ברכת הגאולה 

מרטין הרשקוביץ – יו"ר "יוצרים זכרון"

בסוף קריאת ההגדה, אחרי הדם והאש ותמרות העשן, אחרי ליל האימה ושירת ההצלה, אנו מברכים את ברכת הגאולה.

זה הרגע לתהות על שאלה יסודית: אם סיפור יציאת מצרים הוא מצווה מהתורה, מדוע לא מברכים עליו לפני קיומו כמו על כל מצווה אחרת?

על פי הסבר של החתם סופר, קיימת בנוסח ההגדה ברכה על מצוות סיפור יציאת מצרים, אך ברכה זו מופיעה בסוף ההגדה, והיא ברכת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו". הסבר זה קשה, שהרי הכלל היסודי בברכות המצוות הוא: "מברך ועובר לעשייתן". ואם כן, היינו צריכים למצוא את הברכה הזאת בתחילת ההגדה ולא בסופה?

על כך ענה הרב רונן נויבירט ז"ל, המנכ"ל הראשון של רבני ורבניות בית הלל:

"ישנו תקדים אחד בו מברכים את הברכה לאחר עשיית המעשה, מכיוון שטכנית הדבר לא מתאפשר קודם לכן. המדובר בתהליך הגירות. מרכיב מהותי בתהליך הגירות הנו הטבילה. לאחר הטבילה, הגר נחשב כיהודי לכל דבר. ברם, את הברכה על הטבילה אין הוא יכול לברך טרם הטבילה, מאחר ואינו יהודי עדיין. אשר על כן, הברכה מתבצעת לאחר הטבילה.

זהו ממש מהלכו של ליל הסדר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אנו מתחילים את ליל הסדר ב"עבדים היינו", בגוף ראשון. ליל הסדר הוא לילה בו אנו עוברים תהליך אישי נפשי של יציאה מעבדות לחירות. לכן אין ביכולתנו לברך בתחילת ההגדה, מאחר ואנו עדיין עבדים, ממש כמו בתהליך הגיור. רק לאחר שעברנו את התהליך ונגאלנו, יכולים אנו לברך "אשר גאלנו וגאל את אבותינו". אנו מברכים לא רק על גאולת העבר, אלא בראש ובראשונה על גאולתנו האישית בהווה" (רונן נויבירט, "למה לא מברכים על קריאת ההגדה?").

מי שמספר את סיפור יציאת מצרים באמת, כאילו הוא יצא ממצרים, אינו יכול לברך טרם הסיפור. "עבודה זו של 'כאילו הוא יצא' מזריחה בנו את כוח ההתחדשות בכל עבודת השם שלנו שתהא נעשית אצלנו יום ויום כחדשה" (פחד יצחק על פסח). זה נכון בכל שנה על כל יחיד ויחידה, וזה נכון השנה על העם בשלמותו. המציאות שלנו השתא הכא היא מציאות שלא יכולנו להעלות על דעתנו עד כה; ולאורה עלינו לספר את הסיפור המכונן והמחבר שלנו מחדש. ואם סיפרנו אותו באמת כסיפור שלנו, נוכל עכשיו לברך בלב שלם על גאולתנו ועל פדות נפשנו.