המצרים עשו לבני ישראל כל עוול אפשרי: העבידו אותם בפרך, ושעבדו אותם במטלות לתועלת הציבור, בעבודות בינוי "בטיט ובלבנים". ככל הנראה, לא הסתפקו בניצול הפוטנציאל של כוח העבודה שנזדמן להם, והיה בכוונתם גם להשפיל את ישראל, כשדרשו מהם לנקות את הרחובות: "ששמו ישראל מכבדי חוצות ושווקים" (שמות רבה, וארא, י, ז). לפי המדרש, המצרים הוסיפו וכפו על בני ישראל לבצע עבורם גם עבודות פרטיות. כששבו הפועלים קשי היום בערב, עייפים ורצוצים לביתם, דרשו מהם המצרים: "צא ולקוט לי ירק מהגינה", "בקע לי את העץ הזה" (תנחומא ויצא, ט). גם בזה לא הסתפקו המצרים, והוסיפו להתעלל בבקשה ל"עבודות יזומות" חסרות היגיון ומטרה: "הביאו לנו שקצים ורמשים" (שמות רבה, וארא, י ,ד).
הפיחות הזוחל הזה לא הסתיים בכך. בשלב מסוים, ביקשו המצרים לזרות מורך בקרב בני ישראל ולהכאיב להם, וציוו: "צאו והביאו לנו דובים ונמרים כדי להיות מצירים בהם" (שמות רבה, וארא, יא, ג). המצרים לא הסתפקו בכל אלו, ולא חמלו אף על תינוקות רכים בני יומם, וגזרו כליה ואבדון על אלו שלא ניתנה להם אפילו לרגע הזדמנות לחיים. המערכה שניהלו המצרים אל מול בני ישראל, לא הותירה בהם שביב תקווה, שריד תחושה של גאוות יחידה, ורמסה את כבודם וביזתה את צלם האנוש שבהם. במקום להתקיף ולמחות, נכנסו בני ישראל להשתבללות, וניסו להתגונן ולחמוק ממבט עיניהם של המשעבדים אותם, ושכחו שהצדק איתם.
ייתכן שהמכה המתבקשת שהיה צריך להנחית על המצרים, הייתה כליה מוחלטת וייסורים קשים תוך התעלמות מצלם האנוש שבהם – מידה כנגד מידה. אולם, מכות מצרים לא היו מכלות, אלא ניתנו במנות מדודות. המכות הבחינו לא רק בין בני ישראל למצרים ("והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן", "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים" ועוד). אלא למשל במכת ברד מתואר שמי שהיה ירא מה', הניס את עבדיו ומקנהו אל הבתים, ורק מי שהמשיך במריו – ספג את המכה הכואבת. הקב"ה בחר שלא לכלות את מצרים, שלא להוריד עליהם את המסך ולהחשיך רק על החשוכים. הקב"ה בחר להכות בדרך של הארה ולסמן את הנתיב הנכון. שנים של שינוי סדרי בראשית טשטשו בין הנכון והרע, בין הטוב והזוועה. המטרה של המכות לא הייתה נקמה, אלא להנכיח את הטוב ואת האור: "למען תדע כי לה' הארץ", "ולמען ספר שמי בכל הארץ". כל שנדרש הוא פנס, אלומת אור, אמות מידה חדשות.
המכות שהנחיתו עלינו אויבינו בימים הללו, בדרך של פיחות זוחל – מעפיפונים בוערים לעוטף וטילים למרכז ועד לדרישות כלכליות מגוונות והטלת רבב מוסרי בנו ככובשים וכבוזזים – הותירו אותנו במשך שנים חתומי שפתיים. החושך השתלט וכפה את עצמו עלינו. משימת ההארה היא משימה קשה ביותר. החושך והאור מעורבבים אלו באלו, ובכל צומת אליו אנו פונים, אנו נדרשים לשאול את עצמנו, בכל פנייה מחדש, כיצד נפעל בדרך של הארה: להכניס סיוע הומניטרי? לפגוע באזרחים שהם מגן אנושי? לפנות אוכלוסיות מביתן? מהו הטוב ומהו הרע?
רבינו בחיי מבאר מה ההבדל בין תנועה שהיא רגשית ובין תנועה שהיא מוכוונת ומתוכננת על פי ההיגיון:
"וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" – הטבע אינו מבחין רק מה שהוא לפניו, אינו מתבונן ומשגיח באחרית הדברים, כי מי שזורע החטה כמה הוא חסר בעיני הטבע כי הוא טומנה בקרקע ומשחית אותה, והטבע היה רוצה לאוכלה ולא ללכלך אותה ולהטמין הדרה ויפיה, אבל השכל ייסרנו ויורנו אחרית הידיעה, כי עם זה יעמיד אדם כיוצא בו, ויוסיף על מדה אחת כמה מדות, שאם לא כן יכרת מן התבואה וימותו הבריות. וראיה מן הכתוב כי השכל מתבונן באחרית הדברים (רבינו בחיי, ויקהל לח, א).
לדבריו של ר' בחיי, זריעה והכאת שורשים בקרקע נדמות כלכלוך וכפגיעה באיכות הסביבה המושלמת לולי כן. אבל השכל מודע לכך שרק על ידי הפגיעה בקרקע, האדמה תצמיח לאדם, והוא לא יגווע ברעב. זהו יתרון החכמה מן הסכלות, וזהו יתרון האור מן החושך. החושך מבקש לבלוע ולעמעם בין טוב ורע, לתקוף את התהליך, למצוא את נקודות התורפה שבדרך, וההיגיון מלמד אותנו שצריך להתבונן אל האור שבקצה המנהרה ולפעול ולחתור להשיגו.
המלחמה החלה בסימן "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך", והיא תסתיים כשנצליח להנכיח את האור והטוב המוחלטים. הלוואי שנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו ממש!