שיתוף פעולה בין בית הלל, מעגלי נפש וקואליציית הארגונים הדתיים לבריאות הנפש

הציורים של האמניות מרים חדד וחנה ליבי יער, באדיבות מיזם ראי נפשי – במה אמנותית חברתית למתמודדי נפש

להורדת החוברת בקובץ להדפסה

מאמרים

✔ תורה בכל מצב / הרב יוני רוזנצוויג

לכבוד הלומדים והלומדות, ברכת ה' עליכם וחג שמח!

חג השבועות הוא חג מתן תורה, והתורה כידוע ניתנה בהר סיני. לכאורה, הבחירה לתת את התורה בהר סיני אינה מובנת. כולנו יודעים שלימוד התורה הוא דבר רציני, שמצריך כישרון לימודי מסוים, ויכולת ניתוח וחשיבה. עם ישראל שלפני רגע יצא ממצרים, ועדיין לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, מן הסתם לא היה מיושב בדעתו, ולא היה יכול להבין ולקלוט את משמעותו של המעמד. מדוע החליט הקדוש ברוך הוא לתת את התורה דווקא תחת תנאים אלו? אפשר אף להוסיף ולטעון שחוסר המוכנות הזה הוליד את חטא העגל שבא מיד לאחר מכן!

אלא שאולי יש לומר שהמטרה של הקדוש ברוך הוא הייתה בדיוק זו: להעביר לבני ישראל את המסר שתורה נלמדת בכל מקום ובכל זמן ובכל מצב. אם ההקשר המקורי של מסירת התורה היה "באמצע החיים", אז המשך לימוד התורה אף הוא צריך להתקיים בכל מצב אפשרי. ואולי אפשר לומר אף יותר מכך: כשתורה נלמדת בהקשרים חדשים ויוצאי-דופן, גם התורה עצמה גדלה, משתנה ומקבלת משמעות חדשה. דווקא האינטראקציה של התורה עם אותם מצבים חדשים, היא שמביאה לידי התפתחות חדשה, מרעננת וחשובה.

גם אתם, הלומדים והלומדות היקרים, אולי מרגישים שהמקום שבו אתם נמצאים בו אינו המקום האידיאלי להעביר בו את חג השבועות, ואין בו את האווירה המתאימה ללימוד תורה. אבל, כאמור לעיל, דווקא המצב הזה שאתם מוצאים עצמכם בו מקביל לאותו מעמד מקורי של נתינת התורה בהר סיני! וכשאנחנו לומדים במצבים אלו, אנחנו מחדשים תורה שיש בה משמעות מיוחדת.

אנו מקווים שתמצאו ברכה בחוברת שלפניכם, ומאחלים חג שמח!

✔ על מרירות, נועם וקבלת התורה / הרבנית שלומית פיאמנטה – מנכ"לית ארגון רבני ורבניות בית הלל

בחג השבועות נקרא על מגילת רות, ונפגוש בה סיפור מלא גיבורים: 

נעמי שמוצאת את הכוח לחזור למרות שאיבדה את כל בני משפחתה; רות שלא עוזבת את חמותה והולכת אחריה במסירות; בועז שמסייע לרות הזרה, נמנע מלנצל את חולשתה ולוקח אחריות על המשכיות המשפחה. כל אחד מהם הוא גיבור מעורר התפעלות, שמתמודד עם המורכבות של המציאות בצורה אנושית, מוסרית וישרה.

כשאני קוראת את מגילת רות עולה בי שאלה. מי הרעים? זה סיפור שאין בו אף דמות רעה. אין בו אויבים, או רשעים, שמנסים לפגוע בגיבורים. כאילו יש במגילת רות רק את הצד של הטובים.

אז אם כולם טובים, למה הכל כל כך רע? לכל אחד מגיבורי המגילה יש כזו התמודדות קשה, למה בעצם? מה גורם לכל הקושי והסבל?

נראה שמגילת רות באה ללמד אותנו שלפעמים יש קושי וסבל גם בלי כוונה רעה. יש בעולם שלנו המון קושי והמון סבל, זה פשוט חלק מהמציאות. קשה שיש רעב, וקשה שצריך לנדוד ולהתרחק מהבית; קשה שיש עשירים ועניים, ויש מי שצריכים להתקיים מליקוט ונמצאים בסכנת רעב; קשה שיש פיתויים וצריך להאבק בדחפים ולעמוד על הגבולות שלנו.

מגילת רות באה גם ללמד אותנו משהו גדול עוד יותר: התפקיד שלנו כאן זה למצוא מסירות, אצילות וחסד, בחיי היומיום הפשוטים. גם כשהמציאות מכילה קשיים שונים, לחפש את הרגעים הקטנים בהם ניתן לפגוש את הטוב שבתוכנו ולתת לו מקום להתבטא. לדעת שיש בכוחם של בני אדם לצאת מתוך הסבל, לעזור אחד לשני, לא לוותר על הטוב.

ומאחורי המסכים של המציאות מלאת החוסר והסבל, יש אפשרות לתקווה גדולה. 

אולי לכן קוראים את מגילת רות בחג מתן תורה.

בתחילת המגילה אומרת נעמי בצער: "אַל־תִּקְרֶאנָה לִי נׇעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי־הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד". לפעמים מאוד קשה, עצוב ומר. אבל מגילת רות לא מוותרת וממשיכה לקרוא לנעמי נעמי, עד שבסוף מסתבר שאכן האופטימיות היתה מוצדקת ונעמי מוצאת תקווה ומחדשת את המשפחה. 

מתן תורה הוא יום טוב להאמין שהמרירות לא תמחק את כל הנועם, את כל הטוב והתקווה.

אני מאחלת לכם ולכל אהוביכם חג מתן תורה שמח, עם אור של תקווה!

✔ למצוא כוחות / ורד מזומן אביעד, מנכ״לית קואליציית הארגונים הדתיים לבריאות הנפש

שוב מגיע אלינו חג שבועות חג מתן תורה. איך אנחנו, בני ובנות משפחות בריאות הנפש, באים אל החג הזה השנה? האם אנחנו מוכנים למעמד הזה של כריתת ברית מחודשת עם א-לוהים שנה אחר שנה. האם אנחנו יכולים להיות חלק מהעם שלנו כאיש אחד בלב אחד, והאם אנו רוצים בכלל או מוכנים לזה?

בשנים האחרונות אני בדיאלוג מתמיד עם רבונו של עולם. אני עומדת מולו ומול הברית שכרתתי, עם כל ההתחיבויות שבה. 

ואני מנסה להבין איך אוכל. איך אוכל להמשיך ולהיות חלק מעדת מאמיניו ומשומעי לקחו, כשאני חווה מציאות של שברים וסדקים. זה נושא שלם; תקצר היריעה מלשטוח את השקפת העולם המתהווה שלי. אבל אולי זו השאלה שאני מבקשת להניח כאן הערב, כשכל אחד יושב ללמוד עם עצמו, עם חברותא או עם קהילה.

האם אנחנו מוכנים להיות אנשים מחויבים הלכתית ודתית אחרי שבר שעברנו, אחרי שאנו מתמודדים עם מחלות וסבל יומיומי? האם אנחנו מוכנים, אחרי שהבנו שנזרקנו למציאות של תוהו, לחיות בתוהו ולפתוח כל בוקר ב"מודה אני"?

האם נמצא תמיד על מה להודות. האם יעמדו לנו כוחותינו?

אני רוצה לברך אתכם בחג שמח. שנזכה לשמוח בתורה שלנו ולהכנס שוב בברית שכרתנו עם נותן התורה ועם עדת מאמיניו. 

חג שמח.

✔ השמחה אצל ר' נחמן מברסלב – הרב אברהם סתיו, חוקר בארגון צהר ומלמד בבית המדרש ׳שערי ציון׳ לרבנות עיר

אין דמות המזוהה עם השמחה בימינו יותר מזו של רבי נחמן מברסלב. הסיסמא שאותה טבע, "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" (לקוטי מוהר"ן תניינא כד), הפכה לשיר פופולרי ולמשפט הדגל של כל העוסקים בעבודת השמחה.

ועם זאת, משפט זה לא נתפס כמהפכני או חדשני במיוחד. שהרי במקומות רבים מצאנו דברי שבח למידת השמחה. כבר בספר תהילים נאמר (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה", ואף בתורה עצמה אפשר ללמוד על חובת השמחה מן הפסוק בפרשת התוכחה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז).

במאמר זה ננסה לברר מהו החידוש הרוחני של ר' נחמן מברסלב בסוגיית השמחה, וכיצד הוא עומד מול הדרך שבה נתפסה השמחה קודם לכן.

הרמב"ם מתאר את אורח החיים הרצוי לעובד ה', שעניינו איזון בין מידות הנפש השונות. האיזון שבו בוחר הרמב"ם בתחום "מצב הרוח" איננו אדישות או שוויון נפש, אלא שמחה.  השמחה אצל הרמב"ם עניינה מצב שבו האדם רגוע ומאוזן, כך שנפשו תהיה פנויה לשמוע את דבר ה'. השמחה לפי הבנה זו היא רק תכונה אחת מני רבות הנדרשות לעובד ה', ואין מצווה ייחודית "להיות בשמחה" השונה מן החיוב להיות "בעין יפה", "בנדיבות", "בהסתפקות" או "בסבלנות", כפי שהנחה הרמב"ם (שמונה פרקים ד).

כבר בדברי הבעל שם טוב אפשר למצוא את רעיון השמחה כחיוב גורף יותר: "והעיקר להסיר העצבות ולאחוז בשמחה" (כתר שם טוב אות שב).

את הנימוק להנחייה להיות בשמחה אפשר למצוא בצוואת הריב"ש (דף יח עמוד א):

ויהיה תמיד בשמחה ויחשוב ויאמין באמונה שלימה שהשכינה אצלו ושומרת אותו והוא מסתכל על הבורא יתברך והבורא יתברך מסתכל בו והבורא יתברך יכול לעשות כל מה שהוא רוצה אם הוא רוצה מחריב כל העולמות ברגע אחד ובורא אותם ברגע אחד ובו יתברך מושרשים כל הטובות והדינים שיש בעולם שבכל דבר יש שפעו וחיותו ואין אני בוטח ומתירא רק ממנו יתברך.

הרעיון שלפיו השמחה היא ביטוי לאמונה ובטחון, מופיע כבר בגמרא במסכת ברכות (ס:):

מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה?… אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה.

השמחה בזמן קבלת השמועה הרעה היא ביטוי לאמונה בהשגחה ולאהבת ה', כפי שכותב הרמב"ם (הלכות ברכות פרק י, הלכה ג):

חייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך וגו' ובכל מאדך, ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה. 

אף בעוד שהגמרא והרמב"ם התייחסו רק לאופן שבו האדם מקבל בשורות רעות, הרי שהבעל שם טוב למד מכאן הנחייה כללית להיות בשמחה תמיד, כאשר השמחה מבטאת את האמונה בהשגחה התמידית וקבלה של כל מעשי ה'.

המצב האנושי הרגיל מלא בטלטלות נפשיות, המושפעות מן המקרים החומריים המתחלפים. עבודת ה' עניינה שמחה יציבה מתוך אמונה שהכל בגזירת עליון, וממילא אין מצב הרוח של האדם אמור להשתנות עם שינויי הזמן. עבודה זו של שמחה, שעניינה התבטלות והשתוות כלפי מעשי ה', היא מאבני הבניין של תורת החסידות כולה.

השמחה אצל ר' נחמן איננה נטייה טבעית, אלא תנועה של מאבק נגד הטבע, הממלא את האדם בעצבות וייסורים. וכך הוא כותב באותה תורה שפותחת במילים "מצוה גדולה להיות בשמחה" (לקוטי מוהר"ן תניינא כד):

וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאד בְּכָל הַכּחוֹת לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם-לִמְשׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל- כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד.

מכיוון שהמציאות הטבעית מובילה רק לכאב וייסורים, הרי שהדרך היחידה להגיע לשמחה היא בעזרת קלות ראש ו"עניני שטות". זה גם ההסבר לצורך בריקודים ומחיאת כף כדי להתגבר על המציאות הקיימת ולהתחבר לעולם גבוה יותר של שמחה (לקוטי מוהר"ן תניינא מח):

והעיקר, להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפי' ע"י מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה, ולעשות עניני שטות וצחוק, או קפיצות וריקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאד.

מכיוון שהשמחה היא מטרה כשלעצמה, שוב אין אנו בוררים באמצעים כדי להגיע אליה. גם אין אנו מגבילים אותה לצדיקים בלבד, אלא רואים בכל אדם שהצליח להתגבר על העצבות איש מעלה.

מהו תפקיד השמחה אצל ר' נחמן? מדוע בכלל צריך האדם לצאת למאבק נגד טחנות הרוח של העצבות? שאלה זו נידונה בפתיחת הסיפור הארוך והחשוב "סיפורי מעשיות", מעשה בשבעה קבצנים:

אספר לכם איך היו שמחים:

מעשה פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד. ורצה המלך למסר המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול (שקורין באל). ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד. והיו שם כל השרי מלוכה, וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה. וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיה שם שמחה גדולה מאד. והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש וקאמעדייש וכיוצא מזה, כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה.

וכשנעשו שמחים מאד עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה אזי אהיה בשמחה יתרה מאד.

המלך מציג בפני בנו את המבחן שיקבע אם הוא ראוי למלכות: האם הוא יהיה מסוגל לשמוח גם כאשר יירד מן המלוכה? מהי משמעות המבחן הזה? נראה כי כאשר המלך מסוגל לשמוח הוא מוכיח שהוא שולט בחייו, ולא הנסיבות הן ששולטות בו. השמחה מלמדת על כך שהמלכות היא תכונה עצמית של המלך, ולא רק סמכות שהוענקה לו על ידי אביו או החברה. וכך מסביר זאת ר' נחמן במקום אחר (לקוטי מוהר"ן תניינא י):

אַךְ דַּע, שֶׁעַל – יְדֵי מָרָה – שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְעַל – כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. רַק עַל – יְדֵי הַשִֹֹּמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת, בִּבְחִינַת (יִשְׁעַיָה נ"ה): "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ", שֶׁעַל – יְדֵי שִׂמְחָה נַעֲשִׂין בֶּן – חוֹרִין וְיוֹצְאִין מִן הַגָּלוּת. וְעַל – כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמֹּחַ, אֲזַי מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן – חוֹרִין, וְאֵינוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת, וַאֲזַי יוּכַל לְהַנְהִיג אֶת מֹחוֹ כִּרְצוֹנוֹ וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמֹּחוֹ בְּחֵרוּת וְאֵינוֹ בְּגָלוּת. כִּי עַל – יְדֵי גָּלוּת אֵין הַדַּעַת מְיֻשָּׁב.

השמחה היא "עולם החירות". עולם שבו האדם איננו כפוף לטבע אלא שולט בו. הוא אדון למוחו וללבו. חירות זו היא אמצעי הכרחי כדי להגיע לידי אמונה וקרבת אלוקים, כפי שכתב ר' נחמן במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן קמא כב):

ע"י שמשמש הגוף להנשמה, בעשיית מצות מעשיות, נעשה הגוף בחי' בשר להנשמה… היינו שזוכין לבא לאמונה, שהיא כלליות הקדושה, שמקבלין מצדיקי הדור האמתיים. שא"א להתקרב אליהם כ"א ע"י עזות דקדושה, שהוא בחי' כל הקולות דקדושה. שעי"ז משברין עזות דס"א, שהוא בחי' עזות הגוף, וזוכין להתקרב ולהתדבק אליהם. ועי"ז זוכין לאמונה שלימה, שהוא בחי' ירושלים קריה נאמנה כנ"ל.

ולבא לעזות דקדושה הנ"ל, הוא ע"י שמחה, בבחינת כי חדות ה' היא מעוזכם. היינו ע"י בחי' נעשה ונשמע, שהוא בחי' השמחה. כמו שארז"ל (שבת פ"ח) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ששים רבוא מלאכים, ונתנו שני עטרות בראש כל א' וכו', וכשחטאו נלקחו וכו'. ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירם להם, שנאמר ושמחת עולם על ראשם. נמצא שנעשה ונשמע הם בחי' שמחה, בחי' ושמחת עולם על ראשם כנ"ל.

השמחה היא בחינת "נעשה ונשמע", אותה סגולה של מלאכי השרת המאפשרת לדלג על הסדר הטבעי של המציאות, להתגבר עליו ב"עזות דקדושה", ולהפוך לעובדי ה'. 

✔ הקושי בשינוי ותחושת ההיבדלות – נעם איתן פרידמן

הרבה פעמים צובט לי בלב. אני מרגיש שונה. אני מגיע מחברה דתית, מישוב, וחושב שכולנו יודעים כמה החברה הדתית היא חברה שמדגישה הצטיינות וחתירה להישגיות – בצבא, בחברה, בעבודה ובכל מקום, להגיע הכי גבוה שאפשר.

כן,  אני לא שם. אני לא הולך לפי התלם של החברה הדתית או לפי המסגרת שבה הולך נער דתי. אני לא מתחבר כל כך לנושאים של הדת, אני מרגיש שונה, נבדל, קשה לי עם המצוות, עם הקשר עם ה', עם האמונה – מה קיבלתי את הקושי הזה? 

למה לא יכולתי ללכת כמו כולם לפי התלם והשגרה?

המחשבה הזו זורקת אותי ישר לתקופה שלנו.

אנחנו עכשיו בתור עם ובתור מדינה מרגישים "שונים".

שונים מהעולם, שונים במה שאנחנו שמים עליו דגש, במה אנחנו משקיעים?

אנחנו מרגישים טיפה שונים (אני מרגיש ככה) בתוך כל העולם (החברה הדתית, והשבט).

וכך גם היה בקבלת מתן תורה. 

הרגשנו בתור עם מאוד שונים, מאוד מיוחדים, מאוד נבדלים משאר העמים!!

ולפעמים זה בהחלט קשה, אבל אולי זה גם מה שמיוחד בנו ומייחד אותנו בתור עם ישראל, העם היהודי, משאר אומות העולם.

ואז אני חושב לעצמי, ואומר שאולי גם אני ככה ממש כמו עם ישראל בתוך כל אומות העולם.

אולי זה שאני מרגיש שונה זה גם מה שמייחד אותי?

אולי השוני הזה שלי מהחברה שאני חי בה, מהשבט שאני נמצא בו – אולי זה מה שמייחד אותי בתור נעם איתן.

אני מאחל לי ולכולנו, שנבין שאולי השוני והמיוחדות הזאת והנבדלות הזאת הם חיוביים, ומבטאים אותי ואותנו בתור אנשים יחודיים בפני עצמנו ולא רק חלק מכלל כמו שתמיד אומרים.

חג שבועות בריא ורגוע!

נעם איתן

מקורות ללימוד עצמי מונחה

✔ פתיחה: ארבע קושיות גירסת חג מתן תורה | הרב אביעד יחיאל הולנדר

"וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל"  

(דברים ד')

"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״, זָכָה — נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, לֹא זָכָה — נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה" 

(תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף עב, עמוד ב)

• באיזה מובן התורה מחייה ובאיזה אופן היא ממיתה? ובכלל, האם הכוונה ללימוד תורה או לקיום מצוותיה?

• במה תלויה הזכייה, ואיך נקבע אם האדם יזכה בתורה כסם חיים או סם המוות?

• האם משמעות התורה לאדם כסם חיים או סם מוות קבועה לכל החיים, או שהיא מתחלפת ותלויה בתנאים והקשרים?

• מה אמור לעשות מי שעבורו התורה היא סם מוות?

פסוקים המשיבים את הנפש

✔ "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה, וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֵּשׁ גָּרֶם" (משלי י"ז, כ"ב)

   – כיצד ניתן לטפח שמחה פנימית למרות קשיים נפשיים חיצוניים?

   – מהי השפעת העצבות על הגוף וכיצד ניתן להקל על כך דרך שינויים מחשבתיים או פעולות יומיומיות?

   – אילו פעילויות או אנשים יכולים לסייע בשיפור מצב הרוח ולהקל על המתמודד נפש?

✔ "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב וְאֶת-דַּכְּאֵי-רוּחַ יוֹשִׁיעַ" (תהלים ל"ד, י"ט)

   – איך ניתן לחוש את הקרבה של ה' בתקופות של קושי נפשי?

   – מהן הדרכים שבהן תפילה או לימוד תורה יסייעו לך?

✔ "דְּאָגָה בְלֶב-אִישׁ יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה"  (משלי י"ב, כ"ה)

   – מהי הדרך האפקטיבית ביותר עבורך להתמודד עם דאגות פנימיות?

   – כיצד מילה טובה או תמיכה חיצונית יכולה לשנות את מצב הרוח שלך?

   – באילו אופנים ניתן ליצור סביבה מעודדת ותומכת עבורך?

✔ "לַכּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג', א')

   – כיצד קבלה של מחזוריות הזמן יכולה לסייע בהתמודדות עם מצבים נפשיים משתנים?

   – מה ניתן ללמוד מההבנה שכל דבר קורה בעתו על סבלנות וסובלנות כלפי מצבים נפשיים?

   – איך בני המשפחה יכולים לעזור למתמודד נפש להבין ולחוות את הזמן בצורה מרגיעה יותר?

✔ "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ; עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהלים י"ט, ח')

     – כיצד לימוד תורה יכול להשיב נפש ולהביא לשקט פנימי?

     – מהי המשמעות של "תורה תמימה" עבורך?

     – מה המובן של הנאמנות המוזכרת בחלק השני של הפסוק?

✔ "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי, אָז אָבַדְתִּי בְּעָנְיִי"  (תהלים קי"ט, צ"ב)

     – כיצד ניתן לראות בתורה שעשוע ונחמה בזמן עוני נפשי?

     – האם לדעתך הכוונה בפסוק ללימוד תורה או לקיום מצוות התורה?

עיוני נפש מהתורה שבעל-פה

✔ על תלמוד תורה, זוגיות ותלמידים – הרב יובל שרלו, יו"ר קואליציית הארגונים הדתיים לבריאות הנפש

רַ' זְכַרְיָה חֲתָנוֹ שֶׁל רַ' לֵוִי הָיָה מְסַפֵּר מַעֲשֶׂה זֶה:

רַ' מֵאִיר הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּלֵיל שַׁבָּת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל חַמַּת.

הָיְתָה שָׁם אִשָּׁה אַחַת עוֹמֶדֶת וְשׁוֹמַעַת אֶת דְּרָשָׁתוֹ.

פַּעַם אַחַת הֶאֱרִיךְ רַ' מֵאִיר בִּדְרָשָׁתוֹ, הִמְתִּינָה עַד שֶׁסִּיֵּם.

כְּשֶׁבָּאָה לְבֵיתָהּ מָצְאָה הַנֵּר שֶׁכָּבָה.

אָמַר לָהּ בַּעְלָהּ: הֵיכָן הָיִית עַד עַכְשָׁו?

אָמְרָה לוֹ: שׁוֹמַעַת הָיִיתִי בִּדְרָשַׁת דּוֹרֵשׁ.

וְהָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ לֵצָן,

אָמַר לָהּ: בְּכָךְ וְכָךְ, אֵין אַתְּ נִכְנֶסֶת לְבֵיתִי עַד שֶׁתֵּלְכִי וְתָרֹקִּי בְּפָנָיו שֶׁל הַדּוֹרֵשׁ.

יָצְאָה מִבֵּיתָהּ, יָשְׁבָה שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית.

אָמְרוּ לָהּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ: עֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בְּכַעַס, נָבוֹא עִמָּךְ אֵצֶל הַדַּרְשָׁן.

כֵּוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן רַ' מֵאִיר צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, עָשָׂה עַצְמוֹ חוֹשֵׁשׁ בְּעֵינָיו,

אָמַר: כְּלוּם יֵשׁ בֵּינֵיכֶן אִשָּׁה חֲכָמָה לִלְחוֹשׁ לָעַיִן?

אָמְרוּ לָהּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ: לְכִי אַתְּ, לַחֲשִׁי לוֹ וְרִקְקִי בְּתוֹךְ עֵינוֹ וּתְהִי מֻתֶּרֶת לְבַעְלֵךְ.

הָלְכָה, וְכֵוָן שֶׁיָּשְׁבָה לְפָנָיו הָיְתָה מִתְיָרְאָה מִפָּנָיו,

אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אֵין אֲנִי יוֹדַעַת לִלְחוֹשׁ לָעַיִן.

אָמַר לָהּ: אַף עַל פִּי כֵן, רֹקִּי בְּפָנַי שֶׁבַע פְּעָמִים וְאֶתְרַפֵּא.

עָשְׂתָה כָּךְ,

אָמַר לָהּ: לְכִי אִמְרִי לְבַעְלֵךְ: אַתָּה אָמַרְתָּ פַּעַם אַחַת, וַאֲנִי רָקַקְתִּי שֶׁבַע פְּעָמִים.

אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כָּךְ מְבַזִּין אֶת הַתּוֹרָה?

אִלּוּ אָמַרְתָּ לָנוּ, לֹא הָיִינוּ מְבִיאִין אוֹתוֹ וּמַלְקִין אוֹתוֹ עַל הָעַמּוּד וְהוּא מִתְרַצֶּה וּמִתְפַּיֵּס לְאִשְׁתּוֹ?

אָמַר לָהֶם: לֹא יְהֵא כְּבוֹד מֵאִיר גָּדוֹל מִכְּבוֹד קוֹנוֹ.

וּמָה אִם שֵׁם הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה, אָמַר הַכָּתוּב שֶׁיִּמָּחֶה עַל הַמַּיִם בִּשְׁבִיל לְהָטִיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ – וּכְבוֹד מֵאִיר לׂא כָּל שֶׁכֵּן.

(לפי תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק א דף טז הלכה ד, בתרגום ועריכת ספר האגדה מהדורת פרופ' שנאן)

אחת הדרכים המופלאות ללימוד היא לחלק את הסיפור לתפקידים. בקבוצה בה אתם לומדים – בקשו מכל אחד לספר בגוף ראשון את הסיפור מנקודת המבט של אחד המשתתפים בסיפור עם עושר דמיוני: האישה, הבעל, רבי מאיר, התלמידים, השכנות, ועורך התלמוד שהחליט להכניס את הסיפור הזה.

כל אחד יתייחס לשאלה כיצד הוא נכנס לאירוע, מה הוא חשב שיקרה, מה קרה בפועל, איזה שינוי הוא עבר, מה אחריותו למה שאירע בסיפור, מה הוא למד מכך וכדו׳.

ובסוף לאסוף את כל מה שלמדנו על תלמוד תורה, זוגיות ויחסי רב ותלמידים. 

✔ "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ"  (אבות ד', א')

   – מה המשמעות של שמחה בחלקו של האדם כאשר הוא מתמודד עם מצוקות נפשיות?

   – כיצד ניתן לעודד תחושת סיפוק ושביעות רצון למרות אתגרים נפשיים?

   – באילו דרכים בני המשפחה או חברות וחברים יכולים לעזור לך למצוא שמחה וסיפוק בחיים היומיומיים?

✔ "אם אין תורה, אין קמח; אם אין קמח, אין תורה"  (משנה אבות ג', י"ז)

     – איך ניתן להבין את החשיבות של תורה גם בהקשר של צרכים בסיסיים?

     – מהי האיזון הנכון בין הצרכים הפיזיים לנפשיים עבורך?

✔ יגעתי ומצאתי (מגילה, ו', ב')

"אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם 'יגעתי ולא מצאתי' – אל תאמן; 'לא יגעתי ומצאתי'; אל תאמן; 'יגעתי ומצאתי' – תאמן"

    – כיצד יגיעת לימוד תורה יכולה לתרום לתחושת הסיפוק והמשמעות הנפשית?

     – מהי החשיבות של המאמץ בלימוד תורה גם עבורך?

✔ "אין מים אלא תורה"  (בבא קמא פ"ב, א')

     – איך ניתן לראות את התורה כמים שמרווים את הנפש?

     – כיצד לימוד תורה מעניק לך תחושת רענון והתחדשות?

     – מהי הדרך המיטבית לשלב לימוד תורה בשגרת החיים שלך?

✔ להקיש על הקנקן  (בראשית רבה (וילנא) פרשה לב )

"ה' צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס – שנאה נפשו" (תהילים יא), 

אמר רבי יונתן: היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק? בקנקנים יפים אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר "ה' צדיק יבחן" וכתיב (בראשית כב) "והא-להים נסה את אברהם", 

א"ר אלעזר: משל לבעל הבית שהיה לו ב' פרות אחת כחה יפה, ואחת כחה רע, על מי הוא נותן את העול לא על זאת שכחה יפה, כך הקב"ה מנסה את הצדיקים שנאמר "ה' צדיק יבחן". 

מה ההבדל בין המשל של רבי יונתן לקנקן למשל רבי אלעזר לבהמת משא?

האם צדיק הוא מי שעומד בניסיון, או מי שמועמד בו? איך הפסוק "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" משפיע על ההבנה שלך?

✔ "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"  (ברכות ס', ב') צ"ל ברכות י א

    – איך ניתן לטפח תחושת תקווה ואמונה גם במצבים נפשיים קשים?

    – מהי החשיבות של תפילה או בקשת עזרה בעת משבר נפשי?

    – כיצד בני משפחה יכולים להעניק תמיכה ולשמר את התקווה אצל מתמודד נפש?

✔ משפטיך תהום רבה  (בראשית רבה (וילנא) פרשה ל"ג) –

"צדקתך כהררי א-ל, משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע ה'", 

רבי עקיבא אומר: אלו ואלו מדקדק עמהם עד תהום רבה, מדקדק עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעולם הזה, כדי להשפיע להם שלוה, וליתן להם שכר טוב לעולם הבא; משפיע שלוה לרשעים ונותן להם שכר מצות קלות שעשו בעולם הזה כדי להפרע מהן לעתיד לבא. 

• האם השכר והעונש שמוזכרים במדרש מתייחסים להיבטים חומריים של הקיום האנושי, או למצב רוחני?
• באיזה מובן השכר והעונש רלוונטיים לבהמות?
• האם שכר ועונש הם דברים ברורים ומוחלטים, או שלפעמים קשה לדעת אם המציאות היא טובה או רעה?

✔ לברך על הרעה (ברכות ס', ב')

משנה:  

חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר (דברים ו') ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך וגו': בכל לבבך – בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך – בכל ממונך. ד"א: בכל מאדך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו. 

 גמרא: 

 מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב כך מברך על הרעה הטוב והמטיב – והתנן: "על בשורות טובות אומר 'הטוב והמטיב', על בשורות רעות אומר 'ברוך דיין האמת!'"? אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. אמר ר' אחא משום ר' לוי: מאי קרא "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה" (תהילים ק"א)? אם חסד –  אשירה, ואם משפט – אשירה. רבי שמואל בר נחמני אמר מהכא: "בה' אהלל דבר, בא-להים אהלל דבר" (תהילים נ"ו) – "בה' אהלל דבר" – זו מדה טובה, "בא-להים אהלל דבר" – זו מדת פורענות. רבי תנחום אמר: מהכא: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (תהילים קט"ז). ורבנן אמרי מהכא: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (איוב א').

• למה לברך על מקרים רעים?
• מה ההבדל בין הברכה על הטובה לברכה על הרעה? מה משמעות תוכן הברכה בכל מקרה?
• כיצד מתיישב הפער בין תוכן הברכות השונות לטובה ולרעה עם הדרישה של המשנה "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"?

✔ נישא לבבנו אל כפיים (תענית ח׳ א')

אמר רבי אמי: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנאמר "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמיים" (איכה ג, מא).

איני? [=האמנם?] 

והא אוקים שמואל אמורא עליה [והרי העמיד שמואל אמורא לצידו] ודרש:

"ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, וליבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" (תהלים עח, לו) ואף על פי כן "והוא רחום יכפר עון" (תהלים עח, לח) .

לא קשיא [אין זו קושיה] – כאן ביחיד כאן בציבור.

הסבר: רבי אמי לומד מהפסוק באיוב שהתפילה צריכה להיות טוטלית, שאדם צריך ממש לשים נפשו בכפו כשהוא מתפלל ולהתפלל מכל ליבו.

שמואל הציג עמדה אחרת, בעזרת הפסוקים מתהילים: בני אדם שמכזבים ותפילתם לא מבטאת את ליבם, ובכל זאת ה' הרחום מכפר את עוונם.

תשובת הגמרא היא שיש הבדל בין תפילת יחיד לתפילת ציבור – הציבור יכול להיענות אפילו אם יש בתוכו מתפללים לא כנים.

• מה הקשר בין מילות הפסוק מאיוב "נישא לבבנו אל כפיים אל א-ל בשמיים" ובין "משים נפשו בכפו"?
• מדוע יש הבדל בין תפילת היחיד לתפילת הציבור? האם יתכן שהיחיד נפסד מכך שמתפלל בציבור?
• מבחינתכם כמתפללים – מה ההבדלים שאתם מרגישים בין תפילת יחיד לתפילת ציבור? מה אתם מעדיפים?

דברי חיזוק ואמונה מהוגים וחסידים

✔ לצעוק אל ההרים (מי השלוח, חלק ב, ליקוטים מכתובים, ספר תהלים קכ״א:א׳)

"שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ". 

היינו שה' יתברך הציב שהאדם יעבוד את ה' כפי כוחו ואחר כך יושיע לו ה' יתברך מצדו, ואם האדם מצדו משתדל בכל כוחו ומכיר שאין לו שום ישועה מצדו וצועק ומתפלל מאין יבוא עזרי, יתבונן מזה שקרובה ישועת ה' יתברך לבוא, וזה אשא עיני אל ההרים היינו הכוחות שלו, ומתפלל וצועק מאין יבוא עזרי אז קרובה ישועת ה' לבוא, לכן נסמך לזה תיכף עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ.

• הכותב מוצא בפסוק שלושה חלקים, שמצטרפים יחד לתהליך. מהם?
• האדם צריך מצד אחד להשתדל כפי כוחו ומצד שני להכיר שאין בכוחו לפתור את כל הבעיות. האם יש כאן סתירה בעיניכם?
• הכותב ממשיל את כוחותיו של האדם ל"הרים". מדוע, לדעתכם?
• הפסוק מכיל גם חוסר אונים, גם קריאה לעזרה וגם ידיעה שהעזרה מגיעה. האם השילוב הזה מוכר לכם? מתי פגשתם חוויה כזו?
• מה לדעתך הערך של תפילה שלא נענית בחיוב?

✔ שישתמש בכוחות נפשו כולם (מתוך הקדמת הרמב"ם למסכת אבות, פ"ה)

צריך האדם שישתמש בכוחות נפשו כולם לפי הדעה שהצענו בפרק שלפני זה. וישים לנגד עיניו תכלית אחת והיא: השגת השם יתברך, כפי יכולת האדם לדעתו. ויהיו מעשיו כולם, תנועותיו ומנוחותיו וכל אמרי פיו מביאים אל התכלית הזאת, עד שלא יהיה במעשיו שום מעשה שלא יביא אל התכלית הזאת.

… הנכון, שישים תכלית הליכותיו בריאות גופו והמשך מציאותו בשלום, כדי שיישארו כלי כוחות הנפש, אשר הם אברי הגוף, שלמים. ותתעסק נפשו מבלי עיכוב במעלות המידותיות והדבריות.

וכשישים האדם העניין הזה, יבטל ממעשיו ויחסר ממאמריו הרבה מאוד. כי מי שיכוון אל העניין הזה, לא יבוא לפתח הכתלים בזהב, או לעשות שולי זהב לבגדו, אם לא שיכוון בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא ויסיר ממנה חוליה, עד שתהיה מלוטשת, צרופה לקבל החכמות…. כי הנפש תלאה והמחשבה תטמטם בהתמדת העיון בדברים הקשים, כשם שייעף הגוף בבצעו עבודה מפרכת. ולכשינוח ויינפש, ישוב אותה שעה לשוויו.

כמו כן צריכה הנפש גם היא למנוחה והתעסק בנחת החושים, כגון ההתבוננות בציורים ובדברים הנאים, עד שתסתלק הלאות ממנה. כמו שאמרו:

"כי הוו חלשי רבנן מגירסיהו הוו אמרי מילי דבדיחותא" [כשהיו רבותינו נחלשים מלימודם היו אומרים בדיחות].

ודע, שהמדרגה הזאת היא מדרגה עליונה מאוד וחמודה. ולא ישיגוה אלא מעטים, ואחר השתדלות רבה מאוד, אהבת ה' השלמה.

וזהו אשר דרש ממנו, יתברך, שנחתור אליו, באומרו:

"ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך" (דברים ו', ה')

רצוני לומר: בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת. והיא ל"אהבה את ה' אלוהיך".

• הרמב"ם מצפה מהאדם להשתמש בכל כוחותיו ל"השגת ה' יתברך" כפי יכולתו.
• איזה כוחות נפש שבך מקדמים אותך לתכלית זו?
• אחד התנאים להתקדמות הוא שלום הנפש. הרמב"ם מסביר כי שלום הנפש יביא לוויתור על עיסוקים חיצוניים ופנימיים שאינם מקדמים. מהם העיסוקים הללו אצלכם?
• מה מביא אתכם ל"לאות הנפש"?
• מה ממקד אתכם ומסייע לשוב לאיזון פנימי?

✔ הזיכוכים שאני מזכך את עצמי  (הרב קוק, ערפילי טוהר, עמ' לא)

מה שאני מרגיש עונג ונחת רוח בעסק הנסתרות הא-לוהיות בהרחבה וחופש – זאת היא עיקר מטרתי. כל התפקידים של יתר הכישרונות, המעשיים והשכליים, אינם כי אם טפלים למהותי. אני צריך למצוא את אושרי בקרבי פנימה, לא בהסכמת הבריות, ולא בשום קריירה איזו שתהיה.

כל מה שאכיר יותר את עצמיותי, וכל מה שיותר אתיר לעצמי להיות מקורי ולעמוד על רגלי עצמי, בהכרה פנימית, הממוזגת מדעה, הכרה, הרגשה ושירה, יותר יאיר לי אור ה', ויותר יפותחו כוחותיי להיות לברכה לי ולעולם.

הזיכוכים שאני מזכך את עצמי, את מחשבותיי, רעיונותיי, מידותיי והרגשותיי. הם יהיו זיכוכים כוללים לכל העולם כולו. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.

• האם ההתבוננות פנימה תמיד מיטיבה את ההרגשה, או שלפעמים דווקא יותר טוב לא "לחפור", ולהתקדם הלאה?
• הרב קוק טוען שעל האדם להיות אותנטי, ולהחצין את מהותו הפנימית. האם זה נכון תמיד, או שלפעמים מוטב להתנהג באופן שתואם את "הסכמת הבריות"?
• באיזה אופן הזיכוך האישי תורם למעגלים הקרובים, ובאיזו אופן הוא תורם למעגלים רחוקים יותר?

✔ לא רק אחד אלא גם יחיד (הרב סולובייצ'יק – על התשובה, עמ' 246)

אמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהן שווין זה לזה, כך אין דעתם שוה". כל אדם הוא לא רק "אחד" במספר, אלא גם "יחיד". הוא שונה מאחרים, יש בו משהו עצמי, ייחודי, משהו מקורי שאין כמותו אצל אחרים. יחידות זו, העצמיות המיוחדת רק לו, חיותו, היותו אחר משאר כל בני האדם, משקפת את הניצוץ האלוהי שבו. על הנחה זו מתבססת תפיסת האבלות ביהדות. על מה אנחנו מתאבלים? על אלו שהם "אבדין ולא משתכחין" בחינת אבידה שאינה חוזרת.

דברים אלו מסתברים ומובנים בפטירת מנהיג גדול, של גאון מופלג, של בעל חסד נדיר. אכן את מקומן של אלה קשה למלא. אבל אבלות הרי היא נוהגת בכל אדם ולאו דווקא ביחידי סגולה כאלה. האבלות נוהגת במנהיג ובמונהג כאחד,בלמדן ובעם הארץ, באיש חסד ובמי שמקפץ ידו מאחיו האביון. כך למדנו "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע,הא למה זה דומה ? לספר תורה שנשרף". מכאן שאי אפשר למלא את מקומו של אדם, של כל אדם, שהלך לעולמו. אין אנו אומרים הלך הסנדלר- יבוא אחר במקומו, הלך החייט יבוא אחר במקומו, יבוא פקיד אחר במקום פקיד שהלך, זבן אחר במקום זבן שהלך. מפני שהאדם, כל אדם, אין לו תמורה, הוא אינו "אחד" שאפשר למלא מקומו באחד אחר, אלא "יחיד" , שיש בו משהו המיוחד אך ורק לו ולא לשום אדם אחר.

• מה ההבדל בין "אחד" ל"יחיד"?
• למה ניתן היה לחשוב שאין מה להתאבל על אדם שאינו מנהיג גדול, גאון או איש חסד?
• במה ניכר הניצוץ הא-לוהי השוכן בכל אדם?
• חשבו על א/נשים שאתם מכירים – במה ניכרת יחודיותם?

✔ ארבע שאיפות (הרב קוק, אורות הקודש ח"ב י"ט)

ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו. 

האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות, וחורבן, בין הגלויים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל. 

השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו. 

השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם. 

השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל. מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב. זאת היא שאיפת ישראל. המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים.

• היכן בעולם ובחיים נתקלתם בכל אחת מארבע השאיפות?
• איזו מהן היא החזקה והמשפיעה ביותר על העולם, לדעתכם?
• כיצד ניתן להפוך את הרע לטוב גמור?

✔ בין קיום גורלי לקיום ייעודי  (הרב סולובייצ'יק, "קול דודי דופק")

קיום גורלי- כיצד? זהו קיום מאונס, בבחינת "על כורחך אתה חי", קיום עובדתי, שלוב בשרשרת חוקיות מיכנית, נטולת משמעות, כיוון ותכלית, ומשועבד לכוחות סביבה, שלתוכה נדחף היחיד ע"י ההשגחה… כאובייקט הוא מופיע כעשוי ולא כעושה. עשוי הוא ע"י התנגשותו הסבילה עם החוץ האובייקטיבי כחפץ לעומת חפץ. נקלע ה"אני" הגורלי בכף דינמיקה אטומה כשכולה מופנית לבר [החוצה]. ישותו נבובה, נעדרת פנימיות,עצמיות ועצמאות. ה"אני" הגורלי מכחיש את עצמו הכחשה גמורה….

קיום יעודי- כיצד? זהו קיום פעיל, כשאדם ניצב לעומת הסביבה שהושלך בה, מתוך הבנת יחודו וסגולתו, חרותו ויכולתו שלא לקפח במאבקו עם החוץ את עצמותו ואת עצמאותו. סיסמת ה"אני" היעודי היא: על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת, אבל ברצונך החופשי אתה חי. האדם נולד כאובייקט, מת כאובייקט, אבל ביכולתו לחיות כסובייקט, כיוצר ומחדש, המטביע על חייו את חותמו האינדיבידואלי והחורג מן האוטומטיות אל הפעילות היצרנית. 

תעודתו [תכליתו] של האדם בעולמו, על פי היהדות, היא להפוך גורל ליעוד.  

• מה ההבדל בין קיום גורלי לקיום יעודי?
• באילו נקודות בחייכם הרגשתם "כסובייקט, כיוצר ומחדש"?
• כיצד ניתן להתקדם מתחושת קיום גורלי לתחושת קיום יעודי? 

✔ חסרון והשלמה בטבע הבריאה (ר' צדוק הכהן, ספר רסיסי לילה, אות כה)

האדם אינו עומד תמיד בסדר ומצב אחד, ויש לו תדיר עליות וירידות כנודע לכל השם דרכיו. והוא מה שיסד השם יתברך בבריאה ענין מיעוט הירח, דידוע שמש וירח הם רומזים לקודשא בריך הוא ושכינתיה, דירח רומז לכנסת ישראל שמקבלין אורן מן החמה שמש ומגן ה'. ויש בה [בירח] מילוי וחסרון בכל חודש, והם שנים עשר חודש בשנה נגד שנים עשר שבטים כידוע מחז"ל (תנחומא ויחי טו). היינו דבכל שבט יש מעלה וחסרון מיוחד שאין בשבט אחר, ולפיכך הם שנים עשר מיני מילוים ושנים עשר מיני חסרונות. ואלו החסרונות הוא מה שמתולדה כענין "בראתי יצר רע" (קידושין ל ע"ב), שהשם יתברך ברא החסרון ומילויו. וזה ענין "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי הירח" (שבועות ט.). כי שורש החסרון שבכל שבט הוא בתולדה מהשם יתברך שברא האדם בעל חסרון שצריך השלמה.

וזהו שורש ישראל שמונין ללבנה, שהם בעל חסרון ומקווים השלמתן מהשם יתברך. אבל אומות העולם מונין לחמה [לשמש], שאין להם שום חסרון לפי שאין להם שום השלמה – נדמה להם שאין חסרים כלום עד שאומרים "אעלה על במתי עב אדמה לעליון" (ישעיה יד, יד) – לדמות לחמה, וזה כל חשק אומות העולם, שיהיה להם כל מאויים שלא יצטרכו לדבר, אפילו להשם יתברך. אבל חשק בני ישראל הוא שיצטרכו להשם יתברך והוא יהיה המשלימם ואין חפצים כלל שלימות בלא השם יתברך.

• מה ההבדל הרוחני בין קיום של שמש לקיום של ירח?
• מה היתרון בלהיות בעלי חסרונות?
• ר' צדוק אומר שה' ברא חסרונות רבים וכך יש יחודיות לכל שבט ושבט. מדוע לברוא מגוון של חסרונות? מה טוב בזה?
• האם עדיף בעיניכם להיות "כאומות העולם" ששואפים לחיים ללא חסרון, או "כעם ישראל" ששואפים להצטרך את ה'?

✔ הנפש – קו מתמשך של הויה רוחנית (הרב עדין אבן ישראל [שטינזלץ], שלושה עשר עלי השושנה)

נפש האדם, חלק החיים שבו, למן דרגותיה התחתונות עד למעלתה העליונה, היא אחדות אחת בעלת פנים רבות. בתוך תוכה, במהותה הפנימית, נפש האדם היא חלק א-לוה ממעל- לאמור התגלות של האלוקי בתוך העולם, בתוך מציאותו של האדם…. לפיכך רק לאדם מכוח נפשו האלוהית, ישנה האפשרות והיכולת – הקיימת רק בקב"ה לבדו – לצאת מתחומי מגבלות הקיום הנתונות לו ולבחור בנתיבים אחרים; היכולת של התנועה החופשית, המאפשרת לאדם להגיע אל גובהי מרומים, כמו גם לרדת לשאול תחתיה…

מובן כי בתוך האדם אין האלוקי מופיע במלוא אינסופיותו, ועל כן אנו מדברים על "חלק אלו-ה", על ניצוץ אלוקי, שהוא תמצית החיים הפנימית של האדם…

את הוויתה של הנפש בגוף אין לראות ככניסה של מהות רוחנית אל תוך כלוב חומרי. הנפש היא לעולם בלתי חומרית, ויתר על כן: במהותה העצמית היא לא רק מעבר לחומר, כי אם גם מעבר לרוח; היא מהות מעבר למה שהאינטלקט, בהישגיו הגבוהים ביותר, יכול להגיע אליו, להבינו או להבהירו לעצמו. משום כך אין לתפוס את הנפש המצויה בגוף כמהות מוגדרת, נקודתית, הכלואה בתוכו, אלא כקו מתמשך של הויה רוחנית, הנמשך מן המקור הכולל של הנפשות כולן אל עבר הגוף המסוים של אדם מסוים אחד. הקשר בין הגוף והנפש הוא כמו קצה של קו אור, שבו מגיע הגוף לחיבור מופלא עם דרגה מסוימת בהויתה של הנפש.

• כיצד תופס הרב שטיינזלץ את מהותה של הנפש?
• מהי היכולת האנושית שקיימת בעצם רק בה' לבדו?
• מה מחבר את כל הנפשות?

✔ הסולם הפנימי (שפת אמת תרל"ט)

בפסוק "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – לא כתיב ניצב [אלא מוצב]. כי זה צריך האדם להעמידו, כאשר מתקן מלא קומתו. והוא הוא הסולם שגופו למטה ונשמתו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים – בו.

כי גופו למטה מהם, ושרש נשמתו למעלה מהם. לכן האדם נקרא מהלך בכל אלה המדרגות של הסולם. כי בודאי סולם זה כולל כל שורשי נשמות בני אדם. ונודע שכל מה שנמצא בכלל נמצא בפרט. כי האדם נקרא עולם קטן. לכן יש בכל אחד ככל אלה המדרגות.

וכתיב אח"כ "ויירא". כי כך צריך להיות על ידי השגת המדרגות, שרואה האדם עד היכן כח נשמתו מגעת, ואשר כל התחתונים והעליונים תלןיין בו – צריך ליפול עליו אימה ופחד ביותר… שהאדם המהלך ונשתנה בכל עת ועת מדרגא לדרגא במדרגות הסולם הנ"ל, נמצא תמיד הולך בדרך חדשה לגמרי וצריך סייעתא דשמיא ביותר בכל עת.

• מדוע כתוב בפסוק "מוצב" ולא "ניצב"?
• מהו הסולם, לפי הבנת השפת אמת?
• מדוע הבנת המדרגות גורמת ליראה ופחד?
• האם השפת אמת תופס את החיים הרוחניים רק כעלייה בסולם, או שהירידה גם היא חלק טבעי בהם?

✔ נפילה והתרוממות (הרב קוק, אורות הקודש ג', כז)

כשמרגיש אדם שהוא עלוב, ריקני, אין לו איל [=כח] רוחני, ונופל הוא ומתמוטט, ידע שאור גדול מוכן לפניו, וכל הגרעונות, הביטולים, בין המעשיים, בין הרוחניים, בין החיוביים בין השליליים של כל ימי חייו הנם מתייצבים לפניו, וכל עוונותיו מעידים עליו, והרי הוא תוהה, מתחרט מתוך מכאובים רבים, והוא מתרומם ושב, יוצא מעומק התהום אל גבעת הרום, מטומאה לטהרה, מאפלה לאור גדול.

ובדרך יציאתו ועלייתו הרי הוא עובר מדורי חושך, שמשעממים אותו כל כך, אבל הוא יודע כי רחום וחנון ה', וכי גם ילך בגיא צלמות לא יירא רע, כי ד' עמו. ומתוך נבכי תהומות אל ד' יזעק וקולו ישמע. ולאור דעת יקרא ויאיר לו, וחכמה וחסד יתמכוהו ויעטרוהו, ומהרה ישוב לבצרון, מלא חכמה שמחה וגבורה.

• מה צריך לעבור כדי לצאת מהתהום אל התיקון?
• היכן משתלבת התפילה בתהליך זה?
• האם האדם ביסודו שייך לאור או לחושך?

חג שמח!