מפגש מס' 3 של משואות – בית המדרש המשותף של בית הלל ודרור ישראל.

חלק א' – מה בין פורים וספק?

 היזכרו בספק אישי, תיאולוגי או אחר – סביב מעשים שהיו או עתידיים, אמון, אמונה. 

חשבו על תוכן הספק או את התחושה שליוותה את הספק. 

שני קשרים בין פורים וספק 

נקדים ללימוד שתי הקדמות המסבירות את הקשר בין ספק ופורים, הראשונה נשענת על פשט המגילה, והשנייה – על דרשנות.

א. העדר אזכור של אלקים מהמגילה

אפשר לראות במגילת אסתר ספר חילוני.

לא מוזכרים בה נושאים שרווחים בשאר כתבי הקודש: הברית, התורה והמצוות, ארץ ישראל והמקדש, ירושלים נזכרת בה באופן שולי לגמרי. אין בה תפילות הודיה, אך יש בה תענית וחג. במגילה לא מופיע גם שמו של ה' (גם בשיה"ש).

הפרשנות המודרנית חלוקה בשאלה אם הספר חילוני ביסודו. על כל פנים, קובעי הקנון המקראי (אנכה"ג ו/או אחרים) החליטו לכלול אותה בכתבי הקודש, כנראה מתוך ההנחה שמאחורי צירופי המקרים שבה מסתתרת נוכחות אלוקית.

ר' צדוק הכהן מלובלין (בספרו 'מחשבות חרוץ') אמר ששם ה' נעדר מהמגילה משום שכפי שהיא מעידה על עצמה בסופה, היא כתובה על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס.

הרבה לפניו, במאה ה-12, ראב"ע: מרדכי כתב את המגילה בחסות האימפריה הפרסית. הוא לא הוסיף את שם ה', משום שחשש שהפרסים יתרגמו אותה, ויחליפו את שם ה' בשם אל מהמיתולוגיה הפרסית. הגמרא שואלת:

א. בבלי, חולין קלט ע"ב 

אסתר מן התורה מניין? "ואנכי הסתר אסתיר". 

אולי השאלה הזאת היא משאלה להבין כיצד נעוצים שורשיה של מגילת היין, הנשים וההוללות הזאת, בהקשר של תורה וקדושה. אולי זו בעצם השאלה: היכן ה' במגילה הזאת?

והתשובה, המשחקת ב'אסתר' ו'הסתר' היא שבר של פסוק מדברים המדבר על תגובת ה' לחטאים כבדים של בניו:

ב. דברים לא,יז-יח

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

תשובת הגמרא היא שאלוקים נמצא מאחורי המגילה אבל פניו מסתתרות, אולי מאחורי מסכה, מסכה אנושית. 

הסתתרותו קשורה במקומה ובזמנה של המגילה. הסיפור קורה בסוף התנ"ך – בגלות פרס, ובתקופה שבה פסקה הנבואה – נדם קולו הישיר של הא-ל אל האדם. הוא מסתיר את פניו וסוכר גם את פיו. 

כשהא-ל שותק הוא מפנה מקום ליוזמה אנושית אוטונומית. 

בספר דברים מתוארים היחסים בין הא-ל והאדם בדימוי של הסתרת פנים. ישנם מדרשים ובעקבותיהם בקבלת האר"י השתמשו בדימוי נועז יותר: ה' כביכול שקע בתרדמה, דורמיטא.

הדימוי הקיצוני של 'שינת הקב"ה' מבטא מצב שבו עמו שרוי בצער ואומות העולם שרויים בשלוה, אלא שמדובר כאן ב'שינה תכליתית', ניסיון אלוהי לצמצם את נוכחותו ומעורבותו כדי להפעיל את האדם. 

במציאות לא נראתה אז יד ה' באופן גלוי כמו בתקופת התורה והנביאים; לא מסתובבים כאן נביאים ולא מתחוללים ניסים. ובהתאם לכך גם הטקסט אינו מגלה את נוכחות ה'. כדי למצוא את ידו המכוונת והמשגיחה צריך לחפש משמעות שאינה גלויה בין שיטי המגילה. לחפש בלשון מקרא – לדרוש. ובזה עסוקים חכמי תושב"ע שמתחילה לנבוט באותה עת – במדרש. 

כך למשל נאמר במדרש: 

ג. אסתר רבה ג,י

כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְגִלָּה זוֹ "לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" – בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "לַמֶּלֶךְ" סְתָם – מְשַׁמֵּשׁ קֹדֶשׁ וָחֹל. 

הדרשן מזהה את "המלך" עם אלוקים, כאילו הוא אומר, אחשוורוש, המלך ההולל וחסר האישיות, הוא בא כוחו או כלי משחקו של ה', ברגע דרמטי במגילה.

ד. תלמוד בבלי, מסכת מגילה דף טו/ב 

"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – אמר רבי תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם.

ביטוי מוסיקלי לדרשה: יש הנוהגים בקריאת המילה 'המלך' בפסוק 'בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ…' לשיר את מנגינת הימים הנוראים לסוף פיוט נשמת כל חי במילים: "המלך היושב על כיסא רם ונישא". היעלמותו של ה' מהעולם ומן הטקסט מזמינה ספקות לגבי התנהלות העולם וגם לגבי השאלה אם יש לו מנהיג ובורא ומשגיח. 

מי שקוראים במגילה קריאה ספרותית או הסטורית עשויים להתעניין בעלילת הסיפור ובלשונו כסיפור חילוני עצמאי. 

אך מי שקוראים בספר כחלק מיום של הודיה לה', ונוהגים קדושה במגילה הכתובה על קלף לפי ההלכה, מחפשים ידה של ההשגחה גם כשהיד הזאת אינה גלויה. הם נקלעים למקום של מחשכים ותהיות, חלקם נאחזים באמונה תמה; חלקם מתמודדים עם ספקות; ואחרים נעים, עיתים כך ועיתים כך. 

'מגילת אסתר' בהקשרים הללו היא המאמץ 'לגלות את הא-ל הנסתר'.

ב. ספק ועמלק

הקשר השני שבין מגילת אסתר וספק הוא דרשני. הוא תלוי ועומד על מילה אחת במגילה. 'האגגי'. ייחוסו של המן – 'בן המדתא האגגי'. השם 'אגג' מוכר במחקר כשם עילמי. עילם הייתה ממלכה שנכבשה תחת שלטון פרס. אבל בתוך התנ"ך היא מוכרת מהקשר אחר: היא מהדהדת לאגג מלך עמלק שחי בימי שאול המלך, ונקשרת ליחסים הטעונים שבין עם ישראל לעמלק. עמלק היה שבט נודד, שאביו הקדמון היה נכדו של עשו, בן יצחק.

בגלל המילה 'האגגי' קבעו כבר התנאים במשנה במגילה שבשבת שלפני פורים (השבת הקרובה) קוראים בתורה ומפטירים מספר שמואל בענייניו של עמלק. בתוספתא כתוב שמפטירים בפרק משמואל ב' המספר על התמודדותו של שאול עם אגג מלך עמלק. 'פקדתי את אשר עשה עמלק'. עוד מעט אבהיר למה מתייחסים שני הפרקים הללו.

מה הסיפור שלנו עם עמלק, העם/השבט, לפני מגילת אסתר שבה אולי צורר היהודים הוא אחד מצאצאי מלכי עמלק? 

בשמות יז מתואר שקרוב לתחילת מסעיהם של ישראל, לאחר קריעת ים סוף ושירת הים, ולפני מעמד הר סיני, ישראל חנו ברפידים וצמאו למים, עד כדי פחד מוות. (לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:)

משה, במצוות ה' מכה במטהו על הצור ויוצאים ממנו מים להשקות את העם. הסיפור מסתיים במילים 

ה. שמות יז,ז-ח 

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:  

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. 

לפי שירת הים יצא שמעם של הנסים שנעשו לישראל במצרים ועל ים סוף למרחוק. ואז מופיע שבט הנוודים עמלק, ומעז להיות המתנכל הראשון לישראל במסעם. בשמות מתוארת מלחמת משה ויהושע בעמלק, המסתיימת בניצחון ישראל וכן בשבועה שה' ימחה את זכר עמלק. בספר דברים משה חוזר ומזכיר את רעתם של עמלק, אך מעביר את המחויבות למחות את זכרם לעם ישראל – 

ו. דברים פרק כה 

(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

(יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:

(יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

בספר שמואל א' טו שאול מצטווה לממש את הצו הזה – להמית "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר". 

שאול מממש את הציווי אבל חומל על הבהמות ועל המלך אגג. הוא ננזף על כך ומוסר ממלכותו. ושמואל משסף את אגג. אבל רגע לפני כן אומר אגג 'אכן סר מר המוות'. 

כיצד נולד מזרעו המן הצורר? 

ישנם מדרשים הממלאים את הפער הזה ומסבירים שבאותו ערב שבו השהה אותו שאול בחיים הוא בא על שפחה עמלקית, וכך שרד מזרע עמלק מי שלימים איים עלינו בהשמדה. 

ב"ה איננו מכירים היום את צאצאיו הביולוגיים של עמלק ופטורים מהמצווה הקשה הזאת. אבל המאבק הקשה הזה כרוך בתודעתנו, פוקדי בית הכנסת, בפורים ולקראתו. בכל שבת זכור, אנחנו מקיימים את המצווה לזכור את אשר עשה לנו עמלק, ואחר כך קוראים את הסיפור על שאול שלא הרג את אגג.

ומה הקשר של כל זה לספק? 

כיוון שכאמור, אין שום משמעות מעשית למחיית עמלק בימינו, בחסידות העניקו לעמלק משמעויות סמלית מתחום מידות הנפש: גאווה, רמאות, תאווה, השתקעות בהבלי העולם הזה וספק. 

אלו שדורשים שעמלק הוא הספק מבטאים בזה אמירה בשבח האמונה התמה, ושיפוט קשה של הספק, אותו צריך להכחיד: 

א. גימטריה זהה.

ב. סמיכות הפסוקים משמות:

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: (ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:

אכן, מצבים של ריב פנימי וספקות עלולים להחליש ולזמן עלינו צוררים מן החוץ.

במפגש שלנו ננסה למשש את המרחב של הספק ולבדוק תכונות מגוונות שלו הן דרך המקורות הן דרך הסתכלות פנימה.

חלק ב' – ספק והסתר

• לפתיחה: מי עדיפה בעיניכם, הטלת הספק או החתירה אל הוודאות? 
• ומה הקשר ביניהן?

• מה יתרון הספק ומה יתרון הוודאות ע"פ הקטעים?
• אילו סכנות נלוות לספק ואילו לוודאות?  
• עם איזו אפשרות אתם נוטים להזדהות?

"בָּרִי וְשֶׁמָּא בָּרִי עָדִיף" (תלמוד בבלי, כתובות, י"ב, ב)

"'ברי' [ודאי] ו'שמא' [ספק] – הי מינייהו עדיף [מי מהם עדיף]? ניצשה ואחריו ברדיצ'בסקי פסקו הלכה: 'שמא' עדיף. ואני אומר: 'ברי' עדיף. האומר 'שמא' עדיף ירא מפני ה'ברי' שאין אחריו 'שמא'; והאומר 'ברי' עדיף יודע, כי אחרי כל 'ברי' גדול יבוא 'שמא' יותר גדול מהראשון. כל 'ברי' גדול מוליד 'שמא' חדש שלא היה לו מקום קודם. 'שמא עדיף' [העדפת הספק] הוא בן המחשבה בעלת התכלית, אם כי היא יכולה להיות רחבה מהלך מיליארדים שנים, ו'ברי' עדיף [העדפת הוודאות] הוא בן האין־סוף…"

(א"ד גורדון, קטעי יומן)

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחֱרַב.

(המקום שבו אנו צודקים, יהודה עמיחי)

"וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב  בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן׃ וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות י"ז, ז'-ח')

"עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק" (אבות א', ט"ז)

"וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם־הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי־אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה׃ וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כׇּל־הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים ל"א, יז-י"ח) … 

"אסתר מן התורה מנין?  'ואנכי הסתר אסתיר'" (תלמוד בבלי, חולין קל"ט, ע"ב)

"וּכְשֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת גַּם כֵּן קָשֶׁה מְאֹד לְמָצְאוֹ, אַך אַף עַל פִּי כֵן, כְּשֶׁהוּא נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת אֶפְשָׁר לִיגַע וְלַחֲתֹר עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ יִתְבָּרַך, מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ. אֲבָל כְּשֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה תּוֹך הַסְתָּרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת מִמֶּנּוּ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִמְצא אוֹתוֹ. מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מֵהַשֵּם יִתְבָּרַךְ. וְזֶה בְּחִינַת (דְּבָרִים ל"א): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר", דְּהַיְנוּ שֶׁאַסְתִּיר הַהַסְתָּרָה, שֶׁלֹּא יֵדְעוּ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר […] אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך". 

רבי נחמן מברסלב, מתוך: ליקוטי מוהר"ן ח"א נו

• מהי ה"הסתרה", ומהי "ההסתרה שבתוך ההסתרה"? 
• מדוע מתעקש רבי נחמן שגם בהסתרה הגדולה ביותר נמצא ה'? 
• איך הייתם "מתרגמים" את ר' נחמן לשפה חילונית?

"[…] אינני מחוּץ למבוּכה. וּמן הראוּי כּי לא יסתיר אדם מעצמוֹ את מבוּכתוֹ. וּמדוּע לא נהיה נבוֹכים? בּני-אדם ראוּ את מיטב האידיאָלים האנוֹשיים – תמצית תרבּוּת הדוֹרוֹת – מנוּפּצים וּמחוּללים ומגוֹאָלים. האוּמנם לא יהיוּ נבוּכים?

הדוֹר אשר ירש מקוֹדמיו את ערכי המדע וההומָניזם והליבּרליזם והדמוֹקרטיה, וגילה את פּגימוֹתיהם וראה בּקלקלתם, וּביקש את תקנתם […] הדוֹר אשר ראה עצמוֹ עוֹלה בּמעלוֹת-האדם, לדעת וּלבינה, לגבוּרה, לחירוּת, לאמת, והנה הוּא רוֹאה את האדם בּנפילתוֹ לתוך כּל שערי הטוּמאה והעבדוּת והפּחדנוּת והכּזב והבּגידה והבּערוּת  

– ממש ו"שׁח גַבהוּת אדם" (ישעיהו, ב, יז) – האומנם לא יראה עצמוֹ מוּכּה ונזוּף? […] וחוֹששני לוֹמר: כשרוֹאה אני אדם מתהלך בּינינוּ כּמי שתירץ את כּל הקוּשיוֹת והפּרכוֹת, אוֹ כּמי ש"מוֹרה נבוֹכים" חדש חוּבּר למענוֹ ונתוּן בּחיקוֹ, אוֹ כּמי שאינוֹ זקוּק גם לכך, בּאשר דעתוֹ הצלוּלה לא ידעה מבוּכה מעוֹלם – הריני מהרהר אחריו שמא הוּא חי בּעוֹלמוֹת אחרים, מחוּץ לעוֹלם-הבּכא שלנוּ וּלתהפּוּכוֹתיו וּליסוּריו ולתקווֹתיו הגזוּלוֹת […] בּני-איוֹב אנחנוּ ולא רֵעי איוֹב. מוּטב איפוֹא שנדע כי נבוֹכים אנחנוּ. מוּטב שנחיה את המבוּכה בּמלוֹא כּוֹחוֹתינוּ הנפשיים משנחַפּה עליה. מי שלא מתחמק ממנה ומבּיט בּפניה – הוּא הנאבק עמה".

 (ברל כצנלסון, מתוך: בזכות המבוכה ובגנות הטיח)

• מה במציאות מביא אותך לידי ספק ומבוכה?
• ברל חושש מטיוח המבוכה. מדוע? מה מאפשרת המבוכה לדעתו?

אִם יֵשְׁךָ

(אֵין כָּמוֹךָ יֵשְׁךָ)

אַל תַּסְתִּיר פָּנִים

בְּנֵי אָדָם מְדַבְּרִים אֵלֶיךָ 

לֹא אֲבָנִים

(אברהם חלפי, סתם שיר)

• מה מקומם את חלפי?
• האם אתם מזדהים עם הפרדוקס שמבטא השיר?

"כִּי הַתֹּהוּ עַל סָף וְעִוְרוֹן חֻקָּתוֹ שֶׁאֵינָהּ תּוֹבַעַת,

שֶׁנָּכְרִית הִיא לַטּוֹב וְלָרָע, לַשָּׁכָר וְלָעֹנֶשׁ עַל חֵטְא,

לֹא יַפְרִיכוּ אֶת חֹק הָאָדָם וּמֹאזְנֵי עֲרָכָיו, כִּמְלֹא צַעַד

לֹא תָּסוּר מִן הַחַי אֵינוּת כֹּל, אֲבָל הוּא, בְּיָדְעוֹ זֹאת,  יֵדַע אֶת 

פְּלִיאָתָם שֶׁל שִׁכְלוֹ הַשּׁוֹקֵל וְשֶׁל צַו מוּסָרוֹ הַשׁוֹפֵט."

(נתן אלתרמן, מתוך שיר האח השמיני, אשמורת שלישית, "שיר עשרה אחים")

"ההיגיון יבוא ויקשה ויכה חרם: איך נהיה אנו ללא אנו? אבל יקשה לו ההיגיון מה שיקשה. כוסף החיים שבנו, שהוא למעלה מן ההיגיון, אומר אחרת. כוסף החיים שבנו אומר: הכל אפשר. כוסף החיים שבנו לוחש לנו תקווה […] לאמור: עבוד וחיית! … הוא מתחיל, כוסף החיים שלנו, מן ה'אין' – ומסיים ב'אף על פי כן'." (י"ח ברנר, מתוך "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים")

"אי שם מעבר לדעת ה'נכון' וה'לא נכון' יש שדה. אפגוש אותך שם" (ג'לאל א-דין רומי)

"וְאוֹמֵר (שמות לב) 'וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת', אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה"  (אבות ו', ב')

"באוטופיה שלי הסולידריות האנושית לא תיתפס כעובדה שניתן להכיר בה על ידי סילוק 'דעה קדומה' או חדירה למעמקים שהיו חבויים עד כה, אלא כיעד שניתן להשיגו. ניתן להשיגו לא באמצעות חקירה אלא באמצעות הדמיון. תרבות […] מן הסוג שאני רואה לנגד עיני […] תתייחס למימושן של אוטופיות, ולאפשרות להמשיך לחזות אוטופיות נוספות, כתהליך אינסופי – מימוש אינסופי ומתרבה של חירות, במקום התכנסות לקראת 'אמת' שכבר קיימת" (ריצ'רד רורטי, מתוך "קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות")

• ההיגיון לבדו אינו מספק מענה לכל שאלות החיים. איך מתמודדים אלתרמן, ברנר ורורטי עם מגבלות המבט הרציונלי על המציאות? 
• מה יכולים לתרום לכך רומי ודברי משנה אבות?  
• עם איזה מהקטעים שבעמוד זה אתם נוטים להסכים או להזדהות, ולאיזה מהם את מרגישים קרובים?

"כל חיבור אמתי ומשמעותי אל מה שמעבר, אל האחר שאינו רק פיתוח מה שכבר היה ידוע מראש, נותן מקום לספק להיכנס […] כל דילוג אל חידושים משמעותיים קשור באיבוד הקרקע היציבה  כל עוד האדם ברי [=ברור, ודאִי] בעיני עצמו, ומציעים לו להעשיר קיומו ולהתחבר לחדש, אוכל אותו הספק, מי אמר שהזולת אכן ייטיב עמי, ואולי אני נכנס להרפתקה שבסופה תינטל ממני מנוחתי ללא תמורה, ואם כך, אומר הוא, ברי ושמא – ברי עדיף, וטוב צפור אחת ביד וכו'. מתי מתעוררת הנכונות להתחבר? […] כאשר קיומו שלו [של האדם] עצמו מאבד את הצדקתו בעיני עצמו ונהפך לשמא. תחושת השמא שבנפש […] היא הפותחת את הלב להעזה, והיא הרומזת כי הוודאות תתנוצץ לי דווקא ככל שאהיה נכון לאבד את נכסי הוודאות הפשוטה שלי […] ככל שאצליח לתת מקום בתוכי לזולת שאיני מתיימר ללכוד אותו […] אם רק מתפרק אדם מן הוודאות המופרזת שמייחס לקיומו המוגבל, כי אז הספק הוא השער לנגוע במקומות ששום ודאות אינה מסוגלת לשלוט בהם […] הוודאות שעברה בשער הספק היא ודאות מלאת ענווה ויראה, נוגעת-אינה-נוגעת, ספקית וודאית כאחת […] על זה ראוי לומר כי "אין שמחה כהתרת הספקות" (מצודת דוד למשלי טו,ל), אין שמחה כמו שמחת המפגש עם המקום שבו הספקות אינם אסורים אלא מותרים ורצויים, שכן רק בעזרתם אפשר […] לראות כי ה' יש בקרבנו אבל לא פחות מזה הריהו אין". (הרב ישראל אריאל (ליבוביץ) , מתוך: מן הפרדס)

• מהו תפקידו החיובי של הספק בעיני הרב אריאל? 
• האם היו בחייכם רגעי ספק שהצמיחו אתכם?  
• ה"אין" כאן מהדהד את הפסוק מ"שמות" שהבאנו בדף הראשון, ו הוא אחד מכינויי האלהות בפי המקובלים ומשמעו המקור האלוהי האינסופי והבלתי נתפס של היש. אפשר גם לקרוא אותו כ"היעדר"  פשוט. איזו קריאה אתם מעדיפים?

בִּצְרִיבָתָהּ בִּקַּשְׁתִּי לְכַחֵשׁ

אֲבָל טֶרֶף מְזֻמָּן הָיִיתִי לָהּ.

עוֹד בְּאֵין חוֹלַלְתִּי

רָעֲבָה לִי הַשְּׁאֵלָה.

וְשֵׁנִית אֲנִי מְנַסָּה וּשְׁלִישִׁית

לְהָלִיט אוֹ לְפוֹרֵר אוֹ לְמוֹגֵג 

בְּכֵלִים מְאֻחָרִים מִדַּי

וּשְׁבוּרִים

אֶת הַשְּׁאֵלָה שֶׁהִיא מְקוֹמִי.

(שרה פרידלנד בן ארזה, מתוך ספרה 'אנא בַשּׁם')

• השיר מדבר על חיים בתוך שאלה. האם הכרתם מצוקה כזאת אצלכם או אצל זולתכם? 
• לאור הקטעים שקראתם או לאור ניסיון חייכם, מהם כלי ההתמודדות הפתוחים בפני מי שחי במציאות כזאת?