עוד

  1. בית הלל - בואו להכיר
  2. מי אנחנו
  3. הורדת חוברות
  4. רבני בית הלל
  5. בתקשורת
  6. לתמיכה בבית הלל

חיפוש

חפש

פייסבוק

"טוב לחיות בעד ארצנו"

חברת בית הלל הרבנית רחלי פרנקל בדברים מרגשים ליום הזכרון
(הרבנית רחלי פרנקל)

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5232493,00.html 

 

"אז איך את מרגישה ביום הזיכרון?" השאלה הפתיעה אותי לגמרי. בכלל לא ברור לי שאשחק את המשחק. את תפקיד המשפחה השכולה. יום הזיכרון כמעט לא השתנה עבורי מאז הרצח. החיים השתנו, וישנם גם ימים מיוחדים – יום ההולדת, יום החטיפה והרצח, יום הקבורה, אבל יום הזיכרון כמעט לא השתנה. הוא לא נהיה יותר שלי, הוא תמיד היה שלי.

 

 

שמעתי פעם על קבוצת תמיכה של הורים ששכלו את ילדיהם באירוע רב־נפגעים. בשלב מסוים הם נשאלו מה האופק שלהם, מה הם מאחלים לעצמם עכשיו. לאחד ההורים הייתה עזות המצח לומר: המטרה שלי היא שלמשפחה שלי יהיו חיים עוד יותר טובים מאשר לפני האסון. בתוך ים הכאב בקבוצה, משאלת הלב הזו נשמעה כמעט חצופה. האמת היא שאפשר לא להבין ולתמוה, מי שמכיר את משא הגעגוע והכאב יכול להטיל ספק ולפקפק, אך השאיפה ראויה מאין כמוה!

 

 

למעשה, אנחנו יודעים שאושר אינו תוצאה של הנאה רצופה אלא של משמעות, פעילות, הכרת תודה, קשרי רעות ומשפחה. זה לא קורה לבד ולא בלי בחירה ומאמץ, אבל בהחלט ניתן לדמיין את מערך גורמי הטוב הללו נבנה ומתעצם בתהליכי האיחוי העדינים המתרקמים אחרי אסון.

 

הסוציולוגית ברנה בראון סיפרה איך במחקרה שאלה עשרות אנשים שחוו שכול מה אפשר לעשות עבורם. שוב ושוב שמעה מבני המשפחות את התשובה הבאה: כשאני רואה שאתם מוקירים את הברכה בחייכם, זה עוזר לי להחלים. כשאתם מכבדים את מה שיש לכם, אתם מכבדים את מה שאבד לנו. אנשים לא נכספים לרגעי השיא של החיים, אפילו לא לאירועים שלא יזכו לחוות עם אהובם. הם מתגעגעים עד כלות ליום קטנוֹת. לרגעים הקטנים שכמעט בזו להם.

 

פעם, אחרי ערב שעסק ב"שובו אחים", ניגש אליי אדם שלא הכרתי ושאל: "מי מכם אמר את הדבר הזה על ברכת כהנים? אני חייב להודות לו". ידעתי על מה מדובר. בראיון ברדיו עם שלושת האבות של הנערים, הם נשאלו למה הם הכי מתגעגעים. אופיר, אבא של גיל־עד, דיבר על המנהג להכניס את הילדים מתחת לטלית בברכת כהנים ועל היעדרו המוחש עד כאב של גיל־עד ברגעים הללו. האיש שלפניי לא התכוון לפן קורע הלב של הסיפור הזה, דבריו כוונו לחגיגת החיים. ניתן לו אוצר – הוא תמיד נהג לברך כך את הילדים, אבל הרגעים הללו עברו לידו, כמעט מוחמצים. עכשיו יָקְרו בעיניו מאוד, הם רגעי תודה וקסם. תמצית חיים. הדברים הללו נכונים לחיים האישיים, ונכונים לחברה כולה. האמנות היא לייקר את הטוב, ולאור המחיר לעמול ולהפוך את החיים לעוד יותר טובים.

 

יום הזיכרון שלי כמעט לא השתנה, הוא תמיד היה שלי, של כולנו, הדבר הכי קרוב לקדוּּשה שלוח שנה חילוני יכול לייצר. הוא מעולם לא נתפס כמחווה כלפי המשפחות השכולות, כמופע הוקרה ורצון טוב, ג'סטה כלפי הקורבן. זו התכנסות משותפת סביב האובדן שחווים כולנו. לא צריך לאבד, חלילה, קרוב מדרגה ראשונה כדי להרגיש שהתאריך הזה הוא חלק מלוח השנה האישי והמשפחתי בארץ.

 

אבל ימי הזיכרון שלנו מעולם לא היו פולחן מתים. זו אינה תרבות של מרטירים; תמיד נעדיף, נעריך ונחגוג את החיים על פני המוות. טוב לחיות בעד ארצנו, טוב לחיות. טוב לייקר את החיים.

 

כשאנחנו מתכנסים, בכבוד ובגעגוע, סביב השמות והפנים שהכרנו, זו לא התמכרות לכאב. לא יום אבל מקאברי, זה יום של חידוש המחויבות, של החייאת הברית. אנחנו מזכירים את אהובינו, את השמחה והחיוכים, כדי שיוסיפו לחיות בינינו. המשימה של כולנו היא שבזכותם החיים פה יהיו יותר טובים. הרעוּת שלהם היא האתגר שלנו, הערבוּת שלהם הפכה לאחריות שלנו: להטמיע את זיכרון האהבה באכפתיות, את הלהט במחלוקות של כבוד. את ההקרבה להפוך לתוספת קִרבה, ואת הזיכרון – לחיים.

 

הרבנית רחלי פרנקל היא אמו של נפתלי פרנקל ז"ל, וחברת בית הלל.

תגובות

כתוב תגובה
    טרם התקבלו תגובות