אמר רבי יהודה בר סימון: אברהם תבע זקנה.
אמר לפניו: רבון העולמים! אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד! מתוך שאתה מעטרו בזקנה, אדם יודע למי מכבד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך! דבר טוב תבעת, וממך הוא מתחיל! מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב זקנה, וכיון שעמד אברהם, נתן לו זקנה, ואברהם זקן בא בימים.
יצחק תבע יסורין,
אמר לפניו: רבון כל העולמים! אדם מת בלא יסורים, מדת הדין מתוחה כנגדו, מתוך שאתה מביא עליו יסורים, אין מדת הדין מתוחה כנגדו! אמר לו הקב"ה: חייך! דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל! מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב יסורין, וכיון שעמד יצחק, נתן לו יסורים, ויהי כי זקן יצחק ותכהין.
יעקב תבע את החולי,
אמר לפניו: רבון העולמים! אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו! מתוך שהוא חולה שנים או שלושה ימים, הוא מיישב בין בניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך! דבר טוב תבעת, וממך הוא מתחיל! ויאמר ליוסף הנה אביך חולה.
זקנה, יסורים, מחלות.
שלושה דברים שוודאי היינו מעדיפים לא לחוות.
אבל המדרש רואה בהם פתחים מאירים, הזדמנויות למילוי צרכים אנושיים לקראת סוף החיים.
כבוד כלפי נסיון החיים שנצבר, אפשרות לתיקון וסגירת מעגל, ישור הדורים והתקרבות מחודשת אל אהובינו – כל אלה נרמזים במדרש כמתנות שניתן לקבל מתוך אתגרי סוף החיים.
בשביל להגיע מתוך הקושי אל המתנות הללו, יש צורך במעגל של תמיכה. תמיכה רפואית-פליאטיבית, שתקל את הסבל; תמיכה רוחנית שתסייע לאתר מקורות תקוה ונחמה; ותמיכה רבנית שתחבר אל הדרכת התורה ותתן מענה הלכתי. כאשר כל אלה פועלים יחד, הליווי אל סוף החיים יכול להיות רווי בחסד, שלווה ואהבה.
בספר מלכים ב' (פרק ד') מסופר על אלישע הנביא, שנגשה אליו אלמנה קשת יום במצוקה גדולה: אין לה כלום בבית, יש לה חובות, "וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים".
אלישע רוצה לסייע, אבל הוא קודם שואל:
"וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת?"
רק טיפה שמן, היא עונה. אלישע מוצא תקווה גם בטיפה הזו, ומנחה אותה:
"וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי. וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי".
במצוקתה היא צריכה לקבל כלים מבחוץ, על מנת שמה שיש לה יבוא לידי ביטוי. מעט השמן הקיים יכול להתעצם ולגאות, אם יהיו לה כלים להכיל אותו. וכל זה צריך להתרחש מאחורי דלת סגורה, בסביבה רגועה ובטוחה, עם הקרובים אליה.
אכן כך האלמנה עושה, והשמן ממלא את כל הכלים הקיימים.כשנגמרים הכלים נגמר השמן, אבל היא כבר ניצלה.
בסיפור הניסי הזה, כלים שיכולים להכיל מגלים את השפע הסמוי ומעצימים את נוכחותו במציאות. זו התחושה שהיתה לנו גם בכנס בית הלל במרכז הרפואי איכילוב, "מעגל תמיכה רב מערכתי בסוף החיים – ליווי רוחני, ליווי רבני ורפואה פליאטיבית". מול מצוקה וכאב של סוף החיים יש כלים מכלים שונים, והם מאפשרים למצוא תקווה, נחמה ואומץ לחולה ולמשפחתו.
הכנס עסק בחיבור בין רבנים, מלווים רוחניים ורפואה פליאטיבית בסוף החיים, וציין את השקתו של מסמך הלכתי חדש של בית הלל העוסק בנושאי סוף החיים. באופן טבעי, כל מקצוע רואה את הזוית היחודית שלו: הרב או הרבנית באים אל החולה והמשפחה בשם ההלכה והאמונה היהודית; המלווה הרוחני אינו מציע אמונה דתית כלשהי, אלא נקודת מבט של חיפוש נחמה ותקוה מתוך הקשר האנושי; אנשי הרפואה מאזנים כאבים ומקלים על הסבל הפיזי. כיוון שכל הצרכים הללו נפגשים אצל אותו אדם הנתון בסבל ובמצוקה, יש צורך בשילוב מיטבי ביניהם מתוך הבנה של השוני. מכאן חשיבותו של הכנס, שיצר מיד הדים ורצון להמשך שיתופי פעולה.
הרב אברהם רזניקוב, רב המרכז הרפואי, סיפר על עבודת הרב עם יחידים ומשפחות לקראת המוות; הרבנית חנה מראשי בית המדרש ההלכתי של בית הלל הציגה את המושגים ההלכתיים המרכזיים בסוגיות הטיפול בחולה הנוטה למות, והרב מייק שולץ שהוא גם מלווה רוחני פרש את ההבדל בין שני המקצועות וההשלמה ביניהם.
התקיימו סדנאות מעשיות בנושאי ליווי רוחני, ע"י עטא שרה בן דוד, מיכל גוטמן, רות שלו והרב מייק. הן עסקו באבל שלפני המוות, בתפילה בהקשר דתי ושאינו דתי, בתקווה במצב של מחלה סופנית וליווי המעלה שאלות של זהות. הסדנאות המרתקות מילאו את משתתפיהן בהתרגשות, לצד מורכבות הנושאים.
נשות מקצוע מהיחידה הפליאטיבית באיכילוב – האחות מיכל ארד והעו"ס שרון לשם – החכימו אותנו בהרצאה מקצועית על עבודתן הרב-מערכתית עם חולים ומשפחותיהם. הגישה אל מורכבויות אישיות ובין-אישיות, תפיסת התהליך כמכלול והשאיפה להביא לסיום החיים בתחושת השלמה וקשר.
לסיום, נערך פאנל רב-מקצועי בו יוצגו כל התחומים בהם עסק הכנס: הרב רזניקוב מהצד הרבני; פרופ' בלה סמולין, ראש היחידה הפליאטיבית בקריה הרפואית רמב"ם מהצד הרפואי; וגל שדות יו"ר העמותה לליווי רוחני. הם עסקו במושג התקווה, תיארו את הממשקים שבין המקצועות ושוחחו עם הקהל.
משהו באווירה ששרתה על הכנס היה מיוחד מאוד. מצד אחד נושאים לא פשוטים להכלה, שנוגעים בפחדים עמוקים; מצד שני מבט מלא חסד על הקושי והצער. מסביב, המציאות הישראלית פצועה וכואבת – ובפנים, הרבה רצון להיטיב ולהקל, לתת ולהצטרף לאחר בהליכתו. הלוואי שקצת מהרוח הזו תנשוב אל הרחובות.
תודה לכל השותפים באירוע המיוחד הזה!
למלוות הרוחניות המסורות ולרי סטסין ומיכל גוטמן; לרב מייק שולץ ולרבנית רחל ריינפלד-וכטפוגל ממיזם "לוויית חן"; לרב אבי וולפיש ולרבנית חנה השקס מבית המדרש ההלכתי של בית הלל; לגל שדות ולעמותה לליווי רוחני; לרב אברהם רזניקוב מהמרכז הרפואי איכילוב; לכל היחידה הפליאטיבית איכילוב; לפרופ' סמולין מהקריה הרפואית רמב"ם; ולכל הקהל שהצטרף.
שנדע תמיד להציע כלים למי שזקוקים להם; ושנזכור תמיד שהתקווה, גם כשהיא קטנה, יכולה לזרום ולשפוע אל הכלים הנכונים.