אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ – יחס התורה לבעלי מוגבלויות

שבועות | חברה וקהילה

שיתוף המאמר -

לפני שנים רבות השתתפתי ביום עיון במכון הישראלי לדמוקרטיה שהוקדש למקומם של אנשים בעלי מוגבלויות בעולם התורה. אחת הדוברות, שסבלה בצעירותה ממחלת הפוליו, והתניידה בעולם בכסא גלגלים, הקריאה לנוכחים את הפסוקים האוסרים על בעל מום לעבוד בבית המקדש. עבורה זה היה הטקסט המעליב ביותר שניתן להעלות על הדעת. היא טענה שתורה שמדברת עליה כך אינה תורה מחייבת. הזעזוע שלה מאז הולך איתי, זעזוע שגרם לי לשאול את עצמי: האם יכול להיות שהתורה מפלה אנשים בצורה בוטה כל כך?

עשרת הדיברות, ובראשם שני הדיברות הראשונים, כתובים בלשון יחיד ומופנים ישירות לכל אדם בישראל. מדובר בחידוש שכן עד מעמד הר סיני, כאשר ה' דיבר אל משה היה זה בלשון רבים. המדרש מסביר את הסיבה לכך שהתורה שינתה מדרכה:

למה נאמר עשרת הדברות בלשון יחיד, לומר לך שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר בשבילי ניתנו עשרת הדברות, ואני חייב לקיימן, ולא שיאמר דייה לתורה שיתקיים על ידי אחרים (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב] שמות כ, ב [פרשת יתרו]). 

מכאן ניתן ללמוד כי עשרת הדיברות נאמרו בלשון יחיד משום שלכל אחד מישראל יש בהם חלק באופן אישי, ואף לא אחד פטור מחלקו בהם. כלומר, כל אדם מקבל את הציווי מלמעלה ומחויב אליו. תמונה אף רחבה יותר ניתן למצוא בילקוט שמעוני:

אמר רבי לוי: נראה להם הקב"ה כאיקונין זו, שמראה פנים לכל צד. אלף בני אדם מביטין בה והיא מבטת בכולן. כך הקב"ה כשהיה מדבר, כל אחד מישראל היה אומר: עמי הדבור מדבר, 'אנכי ה' אלהיכם' אין כתיב כאן, אלא 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ (רמז רפו).

המדרש שם את הדגש על ההדדיות במבטים – התחושה של שניים המסתכלים זה לזה בעיניים. החוויה של העומד בהר סיני הייתה חוויה של מפגש אישי ואינטימי בינו לבין ה'. מכאן, שמעמד הר סיני מניח את היסוד לרעיון שלכל אדם ההתבוננות הייחודית לו על התורה והמצוות, ושהתורה נותנת לכל אחד ואחד מענה אישי. כלומר, אין ולו אדם אחד שאין לו מקום שהוא מיוחד לו בעבודת ה', בתורה ובמצוות. ממילא, ברור מאליו שאנשים עם מוגבלויות נכללים בקהל ה' בו כל אחד קיבל את התורה בהתאם למצבו הייחודי.

לצד זה, המדרש אומר לנו כי כל מי שעמדו במעמד הר סיני נרפאו מהמגבלות שלהם. רעיון זה מופיע לראשונה במכילתא דרבי ישמעאל משמו של רבי אליעזר הגדול, הוא התנא רבי אליעזר בן הורקנוס:

"וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ, טו).  רבי אליעזר אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן לפני הר סיני לקבל את התורה, מגיד שלא היה בהן סומין, שנאמר "וכל העם רואים". מגיד שלא היה בהן אלמים, שנאמר: "ויענו כל העם יחדו" (שמות יט, ח). ומלמד שלא היה בהן חרשין, שנאמר: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שם כד, ז). ומנין שלא היה בהם חגרים, שנאמר: "ויתיצבו בתחתית ההר" (שם יט, יז). ומלמד שלא היה בהם טפשים, שנאמר: "אתה הראת לדעת" (דברים ד, לה). (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש, ט).

מהבנה פשוטה של הדברים, ניתן להסיק כי נעשה נס במעמד הר סיני שבזכותו כל בעלי המומים נרפאו. לפי הסתכלות זו מוגבלות היא דבר שלילי בעיני ה', וכשעומדים לפני הר סיני על כולם להיות בריאים, חסרי-דופי מבחינה גופנית, ללא שוני פיזי או נפשי. זהו עולם בו כולם כביכול מושלמים. אך ברצוני להציע פרשנות אחרת. על פי התובנה מילקוט שמעוני שהובאה לעיל, כאשר כל עם ישראל עמדו יחד מול הר סיני וכל אחד הביט אל התורה בדרכו המיוחדת, התורה האירה לו פנים באופן המתאים לו, ודווקא אותה נתינת מקום לכל אחד מהיחידים היא שאפשרה לקבל את התורה "כאיש אחד בלב אחד". כך נראית קהילה של אנשים שלמים מבחינה רוחנית: אנשים, נשים וטף שלא מסתכלים על המוגבלויות האחד של השני אלא את הכוחות המיוחדים לכל אחד; במצב שכזה הרי שבאמת אין עיוורים, חרשים וחגרים, רק בני ישראל שמקבלים את התורה ביחד.

במסכת מגילה ניתן למצוא חיזוק למהלך זה. המשנה מלמדת אותנו כי "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו" (בבלי מגילה, כד ע"ב).בדף הקודם למשנה זו, הגמרא אוסרת על אדם בעל מום להיות שליח ציבור, משום שהציבור מתבייש בו. אולם, הגמרא הדנה במשנה זו מסבירה כי במקומות רבים עלו לדוכן בעלי מומים, מכיוון שהקהילה קיבלה אותם והייתה רגילה אליהם, כך שלא הייתה איתם בעיה של כבוד הציבור. הגמרא אף מביאה שתי דוגמאות לכוהנים בעלי מוגבלות שנשאו כפיים מכיוון שהיו רגילים אליהם בעירם, וכבר לא התייחסו אליהם כמוגבלים. הביטוי בגמרא שמצדיק את הנוהג הזה הוא "דש בעירו", ביטוי שרש"י מסביר כך: "כבר היו רגילין אנשי עירו ולא היו מסתכלין בו עוד" (רש"י, שם). מכאן אנו לומדים שהכל תלוי בעם ובקהילה. כאשר אנו מסתכלים על מוגבלותם של אנשים, הם הופכים להיות נכים ונחשבים בעינינו כמטרד, אך כשאנו רגילים לקבל אותם- הם נהיים חלק אינטגרלי וטבעי בחברה.

בשו"ת מראה הבזק דנים בשאלה האם קורא בתורה היושב בכסא גלגלים צריך לבקש רשות מהציבור למחול על כבודו בכדי שיוכל לקרוא בישיבה, וזו התשובה:

במקרה דנן, ייתכן שאף לא עולה בעיה של כבוד הציבור: אדרבה! – כבוד הציבור הוא במתן האפשרות גם לאנשים עם מגבלה רפואית, להשתלב בחיי הקהילה כשווים עד כמה שניתן… (שו"ת במראה הבזק, חלק ז, סימן ג).

בדברים אלו אנו רואים היפוך של כבוד הציבור: בימינו כבודו של הציבור מתבטא דווקא בכך שהוא מאפשר לאדם עם מוגבלות להיות חלק מהקהילה ומחיי תורה. מכאן נוכל לחזור לשאלה: האם התורה מפלה בין אנשים עם מוגבלות לבין כאלה שאינם? מתוך הדברים שראינו, ניתן להגיד שהתורה, מעצם היותה נצחית, מכירה בכך שיש לחברה קושי לקבל אנשים עם מוגבלות, ודווקא משום כך היא מכוונת אותנו דרך הפנייה האישית לכל אחד ואחת במעמד הר סיני להביא את עצמנו למקום גבוה יותר שרואה כל אחד ואחת בשביל התכונות המיוחדות להם, מעבר למוגבלות זו או אחרת.

בעבודתי באתר נגישו"ת של בית הלל, אני מקדמת פרויקטים של נגישות חברתית-רוחנית של בתי כנסת. אני מאמינה כי כל אדם זכאי להיות חלק מציבור. שכן ככל שהקהילה רבגונית יותר, היא קרובה יותר למעמד הר סיני.

לקריאה נוספת -

קבלת מצוות בגיור

03.06.2024

יחס חז"ל לגיורה של רות

02.06.2024

זהות יהודית וגיור מול אתגרי השעה

26.05.2024

חזרה לכל המאמרים בנושא שבועות | חברה וקהילה

שיתוף המאמר -