איך יוצרים זיכרון? מה נקרא השנה בהגדה?

פסח | חרבות ברזל

הוּא עָמַד לוֹ בַּשּׁוּק…

אֲבָל אַבָּא נִגָּשׁ בְּפָנִים מְאִירִים

וְקָנָה אֶת הַגְּדִי

וְלִטְּפָהוּ עַל מֵצַח…

זוֹ הָיְתָה פְּתִיחָתוֹ שֶׁל אַחַד הַשִּׁירִים

שֶׁיוּשְׁרוּ לָנֶצַח, לָנֶצַח…

וְאַבָּא עִם גְּדִי

נִכְנְסוּ לָהַגָּדָה

וְעָמְדוּ לָהֶם שָׁם בִּשְׁנָיִם.

וְהַסֵּפֶר הָיָה כְּבָר מָלֵא מֵהֲמוֹן

נִפְלָאוֹת וּמוֹפְתִים עֲצוּמִים לְגֹדֶל.

וְלָכֵן הֵם נִצְּבוּ עַל הַדַּף הָאַחְרוֹן

חֲבוּקִים

וּדְחוּקִים אֶל הַכֹּתֶל.

וְהַסֵּפֶר חִיֵּךְ וְאָמַר אָז דּוּמָם:

טוֹב, עִמְדוּ לָכֶם גְּדִי וְאַבָּא.

בֵּין דַּפַּי מְהַלְּכִים עוֹד עָשָׁן וָדַם,

עַל גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת שִׂיחָתִי נָסַבָּה.

אַךְ יָדַעְתִּי כִּי יָם יִקָּרַע לֹא בִּכְדִי

וְיֵשׁ טַעַם חוֹמוֹת וּמִדְבָּר לְהַבְקִיעַ

אִם בְּסוֹף הַסִּפּוּר

עוֹמְדִים אַבָּא וּגְדִי

וְצוֹפִים לְתוֹרָם שֶׁיִּזְרַח וְיַגִּיעַ.

את השיר הזה, "הגדי מן ההגדה", כתב נתן אלתרמן לקראת פסח תש"ד (1944), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה – בעיצומה של השואה. הדיה כבר הגיעו לארץ. אלתרמן וקוראיו לא יכלו לשער את היקף נוראותה, ובוודאי לא יכלו לדעת האם ומתי תסתיים. ואולם כבר אז, כשהנורא מכול מתרחש, נאחז אלתרמן בראיית "חד גדיא", השיר העממי המסיים את ההגדה, כאלגוריה – כמשל לאב – הקב"ה הבוחר בעם ישראל, בעוד שאר הדמויות הן משל לשאר העמים הטובחים בישראל, עד שלבסוף מחזיר ה' את ישראל לגדולתם, וגאולתם אז כהיום תזרח ותגיע. 

הסיפור שעדיין נכתב אז בנהרות דם ובאש ובעשן, כבר צריך להיכתב, כבר צריך להישמע.

וגם אי אז, בתחילת היווצרותו של העם, בראש חודש ניסן, עוד לפני שיצאו ממצרים, כשאפשרות היציאה מעבדות לחירות הייתה עדיין בגדר הבטחה בלבד שלא התרחשה כמותה, פונה ה' אל העם ומצווה עליהם לפעול ולבטא את אמונתם שאכן ייצאו לחירות. אחת מהמצוות מטילה אחריות על העם לעצב ולהבנות זיכרון: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ", כאשר עדיין לא התרחשו הדברים. בתוך המציאות הקשה, כבר מופיעה הדרישה – להיות אחראים על עיצוב פניו של עתיד העם באמצעות הזיכרון, להתחיל לכתוב את דפיו של הספר.

– כיצד ניתן להבנות זיכרון של מאורעות שעדיין מתרחשים, כשלא ידוע לנו לאן הם מוליכים? כיצד ניתן לזכור מאורע לאורך דורות, כשכלל לא היינו נוכחים בו?

התשובה המרתקת של זיכרון יציאת מצרים היא: הגדה. סיפור. שבו יחד ודברו. הנוכחים כאן ועכשיו משלבים בשיחתם בהגדה את הדורות שקדמו להם, ואת כל מי שמסב כמותם וקורא את ההגדה, את הסיפור. כך הופך הסיפור לזיכרונו הפרטי של כל אחד ואחד: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אחד הדברים המרגשים ביותר בליל הסדר הוא הידיעה שכשם שאנו מסבים עכשיו לסדר, כך כל עם ישראל לגוֹניו השונים כל כך – הדורות שהיו וגם הדורות שיהיו – כולם מספרים אותו סיפור.  

מדי שנה מצטרפים אל דפיו עוד אבא וגדי.

השנה, שאלת הזיכרון מכילה סיפור נורא. באותה מדינה שבשירו של אלתרמן היא האור אליו מייחלים שיזרח ויגיע, מתרחש סיפור של עשן והרג ודם – סיפור שעדיין לא נגמר, שאיננו יכולים לתארו עד סופו, ושאנו בחרדה גדולה ובאי ידיעה על אודות עתידו, אבל כבר מוטלת עלינו החובה של הבניית הזיכרון.

מה נאמר? איך נספר? כשרבים כל כך בינינו אבלים, כשבמעגלי חיינו רב הכאב?

נחזור אל עצתה של ההגדה: נצטרף לרצף של דורות לומדים; נספר מתוך שאלות ודיאלוג; ונכווין את הסיפור "לפי דעתו של בן" ושל בת. נביא אל ההגדה את האב והאם, את הילד והילדה, את היישוב והמסיבה, את הגדי הרך שלא מנע את העקדות, וגם את הכאב והשכול והאובדן והדאגה התהומית – את דפי העשן והדם.

וגם "על גדולות ונצורות שיחתי נסבה" – סיפורי ההתמודדות והגבורה והשותפות הגדולה ובנייתו של העם, כי גם "על גדולות ונצורות" שיחתנו תיסוב.

הזיכרון ייבנה מהסיפור, ומהשותפות הגדולה לאשר היה ולאשר מוטל עלינו עוד להמשיך ולעשות. ואז "ים ייקרע לא בכדי, ויש טעם חומות ומדבר להבקיע".

וביחד נצפה לאור שיזרח ויגיע,

ונברך ונייחל לגאולתנו ולפדות נפשנו.

לאירועים נוספים

איך חודש ניסן מאפשר לנו לשמוח השנה בשמחת תורה?

22.10.2024

קומי רוני בלילה: לימוד ליל הושענא רבה לחיילות, מרבניות משיבת נפש

16.10.2024

קריאה לרבנים, רבניות, ומובילי קהילות: ערבות הדדית ביום כיפורים זה

11.10.2024

חזרה לכל האירועים - פסח | חרבות ברזל
דילוג לתוכן