לא ברור כמה מהישראלים נוהגים לצום בעשרה בטבת, או מכירים את התאריך בכלל. הצום הקטן, שמציין את יום הטלת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון, נוטה להידחק לשולי התודעה – ונראה שהכתרתו גם כ'יום הקדיש הכללי' מעניקה לו נופך מבלבל.
אבל בימים אלה משהו קורה לעשרה בטבת. מיום זיכרון זניח הוא הופך לרגע רלוונטי מאוד, מחובר למציאות הישראלית הכואבת. הרמב"ם הרי הגדיר שמטרת התעניות היא לא רק לזכור את העבר אלא גם "לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה… שבזכרון דברים אלה נשוב להיטיב" (הלכות תעניות פ"ה ה"א). הלבבות הישראלים בימים אלה ערים מאוד, כואבים מאוד, ורוצים מאוד לתקן ולהיטיב.
'עצירה בטבת' הוא אירוע מיוחד שהתרחש בעשרה בטבת -יום שישי (10.1) ליד חומות ירושלים. יום הטלת המצור היה היום בו היה מאוחר מדי להציל את ירושלים – והיום זה היום שקורא לנו להתעוררות והתבוננות לפני שנגיע למצב בו מאוחר מדי לתקן. זה נכון על מצב החטופים, וזה נכון על הקרעים בחברה הישראלית. ב'עצירה בטבת' השתתף קהל גדול ומגוון, דתי וחילוני, ודיברו בו בני משפחות החטופים – סיגי כהן (אמו של החטוף אליה כהן) ועילי דוד (אחיו של החטוף אביתר דוד), לצד בני משפחות שכולות – רועי ברוך, שאחיו אוריאל הי"ד נחטף ונרצח, ושרית זוסמן בנה בן הי"ד נפל בעזה לפני כשנה – בליווי מוזיקלי של הרב ראובן טובול ונגניו.
"לכולם מאוד מאוד כואב," אומרת הרבנית שלומית פיאמנטה, מנכ"לית ארגון רבני ורבניות בית הלל, מיוזמי האירוע. "אבל נוצר מצב בו יש כאן שפות שונות – השמאל כואב בשפה שלו והימין בשפה שלו, הדתיים זועקים בשפה שלהם והחילונים בשפה שלהם. לא נוצר חיבור, והכאב הופך למצור. במקום שנכאב זה עם זה, אנחנו כואבים זה נגד זה. רצינו ליצור אירוע בו כואבים ביחד, זועקים ומתפללים ביחד, ושמים את הדאגה לחטופים במרכז – ביחד. זה להבנתנו אחד התפקידים החשובים של רבנים ורבניות בעת הזו – להיות קשובים לכאב ולפעול מתוכו לחיבור. קשה להוציא אנשים מהבית ביום חורף קר, ועוד יותר בצום וביום שישי לפני שבת. אבל באירוע הזה הרעב, הצמא והקור הם חלק מהעניין. הם באים להוציא אותנו מהשגרה והנוחות, לעורר אותנו ולחבר אותנו מתוך הכאב המשותף".
בחרנו את יום עשרה בטבת ואת המיקום לצד החומות כי יום הטלת המצור קורא לנו לפעול להסרת חומות ולעצירת תהליכי ההדרדרות שסוגרים עלינו. "מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה… שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" כתב הרמב"ם על תעניות החורבן (הלכות תעניות, פרק ה' הלכה א'). התעניות קוראות לנו לא רק לזכור את האירועים ההסטוריים העתיקים, אלא לצאת מאיזור הנוחות ולחפש בהווה את הלקחים העולים מהם; לא רק לבכות על אירועים ממשיים אלא גם לחקור את המצב התודעתי והמוסרי שאנו נתונים בו.
"היינו חברה חלשה ואגואיסטית, וזה הרגע שהאויב נכנס וטבח בנו", אמרה בכאב סיגי כהן, אמו של אליה כהן החטוף. "ללא הערבות ההדדית, לא נוכל להשתקם, ולא יהיה לנו כוח כעם, והכי חשוב – לא נוכל להחזיר את השבויים והשבויות. וברגע שנתאחד – אף כוח לא יוכל לנו".
"ביום הזה אנו זוכרים את הכאב, את האובדן, ואת התקווה לשוב ולבנות, לא רק את ירושלים, אלא גם את העם ואת אחדותו", אמר רועי ברוך, אחיו של אוריאל ברוך הי"ד שנחטף ונרצח. "והיום, בעוד אנו מתבוננים בעבר, איננו יכולים שלא להפנות את עינינו ואת ליבנו להווה. בלבנו ובמחשבותינו נמצאים החטופים בעזה. משפחות שיקיריהם נקרעו מהם, ימים של חוסר ודאות, ולילות של דאגה בלתי נגמרת. כמו אז, גם היום אנו מתמודדים עם מצור – לא על עירנו, אלא על תחושת הביטחון, האחדות והתקווה שלנו".
עילי דוד, אחיו של החטוף אביתר דוד, קרא: "כשיחתם ההסכם ויחזרו כל החטופים – עלינו לדאוג שהם חוזרים לחברה נושמת שצמאה לתיקון אמיתי, ולא לחברה קרועה וצמאה לדם… אל תתנו לתקשורת ולפוליטיקאים להוליך אתכם שולל. אל תתנו לסיסמאות כמו "ניצחון מוחלט" ו"בכל מחיר" לבלבל אתכם. שביל הזהב נמצא באמצע".
שרית זוסמן, ששכלה את בנה בן הי"ד, סיפרה על הבמה שהמילים האחרונות שכתב למשפחתו היו "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים… שיום יגיע ואהיה אחד מהם". חומות ירושלים ניצבו לצידנו, לא מפרידות בינינו, אלא מחזקות אותנו לערבות הדדית ולהבנה שיהיו אשר יהיו המחירים של התקופה הגדולה והנוראה הזו, אנחנו נישא אותם רק ביחד.
השחקן יוסי מרשק, שותף מרכזי ביוזמה, מסביר מה הביא אותו לציין את עשרה בטבת יחד עם רבנים ורבניות:
"אני כבר הרבה זמן חושב על הצורך בשותפות – לא רוצה להשתמש במילה 'אחדות', אלא בשותפות מלאה של כל החלקים בחברה המשוסעת והמדממת שלנו. אני שמח שסוף סוף מתאחדים חילונים ודתיים וכל מיני פלגים שונים, וזה ממש מעורר בי תקווה".
שיתוף הפעולה שמאחורי היוזמה מחבר בין ארגון רבני ורבניות בית הלל ובין קבוצת מסעדנים ויוצרים תל אביביים, ובראשם יותם דוקטור, מבעלי מסעדת 'האחים'. לאחר שבתחילת המלחמה הכשירו את מטבחם כדי לספק מזון לחיילים, ביום כיפור האחרון החליטו 'האחים' לקיים יום כיפור ישראלי במסעדה הסגורה. הם אירחו קבוצת מתפללים דתיים ויצרו מרחב למפגשים ושיחות באווירת פתיחות ושקט. מאות אנשים שהו שם ביום כיפור, באירוע שהפך לשיחת היום בתל אביב. בעקבות זאת נולד שיתוף הפעולה עם רבני ורבניות בית הלל, שמימושו הראשון הוא האירוע בעשרה בטבת. גם הרבעון הרביעי לוקח חלק משמעותי בהפקת היוזמה.
"אני חושב שסוגיית החטופים נוגעת בלב של האתוס הישראלי. ערכים של ערבות הדדית וסולידריות חברתית הם הערכים המובילים בחברה שלנו ובמה שהופך אותנו למי שאנחנו ועל כך עלינו להיות גאים," אומר יותם דוקטור.
"מחובתנו כחברה ישראלית להחזיר כל אחד. אנחנו חייבים לוודא שאנחנו עושים כל הניתן כדי להחזיר אותם (לא בכל מחיר. אך כל הניתן במסגרת האפשרויות). אם לא נחזיר אותם – זה ירדוף אותנו עד יומנו האחרון, ועלול אף לפורר אותנו כחברה. סוגיית החטופים היא סוגיה כלל ישראלית שעלינו להתאחד סביבה ולא ההיפך. נכנסתי לאירוע הזה כי מבחינתי לא משאירים אף אחד מאחור. וגם כי אני חושב שנושא החטופים הוא הזדמנות שלנו להתאחד סביבו. החזרה של החטופים במאמץ משותף של כלל גווני החברה יהיו ניצחון גדול של כולנו".
"אני כבר תקופה מרגישה שסיפור החטופים קיבל תפנית כואבת והפך להיות עניין של זהות פוליטית ולא של המחויבות האישית הטוטאלית של כולנו לאתוס היהודי והישראלי להחזיר אותם הביתה, בלי קשר לשיוך הפוליטי," מספרת השפית רותי רוסו, שותפה ביוזמה. "האירוע הזה הוא הזדמנות לחיבור בין קהילות, סביב צום י' בטבת, סביב זיכרון היסטורי של חורבן ומחלוקת, בזעקה מאוחדת לשחרור החטופים והבנה שאין לנו קיום בלעדיהם. בשבילי השנה האחרונה שהיתה קשה מנשוא, היתה גם הזדמנות לגלות ציבורים חדשים בישראל שלא הייתי חשופה אליהם מספיק, למצוא איתם בארות של סולידריות, מחוייבות ושותפות גורל. במידה מסויימת אני מרגישה כמי שמצאת אוצר שהיה תחת ידי כל הזמן. אני חילונית מתל אביב אבל מצאתי בית ומשפחה בקרב דתיים וחרדים, ללא שיפוטיות הדדית ובלי כל התניות. הרגשתי שכל מי שפניתי אליו סביב האירוע נעמד מאחורי המסר במחויבות מלאה ומתוך הבנה שהחזרת החטופים תהיה כרוכה במחיר כבד שנישא בו כולנו, אבל השארתם שם תביא עלינו חורבן. אני באה מאוכל ויודעת איך סביב צלחת אפשר לפרק מחלוקות. גם סביב תפילה אפשר".
הרב מאיר נהוראי, יו"ר ארגון רבני ורבניות בית הלל, רואה קשר ברור בין עשרה בטבת לסוגיות הבוערות בחברה הישראלית:
"חומרתו של צום עשרה בטבת אינה קשורה למה שהתרחש בו אלא לאטמוספירה של ההדחקה והאדישות שגרמה לחורבן. העם לא האמין שבית המקדש יחרב ולכן המשיך במעשיו הרעים. חשוב לזכור את הלכי הרוח שגרמו לחורבן על מנת שחלילה לא נחזור על אותן טעויות.
הרבנות הראשית קבעה את יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת. הקשר בין עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי אינו מקרי. גם בעת שעלה היטלר לשלטון בשנת 1933 למרות שהיו פה ושם צלבי קרס ברחובות העיר, עדיין היהודים לא התרגשו מכך. כשם שהעם לא האמין שחורבן ירושלים יתרחש, כך רוב היהודים לא האמינו שהשואה תרקום עור וגידים. ביום זה יש לערוך חשבון נפש ולהלחם באדישות, ולהיות רגישים ואכפתיים כלפי מציאות בלתי נסבלת. גם האסון הבלתי נתפס שהתרחש בעיצומה של שמחת תורה הוא תוצאה של אדישות והדחקה, שגבו מאיתנו מחיר כבד וקשה מנשוא".
