עוד

  1. בית הלל - בואו להכיר
  2. מי אנחנו
  3. הורדת חוברות
  4. רבני בית הלל
  5. בתקשורת
  6. לתמיכה בבית הלל

חיפוש

חפש

פייסבוק

אישה פוסקת הלכה

האם על פי ההלכה נשים רשאיות להורות דינים והלכות? המותר לאישה לפסוק בדיני שבת ותפילה, איסור והיתר? האם נשים יכולות להורות לנשים הלכות העוסקות בדיני נשים, כגון מראות ושאר דיני טהרת המשפחה?
(פסק בית המדרש ההלכתי)

אישה מורת הלכה

 

האם על פי ההלכה נשים רשאיות להורות דינים והלכות? המותר לאישה לפסוק בדיני שבת ותפילה, איסור והיתר? היש אפשרות שנשים יורו לנשים הלכות העוסקות בדיני נשים, כגון מראות ושאר דיני טהרת המשפחה?

מסירת המידע לשואל המבקש לדעת דבר ה' – זו הלכה – היא נדבך מרכזי בהוראת ההלכה. על כן כל שלמד הלכה ויודעה ראוי למסור אותה, ובכלל זה נשים חכמות בתורה שהוכשרו להוראת הלכה. גם במקרים שבהם הוראת ההלכה כוללת שיקול דעת והכרעה בספקות, הכריעו פוסקי הדורות כי אישה כשרה להורות הלכה (בעלי התוספות; ספר החינוך; ברכי יוסף), וכך הורו הרבנים הראשיים לדורותיהם (הרב הרצוג; הרב בקשי דורון).

להנחיה זו משקל מיוחד בזמננו, שכן היום הערך של לימוד התורה מונחל גם לנשים. מאחר שב"ה צומחות נשים העוסקות בלימוד ש"ס ופוסקים בשקידה ובקבלת מסורת מתלמידי חכמים – הן בוודאי יכולות להורות. לקביעה זו יש חשיבות מיוחדת בתחום הלכות נשים. מעורבותן של חכמות ההלכה עשויה לשבור מחיצות בפני המהססות לשאול, אשר נותרות פעמים רבות בספק, ומתוך כך באות לידי החמרת יתר או לידי עברה על ההלכה (שיח נחום). האפשרות שנשים יפסקו הלכה בהלכות נשים מגדילה את שמירת ההלכה ואת מעגל נאמניה גם בקרב קהלים, שללא הוראה נשית ייוותרו בחוץ.

הרחבה ומקורות:

 

א.      עצה טובה ותלמוד תורה

לכאורה, אין מניעה שאישה היודעת הלכה תורֶה אותה. וכי למה תמנע טוב? הלא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' מחייבת גם נתינת עצות טובות.[1] שיתוף הידע בכלל, ובתורה בפרט, הוא חסד גדול.[2]

אפשר היה להעלות על הדעת, למרות שאין לכך כל מקור מפורש, שרק מי שנצטווה על לימוד התורה הוא שיורשה להורות. על כן, היות שעל פי האמור בתלמוד (קידושין כט ע"ב), נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, ואף אין אחרים מצווים ללמדן,[3] על כן, ייתכן שלא מוטלת עליהן חובת הוראה, ושמא אף לא יורשו להורות.

כך מסכם השולחן ערוך את מקומה של האישה ביחס ללימוד תורה:

אישה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש, מפני שאינה מצווה ועושה.[4]

עם זאת, הפוסקים התייחסו לחובתן של הנשים ללמוד את ההלכות הנוגעות לסדר המעשי של החיים – שאם לא ילמדו איך יקיימו?

ומכל מקום חייבת האישה ללמוד דינים השייכים לאישה. [5]

חובת האישה ללמוד את ההלכות השייכות לה נחשבת כמצווה ממש,[6] כפי שעולה מביאור הפוסקים[7] לחובת האשה לברך ברכת התורה.[8]

על כן בתחום ההלכות הקשורות לנשים אין הבדל בין אישה לאיש לעניין חובת הלימוד.[9] אין אפוא כל מניעה שבתחום זה אישה תורֶה הלכה.

בדורות האחרונים הרחיבו חכמי הלכה את היקף לימוד התורה הראוי והמחויב לבנות ונשים אל מעבר לתחום הנחוץ לקיום המצוות שלהן. (ראו בנספח). לפיכך נשים שלמדו גם את שאר תחומי התורה ויודעות תחומים אלו יכולות להורות בהם.

ואולם לא כל הוראת הלכה היא העברת מידע בלבד. ישנן הוראות המצריכות שיקול דעת והכרעה.[10] בסעיף הבא יבואר כי גם היתר הוראה כללי וגמור של נשים מפורש בדברי הראשונים והאחרונים.

 

ב.      הוראה[11]

שאלת כהונתה של אישה כדיינית קרובה לסוגיית ההוראה, אך אינה זהה לה. הדיינות היא תפקיד ציבורי שיש בו מימד של שררה, ובעקבות זאת נחלקו הפוסקים בשאלה אם אישה יכולה לכהן כדיינית.[12] בדברי הראשונים הועמדה שאלה זו במבחנה של דבורה:[13]

וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט.[14]

לאור תקדים זה היו בקרב בעלי התוספות מי שסברו כי אישה רשאית לדון. לפי תירוצים אחרים המקרה של דבורה חריג.[15] באחד מן הפירושים של תוספות נאמר כך:

[ודבורה] לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים.[16]

משמע, שאף אם אין האישה רשאית לכהן כדיינית, היא רשאית להורות דיני משפט (חושן משפט), כפי שעשתה דבורה.

כך עולה גם מדברי ספר החינוך בדבריו על האיסור להורות שתוי:

כל מי שהורה והוא שתוי, בין כהן או ישראל, עבר על לאו, בין שתוי מן היין או שתוי משאר המשכרין. ומניעת ההוראה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וכן באשה חכמה הראויה להורות. וכל מי שהוא חכם גדול שבני אדם סומכין על הוראתו, אסור לו לִשנות לתלמידיו והוא שתוי, שהלימוד שלו כמו הוראה הוא, כמו שאמרנו.[17]

ובעקבות דברי הראשונים פוסק הרב החיד"א:

אף דאשה פסולה לדין, מכל מקום אשה חכמה יכולה להורות הוראה.[18]

וכך פוסקים הרבנים הראשיים לישראל.[19] באיגרת הדנה בסוגיית תלמוד תורה לנשים, כותב הרב יצחק נסים:

וגם בדורות הראשונים רבות בנות למדו תורה, ומהן היו גדולי תורה ממש והרביצו תורה, וכמה מהן כתבו פסקים וחידושי תורה, ובכמה ספרי ראשונים ואחרונים כתבו חידושים וישובין משם נשים.[20]

אף הרב י"א הלוי הרצוג מבליע בדיונו בכישוריהן השכליים של נשים את ההלכה הזו כפשוטה ומקובלת:

...והרי קיימא לן שאשה ראויה להורות הוראה [...] ולא חלקו בין הוראה בדברים פשוטים או קשים או בין דאוריתא לדרבנן ואם כשירה היא להוראה אי אפשר להחליט שדעתן דעת קלישתא [...] ועל כל פנים אם להוראה היא כשירה שמע מינה שבעלת דעת צלולה היא לא פחות מאיש.[21]

והרב בקשי דורון בדיונו בסוגיית סמכותם והנהגתם של נשים וגרים קובע בסיכום תשובתו:

מכל האמור נראה שאשה וגר יכולים לשמש כמנהיגים ואפילו כגדולי הדור [...] אשה וגר יכולים לשמש מורי הוראה וללמד תורה ופסקים. תפקידים שהסמכות בהם נקבעת לפי כישורי המועמדים והסמכות יונקת מן הכישורים... [22]

 

ג.       הוראה בתחומי הלכות נשים

אם בכלל תחומי ההלכה, נשים רשאיות להורות, בתחומים של הוראה לנשים הדבר נחוץ. האפשרות שאשה תייעץ בהלכה פותחת ערוצים ייחודיים ואף בלעדיים להוראת ההלכה. כך מתארת ט' גנזל את היתרונות בפנייה ליועצת ההלכה:

התחום ההלכתי שטבעי כי נשים תעסוקנה בו יותר מכל תחום אחר הוא הלכות של טהרת המשפחה. ראשית, משום שהלכות אלו מסורות בעיקר להן. הן מבינות את הדברים מכלי ראשון, הן מנוסות [...] יתירה מזאת נושא זה קשר בנושאים שהצניעות יפה להם, ובשל כך נשים מעדיפות לפנות בתחום זה לאישה [...] שיח זה מתאפשר פעמים בגלל הפתיחות והכנות במפגש שבין שתי נשים [...] היועצת גם נגישה יותר לנשים או לזוגות שפנייה לרב בתחומים אלה אינה בגדר האפשרות מבחינתם, אך עם זאת הם מוכנים – ועיתים אף שמחים – לפנות לאישה לשם קבלת יעוץ הלכתי.[23]

הפונה ליועצת הלכה עשויה לפגוש במי שתבין במדויק את שאלתה, המפגש יהיה פתוח יותר, ובעקבות זאת יורחב גם מעגל השואלות, שכן נשים רבות אינן מרגישות נוח לפנות לרב בשאלות העוסקות בענייני נשים, וחלקן מחמירות או מקלות על עצמן שלא כדין. מכאן חשיבותן של יועצות ההלכה. גם הרב נ' רבינוביץ רואה בשאלת הנגישות לבירור ההכרעה גורם מכריע לטובת מפעל הכשרתן של היועצות:[24]

בימינו אנו, הרבה נשים אינן פונות לרבנים בשאלות דמים מפני חשש 'שלא תתגנה' והרבה קלקולים יוצאים מזה.

לכן הוא מסכם:

שבח גדול הוא לרבנים שיצרו מסגרת לימודית ליועצות הלכה והדריכו אותן בהלכות השכיחות וגם לימדו אותן להכיר דברים הטעונים שאלת חכם,[25] ונתנו להן רשות להורות לחברותיהן, ובדרך זו הצליחו לפתור הרבה בעיות. כיון שנתנו להן רשות, אינן צריכות לחוש עוד לכבודם של חכמים אחרים, כמו שכל מורה הוראה המקובל על הציבור שלו מותר לו להורות ברשות רבותיו.

ד.      האופק התורני של נשים מורות

בצד הבירור העקרוני יש לבחון את המדד לסמיכת הוראה. במילים אחרות, מיהו החכם – או החכמה – הראויים להורות. התלמוד מוליך אותנו על חבל דק בהקפדתו:

אמר ר' אבהו אמר רב הונא אמר רב: מאי דכתיב: "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" (משלי ז כו)?

"כי רבים חללים הפילה" – זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה.

"ועצומים כל הרוגיה" – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה.[26]

מחד גיסא, מי שאינו מוסמך ומורה משבש דרכי עולם; ומאידך גיסא, אף אובדן המימוש של פוטנציאל ההוראה מביא חורבן.

הצטרפותן של נשים למעגל לימוד התורה וההלכה ואף לתחומי ההוראה, פותחת תחומי אתגר וחזון. יש בה הרחבה כמותית וגיוון איכותי של מורי ההוראה. היא מחייבת זהירות כדי שיישמר התקן של הראוי להוראה,[27] וכדי שתישמר הלכידות בעולם ההלכה – שלא תיעשה התורה כשתי תורות. הדבר מחייב את הרחבת המצע התורני של מורות ההלכה, את טיפוח ערוצי ההתייעצות והתקשורת עם מרחבי העולם התורני וכן את השימוש במעין מבחני סמיכה.[28]

את המנגינה הראויה ללוות אותנו בהמשך הדרך אנו מוצאים בדברי הרב יוסף כהן, בנו של הרב יושע פלק, מחבר ספר הדרישה על הטור:

אמי מרת בילה ז"ל [...] ראויה היא לחלוק לה כבוד ולהעלות על הספר קצת מעשיה הטובים, להיות לנו לזכר לדורות, ולמען ילמדון ממנה כל בנות ישראל וכן
יעשון [...] ובידה מפתח עזרת הנשים שהיתה ראשונה מבאי בית הכנסת ואחרונה שעה אחת או שתיים אחר יציאת העם [...] מחיל אל חיל עוסקת בתורה פרשה של ימי השבוע עם פירוש רש"י ושאר מפרשים [...] שתמיד אשר היו פוטרין השולחן בדברי תורה, היתה אוזרת כגבר חלציה במשא ומתן הדברי תורה. ולפעמים אשר המציאה מדעתה איזה פשט מתוק מדבש נופת תטפנה שפתותיה, ובפרט בדיני נשים ובהלכות נידה היתה בקי[אה] כמעט כאחד מבעלי ההוראה [...] וכהנה וכהנה נתנה תמיד דעתה ולבה לידע טעמי תורה.[29]

 

נספח: מעמד לימוד התורה לנשים בימינו

יש לשים לב להיקפה ולעומקה של התמורה שהתחוללה בדורות האחרונים בסוגיית לימוד התורה לנשים.[30] אף שמדברי הפוסקים הקדומים עולה הסתייגות מהוראת תורה לנשים,[31] רבים מפוסקי הדורות האחרונים גורסים כי בזמננו, כחלק מן השינוי התרבותי-חברתי העובר על העולם ובתור התמודדות עם סיגיו, יש ערך – ואף חובה – בלימוד תורה של בנות ונשים:

וכל החששות והפקפוקים מאיסור ללמד את בתו תורה אין שום בית מיחוש לזה בימינו אלה.[32]

ומעשה רב – בהסכמת גדולי ישראל – שבמוסדות חינוך דבנות לומדים (נוסף על ההלכות הצריכות להן) גם עוד ענייני תורה [...] וטוב ונכון שיוסיפו כהנה וכהנה.[33]

בזמננו שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה למה יגרעו דברי תורה?[34]

רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ.[35]

ומסורת משיחתו של הרב סולוביצ'יק מחדדת את חובת הלימוד ואת השינוי בדורותינו:

אפילו אם היה אסור מן התורה ללמד תורה שבעל פה לנשים, היום, בתקופה שנשים שוות לאנשים הן באקדמיה, והן במדיניות, והנשים לא יסכימו להתנהג לפי התורה אם העניין לא יהיה מובן להן ממקורו במקרא ובגמרא, מוכרחים אנו להתיר להן ללמוד תורה שבעל פה [...] היום, הסביר הרב, יש בעיות מסובכות המופיעות בכל יום בעולם הטכני שלנו, ואם בנות לא ילמדו יסודות התורה מן החומש ומן הגמרא עם פרושי הראשונים, אז חס וחלילה תפסיק היהדות האמתית שלנו. הגענו לזמן ש"נשים באות לשמע", ואז יתגשם ויתקיים סוף הפסוק (הכתוב בפרשת הקהל) – "ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".[36]

נחרץ בעמדה זו הרב י"ה הנקין:

ונשים המשכילות בלימודי חול כשאינן משכילות גם ביהדות מוציאות דברי תורה לדברי הבאי שמדמות שדברי תורתנו הם דברים טפלים חס ושלום לעומת השכלה אחרת. ולכן עת לעשות לה' להעמיקן בלימודי תורה ובתנאי שיש פנים לכך בהלכה. [...] והמתחסדים לאסור להן תורה שבעל פה כמדור דור לעניות דעתי הוי חסידות של שטות וגורמים לנפשות לצאת לתרבות רעה רחמנא לצלן.[37]



[1] שולחן ערוך חושן משפט סימן צז א שם בדברי הגר"א אות ד. אהבת חסד (חפץ חיים( ח"ג פ"ז.

[2] סנהדרין צא ע"ב: "כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו." וראו אהבת חסד ח"ג פרק שמיני: "כי האדם יכול להמשיך מידת חסד בכל בכל דבריו: בעניני תורה הינו תורה שהיא ללמד לאחריני [=לאחרים] היא בכלל חסד... וכדאיתא בסוכה (דף מט): 'מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה?... תורה שהיא ללמד היא תורה של חסד'".

[3] בקידושין כט ע"ב נאמר עוד: "כל שאחרים מצווין ללמדו מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה? דאמר קרא 'ולמדתם אותם את בניכם', ולא 'בנותיכם'". ראו בהערה 12 את דברי הרמב"ם.

[4] יורה דעה רמו ו.

[5] רמ"א שם.

[6] אמנם היו שפקפקו במוחלטות הציווי. ראו ברכי יוסף אורח חיים מז ז.

[7] בית יוסף מז יד בשם הסמ"ק. הפרי מגדים, הובא בביאור הלכה סימן מז,  כותב כי לפיכך נשים יכולות להוציא גברים בברכה זו.

[8] שולחן ערוך אורח חיים מז יד: נשים מברכות ברכת התורה.

[9] אם כי ראו שו"ת בית הלוי ח"א תשובה ו, המבחין בין חיוב האישה ללמוד, שהוא חיוב טפל לעשייה ומשרת אותה, לבין חובת האנשים ללמוד, שהיא תכלית ומצווה בפני עצמה.וראו גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סימן ג.

[10] ראו למשל את סוגיית סנהדרין ה, והעולה ממנה להכשרה לסמיכה. וראו בעניין המשמעות והתוקף של הוראת הלכה דברות משה, שבת, סימן י, עמ' קכג–קמ.

[11] אחרי סיום כתיבת המסמך התוודענו למאמרם המקיף של: MICHAEL J. BROYDE and SHLOMO M. BRODY

Orthodox Women Rabbis? Tentative Thoughts that Distinguish Between the Timely and the Timeless

העוסק בשאלות דומות.

[12] המחלוקת העיקרית היא בין הרמב"ם האוסר לבין כמה מבעלי התוספת המתירים בתנאים מסוימים. ראו את מסקנת שולחן ערוך חושן משפט ז. על הלכה זו נכתבו דברים רבים, למשל: עליזה בזק, נשים וכס הדיינות – ניתוח מקורות הדין ובחינתם לאור הפסיקה לדורותיה (2002), וראו לאחרונה: עידית בר טוב, האם אשה יכולה לכהן כדיינית, בתוך: מה שאלתך אסתר ותעש (תשע"ד), עמ' 37–65.

[13] ראו למשל תוספות נדה נ ע"א ד"ה: כל הכשר לדון: "...והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה 'והיא שופטה את ישראל בעת ההיא.'" המאירי בקידושין לה מעיד כי זו עמדת בעלי התוספות. זוהי אף דעתו העיקרית של הריטב"א בקידושין שם.

[14] שופטים ד ד–ה.

[15] שכן משמעותה של 'שופטת' אינה דיינית אלא מנהיגה – רשב"א שבועות ל ע"א, ר"ן על הרי"ף שבועות יג ע"א; או שדבורה היתה נביאה, ו"על פי הדבור שאני" – תוספות יבמות מה ע"ב ד"ה: מי לא טבלה; או שהנידונים ואולי אף כל הציבור קיבלו אותה כדיינית רשב"א שבועות ל ע"א, ור"ן על הרי"ף לגטין מט ע"ב. בעלי התוספות הוסיפו בשל היותה נביאה – תוספות גטין פח ע"ב ד"ה: ולא לפני הדיוטות; בבא קמא טו ע"א ד"ה: אשר תשים. שבועות כט ע"ב,ד"ה: שבועת העדות. וראו גם בערוך לנר לנדה נ ע"א ד"ה: והר"ן תי'.

[16] נדה נ א ד"ה: כל הכשר וכן במקבילות בגטין, ובשבועות; וכן במרדכי ביבמות אות לו. במסכת יבמות הנוסח הוא: "מלמדת להם שידונו", ובדומה ברא"ש שבועות פ"ג אות ב. משמע שהכרעת המשפט לא היתה בידי דבורה אף שידעה את הדין. לכן ישבו לפניה הדיינים, היא אמרה להם מה הדין, והם חזרו אחריה. חזרתם היא שהיתה הכרעת הדין. מעין מה שאומר התלמוד על כהן הרואה נגעים.

[17] מצוה קנב.

[18] בספרו ברכי יוסף (ח"ב) לחושן משפט סימן ז ס"ק יב; הובאו דבריו בפתחי תשובה חושן משפט ז ס"ק ה.

אמנם מה שהפנה ה'פתחי תשובה' ל'שערי תשובה' אורח חיים סימן תסא ס"ק יז [אצלנו ס"ק ה], הרומז שחולק על החיד"א וכן הביאו הרב ריסקין במאמרו שבהערה הבאה, (והביאוהו גם אחרים), כסבור שאין לאישה היתר להורות – לענ"ד אין משם ראיה כלל. הלוא שם אין מדובר באישה חכמה המורה. בעל שערי תשובה שולל פרשנות שהפוסק, כביכול, הסיר אחריות מעל כתפיו בהפנותו את ההוראה לבני ביתו. וכך גם כשהעיר ה'מגן אברהם' (אורח חיים רסג יב) לחידושה של מרת בילה אשת בעל הדרישה ש"אין חכמה לאשה וכו'" כתב עליו ר' שם טוב גאגין, בספרו כתר שם טוב, ח"א (1998), עמ' קעז: "כי זהו בנשים דעלמא אבל לא בנשים חכמניות ובנות צלופחד יוכיחו." לפיכך אין מי שחלק במפורש וכשיטה על דברי ה'ברכי יוסף'.

[19] כך עולה מספר יפה ללב ח"ז חושן משפט ז אות ב, בתירוצו השני על המדרש שמרים "אוראה לנשיא" – "היתה מלמדת הוראת הדינין לנשים מדיני איסור והיתר היותה אשה חכמה אליבא דכולי עלמא." וכן הלכה פסוקה (תשמ"ו) סימן ז אות ט, עמ' צה; וראו גם הרב מ' שטיינברג, הלכות נשים (תשמ"ג), פרק כא ב, עמ' 118; ולכך נוטה הרב ש' ריסקין, נשים כמורות הוראה, עין טובה – דו שיח ופולמוס בתרבות ישראל (תשנ"ט), עמ' 698–704; וכן הרב  ד' שפרבר, האם אשה יכולה להיו פוסקת הלכה באתר קולך (משנת תשס"ט). וכן פוסק הרב א' חממי, שו"ת מנחת אברהם חושן משפט סימן כט, עמ' שה: "בהא נחתינן ובהא סלקינן. אשה חכמה שיראתה קודמת לחכמתה, ואשר יעידון עליה ויסמיכוה רבנן כי ראויה היא להורות. רשאית לכתחילה להורות הלכה, מתוך ספר, סברא, דימוי מילתא למילתא ככל מורה הוראה בישראל. ומרים, דבורה, וחלדה הנביאות. וברוריה ואשת הפרישה, הרבנית מירקאדה, יוכיחו. וצור ישראל יצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות אמן כן יהי רצון."

[20] פורסמה באקדמות יג (תשס"ג), עמ' 55–56, על ידי יעל לוין שאף הוסיפה מבוא עיוני והיסטורי. למאמר כולו ראו שם עמ' 33–56.

[21] תחוקה לישראל על-פי התורה כרך א (תשמ"ט), עמ' 109. בתשובתו הוא נסמך לדברי פתחי תשובה שהובא לעיל ראו הערה 18.

[22] ספר בנין אב חלק ראשון תשובה סה (עמ' רפז).

[23] ט' גנזל, הפוסק הרב ויועצת ההלכה, רבנות – האתגר, (2011), עמ' 619, 622–623. כך סבורה גם הרבנית מ' פיוטרקובסקי, מהלכת כדרכה (2014): "יוזמה זו [הכשרת יועצות הלכה בדיני נידה] חשובה מאין כמותה, בהיותה מאפשרת לכל אחת ואחת...לשוחח על נושאים הלכתיים-אינטימיים עם נשים דוקא [...] ומצויות היטב בנתיבי ההלכה." טענה זו מודגמת היטב גם מתיאור המעשה שם בעמ' 76–78. דומה שכל מורה הוראה בסוגיות אלו חש את הקושי של חלק מן הנשים לשאול את הרב ישירות בתחומים אלו. על הראליה של יועצות ההלכה ראו Tova Ganzel and Deena Rachel Zimmerman, "Women as Halakhic Professinals: The Role of Yo‘atzot Halakha" Nashim 22, (2011) pp 162-171.

[24] שיח נחום סימן ס.

[25] כאן הוא רומז לעמדתו כי רק בתחומים המפורשים יש ליועצות ההלכה להורות. בתחומים חדשים שכדי לפסוק בהם יש צורך בשיקול הדעת וידע רחב הניזון מעיסוק בכל מרחבי ההלכה – יש לפסוק, לדעתו, על פי רב מובהק.

[26] סוטה כב ע"א. הסוגיה שם ע"ב קובעת גיל מינימום למורה הלכה (40) ותוספות, ד"ה: ועד כמה, עוד מוסיף: מתחילת זמן לימודו. אולם הסוגיה מודה בקיומם של חריגים (ראו שם 'בשוין' ושם ברש"י). כך פוסק הרמ"א יורה דעה רמב לא. ואף שבמהלך הדורות רבו המורים והמפרסמים פסקיהם, אפשר שהוא בכלל ההיתר שאין גדול ממנו. ראו שו"ת קול מבשר א ח: ועוד ביביע אומר ח"ד חושן משפט א (תשובה שכתבה הרב יוסף בהיותו פחות מבן י"ח שנים!). הרב עצמו פרסם חידושי תורה ופסקי הלכה לפני הגיעו לגיל ארבעים.

[27] ראו את האופן שבו מדגימה ט' גנזל את הדילמה בתחום במאמרה המוזכר בהערה 23 לעיל, עמ' 621–622.

[28] הרב רבינוביץ רואה בזה גם שמירת כבוד הרב, שהרי אסור לתלמיד להורות ללא הרשאת רבו. על משמעות הסמיכה בזמננו ראו רמ"א יורה דעה רמב יד ואכמ"ל.

[29] ראו שם בהקדמה פירוט מעשי צדקותה וחסידותה, שיראתה קדמה לחכמתה. וראו את הערתו של רבי י' לנדא, ה'נודע ביהודה', בהגהות דגול מרבבה לשולחן ערוך אורח חיים סימן רסג, שבה הוא מגן על עמדתה ההלכתית וממצה את הערכתו לאישיותה התורנית: "וכן נראה לי להורות כאשת הגאון דרישה והיא אישה נשאה לבה בחכמה."

[30] את פרישת העמדות ומשמעות השינוי אפשר למצוא למשל אצל מ' אלון, בג"ץ 153/87.

[31] עמדת רבי אליעזר סוטה כא ע"ב – "מלמדה תפלות"; ירושלמי סוטה פרק ג הלכה ד – "אין חכמתה של אישה [...] ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים"; רמב"ם בהלכות תלמוד תורה א יג: "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן"; וראו גם א' גרוסמן, חסידות ומורדות – נשים יהודיות באירופה בימי הביניים (תשס"ג), עמ' 266–272.

[32] מכתבו של הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, ה'חפץ חיים', ביחס לייסוד בית ספר בית יעקב בשנת תרצ"ג ראו חפץ חיים ופועלו, ח"ג, עמ' תתשיג. הדברים עולים בקנה אחד עם הערתו בליקוטי הלכות למסכת סוטה פרק ג, המבחינה בין הדורות הראשונים, שבהם היה איסור ללמד תורה לבנות, לבין הדורות האחרונים שבהם לימוד התורה משמש כתריס הצלה בפני עזיבת דרך ה'. דבריו של החפץ חיים שימשו בסיס לבתי הספר החרדים על מגוון המקצועות התורניים הנלמדים בהם. ראו למשל בתשובת הרב אהרן וולקין, מגדולי הפוסקים של אגודת ישראל בחלק הראשון של המאה ה-20, זקן אהרן מהדורה תניינא יורה דעה סו, הסבור כי מותר להפנות תרומה שהוקדשה לתלמוד תורה, לבית ספר בית יעקב לבנות, "דקדושת בית יעקב ודאי לא גרע מתלמוד תורה דזהו גופא תלמוד תורה ממש". הרב וולקין מוצא את ערכו של המוסד בעצם לימוד התורה שבין כתליו וברוח היהדות המנשבת בו כמגן בפני פורענות רוח הכפירה השוררת בעולם. וכן כתב הרב זלמן סורוצקין, יושב ראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, בתשובותיו מאזנים למשפט מב: "לא רק מותר ללמד תורה ויראת שמים לבנות בדורנו זה אלא חיוב גמור יש בזה." יש לציין כי לא כל רבני המגזר הסכימו עם היתר ואף מצוה זו. ראו שבט הלוי ח"ו קג; דברי יציב יורה דעה קלט; וכן הוויכוח והתוכחה בציץ אליעזר ח"י סימן ח.

[33] הרב מ"מ שניאורסון, אדמו"ר חב"ד האחרון, שלחן מנחם ח"ד סימן עה. עמדת חב"ד המסורתית אוהדת ומעודדת לימוד תורה לנשים, כולל לימודי תורה שבעל פה ותלמוד. על כך ראו למשל: Handelman, Susan, Women and the study of Torah in the thought of the Lubavitcher Rebbe, Jewish Legal Writings by Women (1998) 143-178.

[34] הרב ח"ד הלוי, עשה לך רב ח"ב סימן נב. ומעין דבריו שם גורס הרב מ' מלכה, חבר הרבנות הראשית, בתשובותיו מקוה מים ח"ג יורה דעה כא: "בימינו אלה שהנשים לוקחות חלק גדול באורחות חיים וממלאות את ספסלי האוניברסיטאות מנהלות משרדים ובעלות עסקים יש להן יד ושם בהנהגת המדינה ועניני הפוליטיקא [...] בודאי [...] שאין שום איסור גם ללמדה תורה שבעל פה [...]ולא זו בלבד אלא שהחובה עלינו להלעיטה כל מה שאפשר. והמציאות הוכיחה את זה שכל אישה שלמדה תורה ודינים בבית ספר דתי היא זהירה וזריזה בחינוך בניה לדת והיהדות והיא מדריכה את הבעל בדרך ישרה שומרת על טהרת משפחה השולחן והמטבח. והאם מפני החשש של ספק ספיקא שמא תוציא דברי תורה לדברי הבאי נוותר על כל הטובות הללו? וכן מורה הראשון לציון הרב מ' אליהו, שו"ת מאמר מרדכי ח"א יורה דעה סימן יא: "כבר כתבו האחרונים שבימינו מותר לאישה ללמוד תורה, הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה [...] ואף המורה רשאי ללמדה [...] והטעם שבימינו אין הנשים ספונות בביתן כפי שהיה בעבר, ומוטב שתלמד דברי קודש מאשר שתקרא דברים האסורים ודברי הבאי."

[35] הרב א' ליכטנשטיין, בעיות יסוד בחינוכה של האישה, האישה וחינוכה (תש"מ), עמ' 158. וראו בהמשך דבריו שם: "יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה [...] אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא [...] וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בבית הספר, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי וכך חונכה אשתי. וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו."

[36] הרב מ"א מאזעסאן פאסייק, חינוך הבנות, הדרום סו–סז (אלול תשנ"ח), עמ' 65–66.

[37] שו"ת בני בנים ח"ג סוף סימן יב, (עמ' מח). תפיסתו העיקרית מבחינה בין בנות צעירות שעליהן חלים איסורי הלמידה, שכן אין ידוע להיכן ינתבו את חייהן, לבין לומדות בוגרות, כלומר תלמידות מדרשות. אבחנה דומה נאמרה במקורות שונים. ראו למשל אבי עזרי (לרב א"מ שך) הלכות תלמוד תורה פ"א הלכה יג וכן הרב י' קאפח, חינוך הבת ללימוד תורה, האישה וחינוכה (תש"ם), עמ' 33.

 

 

 

 

תגובות

כתוב תגובה
  1. אז הוראה כן,
    אופיר (1/8/2015)
    דיינות לא?