אם תהיה תחרות בין קטעי ההגדה בעניין מי הוא "הקטע המקופח ביותר", כנראה שהציטוט הקצר מהמכילתא, "יכול מראש חודש", יזכה בה בקלות.
מסכן. ילד סנדוויץ' בין ארבעת הבנים, שכולם אוהבים לדבר עליהם ולהתווכח עליהם ולצייר אותם, ובין "מתחילה עובדי עבודה זרה" – נקודת ההתחלה של הסיפור על פי רב. יותר מזה: כמעט אף מילה ממנו לא מובנת. היינו חושבים באמת לספר את הסיפור מראש חודש?! המשמעות של "ביום" זה בעצם "בלילה"?! ה"זה" שבעבורו עשה ה' לנו, זה המצה והמרור?!
וכמו שבריר המצה שהילד מחביא ואי אפשר בלעדיו, הקטע המוסתר הזה טומן בחובו את התשובה לאחת השאלות הכי קריטיות בליל הסדר. במיוחד בליל הסדר הזה של השנה הזאת, אנחנו ממש לא יכולים בלעדיו.
איך יוצאים מזה? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לצאת מהמיצרים שלנו? בדרשה הזו טמונה התשובה.
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – מה זה ה"זה" הזה, שבעבורו עשה ה' לנו?
רש"י מסביר כך: "בעבור שאקיים מצוותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו". רשימה הגיונית – אלו בדיוק הדברים שיושבים מולו על השולחן בליל הסדר. אבל משום מה, המכילתא "שכחה" משהו מהרשימה.
"בעבור זה – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך". למה ואיך השמיטו את קרבן הפסח?
נשאל את השאלה ההפוכה לרגע: למה בכלל לזכור מצה ומרור? למה לסחוב את כל הסבל הזה איתנו? הרי ניצלנו! הרבה יותר הגיוני וטעים ונוח פשוט ללכת עם "על האש" ולחגוג כמו שצריך!
וזה הסוד! דווקא בעבור זה ניצלתם – בעבור שתזכרו את המצה ואת המרור גם כשתיגאלו. בעבור שגם כשירווח לכם, תזכרו את השבריריות ואת המרירות, את העוני והסבל. אבל לא רק כדי לחיות בפחד קיומי תמידי שמא יחזור השעבוד, לא כדי להתבוסס בסבל של עצמכם ולהתקרבן ולהרגיש חלשים ומאוימים. אלא להיפך – כדי להתעצם, וכדי לבנות את העצמיות שלכם דווקא מתוך החוויה של הסבל והאחריות, ולא לשחזר אותו בעצמכם:
"ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם במצרים".
"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים".
וכך 36 פעם – ויש אומרים שאפילו 46 פעם – התורה מזכירה לנו: בעבור זה יצאתם – לא רק כדי שתפחדו לא לחזור לזה, אלא כדי שתזכרו לא לחזור על זה. כי אם חלילה תשכחו באיזה מצב הייתם ברגע לפני יציאתכם ממצרים: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת… ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים…", ומהר מאד תשכנעו את עצמכם ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" – הרי שמשם ועד "כי אבד תאבדון", הדרך קצרה מאוד.
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – זה הדבר העיקרי שאנחנו אמורים להגיד, זה עיקר ההגדה. זו התשובה לבן הרשע שמעז לשאול את השאלות הקשות (ומי לא שואל שאלות קשות בימים אלו…). וזו התשובה גם לכל מי שנאלם דום ואינו יודע כבר לשאול. וזו תשובה שהיא באמת קשה כגידין. הרבה יותר נחמד ליהנות מהבתים הטובים שבנינו, ולחיות בתוך קונספציה שאומרת שכל הכוח וכל העוצמה שלנו מבטיחים לנו שתמיד יישאר כך. והרבה יותר מכביד להישאר כל הזמן עם המצה ועם המרור, במיוחד כשהם מביאים איתם אחריות.
אבל דווקא השנה, כשהחוויה היומיומית שלנו מלאה בהרבה מאוד מרירות, הסוד הזה יכול לתת לנו כוח ותקווה. איך נצא מזה? – "בעבור זה" – בעבור שניקח את הסבל ואת העוני, את הקונספציות ואת היהירות ואת השכחה של התקופה, ונזכור אותם כדי לבנות את הקומה הבאה בצורה טובה ויציבה יותר, ואיתם נהפוך את הלילה האפל הזה ליום.