הזקן והרב: כבוד ומשמעות לחיים עם דמנציה

לימדתי גמרא לקבוצת זקנים עם דמנציה, הרבנית בתיה מספרת. כל מי ששמע על זה אמר לי את אותה הבדיחה, "איזה כיף לך, את צריכה להכין רק שיעור אחד, הם בכל מקרה לא יזכרו מה למדתם בשיעור ה'קודם". עברתי מנקודת המוצא הזו, שיש בה גם תסכול, לנקודה ההפוכה: איזו ברכה זו, היכולת להתלהב כל פעם מחדש! לחוות כל לימוד כחדש לגמרי, לחוות כל תפילה כחדשה לגמרי! דמנציה היא מחלה קשה ומורכבת, מלאה אתגרים, אבל יש בה גם מתנה.

כבוד ומשמעות ניתנים לא רק לאדם שכל הקלפים שלו עדיין על השולחן. כבוד ומשמעות אפשר לתת לכל אדם. איזו משמעות קיימת עבור מי שכבר אין לו קוגניציה ותקשורת? התשובה, אומרת הרבנית בתיה, היא שהדמנציה נוגעת בשכל, ברגש, בשפה, אבל לא בנשמה לנשמה אף פעם אין דמנציה. הנשמה שם, והיא יוצאת ומופיעה במקום שהיה לו משמעותי. עלינו מוטל למצוא את הכלים הדתיים הרוחניים הדתיים שלנו לתת מקום למשמעות הזו, לקראת הדור שיחיה עד 120 ויותר.

הרבנית יערה וידמן סמואל הזכירה את דברי רבי נחמן שקרא לשומעיו להיזהר לא להזדקן כדי להמשיך להתחדש. אנחנו אומרות פה לרבי נחמן להפך, היא אמרה. להזדקן, כדי להתחדש.