(הרב יעקב נגן)
ואתחנן: אהבה היא הקשבה
אברי האהבה
ספר יצירה עוסק רבות בחשיבות הדיבור. והנה, בבואו למנות את שלושת 'אברי האהבה', מציין ספר יצירה דווקא את הלב ואת שתי האוזניים (ספר יצירה ו, ה). משמעות הדבר היא שאמנם אפשר וצריך להביע את האהבה במילים, אך כדי להגיע לדרגה הגבוהה ביותר של האהבה, יש צורך בהקשבה. הפן הייחודי הזה מוחמץ לעתים קרובות במערכות יחסים. הדיבור, משום מה, נחשב למעשה של נתינה, ואילו ההקשבה נחשבת למעשה של קבלה. כך, אדם האוהב את אשתו ורוצה להעניק לה, משוחח אתה. לעתים קורה שכל אחד מבני הזוג מחכה בקוצר רוח שהשני יסיים את דברו, כדי שיגיע תורו לדבר ולהעניק.
אך האמת היא הפוכה. ההקשבה היא הביטוי המובהק לאהבה, ואילו חוסר הקשבה הוא סימן (וגם סיבה) לחוסר אהבה. כשאנו אוהבים אדם, מעניין אותנו לשמוע מה יש לו לומר, ולכן אנו רוצים ומסוגלים להקשיב לו.
ההקשבה עצמה אינה פסיבית, היא אמנות הדורשת מאמץ רב. יש אין-ספור רמות ואופנים של הקשבה. זכורה לי שיחה עם חתן טרי שסיפר לי במבוכה שהוא אינו מבין מה אשתו רוצה ממנו: היא מתלוננת שהוא אינו מקשיב לה, אבל לטענתו, זה כל מה שהוא עושה – בכל ערב היא מדברת שעות והוא מקשיב. בהמשך השיחה התברר שהבחור חשב שדי לו לשמוע את המילים היוצאות מפיה של אשתו, בעוד היא חיפשה הקשבה אמתית. מהי הקשבה אמתית? במילה אחת: נוכחות. איכות ההקשבה תלויה במידת הנוכחות של האדם. בזמן ההקשבה יש להתנתק מן המחשבות והטרדות ולהיות פנויים לחלוטין לזולת. הקשבה מתוך נוכחות מאפשרת לאדם המדבר להפיג את בדידותו הקיומית, מעניקה לו את התחושה שהוא לא לבד ברגשותיו ובסיפורו האישי. כשאנחנו מקשיבים ונותנים למילים להיכנס עמוק לתוכנו, אנו מכילים את הזולת ומקבלים אותו. זו משמעותה של האהבה.
בטקס החתונה היהודי, הגבר הוא הנותן והוא המדבר. התובנה על משמעותה של ההקשבה מלמדת שדווקא לאישה ניתן התפקיד הבכיר – ההקשבה למילות האיש וקבלת הטבעת ממנו הן ביטוי לקבלתו ולהכלתו. על שם ההכלה של שניהם יחד נקראת האישה בחתונה 'הכּלה'.
במקורה, ההקשבה היא תכונה אלוהית. בתפילת ימים נוראים אומרים "אל רם ונישא מבין ומאזין… ומקשיב". פעמים רבות איננו מקבלים מענה לתפילתנו במציאות, אך גם כאשר המענה הוא שלילי, האמונה שאלוהים נוכח וקשוב לתפילתנו מאפשרת לנו לחוות את אהבתו אלינו תמיד.
שמע ישראל
הדרישה הבסיסית ביותר מכל יהודי היא להקשיב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו ד). מתוך ההקשבה מגיעים לאהבה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (פסוק ה). בשני הפסוקים האלה אנו מוצאים את אברי האהבה שמנה ספר יצירה – אוזניים ולב.
תוך כדי קריאת 'שמע ישראל' נהגו ישראל לכסות את העיניים. פשר לכך נוכל למצוא באחד המסרים העולים בספר הנסיך הקטן: "הדבר החשוב באמת סמוי הוא מן העין וצריך לראותו מהלב". עצימת העיניים מאפשרת להגיע לריכוז עמוק, וכשמקשיבים באמת, רואים עם הלב.
אהבה ומחויבות
תוכן ההקשבה של 'שמע ישראל' הוא "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו ז). כלומר, בכל מקום חווים חוויה זהה: ה' אחד. המשמעות העמוקה של חוויה זו אינה רק בהכרה שאין שני אלוהים בעולם, אלא ש"אֵין עוֹד מִלְבַדּו" ( דברים ד לה) ו"לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו; תיקוני זוהר, קכב ע"ב). אלוהים נוכח בכל דבר, והאלוהים האחד הוא יסוד האחדות בעולם, שמתוכה מגיעים לאהבה. כשאדם חווה את האחדות בכל מקום הוא חווה לא רק את קרבת אלוהים, אלא הוא מבין שגם הוא חלק מן האחד, מן האחדות. הגימטריה של המילה 'אחד' זהה לגימטריה של המילה 'אהבה' (13). אהבה פירושה להתאחד עם הזולת, ממש כמו הסיפור בגן עדן שמייצג את אב הטיפוס של זוגיות: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב כד).
בשיר 'את חירותי' שרה חוה אלברשטיין על אדם המתאבל על אבדן חירותו, אדם כבול. לקראת סוף השיר מתברר שהכוח הכובל אותו הוא כוח האהבה. אהבה אמתית כובלת, היא דורשת מחויבות. היא דורשת לקיים הבטחות גם כשאין חשק לקיים אותן. לא מזמן הייתי בחתונה שבה הרב קרא את הכתובה – מסמך משפטי המפרט את מחויבות האיש לאשתו – במנגינה של שיר השירים. המחויבות היא הבסיס לאהבה.
הקשר בין אהבה למחויבות עולה גם ב'שמע ישראל'. לצד "ה' אֶחָד" ישנה ההצהרה "ה' אֱלֹהֵינוּ", הקבלה שהוא הוא אלוהים שלנו.
מישהי פעם אמרה לי שלא ברור לה מדוע חשוב לקיים את ההלכה, שהרי היא יודעת שלא משנה מה היא תעשה, אלוהים יאהב אותה. עניתי לה שגם אני מאמין שאהבתו של אלוהים אלינו אינה תלויה בדבר, אבל השאלה היא לא עד כמה אלוהים אוהב אותנו, אלא עד כמה אנחנו אוהבים אותו.
אפשר לראות במחויבות אבדן של החירות האישית, אך אפשר לראות בהיעדר המחויבות ביטוי לתלישות ולניתוק.
כוחה של האהבה בתחושה שהזולת אינו זר לנו, אלא הופך להיות "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב כג), וביחד אנחנו הופכים "לְבָשָׂר אֶחָד" (שם, פסוק כד). עצמת החיבור לאלוהים נובעת מן ההכרה שנבראנו כולנו בצלמו, שהוא אינו זר או חיצוני לנו. החיבור בינינו לבין אלוהים אינו מוחק את זהותנו הפנימית אלא מגלה אותה, ובזאת טמון הקשר העמוק שבין "ה' אֱלֹהֵינוּ" ל-"ה' אֶחָד".
