עוד

  1. מדינת ישראל
  2. מעמד האשה ביהדות
  3. תורה וחברה
  4. עמדות בית הלל
  5. בית המדרש ההלכתי
  6. ?מי בבית
  7. חדשות

חיפוש

חפש

פייסבוק

על סדר היום

ערב לימוד בנושא הסכמי קדם נישואין בבית שמש (בית הלל)

בית הלל: הציבור חייב להיות שותף במלחמה בבעיית העגונות

ארגון רבני בית הלל בשיתוף ישיבת הר עציון, מת"ן-מכון תורני לנשים ומספר קהילות מבית שמש ערכו יום עיון ולימוד מיוחד בנושא הסכמי קדם נישואין למניעת סירוב גט, שנערך בבית כנסת 'אהל יונה מנחם' בבית שמש.

ביום העיון השתתפו הרב ברוך גיגי ראש ישיבת הר עציון, הרב אליעזר שנקלובסקי רב קהילת פייגנסון בבית שמש, הרב מאיר ליכטנשטיין רב קהילת 'אהל יונה מנחם', הרבנית עו"ד ירדנה קופ-יוסף ראש מיזם עגונות בארגון בית הלל, והרב רונן נויבירט מנכ"ל בית הלל.

יום העיון התקיים, כחלק ממיזם אותו מקדם ארגון בית הלל, על מנת להביא לשינוי תודעת הציבור ביחס לפתרונות לעגינות ולסרבנות גט. המיזם כולל בין השאר, פעולות חינוכיות להבנת הבעיה ולאפשרויות הפתרון, פרסום והפצת פתרונות הלכתיים פרקטיים ואפקטיביים דוגמת הסכמי קדם נישואין והנגשתם לקהל הרחב.

בארגון בית הלל מציינים, כי רוב הציבור הישראלי סבור כי ההנהגה הרבנית לא עושה מספיק כדי לסייע לעגונות. כך עלה מהסקר שנערך על ידי ארגון הרבנים ”בית הלל“ לפני שלושה חודשים בו נחשף, כי ביחס לשאלה ”האם נשים עגונות מקבלות יחס הוגן בבית הדין הרבני“ ענו בחיוב רק 3.9% מקרב הציבור החילוני ,7.5% מקרב הציבור הדתי מודרני, 9.6% מקרב הציבור המסורתי, 18.2% מקרב הציבור הדתי ו 41.1% מקרב הציבור החרדי לאומי.

עוד הסתבר, כי באופן חוצה מגזרים, כ- 70% מהציבור סבור כי הטיפול בבעיות הנשים העגונות הינו נושא חשוב ביותר. הנתונים מצביעים על פער רב בין חשיבות הנושא בעיני הציבור לבין האופן שבו הוא מטופל.

הרבנית ירדנה קופ יוסף, מובילת המיזם, אמרה כי ”אימוץ הנושא על ידי ארגון רבנים ורבניות הוא בעל חשיבות היסטורית. זאת בעיה שאינה ’בעיית נשים‘ אלא בעיה של כולנו, גם גברים - ומכל המגזרים“.

" לצד תושבי הדרום הנמצאים בשעת מצוקה וצרה, ישנן אלפי נשים הנמצאות בסוג של שבי, בצרה ובאפילה, וקולן לא נשמע”, אמר מנכ”ל בית הלל הרב רונן נויבירט. "ערב העיון שם דגש על חינוך הקהילות לקבלת אחריות לקידום הפתרון שגובש על ידי תלמידי חכמים בכירים. העיסוק בבעיית העגונות צריך להיות נחלת הקהילות ולא רק של קומץ של רבנים ואנשי אקדמיה"

 

לינק לסרטוני השיעורים מהכנס

https://www.youtube.com/user/BeitHillelHE/videos

 


התקבלו 1 תגובות
.

נס הצלת אבי וחוק "מוות במרשם רופא" (הרב עו"ד צוריאל בובליל)

בימים אלה, אנו שומעים על קידום חוק "מוות במרשם רופא". יוזם החוק, ח"כ עופר שלח, אף טען בלהט: "זהו חוק מתקדם שיעמיד את ישראל בשורה הראשונה של המדינות הנאורות".


הרשו לי להביע הסתייגות חריפה מן החוק ומן ה'נאורות' שבו, וזאת מנסיון אישי
. אם אתם סבורים שהרופאים זקוקים לחוק כדי להמליץ לעשות דברים מסויימים, אומר שיש חלק מהם (לא כולם!!!) אשר כבר היום אומרים למשפחה, כאשר מדובר בחולה במצב קשה, שאילו היה זה בן משפחתם, היו מאפשרים לו לסיים את חייו המיוסרים... מתן לגיטימציה חוקית למצב זה, יכול לגרום לתוצאות קשות.


אבי אושפז בשל בעיות נשימה. הוא התנגד להצעת שח"ל להתאשפז. הוא אמר בקול צלול ובתבונה תהומית למשפחה: "אל תקחו אותי לבית החולים. הם יראו בי כאדם מבוגר, בן תשעים. לכן, הם לא יתאמצו, ומשם לא אצא חי". אלא שאנשי שח"ל התריעו שמסוכן להותירו בבית, וחייבים לקחתו למיון. הגעתי בדחיפות לבית הוריי, וראיתי את אבי יורד בכוחות עצמו, עם חליפה ועניבה, ונכנס למכונית אחי, וכולנו, האחים, מעודדים אותו: אבא, אל תדאג, ה' אתך, וכולנו, ילדיך, נוסעים אתך לבית החולים, ולא ננטוש אותך, ונחזור אתך בשמחה הביתה. אבא הביט בנו במבט מפוקח, והניד בראשו אלינו, תוך הפטרת משפט: זה מיותר, חבל לנסוע לשם...


לא עזבנו אותו לרגע. עשינו תורנות 24/7 סביב מיטתו. הוא היה בהכרה, אך תוך זמן קצר חטף חיידק בית חולים, אשר רק דרדר את מצבו. הוחדר לו טורבוס, ואבא לא אהב זאת, ובשלב מסויים, ניתק אותו. הוא החל לנשום בסדר, והרופאים נדהמו מכך. אולם, כעבור זמן, הם החליטו להחזיר את הטורבוס.


ביום חמישי, ד' באדר ב', התשע"ד, לפני מעל שלושה חודשים, פנו אלי רופאים שטיפלו באבא, והציעו לי שנזריק לו מורפיום... גם אמרו לי שאבי מבוגר... בדקתי מיידית הסוגיה הרפואית, ועירבתי את אחיי, וגילינו שמורפיום במינון גבוה יכול לדכא דרכי נשימה. כמובן, התנגדנו, ואמרנו שתמיד אבא אמר לנו "יסור יסרני י-ה, ולמוות לא נתנני".


באותו ערב, כתבתי את העיתון השבועי שלי "משפחה ומשפט", אותו אני מפיץ באינטרנט, בנושא "רצח מתוך רחמים" או "המתת חסד". ציינתי שמאמר זה הינו לרפואת אבי (למעוניינים, כתבו לי, ואשלח אליכם במייל את המאמר, תוך ניתוח ההיבט הרפואי, פילוסופי והלכתי כאחד). בערב שבת, הקדשתי את הדרשה שלי בבית הכנסת 'תהילות ישראל' בר"ג, שם אני מכהן כרב הקהילה, וביקשתי מהציבור להתפלל לרפואת אבא, לאור נסיון הרופאים לקצר ימיו של אבי, בנימוקים עטופים בצלופן (מבוגר, הפרוגנוזה ידועה, זה יקל על כאביו, ועוד).


בשבת, הלכתי לביה"ח, כפי שעשה בכל שבת, ושם פגשתי באחי, הרב רפאל, שהגיע מערב שבת, ובמוצ"ש הצטרפה אחותי עליזה. ערכנו את ההבדלה, כשאנו משמחים את אבא ואת החולים שהיו במיטות הסמוכות. רקדנו בשמחה ובהתלהבות שאינני זוכר התלהבות שכזו, תוך ששרנו את המבדיל, אליהו הנביא, ועוד, ואז קרה דבר מדהים.

אבא שכב בלי לנוע, והרופאים אמרו לנו שזה מיותר, ששרים לאבא, כי הוא כבר במצב קשה ביותר... לא התייאשנו. רפאל ואני הרכנו ראשנו כלפי אבא, שיברך אותנו כאפרים ומנשה (אנקדוטה – אחי, הינו רב חרדי וראש כולל, ואני רב דתי לאומי. הוא עם המגבעת ואני עם הכיפה הסרוגה. החולים מביטים בנו בפליאה, ששנינו מאוחדים ואוהבים, ואבא מתבקש על ידינו להניח ידו על ראש שנינו ביחד!). אבא עדיין לא זז. בהמשך השירה, אני מוריד ראשי אל אבא ומבקש בשמחה ובאהבה את הברכה ממנו. לפתע, חשתי זרם אדיר ממנו, וחזרתי לאחור, ואחי ואני המשכנו לרקוד ולשיר ולמחוא כפיים, ואז הבנתי מה קרה, ומדוע חשתי זרם מאבא, כי משום מקום, כביכול, אבא הרים את ידיו, וחזר לחיים, ומחא כפיים בשמחה כנגדנו!!! אנו רוקדים ומוחאים כפיים והוא משיב לנו עם חיוך ונשמה זוהרת, ומוחא כפיים!!!


בשלב מסויים, הבנתי לראשונה, בחוייה אישית, את דברי הרב קוק זצ"ל, והתחלתי לשיר לאבא: "כשהנשמה מאירה, גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים"! אוי, כמה שהשמים נראו לרופאים ולצוות, עוטי ערפל, אך אנו התאחדנו עם נשמתו המאירה של אבא, ואין מלה אחרת: הנשמה חזרה לאבא לשמונה ימים! ברגע זה, אני נזכר שאבא, איך שהיה קם על מיטתו, נגע באצבעותיו בקיר, ואז אמר בקול: אלוקיי, נשמה שנתת בי טהורה... ולהחזירה בי לעתיד לבוא"...


אילו קראתי על כך, באחד מעלוני השבת, הייתי אולי אומר "נו, עוד סיפור יפה. לך תדע, מהי האמת, ומהי הפנטזיה...". אלא, שהמטפלת, מרים, שהיתה צמודה לאבא, צילמה אותנו. בכתבה זו רואים תמונה אחת של אבא מוחא כפיים. תמונות קודמות הראו שבשלבים הראשונים הוא לא זז ולא נע. רואים שאנו מורידים ראשנו, עד... עד אשר הגענו אל אחת התמונות המאושרות בחיי, אותה אשא עמי בכל רגע – אבא חוזר לחיים! 


אמרתי לרופאים אח"כ: אתם מבינים שיש גם נשמה?! עובדה שאבא חזר לחיים!!! הם היו בהלם, ולא ידעו כיצד להגיב!


כח החיים של אבא היה ענק, כנגד כל הסיכויים, וזכינו לקבל אותו חי במשך שמונה ימים עד שושן פורים. לאורך כל הימים הנחנו לו תפילין של רש"י ור"ת, כפי שהיה רגיל במשך שנים. בפורים, עוד הספקתי לקרוא לאבא את המגילה, ממגילת קלף, כשהוא שמח על כך. בסמוך לאחר חצות הלילה, קרה הנורא מכל... זכינו, כל האחים, לקרוא וידוי ועוד תפילות, מסביב למיטתו.


תובנות אישיות שלי
:

  1. מאז פטירתו, פגשתי לא מעט אנשים שסיפרו לי שקרה להם אותו דבר עם הוריהם. הרופאים המליצו להם לתת מורפיום, ו"לקצר את היסורים של ההורים"...
  2. אני ראיתי כיצד הרופאים מחליטים על קיצור חיים, גם בשל הצורך במיטות... רופאה ניגשה אלי ואמרה: נעביר אותו לחדר רגיל, כך שתתפנה מיטה לחולה אחר, ככל שיהא צורך. שאלתי אותה: הרי בחדר הזה יש השגחה 24/7, וסיכוייו להינצל גדולים יותר, ואילו בחדר אחר, אין השגחה ישירה, שהרי האחות רק בעמדת המזכירות. ואז הפטירה שממילא מצבו לא כ"כ טוב, ואנו מתעקשים על הארכת חיים שאינם חיים...
  3. לצערי, חוויתי מצב ש"רופאים משחקים תפקיד אלוקים"... מאידך גיסא, רופא לב בכיר, שהכיר את אבא, ובא לנחם אותנו, ראה את רצף התמונות שלי על אבא, ואז אמר לי: שווה לפרסם זאת. אולי, בכינוסי רופאים ניתן יהא להציג את המקרה הזה, עם ההוכחה, התמונות, כדי להבהיר לרופאים שאסור להתייאש. נתתם לאביכם ולכם מתנה – שמונה ימים ביחד אתכם!
  4. אל תתייאשו!!! העניקו לקרוביכם חיים.
  5. אני רוצה לחזק בסיפור מאבי, את דברי חברינו, הרב אלעאי עופרן: "...לא פעם שומעים בהלוויות או בשבעה דיבורים גאים על כך שהנפטר "לא רצה להזדקק לעזרה"... אבדן העצמאות הוא בלי ספק אסון נורא, אך נראה לי שאנו מגזימים בערכה של ה"עצמאות" הזו. אנו מחנכים את ילדינו לכך שחסד, עזרה לזולת, לנזקק, לנצרך הוא מעשה קדוש ונעלה, אך בה בעת אנו מחנכים לכך שהזדקקות לחסד היא מידה בזויה ועלובה. אנו מלמדים לתת ולא מלמדים לקחת. זה מוסר כפול מסוכן ביותר".


על דבריו, אספר לכם מדברי אבא לסיום:


"צורי, בני היקר", כך פתח אבא, הריני כפרת משכבו, את הסיפור שסיפר לי לפני כחמישים שנים, "בוא ותבין מה פירוש כיבוד אב ואם, וסיפור זה יהווה בשבילך תמרור ממה להיזהר, ואיך להתנהג. אדם אחד היה מכובד, ונולד לו בן אחד. הוא העניק לבן את הכל, ודאג להשיאו. גם לבן נולד ילד. משבגר הסבא, החל לרדת לו ריר מהפה, והוא נהג להסתובב ברחובות כשהוא מוזנח. יום אחד נתקלים בו הבן והנכד, ואז צועק עליו הבן, כיצד הוא לא מתבייש ללכת כך. מיד הורה הבן לנכד לקחת את הסבא לביתם. לאחר שדיבר אליו בגסות, פנה הבן לנכד: 'יש שמיכה בעאסדה (בוידעם בלע"ז), תן אותה לסבא. הנכד טיפס לעליית הגג,  והוריד שמיכה מעופשת, אך בטרם מסר אותה לסבא, הוא גזר אותה לשני חלקים, ונתן חצי לסבא. הבן הנדהם שאל את הנכד, מדוע לא נתן לסבא את כל השמיכה. 'אבא, אני משאיר את המחצית השניה של השמיכה עבורך, לכשתזקין... איך שאתה התנהגת לאבא שלך, סבא שלי, לא מגיע לך יותר מזה...'"


דומה שהסיפור אומר הכל!


עלינו לעשות הכל למען הקרובים לנו. לעיתים, למשפחה כבר אין כח לטפל במבוגר, והיא מדברת על כך שאין לו ממילא איכות חיים... חבל שהוא סובל... האמינו לי, הסיפור לעיל שסיפר לי אבא, היה נר לרגלינו, עת טיפלנו – כל האחים – באבא זצ"ל! הסיפור הוא שנתן לנו את הכח לרקוד אתו ולשמוח אתו, ולהחזיר לו את החיים!


אבא היה דוגמא איך מכבדים את ההורים. כילד, אני זוכר איך במשך שנים, דאג לכבוד אמו, סבתא מיסה ז"ל. היא היתה נזר לראשו, ולראש אמי היקרה, רינה בובליל, שתיבדל לחיים ארוכים (מאז נפטר אבא, אני עושה תורנות לאחיי, כך שכל יום מגיע אליה אח אחר, אך קבעתי לעצמי, בל"נ, להגיע, בנוסף לתורנות, להגיע בכל ערב לאמא. איזו זכות זו!!!). למרות גיל הסבתא, דאג לקחת אותה לטיולים ולמוסדות החינוך שהקים וטיפח ביפו. זכורני איך נסענו, ביחד למערת אליהו הנביא, לרבי מאיר בעל הנס ועוד. למרות שהיה איש ציבור מכובד, לא ביקש שמישהו אחר יסייע לה, כדי לעלות במדרגות. הוא זה שברגישות ואהבה היה לה לעזר ואחיסמך. הוא הותיר את תמונתה בסלון, שם היא מוצבת עד היום, כדי לומר לנו: כזה ראה וקדש. בבית הראשון, ברחוב הרבי מויטבסק, ביפו, היתה לנו דירה קטנה, בה חיינו תשעת הילדים. כאשר סבתא היתה אתנו, סידר את המקום הנפרד לכבודה, ולא חשנו "צפיפות" בשל כך, ונתקיים בנו "מעולם לא אמרנו צר לנו המקום שסבתא תלין בביתנו"... לא נשכח כמובן את מה שסיפר לנו בילדותנו, כיצד היה מלווה את אביו, רחמים זצ"ל, בהיותו ילד, בשל קשיי הראיה שלו. ביכר הוא להיות לצידו של אביו, עת נזקק לליווי, מאשר לצאת ולבלות עם חבריו.


דומני שחינוך זה, של כבוד לאב ולאם, מצידו, הוא שהביא אותנו, ילדיו, להיות לצד ההורים לאורך הדרך, מתוך כבוד והערכה אליהם, והכרת הטוב.

                                                           

לסיכום:


אל נסכים למוות במרשם רופא, 
נעודד חיים במרשם אהבה ומסירות של המשפחה לקרוב הזקוק לנו!

מי יודע אם לא ניתנה לנו זכות חד פעמית, ומנסיון, אין זו אגדה!

 

 

 


התקבלו 1 תגובות
.

איך ממשיכים את הסולידריות? (רונן נויבירט)

התעוררתי לבוקר שאחר לווית הנערים גיל-עד נפתלי ואייל הי"ד, עם תחושת עצב עמוק וכאב צורב על האסון הנורא והרצח בדם קר של גיל-עד נפתלי ואייל הקדושים, אבל באופן פרדוכסלי הרגשתי גם עוצמה ורוממות רוח.  החברה הישראלית עברה מהלך מיוחד בשמונה עשר הימים הקשים מרגע החטיפה ועד להבאתם של הנערים למנוחת עולמים, מהלך של סולידיות, אחוות אחים ואמונה, אותו הובילו באצילות בלתי נתפסת משפחות שאער פרנקל ויפרח. אני מניח שתחושה פרדוקסלית זו מלווה רבים מאיתנו. היטיב לתאר זאת ניתאי, המדריך של גיל-עד ונפתלי בישיבת מקור חיים בהספד שנשא בטלמון: "כמה שחיפשנו אתכם...ובסוף מצאנו את עצמנו".

הישר מלוויית הנערים במודיעין הגעתי במעבר חד לערוך חופה לזוג צעיר. לפני שבירת הכוס שיתפתי בהתרגשות עם האורחים תובנה חדשה על המנהג לברך בברכת  "מזל טוב" מיד לאחר שבירת הכוס. ככל שמנסים לשבור אותנו, אנו מתחזקים ומצליחים להמשיך בבניין הבית הלאומי שלנו. השבר והבניין אחוזים הם זה בזה.

דוקא מתוך התחושות המורכבות של ימים מלאי משמעות אלו, אני רוצה להציף שאלה או להציב אתגר בפני החברה הישראלית. זו שאלה שמנקרת במוחי ללא הרף ביממה האחרונה - איך ממשיכים את הסולידריות והאחדות? איך דואגים שמה שהתחולל כאן בחברה, לא יחזור לאחור בהשפעתם הצינית של חלק מערוצי התקשורת ומהפוליטיקאים המשחרים לטרף הרייטינג? איך לא ניתן לקיצוניים משני הצדדים, לגרור אותנו לשיח של פלגנות ושנאה? איך נוודא שהתרבות הנבובה של "האח הגדול" וחבר מרעיו לא חוזרת להשתלט על הרקע ומאביסה את מוחותינו בתוכן רדוד אשר יחליף את העומק והעוצמות ששאבנו ממשפחות שאער, פרנקל ויפרח?

ישנו מדרש קשה על סיפור עקידת יצחק ודומני שיש בו מסר משמעותי לזמן הזה. לאחר שהמלאך אומר לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער" הוא מוסיף ואומר "ואל תעש לו מאומה". חז"ל למדו מזה שאברהם ביקש מהקדוש ברוך הוא לכל הפחות לפצוע או לעשות חבורה ביצחק. מדוע שאברהם ירצה לעשות דבר מעין זה לבנו? למה אברהם מתעקש כל כך, לכאורה, לפגוע ביצחק? הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו מסביר שאברהם בא עם בקשה ספציפית מאוד לריבונו של עולם. הבאת אותי בעל כרחי למקום על התרוממות נפש בעקבות העקידה. אבל מה אני עושה עם זה עכשיו? כל מעלה רוחנית אליה מגיע האדם או הציבור, עשויה לפרוח ולהתנדף, אם לא ילווה אותה מעשה משמעותי שיקבע את המדרגה הזו. אברהם אבינו ביקש לבצע אקט מעשי על מנת לקבע את המדרגה אליה הגיע דרך תעצומות הנפש שנדרשו ממנו בפרשת העקידה. לכן מיד הראה לו הקב"ה את מבוקשו: "וירא והנה איל אחר נאחז בסבך" את אותו האיל מעלה אברהם לעולה במקום בנו.

העקידה הטראגית של שלשת הנערים התמימים והאמיצים הביאה גם אותנו בעל כורחנו למקום של התרוממות נפש, סולידריות, ערבות וגאווה לאומית. דווקא בשל כך, עלינו לעשות מעשה עכשיו בטרם נחזור לשגרה, עלינו להביא למפגשים ולשיח של כל חלקי החברה, דתיים וחילוניים, חרדים ומסורתיים, עולים וותיקים, שיח סביב עומק ומשמעות, גורל וייעוד. אסור להרפות לרגע מתחושת הסולידריות. "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ..." (שיר השירים).

 מה שבטוח, אסור לנו לתת למפלצת הרייטינג לגרור אותנו מחדש לזירת הגלדיאטורים התקשורתית בה מתגוששים פלגנים מן הקצוות השונים ואנו המעודדים יושבים בכורסת הנוחות שלנו בסלון וצופים בהנאה. נברח מתוכניות הריאליטי הזולות ומאנשי תקשורת המנסים להתמקד ברע ובמפריד. אם כחברה נחרים את התכניות הללו ומאידך נצפה ונעניק רייטינג גבוה דוקא לתוכניות שיעסקו באהבת הריע, בסולידריות, בעוצמה לאומית, באמונה, בחיבור ושיח, משהו בשיח הציבורי אשר השתנה בשבועות האחרונים, יתקבע ויישאר איתנו.

" בִּלַּ֤ע המוות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים". אמן.

 

 


לא התקבלו תגובות
.

הצביעות הליבראלית: שהחלשים יעבדו והעשירים יבלו (הרב יואל בן נון )

קניונים גדולים מעסיקים בשבת אנשים מחוסרי פרנסה, בעוד המנהלים מבלים עם משפחותיהם. התנועה הקיבוצית מובילה את העושק הזה כבר שנים רבות. צריך לומר בקול רם: כל מרכול פתוח בשבת, הוא העמקה מיותרת של עוול חברתי ומוסרי. ומי שמתיר עוול אחד, אל יתפלא מול צמיחה של עוולות אחרות. 

בתחומים רבים, מדינת ישראל איננה אוכפת את חוקיה, עוצמת עיניים מעבריינים, ואף חותרת להסדרים שיתנו הכשר לעברות, תוך כרסום ערכיה המוסריים: בנייה בלתי חוקית היא מכת מדינה בחלקים של החברה הערבית והבדואית בישראל. פתיחת מרכולים וקניונים בשבת, בניגוד לחוק, הופכת למכת מדינה בחלקים של החברה החילונית-רדיקלית, ובקרב גורמי שוק שהרווח הכלכלי בראש מעייניהם.

הקמת מאחזים בגבעות יהודה ושומרון היא שיטת פעולה פוליטית התיישבותית של חלקים מחברת "המתנחלים", כבר לא כדי ללחוץ על הממשלה לקבל החלטות, אלא כדי לכפות אותן בפועל. האתוס הציוני של קביעת עובדות בשטח, אל מול אויב ערבי ושלטון בריטי מתנכר, הפך לשיטה רווחת במאבקי קבוצות ומגזרים בתוך החברה הישראלית.

אותו הדבר נכון גם למצדדים אחרים – מילים חריפות נגד הפזורה הבדואית ונגד מרכולי השבת, וחיזוק שקט ומתמשך למאחזי הגבעות, שלא לדבר על שתיקה מול טרור של יהודים שמתנהגים כמו חמאס, וממירים את דתם בפרהסיה לאסלאם הרצחני.

כך דורסים את עלובי החיים

בצד ויכוח דמוקרטי מתנהלים מאבקים לא דמוקרטיים של כיפופי ידיים בכוח, ועדיין מדובר במרכז הדמוקרטי שלנו, כי בקצוות הרדיקליים צומח יאוש גמור מהמדינה, והם מחוללים אנרכיה וטרור שמסכנים את קיומנו יותר מכל אויב חיצוני. האנרכיה הרדיקלית כוללת גם גיוס של גורמי כוח בינלאומיים נגד מדינת ישראל. אירופה לא הייתה מתייצבת נגדנו לולי ההסתה שבאה מתוכנו.

בנושא השבת, כואב במיוחד לשמוע את ראשי תנועת העבודה ההיסטורית, הדוגלת לכאורה בערכים מוסריים של שוויון וצדק חברתי. פתיחת מרכולים וקניונים בשבת היא ביטוי גס לקפיטליזם ציני, לתחרות כלכלית בלתי מוסרית, ולפגיעה קשה בעלובי החיים.

הסוחרים הקטנים נפגעים מהרשתות הגדולות בכל ימות השבוע, אבל בשבת יש תחרות בלתי הוגנת באופן קיצוני, כי רק הגדולים והחזקים פתוחים. חלק מהסוחרים הקטנים התייאש ופרש, וחי בשולי החברה הטייקונית. חלק עדיין נאבק על קיומו.

מרכולים וקניונים גדולים יכולים להעסיק בשבת נערים צעירים וגם דלים ומחוסרי פרנסה, בשכר נמוך, והמנהלים יכולים לטייל ולבלות עם משפחותיהם. הסוחרים הקטנים מנועים על פי החוק מלפתוח חנויות בשבת, ואם יפתחו מכוח התחרות הלא הוגנת - ייאלצו לעבוד בשבת בעצמם, ותיעשק מהם מנוחת השבת המשפחתית.

זה מאבק על צדק חברתי

התנועה הקיבוצית, נושאת דגל השוויון והצדק בתחרות הכלכלית, היא המובילה את העושק הזה כבר שנים רבות. אנשי הרוח שבה שותקים במבוכה, וההנהגה הפוליטית מדברת בכפל לשון – תמיכה בשפה רפה בעקרונות האמנה שהציבו פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן (את פרק השבת באמנה יזמתי אני עם רות גביזון, בראשית הדרך), ומאידך גיסא, תמיכה באוטונומיה הכלכלית העושקת של הקיבוצים ומרכזי הקניות, ושל מרכולי תל אביב.

צריך לומר בקול רם: כל מרכול פתוח בשבת, הוא העמקה מיותרת של עוול חברתי ומוסרי, תחרות לא שוויונית ולא הוגנת, ופגיעה בחלשים. ערכי השבת הם-הם צדק חברתי ושוויון מוסרי.

 שר הפנים, גדעון סער, היטיב לבטא עמדה מוסרית, יהודית ודמוקרטית בהחלטתו האמיצה לבלום את ההידרדרות. ההתנפלות עליו משקפת את עוצמתם של כוחות העוול. התייצבות לצידו היא צו מוסרי, ללא הבדל בין חילוניים לדתיים.

 במיוחד יש לקוות כך מנושאי הדגל של המאבק למען צדק חברתי, שיתעלו ויתעלמו מקווי המתאר הפוליטיים בין ימין ושמאל, ויתמכו בגדעון סער. אדרבה, הביקורת הצודקת היחידה על החלטת השר, צריכה להיות נגד ההיתר המאולץ שנתן למסחר של עוול ועושק חופשי בקניוני המתחמים והבילוי.

 עבדות כפויה

אי אפשר לעצור במסחר, וחייבים להציף את העבדות הכפויה של רבבות יהודים (ויותר) ב-231 חברות ומפעלים שקיבלו "היתר" לעבודה בשבת - לחלקם היה פעם הסבר סביר, שמזמן פג תוקפו מפני שיש כיום פתרונות טכנולוגיים הרבה יותר טובים, וחלקם פשוט מקורבים להון-שלטון.

העובדה היא, שהמדינה מסרבת לחשוף את רשימת בעלי ה"היתר" לביקורת ציבורית, וחוקרי דעת קהל כבר גילו שחלק גדול מן העובדים האלה הם אנשים מסורתיים שהיו רוצים לנוח בשבת עם משפחותיהם, והם עובדים בשבת מחוסר ברירה כלכלי. על ה"היתרים" למחנות העושק והעבדות האלה מופקדים זה שנים שרי ממשלה דתיים וחרדים, שרי העבודה והכלכלה, וכיום השר נפתלי בנט. כל המפלגות הדתיות והחרדיות חתומות על חילול השבת, ועל העוול החמור הזה.

 גם בית המשפט העליון לא יוכל לחמוק מביקורת על הקריצה שלו לעבר התרת הרסן, שעיריית תל אביב תרגמה אותה למעשה במרכולי הרחובות. כולם מבינים, וראש עיריית תל אביב אומר זאת בגלוי, שיש כאן מגמה כוללת לעיצוב מחדש של השבת בכל הארץ, תוך שיור של גטאות מסורתיים.

 בית המשפט העליון התחיל את המסע הזה בפסק דין שערורייתי במיוחד, אשר הוציא את מרכזי הקניות בקיבוצים (אז, בצרעה), מתחומי החוק של המדינה היהודית והדמוקרטית. אם לא יחזור בית המשפט העליון ויבטל את הפסיקה המופרכת ההיא, אל יתפלאו השופטים כאשר צומחות אוטונומיות בלתי חוקיות בתחומים רבים אחרים. מי שזורע רוח – קוצר סוּפה.

 

 

 


התקבלו 1 תגובות
.

שבת ישראלית מתרחבת

שבת ישראלית מתרחבת - דתיים וחילוניים למען השבת במרחב הציבורי

 

 

ביוזמת ארגון רבני בית הלל הושק יחד עם קבוצה של ארגונים חברתיים דתיים וחילוניים, מיזם חדש תחת הכותרת 'שבת ישראלית',  שיפעל לשינוי מקומה של השבת בהוויה הישראלית ואופייה במרחב הציבורי, מתוך שותפות והסכמה נרחבת בין דתיים, מסורתיים וחילוניים. המיזם הוא תוצר של קמפיין "שבת ישראלית" שהובלנו לפני כחצי שנה, בה התארחו למעלה מ 6000 משפחות דתיות וחילוניות זו אצל זו בלמעלה מחמישים ערים ברחבי הארץ.

 

במיזם שותפים ארגונים מכל קצוות הקשת וביניהם קואליציית ירו-שלם, תנועת תיקון, המדרשה באורנים, הישיבה החילונית בינ"ה בתל אביב, מרק"ם – רשת קהילות מעורבות, חברת המתנס"ים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוח חדשה, המכון לאסטרטגיה ציונית, ארגון גשר, תנועת מתחברים ועוד.

 

מיזם "השבת הישראלית" מבקש לעצב ולמצב מחדש את יום השבת בהוויה הישראלית, כיום בעל משמעות עבור כל ישראלי ברוח הסכמות אמנת גביזון-מידן – "לא למסחר וכן לתרבות". במסגרת המיזם נפעל לקדם את השבת כזמן רוח, משפחה וקהילה, לכלל הציבורים והקהילות בחברה הישראלית בהתאם לדרכם ותפיסתם.  ה"שבת הישראלית" תהווה מנוף לקידום זהות יהודית משותפת, מנוף להעצמת הקהילתיות בחברה הישראלית, ומנוף לבנייתה של חברה צודקת וסולידארית יותר.

 

בכנס ראשון בין השותפים, אשר שהתקיים במרכז ציפורי בשבוע שעבר, סיכמנו עם נציגי הארגונים השותפים על דרכי הפעולה בחודשים הקרובים לעיצוב דמותה של השבת באמצעות הנעת תהליכי שיח משמעותיים בערים ויישובים רבים לבניית שבת משמעותית יותר עבור כלל הציבורים. כחלק מהמלך יתקיימו כנסים צבורים וימי עיון, פעילויות נרחבות בשטח סביב השבת, רתימת המערכות הציבוריות להתמודדות עם אתגר השבת ולהקצאת משאבים ציבוריים לטובת פעילות שבת. בנוסף יקודם קמפיין נרחב בכלי התקשורת והרשתות החברתיות אשר ילוו את הפעולות השונות של המיזם.  הפעילות הציבורית והחברתית שתתקיים במסגרת המיזם, תכין את הקרקע לקידום תהליכי חקיקה ברוח אמנת גביזון מידן. 

 

הרב רונן נויבירט, מנכ"ל רבני בית הלל: "ניצבת בפנינו הזדמנות היסטורית לחולל שינוי של ממש בחברה הישראלית, לקחת את השבת שהייתה עד כה סלע מחלוקת ולהפכה לאבן הפינה של ישראליות חדשה, שורשית ומלוכדת. יש בין השותפים השקפות שונות על השבת, אבל המשותף רב על המפריד – כולנו רוצים שהשבת תשמש כיום רוחני ומשמעותי עבור כל ישראלי ע"פ ערכיו ותפיסת עולמו. רק אם נעבוד יחדיו נוכל להביא את המהפכה החברתית הבאה. אנו קוראים לציבור הדתי להיות שותף במהלך, לפעול לקירוב לבבות דרך הקהילות ובתי הכנסת ברחבי הארץ ולפתוח את השערים לחוויית השבת לכל אלו המעוניינים בכך".

 

שייקה אל עמי, יו"ר קואליציית ירושלם: "הגיעה העת להשיב את נכס השבת לציבור הרחב כולו. מהפכת השבת הישראלית היא אמירה ברורה של כן לשפה תרבותית משותפת, כן לקהילה, כן לרוח ותרבות, כן לעושר הפנים והגוונים, והיא מביאה בכנפיה בשורה של ממש לציבור הישראלי".

 

 איילת מרידור מנכל"ית מרק"ם: "אתגר החיים המשותפים מחייב בניית שותפות קהילתית ותרבותית בעיצוב המרחב הציבורי המשותף."

 

ד"ר מוטי זעירא, ראש המדרשה באורנים:  "השבת הישראלית תקרא לכל ציבור וקהילה להתמודד עם אתגר "השבת המשמעותית" ע"פ דרכם ותפיסתם".

 

פרופ' ידידיה שטרן, סגן  נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה: "אתגר עיצובה המחודש של השבת בהוויה הישראלית הוא אתגר לאומי מרכזי, ניתן בהחלט לגבש סביבו הסכמה ציבורית רחבה, ובשלה העת לכך" 


לא התקבלו תגובות
.

אתגר הגיור במדינת ישראל כיום (ראיון עם הרב יהודה גלעד)

הולך אצל רבו/ ראיין את הרב יהודה גלעד והביא לדפוס – אברהם פלנזר (נלקח מאתר ישיבת 'מעלה גלבוע')

אחד ההישגים החשובים של מדינת ישראל, ואולי גם אחת המטרות שלה, הוא קיומו של הקולקטיב היהודי. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה היהדות ממשיכה לגדול: לעומת מקומות אחרים בעולם שבהם יש תופעה רחבה של התבוללות, בישראל מתקיימת יהדות חיה ותוססת, ותופעת ההתבוללות נדירה מאד.

הישג גדול זה, תוך כמה שנים, הולך ונשמט מתחת רגלינו. וזאת משום מה?

אחת התופעות החשובות והניסים הגדולים שקרו לנו בשנים האחרונות היא העלייה הברוכה מברית המועצות שהחלה בראשית שנות ה-90. כמיליון יהודים עלו לארץ ושינו את המפה במדינה מהרבה בחינות: כלכלית, ביטחונית, דמוגרפית... וזה באמת אחד הדברים החשובים שקורים במדינת ישראל. עם זאת, בתוך אותו גל עלייה גדול, כ- 300 אלף איש שעלו הם יהודים מבחינת הזדהותם ומוצאם, כלומר, אחד ההורים או הסבים שלהם יהודי, אבל הם אינם יהודים עפ"י ההגדרה הדתית, שהרי אמם אינה יהודייה (כידוע, עפ"י ההלכה, היהדות נקבעת עפ"י האם).

עולים אלו מתערים בחברה הישראלית, גדלים כאן, הולכים לצבא, עוברים דרך מערכת החינוך הישראלית, והופכים לישראלים ויהודים לכל דבר בעיני עצמם ובעיני הסובב אותם, מלבד בעיני ההלכה. הם אינם יכולים להינשא כחוק במדינת ישראל, שהרי לעניין נישואין וגירושין תקף החוק הדתי. אמנם לעיתים מוצאים פתרונות למצוקות אלו, אך הבעיה העיקרית בעיני, ושאמורה להטריד כל אדם הדואג להמשכה של היהדות, היא שבימים אלו מתרחשים בישראל מאות רבות של נישואי תערובת. משמעות הדבר, שבמקרים שבהם האישה אינה יהודיה נולדים פה ילדים שהם יהודים בתודעתם, דוברי עברית, ילכו לצבא, אין להם אפילו מבטא, אך הם גויים לכל דבר.

בכל שנה נולדים 3000-4000 ילדים מנישואין מסוג זה. אלו מספרים מדהימים. ז"א שנוצרים פה תוך 10-20 שנה שני עמים. עם יהודי- הלכתי ועם שאינו יהודי- הלכתי. הנכדים שלנו לא יוכלו להתחתן, אלא אם יראו אילן יוחסין. זה אסון בכל קנה מידה.

משמעות הדבר היא שחייבים למצוא דרך לפתור את בעיית העולים הלא- יהודיים בדרך של גיור. גיור כזה צריך להיות מקובל על הרוב הגדול של עם ישראל.

מקובל לומר שעפ"י ההלכה יש לגיור שלושה מרכיבים בגברים ושניים בנשים: מילה לגברים, טבילה וקבלת מצוות לכולם. זה הקונצנזוס ההלכתי המקובל. לגבי מילה וטבילה בד"כ אין לגרים בעיה, זה טקס חד- פעמי ובזה נגמר העניין.

הבעיה טמונה במרכיב קבלת המצוות. באופן פשוט המשמעות היא שהאדם מתחייב לקבל תורה ומצוות, אך רוב רובם של הבאים להתגייר מעוניינים להיות יהודים כמו רוב רובה של החברה היהודית, כמו רוב בחרי הממשלה, רוב חברי הכנסת, האלופים בצה"ל - יהודים חילוניים. במבט ראשון זו נראית דרישה מופקעת לחלוטין. למה אני צריך להיות יותר יהודי מראש הממשלה והנשיא?!

על כך משיבה הגישה ההלכתית –הקלאסית: זוהי ההגדרה ההלכתית! יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, או התגייר. אם הוא נולד לאם יהודייה, הוא ממשיך להיות יהודי בכל מקרה,אפילו אם יפסיק לקיים מצוות. אם הוא מתגייר הוא נדרש לקבל על עצמו קיום מצוות. אמנם לפי רוב הפוסקים אם לאחר מכן הוא לא יקיים מצוות- הוא יישאר יהודי, אבל בעת הגיור הוא צריך לקבל מצוות.

הדבר הזה נשמע בלתי מתקבל על הדעת. קודם כל אני רוצה להגן על הגישה הקלאסית ולומר שזה לא כ"כ בלתי הגיוני. אנו גרים בקיבוץ ויודעים שהרבה מהבעיות שימנעו מאיתנו לקבל אדם מבחוץ, לא יגרמו לנו להוציא החוצה חבר קיבוץ. בכל מערכת תנאי הקבלה יותר קשים מאשר תנאי ההשארות בה.

ובכל זאת אקשה על הטיעון הנ"ל: בסופו של דבר, עם יד הלב, כשאנו שואלים מהי יהדות היום, נאלץ להודות שהגיור הוא שער לבית, והבית השתנה. בעבר אחד המרכיבים המשמעותיים של היות אדם יהודי היה לשמור תורה ומצוות, קשה מאד לומר זאת היום. צריכה להיות התאמה כלשהי בין הבית לבין השער. דלת של צריף היא לא כמו דלת של ארמון. אולי פעם חיינו בארמון והיום בצריף, או להפך... אבל צריכה להיות קורולציה ביניהם.

בנוסף קיים הטיעון המעשי, אנו לא יכולים לעודד אנשים לשקר. אנו מעודדים אנשים לומר שישמרו מצוות למרות שברור שזה לא מה שיקרה.

יתרה מזאת, כשבודקים לעומק את נושא קבלת המצוות בגיור נמצא שההגדרה נתונה לוויכוח.

לפני מספר שנים הוציאו צ. זוהר וא. שגיא ספר חשוב שנקרא "גיור וזהות יהודית". הספר נוגע במספר נקודות חשובות. לטענת החוקרים, הנכונה בעיני, לפי רוב הפוסקים, ההצטרפות בגיור היא לעם ישראל ומתוך כך לדת היהודית – "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". עם זאת בספר טוענים זוהר ושגיא טענה שאינה הגונה בעיני. הם סוקרים את המקורות ומראים שקבלת המצוות כלל אינה מופיעה כדרישה בהרבה מהם עד הפוסקים האחרונים, לכל היותר "מודיעים אותו מקצת מצוות קלות וחמורות...". על בסיס זה הם טוענים שקבלת המצוות אינה חלק מהותי והכרחי בתהליך.

לדעתי, טיעון זה אינו הוגן. ברוב המקורות שהם מביאים קבלת המצוות הייתה מובן מאליו, לא הייתה אפשרות אחרת. אדם שגר בפולין במאה ה- 15 ורוצה להתגייר, ברור שכוונתו להצטרף לקהילה היהודית, כולל שמירת מצוות. זה לא היה חלק מהטקס אבל היה חלק בלתי נפרד מהתהליך. הסתייגות זו איננה מופיעה כלל בספר, דבר מאכזב משהו בעבודתם של שני חוקרים אקדמאים, המחקים בעצם דיון הלכתי- ישיבתי נטול הקשר תרבותי- היסטורי.

בנוסף חשוב לי להדגיש שעל פי המסורת ההלכתית גיור הוא דבר רציני, זו אינה החלפת בגדים. הגיור מצריך שינוי באורחות החיים. כניסה למהלך משמעותי שיש בו גם קבלת מצוות. השאלה היא מה נחשב קבלת מצוות ובשאלה זו יש מקום להגדרות שונות. ניתן להוכיח מהמקורות, שהכוונה איננה הצהרה שמכאן ואילך אני אשמור כל סעיף וסעיף בשולחן ערוך, אלא כניסה לתוך מהלך כללי של קבלת מצוות. מהו תהליך זה בדיוק? ישנן תשובות שונות בין הפוסקים. חלקם אומרים לפחות שבת, כשרות וטהרת המשפחה. למה דווקא מצות אלו? שאלה גדולה. אמנם אלו נושאים מאד מרכזיים אבל עדיין מה גורם להעדיף אותם? בעיניי, במציאות שלנו, גם שלושת הדרישות הללו אינן תורה מסיני, ועל כך קיבלתי אישור מאחד מגדולי תלמידי החכמים בדורנו.

חשוב לציין את העבודה היפה של הרב אמסלם, ח"כ מש"ס, שכתב ספר משמעותי המוכיח שהפסיקה הספרדית מדורי דורות הקלה מאד בהגדרת קבלת מצוות לגבי גיור, ובמיוחד בזרע ישראל. יש איש מפתח אחד, שלצערנו אינו אומר את דברו, וזה הרבה עובדיה יוסף.

הניסיונות של רבנים בודדים מהזרם שלנו לוותר על תנאי קבלת המצוות אינו נכון בעיני, וגם לא יתקבל ע"י אף אחד.

לדעתי עלינו להעביר את המתגיירים תהליך משמעותי של לימוד, של חוויה. היום רוב רובם של המתגיירים איבדו את המוטיבציה מרוב ייסורים שהם נאלצים לעבור. תפקידנו לתת להם מוטיבציה, לאמץ אותם בקהילות דתיות, להעביר אותם חוויה יהודית עמוקה, ולהכיר להם משפחה וחינוך יהודי. מתוך חוויות אלו יכנסו המתגיירים לתוך מערכת שיש בה שאיפה לקיום גדול יותר ויותר של מצוות. לדוגמא: אין צורך להיכנס לפרטי דיני "בורר" בשבת, אבל הכרת המושג שבת וחובת השביתה בשבת היא הכרחית. חשוב לראות שהמתגייר נמצא בתוך תהליך כן ורציני. לא לשים את האצבע המדייקת. הבחירה בהגדרה מדויקת היא טעות הלכתית (כי לא מצאנו במקורות ההלכה המרכזיים דיוק שכזה), וגם טעות פוליטית – המגזר החרדי יתקומם על כל הגדרה שתהיה. אני לא מרגיש שאני מקל בגיור אלא מחמיר במצב עם ישראל.

יש צורף דחוף להקים מערך של גיור הלכתי אלטרנטיבי. יש מספיק רבנים מהמגזר שלנו, כולל אני, שיסכימו לשבת בהתנדבות בבתי דינים. המדינה צריכה להכיר בזה, להשקיע בזה כסף, להקים תשתית משפטית, תשתית חינוכית, תרבותית ותקשורתית שתגביר את המוטיבציה, תשתית פיזית של בתי ספר וקהילות שיעסקו בנושא, זה צריך להיות מפעל לאומי.

 

צריך להקים נשיאות של רבנים ידועים ומבוגרים שיתנו את החסות שלהם, בפועל יהיו רבנים יותר צעירים שיגיירו, אבל צריך לגייס מאות של מורים לתהליך כזה, אלפי משפחות שיראו בזה אתגר... לייצר קמפיין: כולנו מתגייסים ל "ואהבת את הגר".

כמובן שהגיור יהיה בלי כפייה ובלי שטיפת מוח, מי שלא רוצה יהיו לו את כל הזכויות כאזרח. במקביל יש לאפשר נישואין אזרחיים למי שאינו יהודי.

על המפעל להתמקד בציבור הבנות והנשים בגיל הפוריות, כי זה הציבור שיביא את הדור הבא, כך נמנע מציאות אומללה של "יהודים שאינם יהודים".

גיור מהסוג שהצעתי יהיה מקובל בסופו של דבר על רוב עם ישראל. החרדים לא יכירו בו בתחילה, אך ממילא לא מתחתנים עם האנשים הללו (וגם לא איתנו...). אמנם גם הרפורמים והקונסרבטיבים ידרשו לקבל את הגיור שלהם, אך כיום בחברה הישראלית עדיין קבוצות אלו הן מיעוט זעום, וגם הם יבינו שעליהם לגלות אחריות ולהסכים על גיור שיהיה מקובל על רוב הציבור.

כשם שהמדינה השקיעה לאחרונה 400 מליון ₪ בטיפוח אתרי מורשת, שזה דבר חשוב ואיני מזלזל בו, לפחות סכום כזה צריך להשקיע בדבר שהוא ממש בנפשנו.

צריך לומר את האמת: אנו עומדים בפני בעיות פוליטיות אמיתיות. כל עוד החרדים וש"ס נמצאים בממשלה אין סיכוי להעביר את השינוי הזה בנושא הגיור. זה דבר מזעזע בעיני, שהרי הם ממילא לא יתחתנו עם האנשים הללו ובינתיים עם ישראל מתבולל... אני מצפה שכלל הציבור, דתיים, מסורתיים וחילונים, ליכוד וקדימה ושאר המפלגות החילוניות, הם שיעבירו את השינוי גם ללא המגזר הדתי.

כל מה שאמרתי עד עכשיו הוא ברמה הפובליציסטית, אך נראה לי שניתן וחשוב לנסח זאת גם ברמה ההלכתית.

יש לומר את האמת שחלק מבתי הדין שפועלים היום אכן פועלים בצורה ראויה, המפעל שקיים בצבא הוא נהדר, אך אלו מספרים קטנים מאד לעומת ממדי הבעיה.

יעקב נאמן אמר לפני כמה זמן שבעיית הגיור יותר חמורה מבעיית הגרעין האירני, ואנשים צחקו עליו, אני חושב שבגדול הוא צודק.

אם זו תהפוך להיות מדינה של גויים, זה יפגע בתחושת השייכות למדינה. הרבה מאד אנשים ישאלו את עצמם, האם אני חי במדינה יהודית? האם מדינה שכזו מצדיקה את המחיר היקר הנדרש לקיומה? זה יחייב את כולנו לבדוק מחדש את היחס למדינה.

משהו אופטימי לסיום?

יש פתרון! בניגוד לשאלות בהלכה, שאני לא יודע מה הפתרון שלהם, כאן הפתרון קיים ויש אנשים שמוכנים ליישם. חסרה התמיכה הציבורית. בזמן האחרון אנו מנסים להקים ועד ציבורי, חילונים ודתיים, בעד המתגיירים. לייצר דעת קהל בעניין הזה.

אני מקווה שנוכל ליצור מסה ציבורית קריטית לטובת תהליך גיור חדש, ידידותי ופתוח. 


לא התקבלו תגובות
.

פועלים לשובם של הבנים

פועלים לשובם של הבנים

בכל אירוע טרור עם ישראל כולו חש את הכאב ושותף בצער האומה. במקרה האחרון - חטיפתם של הנערים אנו בארגון רבני בית הלל הרגשנו את הכאב והצער בצורה חדה עוד יותר. גיל-עד שאער ונפתלי פרנקל, הינם בניהם של חברים בארגון רבני בית הלל, בשר מבשרנו.

בשיתוף עם ארגון רבני צהר ארגנו עצרת אחדות, תפילה ושירה המונית למען שלומם של אייל יפרח, גיל-עד שאער ונפתלי פרנקל, בפארק רמון במרכז גבעת שמואל ביום ראשון האחרון, בה השתתפו אלפים. העצרת התקיימה בהובלת הרב מאיר נהוראי יו"ר בית הלל והרב סתיו יו"ר צוהר. את השירה המרגשת עד דמעות הובילו יונתן רזאל וישי לפידות. העצרת התקיימה במעמד הרבנים  הראשים של גבעת שמואל.

 

תמונות מהעצרת

להלן דברים שנכתבו מהלב על ידי מנכ"ל הארגון, הרב רונן נויבירט, לאחר ביקור אצל משפחת שאער.

 

צו 8 לחברה הישראלית – בעקבות חטיפת הנערים

לצערנו אנו למודי פיגועי טרור וחטיפות. כל אירוע כזה מזעזע, מכאיב ופוצע את ליבנו, אך נמצא בדרך כלל בזירה רחוקה. הפעם זה נפל ממש אצלנו בשכונה. כבר מספר ימים שאני מרגיש משותק ובקושי מסוגל להגיע לעניינים שבשגרה. אופיר ובת גלים הם חברים קרובים מזה שנים, מהימים בהם גיל-עד ובתנו הבכורה למדו יחדיו בגן. רחלי פרנקל היא רבנית פעילה בבית הלל, ורק לפני שבוע היינו כולנו יחדיו בכנס מרתק של יומיים. התלבטתי אם לכתוב, לא בדיוק מצאתי את המילים לומר את כל אשר על ליבי, אבל לאחר שביקרתי אצל משפחת שאער הבנתי שאין לי זכות לשמור על שתיקה. זה נשמע אמנם כמו קלישאה, אך זו האמת לאמיתה, באתי לחזק ויצאתי מחוזק.

חז"ל המשילו את בני ישראל לגל של אגוזים: "אל גנת אגוז ירדתי - מה אגוז זה, אתה נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה, כך הן ישראל לקה אחד מהן כולן מרגישין" (שיר השירים רבה ו, כ"ו). מדרש חז"ל בקונטקסט הנוכחי מצמרר. שלושה נערים נחטפים ומדינה שלמה משותקת, דואגת וכואבת. אין מקום אחר בעולם בו זה היה קורה, לא בארה"ב, לא באירופה ולא בכל מדינה אחרת. תחושת הסולידריות המופלאה הזו של "כל ישראל ערבין זה בזה", מצויה ככל הנראה בגנים של העם היהודי. זו התחושה שחשתי בביתם של משפחת שאער. זו אינה רק טרגדיה אישית, זוהי טרגדיה של כל עם ישראל.

 

משפחות החטופים נבחרו בעל כורחן להיות במרכזה של שעת הצרה הלאומית. ההתנהלות האצילית שלהן, המלאה בתעצומות נפש ובאמונה חזקה, הינה על-אנושית. אני לפחות הרגשתי, שיש כאן משהו גדול מלמעלה, גדול מכוחנו והבנתנו. עצרות האחדות והתפילה הספונטניות בהן משתתפים מאות אלפי אנשים בכל מקום בארץ ובעולם, נותנות כוח ועצמה למשפחות בכך שאין הם צריכים לשאת לבדם את משא התפילות והתחינות לריבונו של עולם. אך בנוסף, הן מעצימות את התחושה שיש כאן משהו כללי ולאומי.

זו צריכה להיות המוכוונות שלנו בתפילות ובפעולות למען החטופים. איננו מתפללים רק עבור המשפחות והנערים, אלא עבור כלל ישראל הנמצא בצרה גדולה. לתפילות כלליות יש ערך שונה בתכלית מאשר כל תפילה פרטית, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה :"... אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלקינו בכל קראנו אליו". לתפילת הציבור יש כח מיוחד לפתוח שערי שמים ולקרוע את רע הגזירה.

כמו בכל תפילת ציבור, שליח הציבור מוציא ידי חובה רק את מי שמתכוון לצאת. המשפחות היקרות נבחרו בעל כורחן לשמש כשליחי הציבור, ואנו צריכים לראות בתפילתנו, כאילו ילדינו חטופים ונמצאים בסכנה, וכאילו גיל-עד נפתלי ואייל הם ילדינו שלנו. אנו מתפללים לא רק עבורם אלא גם עבורנו. עם ישראל מתפלל עכשיו על חייו ועל גורלו. אנו נמצאים במעין תפילת יום כיפור קולקטיבית, כאשר שליחי הציבור שלנו הם המשפחות היקרות הללו, המובילות את החברה הישראלית עם עוצמה ואמונה הנשמעות מתוך גרון חנוק בדמעות.

 

זו התחושה שהרגשתי בביתם של משפחת שאער, משפחה שתמיד ברחה מאור הזרקורים ותרמה את תרומתה לעם ישראל בשקט ובענווה. זו התחושה שחש כל עם ישראל כאשר צפינו בראיונות שניתנו לערוצי התקשורת אשר הותירו את הכתבים והפרשנים פעורי פה לנוכח העוצמות שהקרינו משפחות פרנקל, שאער ויפרח.

 

כאמור הצרה בה אנו נתונים אינה צרה של שלש משפחות, היא צרה של כולנו. זהו זמן של צו-8 עבור החברה הישראלית החייבת לסייע למשפחות במסע המפרך. חובה על כל אחד מאיתנו להתגייס למאמץ הלאומי ולהרבות טוב ואור למען המשפחות, למען החטופים ולמען כלל ישראל, הן בתפילה ובזעקה לשמיים, הן במעשי חסד, בעזרה הדדית וריבוי של אהבת חינם. אין מקום למגזרים, למפלגתיות ולמחלוקות, אלא רק לסולידריות ואחוות אחים.

 

אנו תפילה ליושב במרומים שישיב את הנערים לביתם במהרה. "לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה", ראה אלקים את הלבבות השבורים של המשפחות אותם מינית כשליחים בעל כרחם. הם עשו מלאכתם נאמנה, לא קראו תגר ולא הרהרו לרגע על מידותיך. ראה את הסולידריות ואהבת האחים שבעם ישראל. אנא שמע לתפילות כל עמך בית ישראל, שמור על גיל-עד, נפתלי ואייל והשיבם במהרה לביתם ככתוב: "ושבו בנים לגבולם" "ונסו יגון ואנחה".

אסיים בקטע מתוך תפילה שמצאתי באינטרנט, ולא הצלחתי להתחקות על מקורה. באופן מצמרר דומה כאילו תפילו זו נכתבה עבור רגעים אלו ממש:

 

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הָשֵׁב כַּעַסְךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ מִבָּנֶיךָ שׁוֹמְרֵי תּוֹרָתְךָ וּמִצְוֹתֶיךָ הַקְּרוֹבִים אֵלֶיךָ בְּיוֹתֵר. אָנָּא, אַל יָמוּתוּ צְעִירֵיהֶם בִּדְמִי יְמֵיהֶם. כַּמָּה יְתוֹמִים צְרִיכִים הֵם לִמְנוֹת? כַּמָּה חֹלִי צְרִיכִים הֵם לִסְבֹּל? הַאִם לֹא נִתְמַלֵּא כּוֹס צָרָתָם? אָמְנָם אֱמֶת שֶׁהָאַחֲרָיוּת רוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶם בְּיוֹתֵר, כִּי לָהֶם יֵשׁ הַכֹּחַ לִפְדוֹת אֶת בָּנֶיךָ וּלְהָאִיר אֶת אוֹרְךָ עֲלֵיהֶם.

אַךְ אָנָּא, רַחֵם עֲלֵיהֶם, כִּי הֵם רַק בָּשָׂר וָדָם. אָנָּא, פְּתַח עֵינֵיהֶם וְתֵן לָהֶם לִרְאוֹת בְּצַעֲרוֹ שֶׁל הָאָב, הֲלֹא הֵם בָּנֶיךָ יְדִידֶיךָ הַנֶּאֱמָנִים לְךָ בְּיוֹתֵר.

שְׁמַע נָא לְקוֹל זַעֲקַת הָאַח בְּעַד אָחִיו. אָנָּא, שְׁמַע קוֹלֵנוּ כְּאָבִינוּ. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל אֶנְקָתֵנוּ לְמַעַן אֲבוֹתֵינוּ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, שֶׁמֵאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתָם הִבְטַחְתָּ לָהֶם שֶׁתָּבִיא גְּאוּלָה לִבְנֵי בְּנֵיהֶם. עֲנֵנוּ לְמַעַן רָחֵל אִמֵּנוּ, שֶׁהִרְגִּישָׁה בְּרִגְשֵׁי אֲחוֹתָהּ, וּוִתְּרָה עַל בַּעֲלָהּ הַצַּדִּיק, יַעֲקֹב אָבִינוּ, כְּדֵי לִמְנוֹעַ בּוּשָׁה מֵאֲחוֹתָהּ. הַאִם יֵשׁ אֵם רַחְמָנִיָּה וְאוֹהֶבֶת יוֹתֵר מֵרָחֵל אִמֵּנוּ, שֶׁהִתְפַּלְּלָה וּבָכְתָה עַל בָּנֶיהָ, יָמִים רַבִּים אַחַר שֶׁנִּסְתַּלְקָה מֵהֵם? עֲנֵנוּ, לְמַעַן אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָלְכוּ אַחֲרֶיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, אַךְ וְרַק בִּשְׁבִיל שֶׁאַתָּה אֲבִיהֶם. עֲנֵנוּ, לְמַעַן בָּנֶיךָ שֶׁהוֹכִיחוּ אֶת בִּטְחוֹנָם בַּאֲבִיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְהִקְדִּימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע, וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אֲבִיהֶם כְּבָנִים נֶאֱמָנִים. עֲנֵנוּ, לְמַעַן צַדִּיקֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁכָּל מְגַמָּתָם הָיְתָה רַק לְהָבִיא לְפָנֶיךָ נַחַת רוּחַ מִבָּנֶיךָ. עֲנֵנוּ לְמַעַן הַהֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ, אֲשֶׁר יָדְעוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִבְנֵי הַמְּדִינָה לִפְרֹק עֹל הַמֶּלֶךְ מֵעֲלֵיהֶם, אִי אֶפְשָׁר לְבֵן לְנַתֵּק הַקֶּשֶׁר עִם אָבִיו.

אִם אָחִינוּ נִמְצָא בְּסַכָּנָה, אֵין אָנוּ בָּאִים ח"ו בְּתַרְעֹמֶת וּבְטַעֲנָה לְפָנֶיךָ, כִּי כָּל דְּרָכֶיךָ צֶדֶק וּמִשְׁפָּט. אֲבָל בְּכָל זֹאת מֻכְרָחִים אָנוּ לְהַבִּיעַ גֹּדֶל כְּאֵבֵנוּ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ לְהַפֵּךְ הַדִּין. אָנָּא, הֱיֵה אָבִינוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כַּךְ מַלְכֵּנוּ. גַּלֵּה אַהֲבָתְךָ וְרַחֲמֶיךָ הַרַבִּים תְּחִלָּה, וּמִשְׁפָּטֶיךָ רַק לְאַחַר מִכֵּן. הִנֵּה, אִם אָנוּ מִתְחַנְּנִים לְפָנֶיךָ כְּבָנִים, כְּאָח בְּעַד הֶאָח, לָמָּה לֹא תַּעֲנֵנוּ אַתָּה בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה כְּאָב רַחֲמָן וְלֹא כְּמֶלֶךְ?!

אָנָּא, תֵּן לָנוּ לְהִתְעוֹרֵר מִלְּמַטָּה. תֵּן לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתֵּנוּ, לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ וּלְהִתְדַּבֵּק בְּךָ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, וְלֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים וּמִיתַת צַדִּיקֵיהֶם. תֵּן לָנוּ הַגְּבוּרָה וְהָעּז, שֶׁנּוּכַל לִזְכּוֹת לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתְךָ לְאַחַת וּלְתָמִיד, עַל יְדֵי מַעֲשֵׂינוּ אָנוּ. תֵּן הַגְּאוּלָה הַשְּׁלֵמָה, בְּקוֹמָה זְקוּפָה.

זַכֵּנוּ בְּמַנְהִיגִים מְיֻחָדִים הַמַּתְאִימִים לְתַפְקִיד זֶה, שֶׁיַּדְרִיכוּ אוֹתָנוּ לָלֶכֶת בִּדְרָכִים אֵלוּ. תֵּן לָנוּ שֶׁנִּהְיֶה רְאוּיִים לְקַבֵּל אוֹרְךָ וְטוּבְךָ שֶׁרָצִיתָ לְהֵטִיב לָנוּ, וְיִהְיֶה שָׁלוֹם בֶּאֱמֶת בְּעָלְמָא הָדֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

 

 

 

 


התקבלו 1 תגובות
.

יום עיון בנושא הסכמי קדם נישואין (הילה זליגמן, דוברת בית הלל)

רבני ורבניות בית הלל, יחד עם טוענים וטוענות רבניים, דיינים, עורכי דין ואנשי מקצוע נוספים, התכנסו כדי לגבש את עמדת הארגון ביחס לחתימה על הסכמי קדם נישואין ע"י זוגות העומדים להינשא

כנס מרכזי של ארגון "בית הלל" נערך בחודש שעבר בנושא הסכמי קדם נישואין ככלי למניעת עגינות וסירובי גט. עשרות רבני ורבניות הארגון דנו בסוגיית הסכמי קדם הנישואין, תוקפם ההלכתי במקרה של עיגון אפשרי או סירוב גט ויכולתם למנוע מקרים אלו.

רבני ורבניות הארגון, יחד עם אנשי מקצוע המתמחים בתחום, טוענים וטוענות רבניים, עורכי דין, דיינים ומומחים נוספים, הציגו את הפנים השונות של ההסכמים ואת סוגי ההסכמים הקיימים כיום. מהדיונים עלה, כי אין בנמצא הסכם, המעניק פתרון שלם לשאלות ההלכתיות המתעוררות מעצם החתימה על הסכם כזה. עם זאת, ההסכמים הקיימים עשויים לשפר את המצב והם עדיפים על המצב הנוהג כיום, במסגרתו נוצרות עוולות שונות, אפשרות לעיכובי גט וסחיטה כלכלית.

מהדיונים עלה עוד, כי כל ההסכמים שהוצגו אינם מסתמכים על קולות מרחיקי לכת, אלא משתלבים עם דרכה של הפסיקה המרכזית לאורך הדורות בנושא זה. כמו כן, עלה הנושא, כי בדורנו, כאשר הסטנדרטים הבינאישיים בין גברים ונשים פרוציםמבעבר, החמרה בהלכות הללו עשויה לגרום לבעיות קשות של איסורי אשת איש וממזרות.

בין הדוברים בכנס, שהציגו את הזוויות השונות לנושא מתחומי עיסוקם, מידיעותיהם ומניסיונם המקצועי.הרב שלמה ריסקין דיבר על מעמדם ההלכתי של הסכמי קדם נישואין.עו"ד בת שבע שרמן-שני, מנכ"ל יד לאישה, סקרה את המצב הקיים היום בבתי הדין בטיפול בתיקי גירושין. הרב שלמה שטסמן, דיין בבית הדין האזורי בתל אביב,ציין שבמרבית ההרכבים של בתי הדין היום אין בעיות של עיכובי גיטין ולכן אין צורך בהסכם מיוחד. הרב פרופ' עו"ד דב פרימר, סקר את המצב בארץ ובחו"ל וטען שלמרות שיש חורים בהסכמים הקיימים, מי שלא חותם רק מעצים את הבעיה. הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת הר עציון, ציין את תמיכתו בהסכמי קדם נישואין והרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בנתניה,ציין שהסכמים מסוג זה עשויים לסייע לבתי הדין בעבודתם. הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ברכת משה וחבר בהנהלת צהר, סקר את התוכנית של צוהר לבניית הסכמים שיתקבלו בברכה ע"י הציבור החילוני ללא פגישה במעמדם של בתי הדין

הרבנית ד"ר רחל לבמור, מיוזמי יום העיון וממחברי ההסכם לכבוד הדדי, סקרה את ההסכם ואת שימושו הלכה למעשה, והרב ד"ר דוד מישלוב סקר את הסכם הנישואין לגישור שחיבר לפני עשרים וחמש שנים.

את יום העיון חתמו הרב אלישיב קנוהל, רב קיבוץ כפר עציון והרב ד"ר דוד בן זזון, ראש מכינת גרעין יונתן בקיבוץ עלומים ממחברי ההסכם לכבוד הדדי, בקריאה לבית הלל לתמוך בהסכמי קדם נישואין, כמהלך של תיקון חברתי.

הרב רונן נויבירט, מנכ"ל בית הלל – הנהגה תורנית קשובה: " אנו, בבית הלל – הנהגה תורנית קשובה, רואים בקיום יום העיון תחילתה של דרך חשובה, במסגרתה יתמודד ארגון רבני ורבניות בית הלל באופן עמוק ויסודי עם אחת הבעיות הכאובות ביותר בעולם היהודי – בעיית העגינות וסירובי הגט. בימים אלו מגבש הארגון את עמדתו הרשמית ביחס לתמיכה בהסכמי קדם הנישואין אשר לאחריה תתחיל פעילות ציבורית לעידוד זוגות לחתימה על ההסכמים, ע"פ המדיניות שתקבע ע"י חברי הארגון".

הד"ר רחל לבמור, ממשתתפות יום העיון וממחברי ההסכם לכבוד הדדי: "בעיית העיגון וסירוב-הגט במדינת ישראל נרחבת וחריפה ותוצאותיה קשות.זאת ועוד, בעיית העיגון הפכה בשנים האחרונות, בידי חלק מהארגונים לשינוי חברתי, לכלי ניגוח כנגד הממסד הרבני – עם כוונות הנעות בין דרישה מהרבנות להתעורר ולפתור את הבעיה מצד אחד, לבין קריאות לפרק הן את הרבנות והן את מוסד הנישואין בכלל, מצד שני. הבעיה חריפה במיוחד במדינת ישראל בהשוואה לחו"ל, כיון שכל זוג יהודי נשוי המגיע לסף גירושין במדינת ישראל, חייב על פי חוק לסדר את גירושיו באמצעות בית הדין הרבני ועל פי ההלכה היהודית".

ראוי לציין, כי ארגוני רבנים אורתודוכסיים בארה"ב תומכים בהסכמי קדם נישואין, ככלי למניעת עגינות וסירובי גט. בישראל, טרם נקט ארגון רבני כלשהו עמדה רשמית בנושא, וארגון רבני בית הלל מתעתד להיות הראשון לנקוט עמדה אקטיבית בנושא, לאחר קיום יום העיון והעמקה בנושא.


התקבלו 1 תגובות
.

תפיסת הקדושה בפרשת קרח (איילת ליבזון)

מאמר מאת איילת ליבזון, מרצה במת"ן ירושלים, על ההבדל שבין קדושה מנותקת ומבדלת לבין קדושה מחוברת למציאות

שמה של פרשתנו נקראית על שם אחת הדמויות הזוכות לביקורת הרבה ביותר בתורה, אך באופן פרדוקסלי דווקא באמצעות דבריו של קרח עוסקת הפרשה באופן עמוק בתפיסת הקדושה המקראית. הפרשה נפתחת בטענת קרח ועדתו כלפי משה ואהרן:

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’."

כקוראי התנ"ך מודרניים, ייתכן שרבים מאיתנו יכולים להזדהות אם טרוניה זו. הלא הקב"ה בכבודו ובעצמו כבר הכתיר את ישראל כולם כ'ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שמות יט, ו)! וכפי שמציינים קרח ועדתו, ה' 'בתוכם', בתוך בני ישראל כולם, כפי שהבטיח כבר בעבר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח). וכפי שמפרש המדרש את דבריו של קרח: "כולם שמעו בסיני אנכי ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" על רקע ההדגשה של קדושת העם כולו, אכן ישנה נימה צורמת ביחסם הייחודי של משה ואהרן עם ה', והכח הפוליטי המוענק להם מכוחו. נראה שזו היתה התפיסה שעמדה ביסוד הסכמתם של בני ישראל עם קרח ועדתו, וחוסר ההבנה כלפי עונשם החמור. אכן, אף לאחר שהאדמה בולעת את קרח ועדתו ניכר שבני ישראל מאשימים את משה ואהרן עבור העונש הקשה. 

            יחד עם זאת, העונש האלוקי החמור מבהיר שקרח ועדתו אכן חטאו, באופן כה חמור עד שהמשנה במסכת סנהדרין אומרת שאין להם חלק לעולם הבא. מה, אם כן, היה חטאם? ניתן להציע שחטאם של קרח ועדתו נבע מאי-הבנה חמורה של אופיה של הקדושה כפי שהיא מוצגת בתורה. יתרה מכך, אי-הבנה דומה התרחשה כבר בעבר, והעונש החמור במקרה של קרח נועד להבהיר אחת ולתמיד את משמעות הקדושה ואת השלכותיה. המקרה אליו אני מתייחסת הוא סיפורם של נדב ואביהוא, בו מופיעות מספר מקבילות לסיפור בפרשת קרח. בשני הסיפורים מופיעים מנהיגי העם ממשפחה מיוחסת (קרח הלא היה בן דודו של משה), המבקשים להתקדש ולדרוש את ה'. בשני הסיפורים תופסת הקטורת תפקיד מרכזי, ובשני הסיפורים יוצאת אש אלוקית ומכלה את מבקשי הקדושה. סיפורם של נדב ואביהוא מופיע בפרשת שמיני, לאחר סיום בניין המשכן, כאשר בפעם הראשונה מאז מעמד הר סיני מופיע ה' בהתגלות ישירה לכל העם. מיד לאחר ההתגלות, לוקחים נדב ואביהוא את מחתות הקטורת ונכנסים לקודש כדי להקטיר לפני ה'. על פי חלק מהפרשנים, מעשיהם של האחים הונעו על ידי חשש לביזוי כבוד ה' על ידי גילויו בפומבי. הם סברו שיש להגן על כבוד ה' ולשמר את ההתגלות במקום נסתר, לאליטת הכהנים בלבד. אך ה' מבהיר שאין זה רצונו על ידי שריפת האחים באש. מאוחר יותר, כאשר משה מנסה להסביר לאחיו אהרן את מות בניו, הוא מתרגם את מעשיו של ה' ואומר "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". בדברים אלו מבחין ה' בו-זמנית בין העם כולו ובין הקרובים, ובין הקדושה לכבוד. כבודו של ה' נגלה ברגעים מיוחדים לעם כולו – "על פני כל העם אכבד" – אך הקדושה שמורה רק לקרוביו של ה' – "בקרובי אקדש". מעניין לראות שגם לעדת קרח פונה משה בהבחנה דומה:

בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:

כאן ניכרת שוב הזיקה החזקה בין קדושה ובין קרבה לה', אך מתברר גם שזיקה זו עלולה להיות מסוכנת. בהמשך הפרשה, לאחר עונשם של קרח ועדתו, ניכר שבני ישראל מבינים את החשש הזה ומתלוננים בפני משה: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ. כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ". בתגובה לחששות אלו מבהיר ה' לבסוף מהי משמעות הקרבה אליו וכיצד ניכרת הקדושה. מיד לאחר תלונתם של בני ישראל וסיום הפרשיה קרח ועדתו, מספרת התורה את חוקי 'משמרת הקודש', המניחה את האחריות לקדושת המשכן על כתפי הכהנים והלויים בלבד. בניגוד לקרח, שהאמין במשוואה שבין קדושה ועליונות המתבטאת בפריבילגיות, ה' מציב בפני הלויים רשימה של מצוות וחובות, ובכך מדגיש את המשוואה שבין קדושה ואחריות. בדומה לכך, גם לאחר מותם של נדב ואביהוא מצווה ה' את הכהנים להימנע משתיית יין כדי שיוכלו להבחין בין הקודש ובין החול, בין הטהור ובין הטמא. שני הצווים הללו חושפים את תפיסת הקדושה הראויה; קדושה שאיננה מזוהה עם פריבילגיות וזכויות אלא עם חובות ואחריות.      

קרח, כך נראה, לא הבין את אופיה האמיתי של הקדושה. הוא הניח שהקדושה קשורה רק בהתגלות ובהתעלות רוחנית, בדומה לחוויות של מעמד הר סיני וחנוכת המשכן. אך האמת שהתורה חושפת היא שקדושה פירושה קרבה לה', וקרבה זו מתבטאת בלקיחת אחריות על הוראת חוקי ה' לעם ובחובה לשמר את קדושת ביתו. אמנם אידאל הקדושה המקראי מכיל נקודות שיא של התגלות ה', אך יותר מכך הוא מורכב מקרבה יומיומית, שאינה אלא נשיאה בנטל האחריות של הבחנה בין קודש לחול ובין טמא לטהור; האחריות לביצוע חובות ומצוות, שאף אם הן שגרתיות ויומיומיות, מבטאות הן את הקדושה האמיתית.


לא התקבלו תגובות
.

ראש חודש תמוז: על מורים חמושים בגבורה רוחנית… (הרב רונן נויבירט)

מהי תמציתו של חודש תמוז ע"פ הרב קוק? במהלך חודש תמוז מתחילה תקופת בין המצרים, תקופה של שלשה שבועות בהם נוהגים במנהגי אבלות, זכר לחורבן בית המקדש והאסונות הלאומיים שנלוו לו. הרב קוק בפתגמו, מציע פתרון לתיקון הקלקולים ההיסטורים שגרמו לחורבן. (מתוך אתר "סרוגים")

מרן הרב קוק זצ"ל, רבה הראשי הראשון של ישראל, פרסם בלוח "ארץ הצבי" (בשנים תרע"א-תרע"ד) פתגמים לחודשי השנה אשר נאספו לקובץ "מגד ירחים". בכל פתגם, טמונה משמעות החודש כבכתב חידה. לחודש תמוז מביא הרב קוק את הפתגם הבא:

מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים.

מהי תמציתו של חודש תמוז ע"פ הרב קוק?

במהלך חודש תמוז מתחילה תקופת בין המצרים, תקופה של שלשה שבועות בהם נוהגים במנהגי אבלות, זכר לחורבן בית המקדש והאסונות הלאומיים שנלוו לו. הרב קוק בפתגמו, מציע פתרון לתיקון הקלקולים ההיסטורים שגרמו לחורבן, ועל כן פותח את הפתגם באמירה– "מבין המצרים נגאל עם".

חז"ל מנו סיבות רבות לחורבן הבתים – שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודה זרה. ברם העבירה הקשה מכולם היא שנאת חינם, בגינה חרב הבית שני לאלפיים שנה. "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים" (יומא ט:). המקור לשנאת חינם היה חוסר היכולת לכבד ולהכיל דעות שונות ומפלגות שונות בעם ישראל, וכפי שמתאר זאת הנצי"ב מוולוזין בהקדמתו הידועה לספר בראשית:

"… מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".

אלו שהתיימרו להיות צדיקים ביותר ובשל כך נהגו בשנאה כלפי מי שלא סובר כדעתם, אע"פ שעשו זאת לשם שמים ואפילו למענם של האידיאלים הגדולים ביותר, גרמו הם להריסות יישוב הארץ ולאבוד האחיזה באדמת ישראל למשך אלפיים שנים.

התיקון לקלקול מתחיל במנהיגות תורנית שונה, מנהיגות קשובה אשר יכולה להכיל דעות שונות ומפלגות שונות, אך בד בבד יודעת לעמוד על ערכיה בנחישות ובדבקות. זוהי המנהיגות הראויה לתורת ארץ ישראל כלשון הגמרא (סנהדרין כא.): "'וָאֶקַּח-לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים' (זכ' יא:ז). נֹעם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה. וחובלים – אלו תלמידי חכמים שבבל שמחבלים זה לזה בהלכה".

מנהיגות תורנית נוקשה בשיטת "מקל חובלים", עשויה להתאים במצבים מסויימים ובתנאים מסויימם, אמנם במסגרת של חיי אומה שלמים במדינת ישראל, מודל כזה עשוי להרחיק אנשים מעולמה של תורה. התיקון האמיתי מתחיל ע"י "מורים חמושים בגבורה רוחנית" אשר יכולים לחנך ע"י השפעתם הרוחנית והאמת הפנימית שלהם ללא צורך של ניצול סמכותם הממסדית ומקל החובלים שלהם.

אשר על כן, ישנה הלכה ספציפית הנוגעת לחינוך בתקופת בין המצרים, בחודש תמוז: " צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב …ולא יכו התלמידים בימים ההם" (שלחן ערוך תר"א י"ח). חינוך ע"י שימוש בכוח הסמכותי של המחנך, בפרט בימי בין המצרים הינו חזרה על החטא הקדמוני. פעולה זו רק מעמיקה את הקלקול ואשר על כן, בפרט בימים הללו אסור להשתמש "במקל חובלים" למטרות חינוכיות.

מרן הרב קוק זצ"ל כתב במקומות רבים על הצורך החשוב בפיתוח מנהיגות תורנית קשובה אשר עשויה להוביל שינוי אמיתי בחברה. "ובודאי יש גם בלבם של אחינו הרחוקים לכאורה מקדושה איזה טוב נסתר פנימי…עלינו להמשיכם בחבלי אהבה והתקרבות וסבלנות גדולה, שהוא יותר קרוב להצליח מדרך האיבה וההתהלכות בזעם…" (אגרות הראי"ה ב' קס"א). "אסור לנו לפי מעמדנו כעת לעורר מדנים ומלחמת אחים, אפילו בשביל המטרה היותר קדושה". (אגרות הראי"ה א' ק"ס)

משה רבינו איבד את יכולתו להכניס את העם לארץ בשל סיבה זו ממש, שהרי ארץ ישראל דורשת מנהיגות רוחנית שונה. הוא מנסה לחנך את העם ע"י הכאה בסלע במקום השימוש בכח הדיבור. על כן, בבואו לדבר אל העם בסופו של דבר אומר הוא להם בקצף "שמעו נא המורים". את התיקון לחטאו מחפש משה רבינו בדמותו של יהושע בן נון, מנהיג סובלן אשר לא ישתמש במקל חובלים: " יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:  אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה'  כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כ"ז, ט"ז).

רש"י מסביר את הפסוקים ע"פ המדרש: " אלהי הרוחות – אמר לפניו רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". משה רבנו מחפש מנהיג חדש, רענן, השונה מכל המנהיגים שנכשלו במדבר. חברה הנמצאת באבדן דרך וסובלת ממשבר מנהיגות, זקוקה נואשות למנהיגות תורנית קשובה מסוגו של יהושע, מנהיג רוחני אשר דעתו מעורבת עם הבריות, מנהיג בעלי יכולת הכלה של האחר והשונה אשר מסוגל לסבול כל אדם באשר הוא ולהבין את העובר על נפשו,  מנהיג "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".

רק סבלנות וסובלנות, אהבה חום והבנה, ואפילו קורטוב של אהבת חינם, יסייעו בעדינו להפיץ את אור התורה וערכי הנצח לכלל עם ישראל. אלו ורק אלו המנהיגים אשר יביאו את התיקון והגאולה מימי בין המצרים – "מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים".

http://www.srugim.co.il/33243-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9-%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%96-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%92%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A8%D7%95


לא התקבלו תגובות
.

חג הקציר או חג מתן תורה? (הרב עדיאל כהן)

הרב עדיאל כהן בוחן את פניו של חג השבועות במקרא אל מול פניו במסורת, ומה זה אומר לישראלי בן ימינו?

עומדים אנו בפתחו של חג השבועות שהוא לפי התורה שבכתב 'חג הקציר' (שמות כג, טז) ובו נצטווינו 'וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים' (שמות לד, כב) ולפי התורה שבעל פה הוא 'זמן מתן תורתנו' – היום בו קיבלנו את התורה במעמד הר סיני.

מה משמעות יש לו לחג לפי התורה שבכתב? אין חג השבועות אלא חגו של החקלאי שזוכה לעת הקציר ומביא מביכורי יבולו אל בית המקדש. מצות ביכורים הינה חלק ממערכת המצוות המכונה מצוות התלויות בארץ: הפרשת תרומות ומעשרות, הנחת לקט שכחה ופאה לגר ליתום ולאלמנה וחוקי השמיטה והיובל. מאלפת העובדה כי בפרשת המועדות בויקרא כג, כא-כב נסמכת ההוראה על עצם החג למצוות הפאה והלקט: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם. ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלהיכם" – מן הסמיכות הזו מתבקש להסיק כמדומה, כי מצוות הפאה והלקט הן מצוותיו המיוחדות של חג השבועות.

ביסודן של המצוות הללו עומדת התפיסה כי הבעלות על הארץ איננה מוחלטת, קניינם של היחידים על היבול שהארץ מעלה מוגבל הוא והם חייבים להתחלק ביבול הזה עם אלה שאין להם נחלה או שנחלתם לא פירנסה אותם. הבאת הביכורים למקדש מסמלת את ההודאה שהיבול איננו בעצם קנין המתנחל עובד האדמה, אלא קנין ה' בורא שמים וארץ המשגיח ביחוד על עם ישראל ועל ארצו: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה" (דברים כו, י) אומר החקלאי בהביאו את ביכוריו למקדש.

חג השבועות לפי התורה שבכתב מבטא אם כך את זיקתו של העם לארצו ובכך הוא משתלב במכלול שלשת הרגלים – פסח הוא חג היציאה ממצרים, סוכות הוא חג ההליכה במדבר בחסות ה' ושבועות הוא חג הישיבה על אדמתה של ארץ ישראל.

דמות אחרת לו לחג לפי התורה שבעל פה – כאן חוזרים אנו למעמד הר סיני, לתקופה הקודמת לתקופת ההתישבות בארץ, למעמד המופלא והחד-פעמי בו נשקו שמים לארץ ונתגלה אלוקים לבני ישראל ונתן להם את התורה. מעמד הר סיני הוא מעמד מכונן בו נכרתה ברית בין העם למלכו ה' ובו הוא מקבל את חוקתו. בהיעדר אפשרות להביא ביכורים למקדש בזמן הזה,  נחווה החג על ידינו בעיקר כחג מתן תורה: קריאת התורה בחג השבועות עוסקת במעמד הר סיני, אמירת אקדמות לפני קריאת התורה וכמובן תיקון ליל שבועות, המנהג להישאר ערים בליל שבועות ולעסוק בתורה – מיסודם של מקובלי צפת.

איזו תודעה אמורה לפעם בנו כאשר נחוג בעזרת ה' את חג השבועות ?

בניגוד לנסיונות לאחוז רק ברובד אחד של החג אם מן הצד אשר ביקש לשוב לרובד המקראי של החג – ולקיים תהלוכת ביכורים טבעית המנותקת מתפיסת החג כחג מתן תורה, ואם מצד שלמי אמוני ישראל אשר חווים את החג כחג נתינת התורה ושוכחים (או משכיחים) את היותו חג ארצישראלי המבטא את החיבור לאדמה - 

עלינו לחוות את החג בתודעה כפולה: מחד מתוך תודעת החיבור לארץ והשיבה אליה ניזכר במצוות התלויות בארץ ובעיקר, בצוק העיתים, בחלש שאין לו כדי מחסורו אשר יחסר לו, בגר ביתום ובאלמנה המשוועים לעזרתנו. אל מול תרבות השפע המקדשת את הקניין הפרטי – נזכור את הנתינה והחסד המובלטים כל כך יפה במגילת רות. ומאידך לא נתנתק לשניה אחת ממסורת התורה שבעל  פה המזכירה את החג כחג מתן תורתנו, נשמח על קבלת התורה שהיא הנותנת ייעוד ותקווה לחיינו ומיישרת באורח אלוהי את נתיבתנו.

"נזהר נא לבלי להכשל בניתוק של אלה שני היסודות החיים זה מזה, ותהיה נא תחיתנו הלאומית ובניננו בארץ אבות מלאים חיים שלמים באחדות גמורה של גופה עם נשמתה, ונזכיר נא ביום החג הקדוש הזה הבא עלינו לטובה, חג השבועות שכמו שהוא יום הביכורים בתורה שבכתב הוא גם כן זמן מתן תורתנו בתורה שבעל  פה והאחדות הקדושה הזו תשיב לנו את אומץ רוחנו, את שלומנו הפנימי, ואת יפעת כבודנו לעיני כל אפסי ארץ במהרה בימינו אמן" (הרב קוק זצ"ל, מאמרי הראי"ה עמ' 177) 


לא התקבלו תגובות
.

להיכן עלינו להפנות את המבט (הרב יצחק בן דוד)

לימוד על שתי בריתות שבין עם ישראל לאלהיו

כידוע, תוכנו של חג השבועות בתורה שבכתב מתמקד בהבאת הביכורים ובסיום הספירה של ימי העומר, אך התורה עצמה כלל איננה קושרת אותו למעמד הר סיני. חז"ל הם אלו שהצביעו על הקשר שבין חג זה לבין קבלת התורה בסיני, וזאת למרות (ואולי בגלל) שהן חג השבועות והן מעמד הר סיני אלו אירועים שתאריכם איננו מופיע בתורה. חז"ל 'שידכו' בין שני האירועים הללו שתאריכם המדוייק איננו ידוע, וזאת לאור העובדה שמועדיהם סמוכים מאוד זה לזה, לכל הפחות.[1]

מכיוון שהקשר שבין מעמד הר סיני וחג השבועות איננו מבוסס על זהות מלאה בין התאריך של מעמד הר סיני לבין התאריך של חג הביכורים, אני מבקש להצביע על קשר נוסף שבין חג השבועות לבין אירוע אחר של כריתת ברית בין הקב"ה לבין עם ישראל, שגם ביחס אליו התורה איננה מוסרת לנו תאריך מדוייק. כוונתי היא לאירוע הברית שנכרת בהרי שכם בסמוך לכניסת ישראל לארץ בפעם הראשונה (ההנחיות לביצוע מעמד זה מופיעות בדברים כ"ז, יא-כו; וקיומו של המעמד עצמו מתואר ביהושע ח', ל-לה).

גם ביחס לאירוע מרכזי זה, בדיוק כמו ביחס למעמד הר סיני ולחג השבועות, איננו יודעים מה היה תאריכו המדויק. בכל אופן, ניתן לשער שהוא התקיים בתקופה הסמוכה מאוד למועדו של חג השבועות: עם ישראל נכנס לארץ בעשירי לניסן, לאחר מכן נלחם ביריחו ובעי (פעמיים), ולאחר מלחמות אלו התקיים המעמד בהרי שכם. רצף הזמנים מורה על כך שהמעמד התקיים באיזור הזמן של חג השבועות.

ברצוני לעמוד כאן על היחס שבין שתי הבריתות הללו: הברית בהר סיני ומעמד הברית בהרי גריזים ועיבל. שתי הבריתות הללו התקיימו בסמיכות זמנים לשני אירועים מכריעים בגורלו של העם: האחת התקיימה לאחר יציאתם של בני ישראל ממצרים, והשניה התרחשה זמן קצר לאחר כניסתו של עם ישראל לארץ.

כבר לימדנו מרשל מקלוהן (פילוסוף של התקשורת, בן המאה ה - 20): 'המדיום הוא המסר'. לעיתים, כדי לעמוד על מהותה של תופעה או אירוע די לעמוד על צורתו ומאפייניו החיצוניים-מסגרתיים, ואין צורך להגיע אפילו לרמת התוכן המילולי שלו.

מעמד הר סיני מאופיין בכך שאחת ממגמותיו הייתה לעורר פחד ואימה בקרב כל מי שלקח בו חלק. הקב"ה מתגלה בראשו של ההר, ואילו כל העם ניצבים בתחתיתו של ההר ומסביבו. מודגשת מאוד ההיררכיה הברורה שבין העם לבין חלק ממנהיגיו שיכולים לעלות לחלקים מסויימים של ההר. העם מוזהר באופן חריף שלא להתקרב מידי לאיזור ההר עצמו, ולא יענש על כך בחומרה. המרכיב המרכזי של המעמד כולו הוא חוויית ההתגלות. חוויה שהיא עצמה כמובן מעוררת מורא ומשאירה את האדם פעור פה ומלא תדהמה לנוכח התגלותו של האין סוף בתוך זמן ומקום מסויימים.

הטקס בהרי שכם, מהווה את הניגוד הגמור של מעמד הר סיני מבחינת צורתו ומבנהו. השינוי העיקרי והיסודי ביותר הוא במיקומם של המשתתפים: בעוד שבהר סיני ניצב העם בתחתיתו של ההר ואילו ההתגלות התרחשה בפיסגתו, בהרי שכם העם הוא זה שעמד בפיסגת ההרים, ואילו הכהנים והלויים עמדו בעמק שבין שני ההרים.

הבדל זה משתלב בהבדל יסודי נוסף בין שני המעמדים: בהר שכם כלל לא הייתה התגלות אלוהית. התכנים השונים שנאמרו במעמד זה נאמרו על ידי הכהנים, כאשר לאחר כל היגד והיגד, העם כולו נדרש לאשרר את הדברים ולומר 'אמן'. יתר על כן: במעמד הברית שבהרי שכם כלל לא נאמרו מצוות ואיסורים. העם כולו פשוט הביע גינוי והוקעה ('ארור') כלפי אלו שחותרים תחת היסודות של הקיום החברתי והלאומי המשותף בארץ.

היחס בין שני הטקסים הללו משקף שתי עמידות רוחניות ואנושיות שונות בתכלית. במעמד הראשון עם ישראל מפנה את עיניו כלפי מעלה, והוא נדרש לקבל על עצמו את מרותה של ההתגלות עימה הוא נפגש לראשונה. התורה שמתקבלת בהר סיני אמורה להוות את הבסיס לתחילת התפתחותו הרוחנית והלאומית של עם ישראל לאחר יציאתו ממאות שנות עבדות במצרים.

לעומת זאת, במעמד הברית שבהרי שכם, עם ישראל עצמו נמצא בפיסגת ההרים, והוא נדרש להפנות את מבטו לא כלפי מעלה אלא דווקא כלפי מטה, לכיוון מרחביה של ארץ ישראל אליה הוא נכנס רק לפני שבועות מעטים. בנייתו של המעמד בצורה זו נועדה להעביר מסר אחר לחלוטין מן המסר שהודגש במעמד הר סיני: המסר כאן הוא היכולת להפנות את המבט למציאות הממשית המתקיימת מסביבך ולקחת עליה אחריות אישית, חברתית ולאומית.

אף התכנים הכלולים בברית זו מתמקדים ביכולת לבנות חברה לאומית צודקת וסולידרית, שנמנעת מביצוע עוולות מוסריות וחברתיות: הימנעות משימוש כוחני ומעוות במסגרת המשפחתית, הימנעות מהתנכלות לחלשים בחברה, זאת לצד ההימנעות מלדבוק בפולחנם של עמי הארץ, שמפורר את היסודות של הקיום הלאומי של עם ישראל בארצו. זוהי מעין 'אמנה חברתית' שבה העם מתכנס יחד כדי להביע מחוייבות משותפת לנוכח אלוהיו, לערכים שעליהם הוא מבקש לבסס את חייו הריבוניים באדמתו החדשה.

מדוע התעורר הצורך במעמד נוסף של ברית? מדוע אי אפשר היה להסתפק בברית שנכרתה בסיני?

הסיבה נעוצה בכך שהדגש הערכי של הברית החדשה שונה מן הברית הראשונית שנכרתה בסיני. הפעם הדגש איננו בהתבטלות של העם להתגלות האלוהית שמתרחשת ממעל לו, אלא דווקא ביכולת של העם לקחת אחריות על גורלו הלאומי, ולבסס את מדינתו החדשה על ערכים של סולידאריות, צדק ויושרה. 

ברית זו לא נועדה להחליף את ברית סיני, אלא להתווסף אליה. המבט של האדם כלפי מעלה, והתבטלותו בענווה לנוכח מה שמעליו ומחוץ לתחום השגתו, היא יסוד רוחני חשוב ומשמעותי בבניית האישיות והחברה. הענווה האנושית שמושגת על ידי העמידה הדתית ומכוחה היא משאב אישי וחברתי חיוני מעין כמותו במסע המתמשך לתיקון העולם. זוהי הסיבה שמשה מתמקד בפתיחתו של ספר דברים ברענון ובאיזכור החוויה של מעמד הר סיני, ורק לאחר מכן, לקראת סופו של הספר, הוא פונה לצוות את העם על קיומו של מעמד הברית הנוסף שיתבצע לאחר הכניסה לארץ. אך ענווה זו אסור לה שתבטל, או שתתימר לבוא במקום, היכולת והמחוייבות האנושית לקחת אחריות על העולם והחברה.

השניות בין שני מעמדי הברית הללו חשובה ומשמעותית לא רק לדור יוצאי מצרים, אלא לא פחות מכך עבורנו, שחיים בדור תקומתו של עם ישראל מחדש על אדמתו.

עלינו לשאוף לשמר כל העת את המבט הכפול הזה: מבט אחד שמופנה לעָבר הרחוק ולשמים שמעלינו, שבאמצעותו מבקשים אנו לינוק קדושה והשראה למעשינו היומיומיים. ואילו המבט השני מופנה למתרחש מסביבנו כאן ועכשיו, בסביבתנו הקרובה והרחוקה, וגם בתוכנו פנימה. מבט הדורש כל העת את עירנותנו ותשומת ליבנו הרוחנית, ומגמתו חיים של תיקון, של עבודה פנימית ושל יצירה עצמית המתחדשת בכל עת.

רק השבוע נפגשנו כולנו שוב עם הטראגי במימושו המזעזע והנוראי ביותר. משפחה שלימה שאובדת בתהום, ומשאירה אחריה רק ילדה בת 7 לבכות את האובדן. זהו סוג האירועים שמשאירים אותנו אילמים ודוממים, מבלי כל יכולת לעכל ולקבל את גודל האסון ואת עומק הכאב.

אך מעבר לזעזוע ולכאב אני מרגיש כי כל אירוע כזה מחייב אותנו, מכוחה של הברית החדשה שהתקיימה בכניסה לארץ, לחשבון נפש לאומי ואישי, על התנהגותנו כנהגים, ועל משמעותה של המשפחה עבורנו, בחיינו היומיומיים ביותר.

רק השילוב בין שני המבטים הללו, בין שתי נקודות המבט הללו, הוא שמאפשר לנו להמשיך ולממש את משמעותה העמוקה של הברית שבין האדם לאלוהיו, המתחדשת בכל עת.


[1] כידוע, חג הביכורים הוא החג היחידי מבין המועדים כולם, שתאריכו המדוייק איננו מוזכר בתורה. זמן ציונו של החג תלוי בזמן הבאת העומר, שאף מועד הבאתו כלל איננו ברור מפשט הפסוקים, ולכן היה נתון למחלוקות בין הצדוקים לבין הפרושים במהלך ימי הבית השני. יש לציין גם, כפי שציין הכוזרי בספרו, שבנוסף לעמדות של הצדוקים והפרושים, קיימת גם עמדה פרשנית נוספת שלפיה ספירת העומר כלל איננה קשורה לתאריכו של חג הפסח והיא תלויה רק בעיתוי של זמן הבאת העומר.

כמו כן, עיון בפרקי מעמד הר סיני בספר שמות, מלמד כי תאריכו המדוייק של מעמד נתינת התורה, כלל איננו ברור. מתוך התיאור המקראי לא ברור האם עם ישראל הגיע להר סיני בראש חודש סיוון, או בט"ו לאותו חודש. כמו כן, לא ברור כמה ימים עברו בין ההגעה להר לבין המעמד עצמו. כבר גדולי התנאים נחלקו בנוגע לזהותו של התאריך, ולהם נוספו פרשנים וחוקרי מקרא שהציעו אפשרויות נוספות לתאריך נתינת התורה כפי שעולה מפשטי המקראות.


לא התקבלו תגובות
.

תורת חסד (הרב אשר סבג)

מגילת רות מעוררת בנו מדי שנה את יסוד התורה - תורת חסד.

בכל שנה בחג השבועות אנו קוראים את מגילת רות. טעמים רבים נאמרו בענין מדוע דווקא בחג השבועות. יש שתלו זאת בזמן ההתרחשות של האירועים בזמן קציר החיטים, הזמן שבו חל גם חג השבועות.

ויש שתלו זאת בסופה של המגילה שם מוזכרת לידתו של דוד המלך ע"ה שלפי המסורת נולד ונפטר בשבועות.

אך ישנו טעם אחד שגם קושר בין האירוע של מתן תורה למגילת רות והוא מוזכר במדרש לקח טוב : "למה קוראים ספר רות בעצרת, בזמן מתן תורה? לפי שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד, שנאמר ותורת חסד על לשונה"

האם מגילת רות היא המקום היחיד שבו מוזכרת גמילות חסדים הלא גם במקומות אחרים בתנ"ך ישנם סיפורים של גמילות חסדים ומדוע לא לקרוא אותם בשבועות?

יתרה מזאת, ישנו משהו מוזר בסיפור מגילת רות שאין באף ספר אחר בתנ"ך, בכל שאר הספרים מתוארים מאורעות הנוגעים לכלל, אין שם סיפורים פרטיים, גם הסיפורים על שאול ושמואל דוד וכדו' הם כולם נוגעים לכלל מאחר וכל האישים האלה מאוחר יותר הפכו למנהיגי הכלל ולכן גם ההסטוריה שלהם נוגעת לכלל, וגם אם יש סיפור פרטי יש בו נס על טבעי או נבואה וכדו' משהו שמלמד אותנו על מעשי ה' בעולם.

לעומת זאת, במגילת רות אין אזכור של אף מנהיג ידוע, אמנם חז"ל אומרים שבעז היה גם שופט שנקרא אבצן, אבל אין זה מוזכר בכתוב בפירוש, וההתמקדות של הסיפור היא במעשיהן הפרטיים של שתי נשים, רות ונעמי. אין במגילה תיאור של מלחמה, או נבואה לכלל, הסיפור מתרחש במקום פרטי בבית לחם יהודה, ולא נוגע לכאורה לשאר ישראל, אין בו אזכור של ניסים או מעשים מעל הטבע, של הצלה מיוחדת וכדו'.

סיפורה של המגילה מורכב מסיפורים פשוטים של חסדים שנעשו, אם זו רות שנשארת עם נעמי "יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" , בעז שנותן לרות ללקט חיטים בשדותיו, "ותאמר נעמי לכלתה ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים", וחסדה של רות שמקיימת את מצוות הייבום למרות גילו של בעז "ויאמר ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון", אין כאן דברים החורגים ממעשים אנושיים רגילים.

ובכל זאת זכו הסיפורים האלה להכנס ל24 הספרים הקדושים, מדוע? ה"שפת אמת" מביא את מדרש חז"ל שלו היה יודע בעז שיכתבו עליו במגילה "ויצבט לה קלי..."(נתן לה מהחיטים), היה מאכילה "עגלות פטומות".

יש כאן מסר אדיר לחג השבועות, אם עד עתה חשבנו שהתורה היא סיפור מעשי ה' בעולם , בריאת העולם, היחס של הקב"ה לאבות, ולעם ישראל במדבר ובארץ ישראל, אם זה דרך קטסטרופות כגון מלחמות וכדו' או ניסים על טבעיים, נבואות וכדו', וכפי שאומר דוד המלך ע"ה :

"חַסְדֵי יְקֹוָק עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי"

מגילת רות מגלה לנו שהתורה היא גם סיפור החסדים של בני האדם. ראו עד כמה גדול כחו של מעשה פשוט של חסד שבזכותו זכו רות נעמי ובעז להכלל ב24 הספרים הקדושים. הם לא חשבו בחלומותיהם הפרועים ביותר שיזכו לזה, הם בטח גם לא העלו על דעתם שמתוך הסיפור הזה יוולד דוד מלך ישראל, וממנו משיח בן דוד.

המגילה מחזירה אותנו לתחילת התורה כדי שנשים לב לחסדים של בני האדם, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אומרים חז"ל אל תקרי בהבראם אלא באברהם. אנחנו פתאום שמים לב לכך שבזכות חסדיו של אברהם נברא העולם ונבחרו ישראל. "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", אומר ה"שפת אמת" שיש כאן יחסי גומלין של חסד מלמעלה וחסד מלמטה, שותפות של עם ישראל והקב"ה בכתיבת התורה, וזהו המשך הפס' בתהילים (חסדי ה' ...)

כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם", העולם צריך להבנות ע"י חסד מלמטה, "יבנה" בעתיד.

קריאת המגילה בשבועות בעצם באה לומר לנו שהתורה אינה רק מה שקבלנו מסיני אלא היא ממשיכה להכתב ע"י כל אחד ואחד עד עצם היום הזה, וכפי שמוזכר במס' אבות :

"וכל מעשיך בספר נכתבים", לכל אחד יש ספר תורה בשמים, שם כתובים כל מעשיו עלי אדמות, זו הסיבה שהתורה נקראת גם "עדות ה' נאמנה", לעתיד לבוא מכל הספרים האלו תכתב התורה השלימה של כל עם ישראל.

מגילת רות מזכירה לנו לשאול את עצמנו בחג מתן תורה, האם אנחנו מרוצים ממה שכתוב בספר התורה שלנו?


לא התקבלו תגובות
.

לעמוד הבא