עוד

  1. בית הלל - בואו להכיר
  2. מי אנחנו
  3. הורדת חוברות
  4. רבני בית הלל
  5. בתקשורת
  6. לתמיכה בבית הלל

חיפוש

חפש

פייסבוק

האתגר האמיתי הוא להתמודד עם שאלות אתיות והלכתיות


(הרב עו"ד צוריאל בובליל)



אתחיל בגילוי נאות - עומרי שחר ז"ל, נהרג לפני כ-4 שנים בתאונה עם קרוב משפחתי, רפאל בובליל ז"ל, שניהם קצינים בחיל הים. מאז, ממרחק, עקבתי אחרי סיפורם של הוריו של   עמרי, אשר ביקשו מזור לנפשם בהבאת ילד מזרע בנם. כעת התיר להם ביהמ"ש לעשות זאת. האמנם הדבר ראוי? מותר? מוסרי? תואם את עמדת המשפט העברי? עומד בכללי 'טובת הילד'?


מסתבר שהטכנולוגיה מתקדמת בצעדי ענק, ולא תמיד 'חכמי האתיקה' מדביקים הקצב. האמנם למשפט העברי יש מענה, ואמירת ביאליק 'אם יש את נפשך לדעת את המעין ממנו שאבו אחיך המומתים... אל בית המדרש סור, הישן והנושן', תתממש גם הפעם?

לפחות שלוש שאלות מתעוררות. הראשונה, האם מותר לקחת זרע מהמת? אם התשובה לשאלה זו שלילית ובפועל שאבו זרע מהנפטר, השאלה השנייה הינה האם מותר להשתמש בו? והשאלה השלישית, האמנם היענות לבקשת ההורים הולמת את טובת הילד?

המקור לאיסור פגיעה במת הינו ההלכה שאין לנוול את המת (מסכת בבא בתרא קנ"ד), והאיסור ליהנות מהמת (עבודה זרה כ"ט). פוסקי הלכה, כדוגמת הרב פיינשטיין והרב וולדנברג,  אוסרים  שימוש בזרע המת. לדעתם, פציעה כירורגית במת מהווה ניוול המת. מהעבר השני, ישנה גישה שאין בכך ניוול למת. מי שמכיר את הטיפול בגופה, בטרם קבורה, יודע שממילא מנקים אותה. כאן, המטרה חשובה, שכן ההורים הינם שכולים, ואין להם זכר מבנם, למעט האפשרות הזו. בנוסף, בסה"כ מדובר בהחדרת מחט לשאיבת הזרע, ואין כאן הוצאת איבר, ולכן אין פגיעה בנפטר. בנוסף, שאיבת הזרע אינה בדרך של הנאה. במאמר מוסגר, נציין שפוסקים רבים התירו השתלת קרנית מהמת, ולא ראו בכך ניוול למת או הנאה ממת. אם כי, שם זה נעשה למניעת עיוורון. מן העבר השני, יש שאסרו זאת, אלא אם  מדובר בפיקוח נפש.

נעלה קומה בסוגיה: לשיטת מי שאוסר הוצאת הזרע, מה הדין אם כבר הפעולה נעשתה? מעשית, זרע המת הולך לאבדון, ואין ציווי לשמור אותו, כמו איבר רגיל. לכאורה, כשמדובר בזוג עם בעיות פוריות, המשתמשים בתרומת זרע / ביצית, ומקפיאים עוברים, ולפתע החליט מי מהם להתגרש, עולה הדילמה האם יכול צד לאלץ הצד השני להמשיך התהליך (דילמה לה ניתן להקדיש מאמר בפני עצמו). אולם, כאן אין מי שטוען שהוא מתנגד להפוך להיות 'אב בעל כורחו'.

יתירה מזאת, דומה שההכרעה תלויה בהסתכלות על החדשנות הטכנולוגית. עמדתי הינה שהקידמה, כל עוד אינה פוגעת בכללי המוסר, הינה מבורכת, ואם הקב"ה נתן תבונה לבני אנוש, למצוא דרכים נוספות לבניית חיים, מי אנו שנעצור זאת?! נאמר ברורות: אין איסור לבנות חיים! הרב קוק (אגרות, א) מציין שבעבר, מי שעבר עבירה, ניתן היה לקחתו לביה"ד ולכוף עליו  את קיום המצוות.  כיום, אין מצב של כפייה. בדורות מסוימים, זו הייתה הדרך. בדורות האחרונים, הגישה הינה אחרת לחלוטין, והאל מדבר אל כל דור בשפתו. ענין זה מובא כדי להבהיר שאם ה' פתח לנו במאה העשרים והעשרים ואחת צוהר לגילויים מדהימים, שלא שיערום אבותינו, אל לנו להסתגר בסגנון 'חדש אסור מן התורה', שכן התרה הינה 'תורת חיים'.

ומה עם 'טובת הילד'? האם אין בכך אגואיזם טהור של הורי נפטר, שאינם שואלים אם הוא בכלל רוצה להיוולד? האם טוב שייוולד בלי הורים, אלא רק עם סבא וסבתא? אין כאן תשובה מוחלטת. מחד גיסא, בכל הבאת ילד לעולם, 'על כורחו הוא נולד'. מצד שני, הוא נולד למסגרת נורמטיבית. דומני שהגישה העקרונית אמורה להיות חיובית, ולאפשר להורים השכולים להיבנות מדור ההמשך. איך אמר הדיין, הרב גולדברג: אם אפשר לומר שזה רצון הנפטר, יש מקום להתיר. יחד עם זאת, יש צורך בהתכנסות אנשי המקצוע – מדיני משפחה, אתיקה, רווחה – לבנות פרמטרים בטרם החלטה במקרה הספציפי. לדוגמא, בריאות ההורים – פיזית ונפשית, גיל ההורים, יכולתם לגדל הילד ולהעניק לו כל הנדרש ועוד. מכיוון שמראש ילד כזה יהא שונה מהסטנדרט, ראוי למזער סבל עתידי, ולאפשר לו חיים טובים ומעבר לכך, כדי לפצות על עצם המציאות החריגה אליה נולד.

לסיכום, בשיחה עם הרב יאיר בן מנחם, דיין בעל ידע הלכתי מקיף, וראיה מרחבית, שאינו חושש משאלות 'חדשניות', עלה ההיגד: אלוקים נתן לנו כלים חדשים, מהרפואה והמדע. אין לחשוש משימוש בהם לטובת האנושות, ואם צריך להתמודד עם שאלות אתיות / הלכתיות, זה אתגר ולא בלם!

ולכם, אירית ואשר, הורי עומרי ז"ל, אומר: נאבקתם וקיבלתם את הזכות להמשכיות. תהי הברכה במעשי ידיכם, אך זכרו, מתוך ראיית טובת הילד: אל תחדירו בו שהוא חליף לבן שנהרג. תנו לו לבנות אישיות משל עצמו, ולא לשאת על כתפיו משא כבד. גם כך, מדובר במשהו חריג, ויתכן שהוא יצטרך להתמודד עם חסכים מסוימים, עם תגובות של החברה ועוד. אתמצת במשפט פשוט: בנו לו סביבה נורמטיבית לחלוטין, עם העיניים קדימה.

הכותב הוא מומחה לדיני משפחה וירושה, חבר בארגון רבני ורבניות "בית הלל", ומייסד המרכז הבי"ל להתרת עגונות ועגונים וטיפול בממזרים וב'דמעת העשוקים'

תגובות

כתוב תגובה
    טרם התקבלו תגובות