"כִּי בָּאָדָם אַאֲמִין – על העוצמה, הסכנה והתקווה בחברתיות האנושית"
בתענית ובצום התכנסנו במדרשת עין הנצי"ב לעסוק בסכנה, בעוצמה ובתקוה של החברתיות האנושית.
פגשנו את *הסכנה* בסיפורו של שייקה אל עמי על בנו דרור שהתאבד לאחר שעבר חרם והדרה חברתית. זה בר תיקון, זעק שייקה, תופעת החרם לא צריכה להיתפס כחלק מהחיים. זו אחריות של החברה להוציא את האלימות האיומה הזו מהנורמה.
פגשנו את *העוצמה* במגוון של סיפורים שונים מאוד שמתרחשים במרחב החברתי: יצירת חברה שיש בה מגוון, תפקידם של בתים לחיים בקהילות, איך זה להיות מתמודד נפש שהסובבים לא מסוגלים להבין, המקום של זהויות שונות בתוך בית המדרש. ועוד.
פגשנו את *התקווה* בדבריהם של לוינס ושל הרב זקס, ובעשייה המגוונת והעשירה שמתרחשת בכל כך הרבה זירות ומלמדת אותנו יותר ויותר להרחיב את מעגל האור ולראות עוד ועוד אנושיות מגוונת ומבורכת.
לצד תושבי עמק המעיינות שהצטרפו ובאו, עיקר הקהל היה צעירות וצעירים. הם הקשיבו, שוחחו, שאלו ודנו בעירנות וסקרנות שמילאו את ליבנו שמחה בערב המיוחד הזה.
ככל שהמשיך הערב התגבשה ההבנה שהחברה יוצרת לא רק את הסכנות הגדולות ביותר, אלא גם את התקוות הנפלאות ביותר. היא צמחה ממעגלי השיח, בהם ישבו זה לצד זה נשים ואנשים שמאופיינים בשונות גדולה והקשיבו ולמדו אלו מאלו. היא צמחה מפאנל הסיכום, בו סופרו פלאים שמתרחשים דווקא בפריפריות ושואפים לצמוח גם אל המרכז. והיא צמחה מהערב כולו, שהפגיש את צער התענית והעולם עם ישועתם – מהציצה מן החרכים וקרובה, בעז"ה ובהשתדלותנו, להיגלות.
#כי_באדם_אאמין
תודה גדולה מלב מלא לכל השותפים והשותפות שיצרו את הכנס המופלא והחשוב הזה!