המוציא והמצה – קמח מטף ומעמדו של לחם אינג'רה

טף בפסח באתיופיה כתקדים

יהודי אתיופיה נהגו להכין לחם מקמח של "טף" שעל מעמדו נסוב דיון הלכתי בשנים האחרונות. בספר "חג ומועד בביתא ישראל" של יוסי זיו כתב[1], וישנן כמה עדויות[2] של קסים (אנשי ההלכה האתיופית) על שימוש בו למצת מצוה בליל הסדר, בעוד חיטה נתפסה רק כהידור[3]. יש לברר את איכותו וערכו של תקדים זה ואת השלכתו על נושאים שונים, הן במבט פנימי של הקהילה והלכתה, והן במבט חיצוני של הקהילות שנהגו לפסוק כדברי התלמוד הבבלי. אני תקווה כי העלאת הדברים הללו מנקודת מבט חיצונית יסייעו לקדם את הבירור בשני המישורים.

פרופ' זהר עמר צידד בתחומין כה כי ה"טף" אינו דגן ואינו מחמיץ, ועל פי זה רבים חושבים שניתן לאכול לחם כזה ללא חשש בפסח.

ראיותיו המרכזיות הן שתים. הראשונה מדעית, ולטענתו טף אינו מחמיץ, בהתבסס על הגדרות פרופ' מונק בתחומין כרך א לחימוץ. בעבודה סמינריונית[4] "חימוץ בתפוח כמקרה מבחן" – הגדרת החימוץ והמינים המתחמצים בירושלמי, הראיתי כי פרופ' מונק היטיב להגדיר מהי "גרירה", אך חימוץ זוהי הגדרה בעלת משמעות קולינרית, ויתכן כי היא אף משתנה מעט לפי מצב התבואה והשנים. בכל מקרה, ללא הגדרה ברורה לחימוץ לא ניתן להוכיח מבדיקות אנזימים ש"טף" אינו מחמיץ. גם העובדה שהוא לא נכלל ברשימות החומרים המחמיצים במשנה אינה מוכיחה דבר, כי מסתבר שהוא לא גדל באזור ארץ ישראל ובבל ולכן לא נבדק על ידי חז"ל.

ראייתו השניה היא מתשובת ר' אברהם בן הרמב"ם השולל אמירת ברכת המזון על אורז בתימן, למרות שזהו המין המרכזי אותו אוכלים שם. עמר כותב "דומה שמעמדו של הטף כמרכיב מזון בסיסי ושכיח בעולם הוא נמוך לא רק בהשוואה לאורז, אלא גם בהשוואה לדוחן" ולכן להבנתו בסוגיא בברכות לז שמינים אלו נידונים בה בשל קירבתם לדגן "יש לברך על הטף שהכל".

ד"ר שרון שלום בספרו וברישום של ניסויים שביצע, ב"שבתון" מצדד כי האינג'רה מחמיץ בפסח ונחשב דגן לענין מצה, ובספרו "מסיני לאתיופיה" עמ' 142 פסק שיש לברך על לחם זה "המוציא".

ראייתו הראשונה היא שטף משמש כשאור מעולה. בצדק[5] הוא כותב שהרב שבתי רפפורט לא חשב שראיה זו מכרעת שכן כל מין יכול להוות שאור.

אולם נחלקו הרא"ש והרמב"ם^[6] – האם שאור שנותן טעם בעיסת אורז נותן מן הסתם טעם דגן דוקא. לפי זה דנו באיסורי חלה ופסח.

מתשובת הרא"ש^[7] עולה שהחמיר יותר מהרמב"ם בשאור בעיסת אורז לפסח^[8], ונראה שכוונתו שסתם שאור הוא נותן טעם, אבל לאו דווקא "טעם דגן" ואסור לאכול שום טעם האוסר שמקורו בשאור:

תנן בפ' ג' דמסכת חלה העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח, ומינה דייק בזבחים דנותן טעם ברוב דאורייתא^[9]…

ודברי הר"ם ז"ל תמוהים הם שכתב ואם אכלו בפסח לוקה עליו ואין בו כרת שנא' כל מחמצת לא תאכלו במה דברים אמורים כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס. ומדהביא קרא דכל מחמצת לא תאכלו היינו על כרחך כרבי אליעזר דרבנן לא דרשי כל ורבי אליעזר לא בעי כזית בכדי אכילת פרס כדמפרש בההיא שהבאתי לעיל. ושלום כנפש אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

מכל מקום מדברי הרא"ש עולה שגם הרמב"ם אסר עיסת אורז ושאור בפסח. מדברי הרמב"ם עולה ששאור תמיד נותן טעם דגן, ללא קשר לכמות החיטה, ובתנאי שתהיה שם חיטה כלשהי, כדי שהעיסה תהיה בטעם דגן.

יש לשאול מפני מה נדרשת החיטה לפי כל אחד מהפירושים?

לדעת הרא"ש, אין לדייק במשנה שהשאור מחיטה, שהרי שינה בתשובתו את לשון המשנה. לדעתו, המשנה מדברת בהווה, ולכאורה יש להסיק כי אם יווצר טעם דגן בלא חיטה – יאסור. כן למד ממשנתנו בראיות נוספות הפרי חדש^[10]:

הכרחנו שהטעם דמחמץ אוסר בכל שהו הוא לפי שפעולת החימוץ אף שהוא דבר מועט ניכרת פעולתו אפילו באלף ויותר והוה ליה כאיתיה לאיסורין בעין.

את טעם הדגן יוצרים אנזימים שמקורם בשמרים, אלו אוכלים את הסוכרים במזון ומפרישים גז הנקלט על ידי העמילנים והיוצר את החמיצות והתפיחה^[11]. לדוגמא, נראה ברור ששמרים עם קמח תפוחי אדמה נותנים טעם דגן יותר מקמח אורז^[12], למרות השוני בהרכב ובאנזימים שבתפוח אדמה. לכן, גם לחם אינג'רה שלעתים טעמו מזכיר מאוד טעם לחם, במיוחד כשהוא מוחמץ על ידי שאור של עצמו, יש מקום לצדד לפי הרא"ש שזהו סימן של דגן[13].

ראייתו השניה של ד"ר שרון שלום היא שלחם זה מחזיק יום לפחות בתנאים טבעיים, ולרוב יותר, ולסימן זה הסכים הרב שבתי רפפורט.

הגדרת מיני הדגן – דעת הרמב"ם והסבר בנו

במשנה תורה נראה כי ישנו הד לשתי הגדרות לדגן. בהלכות ברכות ג,א כתב:

חמישה מינין הן–החיטים, והשעורים, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון:  הכוסמין, ממין החיטים; ושיבולת שועל והשיפון, ממין השעורים.  וחמשת המינין האלו–כשהן שיבולים, נקראין תבואה בכל מקום; ואחר שדשין אותן וזורין אותן, נקראין דגן; וכשטוחנין את אחד מהן ולשין את קמחו ואופין אותו, נקרא פת.  והפת הנעשית מאחד מהן, היא הנקראת פת בכל מקום, בלא לוויה.

בהלכות ברכות, חשיבותם של חמשת מיני דגן נובעת ממעמדם הקולינרי והתרבותי. סבא מארי הרב רבינוביץ' זצ"ל בפירושו יד פשוטה מציין למקור בירושלמי חלה א, ב: "במקום שאוכלין פת כל (אף משאר מינים כגון אורז ודוחן וכיו״ב), אין לך קרוי פת סתם אלא חמשת המינים בלבד." פירוש המילה בכל מקום אם כן היא גיאוגרפית – ורק מין שבכל מקום בעולם מתייחסים אליו כאל פת, הוא כחמשת מיני דגן.

ואילו כפי שמציין עומר, מדיוני הגמרא (ברכות לז ירושלמי פסחים ד,ב) נראה כי החימוץ הוא סימן מרכזי לדגן חשוב. וכן נראה מהלכות חמץ ומצה ה,א:

אין אסור משום חמץ בפסח, אלא חמשת מיני הדגן בלבד–והם שני מיני החיטים, שהן החיטה והכוסמת, ושלושת מיני השעורים, שהן השעורה ושיבולת שועל והשיפון.  אבל הקטנייות, כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן–אין בהן משום חמץ; אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכיסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה–שאין זה חימוץ, אלא סירחון.

מה היחס בין הגדרות אלו? על פי הכלל שקבע הרמב"ם באיגרותיו להקדים את המוקדם בספר משנה תורה, ביד פשוטה על חמץ ומצה מציע לדייק מכך שהרמב"ם כותב "הדגן" בה"א הידיעה שדבריו נסובו על ההגדרה בברכות.

לכאורה מדברי הרמב"ם היה מקום לומר שכיוון שהטף לא התפשט בכל העולם אין לו מעמד אוסר כמיני דגן. טענה מעין זו נשמעה בתשובת ראב"ם לתימן:

אין מה שהזכרתם שמאכל רוב הישובים בזה טענה, כי דוקא בשביל הטעם הזה הפליג רבן גמליאל ואמר שיברך על פת דוחן – הוא דכן בערבית – ברכה אחת מעין שלש, כלומר מפני שהרבה אנשים היו נוהגים לאכל זה, שלא כאפונים והפולים ושאר הקטניות, ועל כן לא הצריך ברכה אחת מעין שלש בלחם פולים או זולתו. ואעפ״כ אין אנו הולכים אחריו, כי יחיד ורבים הלכה כרבים.

אכילה של רוב היישובים באזור מסויים היא שיקולו של רבו גמליאל, והשיקול דחוי. ולמסקנה: "אין למדים אלא ממאכל רוב ישראל" בדומה לדברי אביו. אולם מיד אחרי שטיחת הטענה – הוא כותב עליה שאינה מדוייקת. במה נחלשה?

יש לשים לב להערתו שהשיטה "תמוה לא כרבן גמליאל ולא כחכמים"  מצביעה על מצב ייחודי העולה מהשאלה, רבים בתימן כבר נהגו לברך ברכת המזון על אורז בהדרכת רבותיהם. אילו מצא לכך ראב"ם תימוכין בגמרא, היה מאשר שהמנהג קביל על אף שאין הרמב"ם מסכים לו. כאשר הוא מתנגד למנהג הוא שוקל שיקולים מהגמרא עקרוניים, ואינו מגייס את המצב העולמי לטיעוניו.

הסיבה היא ברורה, יש הבדל בין העמדת דעה הלכתית נוהגת וקיימת לבין הכרעה בשאלה סטרילית. מאחר ובגמרא ניתן ללכת בכמה דרכים בהבנת מעמדו של האורז, אילו נהגו בתימן עקב קיצוניות מצב הרעב אצלם וחוסר הזמינות של החיטה כדעה דחויה – שיטתם היתה מקבלת תוקף של פסיקה מקומית לגיטימית על פי הש"ס.

לכן, עיקר סמיכתו של ראב"ם על טענתו השניה:

אין אנו מברכים ברכת המזון מפני שלפי הקבלה משה ע״ה תקן הזן בשעה שירד המן, אלא מפני שאנו מקיימים המצוה המפורשת בפסוק ואכלת ושבעת וברכת את יי׳ אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. והרמז בפסוק זה אינו אלא לתבואת ארץ ישראל שהיא שני מיני חטים ושלשה מיני שעורים, כמו שבארו ז״ל בקבלה. ומסייע לקבלתם הכתוב ארץ חטה ושעורה.

לטענת ראב"ם המצוה נאמרה על מינים משובחים הנמצאים בארץ ישראל, דבר זה מחזיר אותנו מכיוון אחר לדברי הרמב"ם על חשיבות הפת ממיני דגן. מה יהיה הדין של מסורת הלכתית על מאכל מסויים שהוא חשוב כמו מיני ארץ ישראל? והיה ונוכל להגן עליו מכוח הגמרא – לא יהיה בתשובת ראב"ם מקום לדחות פסיקה ומסורת מקומית כזו.

הרואה יראה שכאן עמדנו על שני הבדלים בין האורז בתימן לבין הטף באתיופיה:

1. האורז נאכל בכל העולם במקביל.
2. הטף נתפס בעיני האוכלים אותו כעשיר יותר מקמח חיטה בדרך כלל.

מאחר והיו קהילות בהן היתה חיטה זמינה ואעפ"כ לא ראו בזה חיוב מעיקר הדין, ברור שראו בטף מזון איכותי באותה מידה למצות הפסח.

עירוב בפת עדשים – וסימן נוסף.

הגמרא בעירובין פא מתלבטת בין שתי מסורות בשם שמואל, לפי אחת ניתן לערב בפת עדשים והיא משובחת ולפי השניה שמואל זרק פת עדשים לפח. הגמרא מחלקת בין פת מעדשים בלבד לפת ממינים נוספים, ומציינת לאמור ביחזקאל ד,ז: "וְאַתָּה קַח-לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים, וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד, וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ, לְלָחֶם". המפרשים מתלבטים האם ריבוי המינים נחשב טובה, והלוא נבואת זעם היא בה יחזקאל מכין את ישראל לרעב עצום.

הרשב"א כותב:

ואסיקנא: מערבין בפת אורז אבל לא בפת דוחן וכדמפרש ליה למר עוקבא מיניה דשמואל. ומערבין נמי בפת עדשים כדאמר רב חייא בר אשי משמיה דרב. אבל אין מערבין בפת מעורבת של מינין הרבה, כההוא דיחזקאל.

אולם בשם רבנו תם נמסרת מסורת מעט שונה בתוספות:

והא ההיא דהואי בשני דמר שמואל כו'. עשו לנסות מה טעמא לפי שצוה הקב"ה ליחזקאל לעשות:

כלומר רואים הם ערך בלחם זה. הם מביאים ויכוח בין רש"י לר"ת על מהות מצוה זו: מוסיפים:

          פירש הקונטרס: וכתיב בתריה לחם אנשים לא תאכל אלמא לאו לחם הוא.

כלומר זהו לימוד מפסוק על הלחם ביחזקאל שאינו טוב.

והגיה ר"ת דהאי לחם אנשים בהבראה כתיב רחוק מפרשה זו… והכי פירושא ההיא דשאר מינין הואי, דכתיב: ואתה קח לך. ולימי המצור ושעת הדחק נאכל ולא פת הוא אלא לנפש רעבה.

כלומר, לדעת רבנו תם הלחם של יחזקאל היה לחם טוב לפי המצב בימי הרעב והמצור ולכן בזמן הגמרא לא ראו בו ראוי למאכל, אם כן ערכו של לחם משתנה לפי המצב.

יתכן כי הריטב"א משנה מעט מלשון הרשב"א לאור גישת רבנו תם:

אבל אין מערבין בפת שיהא מעורבת ממינין הרבה כההיא דיחזקאל.

הריטב"א סבור כי דווקא מה שדומה לפת ההיא שביחזקאל אינו טוב, אבל עצם היות המינים מעורבים אינו גריעותא – ואף אנן נימא פת מעורבת תירס או קינואה יש לדון מחדש אם יתכן ומערבים בה. הוא מוסיף הערה על פרשנות ספר יחזקאל:

ענין הפרשה מוכיח דלשנוי גמור ולגריעותא אמר הכתוב שיעשה כן.

לפי רש"י הפסוק מלמד שלחם מעורב אינו לחם אנשים רגיל ולכן הוא שונה ממאכל רגיל ואינו טוב. לעומת זאת הריטב"א מאפיין את הלחם עצמו שמופיע ביחזקאל וטוען שלפי משמעות דברי הנביא הלחם המתואר דווקא זהו לחם לא טוב.

נמצאנו במחלוקת רבת פנים האם מעמד הלחם ביחזקאל גרוע באופן עצמי או מאחר ויש בו תערובת, וכן האם בשינוי המצב ישתנה ערכו. ויכוח הפוסקים אינו נעוץ בהבנת הגמרא אלא בפרשנות נבואת יחזקאל. במצודת דויד מפרש שבני ישראל יאכלו את שאר המינים חוץ מחיטה, אבל הלחם עם החיטה טוב יותר. כך גם מדקדק הרד"ק מצורת כתיבת "חטין" בנו"ן. נראה כי ראיה לדבריהם מהגמרא הפותחת בדיון על עדשים, משמע שהפת שזרק שמואל היתה כזו שלא היה בה כלל חטין או שעורים.

המלבי"ם מציין שטעמו של לחם המעורב מכל המינים הללו אינו טוב.

אם נעיין בערך התזוני של מינים אלו ושל טף ואורז (הכל בצורה המלאה כפי שהיה זמין פעם) – נגלה תופעה מעניינת, שהקדמונים לא היה בידם מדע מפותח כל הצורך לעמוד עליה:

ב100 גרם	חיטה[14]	שעורה[15]	פול	עדשים	דוחן[16]	כוסמין[17]
פחמימה	72.6	73.48	19.65	20.13	72.85	70.19
חלבון	13.7	12.48	7.6	9.02	11.02	14.56
סוכר	0.4	0.8	1.82	1.8	?	6.82
שומן	1.6	2.3	0.4	0.38	4.22	2.43
נתרן		0.012	0.005	0.002	0.005	0.008
אשלגן		0.452	0.268	0.369	0.195	0.388
ויטמין A		0.001	0.000001			מזערי
ויטמין C			0.003	0.001
ויטמין B[18]	0.008	0.043	0.9	0.002	0.005	0.008
ויטמין K	0.000002	0.000002	0.000003	0.000002	0.000001	0.000004
סידן	0.034	0.033	0.036	0.002	0.008	0.027
ברזל	0.004	0.004	0.002	0.003	0.003	0.004
מגנזיום	0.138	0.133	0.043	0.004	0.114	0.136
זרחן	0.346	0.246	0.125	0.180	0.285	0.401
נחושת	0.0004					0.0005
אבץ		0.003	0.001	0.001	0.002	0.003

רואים אם כן שלכל אחד מסוגי החומרים החשובים לחיי האדם, יש שני מינים מהמתכון שרמת אותו החומר גבוהה. גם אם האדם ישמיט מין אחד מהמתכון יהיה בידו לחם מזין ומאוזן. החסרת חיטין, שעורין, וכוסמין מורידה את ערכו מאוד, ולכן שמואל זרק אותו.

ניתן לאשר אם כן מתוך נבואה זו המגלה מה שהאדם לא יכל היה לדעת, את חשיבותו של ערך תזוני מאוזן, ואת העובדה שהלחם שניתן ליחזקאל היה מיטבי לתקופת הגלות. החיטה היא מזון מעולה כאשר מצורפים אליה בשר ודגים, פירות וירקות.

ב100 גרם	טף	אורז חום	הערות
פחמימה	73.13	76.48	באורז הערך הכי גבוה
חלבון	13.3	7.23
סוכר	1.84	0.85
שומן	2.38	2.78
נתרן	0.012	0.008
אשלגן	0.427	0.289
ויטמין A
ויטמין C
ויטמין B[19]	0.01	0.007
ויטמין K	0.000002
סידן	0.180	0.011
ברזל	0.008	0.002	בטף הערך הכי גבוה
מגנזיום	0.184	0.112
זרחן	0.429	0.337	בטף הערך הכי גבוה
נחושת
אבץ	0.004	0.002	בטף הערך הכי גבוה

מבחינת ערכי המתכות ברזל, מגנזיום, זרחן ואבץ קמח טף עולה על כל המינים שעליהן דנו. גם מבחינת כמות החלבון, וקיומו של ויטמין K' קמח טף עולה על אורז, ולכן הוא מסייע יותר בבנית תזונה מאוזנת.

אם נקבל סימן זה כמשמעותי, נוכל לצרפו לסימן השהייה הארוכה של המזון המוכן שמצא ד"ר שרון שלום, ולחזק את הטענה שטף עולה על אורז בדרגתו ההלכתית.

סוגיית ברכת האורז

הסוגיא בברכות לז פותחת:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות

מוסכם כי דבר שיש בו תערובת של חמשת המינין, מברכים מזונות.

ואיתמר נמי רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות

וצריכא … קמ"ל: כל שהוא מחמשת המינים הוא דמברכין עליו בורא מיני מזונות, לאפוקי אורז ודוחן, דאפילו איתיה בעיניה – לא מברכינן בורא מיני מזונות

לפי רב ושמואל אורז ודוחן במאפה אין ברכתן מזונות אך הגמרא מקשה מברייתות קדומות:

ואורז [ודוחן] לא מברכינן בורא מיני מזונות?! והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן – מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה, וגבי מעשה קדרה תניא: בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש!

ודוחקת כדי להגן על רב ושמואל שהמילים כמעשה קדרה כוונתן לדמיון דיני לא לזהות מלאה. ככל הנראה היו מקרים בהן בימי התנאים לא נהגו לברך ברכה אחרונה, ובעצם הברייתא הזו רק מלמדת שצריך לברך על אורז גם לפני האכילה וגם בסוף – כמו שמקובלת היום ההלכה תמיד:

כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה.
כמעשה קדרה דמברכין עליו תחלה וסוף,
ולא כמעשה קדרה – דאילו במעשה קדרה בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג',
ואילו הכא בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא.

לאחר מכן הגמרא מזהה שהיתה מסורת שאורז נחשב דגן רגיל:

ואורז לאו מעשה קדרה הוא והתניא אלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס סולת זריז וערסן ואורז? הא מני רבי יוחנן בן נורי, היא דתניא רבי יוחנן בן נורי אומר אורז מין דגן הוא וחייבין על חמוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אבל רבנן לא.

לאחר מכן מוכיחה הגמרא שגם לפי רבנן אין לדחוק בברייתא על "כמעשה קדרה" ולהציע לברך עליו ברכת "שהכל":

ורבנן לא? והתניא:
הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה
טחנה אפאה ובשלה – בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליה ג' ברכות
אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין ג'
והכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה
טחנו אפאו ובשלו אף על פי שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש.
מני, אילימא ר' יוחנן בן נורי היא דאמר אורז מין דגן הוא? המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות בעי ברוכי! אלא לאו רבנן היא, ותיובתא דרב ושמואל? תיובתא:

הגמרא מוכיחה שמסורת זו אינה רואה באורז לחם ובכל זאת סבורה שיש לברך עליו בורא מיני מזונות ומעין שלש, ודוחה את דברי רב ושמואל. דחייה זו היתה קשה בעיני בעלי התוס', והם הציעו שמא המילה האחרונה תיובתא היא טעות בנוסח הגמרא, והמשך הגמרא נועד ליישב את דעת רב ושמואל. כרקע לדבריהם ניתן לראות בתוד"ה הכוסס ובכת"י מינכן 95 ואסקוריאל 366, קטעי גאונים העוסקים בברכת בורא פרי האדמה על חיטה שלוקה שחדרו לגמרא, אך לענ"ד אין לקבל את הצעת התוספות מאחר וגם בכל כתבי היד שלפנינו מופיעה התיובתא, וגם הרשב"א שהיו לו הרבה כתבי יד מהימנים מעיד על הגירסא תיובתא. לכן לענ"ד את המסורות הנוהגות לברך שהכל על אורז רגיל יש לסווג כדחויות, על אף חדירתן לספרי פסק אחרונים.

הרא"ש והרשב"א הדוחים שיטתם מעלים שאלה אחרת, והיא: האם הדוחן כלול במהלכי הסוגיא או לא, והאם הדחייה של דברי רב ושמואל גמורה או לא? בעקבות זאת נוצרו מסורות הלכתיות רבות, האחת טוענת שעל אורז בצורת לחם יש לברך מזונות אבל בתערובות או בבישול בורא פרי האדמה, והשניה תמיד מברכת מזונות על אורז, השלישית מבחינה בין תערובות לבישול. באשר לדוחן יש מסורת המברכת שהכל על דוחן אך על פת דוחן מזונות, ומסורת שתברך תמיד שהכל, וגם שיטה המשווה אותו לאורז. מעניין להתבונן בלשון הרמב"ם בהלכות ברכות ג,י:

אורז שבישלו, או שעשה ממנו פת–בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף בורא נפשות רבות:  ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר, אלא אורז לבדו.  אבל פת דוחן, או פת של שאר מיני קטנייות–בתחילה מברך שהכול, ולבסוף בורא נפשות רבות.

המפרשים הקלאסיים ובהם הגאון סבא מארי זצ"ל הבינו שאורז מעורב דרגתו יורדת, אך אחבק"מ לשם כך אין צורך בתוספת "אלא אורז לבדו". נראה כי יש לקבל את הצעתו השניה של הכסף משנה המשווה בין דברי הרמב"ם לשיטת רבנו יונה:

וה"ר יונה כתב דהיינו טעמא משום דא"ר יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא ואע"ג דלא קי"ל כוותיה מ"מ כיון דאשכחן דאיכא מאן דס"ל דאורז מין דגן הוא ולא ס"ל הכי בדוחן אלמא דאין דינם שוה ודוקא באורז מברך במ"מ אבל לא בדוחן עכ"ל.

כלומר דברי הרמב"ם נלמדו מבין שלש הברייתות ודחיותיהן, הברייתא הראשונה אף על פי שנדחו רב ושמואל עדיין מקבלים את השיטה הדחוקה לפרש בה כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה, לדינו של דוחן, מאחר ובשתי הברייתות האחרות דוחן לא הוזכר, ומוכח שלא חשבו שדינם שווה.

ומכל מקום למדנו מדאותבה בגמרא לרב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברך בורא מיני מזונות, דמשמע הא אורז אין מברך עליו במ"מ, מהך ברייתא דהביאו לפניו פת אורז ופת דוחן – למדנו שדין פת אורז ודין האורז המבשל שוה, ומינה דפת קטנית וקטנית מבושלים דינם שוה, וכמו שכתב רבינו.

כלומר, מאחר שדחקנו בלשון הברייתא הזו לפצל את פת האורז והדוחן לשני דינים שונים, נוכל ללמוד מכך שלא הוזכר עוד חילוק – בין פת למבושל – שאין חילוק כזה.

ודע שדעת ה"ר יונה והרא"ש ז"ל לומר דאורז ודוחן דינם שוה ומברך על שניהם במ"מ ובנ"ר.

דבר זה שנוי במחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש.

והוסיף עוד רבינו יונה ז"ל שה"ה לשאר הדברים שאנו רואים דמיזן זיין כגון פניז"ו בלעז שמברך עליהם במ"מ ובורא נפשות.

נראה שקטע זה הוא הסיבה שהכסף משנה הביא מהלך זה דווקא מרבינו יונה, אף שיש פוסקים אחרים שדנו בשיטת הרי"ף והרמב"ם. מהדיוק האמצעי בדחיית דברי הברייתא ומה שלא הוזכר באותה דחייה, רוצה הכסף משנה ללמוד שדיני הברייתא נאמרו דווקא על אורז בלבד ובמצבים רגילים בלבד. זאת, על מנת להסביר את הרמב"ם המדקדק כן.

אחבק"מ מהכס"מ, שמא ניתן להציע דרך קלה יותר במהלך הסוגיא להסיק מסקנה דומה. בנוסף לבעיה של התוס' השואלים על נוסח הגמרא והם התיובתא היא סוף דיון או אמצעו, יש לתמוה גם על סדר הקושיות בגמרא, מדוע החלו מברייתא שאינה מפורשת "כמעשה קדרה" ואחר כך מברייתות מפורשות?!

אם נבין את הברייתא השלישית כמובאת לברר מהי באמת דעת רבנן הסבורים שאורז אינו מין דגן, ולשון והתניא לשון קושיא היא, אם כן מטרת המהלך הראשון לבוא ולומר: אורז נחשב מעשה קדרה למרות שאינו דגן, אך המהלך השני מנתק בין נקודה זו לבין ברכת בורא מיני מזונות ומחדשת שברכה זו חלה על כל דבר הזן גם אם אינו מין דגן, רק ברכת המוציא חלה רק על דגן. הדחייה "כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה" איננה דוחק אלא הבנה חדשה של הבעיות וסוגיהן שעסקו בהן חכמים. חכמים טרחו על הגדרת מצבו של האורז למרות שאינו דגן כיוון שהוא מאכל חשוב לרבים. אין צורך בדקדוק מסתימת חילוק שהציע רבנו יונה, אלא קריאה פשוטה יש כאן: כאשר זהו מעשה קדרה אז דיברו חכמים על מצבו שיהיה מזון מרכזי עם ברכה פתיחה וסוף ומזה למדנו שהוא מאכל חשוב גם כשאינו אפוי דווקא.

מהלך זה פותח מחדש לדיון את דינו של אורז[20] וקובע שחכמים לא פסקו על כל מצב של אורז שיהיה אלא על המצבים הנפוצים בימיהם. לכן, בתוספת "אלא אורז בלבד" אומר הרמב"ם, שכמו שבתערובת מינים פחותים יורדת דרגתו, תיאורטית אם ישופר מצבו של האורז על ידי תערובות מינים לא מוכרים – יתכן ולמרות שאינו דגן יעלה מעמדו ויברכו עליו המוציא. הכסף משנה מביא דברים אלו כמפורשים מרבנו יונה, ומלמד הלכה על מין מסויים שמברכים עליו מזונות גם כן.

האם ניתן לתקן ברכת המוציא על טף?

בדברינו עד כה יצאנו מנקודת הנחה שהשימוש בטף למצת מצוה מהווה חמור לעומת הקל של ברכת המוציא, ובפרט כאשר נהוג בכל הקהילות לברך המוציא גם על מצת מצוה. ואולם, יש מקום לשואל לשאול: האמנם ברכו באתיופיה מזונות או המוציא על טף? באתיופיה לא נהגו ברכות משתנות[21] אך נהגה ברכה שיש בה שם ומלכות[22]. אין להחיל את כל דיני דרבנן על דורות שלא הכירו את הש"ס, שכן כלל הוא[23]: בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, בדין דרבן ראשית יש לעשות על פי מה שיודעים ואז לברר אם להלכה המוכרת סתירה ברורה וגמורה. יש תוקף תקדימי גם לפסיקה שאינה מתיישרת עם כל דיני דרבנן. לכן, יש לקבל את תרגומו של הרב שרון שלום ב"מסיני לאתיופיה" שמכוח הברכה שנהגו בני אתיופיה יש לחייבם גם בברכת המוציא על לחם. בדברינו כאן גם צדדנו בשיטתו שלחם טף הוא במעלה מעל לאורז ובעל סימנים המחייבים אותו בחימוץ, ויש לברך על הלחם הנעשה ממנו המוציא וברכת המזון, מכוח המסורת האתיופית.

מסקנה

נראה כי ערכו של הטף ומסורת בני אתיופיה מלמדת אותנו שניתן להשתמש בטף ללחם משנה בשבת לחולי צליאק, ואף למצת מצוה למי שאינו יכול להדר בחטין או שבולת שועל כלל.

---

[1] עמ' 95.

[2] בקובץ עם שם דומה שזמין במרשתת.

[3] העירני לבדיקה זו ידידי ר' אבי קרייף נ"י בבית מדרש תורני ישראלי בפייסבוק.

[4] בקורס של פרופ' לייבוביץ' י"צ, ירושלמי.

[5] עיין המעין 245 עמ' 92 "הגדרת שמר האפייה ואיסורו בפסח", הרב עזרא קליין וד"ר עוזיה קרונמן. אמנם, יש מקום לעיין בדברי הירושלמי "ראשית עריסותיכם ריבה הכל" ובהשוואה לחמץ בפסח, מאחר והדברים דומים לתפיסת החמץ של יוצאי אתיופיה, וגם כאן יכלו להגן על הניסוי, אולם אין ספק שהבבלי וגם הירושלמי לא קיבלו דרשה זו למסקנה, עיין "מצה שנילושה במי פירות" ירחון האוצר קא עמ' שפרשתי ובארתי את רוב הקשיים בסוגיא ובהערה יא שם. האדמו"ר מחב"ד כנראה חשש להוה אמינא זו כמידת חסידות. להלן נראה כי את מערך הברכות האתיופי ניתן לדמות לשלב קדום של ההלכה הבבלית, ואם כן מוטב לנו לנסות תחילה לראות מה יכול להתיישב עם מסקנת הגמרא והפוסקים ולהשתלב בשיטה ההלכתית הכללית להגדיל תורה ולהאדירה.

[6] משנה חלה פרק ג משנה י:

הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז: אם יש בה טעם דגן – חייבת בחלה, ואם לאו – פטורה. אם כן למה אמרו: הטבל אוסר כל שהוא? מין במינו, ושלא במינו – בנותן טעם:

פירוש הרא"ש:

מעיסת חטים – שלא הורמה חלתה: ואם לאו פטורה – דאין הטבל אוסרה כיון דליכא טעם:

א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהו – דאמרן לעיל כשאין לו פרנסה שמוציא על הכל, הני מילי במינו, אבל בשלא במינו – כי האי דחטים באורז – בנותן טעם. דטעמא דטבל בכל שהו, אמרינן בשילהי עבודה זרה, משום דכהיתרו דחטה אחת פוטרת את הכרי – כך איסורו, ולא שייך האי טעמא אלא מין במינו.

פירוש הרמב"ם:

אוסר כל שהוא מין במינו, כגון שנתערב חטים בחטים ואורז באורז. ושלא במינו בנותן טעם, כגון שנתערב חטים באורז. כמו שהמשיל.

נחלקו אם בסתם שאור הוא נותן טעם, והרישא אינו מדבר באיסור טבל כלל, או אם סתם שאור אינו נותן טעם. הרא"ש מפרש שהרישא מנוגדת לסיפא, שברישא השאור אינו אוסר בכל שהוא בדרך כלל, ובסיפא יש דין מחודש בטבל שאוסר בכל שהוא תמיד. לדעתו, רק כאשר שאור נותן טעם הוא אוסר בכל שהוא. הרמב"ם מפרש, שהשאור בדרך כלל נחשב נותן טעם דגן, ודינו מומשל לדין הטבל, לשניהם יש כוח לשנות את מצב העיסה כולה.

[7] כלל טז סימן ב.

[8] ור' ב"י יו"ד שכד ד"ה ומ"ש נתן שאור מעיסת חיטים לתוך עיסת אורז. וש"ך לסע' ט-י.

[9] והכי אמרינן בפ' אלו עוברין (דף מד) מאי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור? לא משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא הוא? א"ל אין. אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי (אי אמרת בשלמא היתר מצטרף לאיסור משום הכי פטרי רבנן ולית להו עירוב פי': דלא דרשי כל. אלא אי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר) אמר ליה הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס וכו'

[10] יורה דעה סימן צח.

[11] ר' פניני הלכה הלכות חמץ פרק ג.

[12] השף עודד פישר הי"ו, שמנהל דף אינטרנטי בשם "במיקסר", שיתף אותי באדיבות לפני כמה שנים ברבות מתובנותיו על נושא זה, חלקן פורסם בעבודתי הסמינריונית. אני מצרף כאן את נוסח כמעט מלא ששלחתי לו לאישור. ההדגשות משלי:

"שמרים זה יצור חי – אורגניזם חד תאי שמייצר גם הוא גז אבל ע"י פירוק סוכרים בבצק ויצירה של פחמן דו חמצני בנשימה תאית (מורכב, לא אכנס פה ל-2 סוגי הנשימה שלהם). השמרים זקוקים לזמן ארוך על מנת לפעול והתפיחה מתרחשת לפני האפייה ולא במהלכה, כמו בסודיום ביקרבונט.

לחמניות עם קמח תפו"א ושמרים לא באמת ניתן להכין, לשמרים אין סוכרים זמינים ובקמח אין עמילז שמאפשר פירוק עמילנים, השמרים בקושי יצליחו לייצר גז והוא לא ייכלא בבצק כיוון שאין בו גלוטן.

אפשר להכין 'לחמניות' כאלה רק ע"י הוספה של הרבה ביצים. כך או כך אין משמעות לשמרים בלחמניות כאלה – לא בטעם ולא בתהליך ההכנה.

בדונאט האמריקאי ובמאפים רבים נוספים מקובל להוסיף כמות מסויימת של עמילן – קורנפלור בד"כ כדי לתת לחות ורכות למאפה, אבל מדובר באחוז קטן של קורנפלור שמשפר את המרקם אבל לא משפיע על הטעם. ודאי שאי אפשר להסיק מכאן על מאפה שכולו מבוסס על עמילן ללא קמח בכלל.

הוספה של ביצים למאפה ללא גלוטן מעניקה לו קצת גמישות ואווריריות שיוצרת דמיון קצת למאפה 'רגיל', וגם הוספה של סוכר למתכון תאפשר לשמרים לייצר גז ולתסוס ובכל מקרה יתקבל מאפה דחוס, מתפורר ושונה לגמרי גם במרקם וגם בטעם מלחם.

קמח אורז אינו עמילן נקי, הוא מכיל את אותם מרכיבים כמו החיטה רק בלי הגלוטן – יש בו סוכרים ויש בו עמילז שמאפשר לשמרים לפרק עמילנים (בריכוזים אחרים) אבל החלבון שלו שונה – אין לו גלוטן ולכן הגמישות והרכות שלו יהיו שונות לגמרי ממאפה עם חיטה, יתקבל מאפה דחוס ומתפורר.

בכל שימוש בשמרים לא ניתן לטעון ש'טעם השמרים' עצמם משפיע על התוצאה, אמנם לשמרים עצמם – טריים או יבשים, יש טעם מסויים אבל הכמות שמוסיפים לבצק היא קטנה כ"כ שלא ניתן להבחין בטעם השמרים בתוצאה הסופית. לדוגמא: יש הבדל משמעותי בטעם ובריח בין שמרים יבשים לשמרים טריים. אבל בלחם הסופי לא ניתן להבדיל ולהבחין באיזה סוג השתמשו.

כדי להבין מהי האמירה שקמח אורז יכול ליצור טעם של חמץ, נשאל קודם מה זה 'טעם' ומה הכוונה 'של חמץ'. הטעם העיקרי של לחם זה טעם הדגן, והוא בעצם לא חמץ, הרי אפשר להכין מצה והיא תהיה עם אותם טעמים של הדגן.

במהלך התסיסה של השמרים נוצרים חומרי טעם – בעיקר חומצות לקטיות, והן נותנות ללחם גוון טעם נוסף על טעם הדגן עצמו. הטעמים האלה יובחנו בעיקר בלחמים בעלי התפחות ארוכות כמו לחמי מחמצת או מבוססי 'סטרטר' – שכן מכילים שמרים אבל בכמות קטנה ותסיסה ארוכה.

אם נגיד שהחומצות שנוצרות במהלך התסיסה זה הטעם של החמץ אז חומצות דומות יכולות להיווצר גם בתסיסה של אורז שאינה חמץ וגם במוצרים אחרים כמו בחלב שמתקלקל…

לא סביר שהטעם החומצי הוא ה'טעם של החמץ'. כיוון שאותן חומצות יכולות להיווצר בתהליכים נפרדים שחלקם ודאי לנו שאינם מוגדרים כ'חמץ'. כמו שניתן לייצר היום תמצית וניל ללא שימוש בווניל – רק ע"י יצירת מרכיב הטעם באופן כימי (וכן על זו הדרך באינסוף טעמים אחרים). כאשר משתמשים בתמצית כזו ניתן לכנות את התוצאה כ'בטעם וניל' ועדיין כל מי שקצת מנוסה בטעמים ידע שאם נשתמש בוניל אמיתי יתקבל טעם אחר, עשיר ושונה.

טעם הלחם הסופי הוא בעיקר טעם הדגן עצמו וזה טעם חזק ומובחן – מי שמעט מורגל בלחמים השונים ידע להבחין באיזה דגן השתמשנו ואפילו באיזה שילוב שלהם. נוסף על הטעם הזה יש את טעם החומצות שנוצרו מתסיסת השמרים. אבל כאמור כל אחד מהשניים בפני עצמו קשה להגדיר אותו כ'טעם חמץ'.

לעניות דעתי המילה 'טעם' כוללת כאן את מכלול התחושות של מרקם, ריח, וטעם שנוצרות בלחם והם ייחודיות ללחם ש'הוחמץ'. לא ניתן לקבל 'טעם' כזה בלי שימוש באחד מ-5 מיני דגן, הוספה של שמרים/מחמצת ושיהוי ארוך.

אכן, בתעשייה מייצרים כיום מאפים ללא גלוטן שמצליחים לדמות לחם – ע"י שימוש בסיבים שמהווים תחליף כימי לגלוטן תוספי מרקם וטעם נוספים והתפחה ע"י שמרים וסוכר. המאפים הללו מיוצרים בעיקר כתחליף לחם עבור חולי צליאק אבל הם משווקים גם בפסח כמאפים כשרים לפסח.

אבל גם בתחליפי לחם 'ללא גלוטן' הכי טובים שיש – אין את הטעם והמרקם המיוחד של לחם. כל מי שיטעם אותם יגיד 'זה לא זה'. אז גם תערובות ומאפים כאלו עדיין קשה להגדיר אותן בתור 'טעם חמץ'.

בנוסף, אני נוטה להסכים עם הדעה של הרב בקשי דורון כמו שהצגת אותה.

כבר בדורות קדומים היו הרבה טכניקות להתפחת בצק ע"י "מחמצת" שאינה חמץ, כמו שאריות מבישול בירה או גפת מהמשקעים של היין, ברור שחז"ל הכירו את זה. כשאני לומד במקורות על 'שאור' ככה אני מבין את זה – תערובת המכילה גורם ביולוגי הגורם להחמצה מהירה יותר של הבצק, לאו דווקא חמץ.

למיטב הבנתי, גם אם יש מקום להתיר את השמרים מצד החומר, ראוי לאסור אותם מצד איסור שאור – שהוא כל דבר שיכול לזרז את חימוץ העיסה, גם אם אינו חמץ בעצמו."

[13] וכפי שהראינו בהמעין (ר' הע' 5) שאלת השימוש המסחרי מהווה נקודת מפתח בדעת הרא"ש, וגם כאן היותו מזון מרכזי לרבים חשובה. שאלתי נשים אתיופיות שסיפרו כי הילדים הרבה פעמים מעדיפים עוגות ולחם מאינג'רה על פני עוגות ולחם מחיטה.

[14] עפ"י האתר של לילך נהרי נטורופטית.

[15] עפ"י אתר foodsdictionary, משם גם הערכים של פול ועדשים, וטף.

[16] עפ"י fitlife.co.il משם גם הערכים של אורז.

[17] עפ"י medplus.co.il

[18] סה"כ.

[19] סה"כ.

[20] מה שמסביר את ההחדרות מבה"ג. מעשה היה ואכלתי ארוחת בקר עם סבא מארי זצ"ל וברך "על האדמה ועל פרי האדמה" בנוסף ל"על המחיה ועל הכלכלה" וכשתמהתי מפני מה נהג כרבנו תם ולא כרא"ש הדוחה שיטתו, אמר לי יש לסמוך על הלכה פסוקה ולא על דחיות, ואף שמקור ההלכה בספר הישר מדברי בה"ג שכל שהוחדרו לגמרא יש להם תוקף חזק. עוד תמהתי שהרי אומרים "על תנובת השדה" וענה שמגמרתנו רואים שיש לחיטה כוח לתקן ברכת מעין שלש, ועל תנובת השדה יועיל לשאר מידי דזייני. ולא רצה ללכת אחרי הביאורים הקלאסיים ברמב"ם נגד דברי רבנו תם.

[21] הרב ד"ר שרון שלום, שבתון, כג שבט תשפ"ב.

[22] ראה ברכות מ,ב.

[23] עירובין סז,ב.