שמיני עצרת הוא יום שחותם את תקופת הימים הנוראים שהחלו מחודש אלול ובתוכם ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. בעוד שבחגים השונים ישנן מצוות ייחודיות, הרי ששמיני עצרת הוא יום טוב של שמחה ללא כל מצוה מיוחדת. במהלך הדורות הוגדר שמיני עצרת בארץ כיום של שמחת תורה. בעבר סיימו את התורה פעם בשלוש שנים אולם במרוצת השנים החלו בבבל לסיים פעם בשנה ולאחר מכן בתקופת הגאונים נקבע מנהג זה גם בארץ ישראל. וכך יום שמיני עצרת הוא יום של שמחה לגמרה של תורה. אולם דווקא החלק האחרון של התורה מתאר אירוע קשה ועצוב. משה שהנהיג את העם מרגע יציאת העם ממצרים במשך ארבעים שנה נאלץ למות בעבר הירדן המזרחי. משה קיבל את גזר הדין אבל היה לו קשה ביותר, וכך אומר המדרש: "ומות בהר אשר אתה עולה שמה, אמר לפניו רבונו של עולם למה אני מת? … אמר לו כלך משה גזירה היא מלפני שהיא שוה בכל אדם".
בכל השנים, אנחנו פחות קשובים לטרגדיה של משה במהלך שמחת תורה. השמחה דוחקת את העצבות. אולם השנה נחוש רגעי עצב במהלך היום. יעלו זיכרונות קשים, כל קהילה תעמוד לצד המשפחות ששכלו את ילדיהן, ושמיני עצרת יהיה יום של שמחה שמהול בעצב. האווירה במהלך ההקפות תהיה קשה יותר, אבל יחד עם זאת יש חשיבות גדולה לשמור על מסורת הדורות של יום זה – בתנאי שנדע להתאים את ההקפות לרוח התקופה.
ר' נחמן מברסלב היה ער לקושי שקיים בריקודי-שמחה גם בחיים של שגרה, וכך הוא כותב (ליקוטי מוהר"ן תורה כג) :
בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה עַל-פִּי מָשָׁל, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי-אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים, אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ, שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחרָה, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל-כָּרְחוֹ לְתוֹךְ מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל-כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם- כֵּן, כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ, אֲזַי הַמָּרָה שְׁחרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה-לְהִתְאַמֵּץ לִרְדּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם-כֵּן בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, בְּאפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, שֶׁאָז מִגּדֶל הַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה נִמְצָא שֶׁחוֹטֵף הַמָּרָה שְׁחרָה וּמַכְנִיס אוֹתָהּ בְּעַל-כָּרְחָהּ לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, כַּמָּשָׁל הַנַּ"ל
לדעתו, גם בשגרה כשנראה לנו שמציאות חיינו טובה ואיתנה, עדיין עלול להיות מצב שהדיכאון ישתלט עלינו. לצערנו, גם העצבות יודעת את זה, ולכן כשהאדם בשמחה, העצבות יוצאת החוצה וממתינה מחוץ למעגל. השמחה אינה פותרת את העצבות, אלא סך הכל דוחקת אותה רגע הצידה. לכן מציע רבי נחמן דבר אחד: "להכניס את העצבות למעגל השמחה".
השנה נתקשה להכניס את העצבות למעגל השמחה. אנחנו נמצאים בעיצומו של אירוע קשה ותחושת האבל קיימת. יהיה קשה לרקוד בעוצמה שדומה לשנים שעברו. גם בתוך הקהילה נמצאות איתנו משפחות שכולות מהטבח הנוראי, וגם המלחמה על נזקיה בנפש וברכוש מכבידה עלינו. קהילות שלמות נעקרו מביתן ומצויות בשבר נוראי. לכן נדרש מאיתנו לעצב את היום באופן אחר כדי שנוכל לשמור על מסורת ההקפות והשמחה.
חשיבותו של יום זה עצומה. בתורה נקרא היום השמיני בשם עצרת ומסביר שם רש"י:
עצרת הוא – עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם.
מסביר הרב מלובביץ ב"ליקוטי שיחות" שכוונת המדרש במילים: "קשה עלי פרידתכם" שקשה על הקב"ה ההיפרדות שלנו מאיתנו. לכן הקב"ה מבקש שנעשה יום נוסף. מסביר הרב: "פרידתכם" – על ידי הפירוד שביניכם לבין עצמכם. כאשר עם ישראל מאוחד בינו לבין עצמו הוא קשור ומאוחד עם הקב"ה. אבל כאשר יש פירוד בתוך עם ישראל אז נוצר הפירוד עם הקב"ה.
חג הסוכות הוא חג של אחדות, שבאה לידי ביטוי בלקיחת ארבעת המינים שאגודים אחד עם השני. כל מין בפני עצמו מייצג חלק אחר ושונה באומה הישראלית, והם ניטלים באגודה אחת. כך גם ישראל נעשים אגודה אחת. אולם הסכנה הגדולה היא שלאחר שנתיר את קשר האגודה ונשוב לימי החול הסוערים, עלולים אנו להגיע למצב של פירוד. לכן מעכב אותנו הקב"ה יום נוסף ללא ארבעת המינים, כדי שנשמור על האחדות שהלכה ונרקמה בחגי תשרי.
אם כן, מטרתו המרכזית של שמיני עצרת היא לשמור על אחדותו של העם. שמיני עצרת הוא "רגל בפני עצמו" – יום שפותח את היציאה מהסוכה אל הבית והשגרה. ההסבר הזה מתכתב היטב עם רוח התקופה. לצערנו, לפני שנה ערב המלחמה היינו במחלוקת נוראית וקשה. במהלך המלחמה נלחמו חיילים כתף אל כתף. חיילים וחיילות שהשקפותיהם שונות, דעותיהם שונות, לחמו יחדיו למרות המחלוקות שקדמו למלחמה. אולם עדיין התחושה היא שקיים פער בין שדה הקרב לעורף. שמחת תורה יכולה להיות הזדמנות לאחדות סביב הסיפור המשותף שלנו – ספר התורה.
זאת ועוד, במהלך יום שמיני עצרת – שמחת תורה ישנם מעברים מורכבים במהלך התפילה. ביום זה יש גם רגעי עצב בצד רגעי השמחה הגדולים, ובשנה זו רגעי העצב יורגשו בעוצמה גדולה יותר. בבתי הכנסת – בעיקר למנהג אשכנז – נוהגים לומר את תפילת "יזכור". השנה המעבר מההקפות וסיום התורה לתפילת "יזכור" יהיה קשה שבעתיים. נוספו למעגל ה"יזכור" משפחות רבות שיתייחדו עם קרוביהן שנרצחו בטבח הנוראי בשמחת תורה, או שנפלו במהלך הקרבות – וזה ישפיע על האווירה בבית הכנסת במהלך החג.
כמו כן, לקראת סיום התפילה נהגו קהילות ישראל להתפלל את תפילת/תיקון הגשם, ולהזכר שבשמיני עצרת יש גם פן של יום דין. זו תפילה שעניינה בקשה וכמיהה לגשם שמוסיף ברכה לעולם, תחינה לעתיד טוב יותר; הזכרת הגשמים נאמרת בתוך ברכת "מחיה המתים" מפני שהגשמים מביאים חיים לעולם. השנה נרגיש יותר מכל שנה את הכמיהה להבאת חיים לעולם. תפילה זו נוטעת בתוכנו תקווה וצפייה לגאולה מייסורינו.
אם בכל שנה קשה להכניס את העצבות למעגל השמחה השנה יהיה לנו קשה להכניס את השמחה למעגל העצבות. בכוחות משותפים של הקהילה כולה, ובהתאמה של ההקפות לרוח התקופה, נשתדל להכניס שמחה לתוך מעגלי העצב. יהיה יום שמיני עצרת יום של תפילה לעתיד טוב יותר ולבשורות טובות – תחל שנה וברכותיה.