"וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה כְּתׇב־לְךָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת־יִשְׂרָאֵל".
הכתב והדיבור נפגשים בפסוק הזה.
הלוחות הראשונים – העשויים באצבע א-לוהים ומכתב א-לוהים חרות עליהם – התרסקו אל מול הכשלון האנושי. עכשיו משה בא לתקן ולכפר, והלוחות השניים שפיסל בעצמו ממתינים להיכתב.
מי יכתוב עליהם?
זה קצת קשה לפענח מהפסוקים. כי לכתחילה ה' אמר למשה "וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות ל"ד) כלומר שה' יכתוב על הלוחות השניים.
אולם בהר, כאמור, משה עצמו מצווה לכתוב את הדברים.
מיד לאחר מכן מתואר הביצוע:
"וַיְהִי־שָׁם עִם־ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה *וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת* אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים".
אז מי כתב? משה או ה'?
ואם משה כתב – מדוע מלכתחילה ה' הצהיר "וְכָתַבְתִּי"? ואם ה' כתב – מדוע ציווה את משה "כְּתׇב־לְךָ"?
המשך-חכמה מציע שזו היתה כתיבה משותפת:
"גם הכתיבה משה כתבן כדרך כל אדם הכותב, אבל החקיקה מזה ומזה כדרך שהיה בלוחות הראשונות שזה ענין נסי ונפלא – כמאמרם ז"ל שמ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין – זה היה מפועל אלקי, כדי להראות שהחומר צריך אדם לזכך אותו, וירמוז שגם הכתיבה הוא להכנה ממפעל האדם, אח"כ לחקיקה הוא מצד עזר הקב"ה ולכן כתוב ויכתוב על שני הלוחות כמכתב הראשון, היינו שהיו חקוקין מזה ומזה חרות על הלוחות מזה ומזה" (משך חכמה שמות כי-תשא)
כלומר, משה כתב עד היכן שידו של אדם מסוגלת לכתוב. אבל את החלק הניסי – החלק שבו הכתב מחזיק את עצמו ואינו תלוי באבן שתישא אותו – השלים על ידו הקב"ה.
איזה תיאור מופלא של התורה. הלוחות הראשונים התנפצו, ולוחות השניים הם אנושיים יותר, ועדיין – את השלמת הכתיבה יעשה ה', את מה שמעל ליכולת אנוש לצקת אל הכתב הוא יתן – את היכולת של המילים לרחף, לחרוג מגבולות החומר. אולי בזכות התוספת הא-לוהית הזו לכתיבה, בכל פעם בתלאות ההסטוריה שיגזר על ספרי תורה להישרף – אותיותיהם יפרחו באויר והתורה לא תוכל להיפגע באמת. מם וסמך ועומדים בנס הם הסימן לכך שבתוך הכתיבה החקוקה בסלע גלום הפלא שמעבר לעולם.
אבל הפסוק ממשיך. "כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת־יִשְׂרָאֵל".
המילים "כִּי עַל־פִּי" הן מילות מפתח לתפיסה היהודית את התורה שבעל פה. לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה.
התורה שבעל פה היא לב הפועם של הברית עם ה', והיא נושאת הזהות והיחוד והחיוניות של עם ישראל.
"הַמִּקְרָא אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם בְּמִכְתָּב, וְהַמִּשְׁנָה וְהַתַּלְמוּד וְהָאַגָּדָה אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם עַל פֶּה, שֶׁאִם יָבוֹאוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶם יִהְיוּ מֻבְדָּלִים מֵהֶם" (שמות רבה מ"ז).
אפשר לראות בפסוק האחד הזה את הפלא העצום של ההלכה. היא נובעת ויוצאת מהמילים הכתובות, הקבועות, החרותות באבן; היא מועברת מדור לדור במאמץ כתיבה ולימוד ודיוק שהוא המקסימום שבני אדם מסוגלים; אבל יש לה גם סיעתא דשמיא, פלא על טבעי שגרם לכך שעם כל הדורות וכל הפורענויות ההלכה לא תישכח ולא תהפוך לאבן שאין לה הופכין. היא מרחפת במציאות בכוח נס. וכמובן, ההלכה עוברת בעל-פה, גם כשהיא נכתבת: היא מלאת חיים וגמישות ומצליחה להתאים לכל חידוש בעולם, בדרכה השקולה והחכמה.
זכינו ומשיבת נפש קמה בעולם, לכתוב את האות שלה בתורה. נשים שלומדות תורה ומעמיקות בהלכה, ומגיעות להוראה ומשיבות על שאלות, ובזה ממשיכות את שרשרת הדורות של העברת הברית הזו. מצד אחד לשמור על המסורת היקרה שקיבלנו שתהיה איתנה כאבן, ומצד שני להקפיד על המענה המדויק לכל סיטואציה כפי שחייב להיות הדיבור שבעל-פה.
ולדעת: אנחנו כותבות כמה שאנחנו יכולות, ומשם – יש מי שיעזור על ידינו.