ההגדה של פסח מתחילה במה שנראה כסיכום סיפור יציאת מצרים כולו, מתחילתו ועד סופו:
"עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם, וַיּוצִיאֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה".
אבל מיד לאחר הסיכום, מופיע משפט תמוה שמזמין אותנו "לשחק בכאילו":
"וְאִלּוּ לא הוצִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבותֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם".
האם זוהי אמירה שיש בה היגיון היסטורי כלשהו? האם אחרי שלושת אלפים שנים של היסטוריה, אפשר לדמיין שאנחנו, אותם עברים בעלי זהות מובחנת, היינו ממשיכים לעבוד אצל עם מובחן אחר – המצרים של הפרעונים? מדוע להציג תרחיש לא סביר בפתיחה להגדה?
שאלה זו מקבלת חיזוק משתי הופעות נוספות של משחק ה"כאילו".
מיד בהמשך, בתשובה לבן הרשע, האומר: "מה העבודה הזאת לכם?" אומרת ההגדה: "אילו היה שם לא היה נגאל". האמנם בן מתבגר המקשה על מנהגי בית אביו, ראוי לעונש כה חמור של הוצאה מוחלטת מהכלל?
השיא של משחק ה"כאילו" מגיע בפיוט העתיק "דיינו". פיוט זה ממוקם בסיום ההגדה, הרגע שאליו מוביל אותנו הסיפור כולו – אמירת שבחו של הקב"ה על נס הגאולה. אך במקום לפרט בפשטות את "מעלות המקום עלינו", מדמיין הפיוט מצב שבו תהליך הגאולה היה מסתיים באמצע הדרך: בני ישראל היו יוצאים ממצרים, אך המצרים לא היו מוכים, בני ישראל לא היו חיים מיד ה' במדבר, הם לא היו מקבלים את התורה, וה' לא היה מביאם לארץ ישראל ולא בונה את בית הבחירה.
מדוע אנו נקראים על ידי ההגדה פעם אחר פעם לדמיין היסטוריה אלטרנטיבית?
נראה שה"אילו" בתחילת ההגדה נועד להוביל אותנו, דרך הבן הלא מזדהה, ל"אילו" שבסוף הסיפור. "המשחק בכאילו" יוצר מסגרת שמוסיפה רובד עומק לסיפורה של היציאה לחירות. אילו ה' לא היה מוציא אותנו ממצרים, אולי לא היינו עד היום עבדים עבריים למדינת פרעונים, אבל גם לא היינו העם שקיבל את התורה בהר סיני ובחר להמשיך ולשאת אותה, גם כשהפכנו מוכים ומושפלים ונתונים לסכנת השמדה. אילו אותו בן לא היה מזדהה עם אחיו במצרים, הוא גם לא היה משתתף בהמשך מסעו של עם ישראל בהיסטוריה – אותו עם למוד גלות וחורבן, שמצמיח מתוכו שוב ושוב דור של תקומה הבונה את חורבותיו, ומערה לתוכן את תעצומות הרוח שהונחלו לו מאבותיו.
"המשחק בכאילו" מלמד אותנו שמקור העוצמה הרוחנית הוא רצונו של ה' לבחור בנו ולהושיע אותנו. ובחירה – משמעה שאפשר גם אחרת. וזהו משמעו של "אילו". כבוחר, הקב"ה הנחיל את החירות לבחור, גם לנו, נבחריו: היציאה הניסית ממצרים לא שחררה אותנו מעול עבודת הפרך בלבד, אלא היא גם העניקה לנו את החירות לצאת למסע, שבהמשכו ה' בנה לנו את "בית הבחירה". והנה אנו נדרשים לבחור, פעם אחר פעם, לממש את הבחירה, לומר "נעשה ונשמע" ולהישאר עמו של ה'. ההגדה היא ההודאה בכך שזהו הסיפור – סיפורם של הנבחרים הבוחרים, ועל כך אנו משבחים את ה' ומודים לו.
והנה אנחנו היום, בשנת תשפ"ד, שוב נקראים לבחור להיות דור של תקומה. העייפות, הייאוש והאכזבה משִברו של חלום התקומה והשלום בדורנו, עלולים להביא אותנו פעם נוספת לשאול: "מה העבודה הזאת לכם?" הַלָּנֶצַח נתיישב וניעקר, ניבנה וניחרב, נתאחד וניפרד?
וכך עונה לנו ההורה החכם: אילו היינו מתפתים לעייפות הזאת במצרים, לא היינו נגאלים. בואו ואספר לכם, ילדיי – גם ילדי החכם וילדי התם וילדי השתקן – מהי העבודה הזו: זוהי עבודתם של שומרי התורה שקיבלנו בסיני; זוהי עבודת הבחירה שאנו מתמידים להנחיל לבנינו. וכמו אברהם אבינו, אנו ממשיכים ומצווים אותם לבחור בטוב שאיננו תמיד נראה כך: ללכת בדרך ה' ולעשות צדקה ומשפט.