במכתב ברכה בתחילת ספר הלכות נידה של מדרשת "נשמת," סבי מורי הרב רבינוביץ' ציין לבבלי מסכת נדה יג,ב:
תניא, אמר רבי: חרשת היתה בשכונתינו, לא דיה שבודקת לעצמה – אלא שחברותיה רואות ומראות לה!
ופרש"י: ומראות לה – שהיתה בקיאה במראה דם טמא ודם טהור.
רואים שרבי תמך בפסיקת נשים לעצמן בדיני נידה.
אמנם דברים אלו רמוזים גם בהקדמות הרא"ה והרשב"א לספרם "תורת הבית" ו"בדק הבית" שער ז', שהוא דיון היסוד בכל נושא בהלכות נידה בבית יוסף.
בהקדמת הרשב"א ל"תורת הבית הארוך" בית הנשים[1] כתב שאין הבדל מגדרי ברשות להורות בהלכות אלו:
הדברים לכל מסורים בחדרי חדרים ואין הכל בקיאין לחפש בחיבורים.
בהקדמת הרא"ה ב"בדק הבית" על בית הנשים רמיזה ברורה על כך שנשים פוסקות בדברים אלו יותר ,כי זה קשור לגופן:
אמר אהרן הלוי בבאי בית הנשים אשתונן כליותי ורבו מחשבותי זחלתי ואירא לנפשי כי זכרתי דבר משיא ולא הועיל בפקוח אישון אבי הראשון יגרתו מעלילותן. כי עבטו נתיבותן וילפתו ארחותן וזאת פעולתן באשר עוללו לנפשותן.
כלומר הרא"ה חושש מלהכנס במקום שלא ראוי לגברים. הוא סבור שהלכות אלו אישיות, והצניעות יפה להן, ומלבד זאת הן סבוכות וכדי להכיר המציאות נכוחה דרושה הכרת האורח, ולכן הן פעולתן של נשים.
אנו ננסה לענות בשורות הבאות על שתי שאלות:
- האם נמצאו לראשונים הללו דברים מפורשים יותר?
- אם דברים אלו מפורשים, ומרכזיים דים לרמוז עליהם במבוא – מדוע גברים אלו ואחרים אחריהם הם שעסקו בבירור יסודות ההלכה?
ברש"ש על הברייתא הנ"ל, אישש את הגירסא ברש"י והציע קושיא עליה: "וקשיא לי דהא לקמן בשלהי פרקין לא איפשיטא אם נאמנת לומר כזה טיהר איש פלוני חכם עיין שם. ויש לתרץ."
כוונתו לסוגיא בדף כ,ב[2] המספרת כי ילתא, אשת רב נחמן, הביאה דם לחכמים שונים מספר פעמים, והגמרא דנה האם דבריה התקבלו להלכה על ידם. הרש"ש מסיק כי המסקנה לאסור, לפחות במצבים מסויימים, אכן הרשב"א בתורת הבית[3] כתב:
לעולם כל היכא דאתחזק דם לפנינו אין מקום לנאמנותה דהא קא חזינא דטועה בדמיונות ואפילו בדבר המסופק לנו אין סומכין על דבריה דדילמא כי היכי דלדידן לא איבריר לן ולא יכלינן למיקם עליה איהו נמי לא קמה לה עליה וסברא כזה היה ואינו. ולא איפשיט לן בעיין הילכך לחומרא אזלינן ולא סמכינן אדיבוריה.
אבל הריטב"א בשם הרא"ה מאריך לבסס שמסקנת הסוגיא היא שמותר לסמוך על אשה, בגירסאות ,ובמסורת מהרמב"ן:
הכי גרסינן וכן הוא בעיקר נוסחי רב יצחק אגמריה סמיך. ולא גרסינן אלא, וליתא בנוסחי דוקני, והכי פירושא דמעובדא דילתא ליכא למפשט בעיין דהתם רב יצחק אגמריה סמיך לטהר וגם מעיקרא היה מטהר אלא מפני שהוראתו של רבה בר בר חנה שקדמה היה מטמא, ומה שהעידה לו דכי האי גוונא דכויי דכי לה זמנין טובא ראוי הוא להאמינה… אבל יש שפירשו בכאן דהכא מהדר הדרינן בן מההיא דלעיל ורבה בר בר חנה לא על פיה טיהר אלא מעיקרו ועד סופו טיהר… ואין זה נכון ואפי' לנוסחי דגרסי הכא אלא רב יצחק וכו', דהא כבר נסתיימה סוגייא דלעיל… והיכי הוה סתרינן מאי דאמר לעיל להדיא ושלא בלשון דילמא… אין זו שיטת תלמודא בכל מקום ואלו איתיה הוה מפרש לה תלמודא להדיא… והאמת כפירוש הראשון וכן דעת רבינו מורנו המובהק הר"א הלוי ז"ל בשם רבותיו…
אמנם קצת מפליא שהרא"ה לא הקשה על הרשב"א בתורת הבית, קושיא שנוגעת לדרכי הלמידה של הש"ס?
אכן מעיון בתורת הבית הקצר נראה, שהרשב"א מפצל בין הסוגיות, ומחמיר רק במקרה מסויים:
האשה שראתה דם ונאבד והביאה דם אחר ואמרה לבן כזה או ירוק כזה היה אלא שאבדתיו נאמנת. ורואין אם אותו צבע שהביאה מן המראות הטהורות מטהרין אותה שאין מחזיקין אותה כמשקרת, שהתורה האמינתה, שנאמר וספרה לה, אמרו רז"ל וספרה לה לעצמה. וכן אין מחזיקין אותה כטועה בדמיונות מן הסתם.
הביאה הדם בעצמו לפנינו והחזקנוהו בטמא או אפילו נסתפקנו בו אם טמא אם טהור אעפ"י שאמרה פלוני חכם טיהר לי כיוצא בזה אין סומכין עליה חוששין שמא גם היא אינה יכולה לעמוד על בירורו כמו שלא עמדנו אנו על בירורו, סבורה היא שהוא כמין אותו טהור שטיהר לה חכם ואינו. ואין צריך לומר בזמן שאנו מחזיקין אותו כטמא שהרי נתברר לנו שהיא טועה בדמיונו.
לדעתו של הרשב"א הספק השני היה האם נכון לחכם לומר שמסתמא כיוון שהאשה עוסקת יותר בדיני נידה, יוכל לסמוך על שיקול דעתה אפילו אם היא שואלת אותו.
אמנם מדברי הרשב"א בשורת המסקנה למד בערוך לנר שאשה יכולה לפסוק בהלכות נידה רק היכן שאין שם חכם שדעתו לטמא מראה כזה:
והקשה הרשב"א אמאי לא מהימנא והא לא מחזיקין לה בטועה שהרי נאמנת לומר כזה ראיתיו ואבדתיו. ותירץ: כיון דדם לפנינו לא נאמנת כל היכא דאיכא חכם דמטמא או דמסתפקא ליה ע"ש ומשמע מזה דהיכא דאין חכם שמטמא או דמסתפק – נאמנת.
אם כן רואים אנו שיש כאן שתי שיטות – אחת שיטת הרא"ה והריטב"א, שאשה חכמה נאמנת להורות בדיני מראות, אפילו ללמד חכם מה שאינו יודע. ואילו שיטת הערוך לנר עפ"י הרשב"א היא שאם אשה שואלת את חכמים, הם צריכים לענות לפי דעות החכמים המוכרות. נמצא לכל הדעות עיקר ההוראה בדיני נידה היא על ידי נשים היודעות דיני נידה גם אם אינן מוכשרות לפסוק בכל התורה.
מצאנו אם כן עדות מפורשת של הריטב"א על הרא"ה והרמב"ן שהם סברו שאשה נאמנת להורות גם בדבר שיש בו ספק לחכמים, כל עוד לא הובא הדבר לפניהם, ואפילו הובא לפניהם ואינן רואים צדדי טהרה, מסקנת הסוגיא שאם לא הוחזק באיסור – היא נאמנת באופן אישי, ואם הוחזק איסור היא נאמנת להודיע את ההלכה[4]. רק במקום שהחכם יודע שהיא ממש טועה אינה נאמנת. לדעת הרשב"א יש חלוקת רשויות בין הנשים והגברים בדיני נידה, בדרך כלל יש לנשים אוטונומיה, אך אם הן שואלות חכם – עליו לענות לפי ההלכה המקובלת על רבים .
פשטנו אם כן את השאלה האם יש מקור מפורש לכך שנשים תפסוקנה, עוד בימי הראשונים שכתבו את ההלכות הכי יסודיות בתחום זה, ויש אפילו עדויות מהם עצמם. כיצד אם כן נוצר הנוהג שגברים כותבים ועונים בהלכות נידה?
אכן אנו יודעים כי תשובות תרומת הדשן בענייני נידה[5] מבוססות על עדויות על מנהג הנשים שכנראה נאספו על ידי אשתו, ועל סברא מרכזית שאשתו מביאה בתשובתה שבלקט יושר.
אולם במקום שנשים לא יכלו לפסוק נכנסו הרבנים ללמד וכך כתב הרשב"א בהקדמה שם:
ופעמים ירבו המתאוים להיות הענינים לפניהם מדרך החקירה רחבים. על כן ראיתי וימלך לבי עלי לעשות המלאכת הזאת על הדרך הזה רחבת ידים. ואם היא יקרה ממני אדחק ואכנס שהכל מסייעין למלאכת שמים. ואחבר בו מאמר אחד כולל שתי הבקשות האלה.
מסתבר, שהבקשות הגיעו גם מנשים, בהתאם לפירושו שכאשר החכם נשאל עליו לערוך תשובה לפי יסוד ההלכה .הרא"ה כותב כי שני דברים הניעוהו לכתוב: האחד – גילו, כשכבר נזדקן, והשני, ספרו של הרשב"א, כלומר שכל עוד העיסוק הוא בין הגברים ביסודות ההלכה, יש לזה מקום, אבל עיקר ההכרעה וההוראה עומדת לפני הנשים כמו שהקדים:
על כן אחרי אשר זקנתי ושבתי ונפקחו עיני לראות קדושת הבית הזה גדל חפצי מאד בראותי דברי החכם הזה לבא אל ביתו ולהכנס לפני לפנים בחדרי משכיתו לחפש ולתור ולבדוק אותן יפה בנרות נר אלהים יתברך כדי שיצאו דברים לאמתן ותתכוין מלאכתנו לשם שמים ויהיו שמחים כנתינתן.
אם כן המצב הנכון לדיני טהרת נידה הוא שנשים מורות בהן, על פי יסודות שמבררות חכמותיהן או חכמי ההלכה הגברים במקרי מפתח. אולם יש לתת את הדעת על כך, שדיני טבילה נלמדים בעיקר מטבילת נידה לשאר המקרים. כך גם מהרא"י בדיני טבילה[6] מבסס הדינים על מנהגי הנשים. ברמב"ם בהלכות מקוואות ב,יב-יג, מתבהרים על פי היסוד שאמרנו:
נידה שנתנה שיערה בפיה, או שקפצה ידה, או שקרצה בשפתותיה, או שנמצא עצם בין שיניה- כאילו לא טבלה. וכן שאר הטמאים. נתנה מעות בפיה, וירדה וטבלה–טהרה מטומאת נידה, והרי היא טמאה על גב רוקה; ונמצאה ראשון לטומאה, כמי שנגע ברוק הנידה. וכן הדין בזב.
הרמב"ם קובע שטבילה שאינה יוצרת חציצה בודאי, אבל היא שונה מאוד מהדרך המקובלת לטבול – פוסלת את הטבילה "כאילו לא טבלה", אלא שרק בנידה יש מסורות ברורות כיצד טובלים, ולכן הדברים המובהקים שבנידה פוסלים גם בשאר טומאות, אבל אצל נידה עצם השינוי גורם לפסילת הטבילה. זהו שכתב "וכן שאר הטמאים".
נמצא לכאורה שהמפתח לכל ענייני טהרות הוא בהלכות נידה ואכן הגמרא ביארה סוגיות של טהרות בעיקר במסכת זו, והיא מסורה לנשים.
[1] בית ז.
[2] ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה – וטמי לה, הדר אייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה – ודכי לה.
והיכי עביד הכי? והתניא: חכם שטימא – אין חברו רשאי לטהר, אסר – אין חבירו רשאי להתיר! מעיקרא טמויי הוה מטמי לה, כיון דא"ל: דכל יומא הוה מדכי לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה – דכי לה .
ומי מהימני? אין, והתניא: נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו .
איבעיא להו: כזה טיהר איש פלוני חכם מהו! תא שמע: נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, שאני התם – דליתיה לקמה. תא שמע: דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה – וטמי לה, לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה – ודכי לה. והיכי עביד הכי? והתניא: חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר וכו', ואמרינן: טמויי הוה מטמי לה, כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה – הדר דכי לה, אלמא: מהימנא לה !
רב יצחק בר יהודה – אגמריה סמך.
[3] תורת הבית הארוך בית ז שער א דף ב עמוד א.
[4] בתוס' וברשב"א הציעו שילתא הראתה כאן דם של עצמה ולכן החמירה לשאול אחר, ולא פסקה בעצמה או שאלה את בעלה, אולם נראה שבסופו של יום היתה מראה דם חברותיה לרבה בר בר חנה ושמא באותו דם שעליו נסובה הסוגיא – היו שני צדדי ספק. וכך הוא בחידושי הריטב"א:
כל היכא שאין דם לפנינו או שהוא בפנינו ואין אנו רואין בו שום סימן טומאה פשיטא שהיא נאמנת בין לעצמה בין לחברתה, ונראה דכל שהיא נאמנת אין צריכה שתאמר טיהר לי פלוני חכם ודי לה שתאמר טיהר לי חכם, והא דנקטינן בבעיין פלוני חכם דאפילו בהא דלא עבידא דמשקרא הוא חיישינן היכא דאתחזק לן טומאה בדם קצת.
[5] רמד-רמט.
[6] רנג-רנו. ראה גם תשובה י.