציבורית, חצרות בתי הספר וכו' הפכו להיות מקום המגורים של הפליטים. במהלך הסיור בשעה 22:30 נתקלנו להפתעתנו בעשרות תושבים, צעירים ומבוגרים משחקים בגינה הציבורית. להבנת פשר התופעה הם הסבירו לנו שבכל ערב הם יוצאים לגן ציבורי אחר כדי לכבוש מחדש את הטריטוריה השייכת להם, הגנים בהם ילדיהם כבר לא יכולים לשחק,  בדרכי שלום וללא אלימות.

באופן אבסורדי, באותו היום של ביקורנו הגיעה סערת בתי האולפנא לשיאה. בשל הסערה, לא הצלחנו לעניין את התקשורת בביקור. המנהיגים שלנו מצויינים ביכולתם לעורר מדינה שלמה על הרגליים, בשביתות רעב והפגנות על 5 בתים בלבד, בעוד תל אביב נכבשת על ידי מספר עצום של פליטים ואין פוצה פה ומצפצף. הפוליטיקאים היחידים שהגיעו עד כה, התבטאו בקיצוניות, התסיסו את האוירה ורק גרמו נזק תדמיתי לתושבים.

בין מחאת האוהלים ברוטשילד אשר מניעיה שנויים במחלוקת ובין הסערה רבתי על בתי האולפנא, אולי עלינו להרים קול של "צדק חברתי בדרום תל אביב". המצב האבסורדי ואזלת ידה של הממשלה גורמים עוול נורא הן לתושבים והן לפליטים. התושבים מנסים למכור דירותיהם ולעשות הכל כדי לעזוב את השכונות בהם גדלו ואנו עשויים למצוא את עצמנו עם שטח גדול בדרומה תל אביב ללא תושבים יהודים כלל. זו הזירה האמיתית של ההתנחלות והחלוציות בימינו וזה המקום העמוק ביותר לקריאה לצדק חברתי.

מה עושים? למרבה המזל אינני פוליטיקאי ואיני מכיר את השיקולים השונים במרחב הפתרונות אך אין לי כל ספק שאילו כצעד ראשון היינו מפזרים את הפליטים בערים שונות במקום ליצור ריכוז בלתי אפשרי של 40,000 במקום אחד, היה קל יותר לחברה הישראלית לספוג אותם. עם זאת, לעניות דעתי עיקר פתרון הבעיה נעוץ בתודעה הציבורית. הסיבה המרכזית לאזלת ידה של הממשלה הינו חוסר העניין הציבורי. לו היה לובי חזק לתושבי השכונות, כפי שהיה למפשחת שליט, היינו מצליחים לעורר ולהטות את דעת הקהל. אין כוונתי לניהול קמפיין נגד הפליטים - הם מסכנים לא פחות ומצבם מעורר חמלה. למרות זאת, לא ניתן להפיל את העול הזה על כתפיהם של תושבי השכונות ועלינו לצעוק את צעקתם לטובת כולם, צעקת צדק חברתי לתושבי השכונות. אם נתעורר עכשיו, אם נפעיל לחץ על ההנהגהונתעסק בסוגיה זו יומם וליל בתקשורת וברשתות החברתיות, אולי לא יהיה מאוחר מדי לתקן את העוול שיצרו השלטונות.

דבר אחד בטוח. בכדי להצליח במשימה, המאבק חייב להעשות בדרכי נועם וללא אלימות וביטויי גזענות. זהו לא מאבק נגד הסודנים אלא נגד אזלת ידה של הממשלה. אנו צריכים לדאוג בראש ובראשונה לבני עמנו מאחר "ועניי עירך קודמים", אך אין בכך בכדי להצדיק שנאה או איבה כלפי הזרים. המורכבות הזו הינה מרכיב אינהרנטי בזהות היהודית החל מימי אברהם אבינו אשר קיבל ייעוד אלוקי להיות אוניברסלי – "אב המון גויים", אך על מנת להגיע לשם הוכרח להיות גם "אברהם העברי" אשר עומד מעבר אחד בעוד כל שאר העולם נמצא מעברו האחר. ראוי לזכור ולהזכיר את דברי הרב קוק ב"ערפילי טוהר" המבטאים בעוצמה את הדילמה והמורכבות: " אני אוהב את הכל, איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים. רוצה אני ממעמקי בתפארת הכל, בתקנת הכל. אהבתי לישראל היא יותר נלהבת, יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתי על הכל."

 אם נתעורר ונעורר עכשיו... עוד לא אבדה תקוותנו!


לא התקבלו תגובות
.

אובדן הזיקה לתאריך (הרב אמנון בזק)

ההחלטה שהתקבלה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, לפיה יום העצמאות יחול תמיד בימי חמישי מסמלת תהליך של העדפת שיקולים של נוחות עסקית או בליינית על פני הקשר הרגשי וההיסטורי לתאריך ולסמליו. (הרב אמנון בזק(

 

 ההחלטה שהתקבלה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, לפיה יום העצמאות יחול תמיד בימי חמישי, היא לכאורה החלטה טכנית, הנובעת מן העובדה שבמציאות הקיימת בשנים האחרונות לאחר שינויי חקיקה, ממילא יום העצמאות איננו חל בדרך כלל בה' באייר. אולם למעשה, החלטה זו מסמלת תהליך של העדפת שיקולים של נוחות עסקית או בליינית (סופשבוע ארוך) על פני הקשר הרגשי וההיסטורי לתאריך ולסמליו.

 

על פי הלוח העברי, ה' באייר יכול לחול בימים שני, רביעי, ששי ושבת. על פי החוק כיום, אם הוא חל בששי או בשבת, ממילא יום העצמאות מוקדם ליום חמישי; אם הוא חל ביום שני – החג נדחה ליום שלישי, ואם הוא חל ביום רביעי – הרי שיום העצמאות אכן חל בה' באייר. על פי החלטת וועדת השרים, אם ה' באייר יחול ביום שני, הרי שיום העצמאות ייחגג ביום חמישי, ח' באייר, וגם אם ה' באייר יחול ביום רביעי, הוא יידחה ליום חמישי, ו' באייר. בדיקה מדגמית של עשרים השנים הקרובות מגלה, שטענת מקדמי החוק מ"ישראל ביתנו", שגם על פי המצב כיום "כמעט בכל פעם יום העצמאות נחגג ביום חמישי", היא פשוט מסולפת: ברוב המקרים בשנים אלו ה' באייר יחול או ביום שני (ואז יידחה על פי החוק הקיים ביום אחד) או ביום רביעי (5 פעמים) – שאז אין שום בעיה שיום העצמאות אכן יחול בה' באייר. נכון, שגם כיום ברוב המקרים יום העצמאות אינו חל בה' באייר. אך אינו דומה מצב שבו היום נדחה או מוקדם ביום אחד, כמו המצב על פי הצעת החוק, שעל פיה הוא עשוי להידחות גם בשלושה ימים.

 

לוויתור המוצע באופן קבוע על ה' באייר יש מחיר סמלי ורגשי. לכל אחד מאיתנו יש זיקה רגשית לתאריכים מיוחדים בחייו: יום הולדתו או ימי ההולדת של הקרובים לו, יום נישואיו, חגים, אירועים היסטוריים או משפחתיים וכד', ולהבדיל – ימי זיכרון של בני משפחה וחברים. גם אם בפועל לעתים נבצר ממנו לציין את הימים המיוחדים הללו בדיוק בתאריך שבהם הם חלים, עדיין המציאות שבה במקרים רבים הוא אכן מציין את האירוע ביום קיומו, יקרה ללבו של כל אחד. דומני שלא ניתן למצוא אדם, שבאופן קבוע איננו מציין את האירועים הללו ביום שבו הם התרחשו. גם במסורת היהודית קיימת מציאות שבה אירועים נדחים או מוקדמים, אך עדיין לא בגלל זה מוותרים לחלוטין על הזיקה הרגשית וההיסטורית לתאריך המקורי, ודווקא כך זיקה זאת נשמרת.

 

ההצעה לבטל לחלוטין את משמעותו של ה' באייר היא ניתוק מהזיקה הרגשית של אדם ציוני לתאריך זה. לרבים מאיתנו עצם אזכור התאריך מעלה מייד את האסוציאציה הקראת מגילת העצמאות בדיבורו המתנגן של בן גוריון. מתוך כבוד ליום הזה, לאלו שהשקיעו את חייהם על מנת להפוך אותו למה שהוא, להיסטוריה היהודית ולתודעתה, על ממשלת ישראל תחזור בה מהצעד התלוש וחסר הטעם הזה. הפגיעה בה' באייר היא פגיעה בציונות, שגם כך אינה נמצאת בשנותיה הטובות ביותר. המחיר הכלכלי אינו שווה את הנזק הציוני.


לא התקבלו תגובות
.

ירושלים שלי - מחשבות לכבודה (הרב דני סגל)

הרהורים על שמותיה של ירושלים, בין חדש לישן


בירושלים נמצאת לכל אדם פינה, שמאיזה סיבה שהיא, ומעטים מסוגלים להגדירה, הוא מאושר שם, וחש שהוא בבית יותר מאשר בכל מקום אחר

ומאותו מקום הוא אוהב להשקיף על ירושלים.

('פרידה ירושלים' – אביגדור דגן)

הפינה שלי האישית, היא יפה נוף פינת יבוס, או לחלופין ציון פינת הר הקודש..

איפה שהוא שם בין חפצי בה להר המוריה, קצת אחרי טבור הארץ, לפני שמגיעים לעיר היונה..

בקיצור, אני אוהב להתבונן בירושלים דרך שמותיה.

70 כאלה יש לה, לפחות לפי המדרש. וכל אחד עם מקור , או סיפור או איחול שהוא נושא בתוכו לעיר הזו.

אני יודע שהתל אביבים צוחקים עלינו כל הזמן שאין לנו ים, אבל להם אין יום.

ואם כבר יש לנו יום, אז הזדמנות קטנה להעיר על שמותיה של ירושלים, ומהם ללמוד גם עליה עצמה.

 

ואלה שמות.. (פחות או יותר כפי שמובאים במדרש)

אבן מעמסה, אפרתה, אריאל, ארמון, אשת נעורים, בית תפלה, במות, בעולה, בשן, בתולה, גבעת הלבונה, גולה, גיא חזון, גילה, גלעד, גן אלהים, דלתות העמים, דרום, דרושה, הר גבוה, הר המור, הר מועד, הר הקודש, הר מרום ישראל, חדרך, חפצי בה, טבור הארץ, יבוס, ידידות, ה' יראה, ה' שמה, ים, יער הנגב, יפה נוף, ירושלם, ירכתי צפון, כלה, כלילת יופי, כיסא ה', כרמל, לבנון, מגדל עדר, מוראה, מוריה, מנוחה, מצודה, מקדשים, מרום, משוש כל הארץ, נחלה, סורה, עדן, עיר דוד, עיר היונה, עיר הצדק, עיר ה', עיר לא נעזבה, עיר שחוברה לה יחדו, עקרה, ציון, קריית מלך רב, רבתי בגויים, רבתי עם, רחל, רמה, שגל, שדה יער, שלם, שרתי במדינות, שם חדש אשר פי ה' יקבנו

אז אני באמת מתחבר אישית.

הרבה מהשמות הציתו את דמיוני כשקראתי אותם לראשונה - אחד השמות שמופיע בספר ישעיהו הוא 'קרית חנה דוד'. מאחר ולסבתא שלי קראו חנה ולסבא דוד – בתור ילד דמיינתי כאילו זאת עיר שהיתה שייכת להם..

 אנשים אחרים מגיבים לשמות שונים – נעיר רק על שנים.

 


למה ירושלים תמיד שתים ?

לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם, שֶל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָלַיִם שֶל אֶמְצַע בְּלִי לַחְבֹּט אֶת רֹאשִי לְמַעְלָה וּבְלִי לִפְצוֹע אֶת רַגְלַי לְמַטָּה. וְלָמָּה יְרוּשָלַיִם בְּלָשוֹן זוּגִית כְּמוֹ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת רַק בִּירוּשָל אַחַת, כִּי אֲנִי רַק אֲנִי אֶחָד וְלֹא שֲנַיםִ  (יהודה עמיחי)

למה ברבים שואל עמיחי, למה אי אפשר להסתפק באחת.

באמת במדרשים ירושלים היא כמעט תמיד שילוב – ירושלים של מטה ושל מעלה, ירושלים שהיא חיבור של יראה ושלום, ירושלים שבין אדם לא-לוהיו אל מול זאת שבין אדם לחברו,זאת של המח וזאת של הלב, ירושלים של העבר ושל העתיד ועוד..

 

עיר שעושה כל ישראל חברים..

השניות הזאת משתקפת בשם אחר – 'עיר שחוברה לה יחדיו'. כאילו שיש בירושלים משהו, שחייב לאחד ולחבר בין חלקים שונים, ואם החלקים נשארים מפורדים – ירושלים לא יכולה להתקיים.

דבר זה בא לביטוי אולי גם באמירה שלא חרבה ירושלים, אלא בגלל שנאת חינם – ומנגד בא לביטוי בדברים הבאים שכתב הרב נריה ( תלמידו של הרב קוק ) מיד לאחר הכניסה לירושלים במלחמת ששת הימים , שמסביר למה לשיטתי היינו צריכים לחכות 19 שנה כדי להיות ראויים לירושלים.

"בין ההגיגים והתחושות של הימים הגדולים האלה, מסתמנת גם שאלה-תמיהה: מדוע לא נתן הקב"ה את ירושלים בידינו אז, בתש"ח, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה? באורח פלא, כלל לא בדרך הטבע, היא נשמטה מידינו אז, ושוב באורח פלא, מעבר להגיון, היא ניתנה לנו, היא הוגשה לנו עכשיו.

התשובה לכך רמוזה לנו בסוד-שיח של חכמי קדם. על ירושלים נאמר בתלמוד הירושלמי: "כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שמחברת ישראל זה לזה"...אכן לפני 19 שנה פרץ הפלמ"ח דרך שער ציון, ואילו חיילי אצ"ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז, היו "שניים אוחזין" בירושלים, וכל אחד היה אומר "כולה שלי. ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון. סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת, "ואילו ירושלים לא נתחלקה לשבטים", היא ניתנה לעם ישראל כולו...ירושלים באה להרבות שלום בעולם.

ולכן: רק עתה כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד, שער האריות, "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" – רק עתה כשכולנו מאוחדים, כבראשנו עומדת ממשלת ליכוד לאומי, כשמאחורינו עומדים בלב אחד כל אחינו אשר בתפוצות הגולה, רק עתה זכינו למאורע הגדול: המחזיר שכינתו לציון, החזיר לנו את ירושלים!".

 

שם חדש..

שם נוסף שמעניין לראות הוא האחרון ברשימה. - שם חדש אשר פי ה' יקבנו.

המקור הוא פסוק בספר ישעיהו (פרק סב)

(א) לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: (ב) וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ:

נדמה לי , שחכמים, במין חצי חיוך , קראו את הפסוק הזה כפשוטו ממש

וקרא לך : שם חדש אשר פי ה' יקבנו .

ולא סתם הקריאה התמימה הזאת.

יש משהו יפה, בזה שכל כך הרבה שמות יש לעיר הזאת. ובכל זאת המדרש טורח לומר שזה לא נגמר.

שעוד יש נקודות מבט רבות אל העיר, ושכל אחד ואחת בכל דור ומקום  - יהיה לו מבט חדש על העיר הזאת , וממילא שם נוסף יתווסף לה  - לירושלים.

 

בירושלים נמצאת לכל אדם פינה, שמאיזה סיבה שהיא, ומעטים מסוגלים להגדירה, הוא מאושר שם, וחש שהוא בבית יותר מאשר בכל מקום אחר

ומאותו מקום הוא אוהב להשקיף על ירושלים.

('פרידה ירושלים' – אביגדור דגן)


התקבלו 2 תגובות
.

מתוך מגילת יום העצמאות ויום ירושלים (הרב שמואל דוד, רבה של עפולה)

הרב שמואל דוד חיבר מגילה, מעין הגדה של פסח, שראויה להקרא בכל בית יהודי בליל יום העצמאות ויום ירושלים. להלן חלקים נבחרים מתוכה

התמונה באדיבות: http://freestockphotos.com

 


כנגד ארבעה בנים דברה תורה:

חכם מה הוא אומר? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-להינו אתכם?

אף אתה אמור לו: שלא להתענות, ושלא לומר תחנון, ולומר הלל בברכה, ולספר בניסים הגדולים שארעו בעת תקומת ישראל.

רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם?

אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: החתם סופר פסק כי המצוה לעשות יום טוב ביום שנגאלנו מצרות, זו מצוה מן התורה.

תם מה הוא אומר? מה זאת?

ואמרת אליו: נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל, שכל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, לכשנגאלים הימנה, אומרים הלל על גאולתם ועל פדות נפשם.

ושאינו יודע לשאול, שפוחד מן הקיצוניים, את פתח לו שנאמר: רצה הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיה המלך- משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: זה שלא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?!

על כן מצוה עלינו לספר את מעשי ה' ונפלאותיו בבנין ציון וירושלים.

ואם תאמר יספר בנסים מבעוד יום?

יש לומר: מבעוד יום זהו יום הזיכרון לחללי צה"ל, ביום זה אנו מרכינים ראש, ואנו זוכרים את הקרבנות שהקריב עם ישראל במלחמות ובתנועות המרד שהתייצבו לימין המחתרות.

[...]

כל שלא אמר שלושה דברים אלו ביום העצמאות, לא יצא ידי חובה, ואלו הם: גלות, מדינת ישראל ויום העצמאות.

גלות על שום מה? על שום אלף ותשע מאות (1900) שנה שהיינו פזורים בכל האומות,

מדינת ישראל על שום מה? על שם המדינה שה' הקים ובנה לנו בשנת התשח.

ויום העצמאות על שום מה? על יום אחד בשנה שאנו מקדישים אותו להודות לה' על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא היה כאן בשנת תשח, ניצל מן הגלות, וזכה לבנות ולהיבנות במדינה.

בשבת, ה-15 במאי 1948 עזבו אחרוני הבריטים את הארץ. היה ברור כי חמש מדינות ערביות (מצרים, ירדן, סוריה, עירק ולבנון) ישלחו צבאות סדירים מאומנים ומצוידים היטב בנשק, שריון, ארטילריה, כוחות ים ואוויר על מנת לכבוש את הארץ, וזאת בנוסף לכנופיות הערבים שבארץ, ו"לצבא ההצלה" של קאוקז'י. מול אלה היתה בצד היהודים התארגנות מהירה של לוחמים, רבים מהם פליטי שואה, ללא הכשרה. לא צבא מסודר, לא מטכ"ל, ללא מפות, ללא תורות לחימה, ללא ניסיון וללא תיאום, אבל עם נחישות ורוח לחימה. האם יש טעם להכריז על עצמאות שאין לה סיכוי? על מדינה יהודית שלא תאריך ימים?

רוב אנשי הביטחון והפוליטיקאים פקפקו מאד ביכולת של היהודים להחזיק מעמד, ובתבונה של הכרזת מדינה במצב זה. אבל רוח ה' הניעה את בן גוריון לכנס את חבריו למועצת העם, ולהכריז על הקמת מדינה. הכרזה זו שהיתה צריכה להתבצע בעת הפלגת הספינה הבריטית האחרונה, הוקדמה מפאת קדושת השבת, ליום ששי ה באייר התשח (14 למאי 1948) בשעות אחר הצהריים.

נעלמות מעמנו דרכי ההשגחה העליונה, רק לאחר מעשה אנו רואים את גדולת היד העליונה הנעלמה שמנחה ומוליכה ומובילה את ההיסטוריה אל תכליתה.


לא התקבלו תגובות
.

הרב פירון: "להחרים ולנדות את חגי עמיר, לא לצרפו למניין" (הרב שי פירון)

הרב שי פירון טוען כי החלטתו של חגי עמיר שלא להביע חרטה על מעשיו מחייבת את הציבור הדתי להחרים אותו, אחרת "יש כאן רוח גבית למעט המטורפים שמסתובבים כאן" "מתוך אתר "כיפה

 

 

הרב שי פירון, מנכ"ל תנועת "הכל חינוך" ומנהל הישיבה התיכונית אמי"ת פתח תקווה, קורא להחרים ולנדות את חגי עמיר, שהורשע בשותפות לרצח ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, אשר שוחח מבית הכלא ביום שישי האחרון.

 בדברים שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו, טוען הרב פירון כי "אילו היה חגי עמיר משתחרר בשקט ויוצא לחיים אחרים בביתו - הייתי סבור שלאחר ששילם את חובו - זכותו לפתוח דף חדש בחייו". אולם, לדבריו, התנהגותו של עמיר עם שחרורו וההחלטה האישית שלו שלא להביע חרטה על המעשה, היא זו אשר חרצה את דינו – לנידוי.

"משסימן 'ווי' ולא הביע חרטה - או לכל הפחות שתק, חובה להחרימו, לנדותו, לא לצרפו למנין ולא להעלותו לתורה", קובע הרב פירון, "אחרת - יש כאן רוח גבית למעט המטורפים שמסתובבים כאן".

חגי עמיר עשה את השבת האחרונה בבית דודיו שביישוב שבי שומרון, אשר הכינו לו את השלט "כמה טוב שבאת הביתה". עם זאת, תושבי היישוב הביעו התנגדות לביקור, הציבור שלטים הנושאים את הכתובת "לא תרצח" ואף ערכו משמרות מחאה מול הבית. אחד מתושבי היישוב אמר כי הם "מתנערים לחלוטין מהביקור הזה וכמובן שמתנערים לחלוטין מכל מה שקשור לרצח רבין. מדובר בביקור פרטי לחלוטין שאנשים לא רואים בעין יפה. אין לנו איך למנוע את זה, אבל אנחנו מאוד לא מרוצים מהביקור".

 

 


לא התקבלו תגובות
.

עמידה בצפירה - חוקות הגויים? (הרב מאיר נהוראי)

האמנם יש לחשוש בעת עמידה בצפירה? האם לא ראוי להיות חלק מכלל ישראל ברגעים נשגבים אלה? הרב נהוראי מסביר למה מנהג ישראל תורה הוא

בשבוע שעבר שמעתי בחדשות אודות סרובם של אנשים שומרי תורה ומצוות השייכים לזרם החרדי לעמוד בשעת הצפירה בגלל בעיית "לא תלכו בחוקות הגויים".

השבת אנו נקרא את הפסוקים הבאים:

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו    (ויקרא י"ח, ג)

רש"י במקום מבאר:'מה הניח הכתוב שלא אמר? אלא אלו נימוסות שלהן דברים החקוקים להם כגון: טרטיאות ואצדיאות'. לשיטתו של רש"י, אין להתחקות אחר מקומות בידור ותרבות של הגויים. ההבדלה הזו נחוצה על מנת שלא לחזק את הקרבה ולהדמות להם אף בעניינים דתיים.

גם הרמב"ם בהל' עבודת כוכבים (יא,א) פוסק:

אין הולכים בחוקות העובדי כוכבים ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר: "ולא תלכו בחוקות הגויים ... אלא יהיה הישראל מובדל מהן במדעו ובדעותיו ...

גישותיהם של רש"י ורמב"ן מרחיבות את הלאו הזה גם בתחומי החול. אין להדמות להם בענינים דתיים ולא בעניני חולין. אולם מהו הגבול? מהי הנקודה שממנה והלאה הספיגה מתרבותם היא בגדר "בחוקותיהם לא תלכו"?

אחד מגדולי חכמי אטליה במאה ה - 14 ר' יוסף קולון (מהרי"ק) תלמידו של המהרי"ל קבע כלל מעניין בהגדרת דין זה. וכך הוא כותב בשורש פ"ח:

אין לאסור משום חוק אלא אחד משני חלקים האחד דבר שאין טעמו נגלה כדמשמע לשון חוק דכיון שעושה דבר משונה אשר אין טעם נגלה אלא שהם נוהגים כן אז נראה ודאי כנשמך אחריהם ומודה להם דאם לא כן למה יעשה כדבריהם התמוהים ההם ... 

יסודות להסברו של המהרי"ק ניתן למצוא בר"ן ובריב"ש אולם נסוחו הבהיר מאפשר לנו להבין את הגבולות של הלכה זו. מטרתה של התורה למנוע מאתנו להדמות לגויים. מותר לנו ללמוד מהם מדע וטכנולוגיה, מותר אף לאמץ מנהגי חול מתוך שקולים הגיוניים. האיסור קיים ביחס לדברים שאין בהם טעם. קיום חוקים שמחוסרים הגיון פנימי מעיד על רצון להדמות לתרבות הגויית. אם כן, "חוק" פרושו "חיקוי" כשם שאח קטן מחקה את אחיו הגדול בשל הזדהותו עם אשיותו ומתוך הערצה אליו הוא עושה דברים שאין להם הגיון.

המהרי"ק מובא בבית יוסף ונפסק ברמ"א:

וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו עובדי הכוכבים לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות או בדבר שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודה זרה מאבותיהם אבל דבר שנהגו לתועלת כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן מותר לו ללבשו וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר

הגר"א מסתייג מפסק המהרי"ק והרמ"א ולדעתו יש חוקות הגויים גם בדברים שיש להם טעם. כמובן, שלשיטתו של הגר"א יש מקום לברר את קוי הגבול.

אין ברצוני להאריך במתן ראיות לכך שבמהלך דורות הפסיקה התחשבו מאוד בפסיקתו של המהרי"ק ויש לכך דוגמאות רבות.

סוגיית הקבורה מצויה במוקד הדיון אודות "חוקות הגויים". תשובות רבות נכתבו אודות המנהגים כמו "זרי פרחים", "נוי בבית הקברות". זכותה של כל קהילה לעצב את בית הקברות ולקבוע לעצמה מנהגי קבורה משלה ובתנאי שיעמדו במבחן הההלכה. אף אחד אינו חייב להניח "זר פרחים" על קבר משפחתו.

ברם, קיימת סוגיה שהרגישות ביחס אליה היא גבוהה והיא דורשת קביעה הלכתית ברורה. עמידה בשעת הצפירה וההתיחדות עם ההרוגים בשואה ובמלחמות ישראל. אדם שאינו מתייחס לצפירה כפי שהצבור קבע, שאינו נעמד בשעת הצפירה ומתעלם ממנה עלול לפגוע במשפחות ההרוגים ולגרום לנזק אדיר. כאשר החברה קרועה ושסועה סביב שאלת גיוס תלמידי הישיבה זה הזמן ל"החמיר" בסוגיית "חוקות הגויים". האם לפי המהרי"ק והרמ"א עמידה של כל אחד מאתנו בעת הצפירה כדי להתייחד עם הנופלים נחשבת ל"חוק"? האם אין למנהג הזה טעם?

קול הצפירה משמש כאמצעי שעוצר כל אחד מאתנו מעיסוקיו הרגילים כדי להתייחד עם הנופלים ובני משפחותיהם. הצפירה נשמעת בלבנו ויוצרת אחדות בתוכנו. המחלוקות נעלמות, אחדות והתיחדות של עם לזכר חייליו שנהרגו במלחמות ישראל. היתכן שנחמיץ הזדמנות של אחדות? היתכן שנקל בהלכות אחדות העם למען דבר שספק אם יש לו שורש הלכתי?!

נדמה לי, שיש צורך ברור שגדולי ההלכה יפסקו שקיימת חובה הלכתית לעמוד בעת הצפירה. אין כאן היתר מיוחד ומי שרוצה שיחמיר ולא יעמוד. אלא פסיקה חד משמעית שיש לעמוד ולהאזין להיות חלק מהעם כולו, להרגיש את כאבם של משפחות הנופלים והחשוב ביותר שחלילה לא נגרום לחילול ה' ולנזק גדול בסוגיה שטעונה עצמת רגש גדולה.

 


התקבלו 1 תגובות
.

ממלכתיות - חלק ג (הרב ד"ר צחי הרשקוביץ)

ציות לחוקי המדינה ולמוסדותיה

ברשימתנו נבחן את השאלה מהם מגבלות שלטון המלך בהלכה, והאם יש תחומים או פעולות שבהם שלטון המלך איננו לגיטימי. ראשית, חשוב לתת את הדעת לעובדה ששלטון המלכות רשאי, הלכה למעשה, ליטול את נפשם של נתיניו, בהוציאו אותם למלחמה. לא שמענו מי שיערער (הלכתית) על זכותה וסמכותה של המדינה להוציא את חייליה לשדה הקרב, לא רק במעשה התגוננות נקודתי, אלא אף בשליחות יזומה, מתוך רצון לשפר את מאזנה בשדה הקרב ובזירה הבינלאומית. אם כן, מוסכמה רחבה היא שלמדינה סמכויות מופלגות, עד כדי מסירת אנשים למות (קיימים פוסקים חרדיים, שאינם מקבלים את המדינה ואת תוקפה, וממילא הם סבורים שאסור להתגייס לצבא בשל חשש זה). מכאן נרד לסוגיות מהותיות פחות, אם כי כאלה שזוכות לתהודה ציבורית רחבה.

ראשית חשוב להבהיר שאין בכוונתי לרדת לשאלות הפוליטיות שמנסרות בחללו של עולם. אינני מבקש להצדיק את תבונתה הפוליטית של הוראה שלטונית כזו או אחרת, ואף לא את הגינותה השלטונית. לשם כך זוכים אזרחי ישראל אחת לארבע שנים (ואף בתדירות גבוהה יותר) לבחירות כלליות, בהם הם יכולים וחייבים לבטא את עצמם ואת רחשי ליבם המדיניים. אני מעוניין לבחון את תוקפה של הוראה שלטונית כזו או אחרת, הגם שהיא איננה מוצאת חן בעיניי כאזרח.

דברי הרמב"ם בסוגיה מפורשים, ומדברים בעד עצמם (הל' מלכים ג, ט):

"המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו".

מכאן שאם השלטון אומר לי לחלל שבת, או אף לעבור על מצוה קלה יותר – אין להוראתו סמכות ותוקף. אולם, דווקא במצוות ישוב ארץ ישראל, שעומדת במוקד הדיון בציבורי בשנים האחרונות, יש להלכה כמה וכמה הסתייגויות כבדות משקל. הגם שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים, התקבלה להלכה בקרב פוסקי הציבור שלנו קביעתו של הרמב"ן שמצוות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה דינה דין תורה. כמו כן, רמב"ן, שלא ניכנס כאן למלוא מחשבתו בסוגיה, הורה שהמצווה מוטלת לא רק על הכלל אלא גם על היחידים (ספר המצוות, שכחת העשין, מצוה ד):

"שנצטוינו לרשת הארץ [...] ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה [...] לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות [...] נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו [...] ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל [...] הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות".

המדקדקים בדברי רמב"ן שתו ליבם שהוא מדבר הן על כיבוש והן על יישוב הארץ. נקודה זו כבר עמדה במחלוקת תנאים, במשנה במסכת עבודה זרה (א, ח):

"אין משכירין להם בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות, ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובחוץ לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו".

הגמרא (כא, א) מעמידה את מחלוקת ר' יוסי ור' מאיר בשאלה האם יש מעמד לכיבוש יחיד בארץ ישראל (ר' מאיר) או לא (ר' יוסי), וקובעת להלכה כר' יוסי, כלומר שכיבוש יחיד איננו כיבוש. מהו אותו כיבוש יחיד? על כך עונה הרמב"ם (הל' תרומות א, ב):

"ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא, מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל, או משפחה או שבט, שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות. ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, אע"פ שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו".

הרי למדנו שכיבוש יחיד איננו בר תוקף, ולכן השבטים שכבשו את הארץ אחרי שמפעל הכיבוש הכולל של יהושע פסק היו צריכים את הגושפנקה של יהושע ובית דינו. לא ניכנס כאן לשאלת הפקעת הארץ ממצוותיה על ידי שלטון נכרים עליה, אך נעיר שמכאן למדנו, באופן עקרוני, שרק החלטה שלטונית, על דעת רוב ישראל, מחילה דין כיבוש על שטח, וממילא מאפשרת לקיים עליו את מצוות ארץ ישראל. מנגד, על אף שיש ערך דתי בהתיישבות בארץ טרם נכבשה, לא ברור שאי התיישבות היא עבירה, ובוודאי שאם המלכות לא מעוניינת ליישב תא שטח פלוני אין היא חייבת בכך (כשם שלא מצאנו שנקרא לאדם שמיישב גבעה פלונית, ולא את כל הגבעות עבריין, הרי לאדם זכות להחליט כיצד יקיים את המצווה הכללית המוטלת עליו).

כעת יש לבחון בצורה ניטראלית, עד כמה שניתן, את הביקורת הקשה שיש כלפי אי ההאיחזות בכל חבלי הארץ (ביקורת שאני שותף לה). האם נמחה ונצעק על אי חוקיותה של החלטה ממשלתית או עירונית שלא לפתח שכונה באזור חדרה, טבריה או רמת-גן? הרי בקובענו שכל שטחי הארץ הם ארץ ישראל, אנו מצווים להתייחס אליהם כאל חטיבה אחת? דומני שאף אחד לא יערער על סמכותה של המדינה לתחם בתכנית בנין עירונית (תב"ע) גבולות של עיר, של יישוב או של שכונה. החלטה על פיתוח או אי-פיתוח של שטח, הפשרתו או נטיעת עצים בו, היא החלטה ממשלתית קבילה בכל הארץ, אך מפסיקה מלהיות כזו כשהדבר איננו הולם את משנתנו הרעיונית, מוצדקת ככל שתהיה?

דומני שהאבסורד בדברים ניכר, ומן הראוי לפתח עקרונות ברורים וחד-משמעיים בנושא. לא כל סוגיה היא הלכתית, וההלכה איננה בהכרח הכלי שבאמצעותו יש לבטא מחאה רעיונית ואידיאולוגית.

לסיכום, הוראה והחלטה של ממשלה, שדין מלכות לה, שנוגדת את תורת ישראל – אין לה תוקף. הוראה לחלל שבת שלא לצורך מלחמת מצוה, או לאכול לא-כשר וכדומה – בטלות ומבוטלות מדין תורה. בכל הנוגע להתיישבות בארץ, הדברים מורכבים בהרבה, מאחר שעיקר תוקפה של מלאכת הכיבוש וההתיישבות מוטלת על הכלל, על המדינה, וברור לכל אדם שיש להקנות למדינה חירות מסויימת בשאלות של תכנון ובניה. 


לא התקבלו תגובות
.

ממלכתיות - חלק ב (הרב ד"ר צחי הרשקוביץ)

תוקפה ההלכתי של מדינת ישראל

ברשימה זו אתן ראשי פרקים לבחינת השאלה האם ניתן לראות את מדינת ישראל כמלכות, האם יש לה תוקף הלכתי ראוי, ומשכך האם יש להתייחס לחוקיה, דיניה, שוטריה ומשפטיה ככאלה של מלכות.

במספר מקומות בתלמוד התחדש הכלל "דינא דמלכותא דינא" (נדרים כח, א; גיטין י, ב ועוד). רבותינו הראשונים הביאו כמה וכמה הרחבות והערות לכלל זה, ולא כאן המקום להרחיב. נעיר רק שהמהרש"ל, בחיבורו "ים של שלמה" על בבא קמא, קבע שהדיון על מלכות איננו קשור דווקא במלך, במונארכיה, כי אם רלוונטי ביחס לכל צורת שלטון מוסכמת. עוד נעיר על מחלוקת ראשונים ביחס לשאלה האם דינא דמלכותא דינא הוא כלל גורף, שעוסק בכל ענייני השלטון (הרמב"ם) או שמא רק בסוגיות שקשורות לטובתה של המלוכה עצמה (מרבית הראשונים).

חלק גדול מהראשונים ביארו שהעקרון שעומד בבסיס "דינא דמלכותא דינא" הוא מעין מה שהוגדר אצל הוגי הפילוסופיה המדינית: "אמנה חברתית". כלומר, העובדה שהרבים הסכימו להתאגד ביחד, לטוב ולמוטב, גורמת לכך שיש חובה בסיסית של כל מי שנוטל חלק במסגרת חברתית זו שיתחייב בחוקיה ומשפטיה.

יתר על כן, הכלל של דינא דמלכותא דינא חל, על פניו, בעיקר ביחס למלכות יהודית, בשל העקרון של האמנה החברתית אותו תארנו (למה ייגרע חלקו של שלטון מוסכם יהודי משלטון נכרי? אדרבה, אנו רואים בחוש שנוח ליהודים להתאגד כאחד ולשלוט על עצמם). ראה בהקשר זה דברי הרמב"ם הל' גזילה ה, יא, ועוד. ולשונו של השלחן ערוך נחרצת בסוגיה (חשן משפט שסט, ו):

" מוכס שפסקו המלך ליטול דבר קצוב [...] והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך, אינו בחזקת גזלן, משום דדינא דמלכותא דינא. ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה, עובר (על לא תגזול) (ויקרא יט, יג), מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עובד כוכבים".

הרי לנו שלא גרע מלך ישראל (או שלטון ישראלי) ממלך נכרי. בעיקר מהדהדים בסוגיה זו דבריו של הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (סימן קמד), בשאלת מדינת החשמונאים: "נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו לענין כמה משפטי המלוכה וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל". 

ואכן, כך הורה הלכה למעשה הגאון הרב ישראלי זצ"ל, במאמרו "סמכות מוסדות ממשל נבחרים בישראל":

"כל המינויים הממלכתיים שיעשו בישראל בדרך של בחירות שבהם יכריע רוב העם יהא להם תוקף וסמכות. ומסתבר לפי עניות דעתי שכשם שיכולים למנות איש אחד כראש ושופט, כמו כן אפשר למנות מועצה שביחד יהיו לה הסמכויות הללו. לפי זה נראה כי מועצת ממשלה שתיבחר בדרך של בחירות נכונות יהא לה סמכות בכל מה שנוגע להנהלת האומה כאותה סמכות שהיה למלך ישראל".

קביעה זו זכתה לתמיכה רחבה מצידם של פוסקים רבים, שראו בהקמת מדינת ישראל אות א-להי, נענוע ראש מצד בורא עולם לעמו ישראל. אמנם, מצאנו כאלה שחלוקים על הפרשנות שרואה בהקמת המדינה יד ה', וכאילו, ח"ו, רואים הם במעשה כביר זה אחרי אלפיים שנות גלות כפויה יד המקרה. מי שמבקש, כהדרכת הקדמונים, לאתר את יד ה' בטבע ובהיסטוריה, "בינו שנות דור ודור", חייב, אם כן, לראות במדינה כח בעל תוקף וסמכות מדין תורה. יתר על כן, כפי שראינו, גם מי שאיננו משוכנע בשכנוע פנימי עמוק בנחיצותה הרוחנית של המדינה, אך הוא חי בה, ונהנה מהטוב שהיא מעניקה לאזרחיה (בטחון, תשתיות, רווחה, חינוך ועוד), מחוייב מכח האמנה החברתית המדוברת לציית לכל חוקי המדינה באשר הם, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה הלכתית (דינא דמלכותא דינא). נסיים בדבריו המרגשים של הגריא"ה הרצוג, בספרו "תחוקה לישראל על פי התורה":

"אני הייתי בין הנלהבים לרעיון מדינה יהודית, אעפ"י שידעתי שיש בין גדולי התורה אוהבי ישראל כמוני הפוחדים מפני הקמת המדינה. הם היו מוכנים להסתפק בעליה חופשית. אבל אני הכרתי בהכרה עמוקה שלא סגי 'הא בלא הא', שלא תתגשם השאיפה לעליה חופשית בהעדרה של מדינה סוברנית. מלבד זאת נגמר בדעתי שמדינת ישראל היא הכרח חיוני לא רק מנקודת ראות של הצלת מאות אלפי אחינו שרידי התופת באירופה ורווח והצלה לאחינו בארצות האיסלם שהקנאות הדתית שולטת בהן. בלבי נקבעה הדעה שזהו דבר שהיהדות עצמה, מבחינה פנימית, זקוקה אליו במאד מאד."


לא התקבלו תגובות
.

לעמוד הבא