עדות על ידי אישה

חברה וקהילה | עם ומדינה

שיתוף המאמר -

השאלה 

האם יש בעיה עם עדות של אשה ואם כן מדוע ?נשים הרי בוודאי שלא פחות אמינות? ומה קורה כיום בפועל עם ענין זה?

התשובה 

שלום לך,

שאלתך אכן מעסיקה בימינו נשים ואנשים רבים, וההנחה הסמויה, כי נשים "פחות אמינות" גורמת לחוסר נחת גדול. נשאלת השאלה, האם זו סיבת ההימנעות מעדות נשים, והאם מדובר באיסור.

עדות נשים – פטור או פסול

בעניין עדות נשים, למדו חז"ל, כי היא אינה חלק ממערכת המשפט. הפסוקים שניתן לתלות בהם לימוד זה כתובים כולם בלשון זכר, והם: "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דברים י"ט, ט"ו),"ויִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה…" (במדבר י"א כ"ו), "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב…" (דברים י"ט, י"ז). הפסוק הראשון דן בעדים, השני בסנהדרין, והאחרון בבעלי דין, אולם בניגוד לפשט הפסוק, הוא נדרש ע"י חז"ל על העדים דווקא[1]. יש לציין, כי מן הבבלי אין אמירה חד משמעית, שיש בכך איסור, אלא רק במשפט בני נח (סנהדרין נ"ז, ע"ב).

לשון הגמרא (שבועות ל, ע"א) מחלקת בין שלוש קבוצות שונות של אלה שאינם מעידים: נשים, קרובים ופסולים. כלומר- נשים אינן שייכות לקטגוריות הפסולים או הקרובים, אלא מהוות תחום נפרד בפני עצמו, זאת אומרת שאינן פסולות מעצם מהותן כקרובים, או מצד מידותיהן השליליות, כפסולים (למשל גזלנים, סוחרי פירות שביעית ומפריחי יונים). מכך משמע, שבעוד שכלפי הקרובים או הפסולים קיים חשש לעדות שקר או להטיית הדין, אין זה כך ביחס לאשה, שכן היא אינה חשודה כרשעית, או כחסרת אמינות, אלא פטורה מן החיוב להעיד ככל מצוות עשה שהזמן גרמה (מלכי בקודש ח"ד, עמ' ק"ז), ואף כאשר אין סומכים על נאמנותן של נשים, אין זה משום תכונותיהן, אלא בשל חוסר בקיאותן בהלכה וידיעותיהן המוגבלות, בעקבות הזנחת חינוכן, אולם אין זה מובנה בטבען ( מלכי בקודש, ח"ב), כלומר- המציאות החברתית, הביאה להדרת הנשים אף מבתי המשפט. גם בעל חמדת שלמה סבור, כי מהתורה נשים כשרות לדון, וחכמים אסרו עליהן מחמת אי ההסתברות לידיעתן את הדינים[2]. ביסוס לטענה זו מצוי גם במשנת ראש השנה (פ"א מ"ח), המחלקת בפירוש בין הפסולים ובין הנשים.

יחד עם זאת, רבים מן המפרשים מעתיקים את המינוח של פסול גם כלפי נשים, למשל רש"י, רמב"ן ורשב"א השתמשו במינוחים: 'פסולות', 'אינן כשרות', או 'אינן ראויות להעיד ולדון'. ורמב"ם כתב בהלכות עדות (פ"ט, ה"ב- ה"ג) כי נשים פסולות לעדות מן התורה, (משום שנקט הכתוב לשון זכר- 'שני האנשים')[3]. השו"ע כתב בהלכות עדות (חו"מ, סי' ל"ה, סי"ד): 'אשה פסולה', ובהלכות דיינים (חו"מ סי' ז ס"ד) כתב כי אשה פסולה לדון, אך בשני המקומות לא כתב מה מקור הפסול, יתר על כן, בסי' י"ז ס"ט כתב השו"ע: כל הפסולים להעיד מחמת קורבה או מחמת עבירה, פסולים לדון, ומשמע מדבריו, שנשים כלולות בקטגוריה נפרדת משל עצמן, שלא כשאר הפסולים (כפי שאכן כתב בס"ד)[4]. גם החת"ס (שבועות ל', ע"א) מצטט את הרי"ף בעניין אי שייכותן של נשים לעדות כמצוות עשה שהזמן גרמה, ומדגיש שהן פטורות אך אינן פסולות. זהו כוון שלישי בהסבר אי שייכותן של נשים להעיד בבתי הדין, המדגיש את הפטור מחובת עדות, אך אינו עוסק באיסור להעיד.

שמירה על כבוד הנשים ושינוי המציאות הכלכלית

בבסיס הדברים מונחת הנחת היסוד שנשים אינן נוהגות להופיע בבתי הדין, נמנעות מלמסור עדות, ובאופן קיצוני, אף אינן תובעות את שלהן בבתי דין משום שיש בכך פגיעה קשה בכבודן[5]. במציאות כזו זימון נשים לבית הדין הוא ביזיון גדול, מן הטעם של 'כל כבודה בת מלך פנימה'[6], ויותר מכך- זהו ביזיון לבעלה[7]. פועל יוצא מן המציאות החברתית המתוארת, הוא האיסור המובן לנשים להעיד ולדון, בהיותן מנותקות לחלוטין מהוויות העולם, ובפרט מן ההתנהלות התקיפה בבתי הדין.

וראיה לדבר מן המשנה (ב"ק, פ"א, מ"ג). לכאורה, מכלילה המשנה את הנשים כחלק מן המערכת הכלכלית- המשפטית: "שום כסף ושוה כסף בפני בית דין ועל פי עדים בני חורין בני ברית והנשים בכלל הנזק והניזק והמזיק בתשלומין", אולם על פי המשתמע מן ההמשך, הקביעה אינה גורפת-  "העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין "(ב"ק, פ"ח, מ"ד), נשים נשואות לא נתבעו על נזקיהן בבתי הדין, בשל אי היותן יישות ממונית, וזאת מלבד הסיבה שמיעטו לצאת מבתיהן (רמב"ם אישות פי"ג הי"א)[8]. הטעם לפטור הנשואות מעדות הוא היותן נתונות תחת רשות בעליהן, ושאינן מהוות יישות עצמאית, ועל כן אין להכפיפן לרשות אחרת.  טעם נוסף הוא, שאין לאשה ממון או נכסים פרטיים, כפי שפסק רבנו גרשום מ"ה[9].

ואעפ"כ מצינו מספר מקרים שבהם נשים חכמות או בעלות מעמד חברתי גבוה ניגשו לבית הדין, כתובעות תבעו את שלהן, ואף התווכחו עם הדיינים על פסק דינם[10], וכן מצינו עדות נשים במקום שאין עדים אחרים, מכח תקנת קדמונים (רמ"א חושן משפט הלכות עדות סימן לה סעיף יד), זימון נשים לבתי הדין, כשהן עוסקות במשא ומתן, מקח וממכר(תשובת רב שרירא גאון[11]), אך תוך הקפדה על כבודן וצניעותן. הדבר נוגע הן לפנויות והן לנשואות.

קיום הנוהג כפשוטו, ולפיו נשים בכללן אינן נשבעות בבית הדין (אף כבעלות דין!), הביא למקרים שונים של ניצול ההלכה ע"י בעלי חוב המתחמקים מתשלום, או אף שותפים לעסקים שגזלו את שותפיהם, אלה העבירו את נכסיהם לרשות נשותיהם, מתוך בטחון שהן חסינות ממתן עדות. (ראי למשל- שו"ת הריטב"א, סי' קל"ט), אך במציאות חברתית וכלכלית, שבה הנשים שותפות לפעילות הכלכלית והעסקית, נשים נדרשו זומנו לבתי הדין להעיד בתקופת הגאונים, בניגוד לפשט הגמרא. בפועל, שינויים חברתיים הכתיבו שינויים הלכתיים. נשים נתבעו לדין או נדרשו להעיד במקרים שונים. יוצא מן האמור- שעל אף הקביעה הנחרצת, נשים הופיעו בבתי הדין אם מרצונן ואם בכפיה, ועדותן נחשבה כעדות כשרה.

סיכום

בסיכום הדברים-  שני הנימוקים המונעים מנשים להעיד (במידה ואכן מדובר באיסור), נובעים למעשה משתי גישות הפכיות, מחד גיסא בהשוואתן לפסולים להעיד כגזלן או כמשחק בקוביה, ומאידך גיסא בהשוואתן לפטורים מעדות ומדין כמלך (סנהדרין י"ח, ע"א), כהן גדול ות"ח. שני הנימוקים נובעים ממצב סוציולוגי, תרבותי וחברתי, שהיה קיים בישראל ובאומות העולם, ונראה כי הרחקת הנשים מן המערכת המשפטית היה מובן והגיוני.

ניתן לאמר, כי מוסכמות חברתיות הכריעו במידה רבה על איסור הנשים להעיד, ומהן מושפעות הסיבות ההלכתיות הפורמליות. עצם העובדה כי עדות נשים קבילה במקרים שונים ובתחומי הלכה שונים , מלמד שאין פסול באמינותה הבסיסית, וקבלת עדות נשים הכרחית לצורך קיום מערכת משפטית תקינה, השואפת לדין צודק, ושואפת להישאר רלוונטית אל מול ערכאות חלופיות.  במהלך הדורות, עם ביטול הסמיכה[12], והשתנות הנורמות המקובלות בחברה, נולדו גם הלכות חדשות על פי הצורך, מה שפותח פתח גם כיום, לשקול מחדש את עדות האשה, וככל פטור – לאפשר לנשים להעיד, ואף לחייבן במקרה הצורך.

לעניין עדות בקידושין – מה שקשור למעמד אישי (עריות), מדובר בעדות מסוג אחר. העדים נקראים עדי קיום, והם מהווים חלק מיצירת חלות (תקפות) הקידושין בעולם, ללא עדים או בעדים פסולים לא חלים הקידושין. עדים אלה אינם נדרשים להעיד בבית הדין, אלא פשוט להיות נוכחים בטקס.לעומת זאת בדיני ממונות (העדות שאליה התייחסתי בתשובתי) מדובר בעדי בירור שרק מתארים מה קרה במציאות, ומבררים בפני הדיינים עובדות וספקות. גם בלעדיהם נעשתה חלות בדין (למשל מכירה), ותפקידם יתקיים רק אם יזומנו לבית הדין כדי להעיד. בעדי קידושין יש הקפדה יתרה על עמידת העדים בדרישות ההלכה (גברים בוגרים שומרי מצוות), ומידת הקפדתם במצוות. לכן נראה לי שאי אפשר שנשים ישמשו עדי קידושין, ואין הדבר תלוי במידת אמינותן או הבנתן.

אני מקווה שדבריי הניחו את דעתך, ומייחלת לשינוי שיגיע לבתי הדין בעקבות השתנות תנאי החיים.

[1] שבועות ל, ע"א. וכך נפסק למשל שו"ע חו”מ סימן לה סעיף י”ד.

[2] ר' שלמה זלמן ליפשיץ מפוזנן. חמדת שלמה יו"ד סימן כט עמ' 139: "נשים פסולות לדון דלא שייך בהו חד דגמיר. אבל מדאורייתא אפשר לומר דנשים כשירות לדון. ואפ"ה כיון דמדרבנן פסולות נקט שפיר במתניתן כל הכשר לדון כשר להעיד דנשים אינן כשירות לדון מדרבנן, מיהו אבל מדאורייתא י"ל דנשים כשירות לדון" . וכן ראי טורי אבן מסכת ראש השנה דף כב ע"א: לאפוקי גזלן שאינו בתורת עדות כללאבל אשה שם עד עליהולא למימר' שאינה בתורת עדות ואין שם עד עליה דודאי שם עד עליה ולא מיעט הכתוב לאשה אלא משום דאין שם איש עליה ורחמנ' אמר אנשים דוקא הלכך לית לן למעוטי אשה אלא במילת' דצריך שני עדים דמיעוט אשה דנ"ל מאנשים לא נאמר אלא היכא דצריך שנים כדכתיב ועמדו שני האנשים למעוטי דאשה לא במקום שצריך ב' עדים, אבל היכא דע"א נאמן אשה נמי בכלל עד.

[3] מה שמתמיה את הכס"מ, משום שכל התורה כולה נאמרה בלשון זכר, ובכל זאת השווה הכתוב אשה לאיש בכל הדינים שבתורה (ולכן הביא ראיה מפס' אחר- על פי שניים עדים).

[4] הסמ"ע והגר"א שם מבארים, שזה נלמד מאיסור עדות על פי הירושלמי, אך אינם מציינים לטעם האיסור.

[5] גטין מ"א, ע"א, כתובות ק"ד, ע"ב, יבמות ק', ע"א, ובאופן קיצוני- ביבמות מ"ב, ע"ב- אשה בושה לבא לב"ד ולתבוע יורשים בשביל בנה, ועל כרחה מת בנה ברעב.

[6] שבועות ל', ע"א, רש"י כתובות נ"ח, ע"א.

[7] מחלוקת בנושא מופיעה במס' כתובות ע"ד, ע"ב: הא ר"מ, דאמר: אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, הא ר"א, דאמר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד.

[8] עדות למימוש הלכה זו והשפעת החשש מביזוי האשה בבית הדין על פסיקת ההלכה למעשה, מופיע למשל באור זרוע: "כיון דהויא אשת איש לא משביעינן לה. ואי אמר בעלה לא מה נפקנא אינתיתי לבי דינא לא מפקינן שלא תתגנה על בעלה". לעומת זאת מציין האו"ז בהמשך דבריו, שפנויה נשבעת בבית דין. ח"ג, פסקי ב"ק, סימנים שמ"ח,שמ"ט, ש"נ.

[9] מובא בתשובות וביאורי סוגיות ראבי"ה סי' אלף ל"ז: "אילו אותה אשה שהפיקדון אצלה פנוייה היתה, חייבת לשלם שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק טו ע"א), השתא שהיא אשת איש, אם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן חייבת לשלם".

[10] נדרים נ, ע"ב, כתובות ס"ה, ע"א-ע"ב, ס"ו, ע"ב, ק"ד, ע"ב, עירובין, כ"ה, ע"א, סנהדרין ל"א, ע"א, כתובות פ' ע"ב, פ"ה, ע"א, ב"ב ט' ע"ב, סוכה ל"א, ע"א, ירושלמי כתובות פ"ה, הי"א.

[11] תשובת רב שרירא גאון ש' אסף תשובות הגאונים, מדעי היהדות ב, ירושלים תש"ל עמ' 27-26.

[12] לאחר חורבן הבית והיציאה לגלות גלתה גם הסנהדרין ממקומה, ונקטע למעשה רצף הסמיכה. כתוצאה ממצב זה פקע תוקפה של מצוות הסמיכה מן התורה, וכל בתי הדין מתקיימים מכח שליחותם של חכמינו הקדמונים. ראי למשל רמב"ן דברים טז, יח, וטור חושן משפט הלכות דיינים סימן א.
וכן כתב גם הראי"ה בשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמד: דמה"ת כל הדינין בטלים בזמן דליכא סמוכין,… יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת גם בקום ועשה… וכבר כתבו תוס' יבמות פ"ח א' ד"ה מתוך, שבדבר שיש טעם וסמך אין חשיב עקירת דבר מה"ת, וזה הוא אפילו בהוראה קבועה, וק"ו במה שאינה כ"א הוראת שעה… וכיון שאנו, דלא מתקרינן ב"ד מה"ת, דנין למגדר מילתא, מה"ט יכולה גם אשה לדון בדבר זה, ובפרט שאין זה פשוט אם אשה פסולה לדון מה"ת,… ומ"מ הסברא קימת, דלענין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים.

(אמנם ישנה גם דעת מיעוט, לפיה מעמד בתי הדין לאחר ביטול הסמיכה הוא מדאוריתא, והבולט בשיטה זו הוא בעל נתיבות המשפט בביאורים סימן א ס"ק א). הקמת מערכת המשפט בגלות הצטמצמה לניהול תקין של סדרי החברה, שליחות זו אינה מוחלטת, והיא מצומצמת לעניינים הכרחיים כקבלת גרים, הסדרת נישואין ודיני ממונות במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס (ב"ק פ"ד, ע"ב) ולא למשל בגזלות, קנסות או חבלות.

הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.

לקריאה נוספת -

קבלת מצוות בגיור

03.06.2024

יחס חז"ל לגיורה של רות

02.06.2024

זהות יהודית וגיור מול אתגרי השעה

26.05.2024

חזרה לכל המאמרים בנושא חברה וקהילה | עם ומדינה

שיתוף המאמר -