מדוע קרבן הפסח הוא מצווה התלויה בארץ? והרי הקריבו קרבנות מסוימים גם במדבר?
אין לנו אלא להניח שהפסח איננו קרבן רגיל, אלא יש בו עניין מיוחד.
כדי לאתרו, נלווה את חמשת המנהיגים עושי הפסח בתנ"ך.
נפתח במשה. משה הוביל הן את הפסח במצרים, והן את הפסח החריג (שהרי זו מצווה התלויה בארץ)
בשנה השנייה במדבר: "וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ" (במדבר ט, ה).
המנהיג הבא הוא יהושע, שעשה פסח עם הכניסה לארץ: "וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב" (יהושע ה, י).
בשלושים ותשע השנים של התקופה שבין פסח השנה השנייה במדבר ובין פסח יהושע, לא עשו פסח, כמשתמע מתחילת הפרק שם (ה, ה), כי הם לא היו נימולים ו"וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (יב, מח).
הבא שעושה פסח, הוא חזקיהו, כשש מאות שנים אחר כך, כמתואר בדה"ב ל, ה: "וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּוֹת… כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב".
הבא, כמאה שנים אחריו, הוא יאשיהו: "וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ" (מל"ב כג, יז-יח).
ולכאורה: הרי כבר הוזכר חזקיהו שעשה את הפסח. אז למה כותב הספר מתעלם מכך?
המכנה המשותף לכל הסברי הפרשנים הוא ההתלהבות מפעולתו של יאשיהו, שעשה – או בהיקף או בעוצמה רוחנית – את מה שלא עשו קודמיו.
הפסח האחרון הוא בימי זרובבל, מנהיג שיבת ציון במאה החמישית לפנה"ס: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי הַגּוֹלָה אֶת הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" (עזרא ו, יט).
בכל חמשת הפסחים המופיעים בתנ"ך, מלבד פסח מצרים, מצטיירת התמונה, שהייתה זו פעולה חריגה.
השאלה העקרונית העולה אם כן היא: מדוע נמנעו רוב המלכים לעשות את הפסח במשך מאות שנות השופטים והמלכים?
כנראה שבאמת העם המשיך להקריב את הפסח, כפי שהמשיך בפולחן כל שנות המקדש, אולם התנ"ך, בהזכירו דווקא את הדמויות הללו כמנהיגים העושים את הפסח, רוצה לומר לנו משהו.
יש מכנה משותף לחמשת עושי הפסחים בתנ"ך: כולם היו מנהיגים שהובילו שינוי משמעותי בתולדות העם.
משה הוציא את העם מעבדות לחירות. יהושע הכניסם לארץ. חזקיהו ראה את גלות עשרת השבטים, וביצע רפורמה דתית, כדי שגורל ממלכתו (יהודה) לא יהיה כגורל שכנתה. יאשיהו ביצע רפורמה, כדי לבטל את גזירת החורבן שכבר נגזרה בימי סבו, מנשה הרשע. וזרובבל קם בעקבות הצהרת כורש, עלה לארץ, והקים, למרות הקשיים הרבים, את בית המקדש השני. ניתן לראות שכל המנהיגים הללו היו שואפי חירות ומובילי שינוי דתי.
מכאן נובע שפסח מסמל את החירות: חירות במשמעה הדתי ובמשמעה הלאומי – חוסר תלות בתרבות זרה ובארץ זרה, ולכך צריכה להיות כוונתנו גם עתה, בעת מלחמתנו וצרתנו.
אנו תפילה שייתן ה' כוח בלב מנהיגינו להובילנו בחירות ולחירות.