"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים… לפיכך אנחנו חייבין להודות… למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו" (פסחים י, ה).
האם השנה נהיה מסוגלים לשבח? האם נרגיש שאכן יצאנו מאפלה לאור גדול כדי לשמוח? איך נקיים מצוות "והגדת לבנך" כשאין מילים?
ייתכן מאוד שהשאלות הללו הן אלו שהטרידו את הבן הרשע. השאלה "מה העבודה הזאת לכם?" איננה שאלה מתריסה ולועגת נגד הפולחן של החג, אלא שאלה כואבת – תגובה של אדם שצופה בהכנות לחגיגה. לא מזמן ראה את אביו כורע תחת נטל העבדות, וראה את אימו מקוננת על האח שנחטף מחיקה ונשלח ליאור. לפני רגע הם חשו נבגדים ונטושים על ידי אלוקי אבותיהם, ועכשיו הם הולכים לשבח אותו? האם הם שכחו את כל השכול, את הבנים שמתו? הרי הוא זוכר היטב. ולכן הוא שואל: "מה העבודה הזאת לכם?" מה קורה פה? השכחתם את כל המתים, הפצועים והשבויים? הבן ה"רשע" שואל את אותה השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו השנה: איך נבטא את המילים "לפיכך אנחנו חייבין להודות", כשאין בנו אף שמץ של הודאה על מה שקרה?
האדם הבודד אינו יכול לשמוח השנה, בגלל הסבל והכאב שמעיקים עליו. אולם, בחג הפסח השנה איננו חוגגים כאוסף של בודדים אלא כעם. חג הפסח הוא החג שבו נוצרנו להיות עם. ברית מצרים היא ברית גורל שבה נקשרנו יחד כאומה בגורל משותף. בחג הפסח הפכנו מאוסף של עבדים לעם, ומתוך השיוך בברית הגורל והאמונה בכנסת ישראל, אנחנו נדרשים לראות את הסבל שלנו כחלק מההתפתחות שלנו כעם:
"כנסת ישראל צריכה היתה להתייסר שנים כה רבות בעבדות כדי להשיג את מעמדה כעם ואת גדולתה. […] לולי נגזר עלינו לבלות שנים של אימה, לא היינו יכולים לצמוח ולהתפתח ולהיעשות לגוי גדול. בכאב ובייאוש השגנו גדוּלה ומעמד של עם" (הגרי"ד סולובייצ'יק, "זמן חירותנו", עמוד 134).
הבן הרשע השנה – זה שמסרב לקחת חלק בחגיגות – איננו באמת רשע, אלא הוא בן שכואב לו. הוא בן שאינו מסוגל להבין שברית הגורל מחייבת גם אותו, כחלק מהכלל, לקבל את הגורל, לטוב או לרע. במקום זאת, הוא בוחר להוציא את עצמו מהכלל ולהתייחס אל עצמו כאדם בודד. אין לו אמונה בברית הגורל שכרתו אבותיו במצרים. מבחינתו, הברית אינה שווה את המחיר הנורא שנגבה עבורה. הוא לא שונה מאלו שמדברים היום על "רילוקיישן", שאינם רשעים. האמת היא שלא מגיע להם שנקהה את שיניהם, אלא שנחבק אותם, ובתוך החיבוק נספר להם את הסיפור של המשמעות של להיות חלק מעם.
הסדר השנה הוא הזדמנות לספר לבנינו ולבנותינו על האמונה שלנו בברית הגורל ובכנסת ישראל: "יהודי המאמין בכנסת ישראל, הוא יהודי המצרף עצמו בחישוקי בל יינתק לא רק לעם שלו בדור הזה אלא לכנסת ישראל של כל הדורות" (הגרי"ד סולובייצ'יק, "על התשובה", עמוד 98).
אין כל אפשרות לחגוג את סדר פסח, אלא אם כן נחווה אותו ביחד, ורק אם תהיה לנו פרספקטיבה של עם הנצח וראייה של דורות ולא של ימים. רק אם נראה את מה שמתרחש מאז השבעה באוקטובר כחלק מתהליך רב-דורי הכולל אפלה לצד אורה, נוכל להכיל את כל הכאב ולמצוא ריפוי לכל הטראומה, ולשבח את הברית שיצרה את הגורל המשותף.