מסע 'מקשיבים' – אוסף רשמים ממסע העשור | רבני ורבניות בית הלל

בוקר בשבי שומרון. מוקדם, יחסית לשעה שהלכנו בה לישון. אני מתעוררת ומתארגנת בזריזות כדי לא לאחר לתפילה. כולי עוד מלאה בחוויות יום האתמול: האירוע המכובד בבית הנשיא, סדנת הפתיחה להקשבה, הנסיעה עם חברות אהובות באוטובוס, הביקורים בחווה ובגבעה והמפגש עם רב מרבני השומרון. מנסה עוד לעכל ולעבד, ובמקביל כבר לפתוח את הלב להקשבה ביום הבא עליי לטובה. כשנכנסים לעמדת הקשבה, מסתבר, שהרבה קולטנים נפתחים, ותשומת הלב למילות הברכות והתפילה מתגברת. עוד רווח נקי של מסע מקשיבים של בית הלל.

כדרכי בכל יום, אני מברכת את ברכות השחר וברכות התורה בדרכי לבית הכנסת. "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה." המילה "לעסוק" תופסת אותי. איך עוסקים בדברי תורה? תורה לא לומדים? ואני חשה בכל אבריי (הכואבים עדיין מעייפות המסע), את הזכות שאנו זוכים לה: זהו עיסוק בדברי תורה. ללכת עם חברותיי וחבריי מבית הלל ברגלינו בארץ אבותינו, ללמוד את תושביה היקרים, חבריי ליישובי השומרון, וללמוד עמם ומהם תורה.

*****

פתאום הכתה בי ההבנה: ערב ראש חודש מנחם אב. סבתי נפטרה בראש חודש זה. ואני חושבת על ברכות התורה ונזכרת בגמרא בבבא מציעא (פה,א), 'על מה אבדה הארץ':

"אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ, דבר זה [עמוד ב] אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו. שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה."

אני לומדת ומלמדת מסכת ברכות כבר כמה שנים. הברכה, כמו ברֵכה, היא יצירת כלי הקיבול לשפע הא-לוהי שה' מבקש להרעיף עלינו. אי אפשר לקבל תורה כל יום מחדש בלי לברך עליה קודם. אם לא אברך – לא ייווצר כלי הקיבול. ומה היא הברכה? איזה כלי אני יוצרת? זהו הנוסח של ברכות התורה:

"בא"י אמ"ה אקב"ו לעסוק בדברי תורה. והערב נא ה' א-לוהינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה. בא"י המלמד תורה לעמו ישראל."

אם נחזור רגע לגמרא הנ"ל במסכת בבא מציעא, נראה שהקטע שאומר שהחורבן הגיע כי לא ברכו בתורה תחילה, נמצא ממש בין קטעים אחרים שמדברים על הצורך שילדינו ימשיכו בדרכנו התורנית, ועל ההבטחה והיתרון שיש כאשר הדורות הבאים של תלמידי חכמים ממשיכים בדרכם:

"אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. מאי אמר ה' – אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה. מאי מעתה ועד עולם – אמר רבי ירמיה: מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה… אמר רב חמא: מאי דכתיב בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע. בלב נבון תנוח חכמה – זה תלמיד חכם בן תלמיד חכם, ובקרב כסילים תודע – זה תלמיד חכם בן עם הארץ."

לפני למעלה מחודש, לקראת הסיום של מסכת יבמות, שקבענו אותו כבר מזמן שיהיה באלון מורה, הייתי צריכה להחליט על מה אלמד בערב של הסיום. ידעתי שיהיה לי חשוב לדבר על 'כוחה של שפת אם', כי זו המסכת הראשונה בסדר נשים, והשאלה של מקומי כאישה יהודייה בעולם התורה, היא שאלה שמעסיקה אותי כל השנים. בנוסף, במפגשים שלי עם נשים שפחות רגילות להיות מחוברות לעולם הלימוד הבית מדרשי, ושיערתי שיהיו באלון מורה כמה כאלו שאפגוש, חשוב לי לדבר על המהות של אמא לומדת ועל תרומתה לקשר הזוגי ולחינוך הילדים. כשבחרתי בנושא הזה ממש לא שיערתי שבסוף בגלל הקורונה שחטפתי הסיום יידחה לימי המסע של בית הלל, ושביום הסיום אתעורר בבוקר עם 'העיסוק בדברי תורה', שיוביל אותי, בגלל שהוא יוצא בליל ראש חודש מנחם אב, לגמרא הנ"ל בבבא מציעא, שבדיוק מדברת על הערך הגדול שיש למי שזוכה לגדול בבית שמדבר את שפת התורה, זוכה להיות בן תלמיד חכם. הערך המוסף שאני תמיד מדברת עליו בהקשר הזה, הערך של לגדול עם שפת התורה כ'שפת אם' ולא רק 'שפת אב', הוא ששפת אם היא משהו שטבוע בנו הרבה יותר עמוק, ויותר קשה לנטוש ולעזוב אותו. אולי זו היא משמעות הפסוק הידוע ממשלי (א,ח): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ:"

*****

מסכת יבמות היא אחת מחמש המסכתות שמסתיימות במימרה הידועה על תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם. אחת המסכתות הנוספות שהיא כזו, היא מסכת תמיד שמסתיימת כך (לב,ב):

"תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה בלילה – שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'. (וגו') אמר ר"א בן עזריה: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך."

הפסוק הנבחר הוא אחד מפסוקי מגילת איכה. שוב מחזיר אותי לימים אלו. והעיסוק בתורה בלילה, כל כך התאים לנו בסיום בשעת לילה מאוחרת, שקיימנו באלון מורה.

הסיום של מסכת יבמות, במחלוקת התנאים האם עדי נשים צריכים בדיקה בדרישה וחקירה, והעמדת הגמרא את המחלוקת בשאלה האם מתייחסים לסוגיות של נשים כדיני ממונות (כתובה) או דיני נפשות (התרת אשת איש), נגע בכולנו, כל הנשים, בנימי הנפש, ונראה לי שהבהיר לחלוטין את הצורך במפגשי 'נשים לומדות נשים' כשאנו עוסקים בסדר נשים.

אבל הסיום של המסכת – בתלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, כי "כל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך", מבחינתי היה הכי מדויק לי כחתימת היחידה הראשונה של מסע מקשיבים שאני בתוכו. אני זוכה לחברים וחברות, תלמידי ותלמידות חכמים שבבקשתם להרבות שלום בעולם, החליטו לצאת להקשיב לסביבה, הקרובה והרחוקה. חתמנו יחידה ראשונה של מפגשים עם בוני הארץ, תושבי בנימין והשומרון, ואני אישית חתמתי את היחידה הזו כשנשארתי עוד שעות רבות באלון מורה, ללימוד משותף עם נשים על כוחה של שפת אם, שאי"ה ירבה את שלום בנינו ובנותינו.

ובבניין ציון וירושלים ננוחם, כי ההקשבה, הבנייה ולימוד התורה שלנו, שאנו דואגות להעביר גם לדורות הבאים, הם הקומה הבאה שתביא אותנו אי"ה לבניין בית המקדש בב"א.