ימי בין המצרים עכשיו, ימים של התכווצות, המרחב הופך צר.
מבחינה הסטורית, ימי בין המצרים הם הימים בהם החורבן הוא כבר עובדה קיימת וכבר אין טעם למנוע אותו. מה קורה במצב כזה? מתמקדים בהשרדות. העולם הופך להיות צר, ממוקד, עכשווי. אין מבט רחב.
זו גם המציאות הנפשית והרוחנית כשנמצאים בין מצרים: מצב של הקטנת אופק המבט, הפניית תשומת הלב למה שקרוב ומיידי, המנעות מסיכונים.
"מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהילים קיח) –
הצעד הראשון להחלצות מן המצר היא הקריאה, התפילה לה'. הקריאה הזו דורשת כוחות, והסתכלות כלפי מעלה, והתמקדות במשהו אחר שמחוץ למעגל הכי מיידי. ואז יגיע המענה, ואז יפתח המרחב.
המציאות הישראלית בשנים האחרונות מתאפיינת בהתכנסות למְּצָרִים שונים. השתבללות מגזרית, עוינות בין קבוצות שונות, שיח מקוטב וקצר רוח – כל אלה מילאו את המרחב שלנו עם התגלגלותו המתמשכת של המשבר הפוליטי. התחושה היא שכל קבוצה בעם מתכנסת לעמדה צרה והדוקה ומשם דואגת להשרדותה המיידית, בלי יכולת להביט אל הקבוצות האחרות או אל האופק הרחב.
מתוך כך יצאנו, רבני ורבניות בית הלל, למסע #מקשיבים. מסע של הרחבת מעגל ההתייחסות שלנו – לקבוצות אחרות שאינן חלק מהמפגש היומיומי; לעולמות ערכיים וזהותיים שונים, שעשויים להיות אף מנוגדים לנו; למי שאנו עלולים לתפוס כאיום על הישרדותנו.
יצאנו להקשיב.
כן, ההקשבה היא מה שהופך את המצר למרחב. כך גילינו. ההקשבה מגלה לנו שיש מקום בתוכנו לקולות ולזהויות האחרות, ויש מקום לכבד ולהתפעל ממי שעושה ופועל ומאמין גם אם אמונתו שונה, ויש מקום להבין ולהזדהות בנקודות מסוימות גם עם מי שאנו חלוקים עליהם.
והמחלוקת עצמה, כך גילינו, היא סממן של מרחב. מקום שיש בו מחלוקת הוא מקום רחב, נינוח.
הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי.
**
אז אתמול, אחרי שלמדנו על זהות מסורתית ותרגלנו שירת מקאמים בירוחם, המשכנו לישוב הבדואי חורה ופגשנו שם אנשי ציבור וחינוך. הבדואים חיים כאן והם חלק מהחברה הישראלית; חלק שעומד בפני התמודדויות גדולות וקריטיות לכולנו. המנהלים והמחנכים חלקו איתנו את האתגרים העצומים שמולם הם עושים עבודה חינוכית נחושה וערכית. למדנו מהם כמה קשה לשפר תשתיות בסביבה ענייה מאוד, אלו השלכות מרות יש לסביבה אלימה ועבריינית, ואיך ניתן למרות המכשולים לפתוח בפני הדור הבא דלתות של השתלבות ותקווה.
ומעל הכל: נפגשנו. הכרנו. ישבנו ושוחחנו, נפגשנו באמת.
תודה לחבר בית הלל הרב יוסי על יצירת החיבור החשוב הזה!
מחורה המשכנו לנתיבות, למפגש שונה מאוד: מפגש עם תהילה שיימס, רכזת בקרן קהילות, ועם הרבנית זיוית ברלינר – חברת בית הלל ותושבת נתיבות.
שוחחנו על הסיפור של הגרעינים התורניים והמתח בו הם פועלים, בין השתלבות בעיר לבין יצירת קהילה מאופיינת משלהם. המיקום הקהילתי של כל גרעין בעיר בה הוא פועל משתנה לפי מצב הסביבה והאתגרים שבה, וגם לפי מאפייני הגרעין וצמיחתו.
מבט חטוף אל סיפור של עשרות שנים נותן רק טעימה, אבל הטעימה הזו העניקה לנו את היכולת להתבונן. סיפור הגרעינים התורניים הוא סיפור של עשייה חלוצית שהתגייסה למשימה, והוא גם סיפור של משפחות וילדים שצמחו להיות בני נוער ומרחבים תרבותיים שעוברים תמורות. היה לנו מרתק!
איזה מרחב מגלים כשבאים להקשיב.