עוד

  1. בית הלל - בואו להכיר
  2. מי אנחנו
  3. הורדת חוברות
  4. רבני בית הלל
  5. בתקשורת
  6. לתמיכה בבית הלל

חיפוש

חפש

פייסבוק

דיני קריבה לבני זוג כשהוא או היא סובלים מדיכאון


(הרב יונתן רוזנצוויג)

דיני קריבה לבני זוג כשהוא או היא סובלים מדיכאון

ראש חודש מנחם-אב, תשע"ו.

 

הריני להציג את אשר העליתי בשאלה קשה זו, אם יש מקום להתיר לבני זוג מגע של תמיכה, כנגיעה, ליטוף או חיבוק, כשאחד מבני הזוג סובל מדיכאון. שאלה דומה נשאלתי בעבר, וכתבתי עליה בשו"ת ישרי לב (ב', פ"ז), אך לא רציתי באותו הזמן לדון בשאלה אם יש אפשרות למגע אישי ישיר, ואת הדיון צמצמתי אך ורק למקרה שבו אין מגע אלא נוגעים כשהוא בבגדו והיא בבגדה. פשוט וברור כי אף בשאלה זו יש עדיפות שהוא יהיה בבגדו והיא בבגדה.

אולם, כאן מדובר ברפואת הנפש ולא ברפואת הגוף, ולעיתים קרובות ברפואת הנפש דווקא מגע אישי ישיר ותמיכה שיש בה מגע יכולים להיות חשובים ביותר, ועל כן מגע דרך בגד אינו שונה מחוסר מגע. כידוע, רבים הם החולים בחולי הנפש כזה או אחר, והדבר משפיע על חייהם בצורה משמעותית, ועל כן נראה לי שאין אנו יכולים לפטור את עצמנו מלטפל בשאלה זו. אדגיש כי לדעתי ישנם שלוש שאלות כאן: (א) מהם סוגי המגע שההלכה מכירה בהם? (ב) כיצד יש להגדיר מגע של תמיכה? (ג) כיצד יש להגדיר מי שהוא חולה בחולי הנפש?

קודם שאשיב לשאלות אלו, אתחיל בבירור כמה יסודות סביב דינים אלו, וזה החלי.

פרק א': מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן

בתשובתי הנזכרת הארכתי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, וכאן אעיר רק בראשי פרקים. הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שנ"ג) למד מדברי הספרא (אחרי מות, פרק י"ג, אות ב') כי יש איסור בקריבה לעריות אף בלא ביאה, וכך פסק אף בהלכות איסורי ביאה (כ"א, א'): "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה", והרמב"ם מסיים שם שכל דבר המביא לידי גילוי ערווה אסור.

מתוך כמה סתירות-לכאורה שבין דברי הרמב"ם בספר המצוות ודבריו במשנה תורה, כתבתי שם שלעניות דעתי הרמב"ם מודה שעיקר איסור זה תלוי בביאת איסור, ולולא איסורי ביאה לא היו גוזרים על הקריבה, שכן לא שייך לומר שאסרה התורה מדאורייתא אלא דבר הקרוב לעיקר האיסור. מכאן חידש הרמב"ם כי גילוי ערווה איננו רק מעשה מסוים אלא אף כוונה מסוימת – כוונה לגלות ערווה. ומזה הטעם סובר הרמב"ם בהמשך הלכות איסורי ביאה (כ"א, ו'-ז') שמותר לאדם לחבק ולנשק את אותן העריות שאין לבו של אדם נוקפו בהן אף כי מעשה טיפשים הוא, שהלא איסור דאורייתא ודאי אין כאן משום שכוונת התאווה חסרה.

לפי דרכנו למדנו שלדעת הרמב"ם יש צורך בשני תנאים על מנת להחשיב קורבה כאסורה מדאורייתא: התנאי הראשון הינו מעשה אסור, כגון חיבוק ונישוק, ואילו התנאי השני הינו מחשבה אסורה. ואף שעיקר האיסור הוא במחשבה, מכל מקום אין כאן קריבה לגילוי ערווה ללא מעשה מסוים, ועל כן תלתה התורה את האיסור אף במעשה. וזהו חידושו של הרמב"ם, שבדין זה ישנו יסוד התלוי ברצון וכוונת תאווה.

ונראה לי כי זה הכלל: כל מקום שיש לחשוש למחשבת תאווה המובילה לגילוי ערווה - אף המעשה ללא המחשבה אסור, וכל מקום שאין לחשוש למחשבת תאווה מסוג זה, לא אסרו מדרבנן אף את המעשה בלבד. על כן התיר הרמב"ם שם (הלכה ד') להסתכל באישתו ערומה (שמחשבת התאווה מותרת), ומפני זה אף לא אסור מן הדין חיבוק ונישוק של עריות שאין הלב נוקף בהן (הלכה ו'). ובמקום הצורך אף התיר במקום שיש חשש למחשבת תאווה כהסתכלות בפנויה על מנת לבודקה (הלכה ג'), ומפני שהוא איסור דרבנן הקילו בדבר במקום מצווה וכל דברי הרמב"ם עולים בקנה אחד. ולקמן נביא גם מי שפירש את שיטת הרמב"ם בצורה יותר מקילה.

אמנם, הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות חלק על דברי הרמב"ם מכל וכל, ותמה עליו תמיהות גדולות (ובמגילת אסתר לא מצא לו חבר להרמב"ן אלא בעל 'זוהר הרקיע', אך שמא משתיקתם של ה'יראים' ורס"ג במנותם את המצוות יש להסיק מכאן כי אף דעתם כדעת הרמב"ן, שאין בקרבה אל הערווה איסור דאורייתא כלל).

ונראה בסברתו של הרמב"ן שהיא ממש הפך סברת הרמב"ם, אלא שיסוד אחד לשניהם. הלא כבר אמרנו כי הרמב"ם מחדש כי מחשבת תאווה הינה חלק עיקרי מהאיסור הנזכר וזאת מפני שמודה הוא כי עיקר העניין הוא הביאה ולא הקריבה אלא שהרמב"ן אינו מקבל כלל את דין מחשבת תאווה – שאין לו מקור ברור בש"ס – ועל כן הוא מפרש שרק מעשה הביאה אסור, אך מעשה הקריבה אינו אלא מדרבנן. דעת הרמב"ן הינה שיש לאסור אך ורק מעשה של גילוי עריות ממש ולא כל קריבה, ואין לקריבה יסוד מדאורייתא אלא מדרבנן בלבד.

הלכה למעשה במחלוקת זו, נראה שכיוון שבעל ספר החינוך פוסק כרמב"ם (מצוה קפ"ח) וכן הסמ"ג (לאו קכ"ו), וכן משתיקת הראב"ד כך נראה וכן פסק המגיד משנה, וכן נראה קצת מתשובת הריב"ש (סימן תכ"ה), וכן נראה מראשונים נוספים, על כן הלכה כדברי הרמב"ם, וכך הוא בשולחן ערוך (אבהע"ז, כ', א'). ואף שהחלקת מחוקק (שם) והב"ח (שם) הביאו אף דעת הרמב"ן לא נראה שכוונתם לפסוק כמותו, ומכל מקום מאחר ורוב הראשונים נוקטים כדעת הרמב"ם ודאי שיש לחשוש לדבריו ואין להקל ולהחשיב מעשי קריבה שיש בהם מחשבת תאווה כאיסורי דרבנן בלבד.

פרק ב': החילוק בין חיבת ביאה לאהבת קורבה

במסכת קידושין (פ"א:-פ"ב.) למדנו: "רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה, שקליה לבת ברתיה אותבוה בכנפיה. אמר ליה... מר נמי עבר ליה אדשמואל, דאמר שמואל: אין משתמשים באישה! אמר ליה: אנא כאידך דשמואל סבירא לי, דאמר שמואל: הכול לשם שמיים". הגמרא מספרת על רב אחא בר רבא שהיה מושיב את נכדתו אצלו, והגמרא מסביר שדעתו כדעת שמואל שסבר ש"הכול לשם שמיים". בראשונים מצאנו כמה ניסוחים שונים להסבר דין זה.

הר"ן על הרי"ף (שם, ל"ג.) כתב: "לעשות קורת רוח לאמה שאני מחבב את בתה", וכן כתב המאירי בביאורו לסוגיה (שם): "ומכל מקום כל שאינו עושה לכוונת ייחוד ולסרך הרהור, אלא דרך חיבת המולידים לפרסם ולהודיע להם שבניהם חביבים אצלם – מותר, ועל זה אמרו: הכל לשם שמים". וביד רמה לסוגיה שם: "ואני אין דעתי להנאת עצמי ולא לחיבת התינוקת, אלא לכבוד אביה ואמה להראות להם שאני מחבב את בתם".

אולם רש"י שם (פ"ב, ד"ה "הכל") כתב קצת באופן אחר: "ואין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה, ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה". ובפירוש רבי מאיר ברבי שמואל מרמרו (שם) כתב: "כל דבר שמתכוין לשם שמיים – מותר, אף על פי שיש בו קצת גנאי, ואנא לשם שמיים איכווני משום חיבה ויקרה דאמה".

ולי נראה שכל דבריהם אחד הם, וכוונת כולם שיש לחלק בין חיבת אישות וביאה, לחיבת ואהבת קורבה, וכלשון רש"י. וכוונת הדברים, שכל נגיעה יכולה להיות נגיעה של קורבה או נגיעה של ביאה, וכמו שאמרו במסכת יומא (ס"ט:) שמזמן אנשי כנסת הגדולה והלאה "לא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה", וכלפי קרוביו אין לו אלא רגשות קורבה ולא חיבת ביאה. לעומת זאת, כלפי שאר הנשים יש לו חיבת ביאה, או לכל הפחות אפשרות משמעותית שיפתח כלפיהן חיבת ביאה.

מעתה, בנשים כאלו שיש כלפיהן חיבת ביאה יש לחשוש כאמור בפרק א', אך בנשים שאין כלפיהן אלא אהבת קורבה אין לחשוש. וזו כוונת כל הראשונים הנ"ל, שאין לאדם כלפי בת בתו חיבת ביאה כלל, ואדרבה אין הוא מחבק אותה ומושיבה אצלו אלא משום אהבת קורבה שיש לו לבתו וחתנו.

דין זה נכון אף לרמב"ם, וכמו שכתב המגילת אסתר (לא תעשה שנ"ג) בשיטתו: "ומה שהביא עוד ראיה ממה שלא הקשו על אותו חכם שהיה מחבק את בתו הנשואה מלאו של "לא תקרבו", רק מאיסור אשת איש, נראה לי שלא היה יכול להקשות עליו מזה הלאו כי זה הלאו משמע דוקא כשהוא עושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה, והוא לא היה עושה כי אם דרך אהבת קורבה. ודעת המקשה הוא שאף זה אסור באשת איש כמאמר הראשון דשמואל, והוא השיב שכאידך דשמואל סבירא ליה שאמר הכל לשם שמים מותר".

אם כן, למדנו שלכאורה כל שעושה דרך אהבת קורבה הדבר מותר, אך עדיין יש לדון בדבר ולבאר באלו קרובים נאמר חילוק זה.

פרק ג': החילוק בין קרובים מדרגות שונות

במסכת שבת (י"ג.) למדנו: "עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור, משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב". הגמרא מביאה סתירה בדברי עולא ואינה מתרצת אותה: מצד אחד היה עולא נוהג לנשק לאחיותיו בבואו מבית המדרש, אך מצד שני היה אומר שאפילו שום קורבה אסורה כמו שאין אומרים לנזיר להתקרב אל הכרם שמא יאכל מן הענבים שבו (ובחתם סופר (שם) כתב שלא היה מנשק ממש לאחיותיו, אלא משל היה, ומכל מקום אין זה משנה הלכה למעשה כמבואר שם).

והנה, התוספות (שם, ד"ה "ופליגא") תירצו את הסתירה בדברי עולא: "והוא היה יודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור שצדיק גמור היה... והספר לא חש לפרש ולהאריך כאן למה היה עושה", וכן כתבו הריטב"א (שם) ותוספות הרא"ש (שם) ותוספות במסכת עבודה זרה (י"ז., ד"ה "ופליגא").

אולם, הרמב"ן בחידושיו (שם) כתב: "וכן עולא דמנשק לאחוותיה אבי ידייהו בשינוי הוא שלא כדרך הנושקין...", ומדבריו נראה שעולא היה מנשק בשינוי, שכיוון שלדעת הרמב"ן אין איסור זה אלא מדרבנן, באחותו של אדם שאין לו על פי רוב תאוות היצר כלפיה, התירו בשינוי (ויש לציין שלפי הרמב"ן נראה שלא נישק על ידיה ממש אלא על בתי ידיה – שרווליה, וכן כתב בתורת חיים למסכת עבודה זרה (שם): "דלא הוה מנשק להו על היד ועל החזה גופייהו אלא על בית היד ובתי החזה, דהיינו: על המלבוש שמכניסין בו היד והחזה", ועיין עוד בפירוש לב שמח לספר המצוות (לא תעשה שנ"ג) ובשו"ת בני בנים (ד', י"ג)).

אולם, במאירי למסכת עבודה זרה (שם) מצאנו פירוש שלישי: "אף על פי שבאיסור קריבה פרשה תורה "לא תקרבו לגלות ערוה", שהדבר מוכיח על קריבה שלא בכונת גילוי ערוה שמותרת, מכל מקום צריך אדם להיזהר על כל קריבה שבעולם, לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב". מדברי המאירי משמע שאין כאן אלא אזהרה, שמן התורה באמת אין איסור בדבר, ומכל מקום כיוון שגם קרבה בלא כוונת גילוי ערווה יכולה להוביל לקרבה כזו שיש בה כוונת גילוי ערווה – יש להתרחק ממנה.

נראה שפירוש זה של המאירי הוא הוא פירוש הרמב"ם, וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת סנהדרין (ז', ד'): "ונישוק הקרובות שאין טבע אנשי התורה מתעורר אליהן ולא נהנה בכך, כגון: האחות ואחות האם ואחות האב ובת הבת ובת הבן – מתועב מאוד ואסור, אלא שאין בו חיוב מלקות אם לא נתכוון ליהנות, ואף על פי כן אסור. ואחד החכמים עליהם השלום היה מנשק בתי ידי אחותו הגדולה ממנו, או ידה, בשעה שהיה בא מבית המדרש, ונמנע מכך ונזהר ממנו וראה שאין דרך להתירו, ואמרו: לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב".

וכך פסק בהלכות איסורי ביאה (כ"א, ו'): "המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן, או שנישק לאחת מהן, כגון: אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן, אף על פי שאין שם תאווה ולא הנאה כלל – הרי זה מגונה ביותר, ודבר אסור הוא ומעשה טיפשים הוא, שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו".

 אם כן, שלוש שיטות בדבר: (א) שיטת התוספות שנגיעה בקרובים אסורה מעיקר הדין משום חשש הרהור (חוץ מהאב לבתו והאם לבנה), ורק מי שמכיר בעצמו שאינו מהרהר יכול להתיר לעצמו דבר זה. (ב) שיטת הרמב"ן שאין כאן איסור כלל מעיקר הדין, אלא שמכל מקום אסרו מדרבנן שמא מתוך שמתיר לעצמו בקרובותיו יתיר לעצמו אך במי שיש לו כלפיה חיבת ביאה, אך בשינוי התירו. (ג) שיטת הרמב"ם שהדבר אסור, אך אין זה איסור דאורייתא גמור אלא הוא "דבר אסור" ו"מעשה טיפשים". להלכה, פסקו הטור (אבהע"ז, כ"א) והשולחן ערוך (שם, סעיף ז') את לשון הרמב"ם.

לפי זה, יש לחלק בין שלושה סוגי קרובים: (1) אב ואם, שמותרים לנשק ולחבק אב לבתו ואם לבנה (ויש כאן קצת פרטי דינים, אך אין כאן המקום להאריך). (2) אחותו ודודותיו ושאר קרובות כיוצא בהן (בהמשך יתבאר), שכלפיהן אין איסור ממש, ומכל מקום לכתחילה דבר אסור הוא כיוון שמביא לידי מעשים דומים במקרים שיש בהם חיבת ביאה. (3) שאר הנשים, שכלפיהן שייכים גדרי האיסור הרגילים.

כאמור בפרק הקודם, החילוק שבין שאר הנשים לבין הקרובות המוזכרות ב-(1) ו-(2) הינו שבשאר הקרובות ישנו חשש חיבת ביאה, ואילו בקרובות הנ"ל אין אלא אהבת קורבה (כמוכח מלשונו של המאירי שבאלו מעיקר הדין מותר כיוון שאין כאן כוונה לשם ביאה). אצל האב והאם לא חששו שאהבת הקורבה תוביל אף לדברים אחרים, אך באהבת קורבה אסרו לכתחילה.

פרק ד': עריות שאין ליבו של אדם נוקפו עליהן

לעיל הבאנו את לשון הרמב"ם – שכאמור נפסקה הלכה כמותו בשולחן ערוך – שאחותו של אדם ואחות אמו הן בגדר "עריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן". כמו כן, ביארנו שטעם ההיתר הוא משום שאין כאן חיבת ביאה אלא אהבת קורבה. עתה, יש לשאול: האם העיקר כאן הוא שאין כאן חיבת ביאה, או שיש כאן אהבת קורבה? מתוספות הרא"ש למסכת קידושין (פ"א:, ד"ה "מתיחד") נראה שהעיקר הוא שיש כאן אהבת קורבה:

"מתיחד אדם עם אחותו – דלא מגרי יצר הרע בקרובות מאנשי כנסת הגדולה ואילך. ותימה: היכי עקרינן איסור יחוד דאוריתא מאנשי כנסת הגדולה ואילך? ונראה להרב רבי אלחנן דהיינו טעמא משום דאמו מותרת לכתחלה להתייחד עמה משום דכתיב "בן אמך", ובאמו אפילו קודם עובדא דאנשי כנסת הגדולה לא היה יצר הרע שולט... הילכך כיוון דאזל ליה יצר הרע משאר קרובות ילפינן מאמו, וכיון דלא מגרי בהו שרי להתייחד בהדייהו. ומ"מ לא התירו באחותו כמו באמו...".

מדברים אלו של התוספות רא"ש משמע שלא למדו להתיר אלא דווקא בקרובים, שכיוון שהתירו באב ואם מגזירת הכתוב, דימו את שאר הקרובים להם לאחר שפסק יצר הרע לגביהם. לפי טעם זה יש לומר שדווקא בנשים כאלו שאין יצר הרע פועל לגביהם התירו, אך לא התירו בכל מקום שאין כוונה לשם חיבה. אפשר אף לדייק כן מהלבוש (אבהע"ז, כ"א, א'), וכן נראה קצת מלשון הב"ח (אבהע"ז, כ"א): "כלומר: שאין לבו הומה לחבבן ולחבקן ולנשקן כגון אחותו הגדולה וכו', ואם כן אין לו שום הנאה כלל, ואפילו הכי הרי זה מגונה".

אולם, בחלקת מחוקק (אבהע"ז, כ"א, סק"ט-סק"י) הרחיב היתרו של השולחן ערוך אף לאחותו הקטנה וכן לבת בתו, כיוון שהכל לשם שמיים. ואף שאפשר לומר שאין זה אלא בקרובותיו, מכל מקום שמא כוונתו שיש ללכת אחר הטעם, ובכל מקום שאין כאן כוונת חיבת ביאה אפשר להתיר. וכן בערוך השולחן (אבהע"ז, כ"א, ט') מצאתי שכתב:

"אין לתמוה על המנהג שנהגו בכל תפוצות ישראל כשבאים אורחים לבית בעל הבית ואשת הבעל הבית מכבדם מאכילם ומשקם ומוזגת להם כוסות, והרי אין משתמשים באישה; דאין איסור כלל בזה, ולא מיבעיא אם הבעל הבית מיסב עמהם דהרי היא משמשת לפניו, אלא אפילו אינו מיסב עמהם, כיון שאיננה עושה דרך שימוש התקרבות אלא מפני הכנסת אורחים, ומפני שעליה מוטל כל צורכי הבית – אין איסור בדבר. וכן באכסניא כשבעלת האכסניא מוזגת כוסות להאורחים אין זה דרך שימוש התקרבות, אלא דרך שירות [נראה לי]".

כך אף נראה לי מדברי הערוך השולחן בסעיף שלאחר זה (סעיף י'), שכוונתו לומר שכל עוד אין כאן כוונת חיבה וכוונת התקרבות, יש מקום להקל. ואמנם נכון הוא שאין השתמשות באישה דומה לאיסור נגיעה, אך מכל מקום כיוון ששניהם משום הרהור לעניות דעתי יש לדמות אותם לעניין זה, שהכל תלוי בכוונת העושה, ולא בקרבה. אולם, ודאי שאין אנו נותנים תורת כל אחד ואחד בידו, ומשום כך תיקנו חכמים סייג לתורה ואמרו שאפילו כשאין לאדם חיבת ביאה – דבר איסור הוא, ואין להקל.

אמנם, אף שבאופן רגיל אין להקל כאמור, מכל מקום במקום חולי יש לדון בדבר. כך מצאנו בספר בתי כהונה (ג', בית דין, בית י"ב), ומתוך דבריו אף נבאר שכדעת האחרונים המרחיבים דין זה כן היא שיטת הרמב"ם. וכדי להעמידד דין זה על תילו חובה עלינו להביא מדבריו באריכות, וזה לשונו:

"שאלה: חולה בחולי הדקה שהוא חולי מסוכן ביותר, ואמרו הרופאים שאין לו רפואה אלא דווקא שיינק חלב אישה מדדיה דווקא כדרך שהתינוק יונק משדי אמו באופן שהחלב לא יצא לאויר. ורפואה זו מפורסמת ומומחית והחולה הנזכר חזר על כל הצדדין אם ימצאון בעיר... ולא מצא כי אם אשת איש מינקת – מבעיא: הואיל ודרך יניקתו בא לכלל מגע בבשר ערוה בפיו ובלשונו וכיוצא לזה איזה קריבה כדרך היונק כדי לינק יפה, מי לימא דאסיר, או דילמא כל כי האי גוונא נמי אמרינן אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש..."

לאחר שהבתי כהונה דן בשאלת אביזרייהו דעריות ומסיק שמצד זה אין לחשוש, הוא ממשיך וכותב:

ואולם לעניות דעתי נראה שעם החילוק דאמרן יש לו פנים הנראין, מכל מקום לא עלה בלבד יש לנו להישען בדבר החמור הלזה, וצריכין אנן לתור על איזה צדדין אחרים לפי הישג יד עניים אנן. והנראה לעניות דעתי לצרף עוד מילת להקל בנידון דידן, והוא ממה שעינינו רואות בעיקר לאו דאיסור קריבה... בכולהו אמר דרך תאווה והנאה... הא – כל בר מינה לא אסרה תורה אבל הוא מגונה ביותר, וכמו שכתב שם הרמב"ם בדין ו'...

\וזה שכתב שם "ודבר איסור הוא"... לאו איסור קבוע וחמור דרבנן הוא כשאר איסורין... אלא דרך אזהרה בעלמא... ותדע דאילו איסור גמור קאמר לא שייך למימר "הרי זה מגונה" דהא עובר על דברי תורה רשע מיקרי, אבל מחוורתא כדאמרן, וחומר לשון הוא להחמיר בעניין לפי פחיתותו וחומר טהרת גבר, ונמשך מלשון עולא בש"ס... ואילו איסור גמור הוא לא היה מיקל עולא ומתיר מכללו לעצמו...

המורם מזה, דלאו דלא תקרבו אינו אלא כשעושה דרך תאווה והנאת שימוש ואין עיקר איסור אלא בכהאי גוונא, וכל בר מינה אינו אלא מתורת פרישות וטהרה... וכדברי הרמב"ם ז"ל הם דברי הסמ"ג ז"ל בלאוין קכ"ו... ועל אופן זה הם דברי הטור... ועל יסוד זה נשאו ונתנו האחרונים... ולהרמב"ן ז"ל... משמע ודאי דאינן אלא כשעושה דרך תאווה וחימוד תשמיש... ואותה שאמרו בההוא גברא שהעלה לבו טינא – ימות ואל תעמוד לפניו... דכל תורפיה דההוא גברא דרך תאווה וחיבת תשמיש ואיתהנויי קמתהני מאבקה של עבירה... אבל כל בר מינה – אפילו שיש שם גנות ואיסור דרך סייג וגדר בעלמא – לית לן בה, דהבו דלא לוסיף עלה...

ומכל מקום, אינו אלא בההוא גוונא שכל עיקרו דרך תאווה וחימוד כי זה עיקרו של לאו... אבל אנסו לחבק ולנשק ערווה או גויה, שאנסוהו לחבקה ולנשקה והוא אינו מתאווה לה ואינו עושה אלא לאונסו... ודאי דיעבור ואל יהרג, כי אין במציאות זה לאו דגילוי עריות או אבק גילוי עריות... ואף על גב דאיכא דפורתא מיהא איתהנויי קא מתהני מחיבוק ונישוק וקירוב בשר... אין עיקרו דרך חיבה ותאווה... ואנן בדידן – לא תהיה הנאה זו קלה, כדאי ליהרג עליה.

וכל זה ברור לעניות דעתי, ואף על פי שאין ראיה לדבר – יש זכר לדבר שלא לחוש להנאה קלה זו... בהנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו דלכולי עלמא אי לא אפשר ליבדל מאותו דרך אלא על ידי טורח ולא מתכוין – שרי... דבכוונה תליא מילתא... אף על גב שעל כל פנים נהנה הוא. מעתה, הוא הדין למאי דאמרן, כי זה אין תכלית כוונתו ליהנות כלל ולא בא בשביל הנאה זו, אף על גב דאי אפשר דלא מתהני פורתא – לית לן בה... וכי תימא... היינו בדליכא פסיק רישיה... בדרבנן לא חיישינן לפסיק רישיה...

ומן בתר כל אילין מילין דסברא דכתיבנא נובין ונדון לנידון דידן, שאין קריבה של חולה הלזה ומגע פיו בבשר ערווה דרך תאווה וחיבת ביאה ועידון והנאת קירוב בשר, אלא לצורך היניקה, ואפילו נשיקה בעצם ליכא בדד האישה אלא מציצה בעלמא, ואיננו נראה נמי כנושק ונהנה בקירוב בשר אלא כדרכו של תינוק יונק. ולא דמי נמי לחיבוק ונישוק כשאנסתהו גויה, דהתם הא מיהא נתכוין לחיבוק ונישוק שנהנית הגויה מזה אלא שהוא לאונסו עושה ולא דרך תאווה וחיבה, דבכל כי האי גוונא אני חושש דאי אפשר דלא מטי ליה הנאה פורתא ממילא – ואפילו הכי כבר העלינו דלית לן בה. וכן נמי בעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן...

אבל זו דנידון דידן אינו אלא מגע ומציצה בעלמא למשוך החלב, ובעבידתיה טריד, כל כי הא משמע ודאי דשרי לכולי עלמא מפני פיקוח נפש, ומשמע לי דאפילו הנאה פורתא אפשר דליכא ואפילו הרהור בעלמא ליכא משום דבמילתיה טריד... ולא דמיא נמי לחיבוק ונישוק דאחותו... דהתם הא מיהא מכוין לחבק ולנשק דרך אהבה וחיבה אלא שאין דרך תאוות שימוש כמו שכתבנו, אבל זו דנידון דידן אין בה שום דופי דלעניין הכרחי הוא לפעולתו ולעבודתו ובעבידתיה טריד...".

מדברי הבתי כהונה למדנו כמה הלכות חשובות, ומכל מקום לענייננו נדגיש כרגע שמדבריו עולה כפי שכתבנו לעיל, שכל שאין חיבת ביאה הרי הוא בכלל אהבת קורבה, ודברי הרמב"ם לעניין אחותו ואחות אמו וכדומה אינם רק בקרובים, אלא אף בכל עניין שאין בו כוונת חיבת ביאה אין כאן איסור מדאורייתא, ואף אין לומר שזהו איסור חמור מדרבנן, אלא אזהרה היא זו וסייג לתורה, ועל כן במקום חולי יש מקום להקל (ואף שהבתי כהונה כתב כן לעניין פיקוח נפש, מכל מקום אף הוא כתב בדדי האישה, ומקרה זה שלנו אינו אלא בחיבוק או ליטוף וזה קל יותר כמו שיתבאר בהמשך. ועוד שנברר שיש מקום להקל אף בחולה שאין בו סכנה).

הבתי כהונה אינו יחיד בדעתו בהבנת שיטת הרמב"ם, שכן משמע מהש"ך (יו"ד, קנ"ז, סק"י) שכתב: "ומכל מקום משמע דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה, שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם; וכן כתב הרב יצחק ליאון שם בהדיא.... וכן כתב הסמ"ג והכתר תורה... אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאווה וחיבת ביאה". וכדברי הבתי כהונה מצאנו גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ב', קל"ז), וזה לשונו:

"ובדבר לנשק לקרובות, הנה היתר ממש הוא רק אב לבתו ובת בתו ואם לבנה ובן בנה, ולהקרובות שעל ידי קידושין הוא איסור גמור, וכן לבת אחיו ובת אחותו ושני בשני הוא איסור גמור, וצריך למחות שהרי יש לאדם להן תאוה והרהור. ולאחותו ואחות אמו נמי כתב הרמב"ם... שאף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים הוא... אבל משמע מלשון זה שאינו אותו האיסור של שאר עריות... ופשוט שהרי בהלאו דחיבוק ונישוק לעריות כתב הרמב"ם שם בהלכה א' דהוא בדרך תאוה ונהנה בקרוב בשר, ובאחותו ואחות אמו הא כתב שאין שם תאוה ולא הנאה כלל וממילא ליכא הלאו דלא תקרבו דמן התורה. ועיין בש"ך... והאיסור הוא משום שמגונה ביותר שהוא משום שלא יבא להקל בשאר עריות.

והנה בתוספות שבת דף י"ג כתבו דעולא שהיה מנשק לאחוותיה משום שצדיק גמור היה שלא יבוא לידי הרהור, משמע לכאורה דכל אדם שאסורין גם באחיות הוא משום שיש גם מזה הרהור... אבל תמוה כיון שלכולי עלמא ליכא בזה תאווה והנאה – ליכא גם הרהור... ואם ליכא הרהור הא אין זה גם דבר מגונה דהא האמוראים לא היו עושין דבר מגונה. ולכן צריך לומר כדביארתי, דדבר המגונה הוא שלא ירגיל עצמו מזה להקל בשאר עריות, וזהו האיסור שאמר בשבת שם אף על אחותו, אבל גזירה זו הוא רק לסתם אנשים שמצוי בהן הרהורי עבירה ולא לתלמידי חכמים כעולא וחבריו...

ולכן כיון שהוא רק מדרבנן גם להרמב"ם וגם אין האיסור מצד הן עצמן להחשיב זה עצמו למעשה איסור, אין למחות כשנוטה שלא יועיל ומוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים. אבל הוא רק לאחותו ואחות אמו והוא הדין לאחות אביו דבכולהו ליכא תאווה והנאה, מתפילתם של אנשי כנסת הגדולה. ועיין בב"ש... שהביא שרמב"ן בתשובה כתב שאפילו בעושה שלא בדרך חיבה סובר הרמב"ם דמדאורייתא אסור, נמי על כל פנים נצטרך לומר דהוא רק לאלו שסתמן הוא לדרך חיבה ליכא חילוק איך היא כוונתו, אבל באחותו ואחות אמו ואחות אביו שסתמן אינו לדרך חיבה יודה שהוא רק מדרבנן...".

מדברי הגרמ"פ מוכח שאף הוא הבין שאין כוונת הרמב"ם להחמיר כל כך כל עוד אין כוונה לחיבת ביאה, ומכל מקום בסוף דבריו הביא שמדברי הבית שמואל בשם תשובת הרמב"ן נראה שכל זה דווקא בקרובות, אך באלו שאינן קרובות אין מקום להקל. ומכל מקום אין זו אלא דעת הבית שמואל, כאמור, ומדברי הגרמ"פ משמע שאין זו ההבנה הפשוטה של הש"ך והסוברים כשיטתו.

וכן מצאתי בספר חוט שני לרב קרליץ (אבהע"ז, כ"א, ז', ס"ק י"ז) שכתב: "ומזה הטעם מעיקר הדין ליכא לאו דלא תקרבו לחבק ולנשק לאחותו... ומכל מקום כתבו הרמב"ם והשולחן ערוך דהרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טיפשים. ומה שכתב "דבר איסור", הכוונה לא איסור של איסורים מעיקר הדין, אלא איסור שאין להתנהג ולעשות מעשים מגונים ומעשה טיפשים, וצריך להתרחק מזה אף שאין בהם איסור ממש מעיקר הדין".

מכל הנ"ל מתבאר שדברי הבתי כהונה שאין האיסור בעריות שאין ליבו של אדם נוקפו בהן איסור דרבנן חמור מעיקר הדין, אלא הרי הוא סייג וגדר לאיסור, אך אינו אסור מצד עצמו.

פרק ה': חילוק בין דרך תשמיש לשאינו דרך תשמיש

בשו"ת פני יהושע (ב', מ"ד) לבעל מגיני שלמה, כתב תשובה הנצרכת לענייננו, ועל כן אף מתשובה זו נביא באריכות:

"בן אדם שחלה ונפל למשכב מחמת שאישתו לא טהורה מחמת לידה, ונפח כריסו מחמת כך, ורפואתו שיבעול – אם מותר לבעול אישתו, אם הוא בכלל גילוי עריות שאסור להתרפאות מהן, גם אם רפואתו שיוציא זרע אם מותר לו להוציא לבטלה.

תשובה: אף כי העניין צריך תלמוד יותר, מכל מקום יען כי הוא פיקוח נפש שכל הזריז משובח לא ראיתי להאריך. נראה לי אף כי פשיטא דשמעתא רהיטא דגם נידה הוא בכלל גילוי עריות שהרי היא מחייבי כריתות, ומדברי הפוסקים משמע שבכלל גילוי עריות הוא חייבי כריתות גם כן חוץ מחייבי לאוין... אבל לי הדבר צריך תלמוד, ונראה לי להביא ראיה דאין נידה בכלל גילוי עריות, ותחילה צריך לדקדק: מנא לן לאתויי כל חייבי כריתות? והא בקרא לא כתיב כי אם נערה המאורסה שהיא בסקילה... חזינין דקפדה תורה אפגמא... דנערה המאורסה נפיש פגמא...

מה שאין כן לעניין יהרג ואל יעבור לא תלי מידי בפגם, כי אם בעבירה... מכל מקום מאן לימא לן להשוות העבירות? דאם כן, אפילו חייבי לאוין נמי, וכבר כתבתי בשם הרמב"ן דחייבי לאוין לא! אלא על כרחך אין להשוות העבירות. ועוד, דהרי הצריכותא דקאמר חייבי מיתות אין, חייבי כריתות לא, על כרחך אינו כי אם מטעם חומרות העבירות, דהא איכא פגם בחייבי כריתות כמו בחייבי מיתות... דיש ממזר מחייבי כריתות...

וכיוון שכן זכינו לדין דנידה גם כן אאינה בכלל גילוי עריות כיוון דמקרא דלעיל אתי הכל, ולא כתיב בהאי קרא כי אם מידי דפגמא... אם כן נימא דלא יהרג כי אם בעבירה ופגם, ולא עוד אלא דמשמע דמשום פגם לחוד יהרג ואל יעבור... בהאי דהעלה לבו טינא... ואם כן נידה דליכא בה פגם דהא אין הולד ממנה ממזר... ליכא בכלל אלו, וקל הוא מאלמנה לכהן גדול... אם כן פשיטא דאינה בכלל גילוי עריות. ואף על גב דנקט התנא סתמא "חייבי כריתות", לאו דווקא כולהו אלא הני דאית בהו פגמא, דהא נקיט "חייבי מיתות" סתמא ולא הוי כולהו דהא בהמה מחייבי מיתות הוא... ואם כן כיוון דבהמה אינו בכלל גילוי עריות ממטעם דליכא פגם, הוא הדין נידה...

נראה לי בהא שאלה שהיא טמאה מחמת לידה יש להקל בהרבה דברים שאינו אלא חומרות, כגון לבעול על דם טוהר... וכן נראה לי לעניין שבעה נקיים דלידה... לא מחמרינן משום פיקוח נפש".

כמסקנתו זו שאין בנידה איסור גילוי עריות המחייב ליהרג ולא לעבור, כתבו האבני נזר (יו"ד, תס"א, אות י') והגרי"א הרצוג (פסקים וכתבים, א', עמוד רמ"א) והרב שריה דבליצקי (לנפש תדרשנו, ב', עמוד קי"ז; ואף שמדבר שם מעניין אחר בתשובת פני יהושע נראה שפסק כן אך לעניין זה), וכן נראה שנוטה בשו"ת להורות נתן (י', ק"ד). וכן הביא בשו"ת ציץ אליעזר מהמהרש"ם בספר נחל ברית (קונטרס דברי שלום, אות ל"ט) ומשו"ת שם אריה (אבהע"ז, ל"ג), וכן נראה שנוטה דעת הציץ אליעזר עצמו.

ועוד ממשיך בשו"ת פני יהושע לדון בשיטת הרמב"ם לעניין נגיעה של חיבה:

"ובאמת... מנא לן דנגיעת נידה הוי דאורייתא, דהרמב"ם ז"ל לא כתב כי אם חיבוק ונישוק? וגם זה משמע דדווקא דרך תאווה... וכיוצא בזה מפעילות המעמיקים בזימה. וגם למטה באיסורי דרבנן לא כתב כי אם מה שהוא ליהנות מדבר עבירה, אבל נגיעה לחוד לא הזכיר ולא מצינו שיהא אסור נגיעה בשום ערווה כי אם בנידה... מפני הרגל עבירה, הרי מוכח דאינה מן התורה... ואפשר דאפילו מדרבנן אינה כי אם בנידה ולא בשאר עריות... והטעם דבנידה יש לחוש יותר להרגל עבירה משאר עריות כיוון שהיא אישתו; ואף על פי שבהבטה בה הוא בהיפך... אין לדמות גזירות חכמים להדדי, כי שם ידעו כיוון שהיא מותרת לאחר זמן לא אתי על ידי הבטה להרגל עבירה... מה שאין כן נגיעה דתקפו יצרו קצת...".

לדברים אלו של הפני יהושע מצאנו שהסכים הגרי"ה הנקין בשו"ת בני בנים (א', ל"ז):

"עוד כתב כבודו שבריקודים יש איסור נגיעה ביד של "לא תקרבו" ושהאיסור הוא לשיטת הרמב"ם מן התורה ולשיטת הרמב"ן מדרבנן... אבל איני יודע מנין לכותבים כן, כי הרמב"ם... לא הזכיר נגיעה ביד אלא חיבוק ונישוק, ועיין בשו"ת פני יהושע רבו של הש"ך שלדעת הרמב"ם בלא חיבוק ונישוק אלא בנגיעה בלבד אין בה איסור מן התורה, ואפילו בכוונת חיבה, ולפי זה בריקודי מעגל אין איסור מן התורה של "לא תקרבו" אפילו אם לוחצים ידים דרך חיבה.

ואם תאמר שריקודי מעגל דומים לחיבוק ונישוק ולא לנגיעה בעלמא, זה בודאי אינו, כי עניין חיבוק ונישוק הוא שהינם דברים הקשורים לתשמיש... שהם חיבוק ונישוק ובדומה להם שאדם עושה בשעת תשמיש ולקראתו, אבל אחיזה ביד אין לזו קשר עם תשמיש, שאין אדם אוחז כפה של אישתו לקראת תשמישו". וכדבריו אפשר לדייק אף בשו"ת הרשב"א (א', אלף קפ"ח; אך אין הדברים מוכרחים). וכן הסיק בשו"ת בני בנים להלכה למעשה.

פרק ו': חילוק בין אישה "השייכת בו" לאישה שאינה "שייכת בו"

לעיל הבאנו את דברי שמואל המובאים במסכת קידושין: "הכל לשם שמיים". הריטב"א גורס: "הכל לפי דעת שמיים", ומפרש: ""וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור... ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר, וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא, ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין בכל הני עובדין דמייתינן, ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, שנאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".

הריטב"א כתב שמעיקר הדין "הכל כפי מה שהאדם מכיר בעצמו", אך למעשה סייג היתר זה וכתב שאין ראוי לאדם להקל בכך אלא אם הוא חסיד גדול שמכיר ביצרו. אולם, הרמ"ה בחידושיו למסכת קידושין (ע':) חילק באופן אחר:

"ואין שואלין בשלום אישה – שמא מתוך שאילת שלום יבואו לידי חיבה, ואפילו על ידי שליח שאינו מכבדה כל כך. ועוד כתב הרמ"ה ז"ל: והני מילי באישה דלא שייכא ביה ויש לחוש להרהור, אבל אי שייכא ביה ושייך בה משום דרכי שלום ואין לחוש להרהור – שרי, דקיימא לן כאידך דאמר שמואל בגמרא: הכל לפי דעת שמיים".

ובמהדיר הוסיף שם (הערה 79): "חידוש גדול הוא להיתירא. ועיין בחידושי הריטב"א... אבל רבינו הרמ"ה הנה לא תלה בחסיד, אלא בזה אי שייכא ביה והוא שייך בה, כלומר שהם קשורים באיזשהו עסק, שאז שייכות זו היא המחייבתו לדרוש בשלומה משום דרך ארץ והשלום, ולכן הסברא נותנת בכהאי גוונא שאין לחוש שמתוך דרישת שלום יבוא להרהור, ומותר. אלא שהוסיף רבינו שעל כל פנים צריך שיכיר בעצמו שכן הוא באמת, והכל לפי דעת שמיים ונראה מדבריו שבכהאי גוונא היתר הוא לכל אדם כשר".

הרי לנו שיטת הרמ"ה המחלקת בין נשים שיש לאדם עסק עמהן ויש לו צורך להקל בדברים מסוימים על מנת לשמור על דרכי שלום ונימוס – ובלבד שאין לו הרהור מהקלות אלו – לבין רוב הנשים שאין לאדם להקל איתן. ונראה לי פשוט שכוונת הרמ"ה דווקא לאותן נשים שיש לאדם קשר קבוע ומתמיד איתן, ועל כן יש לו צורך בכך; וקצת נראה גם שעצם מציאות זו יכולה להביא לידי כך שאין לו הרהור, כי גס לבו בה ואינו רואה בה אלא שותפה לאותו עניין שעוסק בו, ועל כן אין לו הרהור כלפיה.

פרק ז': חולה שאין בו סכנה

בשו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן, קכ"ז) נשאל: "בעל המבין ברפואות ואשתו נדה וחולה ויש בעיר רופאים מוחזקין שמבינין כמותו או יותר, היוכל הבעל למשש בדופק שלה... שהאחרים אינם יכולים לראותה תמיד. מי אמרינן כיון דנגיעה בעלמא אינה אלא משום שבות, ושבות הותרה בחולי שאין בו סכנה, הא נמי דכוותה, או דלמא שאני הכא דיצרו תקפו. ולך, אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב?"

על שאלה זו ענה הרמב"ן לאסור, וזה לשונו: "מסתברא שאסור. חדא, דאפשר דכל קריבה דאורייתא... ופליגא דרבי פדת... אפילו הכי איסור דרבנן איסור הוא, דכיון דהוא חולי שאין בו סכנה לא נתיר בו איסור דרבנן, שלא כל השבותים שוין... ופעמים שמעמידים דבריהם במקום כרת... ועוד שהרי יש בעיר כמותו ואפשר על ידי אותו אחר... ואפילו בחולה שיש בו סכנה בכיוצא בזה אין מתירין בלא אומדנא, דחולה אומדנא בעי, אלא אם כן דבר ברור הוא שהוא מסוכן לאותו דבר אם לא ניתן לו מיד".

(ואיני יודע מדוע כתב הבית יוסף (יו"ד, קצ"ה): "וגם בתשובות להרמב"ן סימן קכ"ז אסר לבעל למשש דופק אישתו נדה... ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש", כי לעניות דעתי הדבר מפורש שהיה מתיר בפיקוח נפש, אלא שמכל מקום יש לאמוד את מצבו כראוי לוודא כי אכן מצב זה הוא מצב מסוג זה).

והנה, הבית יוסף (שם) הוסיף על דברי הרמב"ן: "אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן, אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, הכא – אף על פי שיש בו פיקוח נפש – אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות, וצריך עיון". אולם בשולחן ערוך (יו"ד, קצ"ה, ט"ו-י"ז) הביא דיני חולה, אך לא כתב שם אם מדובר בחולה שיש בו סכנה או בחולה שאין בו סכנה. אך בלבוש (שם) מצאנו שכתב בלשון זו:

"ואם בעלה רופא אסור למשש לה הדופק, ולפי היש אומרים דבסמוך שמתירין לו שישמש לה אם אין לה מי שישמשנה, וכן אנו נוהגין אם צריכה הרבה לכך, הכא נמי אם אין רופא אחר מותר לו למשש לה הדופק כשרואין שיש סכנה בחוליה. וכי תימא: אם רואין שיש סכנה בחוליה אפילו למאן דאמר נגיעה דאורייתא יהא מותר משום פיקוח נפש – לאו קושיא היא, דהא איסור נדה היא כאיסור אחת מן העריות ובגילוי עריות הא אמרינן יהרג ואל יעבור, אבל נוהגין להקל במקום שיש סכנה".

מדבריו למדנו שאף הוא סבר כן בדעת הרמב"ם, שבאישה נדה אסור לבעל לגעת בה כלל כיוון שיש בכך איסור יהרג ואל יעבור. וגם בתורת השלמים (שם, ס"ק ט"ו) כתב (על דברי הש"ך המתיר): "ואין דבריו מוכרחים, דמכל מקום כיוון דלהרמב"ם אסור מדאורייתא כל שנהנה מנגיעתה בקירוב בשר, אם כן אפשר דאסור למשש לה הדופק דקרוב הדבר לבוא לידי איסור דאורייתא". וכבר הבאנו לעיל שכן דעת הבית שמואל (אבהע"ז, כ', סק"א).

אולם, למעשה אף הלבוש הסכים להקל, וכבר הרמ"א כתב (יו"ד, קצ"ה, י"ז): "ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כל שכן דמותר למשש לה הדופק אם אין רופא אחר וצריכה אליו, ויש סכנה בחוליה". וכן דעת הרדב"ז בתשובה (ד', ב'), וכן נראית דעת שיירי כנסת הגדולה (יו"ד, קצ"ה, הגהות בית יוסף, אות י"ג).

וכן כתב הש"ך (שם, סק"כ): "ואין נראה, דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאווה וחיבת ביאה... מה שאין כן הכא, וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדופק של אישה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים, וכן עושים שאר מיני משמושים על פי דרכי הרפואה. אלא הדבר פשוט כמו שכתבנו, וזה נראה דעת הרב, דלעיל... משמע מדבריו כהרמב"ם... וכאן התיר מישוש הדופק". והפלתי (שם, סק"ו) הסכים לדבריו ודחה המשיגים עליו. וגם הסדרי טהרה (שם, ס"ק כ"ד), אף שהקשה על הש"ך, מכל מקום סיים: "ולענין דינא, במקום סכנת נפשות יש לסמוך על הפוסקים המקילים לשמשה, וכל שכן למשמש הדופק דשרי".

וכן הוא בשו"ת בשמים ראש (סימן קי"ח) ובמחצית השקל (שם, סק"כ) בשם הרב שלמה הכהן מוילנא, וכן הסכים החוות דעת (שם, ס"ק י"ג), וכן כתב הערוך השולחן (שם, סעיף כ"ו) וכתב שפשוט שגם השולחן ערוך עצמו מסכים לכך, וכל הדינים המוזכרים בשולחן ערוך לעניין חולי אינם לעניין חולה שיש בו סכנה אלא לעניין חולה שאין בו סכנה. וכן פסק בשו"ת שואל ונשאל (ג', ת').

עתה נבוא לדין חולה שאין בו סכנה, ונראה מה דעת הפוסקים בעניין זה. בשו"ת הרשב"א כתב הרמב"ן לאסור בדין חולה שאין בו סכנה: "דכיון דהוא חולי שאין בו סכנה לא נתיר בו איסור דרבנן, שלא כל השבותים שוין...". אולם, כנגד זה עומדים דברי הרא"ש בתשובה (כלל כ"ט,, סימן ג'): "מי שהוא חולה ואישתו נדה ואין לו מי שישמשנו זולתה – מותרת לשמשו, רק שתיזהר ביותר שתוכל מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המיטה לפניו, דמאחר שאין לו זולתה אי איפשר שלא תשמשנו". ואף שאין ברור כל כך מלשונו איזה שימוש מותרת לעשות לו אם צריכה להיזהר מרחיצתו והצעת מיטתו – מכל מקום נראה שבא להתיר ולא לאסור.

(והבית יוסף כתב שדחוק לומר שבא להתיר מזיגת הכוס, וכתב שאולי כוונת הרא"ש שמותרת בכל אלא שמכל מקום תיזהר ככל הניתן ברחיצה והצעת המיטה, אך לפי זה הקשה על לשון הטור שם. והב"ח (שם) תירץ: "נראה דהכי קאמר, דכל מה שנדה אסורה לעשות לבעלה, כגון להושיט לו חפץ מידה לידו או לשמשו לכל תשמישי גופו, התרת מנעל והנעלת מנעל ושאר תשמישים שהוא צריך מותרת לשמשו כשהוא חולה, רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו...").

בשו"ת תרומת הדשן (סימן רנ"ב) הביא את שתי התשובות, ונטה לאסור, וכך ביאר את תשובת הרא"ש: "אישה שהיא חולה ורצה בעלה ליגע בה כדי לשמשנה כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה... יראה דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה. ואף על גב דכתב ביורה דיעה דאשירי כתב בתשובה... דשרי, דסתמא קאמר דמותרת לשמשו; אמנם נוכל לומר דרצונו לומר: שימוש בלא נגיעה, כגון להושיט לו דבר מידה לידו וכן שאר שימושין שהן בנגיעה על ידי דבר אחר.

ואפילו אם תמצי לומר דרצונו לומר כגון להקימו ולהשכיבו ולסומכו, ומשום דלאו מילי דחיבה נינהו כהרחצת פניו וכהצעת המיטות בפניו אלא מילי דעבדות נינהו – מכל מקום אין ללמוד היתר משם לנידון דידן, דיש לומר דוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי, כיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו, ואין האיש מתקשה אלא לרצונו ואין דרך להתאוות בחוליו, ולהרגל דידה לא חיישינן... אבל כשהיא חולה והוא בריא איכא למיחש להרגל עבירה שמא יצרו מתגבר עליו ויפייסנה, ובחולי דידה אין קפידא כל כך, דאפשר לשמש עמה בחליה... וכן העתיק אחד מהגדולים בשם גדול דאישה חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדופק...".

נראה שעל פי התרומת הדשן פסק השולחן ערוך (יו"ד, קצ"ה, ט"ו-י"ז): "אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו. אישה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה. אם בעלה רופא, אסור למשש לה הדופק". וכן דעת הש"ך (שם).

אולם, לא הכל מסכימים לדין זה, שכן בשלטי הגיבורים על תחילת המרדכי למסכת שבת (אות ה') הביא מפי רבינוו טוביא מבראנה: "כתב הר"ם: אותם שנזהרים מליגע בנשותיהם נידות כשהם חולות, שזהו חסידות של שטות". וכיוון שמהר"ם מרוטנבורג היה רבו של הרא"ש, נראה לומר שגם הרא"ש סבור כן, ובאמת ביאור דבריו הוא כמו שהציע הבית יוסף שבא לומר שאף שמותר להיזהר ברחיצה והצעת המיטה, מכל מקום אין לעשות כן אלא ככל הניתן (והטור ששינה קצת את הלשון, אין לדקדק כל כך בדבריו).

וכדבריו סובר אף הרמ"א, שהביא דברי מהר"ם בדרכי משה (יו"ד, קצ"ה, אות ו'), והוסיף דברי השערי דורא (סימן י"ח) שכתב: "יש מתירין אפילו היא חולה". ובהגהותיו על השולחן ערוך פסק: "ויש אומרים דאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך". וכן כתב הרדב"ז בתשובה (שם):

"שאלה: ראובן ואישתו שהיו במחבואה ואין שם אדם לשמשם, וחלתה והיא נדה, אם יוכל בעלה ליגע בה, כגון: להשכיבה ולהקימה ולעשות צרכיה. ואם הוא רופא אם יוכל למשש לה הדופק, ואם הוא אומן אם יכול להקיז לה דם, ואם יש חילוק בחולי שיש בו סכנה לחולי שאין בו סכנה.

תשובה: לכאורה היה נראה דדבר זה אסור... וכן השיב מורנו הרב רבי ישראל בתשובה בספר תרומת הדשן... ולפי עניות דעתי... בנידון דידן שהם במחבואה ואין שם מי שישמשנה – וכי יניחנה שתמות?! אין זה דרכי נועם. ואם תאמר: הרי ערוה וכל אביזרהא אמרינן ימות ואל יעבור... לא קשיא כלל, דהתם בא החולי מחמת העבירה... אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה, ואפילו חולי שאין בו סכנה אני אומר שמותר כיון שאי אפשר אלא בו, שהרי אין הרפואה תלויה בעשיית האיסור.

וחששא רחוקה היא שיבוא עליה, מכמה טעמי: חדא, כיוון שהגיע חוליה עד שצריך אחר להשכיבה ולהקימה אין אדם מתאוה לה כי אין אדם מתאוה אל המתה. ותו: כיון שהיא חולה ויש לה חולשה לא תניחנו, ולא חיישינן שמא יבא עליה באונס. ותו: דאפילו הנכרים מרחיקין את הנדה, כל שכן ישראל הקדושים... ותו: דאין זה דרכי נועם, שאפילו שאין לה סכנה עכשיו אפשרי קרוב הוא שעל ידי שאין מי שישכיבנה ויקימנה תבא לידי חולי שיש בו סכנה. אבל מודינא שלא ירחוץ פניה ידיה ורגליה שהם דברים של חיבה ביותר... וכל שכן שאם היה בעלה רופא ואין שם אלא הוא שמותר למשש לה הדופק. ואומן להקיז לה דם נמי מותר דבאומנותיה טריד.

שוב מצאתי ששאלו להרשב"א... והשיב ז"ל: דבר זה אסור... והנראה לעניות דעתי כתבתי. שוב ראיתי שכתב בעל ספר כפתור ופרח כן, וזה לשונו: מותר למשש הדופק לאישתו נדה אפילו בחולי שאין בו סכנה, אפילו שיש שם רופא אחר אלא שאינו בקי בזה, מטעמא דאמרינן בעבידתיה טריד... וליכא פריצותא, דלא אסרה תורה אלא קריבה המביא לידי ערוה... ואיסור קריבה ודאי מדרבנן היא, דאי מן התורה אפילו בשאר עריות נמי, ואם אי אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בריה שאסור ליגע בבתו או באחותו... כללא דמילתא: דבנידון דידן כולי עלמא מודו דמותר, וכן אם יש בה חולי של סכנה. אבל אם אין בה חולי של סכנה, אם יש שם רופאים אחרים בקיאים כמו בעלה ראוי לסמוך על הרשב"א שהחמיר, אבל אם אין שם בקיאים כמו בעלה מותר".

וכן נראית דעת שיירי כנסת הגדולה (שם), וכן פסק הלבוש (שם, סעיף ט"ז), וכן כתב החכמת אדם (שער בית הנשים, כלל קט"ז, סעיף י"א), וכן פסק הערוך השולחן (יו"ד, קצ"ה, סעיפים כ"ד וכ"ז): "אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה – מותרת לשמשו, דכיוון שהוא חולה לא ירגילנה לעבירה, והאישה אינה מרגלת לעבירה, ורק תיזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המיטה בפניו דזה מביא הרבה לידי הרגל דבר... ונראה דאם ההכרח גם לרחיצה והצעת המטה שאי אפשר בלעדה – מותר גם כן מטעם שנתבאר, וכן כתבו האחרונים...

אבל כשהיא חולה... אסר רבינו הבית יוסף ורבינו הרמ"א התיר מפני שאין זה בגדר גילו עריות כיוון שעושה דרך שימוש ולא לתאווה... וזהו שכתב רבינו הרמ"א דמותר כשאין אחר ויש סכנה וכו' כלומר: דבזה גם רבינו הבית יוסף מודה... אבל לרבינו הרמ"א אפשר דמותר גם באין סכנה כמו שהתיר מקודם, אך שכתב דכל שכן במקום סכנה דלכולי עלמא שרי [כן נראה לעניות דעתי]".

וכן פסק בשו"ת בית שערים (יו"ד, רע"ד), ובשו"ת ויען יוסף (יו"ד, קמ"ב) ושו"ת משנה הלכות (ג', מ"ח) ושו"ת קנה בשם (א', צ"ב) חילקו באופנים שונים.

היוצא מדברינו הלכה למעשה, שבחולה שיש בו סכנה רוב רובם של הפוסקים מתירים נגיעה לצורך טיפול, ובחולה שאין בו סכנה יש למקילים על מי לסמוך, שכן פסקו החכמת אדם והערוך השולחן, אלא שכמובן יש להיזהר מכל מגע של תאווה וחיבה. כמובן, כל זה דווקא כשאין מי שיטפל מלבד הבעל, אך אם יש מי שיטפל במקומו כמובן שיש להעדיף זאת, וכמו שכתב בשו"ת חינוך בית יהודא (סימן ס"ו):

"אישה חולנית והיא בימי נידתה ובקשה מבעלה שישמשנה, ויש בבית אמה ואחותה לשמש אותה, רק היא צועקת תמיד על בעלה לעשות לה כל צרכיה להקימה ולהשכיבה ולסומכה, והחולי הוא שיש בו סכנה... תשובה: לא אוכל לעמוד על אופן של שאלה זו מה היא ואפשר שקיצר במקום שהיה לו להאריך, על כן מוכרח אני לפרש דבריו קצת בארוכה לפי תואר העניין. הכצעקתה של אותה ריבה בכיה של חנם על לא דבר, באשר שיש לה מי שישמשנה אמה ואחותה עמה בבית, ולא נחשדו ישראל על כך, ובפרט גמילות חסדים טובים כמו הקהילה שם שלא יבואו נשים צדקניות לבקרה בחוליה ולהטיב עמה בכל המצטרך עד שלא יצטרך בעלה להטמא לה?

אם שתשובת רדב"ז סימן ב' מתיר, מפני שהמעשה שהיה היה במחבוא ולא היה שם אדם אחר כלל. אבל בנידון דידן לא ימלא שום אדם לבו להתיר. ולא אוכל לידע למה זה תצעק אליו, תדבר אל אחותה ותעשה מה שלבה חפץ. ואם חס ושלום כבד עליה החולי בר מינן עד שיצאה מדעתה ושלא בדעת תדבר כדברים האלה, פשיטא שאין לחוש לדבריה; וכי עושין לתינוק כל מה שמבקש שלא כהוגן? ואם היא בשכל ובתבונה הלא יש לדבר על לבה למה זה תבקש איסורא ותשבוק היתרא... שמהראוי וחובה ללחוש לה ולהודיע אותה שיש איסור בדבר, ודאי תתיישב דעתה מאחר שאין עסק זה שום עזר ותועלת, תקוה תוחלת... על כן לא אוכל למצוא היתר לזה בנדון דידן להקימה ולהשכיבה ולסמכה... וה' ישלח לה רפואה וארוכה".

פרק ח': דיני קריבה בין בני זוג במקרה של דיכאון

עתה, לאחר שביארנו את כל היסודות הנ"ל, נבוא לנידוננו. נראה לי שעל פי כל מה שנתבאר יש מקום להקל אף בפגוע נפש הנזקק לתמיכה מאישתו (או להיפך).

ראשית, אבאר שהמצב שבו נמצאים איש ואישתו הינו מצב ביניים שאינו קיים בשאר נשים, כיוון בשאר קשרים שבין איש לאישה חוששים אנו לקשר של חיבת ביאה, או לחילופין מתפתח קשר של אהבת קורבה, אך לא שניהם. אולם בין איש לאישתו באופן ייחודי קיימים שני הקשרים בו-זמנית. האיש והאישה מתקשרים זה עם זו בקשר שיש בו חיבת ביאה מלכתחילה, ומתוך רצון ליצור קשר של אהבת קורבה, ויצירת משפחה המבוססת על אהבת קורבה זו.

ממילא, האיש והאישה מתפקדים לפעמים בצד זה ולפעמים בצד השני, הכל לפי ההקשר. מטעם זה, אין הקשר שבין איש לאישתו חמור כשאר נשים, ומכל מקום יש מקום להיזהר בו כי אהבת הקורבה יכולה להתפתח אף לכיוון של חיבת ביאה. על כן, לעניות דעתי בסתם ודאי אין לנו לפסוק להקל, אלא יש לחשוש לחיבת ביאה.

אולם, כאן הוא מקום חולי, ועל פי רוב אלו העומדים לצידם של החולים בשע צרתם הם אלו העושים כן מפני אהבת קורבה ולא מפני חיבת ביאה. על כן, גם מגע של טיפול ותמיכה מצד הבעל מן הסתם מוענק כמגע כזה של אהבת קורבה, שאין לחשוש לו במקום הצורך, וכמו שראינו לעיל בפירושו של רבי שמואל מרמרו שאף שיש גנאי מכל מקום במקום מצווה מתירים מגע שכזה.

אף אם היה לנו ספק בדבר שמא מתוך מגע זה של תמיכה וטיפול – כגון חיבוק או ליטוף או החזקת היד של פגוע הנפש – יכולים לבוא לידי הרהור של חיבת ביאה, מכל מקום כבר ראינו לעיל בתשובת הבתי כהונה שאין אנו חוששים להנאה קלה כזו, שכיוון שעיקר מטרתו של אדם אינה לחיבת ביאה אין לחשוש למה שיכול לבוא לרגע קל. ועוד יש להוסיף ש"בעבידתיה טריד", וכמו שכתב שם הבתי כהונה, שכיוון שעוסק בתמיכה באישתו (או להיפך) אינם באים לידי מחשבה על חיבה זו.

על כל זה יש להוסיף עוד שכיוון שאישתו "שייכא ביה", והוא יודע שכוונתו לשם שמיים, אפשר לסמוך על הרמ"ה במקום חולי כזה, ולסמוך על עצמו כשיודע שבא לשם אהבת קורבה בלבד. ומה עוד שלפי כמה וכמה פוסקים אין כאן חשש של אביזרייהו דעריות כיוון שאין הנדה בכלל העריות שעליהן נאמר יהרג ואל יעבור.

עוד יש לזכור מה שראינו בשו"ת פני יהושע – ונפסק בשו"ת בני בנים – שיש להעדיף ליטוף על גבי חיבוק ונישוק, כי יש הסוברים שלא אסר הרמב"ם מדאורייתא אלא חיבוק ונישוק בדרך חיבה, שזו דרך תשמיש, אבל בשאר מגע – אפילו דרך חיבה – יש להקל.

והנה, בחולה שיש בו סכנה ודאי אפשר להקל על פי רוב פוסקים שפסקו כן כמבואר לעיל, ואם כן חולה פגוע נפש שכזה שהרופאים אומרים שייתכן שיפגע בעצמו אם לא יקבל תמיכה מסוג מסוים, כל פי התנאים וההקשר כפי שהרופאים שופטים עניינים אלו – אין שום ספק שיש להקל בעניינו.

בחולה שאין בו סכנה באנו למחלוקת ההרים הגדולים, אך כבר כתבנו שאפשר בוודאי לסמוך על הרמ"א וסייעתו שפסקו להקל במגע של תמיכה. כאן לעניות דעתי יש לדון בכל מקרה לגופו, על פי התייעצות עם פסיכיאטרים, לקבוע אם מצב זה שבו החולה נמצא הינו מצב של חולה שאין בו סכנה.

כאן עלינו לזכור שני סייגים. הסייג הראשון הוא שאין אנו מתירים אלא במקרה כזה שהרופא והרב בשיתוף מגדירים אותו כמצב של חולה שאין בו סכנה. כל אדם בשלבים שונים של חייו חווה חוויות קשות המצריכות תמיכה נפשית כזו או אחרת, ולעניות דעתי אי אפשר לומר שכל פעם שיש מצב כזה נוכל להתיר על פי ההיתרים האמורים כאן. במקום שאין חולי, ודאי שאין להתיר איסורי נדה החמורה.

שנית, אין היתר זה אמור אלא באישתו, וודאי שלא בכל אישה אחרת. מאחר והאיש והאישה ממילא נמצאים במערכת יחסים של אהבת קורבה, על כן אמרנו שיש מקום להקל, אך במקרה שאין מערכת יחסים כזו מלכתחילה יש לדון מחדש.

והנראה לעניות דעתי כתבתי.

יונתן רוזנצוויג,

החופ"ק נצח מנשה, בית שמש.


הורדת קובץ מצורף

תגובות

כתוב תגובה
    טרם התקבלו תגובות