עוד

  1. מדינת ישראל
  2. מעמד האשה ביהדות
  3. תורה וחברה
  4. עמדות בית הלל
  5. בית המדרש ההלכתי
  6. ?מי בבית
  7. חדשות

חיפוש

חפש

פייסבוק

על סדר היום

Meshivat Nefesh - Project Presentation (Rabbanit Tamar Meir and Rabbanit Shira Sapir)

The Meshivat Nefesh project aims to provide women and girls with an attentive female ear and responder to tailor a response to their questions, a response they couldn’t always get in other ways.

Meshivat Nefesh – Project Presentation

The Meshivat Nefesh project aims to provide women and girls

with an attentive female ear and responder to tailor a response to their questions,

a response they couldn’t always get in other ways.

(Rabbanit Tamar Meir and Rabbanit Shira Sapir)

Meshivat Nefesh
Female Torah Scholars responding in the spirit of the Halacha

What is the Meshivat Nefesh project?
The Meshivat Nefesh project aims to provide women and girls with an attentive female ear and responder to tailor a response to their questions, a response they couldn’t always get in other ways.

(Read this article in Hebrew)


What prompted this idea?

Women and girls of various ages feel the need to take counsel with a Torah-observant person, not only to discuss Halachic issues, but also to voice questions concerning faith, worldview, ways of life, and guidance.

Physical or virtual access to women that can help serve as an attentive ear in the world of Torah scholars. Women and girls need to hear from women, and to be able to discuss anything at all, frankly and openly, with a woman, especially when it comes to personal and intimate matters that are decidedly feminine.

However, these female personalities aren’t always available to women. They aren’t as well-known as their male counterparts, because they don’t have any official role. There are no woman-led communities, and they have less opportunities to make themselves known to the public.

What we need is more extensive and organized response. But how will this happen?

To fulfill this need, we are currently creating the basic infrastructure for our internet site, while bearing in mind the range of needs that the project is meant to address:

A preliminary map of needs and responses:
1. Recruiting and training the responders;
2. Defining an organizational structure that will provide the best response. It will include building an advisory forum where rabbis, rabbaniyot and professionals can provide advice and guidance to responders as they address questions concerning halachah and personal issues that border on halachah and faith. (If a question requires professional attention, the inquirer will be referred to a professional).

Who is our target audience?

Ultimately, we want to reach out to all women. However, in the beginning, in the interest of fostering a developing process, we chose to focus on girls and young women. High-school aged girls are going through the process of formulating their religious identities, a process encompassing everything from respecting parents to issues of modesty, the relationship between the sexes, and the status of women in Judaism.

These young women won’t always manage to have their concerns addressed through the formal education system, and they often feel the need to consult with a Torah-observant woman who is neutral, uninvolved, and non-judgmental. Sometimes, a dialog that allows the young woman to remain anonymous is in order.

Once these young women take leave of their educational frameworks and face “the real world”, a number of challenges await them. These include what women typically face when they do their army service or national volunteer service. They may need to adjust to living with unfamiliar roommates from various religious, cultural and ethnic backgrounds, to manage their time on their own, or to work under a managing or commanding authority. They will have to cope with the service itself, or the encounters that it entails, and they will encounter challenges in later stages of life and at many other junctures when decisions need to be made. Such challenges are right around the corner for them. They will need to handle complex new relationships, and think about studying, acquiring a profession, starting a family, and marital life. Red lights will go on. They will be bombarded with questions like “what do you want to do next year?”, or “what do you plan to do with the rest of your life?”. Naturally, all of these processes occur while these women are still building their identity and religious Jewish women.

Other goals:

Besides responding to inquirers, the project also allows us to empower female personalities within the world of Torah. Through Meshivat Nefesh and its platform, professional female Torah-observant personalities who have accumulated a great deal of experience in education and are spiritual leaders with a profound and extensive worldview will become available to respond to women all over Israel, not just those within the social circles and environments that enable them to become acquainted with these female personalities.

For more information on the project, please write us at meshivatnefesh1@gmail.com.

Support the project:
Running this project requires us to invest many resources in activities like building and maintaining the website and paying the responders and site manager reasonable compensation. All or part of the website can be dedicated to an ilui neshama (for more information, please contact us).

To contribute, please visit this link: https://trum.ly/newdonateeng.asp?org=6&k=85.

Rabbanit Dr. Tamar Meir, member of Beit Hillel’s management board
Rabbanit Shira Sapir, member of Beit Hillel
The Project Administration

 


לא התקבלו תגובות
.

משיבת נפש - הצגת הפרוייקט (הרבנית תמר מאיר, הרבנית שירה ספיר)

פרויקט משיבת נפש שם לו למטרה לספק לנשים ולבנות צעירות כתובת נשית לשאלותיהן בכל תחום, ולאפשר להן לקבל מענה מותאם, שלא תמיד יוכלו לקבל בדרך אחרת.

משיבת נפש
נשות תורה עונות כהלכה

(Read this article in English)


מהו פרויקט משיבת נפש?
פרויקט משיבת נפש שם לו למטרה לספק לנשים ולבנות צעירות כתובת נשית לשאלותיהן בכל תחום,
ולאפשר להן לקבל מענה מותאם, שלא תמיד יוכלו לקבל בדרך אחרת.

מה עומד מאחורי הרעיון?
אנשים ונשים, בגילים שונים, מרגישים צורך להתייעץ עם דמות תורנית. לא רק בשאלות של הלכה, אלא גם בשאלות של אמונה, השקפה, אורח חיים והדרכה.
במרחב התורני - הממשי או הווירטואלי, אין מספיק נגישות לנשים שיכולות לשמש ככתובת תורנית.

נשים, כמו גם נערות צעירות, זקוקות למענה נשי. ליכולת לשוחח בפתיחות ובגילוי לב עם אישה על כל נושא שבעולם, ובפרט כשהדבר מגיע לנושאים אישיים ואינטימיים או נשיים במובהק.
אלא שדמויות נשיות תורניות אינן תמיד נגישות עבור ציבור הנשים. הן מוכָּרות פחות, שכן לרוב אינן נושאות במשרה רשמית, אין קהילה שהן עומדות בראשה, ויש להן פחות הזדמנויות להכרה במרחב הציבורי.
דרוש כאן מענה רחב וממוסד יותר.

איך זה יקרה?
על מנת לתת מענה לצורך, אנו בונות בשלב זה את התשתיות הראשוניות להקמת אתר אינטרנט, תוך התייחסות למכלול הצרכים של הפרויקט:

1. מיפוי ראשוני של צרכים ושל דרכי מענה
2. גיוס והכשרת משיבות
3. הגדרת מבנה ארגוני שיתן מענה מיטבי, כולל בניית פורום מייעץ שבו רבנים, רבניות ואנשי מקצוע יתנו ייעוץ והדרכה למשיבות בתהליך המענה לשאלות הלכתיות, ותחומים אישיים הנושקים לאמונה והלכה. (במקרה של שאלה המצריכה הפניה לגורם מקצועי, תיעשה הפניה כזו כמובן).

מי הוא קהל היעד?
לטווח הארוך, קהל היעד שלנו הוא כלל הנשים.
בשלב ראשון, ועל מנת לאפשר תהליך צומח, בחרנו להתמקד בנערות ובנשים צעירות.
נערות בגיל התיכון מצויות בתהליכים של גיבוש זהות אמונית ודתית, בדיקת גבולות והתמודדות עם שאלות שמציבה בפניהן משמעות היותן נערות בחברה דתית, החל מכיבוד הורים ועד לשאלות של צניעות, סוגיות 'בינו לבינה' ומעמד האישה ביהדות.
לא תמיד יוכלו אותן נשים למצוא מענה במסגרת החינוכית, ובפעמים רבות הן חשות צורך בהתייעצות עם דמות נשית תורנית שהיא חיצונית, נייטרלית, לא שיפוטית, ולעתים אף באופן שמאפשר אנונימיות.
כשהן יוצאות מן המסגרת החינוכית אל העולם הרחב, מחכות להן התמודדויות חדשות: התמודדויות אופייניות לשירות הלאומי ולשירות הצבאי - חיים בדירה עם שותפות זרות שמגיעות מרקעים שונים (ברמה הדתית, העדתית והתרבותית), ניהול עצמאי של הזמן, עבודה מול סמכות ניהולית או פיקודית, התמודדויות בשירות עצמו ועם המפגשים שהוא מזמן; התמודדויות שיידרשו אליהן בשלבים הבאים ובצמתים הרבים של קבלת החלטות המחכים להן מעבר לפינה - מערכות יחסים חדשות ומורכבות, מחשבות על לימודים, על רכישת מקצוע, על הקמת משפחה, על זוגיות. נורות אדומות שנדלקות. ומה את עושה בשנה הבאה? ומה את עושה בהמשך החיים? כל אלו, כמובן, תהליכים המתרחשים לצד המשך תהליך בניית זהותן כנשים יהודיות ומאמינות.

מטרות נוספות:
לצד המענה לצרכים של השואלות, מאפשר הפרויקט גם את העצמתן של דמויות נשיות במרחב התורני:
באמצעות "משיבת נפש" והפלטפורמה המקוונת שלו, תתאפשר הנגשה של דמויות נשיות תורניות, מקצועיות ובעלות ניסיון חינוכי, מנהיגות רוחניות בעלות הסתכלות מעמיקה ורחבה - הנגשה לכלל הנשים ברחבי הארץ, ולא רק לאותן אלו המצויות במעגלים ובסביבה המאפשרת להן היכרות עם דמויות נשיות אלו.

לפרטים נוספים על הפרויקט - meshivatnefesh1@gmail.com

לתמיכה בפרויקט:
הפעלת הפרויקט דורשת השקעת משאבים רבים. בהקמת האתר, בהחזקתו ובתשלום שכר הוגן למנהלת האתר ולמשיבות. ניתן גם להקדיש את האתר או חלק ממנו לעילוי נשמה (לפרטים נוספים פנו אלינו).

לתרומות אנא היכנסו לקישור : https://trum.ly/newdonate.asp?org=6&k=84

הרבנית ד"ר תמר מאיר, חברת הנהלת בית הלל
ראש הפרויקט
הרבנית שירה ספיר, חברת בית הלל
מנהלת הפרויקט.


לא התקבלו תגובות
.

קדיש של אימא (נחמה גולדמן ברש )

במצוות קידוש השם, נשים מחויבות לא פחות מגברים. לכמעט שלשה שבועות, רחל פרנקל הייתה עסוקה בקידוש השם. לכן, כשגופת בנה מוטלת לפניה, היא המשיכה במעשיה ואמרה קדיש בקול, שבורת לב והמשיכה לברך את רצון השם.

שמי נחמה גולדמן ברש ואני תושבת גוש עציון. אני גרה לא רחוק ממקום החטיפה. הבנות שלי נוסעות לפעמים בטרמפים באזור כדי להגיע מבית ספר הביתה, כי אין תשתית מספיק טובה של תחבורה ציבורית פנימית בגוש עציון, וכן, באזורנו זו דרך מקובלת ויעילה של תחבורה. הטרמפיאדה שליד אלון שבות היא באזור מוגן לכאורה ומוקפת בישובים ישראלים. פתאום, החטיפה זעזעה אותנו מהאשליה הזאת והזכיר לנו שהטרור הוא בלתי צפוי.


אני מכירה את רחל שפרכר-פרנקל באופן אישי כבר מספר שנים. יש הרבה חפיפה בחיים המקצועיים שלנו. שתינו סיימנו את הלימודים במכון התלמודי במת"ן (מחזורים שונים – היא סיימה לפני), שתינו סיימנו תוכנית של יועצות הלכה בנשמת (שוב, מחזורים שונים והיא לפני), שתינו מלמדות בתכניות שונות של תלמידי חו"ל בנושאים כמו נשים ביהדות ותלמוד, שתינו חברות בארגון בית הלל ולאחרונה שתינו לומדות בתכנית "הלכתא" במת"ן, תכנית שרחלי גם מנהלת אותה. אני רגילה לראות אותה שלש פעמים בשבוע ואנחנו נוהגות לשוחח על נושאים ששייכים לנשים בעולם ההלכה. לא פלא שאחד הנושאים ששתינו מלמדות הוא אמירת קדיש על יד אישה. שתינו פורסות את מקורות ההלכתיות בפני תלמידותינו כדי שהן תבינה את השתלשלות העניינים בהלכה. עד עכשיו, היה רק לי ניסיון אישי בנושא. אימא שלי נפטרה לפני 4 שנים, אני אמרתי קדיש במשך שנה שלמה ורחלי עודדה אותי.


כששמעתי את קולה השבורה של רחל אומרת את מילות הקדיש, נזכרתי במילים של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, מן הסערה: על אבלות, ייסורים והמצב האנושי:


"באמצעות הקדיש אנו מכריזים על סירובנו לציית למוות ולמזימה המרושעת שרקם כנגד האדם. כשאומר האבל "יתגדל ויתקדש שמיה רבה..." הרינו מצהיר: ככל שיהיו המוות חזק וסופו של אדם מכוער, ככל שיהיה הקבר מבעית והכול נראה כחסר טעם ואבסורדי, ככל שיהיה הייאוש קודר והחיים מעוררי גועל, בכל זאת אנו מצהירים וטוענים בפומבי, בכובד ראש ובנחישות, כי אין אנו מוותרים ואין אנו נכנעים; נמשיך במעשי אבותינו כאילו דבר לא אירע, ולא נבוא על סיפוקנו בפחות מאשר מימוש מלא של המטרה העילאית - כינון עולם במלכות שדי, תחיית המתים וחיי נצח לאדם".


עיקר התועלת שבאמירת הקדיש היא קריאה לציבור לקדש את השם דווקא סביב המוות והציבור נענה לקריאתו ואומר "אמן, יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא".


במצוות קידוש השם, נשים מחויבות לא פחות מגברים. לכמעט שלשה שבועות, רחל שפרכר פרנקל הייתה עסוקה בקידוש השם, במיוחד דרך אחדות העם, בכל מעשיה. לכן, כשגופת בנה מוטלת לפניה, היא המשיכה במעשיה ואמרה קדיש בקול, שבורת לב, והכריזה בפני עם ועולם, שהיא מקבלת את גזר הדין הקשה שירד מלמעלה, והמשיכה לברך את רצון השם.


במקורות שלנו, מדברים על בן שאומר קדיש על הוריו. הראשונים ("אור זרוע" חלק ב סי' נ;ראה גם "מחזור ויטרי" חלק א סי' קמד, ועוד) מביאים מדרש שבו מסופר על רבי עקיבא שהציל אדם מת מדינה של גיהנום, ע"י כך שלימד את בנו של המת לקדש שם שמיים. מסקנת המדרש היא, שאם בנו של אדם שנפטר "עומד בקהל ואומר 'ברכו את ה' המבורך' ועונין אחריו 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' או אומר 'יתגדל' ועונין אחריו יש"ר (=יהא שמה רבא) מברך' מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות.  


זה הזדמנות אחרונה לכיבוד אב ואם בציבור, ויש דגש מיוחד, וסוג של עדיפות לבן לומר על הוריו קדיש. אמנם, יש כבר במקורות תשובה מלפני שלש מאות שנה שמתייחסת לבת שנותרה בלי אחים, ואפשרו לה לומר קדיש. אפשר לדון בנושאים הלכתיים וחברתיים כמו קול אשה וצניעות, וישנם חילוקי דעות בנושא. אבל בחמישים השנים האחרונות יש מגוון רחב של פוסקים וביניהם הרב יוסף דוב סולובייצ'יק ואחיו הרב אהרון סולובייצ'יק, הרב יוסף אליהו הנקין ונכדו הרב יהודה הרצל הנקין ורב ישראלי שפסקו שנשים יכולות לומר קדיש – לרוב, מעזרת הנשים (או בעת ההלוויה) יחד עם גברים אחרים בקהל שאומרים קדיש. רב עובדיה יוסף פסק שמותר לאישה להגיד קדיש מול מניין גברים רק בבית פרטי ולא בבית כנסת.


כאן, במקרה של הורים שקוברים ילד, אין זכות ראשונית לאבא. המקורות לא מתייחסים לאבא שאומר קדיש על בנו. הרצח הטרגי והנורא של נפתלי פרנקל הפיל את המשפחה למקום לא טבעי. עולם של הורים שקוברים את בנם. התיקון של הקדיש – לתת מנוחה לנפטר, לקדש את השם ברגע הלא טבעי הזה - יכול לבוא מאבא או מאימא, או כמו במקרה הזה משניהם יחד.

 


לא התקבלו תגובות
.

חיילת תורנית – יש דבר כזה! (הרבנית מיכל נגן)

ב"ה

חיילת תורנית – יש דבר כזה!  /  מיכל נגן
ראש המכינה הקדם צבאית לבנות דתיות, צהלי

שאלת שירות הבנות הדתיות בצבא כפי שהיא נדונה בשיח הציבורי שלנו מפספסת את העיקר. עלינו לעסוק במוקד הדיון החינוכי בשאלה  מהו היעד שלנו בחינוך בנותינו.

הדברים שאומר להלן אינם אלא פרי ניסיוני, ואני מציגה אותם כאן כפתיחה לדיון: אני בוגרת מדרשה ושרתתי בצבא בתפקידי קצונה, אני מחנכת בנות מזה 20 שנה באולפנות, בתיכונים ובעיקר ב'צהלי' המכינה הקדם צבאית לבנות דתיות. תקצר היריעה מלהתייחס ליעדי החינוך לבנות בכלל, אולם אנסה לפרוט להלן את השאלות המשמעותית העולות למול נושא שירותן הצבאי של הבנות.

בית ספר לבחירה

מה תגידי לבת שלך?  השאלה אותה אני נשאלת יותר מכל היא 'מה תגידי לבת שלך?' השאלה  הזו משקפת, לדעתי, את חרדתם של הורים לנוכח האפשרויות הנפתחות עבור ביתם שלהם. הם מבקשים להיוועץ בניסיוני לגבי התשובה הנכונה.  אלא שניסיוני בחינוך ובהצמחה של אנשים צעירים למדני שנטעה אם נצייד את נערותינו המתבגרות 'בתשובה הנכונה'. התשובה הנכונה היא שעלינו ללמד את החבר'ה שלנו לבחור ולא רק לציית. חייו של האדם המאמין עובד השם, מבוססים על ציות לדבר השם והליכה בדרך התורה, אך יש בהם לא פחות מכך גם מקומות של בחירה, של לקיחת אחריות ושל מחשבה עצמאית. וכאשר ביתנו מתייעצת אתנו לאן ללכת בשנה הבאה, או כאשר אנחנו מלווים את תלמידותינו בתקופת ההתלבטות של סוף התיכון-שנת מכינה  נפתחת עבורנו הזדמנות יקרה מפז  ללמד אותן משמעותה של בחירה, וללוות אותן כיצד לבחור נכון.  

ברצוני להקדיש פסקה אחת לפן ההלכתי של הסוגיה שלנו: הפסיקה ההלכתית היא תשתיתית, והפולמוס שנוצר לנוכח המציאות של הבנות המתגייסות חייבה את רבני הציבור שלנו לתת תשובה נאמנה בשאלה זו.  קבוצת רבני בית הלל, שאני נמנית על חבריה, פרסמה כללים לגיוס נשים המסמנים כיוון כללי והוא שניתן להתיר שירות בנות בתנאים מסוימים. ובכל מקרה הם קובעים כי השאלה איננה הלכתית כוללת, אלא חינוכית.  כעת, משהוגדרו גבולות הדיון חשוב שנכיר בכך שמשמעותה החינוכית של האמירה הרבנית 'מצווה להתגייס' שקולה לאמירה הנגדית ש'חטא להתגייס', משום שהיא גם היא מעמידות את שאלת שירות הבת על ציות להלכה. כאשר ההכרעה בדילמה היא בידי הרב הבת מתמודדת עם אתגריו של הציות, כאשר ההכרעה היא בידיה עליה להתמודד עם אתגריה של בחירה. בנקודה זו צריך הכדור לחזור אל ההורים והמחנכים: עלינו לברר כיצד נמנף את ההזדמנות החינוכית המופלאה הזו ונייצר מרחב מעצים של בחירה. פעמים הרבה שמעתי חבר'ה צעירים מתארים את האווירה בבית שלהם כמאפשרת בחירה. הם אומרים 'ההורים שלי נותנים לי לבחור, והם יגבו אותי בכל מה שאחליט'. אמת, משהגיעו ילדינו לגיל בחירה, עלינו להשאיר אותה בידיהם. אך עלינו לוודא כי ציידנו אותם בידע כיצד לבחור, ובכוחות לקחת על עצמם את האחריות הנובעת מתוצאות בחירתם.

מה צריך להיות כלול, לדעתי, ב'מסכת בחירה' המלווה נערה הרוצה לצאת לשירות צבאי:

פרק ראשון יכלול לימוד תורני בית מדרשי בסוגיית הבחירה. לימוד שיכלול עיון במקורות ובפרקי הגות על משמעותה הדתית והרוחנית של הבחירה החופשית. ההבנה כי ריבונו של עולם רוצה שנבחר בו ועל כן ברא עולם מרובה אפשרויות, וכי הוא הניח לנו לקבל החלטות משמעותיות לחיינו היא יסוד עולמנו כיהודים יראי שמיים. עלינו להסביר כיצד הבחירה החופשית כוללת בתוכה גם את ההלכה. כיצד הכרת ההלכה, שמירת ההלכה ורתימת החיים לרוח ההלכה הם חלק מובנה של הבחירה שלנו להיות אנשים החופשיים לבחור. עלינו גם ללמד כיצד הקשב הפנימי של בני הנוער לכוחות המתפרצים בתוכם וקוראים לביטוי עצמי וכמיהה למימוש האישיות הפרטית, כצד גם הם יכולים להגיע לדיוק ולמיצוי בתוך ערכי התורה.

פרק שני, סדנאי, יקרא 'דעי את עצמך'. שבו תכיר כל נערה, מהם כוחותיה וחולשותיה. כיצד היא  מתמודדת עם לחץ חברתי, עם כניסה למסגרת תובענית, עם לוז אינטנסיבי, עם ריחוק מהבית ועם בדידות. איך היא  מתמודדת עם קשיים ומהן האסטרטגיות שלה להיחלץ ממצבי כישלון ומשבר. עליה לדעת לזהות את מקורות הכוח שלה, ואת 'ארגז הכלים' שילווה אותה בדרכה. פרק סדנאי זה, ככל שיכלול בתוכו גם התנסויות בפועל, ולא יהיה תיאורטי בלבד הרי זה משובח.  סדנא זו חייבת להיות מונחית ומשולבת בתוך עולמו של בית המדרש משום שהערכים המנחים אותנו בבחירותינו נובעים מעולמו של בית המדרש. ערכיה של החיילת הדתייה הם מקורות הכוח עבורה, ידע הלכתי הוא כוח והיעדים שהיא קובעת לעצמה יכוונו אותה בכל צומת החלטות בה תיתקל.

הפרק השלישי יכלול בניית שפה המנכיחה כלים לניתוח ולהבנת המציאות. כיוון שבחירה בשירות הצבאי היא רק הראשונה בשרשרת בלתי פוסקת של הכרעות הרי שהצידה לדרך העיקרית אותה תצטרך הבת בצאתה לשירותה הצבאי הוא מנגנון בריא של קבלת החלטות בתוך המסגרת הצבאית. בעוד שהדיון בבימה הציבורית שלנו בנושא גיוס בנות הוא בית חרושת לסיסמאות, למידע מוטעה או מוטה ולחוסר דיוקים, אנחנו מחויבים, להיזהר יותר ולייצר שפה מדויקת שמבחינה לא רק בין צבא לשירות לאומי אלא גם בתוך הצבא. למשל בין תפקידים ושיבוצים, בין תקופת ההכשרה לתפקיד לבין תקופת השירות בפועל, בין הגדוד לבין הבסיסים ובין עבודה עם מילואימניקים לבין עבודה עם חיילים סדירים. זאת שפה מקצועית שמי שמלווה את הבנות צריך לשלוט בה וללמד אותה, על מנת שהבנות ישלטו בה גם הן. שפה שתנכיח בחירה ותאפשר לבת להתמודד עם המציאות בה תידרש ממנה בחירה חדשה בכל יום ויום. עליה להיות מוכנה להתמודד על פני צמתים אין ספור של החלטות. מיליון התמודדויות שונות שהן שונות מנערה לנערה, ותלויות בתפקיד ובשיבוץ, במפקד הישיר ובזהות החברים/חברות ליחידה, והיא קשורה בשאלה האם היא משרתת כבת יחידה, או כבת דתית יחידה. ואין דומה ההתמודדות שלה בהיותה מגויסת טרייה בתקופת ה'הלם בק"ום' כאשר היא מגיעה מלאת חששות ליחידה ועליה לחתור את דרכה במסגרת החדשה להתמודדותה שלה עצמה כאשר היא כבר שייכת לקבוצת החיילים וצריכה לייצר כל הזמן מציאות של שונות בתוך חבורה חילונית. כמובן שהבחירה נוגעת גם למיצוב זהותה הדתית בצבא – בחירת המדים: חצאית או מכנסיים על מדי א או מדי ב, שמירת נגיעה בצבא, איך לייצר אווירת שבת ולא להיגרר לתוך האווירה הקיימת בבסיס. וגם שאלות של קביעת עיתים לתורה, ניבול פה, רכילות, כשרות וכו'. ולא פחות מכך, ואולי אף יותר מכך – למיצוב היותה אישה בחברה גברית, אך על כך להלן.

נמצאנו אם כך אומרים שיסוד הבחירה הוא גרעינה הבסיסי של היכולת של הבנות להתמודד עם השירות שלהן בצבא. כעומק ההבנה של משמעות הבחירה בצבא – כך עומק היכולת לשמור על זהות דתית בצבא. וטוב נעשה אם נעזור לבנות גם להבין מתי המשימה לא מתאימה להן או גדולה מדי על כתפיהן. מתי להעדיף את התפקיד הפחות נוצץ אך המתאים יותר (למשל לבקש להשתבץ כמשקית ת"ש בבסיסים ולא בגדודים), מתי לומר 'הבחירה בשירות הצבאי  לא מתאימה לתהליך הרוחני שלי כרגע', או מתי היא תעדיף  לשמור על עצמה בבחינת 'ורחקתם מכל דבר רע', וללכת למסלול מוגן יותר.  

כיוון שהבחירה בשירות או בצבא היא הבחירה כבדת המשקל הראשונה שתעשנה בנותינו בכוחות עצמן – כעת משנפתחו שערי בחירה והצבא מחזר אחריהן וההיתרים ההלכתיים נכתבים גם הם – כעת עלינו ללמד אותן לבחור!

תנו להן חזון

מי אני? מורדת או שליחה? כל עוד היה הדיון  בסוגיית השירות בצבא ממוקד בזווית ההלכתית, בראנו תחת ידינו 'חברת מורדות' כאשר בנותנו הדתיות התגייסו מכוח רצונן ולמרות ההנחיות. היתרון העצום שאנו מרוויחים כאשר אנו מעבירים את הדיון לשדה החינוכי הוא שאנחנו יכולים לאפשר להן ולנו לקרוא את רצונן להתגייס במסגרת חיפוש הזהות האופיינית לגילן.

את ההתעניינות הגוברת של בנות בשירות הצבאי יש לראות, לדעת רבים, כחלק מהתהליך של שבירת מסגרות המגזר. המהלך של הבית היהודי ויש עתיד, ופריחתם של ישובים מעורבים הם סממנים דומים לאותו כיוון רוחני. החברה  הדתית כיום בטוחה בעצמה, והנוער שלנו רוצה לפרוץ את גבולות המגזר: השירות המגזרי והתרבות המגזרית. נמצאנו אם כן מזהים את התנועה הרוחנית הרחבה שבגללה הן מעוניינות להתגייס. הן לא עושות זאת כדי להתרחק מהתורה – הן עושות את זה כדי להתקרב לעם ישראל. זאת ועוד, כאשר ההליכה לשירות הלאומי מוצגת לבנות כפועל יוצא של איסור לשרת בצבא, היא נחוות אצלן כתביעה לצמצם את עצמן, על מנת לממש את עצמן במסגרת הדתית ה'ראויה'. ועבור לא מעט מהן כוח הצמצום לא היווה אתגר רוחני גדול מספיק. התחילה להצטבר אנרגיה כבושה בלבבות רבים, אנרגיה שאנו חווים אותה כיום מתפרצת. עזות, ללא ספק, אולם במקורה היא 'עזות דקדושא'. רצון להרחיב גבולות ולוותר על המפריד החברתי, ולאו דווקא רצון לפרוק עול תורה ומצוות. הזיהוי של מקורותיה הרוחניים והנפשיים של התנועה של הבנות להתגייס מאפשר לנו לדייק במענה החינוכי שלנו. אינני מתעלמת מהעובדה שעבור הבנות הצבא מושך גם באופן אישי ובכל זאת ראוי, לדעתי, להציע לבנות למסגר את יציאתן לצבא לתוך הקשר של שליחות והגשמה של חזון גדול. הבחירה בשירות הצבאי צריכה להיות מוצגת כאפשרות לבנות לממש את עצמן מתוך העמקת החיבור לעם ישראל, מתוך מסירות נפש לקיום מצוות ולייצוג החברה הדתית ו'אם בחרת להתגייס – את צריכה להיות הכי דוסית!" כאשר נדבר אנחנו בשפה של שותפות -  אנחנו ואתן עושים כאן משהו גדול ביחד – נעזור להן לתאר את היציאה שלהן לצבא כשליחות. וכך הן גם תראנה את עצמן: שליחות היוצאות לפני המחנה, המייצגות את הציבור כולו.

זהו סוג של חינוך הנעשה באחד על אחד, ובקבוצות קרובות של שיח שם נוכל ללבן במשותף סוגיות הנוגעות לשאלות כיצד התפתחו תהליכים בעולם הרוח האנושית בכלל ובעולם ההלכה הנצחי והחי שלנו בפרט. כיצד נדע להבחין בין המטרות העיקריות שלנו לבין הסחות-דעת טפלות. צריך לעזור להן לדייק איך פריצת המסגרת שהן רוצות להיות שותפות לה לא תביא לחורבנה של המסגרת כולה. שתדענה כי יש להן אחריות על שמירת המסגרת ההלכתית והתורנית בעיקר כלפי הבאות אחריהן – שתתבוננה בדרכן ותרצנה ללכת אחריהן. וגם להבין את משמעותו הרוחני של המפגש עם האחר – כיצד מפגש יכול להעשיר עולמו של כל צד. וזאת מבלי לאבד את יחודו של כל צד. ולחשוב יחד איתן איך הן תפגשנה בצבא עם הישראליות המגוונת, החילונית ברובה, בלי להתדמות לה, מתוך שמירה על אמונה ועל קיום מצוות. צריך שני צדדים למשוואה של השבת 'לב אבות על בנים ולב בנים על אבות' במקרה שלנו: לב בנות על אבותן. לבנות יש שאיפות גדולות והן ראויות למחנכים גדולים. נעזור לעצמנו להיות כאלו, ובכך נזכה להצמיח את הבנות שלנו להיות כאלו. יש בבנות שלנו מנהיגות גדולה – ביחד נעזור להן לממש את הבשורה שלהן.

האם כל הבנות שלנו יכולות להיות שליחות? האם כולן רוצות? טיבה של חברה היא שתהיינה שונות גדולה בין מכלול הבנות ולכן אסור לוותר על שיפורו ייעולו והרחבתו של השירות הלאומי, הוא היה וצריך להמשיך להיות מערכת מופלאה של התנדבות ותרומה לקהילה. על לנו להחלישו אלא לחזקו ככל שניתן. אנחנו כחברה מחויבים גם להעמיד מכינות ומדרשות ייעודיות לבנות מכל משלבי החברה. לא לוותר על תיווך ראוי לאף אחת, ולהתאים  גם את מסגרות ליווי בצבא למכלול רחב של בנות.  בעיית הגיוס וההיחלשות הדתית הדאיגה אותנו גם לגבי הבנים וכיום יש לכל נער מסיים י"ב שפע של מוסדות שבהם הוא יכול להמשיך את מסלול התבגרותו האישית והרוחנית. עם שינוי המגמה ופתיחת האפשרות  לגיוס הבנות, יש הכרח דחוף ליצור גם מסגרות חינוכיות מגוונות ככל האפשר: "מכינות ומדרשות נקים בכל מקום, בעיר ובכפר..".

ברוך שעשני

אתגר הצמחתן של נשים-עובדות השם בעולמנו לא נמצא מספיק במודעות שלנו כאחת מהמטרות של מערכת החינוך לבנות. הסיבה לכך קשורה, לדעתי, בשתי סיבות:  האחת היא שלרוב מובל חינוך הבנות הדתיות דווקא בידי גברים. והשנייה היא שהאנרגיה העצומה המתפרצת בפמיניזם הדתי מוכוונת פעמים הרבה ל'השוואת תנאיה' של האישה הדתית למול הגבר הדתי.
בשנים האחרונות החלו בתי מדרש שונים להצמיח קבוצות לימוד נשים בהן נוצרת שפת עבודת השם ולימוד בעל זהות נשית ושמהן הולכים ומתבררים קווי העומק של דמות האישה היהודייה בת זמננו. אולם עד כה, נמצאת  ההגות הזו ברובה, מחוץ לאולפנות ולתיכונים הדתיים, והבנות  נחשפות אליה רק אחרי גיל השירות. בעיני יש כאן שליחות מיוחדת, דגל שאותו  המכינות לבנות והמדרשות יכולות וצריכות להרים – להיות בתי מדרש  יוצרים המכוונים להצמחת נשים דווקא, כאלו שבהן נתבונן ונכונן את  האופי המיוחד שלנו, כנשים. חשוב בעיני, שלא נסתפק רק  בלאפשר לבנות להשתתף בעולם התורה של הבנים, אלא שנקים קומה ייעודית נוספת.  בבתי מדרש כאלו נוכל להתייחס לשאלות מהותניות  ולהידרש לשאלות החינוכיות המורכבות של העצמת בנותינו והצמחתן. כאשר השיח יתרחב ויעמיק, נצטרך גם לעסוק בשאלת זהותה הרוחנית של 'אישה חיילת'. שיח שלא מתקיים כרגע מעל שום בימה.

מתוך התבוננות רבת השנים שלי, הכוללת גם את ניסיוני הפרטי, בשירות בצבא. נראה לי כי מרביתם של תפקידי החיילות הם תפקידים שיש להם אופי מקצועי לכל דבר, ואינם שונים באופן מהותי מכל מקצוע אזרחי.  היתרונות של השירות  הוא החשיפה לעולם האמתי של אחריות מקצועית, של עמידה בצפיות ותפקוד בתוך מסגרת הכוללת מערכות יחסים חברתיות והירארכיות. כיוון שבצבא מתקדמים מהר בסולם הפיקוד וההדרכה, נוספים לכך התנסויות בריאות בלקיחת אחריות על אנשים הובלה והדרכה. אך בחוש נראה שרבים מאתנו מרגישים כי בנושא לוחמה זה סיפור אחר, וגם הלכתית האיסור ללוחמת שונה מזה של חיילת בתפקידים אחרים. נראה לי שבעניין חיילת-לוחמת צריך להביא בחשבון שיקולים נוספים, הקשורים ל'ערך המוסף' שעובר כל לוחם במסלול חינוכו הייעודי. דמות הלוחם, שנחקרה בהרחבה ע"י ד"ר אורנה ששון לוי, מקיימת בתוכה מתח בין שליטה עצמית, משמוע עצמי וריסון גופני ורגשי לבין ריגוש המתבקש  בפריצה של גבולות גופניים ורגשיים, הסתכנות ויצריות. דמות הלוחם הדתי, שעדיין לא זכתה כמדומני למחקר משל עצמה העמידה כמה דוגמאות מופת של 'עדינו העצני'. לוחמים עזי נפש שיש בהם עדינות רגישות וקדושה.  לגבי הנערות שלנו, אין לנו 'תורה' כתובה לתת בידן כאשר הן צריכות לבחור אם להיות לוחמות או לוותר על חלום כזה. בעניין זה, חשוב לי לתווך להן כי השירות שלהן בצבא הוא חוליה אחת בשרשרת ההתנסויות המופלאה של חייהן. ויש קשר בין ההווה שלהן לבין העתיד. וכאשר הן מקדישות שנים מחייהן להתחנך להיות לוחמות עליהן לבדוק מהו הכיוון הרוחני שזה יכוון אותן אליו. כאשר נלוותי פעם, לפגישה בין לוחמת לבין אחד מהאגדות החיות של לוחמי ישראל, גיבור ישראל בקרבות יום הכיפורים, הוא שאל אותה בהערכה אדירה – 'נו, הרגת ערבים?!'    אינני יודעת במה נבדלת האישה מהאיש, אולם דבר אחד אני יודעת והוא שלאישה יש יעוד להביא חיים לעולם. והיעוד הזה הוא כוח רוחני. וצריך לחזק ולשמור עליו.

חיילת תורנית

חיילת תורנית היא נערה דתית הבוחרת להתגייס לצבא מתוך תחושת יעוד ושליחות. היא מאותגרת להיכנס לצבא כדי לצאת ממסגרות הנבדלות של הדתיים כדי להיפגש עם אחינו בני החברה החילונית, אך לא כדי להיות כמותם. מתוך כבוד לאחרים ומתוך הערכה ודבקות בזהותה הדתית ובמחויבותה למצוות. חיילת תורנית היא המקבילה לחייל הבייניש או למכיניסט חייל דתי רציני. החיילת התורנית היא כזו שאנו נשמח שהבנים שלנו יפגשו בבסיסים. בנות הקובעות עיתים לתורה, המקפידות על זמני תפילה ועל דקדוקי הלכה. חיילות תורניות שא"א למרוח אותן ולבלבל אותן, בנות שהן נשים, חיילות שלא מחקות את ערכי המערכת הצבאית גברית רק כי הם שם – אלא קוראות עליה תיגר.  חיילת תורנית שלמדה להיפגש עם זולת השונה ממנה ולצמוח מהמפגש האנושי הזה ולהעמיק ממנו. ושכל מי שיפגוש בה – יתברך גם הוא ממנה.

 


לא התקבלו תגובות
.

על הפרשת חלה ומעמד האשה (הרב ד"ר יוסי סלוטניק)

העידן המודרני הביא לשינוי סדרי בראשית בתחומים רבים. אחד התחומים שהשינוי בו הוא הבולט ביותר הוא מעמד האישה. מה הקשר בין מעמד האשה למצוות הפרשת החלה?

מצוות הפרשת החלה המופיעה בפרשתנו מקבלת הקשר קשה במשנה במסכת שבת:

על שלש עברות הנשים מתות בשעת לדתן: על שאינן זהירות בנדה, ובחלה ובהדלקת הנר' (משנת שבת ב, ו)

 

משנה זו מחזירה אותנו אל קללת אישה בעקבות חטא גן עדן "בעצב תלדי בנים", ומעצימה את הקללה, לא רק "בעצב תלדי", אלא לעיתים באופן טרגי הלידה והבאת החיים יבואו במחיר חייה של האישה עצמה. אך בד בבד עם העצמת הקללה נותנת המשנה גם פן מסוים של מפלט, המוות אינו שרירותי אלא תלוי במעשיה של האישה, ועל כן כשם שמעשיה ירחקוה עד מעבר לסף האובדן, כך מעשיה יקרבוה ויביאו לה חיים ארוכים. המשנה מזכירה לנו שקללת האישה נבעה מהחטא, וכשם ש"בעצב תלדי" קשור לחטא שעשתה חווה כך גם "הנשים מתות בשעת לידתן" אינו מעשה מקרי אלא קשור בעובדה ש"אינן זהירות...".

חז"ל במקום אחר הרחיבו את רשימת העונשים אותם קיבלה האישה אף יותר:

עשר קללות נתקללה חוה באותה שעה שנאמר אל האשה אמר 'הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך':

 

  1. אחת דם צער נדה
  2. ואחת דם צער בתולים.
  3. [עצבונך – צער גידול בנים]
  4. והרונך זה צער העבור.
  5. בעצב תלדי בנים כמשמעו.
  6. ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך.
  7. והוא ימשל בך שהאיש תובע בפה והאשה תובעת בלב
  8. עטופה כאבל
  9. וחבושה בבית האסורין
  10. ומנודה מכל אדם: (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א )

 

חז"ל רואים בדמות האישה בחברתם דמות טרגית- דחויה, לא עצמאית, חייה מלאים בכאב ובצער. מערכת היחסים של האישה עם בעלה אינו שוויוני – היא משתוקקת אליו והוא מושל בה. המצב החברתי שלה קשה מנשאו – היא לבושה ועטופה מכף רגל על ראש כמו אבל, אינה יוצאת מביתה כמו אסיר בכלא, ואין קולה נשמע בחברת בני האדם כאילו היא בנידוי מוחלט.

 

ראשית כל צריך להדגיש שחז"ל אינם רואים את מצב האישה בשוויון נפש. הם אינם קובעים שזה תפקידה המיועד של האישה, אלא רואים בכך גזרה איומה ונוראה. מעבר לכך הם אף שואלים את עצמם על שום מה מצבה כל כך קשה? גם כאן,כמו שראינו לעיל, חז"ל יוצרים תלות מלאה של חטא-עונש. על פי הסתכלות זו הם תולים את המציאות הקשה של האישה בזמנם בחטא הקדום של האישה. האישה פגעה באימון הבסיסי במערכת היחסים עם בעלה ועל כן היא נתונה בבית האסורים מנודה מכל מגע חברתי אחר, וניטלת ממנה הסמכות והיכולת להיות אקטיבית במערכת היחסים מכאן ולהבא.

חז"ל מתארים עונש כבד וקשה אך יש בהסתכלות זו גם נקודת אור- עונש זה נובע מחטא ועל כן אפשר גם לתקן אותו. חז"ל אינם רואים פגם מהותי באישה שאינו מאפשר לה להתמודד בחברה או להיות דומיננטית במערכת יחסים. מעמדה הקשה הוטל עליה כעונש אך מצב זה נותן תקווה לכך שמצב זה יכול להשתנות.

התברכנו ובעידן המודרני בו אנו חיים משתנים סדרי בראשית בתחומים רבים. אחד התחומים שהשינוי בו הוא הבולט ביותר הוא מעמד האישה. נשים בקהילות רבות תופשות את מקומן הראוי בחברה האנושית ועברו לפעול במוקדי ההשפעה בכל תחומי החיים. יתירה מכך אנו גם רואים את שינויי מעמדן בתוך המסגרת המשפחתית ההופכת להיות שוויונית יותר ובחלקים מהחברה שוויוניים לגמרי.

תהליך זה אינו נוגד את תפקיד האישה המתואר בתורה! על פי דברי חז"ל אלו ניכר לכך שהחטא כבר קיבל את עונשו הראוי והקב"ה מחזיר את האישה למעמדה הראוי לה. בד בבד עם צמצום משמעותי במוות טראגי בעת הלידה, מצטמצמים גם שאר הקללות שמלוות את האישה ואנו זוכים לחיות בעולם המושפע ומבורך מנוכחות משמעותית יותר של עולם האישה.עם תיקון העולם הקורה סביבנו בתחומים רבים ומגוונים גם מעמדה של האישה הולך ומשתנה ומתעצם ובכך אנו חוזרים ומתקנים את העולם השואף לחזור לקדמותו.

 

יה"ר שנזכה לראות בתיקון עולם שלם בכל תחומי החיים ובמיוחד שנזכה להנות מהשבת האישה אל מעמדה הראוי לה.


לא התקבלו תגובות
.

שירת נשים בימינו (הרב יוני רוזנצוויג)

סוגיית שירת הנשים היתה אחת הסוגיות הבוערות השנה. מבט הלכתי ועכשווי את סוגיה זו. (הרב יוני רוזנצוויג)

אחד הנושאים המעסיק את החברה הדתית בימינו הוא נושא קול באישה ערווה. החברה המודרנית הביאה עמה שינויים רבים המשליכים על אופן יישום ההלכה, והדברים אמורים גם כן ליחסים שבין המינים. אמירה כגון "אחורי ארי ולא אשה" (עירובין י"ח ע"ב) בעצם מתבטלת כמעט כליל לאור דבריהם של הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה א', צ"א, אות כ"ג) והגרא"י ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר, ט', נ'); האיסור שלא להרבות שיחה עם האישה כבר קיבל תפנית חדה בפירושו של המאירי למסכת אבות שם (א', ה'), והגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ו', או"ח, י"ג) אף מביא מספר 'דרך פקודיך' שאין נוהגים להקפיד על כך בגלל השתנות הזמנים ומקומן השונה של הנשים בחברה כיום. גם לעניין אמירת ברכת 'שהשמחה במעונו' בנוכחות גברים ונשים יחדיו באותו שולחן, מביאים הפוסקים את דברי ה'לבוש' שהתיר את הדבר משום שהזמנים השתנו והנשים מורגלות בינינו. המהר"ם שיק בתשובה (אבהע"ז, סימן נ"ג) כותב שהדין שאין דורשים בשלום אישה לא שייך בזמנינו כיוון שאין בכך חיבה והרהור.

דברים מפורשים בנוגע לגמישות הקיימת בנושאים אלו מצויים בקטע מפורסם של הריטב"א בסוף מסכת קידושין:

"וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה, ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר, וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא, ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין בכל הני עובדין דמייתינן, ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, שנאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו"

הריטב"א מסביר שרבים מדיני ערווה והרחקה תלויים בזמן, במקום, ובאדם שבו מדובר, אלא שוודאי שאין התורה מסורה לכל אדם ואדם כפי רצונו, ויש קביעות הלכתיות כוללות לכלל ישראל. ומכל מקום, רואים אנו שגדולי כל הדורות – שלהם מסורה האחריות לכוון את העם ליישום הלכות אלו – לקחו בחשבון את המצב החברתי ששרר בזמנם כאשר באו לפסוק הלכה בעניינים אלו.

כיום, נראה שהנושא המרכזי הנידון במקומותינו, ושהרלוונטיות שלו נמצאת במרכז הדיון, הינו האיסור על שמיעת שירת נשים. השאלה העולה לדיון היא האם דין 'קול באישה ערווה' הינו דין נצחי, הלכה שאינה משתנית כפי שכשרות, מילה ושבת הינם דינים שאינם קשורים בהתפתחות רפואית, טכנולוגית או חברתית, או שמא אף הלכה זו – סופה להשתנות, ולהצטרף לדוגמאות שהבאתי לעיל? בתחומין כ"ט התייחסתי לשאלה זו בפרוטרוט, והבאתי מקורות רבים הדנים בה כיד ה' הטובה עלי – חלקם מצוטטים בקיצור של ממש בפסקה הפותחת. במאמר זה, רוצה אני לסכם את הדברים שנכתבו שם בקצרה, ולהוסיף נופך מבט-על כולל יותר לדברים.

לו הייתי רוצה לסכם את עיקר טענתי בנוגע לקול אישה מההיבט ההלכתי, הייתי אומר שההלכה רואה את הקול כחלק מקבוצת הערוות הסובייקטיביות ולא כחלק מקבוצת הערוות האובייקטיביות. הערוות האובייקטיביות הינם קבוצה של מקומות בגוף הגבר ובגוף האישה שיש איסור להסתכל בהם, ואין הדבר תלוי כלל וכלל בהרגליו של אדם, בתחושות שהן מעוררות בו, או בשינויים החברתיים. גם אם, לצורך המחשה, ישתרש מנהג בקרב נשים וגברים של מקום מסוים להשיל את בגדיהם מעליהם דרך קבע, ההרגל לא יהפוך את ראיית המקומות הנחשבים לערווה אובייקטיבית למותרת. הלוא מפני זה שמה עליה – ערווה אובייקטיבית – שאין היא תלויה ברושם שהיא עושה על האדם הרואה אותה, אלא יש כאן משהו עצמי המחייב צניעות.

מאידך גיסא, ישנן ערוות סובייקטיביות. הקבוצה הזו כוללת מקומות בגוף ועוד מספר דברים המשפיעים על האדם ומביאים אותו לידי הרהורי תאווה. ענייני הצניעות שהזכרנו לעיל שהשתנו במרוצת הדורות הרי הם בכלל קבוצה זו. וכאן חשוב להעיר הערה בנוגע לקביעה שהלכות אלו משתנות עם הזמן. קביעה זו – למרות דמיונה כביכול לקביעות רפורמיות וקונסרבטיביות שההלכה משתנה עם השתנות הזמנים – אין בה שום ריח של קיעקוע המסורת ושינוי סדרי ההלכה. ההלכה – כפי שהייתה מעולם – מבוססת על עקרונות נצחיים ובלתי משתנים. אולם, בעוד העקרונות ההלכתיים של מצות לולב קשורים בגודל הלולב ומידת ירקותו וכו', והעקרונות ההלכתיים של מצות שופר קשורים בשלמותו ובחיה שממנה הוא לקוח וכו', בחלק מהלכות צניעות הקריטריון הנצחי והבלתי משתנה הוא ההרהור שמתעורר באדם.

קריטריון זה אינו משתנה, אך היישום שלו משתנה עם המציאות – כפי שקורה בכל נושא הלכתי. מאחר וקריטריון ההרהור למעשה עוסק במבחן התוצאה – האם יש או אין הרהור בפועל – יש מקום לשינוי ההלכה למעשה על פי הנורמות החברתיות המשתנות. ושוב: הקירטריון ההלכתי הוא נצחי ובלתי משתנה, אלא שמאחר וקריטריון זה בעצמו נושא מידה רבה של סובייקטיביות, על כן יש בו מקום רב לדינמיות. אומנם, יש לשוב ולברר: האם אף האיסור על שמיעת שירת נשים הינו בכלל קבוצת הערוות הסובייקטיביות, או שמא בכלל קבוצת הערוות האובייקטיביות? במאמרי הנזכר בתחומין הראיתי כמיטב יכולתי שהפוסקים התייחסו לאיסור זה כאיסור סובייקטיבי שיסודו ההרהור הנגרם לאדם כתוצאה ממנו. אף אם בפועל נקטו חלק מהפוסקים במדיניות של "לא פלוג" על מנת להשוות את המידות, מכל מקום אין הם חולקים שיסוד ההלכה הינו ההרהור.

המשמעות הפשוטה והישירה של ניתוח זה הינה שאיסור שמיעת שירת נשים אינו איסור גמור ומוחלט, ולא חובה שיישאר על כנו לאורך ימים ושנים. מה שהיה נכון לחברה מסוימת ומקום מסוים לא בהכרח נכון לחברה אחרת ומקום אחר. כך גם משמע מפשט דברי הרמ"א (או"ח ע"ה, ג') שאיסור שמיעת קול אישה אינו אלא בקול שאינו רגיל בו, אך אם הוא רגיל אין הקול נחשב ערווה, וכן כתב הרב ישראל יעקב פישר בתשובותיו (שו"ת אבן ישראל, חלק ט', בהערותיו למשנה ברורה בסימן הנ"ל), וכן משמע מעוד מקומות רבים. ואודה ולא אבוש, שהגאון הרב יעקב אריאל  חלק על דברי ורצה לומר שאיסור קול שייך לקבוצת הערוות האובייקטיביות, אך אינני מכיר אחד מן הראשונים או האחרונים שמתבטא באופן התומך במסקנה זו, ועל כן אינני יודע מה מקור קביעתו זו, ועל המחמיר להביא ראיה[1].

אומנם, ההיבט ההלכתי הקלאסי איננו ההיבט היחיד בענייננו. היבט נוסף שחשוב לדון בו, ושמבחינות מסוימות נראה שהוא מהווה הבסיס האמיתי לדיון בעניין שירת נשים, הינו: מהי התמונה החברתית הרצויה על פי התורה? על מנת להסביר את הדברים, ניתן שתי דוגמאות המביאות נושא זה לידי ביטוי בשתי דרכים שונות.

הדוגמה הראשונה הינה דין שיער באישה ערווה. באותה סוגיה במסכת ברכות (כ"ד ע"א) שבה מוזכר שקול אישה הינו ערווה, מוזכר גם כן ששיער אישה הינו ערווה. למרות זאת, כבר בתקופת הראשונים לא יושם כלל זה במלואו, והבתולות נהגו ללכת פרועות ראש על פי מנהג מקומן בארצות שאליהם הגיעו הגלויות. הראבי"ה (א', ע"ו) וראשונים נוספים מסבירים שמאחר ונהגו בגילוי שער אין לחשוש לו משום ערוה, ובשולחן ערוך (או"ח, ע"ה, ב') נפסק הדבר להלכה. אם כן, עדים אנו לשינוי הלכתי מן הסוג שאנו טוענים שהתחולל בכמה וכמה מדיני הצניעות: בזמן הגמרא היה הדבר אסור, ואילו בדורות מאוחרים יותר השתנה הדבר ביחס לשינויים בחברה.

המשמעות של השינוי הזה – שאושר על ידי הראשונים ופוסקי ההלכה – הינו שהחברה הדתית האידיאלית שדמיינה התורה איננה בהכרח חברה שבה הבתולות מכסות את ראשן. אף אם בזמן הגמרא היה דין זה איסור גמור, והכול נהגו ללכת כך, הן הלכו כך משום שלכל אחת ואחת מן הנשים היה חיוב פרטי שלא לעורר הרהור אצל הגברים, שבזמנם היה נחשב הדבר למעשה פריצות אם אישה בתולה הייתה יוצאת ללא כיסוי ראשה. אולם, אין לראות בהלכה זו נורמה ציבורית רצויה בהכרח. אף שאין כל פגם באימוץ נורמה ציבורית זו, לתורה ולהלכה אין דעה בעניין אם רצוי או לא רצוי ששיער ייחשב ערווה. אם הוא נחשב ערווה – יש לכסותו, ואם לאו – אין צורך בכיסויו. אך האם התורה או ההלכה קובעות עמדה בנוגע לעצם השאלה – האם ראוי שנשים בתולות תכסנה את שערותיהן? לעניות דעתי ברור הדבר שלא, וגם לא מצאנו מי שמקונן על שינוי המצב בנוגע לכיסוי שיער נשים בתולות מזמן הגמרא.

דוגמה שנייה דומה, אך שונה במקצת, מוצאים אנו בעניין לבישת ציצית לנשים. הרמ"א (או"ח, י"ז, ב') מסכים לדברי השולחן ערוך שם שמדינא אין נשים חייבות במצות ציצית ועל כן אינן מברכות אף אם לובשות את הציצית, ומאידך מביא את שיטת רבנו תם הפוסק שנשים יכולות לברו על מצוות שאינן חייבות בהן. ומכל מקום, הרמ"א מוסיף את דברי האגור בשם מהר"י מולין שאין לאישה ללבוש ציצית משום יוהרא (לא נוכל לסטות מהנושא ולדון בטעם זה בפני עצמו).

גם כאן נשאל: האם בחזונה של התורה או של ההלכה החברה היהודית האדיאלית היא חברה שבה נשים הולכות ללא ציצית? האם התורה נוקטת עמדה בעניין זה? לעניות דעתי ברור הדבר שהתשובה היא שלילית, שלכל הפחות לתורה אין כל עמדה בעניין, ויש מקום אף לדון לשבח נשים הרוצות ללבוש ציצית. העובדה שהדבר לא נעשה בפועל, ושהוא אף נתקל בהתנגדותם של רבנים בפועל, אינה תוצאה של זיהוי נורמה ציבורית הלכתית, אלא של פסיקה המושפעת מטעמים אחרים. ואכן, משמע מהגר"מ פיינשטיין (או"ח ד', מ"ט) שבתנאים מסוימים היה מתיר לבישת ציצית לנשים, וזה כדברינו שמעצם המדיניות הציבורית של התורה אין כאן כל בעיה.

עתה נחזור לענייננו. אם איסור קול אישה הוא איסור אובייקטיבי, המשמעות היא שזוהי נורמה חברתית-תורנית רצויה ומוצהרת, ועל כן אין מקום לשנותה. כשם שהחברה היהודית האידיאלית של התורה נוטלת לולב בסוכות, אוכלת מצה בפסח, שומרת על הלכות שבת, מקיימת את הלכות נדה, לא לוקחת ריבית, וכדומה, כך גם הגברים שבאותה חברה אינם שומעים שירת נשים. הסתרת קולה של האישה לפי גישה זו תהיה מיסודותיה הבלתי-משתנים של החברה היהודית. כדוגמה קרובה לכך, לרוב הפוסקים כיסוי ראשה של אישה נשואה – משום דת יהודית (או דת משה) ולא משום ערווה – הינו דין שלא משתנה. זו הרי לכאורה המשמעות של דת יהודית ודת משה – שדברים אלו הם לכאורה הדרך הרצויה לעם ישראל להתנהג. יש כאן מעין קביעת נורמות התנהגותיות מסוימות, שלאורן ראוי ללכת. נראה שחלק מהאוסרים קולה של אישה רואים איסור זה בדומה לאיסור דת יהודית ודת משה.

אולם, אם נראה את האיסור על קול אישה כחלק מקבוצת איסורי הערווה הסובייקטיביים, המשמעות היא שדין זה דומה לגחסוי ראש לאישה בתולה או לציצית לנשים, שאף שהוחל על הדבר איסור, שעשוי להתבטא במציאות בצורה כללית ואף לעצב אותה, מכל מקום אין הוא אלא איסור פרטי בעל השפעה רחבה, אשר אינו מבקש לקבוע נורמות ציבוריות-תורניות רצויות כאלו או אחרות. המציאות היהודית – מותר לה שתיראה אחרת. במידה ועם ישראל רגיל בקול אישה, אין שום פריצות בכך שנחיה בחברה שבה קול אישה נשמע בחוצות. האיסור הוא לשמוע קול שהוא ערווה, וברגע שאין הוא נופל בגדר הזה אין איסור ממשי בשמיעתו.

בחתימת דברינו, יש להעיר הערה אחת נוספת ואחרונה. אכן, שיער אישה בתולה וציצית לנשים הושוו במאמר זה מבחינה זו שהם מבטאים נורמה דתית פרטית שנתפסת בעיני רבים כנורמה ציבורית הרצויה במבחינה דתית, אך למרות הדמיון הרי בפועל ישנו שוני: שיער אישה בתולה התקבל בקרב הפוסקים כמותר, ואילו לבישת ציצית השתרשה אצל הפוסקים כדבר אסור בתכלית האיסור. לעיתים אי אפשר לשים את האצבע על הסיבה המדויקת לכך שמצוות מסוימות עוברות תהליך של שינוי בצורה קלה יחסית, ואחרות נתקלות בחומה בצורה של סירוב והחמרה. ומכל מקום, עצם קיום התופעה מורה על כך שגם כאשר מצד הדין יש מקום להתיר עניין מסוים, אין זה אומר כי יש להתירו. לא כל מה שאפשר להתיר – צריך להתיר. גם בענייני קול אישה, אף שמצד הדין נראה לי שהדבר ברור להיתר, ייתכן – כמו ציצית – כי יש טעמים חיצוניים המביאים רבנים מסוימים לאסור.

אם יותר לי לשער, הייתי אומר כי מאחר ונושא שירת נשים הינו נושא ציבורי מאוד שיש לו השלכות רבות על העולם החברתי והתרבותי של החברה הדתית-לאומית, רבנים רבים חוששים מפריצת הגדר הזו, ובמיוחד במסגרת צבאית. אף שאני כשלעצמי, לא הייתי יוצא מהופעה שיש בה שירת נשים, מכל מקום יכול אני בהחלט להבין את דעותיהם של אותם רבנים שנוטים לאסור. ואולם דבר אחד יש להדגיש: כל עוד ישנה מחלוקת כה קוטבית בין הרבנים בעניין זה, ימשיך שטף הפסקים לגרום לחילול השם. כשאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות רואים שחלק מהדתיים מוכנים לעמוד מול כיתת יורים ולא לשמוע שירת נשים, ואחרים לא רואים בשירה כל בעיה, הדבר גורם לפיחות מעמדה של הדת ולזלזול בה.

לעניות דעתי, אחדות השורות בתוך המחנה הדתי-לאומי שתבוא בצורת פסק הלכה אחיד חייבת להתבצע קודם שנוכל להתמודד עם עצם הבעיה של שמיעת שירת נשים. כך, לדוגמה, אף אם יחליטו רבני הישיבות כי באופן עקרוני יש לאסור לחיילים לשמוע שירת נשים, מכל מקום בדיעבד ובמקום הצורך יוכלו אף להחליט להקל על מנת לאפשר את שילובם של בחורי הישיבות בתוך צבא העם. צו השעה הוא החלטה של איגוד ישיבות ההסדר על קו אחד של פסיקה לכל חיילי ההסדר על מנת למנוע חילול השם גדול, ולקדם פיתרון מקיף וכולל לחייל הדתי הממוצע בתוך המסגרת הצבאית.

גם כשמדובר במסגרת חוץ-צבאית, לעניות דעתי יש לשקול בזהירות אם ליישם פסק הלכה מיקל בעניינים של קול באישה. דברי הריטב"א שהבאנו בתחילת המאמר חשובים מאוד, שכן הם מורים על כך שבעניינים כגון אלו השינויים הם גדולים בין אדם לאדם, בין קהילה לקהילה, ובין דור לדור. ואף זאת יש לזכור: היתר במקום אחד מוצדק בעניינים אלו ושכמותם, יכול להביא לידי היתר שאינו מוצדק במקום אחר, ובסופו של דבר לפריצת גבולות הלכתיים בצורה מרחיקת-לכת. ודאי לא לזה מכוונים דברינו.

ואולם, כמדומני שהמחלוקת העיקרית בין שיטתי לבין שיטת האוסרים, היא בנקודת ההתחלה. נקודת ההתחלה של האוסרים היא, כמובן, שקול באישה הוא אסור מדרבנן או מדאורייתא, כל אחד לפי הבנתו ולפי שיטתו, וכל היתר שניתן למצוא בדבר הוא דחוק ואין ליישמו אלא כדין שעת הדחק ומקום צורך שנוהגים להקל אף כדעת יחיד. לעומת זאת, לדעתי באותם קהילות שנהגו לשמוע שירת נשים ומבחינה סובייקטיבית כבר לא מדובר בתופעה המייצרת הרהור אצל השומע, ודאי ששירת נשים היא היתר גמור מדינא, אך לא בהכרח למעשה. שיקולים פרקטיים של הנהגת קהילה, מדרון חלקלק, השפעת החברה המערבית, אופי החברה הדתית, חינוך, וכו', צריכים ודאי להילקח בחשבון לכל אורך הדרך.

אולם, נראה לי שהניווט בתוך המציאות הישראלית המורכבת תהיה פשוטה הרבה יותר בכל הנוגע לדילמות הקשורות בקול אישה, ברגע שנקבל הנחת יסוד זו, שקול באישה הוא למעשה מותר מדינא לרגילים בו. לא מפני הנוחות נקבל הנחה זו, כמובן, אלא מפני שהיא משקפת את האמת הנצחית של התורה, שאין בה שינוי כלל וכלל, אך יש בה יישום שונה בכל דור ודור על פי מה שההלכה המסורה לנו מאבותינו מאפשרת. ומאחר והחברה הדתית – חובה לה להיות מעורבת בחברה הישראלית דווקא בעת הזו ולמצוא שפה משותפת, על כן נכון יהיה להשתמש בכלים שההלכה נותנת לנו על מנת למצוא את הפתח לקרב את הלבבות, למעט במחלוקת, ולאחד את העם.



[1] אעיר, לדוגמה, על פירושו של הרב אריאל בדברי הערוך השולחן (או"ח, ע"ה, ז') לעניין שיער נשים נשואות. הערוך השולחן מתיר קריאת שמע מול שיער נשים נשואות מכיוון שהורגלנו בשערן – אף שהוא צווח על עצם המנהג כיוון שבאיסור הן עושות. הרב אריאל מבאר שכוונתו של הערוך השולחן היא שהאישה אינה נוהגת כדין מדין דת יהודית (שהוא דין אחר מדין ערווה ואין כאן המקום לדון בו), ואילו מדין ערווה אין כאן איסור כיוון שלמעשה הורגלנו בשיער נשים נשואות. הרב אריאל מסביר ששיעור הוא שונה כיוון שאינו ערווה בעצם – דהיינו: ערווה אובייקטיבית – ולכן יש מקום לדון בו מצד המנהג.

ואומנם, ברור מדבריו שהוא סובר שדין דת יהודית של התורה הוא שהביא לידי יצירת ההלכה של שיער באישה ערווה, ובזה נשתנתה הלכה זו משאר העריות שהן ערוות בעצם. אך כיצד למדנו שהן ערוות בעצם? הלוא מהסוגיה במסכת ברכות משמע שקול ושיער שניהם נלמדים ממקורות שווים בתוקפם, ובשום מקום לא נרמז בגמרא ובראשונים שדין ערווה נובע מדין דת יהודית. אומנם נכון הוא שאם דת יהודית היא שהאישה תכסה שערה, אזי נוצר מצב ששיערה של האישה הוא ערווה כיוון שהוא אף פעם לא מגולה, אך זוהי תוצאה עקיפה של דת יהודית – לא היינו הך!  הלכות ערווה והלכות דת יהודית הן הלכות שונות, ומופיעות במקומות שונים בשולחן ערוך. וכך גם מוכח מהגר"מ פיינשטיין בתשובותיו (אבהע"ז, א', נ"ח) שראה והציג הלכות אלו כנפרדות, וכמחייבות (כל אחת בפני עצמה) שיעור כיסוי שונה לראש. ואינני רוצה להלאות את הקורא, אך ראיות רבות לדבר זה תחת ידי.

כאמור למעלה, אינני מבין מדוע נמנע הרב אריאל מליישם את אותו ההיגיון שהציג בנוגע לשיער באישה, אף על דין קול אישה, שאף הוא אינו ערווה בעצם, וכבר הוכחתי במאמרי בתחומין המוזכר שרבים השוו שיער לקול. והרב אריאל מפרש שההשוואה היא בין שיער כל הנשים לקולה של אישה מסוימת, אך שוב אינני יודע מה הביאו לטעון טענה זו, וזאת מניין לו? עצם ההשוואה מורה על הכיוון שנקטו ראשונים ואחרונים, ולא מצאנו אחד שבא לחלק כדבריו. אומנם, נראה לי שדברי הרב כוונו נגד מאמרי במיוחד לאור מה שעלול להתפרש כמסקנות מרחיקות-לכת, ולבחינה המעשית אתייחס בסוף המאמר, ושם נראה לי שדברינו קרובים זה לזה..


התקבלו 2 תגובות
.

שירת נשים בימינו (הרב יוני רוזנצוויג)

מבט הלכתי ועכשווי על סוגית שירת הנשים

אחד הנושאים המעסיק את החברה הדתית בימינו הוא נושא קול באישה ערווה. החברה המודרנית הביאה עמה שינויים רבים המשליכים על אופן יישום ההלכה, והדברים אמורים גם כן ליחסים שבין המינים. אמירה כגון "אחורי ארי ולא אשה" (עירובין י"ח ע"ב) בעצם מתבטלת כמעט כליל לאור דבריהם של הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה א', צ"א, אות כ"ג) והגרא"י ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר, ט', נ'); האיסור שלא להרבות שיחה עם האישה כבר קיבל תפנית חדה בפירושו של המאירי למסכת אבות שם (א', ה'), והגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ו', או"ח, י"ג) אף מביא מספר 'דרך פקודיך' שאין נוהגים להקפיד על כך בגלל השתנות הזמנים ומקומן השונה של הנשים בחברה כיום. גם לעניין אמירת ברכת 'שהשמחה במעונו' בנוכחות גברים ונשים יחדיו באותו שולחן, מביאים הפוסקים את דברי ה'לבוש' שהתיר את הדבר משום שהזמנים השתנו והנשים מורגלות בינינו. המהר"ם שיק בתשובה (אבהע"ז, סימן נ"ג) כותב שהדין שאין דורשים בשלום אישה לא שייך בזמנינו כיוון שאין בכך חיבה והרהור.

דברים מפורשים בנוגע לגמישות הקיימת בנושאים אלו מצויים בקטע מפורסם של הריטב"א בסוף מסכת קידושין:

"וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה, ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר, וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא, ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין בכל הני עובדין דמייתינן, ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, שנאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו"

הריטב"א מסביר שרבים מדיני ערווה והרחקה תלויים בזמן, במקום, ובאדם שבו מדובר, אלא שוודאי שאין התורה מסורה לכל אדם ואדם כפי רצונו, ויש קביעות הלכתיות כוללות לכלל ישראל. ומכל מקום, רואים אנו שגדולי כל הדורות – שלהם מסורה האחריות לכוון את העם ליישום הלכות אלו – לקחו בחשבון את המצב החברתי ששרר בזמנם כאשר באו לפסוק הלכה בעניינים אלו.

כיום, נראה שהנושא המרכזי הנידון במקומותינו, ושהרלוונטיות שלו נמצאת במרכז הדיון, הינו האיסור על שמיעת שירת נשים. השאלה העולה לדיון היא האם דין 'קול באישה ערווה' הינו דין נצחי, הלכה שאינה משתנית כפי שכשרות, מילה ושבת הינם דינים שאינם קשורים בהתפתחות רפואית, טכנולוגית או חברתית, או שמא אף הלכה זו – סופה להשתנות, ולהצטרף לדוגמאות שהבאתי לעיל? בתחומין כ"ט התייחסתי לשאלה זו בפרוטרוט, והבאתי מקורות רבים הדנים בה כיד ה' הטובה עלי – חלקם מצוטטים בקיצור של ממש בפסקה הפותחת. במאמר זה, רוצה אני לסכם את הדברים שנכתבו שם בקצרה, ולהוסיף נופך מבט-על כולל יותר לדברים.

לו הייתי רוצה לסכם את עיקר טענתי בנוגע לקול אישה מההיבט ההלכתי, הייתי אומר שההלכה רואה את הקול כחלק מקבוצת הערוות הסובייקטיביות ולא כחלק מקבוצת הערוות האובייקטיביות. הערוות האובייקטיביות הינם קבוצה של מקומות בגוף הגבר ובגוף האישה שיש איסור להסתכל בהם, ואין הדבר תלוי כלל וכלל בהרגליו של אדם, בתחושות שהן מעוררות בו, או בשינויים החברתיים. גם אם, לצורך המחשה, ישתרש מנהג בקרב נשים וגברים של מקום מסוים להשיל את בגדיהם מעליהם דרך קבע, ההרגל לא יהפוך את ראיית המקומות הנחשבים לערווה אובייקטיבית למותרת. הלוא מפני זה שמה עליה – ערווה אובייקטיבית – שאין היא תלויה ברושם שהיא עושה על האדם הרואה אותה, אלא יש כאן משהו עצמי המחייב צניעות.

מאידך גיסא, ישנן ערוות סובייקטיביות. הקבוצה הזו כוללת מקומות בגוף ועוד מספר דברים המשפיעים על האדם ומביאים אותו לידי הרהורי תאווה. ענייני הצניעות שהזכרנו לעיל שהשתנו במרוצת הדורות הרי הם בכלל קבוצה זו. וכאן חשוב להעיר הערה בנוגע לקביעה שהלכות אלו משתנות עם הזמן. קביעה זו – למרות דמיונה כביכול לקביעות רפורמיות וקונסרבטיביות שההלכה משתנה עם השתנות הזמנים – אין בה שום ריח של קיעקוע המסורת ושינוי סדרי ההלכה. ההלכה – כפי שהייתה מעולם – מבוססת על עקרונות נצחיים ובלתי משתנים. אולם, בעוד העקרונות ההלכתיים של מצות לולב קשורים בגודל הלולב ומידת ירקותו וכו', והעקרונות ההלכתיים של מצות שופר קשורים בשלמותו ובחיה שממנה הוא לקוח וכו', בחלק מהלכות צניעות הקריטריון הנצחי והבלתי משתנה הוא ההרהור שמתעורר באדם.

קריטריון זה אינו משתנה, אך היישום שלו משתנה עם המציאות – כפי שקורה בכל נושא הלכתי. מאחר וקריטריון ההרהור למעשה עוסק במבחן התוצאה – האם יש או אין הרהור בפועל – יש מקום לשינוי ההלכה למעשה על פי הנורמות החברתיות המשתנות. ושוב: הקירטריון ההלכתי הוא נצחי ובלתי משתנה, אלא שמאחר וקריטריון זה בעצמו נושא מידה רבה של סובייקטיביות, על כן יש בו מקום רב לדינמיות. אומנם, יש לשוב ולברר: האם אף האיסור על שמיעת שירת נשים הינו בכלל קבוצת הערוות הסובייקטיביות, או שמא בכלל קבוצת הערוות האובייקטיביות? במאמרי הנזכר בתחומין הראיתי כמיטב יכולתי שהפוסקים התייחסו לאיסור זה כאיסור סובייקטיבי שיסודו ההרהור הנגרם לאדם כתוצאה ממנו. אף אם בפועל נקטו חלק מהפוסקים במדיניות של "לא פלוג" על מנת להשוות את המידות, מכל מקום אין הם חולקים שיסוד ההלכה הינו ההרהור.

המשמעות הפשוטה והישירה של ניתוח זה הינה שאיסור שמיעת שירת נשים אינו איסור גמור ומוחלט, ולא חובה שיישאר על כנו לאורך ימים ושנים. מה שהיה נכון לחברה מסוימת ומקום מסוים לא בהכרח נכון לחברה אחרת ומקום אחר. כך גם משמע מפשט דברי הרמ"א (או"ח ע"ה, ג') שאיסור שמיעת קול אישה אינו אלא בקול שאינו רגיל בו, אך אם הוא רגיל אין הקול נחשב ערווה, וכן כתב הרב ישראל יעקב פישר בתשובותיו (שו"ת אבן ישראל, חלק ט', בהערותיו למשנה ברורה בסימן הנ"ל), וכן משמע מעוד מקומות רבים. ואודה ולא אבוש, שהגאון הרב יעקב אריאל  חלק על דברי ורצה לומר שאיסור קול שייך לקבוצת הערוות האובייקטיביות, אך אינני מכיר אחד מן הראשונים או האחרונים שמתבטא באופן התומך במסקנה זו, ועל כן אינני יודע מה מקור קביעתו זו, ועל המחמיר להביא ראיה[1].

אומנם, ההיבט ההלכתי הקלאסי איננו ההיבט היחיד בענייננו. היבט נוסף שחשוב לדון בו, ושמבחינות מסוימות נראה שהוא מהווה הבסיס האמיתי לדיון בעניין שירת נשים, הינו: מהי התמונה החברתית הרצויה על פי התורה? על מנת להסביר את הדברים, ניתן שתי דוגמאות המביאות נושא זה לידי ביטוי בשתי דרכים שונות.

הדוגמה הראשונה הינה דין שיער באישה ערווה. באותה סוגיה במסכת ברכות (כ"ד ע"א) שבה מוזכר שקול אישה הינו ערווה, מוזכר גם כן ששיער אישה הינו ערווה. למרות זאת, כבר בתקופת הראשונים לא יושם כלל זה במלואו, והבתולות נהגו ללכת פרועות ראש על פי מנהג מקומן בארצות שאליהם הגיעו הגלויות. הראבי"ה (א', ע"ו) וראשונים נוספים מסבירים שמאחר ונהגו בגילוי שער אין לחשוש לו משום ערוה, ובשולחן ערוך (או"ח, ע"ה, ב') נפסק הדבר להלכה. אם כן, עדים אנו לשינוי הלכתי מן הסוג שאנו טוענים שהתחולל בכמה וכמה מדיני הצניעות: בזמן הגמרא היה הדבר אסור, ואילו בדורות מאוחרים יותר השתנה הדבר ביחס לשינויים בחברה.

המשמעות של השינוי הזה – שאושר על ידי הראשונים ופוסקי ההלכה – הינו שהחברה הדתית האידיאלית שדמיינה התורה איננה בהכרח חברה שבה הבתולות מכסות את ראשן. אף אם בזמן הגמרא היה דין זה איסור גמור, והכול נהגו ללכת כך, הן הלכו כך משום שלכל אחת ואחת מן הנשים היה חיוב פרטי שלא לעורר הרהור אצל הגברים, שבזמנם היה נחשב הדבר למעשה פריצות אם אישה בתולה הייתה יוצאת ללא כיסוי ראשה. אולם, אין לראות בהלכה זו נורמה ציבורית רצויה בהכרח. אף שאין כל פגם באימוץ נורמה ציבורית זו, לתורה ולהלכה אין דעה בעניין אם רצוי או לא רצוי ששיער ייחשב ערווה. אם הוא נחשב ערווה – יש לכסותו, ואם לאו – אין צורך בכיסויו. אך האם התורה או ההלכה קובעות עמדה בנוגע לעצם השאלה – האם ראוי שנשים בתולות תכסנה את שערותיהן? לעניות דעתי ברור הדבר שלא, וגם לא מצאנו מי שמקונן על שינוי המצב בנוגע לכיסוי שיער נשים בתולות מזמן הגמרא.

דוגמה שנייה דומה, אך שונה במקצת, מוצאים אנו בעניין לבישת ציצית לנשים. הרמ"א (או"ח, י"ז, ב') מסכים לדברי השולחן ערוך שם שמדינא אין נשים חייבות במצות ציצית ועל כן אינן מברכות אף אם לובשות את הציצית, ומאידך מביא את שיטת רבנו תם הפוסק שנשים יכולות לברו על מצוות שאינן חייבות בהן. ומכל מקום, הרמ"א מוסיף את דברי האגור בשם מהר"י מולין שאין לאישה ללבוש ציצית משום יוהרא (לא נוכל לסטות מהנושא ולדון בטעם זה בפני עצמו).

גם כאן נשאל: האם בחזונה של התורה או של ההלכה החברה היהודית האדיאלית היא חברה שבה נשים הולכות ללא ציצית? האם התורה נוקטת עמדה בעניין זה? לעניות דעתי ברור הדבר שהתשובה היא שלילית, שלכל הפחות לתורה אין כל עמדה בעניין, ויש מקום אף לדון לשבח נשים הרוצות ללבוש ציצית. העובדה שהדבר לא נעשה בפועל, ושהוא אף נתקל בהתנגדותם של רבנים בפועל, אינה תוצאה של זיהוי נורמה ציבורית הלכתית, אלא של פסיקה המושפעת מטעמים אחרים. ואכן, משמע מהגר"מ פיינשטיין (או"ח ד', מ"ט) שבתנאים מסוימים היה מתיר לבישת ציצית לנשים, וזה כדברינו שמעצם המדיניות הציבורית של התורה אין כאן כל בעיה.

עתה נחזור לענייננו. אם איסור קול אישה הוא איסור אובייקטיבי, המשמעות היא שזוהי נורמה חברתית-תורנית רצויה ומוצהרת, ועל כן אין מקום לשנותה. כשם שהחברה היהודית האידיאלית של התורה נוטלת לולב בסוכות, אוכלת מצה בפסח, שומרת על הלכות שבת, מקיימת את הלכות נדה, לא לוקחת ריבית, וכדומה, כך גם הגברים שבאותה חברה אינם שומעים שירת נשים. הסתרת קולה של האישה לפי גישה זו תהיה מיסודותיה הבלתי-משתנים של החברה היהודית. כדוגמה קרובה לכך, לרוב הפוסקים כיסוי ראשה של אישה נשואה – משום דת יהודית (או דת משה) ולא משום ערווה – הינו דין שלא משתנה. זו הרי לכאורה המשמעות של דת יהודית ודת משה – שדברים אלו הם לכאורה הדרך הרצויה לעם ישראל להתנהג. יש כאן מעין קביעת נורמות התנהגותיות מסוימות, שלאורן ראוי ללכת. נראה שחלק מהאוסרים קולה של אישה רואים איסור זה בדומה לאיסור דת יהודית ודת משה.

אולם, אם נראה את האיסור על קול אישה כחלק מקבוצת איסורי הערווה הסובייקטיביים, המשמעות היא שדין זה דומה לגחסוי ראש לאישה בתולה או לציצית לנשים, שאף שהוחל על הדבר איסור, שעשוי להתבטא במציאות בצורה כללית ואף לעצב אותה, מכל מקום אין הוא אלא איסור פרטי בעל השפעה רחבה, אשר אינו מבקש לקבוע נורמות ציבוריות-תורניות רצויות כאלו או אחרות. המציאות היהודית – מותר לה שתיראה אחרת. במידה ועם ישראל רגיל בקול אישה, אין שום פריצות בכך שנחיה בחברה שבה קול אישה נשמע בחוצות. האיסור הוא לשמוע קול שהוא ערווה, וברגע שאין הוא נופל בגדר הזה אין איסור ממשי בשמיעתו.

בחתימת דברינו, יש להעיר הערה אחת נוספת ואחרונה. אכן, שיער אישה בתולה וציצית לנשים הושוו במאמר זה מבחינה זו שהם מבטאים נורמה דתית פרטית שנתפסת בעיני רבים כנורמה ציבורית הרצויה במבחינה דתית, אך למרות הדמיון הרי בפועל ישנו שוני: שיער אישה בתולה התקבל בקרב הפוסקים כמותר, ואילו לבישת ציצית השתרשה אצל הפוסקים כדבר אסור בתכלית האיסור. לעיתים אי אפשר לשים את האצבע על הסיבה המדויקת לכך שמצוות מסוימות עוברות תהליך של שינוי בצורה קלה יחסית, ואחרות נתקלות בחומה בצורה של סירוב והחמרה. ומכל מקום, עצם קיום התופעה מורה על כך שגם כאשר מצד הדין יש מקום להתיר עניין מסוים, אין זה אומר כי יש להתירו. לא כל מה שאפשר להתיר – צריך להתיר. גם בענייני קול אישה, אף שמצד הדין נראה לי שהדבר ברור להיתר, ייתכן – כמו ציצית – כי יש טעמים חיצוניים המביאים רבנים מסוימים לאסור.

אם יותר לי לשער, הייתי אומר כי מאחר ונושא שירת נשים הינו נושא ציבורי מאוד שיש לו השלכות רבות על העולם החברתי והתרבותי של החברה הדתית-לאומית, רבנים רבים חוששים מפריצת הגדר הזו, ובמיוחד במסגרת צבאית. אף שאני כשלעצמי, לא הייתי יוצא מהופעה שיש בה שירת נשים, מכל מקום יכול אני בהחלט להבין את דעותיהם של אותם רבנים שנוטים לאסור. ואולם דבר אחד יש להדגיש: כל עוד ישנה מחלוקת כה קוטבית בין הרבנים בעניין זה, ימשיך שטף הפסקים לגרום לחילול השם. כשאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות רואים שחלק מהדתיים מוכנים לעמוד מול כיתת יורים ולא לשמוע שירת נשים, ואחרים לא רואים בשירה כל בעיה, הדבר גורם לפיחות מעמדה של הדת ולזלזול בה.

לעניות דעתי, אחדות השורות בתוך המחנה הדתי-לאומי שתבוא בצורת פסק הלכה אחיד חייבת להתבצע קודם שנוכל להתמודד עם עצם הבעיה של שמיעת שירת נשים. כך, לדוגמה, אף אם יחליטו רבני הישיבות כי באופן עקרוני יש לאסור לחיילים לשמוע שירת נשים, מכל מקום בדיעבד ובמקום הצורך יוכלו אף להחליט להקל על מנת לאפשר את שילובם של בחורי הישיבות בתוך צבא העם. צו השעה הוא החלטה של איגוד ישיבות ההסדר על קו אחד של פסיקה לכל חיילי ההסדר על מנת למנוע חילול השם גדול, ולקדם פיתרון מקיף וכולל לחייל הדתי הממוצע בתוך המסגרת הצבאית.

גם כשמדובר במסגרת חוץ-צבאית, לעניות דעתי יש לשקול בזהירות אם ליישם פסק הלכה מיקל בעניינים של קול באישה. דברי הריטב"א שהבאנו בתחילת המאמר חשובים מאוד, שכן הם מורים על כך שבעניינים כגון אלו השינויים הם גדולים בין אדם לאדם, בין קהילה לקהילה, ובין דור לדור. ואף זאת יש לזכור: היתר במקום אחד מוצדק בעניינים אלו ושכמותם, יכול להביא לידי היתר שאינו מוצדק במקום אחר, ובסופו של דבר לפריצת גבולות הלכתיים בצורה מרחיקת-לכת. ודאי לא לזה מכוונים דברינו.

ואולם, כמדומני שהמחלוקת העיקרית בין שיטתי לבין שיטת האוסרים, היא בנקודת ההתחלה. נקודת ההתחלה של האוסרים היא, כמובן, שקול באישה הוא אסור מדרבנן או מדאורייתא, כל אחד לפי הבנתו ולפי שיטתו, וכל היתר שניתן למצוא בדבר הוא דחוק ואין ליישמו אלא כדין שעת הדחק ומקום צורך שנוהגים להקל אף כדעת יחיד. לעומת זאת, לדעתי באותם קהילות שנהגו לשמוע שירת נשים ומבחינה סובייקטיבית כבר לא מדובר בתופעה המייצרת הרהור אצל השומע, ודאי ששירת נשים היא היתר גמור מדינא, אך לא בהכרח למעשה. שיקולים פרקטיים של הנהגת קהילה, מדרון חלקלק, השפעת החברה המערבית, אופי החברה הדתית, חינוך, וכו', צריכים ודאי להילקח בחשבון לכל אורך הדרך.

אולם, נראה לי שהניווט בתוך המציאות הישראלית המורכבת תהיה פשוטה הרבה יותר בכל הנוגע לדילמות הקשורות בקול אישה, ברגע שנקבל הנחת יסוד זו, שקול באישה הוא למעשה מותר מדינא לרגילים בו. לא מפני הנוחות נקבל הנחה זו, כמובן, אלא מפני שהיא משקפת את האמת הנצחית של התורה, שאין בה שינוי כלל וכלל, אך יש בה יישום שונה בכל דור ודור על פי מה שההלכה המסורה לנו מאבותינו מאפשרת. ומאחר והחברה הדתית – חובה לה להיות מעורבת בחברה הישראלית דווקא בעת הזו ולמצוא שפה משותפת, על כן נכון יהיה להשתמש בכלים שההלכה נותנת לנו על מנת למצוא את הפתח לקרב את הלבבות, למעט במחלוקת, ולאחד את העם.



[1] אעיר, לדוגמה, על פירושו של הרב אריאל בדברי הערוך השולחן (או"ח, ע"ה, ז') לעניין שיער נשים נשואות. הערוך השולחן מתיר קריאת שמע מול שיער נשים נשואות מכיוון שהורגלנו בשערן – אף שהוא צווח על עצם המנהג כיוון שבאיסור הן עושות. הרב אריאל מבאר שכוונתו של הערוך השולחן היא שהאישה אינה נוהגת כדין מדין דת יהודית (שהוא דין אחר מדין ערווה ואין כאן המקום לדון בו), ואילו מדין ערווה אין כאן איסור כיוון שלמעשה הורגלנו בשיער נשים נשואות. הרב אריאל מסביר ששיעור הוא שונה כיוון שאינו ערווה בעצם – דהיינו: ערווה אובייקטיבית – ולכן יש מקום לדון בו מצד המנהג.

ואומנם, ברור מדבריו שהוא סובר שדין דת יהודית של התורה הוא שהביא לידי יצירת ההלכה של שיער באישה ערווה, ובזה נשתנתה הלכה זו משאר העריות שהן ערוות בעצם. אך כיצד למדנו שהן ערוות בעצם? הלוא מהסוגיה במסכת ברכות משמע שקול ושיער שניהם נלמדים ממקורות שווים בתוקפם, ובשום מקום לא נרמז בגמרא ובראשונים שדין ערווה נובע מדין דת יהודית. אומנם נכון הוא שאם דת יהודית היא שהאישה תכסה שערה, אזי נוצר מצב ששיערה של האישה הוא ערווה כיוון שהוא אף פעם לא מגולה, אך זוהי תוצאה עקיפה של דת יהודית – לא היינו הך!  הלכות ערווה והלכות דת יהודית הן הלכות שונות, ומופיעות במקומות שונים בשולחן ערוך. וכך גם מוכח מהגר"מ פיינשטיין בתשובותיו (אבהע"ז, א', נ"ח) שראה והציג הלכות אלו כנפרדות, וכמחייבות (כל אחת בפני עצמה) שיעור כיסוי שונה לראש. ואינני רוצה להלאות את הקורא, אך ראיות רבות לדבר זה תחת ידי.

כאמור למעלה, אינני מבין מדוע נמנע הרב אריאל מליישם את אותו ההיגיון שהציג בנוגע לשיער באישה, אף על דין קול אישה, שאף הוא אינו ערווה בעצם, וכבר הוכחתי במאמרי בתחומין המוזכר שרבים השוו שיער לקול. והרב אריאל מפרש שההשוואה היא בין שיער כל הנשים לקולה של אישה מסוימת, אך שוב אינני יודע מה הביאו לטעון טענה זו, וזאת מניין לו? עצם ההשוואה מורה על הכיוון שנקטו ראשונים ואחרונים, ולא מצאנו אחד שבא לחלק כדבריו. אומנם, נראה לי שדברי הרב כוונו נגד מאמרי במיוחד לאור מה שעלול להתפרש כמסקנות מרחיקות-לכת, ולבחינה המעשית אתייחס בסוף המאמר, ושם נראה לי שדברינו קרובים זה לזה..


התקבלו 2 תגובות
.

הדרת גברים ממסיבות סיום (הרב רונן נויבירט)

הצניעות היא ערך חשוב בהלכה, אבל גם הלכידות המשפחתית, החינוך לאיזון ולחיי קדושה בעולם הזה. הדרת גברים ממסיבות סיום של גן לא הולכות יד ביד עם איזון.

בשבוע שעבר הזדמן לי לשוחח עם מכרה המתגוררת בעיר מרכזית בארץ. תוך כדי השיחה היא העלתה בפני סוגיה שמאוד מטרידה את מנוחתה. "הוזמנתי השבוע למסיבה מיוחדת של בתי...". "נו" שאלתי בתמיהה, "מה הבעיה?". "ובכן, לא התירו לבעלי להשתתף במסיבה..." הפטירה בכעס. לתומי סברתי שמדובר על בנות אולפנא אשר ייתכן ומחפשות חופשיות במסיבות ולכן מעדיפות שלא להופיע בפני גברים ולכן אין מדובר על תופעה חריגה. "לא, לא, אינך מבין. דברתי על בתי הקטנה בת ארבע, הנמצאת בגן". כמתגונן שאלתי באופן אינסטינקטיבי - "האם מדובר בגן חרדי?". "מה פתאום" ענתה היא בהחלטיות. "דוקא בגן החרדי בשכונה אין תופעות כאלו, מדובר על גן של הממ"ד". מרגע זה נעתקו מלים מפי.

פניות רבות הגיעו לבית הלל בשבועות האחרונים ממקומות שונים ברחבי הארץ, מהורים נבוכים אשר נתקלים בתופעות מעין אלו השכם והערב, בגנים ובבתי הספר הממ"דים בערים הגדולות.

אין עוררין על החשיבות של חיזוק ערך הצניעות בחברה הישראלית. מגמות של החפצת נשים תחת כל פרסומת רעננה, שבירת כל מסגרת של אינטימיות כתופעת "האח הגדול" , טשטוש גבולות הצנזורה וקלות הגישה הבלתי נסבלת לכל מידע משחית ברשתות האינטרנט והפייסבוק – כל אלו מחייבים אותנו ההורים והמחנכים להיערך לקרב לא פשוט למען ערכי הצניעות. ברם, מיקוד המאבק על גבן של ילדות תמימות בנות ארבע או שירת נשים בצבא, מפספס לחלוטין את המטרה ומשיג תוצאה הפוכה לחלוטין. ההתמקדות האובססיבית בהוספת גדרים ללא ביסוס הלכתי גורם לרבים להתייאש משורת ההלכה ולאבד את המוטיבציה להקפיד גם על הבסיס. מהו האחוז של אנשים שומרי מצוות הצופים ב"אח הגדול"? כמה מהם נמצאים במקומות עבודה בהם הסטנדרטים של הצניעות מאתגרים ביותר? האם ההופעה של בנות ארבע ואפילו בנות מצווה היא שורש בעיות הצניעות, או שמא העיסוק הבלתי פרופורציונאלי בנושא מסיט אותנו מן הדברים האמיתיים אותם אנו צריכים לתקן?

משפחתיות הינה ערך רוחני חשוב וראוי להחמיר גם בו. הצורך הטבעי של בנות ושל אבות הוא לאפשר להם לחגוג יחדיו אירועים, טקסים ומסיבות שיש להם משמעות בחיי הבת. מעבר לכך, יש צורך לחזק – בייחוד בימינו - את לכידותה של המשפחה, ואת תחושת השייכות המשפחתית של כל אחד ואחת מבני המשפחה היהודית. לכן יש לעשות מאמץ גדול לאפשר לאבות ולאימהות להיות נוכחים יחדיו באירועים של בניהם ובנותיהם.

עם זאת, חשוב להדגיש שמסיבות ואירועים, הן של בנים והן של בנות, צריכים להיות צנועים ומאופקים, זאת בלי קשר לנוכחות האבות.

אחריות ההורים והמחנכים לשלב בין שתי המגמות ולמצוא דרך לקיים ארוע מכובד וצנוע ובד בבד לאפשר נוכחות כל בני המשפחה באירוע. ההלכה מאפשרת פתרונות לעריכת ארוע ראוי והולם, המאפשר נוכחות כל המשפחה. בוודאי שאין כל בעיה הלכתית בגילאים צעירים, והרואה בכך בעיה צריך לבדוק את עצמו. גם בגילאים הבוגרים, אין מניעה שבנות ידברו ויציגו בנוכחות גברים. כמובן, התכנים צריכים להיות מאופקים וערכיים, ללא לשון הרע, רכילות, פגיעה באחרים או חוסר צניעות. גם לגבי שירה וריקודים ניתן למצוא פתרונות הלכתיים אשר יאפשרו ביטוי עצמי לבנות באופן צנוע ובלי צורך להסתירן בצינורות, בשקים או בעלטה תחת אור אולטרה-סגול.

חשוב לאפשר גם לבנות להביע את עצמן במסיבות ובאירועים, כמובן - בהתאמה מוחלטת להוראות ההלכה. אם הבנות יחושו שאינן יכולות לבטא את עצמן בתוך המסגרות הדתיות, עלולות להיות לכך השלכות הרסניות. גם כאן, יש להקשיב לבנות עצמן. לעתים הבנות דווקא מעדיפות שבאירוע (או בחלק ממנו) יהיו נוכחות נשים בלבד, ואז הן יוכלו לבטא את כל כישוריהן באופן מלא ומשוחרר ואסור ללכת לקיצוניות השנייה ולשלול רצון זה מעיקרו.

ראוי לציין כי לתרבות הקהילתית המקומית משקל מכריע במציאת האיזון הנכון. במקומות בהם האינטראקציה עם התרבות הכללית הינה מצומצמת ואין נגישות לטלויזיה, קולנוע, מופעי בידור וכדומה,  יש לנקוט בקו מחמיר יותר ואסור שהמסיבות הללו תשמשנה פריצה של גדרי הצניעות הקיימים. לעומת זאת במקומות בהם הקהילות מעורות בתרבות הכללית, ממילא מסיבה כזו הנעשית באופן צנוע ע"פ הקווים המנחים ההלכתיים, אין בה משום פריצת גדרי הצניעות.

אם נשכיל להחזיר את האיזון והשפיות למערכות החינוך שלנו, נוכל להתעסק באמת באתגרים החינוכיים המרכזיים של דורנו.


התקבלו 2 תגובות
.