[av_one_full first min_height=" vertical_alignment=" space=" custom_margin=" margin='0px' padding='0px' border=" border_color=" radius='0px' background_color=" src=" background_position='top left' background_repeat='no-repeat' animation=" mobile_breaking=" mobile_display="]
[av_textblock size=" font_color=" color=" av-medium-font-size=" av-small-font-size=" av-mini-font-size=" custom_class=" admin_preview_bg="]
היום התחלנו את מסע העשור לציון עשור לפעילותו של ארגון בית הלל.
את היום פתחנו במפגש מכובד ומרגש בבית הנשיא יצחק הרצוג – Isaac Herzog שפתח בדברים מעוררי השראה בעקבות דברי הנצי״ב מוולוז׳ין בפתיחתו לספר בראשית על צדיקים ישרים בתורה ובהליכות עולמים ובקישורם למרן הראי״ה קוק זמ״ל ומסע המושבות ולבית הלל ומסע העשור שבעקבותיו.
לאחר נשיא במדינה דיבר הרב עמית קולא לשעבר ראש ביהמ״ד ההלכתי של הארגון על הייחודיות של פסיקת הלכה בצוותא .
לאחריו דיברה הרבנית Tova Ganzel על מקומם של נשים בעולם התורני, על המחיר שמשלמים בעולם תורני שאין בו קול נשי.
הרב שי ויצמן דיבר על הצורך ביקורתי דת נגישים ומכוונים לעל עם ישראל דרך סיפורו על הרב של מוסררה הרב יחיא שניאור שהשפיע עליו יותר מכל ש״פעם, ראה עלי שהוא תמה על האכפתיות והדאגה לכל, מיד הביט בי בחום ואמר: "את אשר תבין, תבין. ואת אשר יקשה לך – הנח בני על פתחי הלב. יום יבוא ויכנסו לחדריו .." דברים שמתקשרים מאד לתורתו של הרב הוטנר על ״והיו הדברים על לבבך״ שאם תניח את הדברים על הלב, בסוף הם גם יכנסו פנימה.
לאחריו הרבנית רחל ריינפלד וכטפוגל שדיברה על חשיבותו של שו״ת משיבת נפש Meshivat Nefesh שמאפשר לנשים להתייעץ עם נשים ולקבל תשובות הלכתיות מוסמכות.
לאחר מכן הוקראה תפילה שנכתבה לקראת המסע ע״י הרבנית שרה פרידלנד בן ארזה והולחן בעיבוד מרגש בשילוב הפיוט יה שמע אביוניך ע״י Yagel Haroush &Shir Yedidot Ensemble יגל הרוש ואנסמבל שיר ידידות שניגנו במנדולינה וקמנצ׳ה.
לסיום דיבר הרב מאיר נהוראי יו״ר הארגון על הייחודיות של הארגון והביא מדבריו של הרב הרצוג על כך שמדינת ישראל חשובה לא רק לקיום של עם ישראל אלא לנשמת האומה.
לסיום הוענק לנשיא ספר השו״ת של הארגון והעתק כתב ידו זה של סבו הרב הרצוג.
היה מרגש ומשמעותי ומתאים מאד לפתיחת המסע.
לאחר בית הנשיא המשכנו ליד הרב ניסים לשיח קבוצתי בהנחיית שני מאור, על מהי הקשבה וחשיבותה כמילת המפתח של המסע שלנו.
כאשר עמדו במרכז הדברים דבריהם של פרופ׳ אבי קלוגר שאנשים זוכרים את מה שאמרו כשמקשיבים להם בעוד שהם שוכחים את מה שאמרו כשלא הקשיבו להם. וש להקשיב באמת זה להסכים להשתנות.
ושל קרל רוג׳רס שהסיבה שאנשים לא מקשיבים היא שהם פוחדים להשתנות ושמי שמרגיש שמקשיבים לו באמת יכול לעבור שינוי עמוק.
דיברנו על כך שהקרבה מולידה הקשבה ושכשזה קורה גם הקב״ה מקשיב.
ועלתה השאלה האם צריך להקשיב גם למי שלא מקשיב לנו. והעלינו שכשאני מקשיבים אנו קודם כל עושים את זה למען עצמינו וכי זה הדבר הנכון, ובנוסף, גם אם השני לא מקשיב, הרי שזה בכל זאת פועל עליו ומשפיע גם אם מעט ובטווח ארוך.
משם אנו ממשיכים להמשך המסע שהיום יתמקד בבנימין ויו״ש.
יהיה משמעותי ומעניין זה בטוח!
**
אז את החצי השני של היום הראשון של מסע העשור של בית הלל עשינו בבנימין כדי להקשיב ולהכיר.
נסענו לחוות מלאכי השלום (ע״ש מלאכי רוזנפלד ושלום הר מלך הי״ד) שם שמענו סקירה על מועצת בנימין ויו״ש והאתגרים של ההתיישבות מסגן ראש מועצת בנימין רפול אנגל ושמענו על פעילות חוות מלאכי השלום מיעל, על ההסטוריה שלה ופועלה. ועל מקומה בחיי נוער שמגיעים אליה למרעה ומקבלים בה מסגרת ועל העשיה החינוכית שנעשית.
לאחר מכן נסענו לגבעת הראל לשמוע עוד על נוער הגבעות (כ-400 כאלה) ונוער החוות במפגש מרתק ומאיר עיניים עם מנהלת מחלקת הנוער במועצת בנימין שירה מרצבך, ראש ישיבת פרי הארץ הרב דוד בן נתן ועקיבא ליבוביץ שמאתר נוער בסיכון.
שמענו על המורכבות של העניין, על הדואליות של בני הדור השלישי להתיישבות שבוחר שלא להיות חלק בשל התחושה שלהם מהתנכלות במדינה והממסד, ועל התחושה הקשה מצידם מאזלת היד והרגשת ה״אין מדינה״ בטיפול בבעיות אל מול פורעים ומפגעים ערבים וחוסר השמירה על אדמות א״י.
בני הנוער הללו מרגישים שהם החלוצים החדשים שממשיכים בכך את מורשת אבותיהם בעלי התודעה ההסטורית.
שמענו גם על המורכבות שיש בכך לדעתם שבעוד שמנסים לעשות עבודה חינוכית ומערכתית לריסון והכלב של נוער הגבעות, הרי שיחסו של הממסד וכוחות אכיפת החוק פוגע בכך.
שמענו על ההבדל בין החוות שבהן יש סדר יום מסודר ועבודה מאורגנת ומסגרת עוטפת עם בית ותמיכה רגשית, ומבוגר שעובר לספק את צרכיהם למי שמעוניין בכך הן מבחינה לימודית והן מבחינה רגשית, הרי שנוער הגבעות חסר בכך, למרות שב-7 השנים האחרונות לאור שינוי תפיסה של המועצה שמדובר על תת מגזר שזקוק למענה ויש היום כתובת לטיפול ומעקב אחרי הנוער.
גם ישיבת ״פרי הארץ״ נותנת להם מענה ומהווה בית וכתובת, שממנה יכולים בני נוער לצאת לזמן מה ״בשליחות״ ולדעת שיש להם לאן לחזור ובכך לא מתנתקים לחלוטין ונמצאים תחת איזו שהיא השגחה. דבר שעוזר להשפיע ולקדם אותם.
השיטה החינוכית היא של הקשבה והכלה ולאפשר לנוער להרגיש שיש לו כתובת וקשר.
משם המשכנו למסעדת ״אסדר לסעודתא״ לארוחת ערב וקבל סקירה מקיפה ומדהימה (כמו בכל הסיור בבנימין) מEliana Passentin המופלאה שעושה עבושת קודש בקידום התיירות ויחסי ציבור של האיזור בארץ ובחו״ל.
משם המשכנו ליצהר למפגש מסקרן ומלא בכנות עם הרב דודי דודקביץ וקיבלנו סקירה על יצהר אופיה, תדמית אל מול מציאות.
התחיל באופן נפלא ומעורר סקרנות וצמא לשמוע ולהכיר, ועל כך מגיע יישר כח גדול לכל השותפים לארגון ולכל מי שפגשנו היום.
מחר נמשיך במסע ביו״ש
לילה טוב!
**
מסע העשור ממשיכים
היום השני של המסע היה אינטנסיבי וגדוש.
פתחנו את הבוקר בתפלה בביה״כ של היישוב שבי שומרון בו ישנו במדרשת השומרון, כשראו מתפללים את הרבניות מגיעות לביה״כ בבוקר התפלאו בינם לבין עצמם האם יש בר מצוה באותו הבוקר… 
לאחר מכן המשכנו בשיחה של הרב מאיר גולדמינץ ביישוב שבי שומרון, שיחה שבהחלט היתה מאתגרת ודיברה על תפיסת עולמו באשר לבעיות החיים עם האוכלוסיה הערבית במדינה, הדבר עורר שיח ער (שזה אחד מהדברים המצופים במסע, כמובן, למרות שהכוונה היא יותר לשמוע ולהכיר מאשר להשמיע ולהתווכח).
משם נסענו להר עיבל לתצפית על שכם והסברים על מרכזיותה בתפיסת הגאולה של המתיישבים כאחת
מערי הקודש והנסיון ללכת ולהתקרב אליה. ולאחר מכן המשכנו למזבח יהושע שהתגלה ע״י פרופ אדם זרטל ז״ל. ושמענו סקירה והסברים ממורה דרך ממדרשת השומרון. מרגש לראות ולהתחבר אל העבר המקראי במציאות של ימינו.
בדרך שמענו את סיפורו המצמרר והעצוב של חברינו הרב דר. יוסף פריאל שנפצע על הר עיבל בפיגוע בו נרצח הרב בנימין הרלינג בשנת תשס״א ועל העוול הגדול שנעשה לחבירו נחמיה פרלמן ז״ל שהואשם באחריות לאירוע בעוד שכל האירוע קיבל את אישורי כוחות הבטחון שגם ליוו את הטיול ומסוקים שהוזנקו לסייע חזרו כלעומת שבאו מספר פעמים מבלי לעשות כלום.
עם התחושה הקשה הזו הגענו להר עיבל ולמזבח יהושע והמשכנו בסיור.
משם נסענו לישיבת אלון מורה למפגש עם הרב אליקים לבנון שליט״א.
שמענו על ההסטוריה ועל ההווה של אלון מורה (שממשיכה ברצון ללכת ולהתקרב לשכם).
קיבלנו מהרב סקירה על תפיסתו הרבנית – הרב הוא אבא של כולם ביישוב ולכן עליו לדאוג לכולם כפי שהיה עוזר לבנו, בכל העניינים. ולכן הרב תריך להיות גם שותף בכל דבר ולעזור ככל יכולתו, ואם אינו יודע, עליו ללמוד את העניין כדי שיוכל לעזור.
הבסיס לכל פועלו של הרב הוא האמון ועל כן הוא צריך להיות נקי ומלא באהבה. ולכן הרב אוהב את כל התושבים, וזו עבודה.
הישיבה הוקמה כדי להוות עתיד ליישוב בתקופה שבנ לא היתה קליטה במשך מספר שנים וזה בהחלט הוכיח את עצמו.
הרב רואה את הדברים במאקרו שלהם כפי שקיבל מהרצי״ה קוק זצ״ל שהיה מורו ורבו, ולכן הוא לא מסתכל כל המציאות ועל המתרחש בעיניים של כאן ועכשיו אלא במבט של איפה היו צריכים ויכולים להיות וזה דבר שמרומם את המציאות.
וכך גם כשיש בעיות ואתגרים הראיה והיחס צריכים להיות בראיית המכלול והמאקרו תוך הצבת אידיאל גדול של לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה. וכפי הסברו של מרן הרב זצ״ל באורות התורה, זה מוריד עצבנות כי לא הכל עליך אבל גם לא מביא לבטלה ואדישות כי אי אתה בן חורין להיבטל ממנה, ולכן זה מביא אותך לפעול ולעשות.
עם ישראל הוא כלב באיברים ולכן יש לו תפקיד להיטיב ולקדם את המציאות.
הרב התייחס לסוגיות שונות שבשיח הציבורי ובמחלוקת והציג את דעתו והתעורר שיח מכובד, שגם אם אין מסכימים, הרי שמוכנים לשמוע ולהקשיב (ואפילו לתקן דברים מסויימים), וזו הרי כל מטרתו של המסע שלנו!
(היה כיף גדול גם לפגוש תלמידים בוגרים מהישיבה)
משם המשכנו לעפרה, ראשית לאנדרטה לזכרו של אלחי הי״ד בנו של חברינו הרב אהד טהרלב ושמענו הסבר על האנדרטה ועל האירוע הנורא בה נרצח אלחי.
נכנסנו ליישוב למפגש על שכול וקהילה, דבר שהיה חי מאד במהלך היומיים של המסע, במיוחד לאור התאונה המחרידה אתמול והתחושה כשנוסעים בכבישי בנימין ורואים את כל האנדרטאות בדרכים ורואים את הנהיגה הפראית וחסרת האחריות של הנהגים הפלסטינאים.
בביה״כ ביישוב נפגשנו עם שרה רוזנפלד, ושמענו ממנה את סיפורה ואת השכול הכפול אותו חוו עם מותו של בנם הגדול יצחקי בתאונה ובהרצחו של מלאכי.
על הבחירה בחיים והראיה שיש לנו שליטה והשפעה על תפיסת המציאות ומתוך כך על חיינו.
שמענו ממנה על המקום החשוב שיש לקהילה בחיבוק, תמיכה ונתינת כוחות. ולמדנו שעדיף שנחטא בעודף תשומת לב מאשר נמנע כדי לא להפריע והאחר ירגיש בודד ועזוב בשל ההתעלמות.
דיברנו גם על הירארכיית השכול הקיימת ושגם פה נכנסת הקהילה כדי לתמוך וללוות את אלו שלא מקבלים תמיכה וביוע שכן השכול שלהם הוא אזרחי ולא לאומני או צבאי.
לאחריה שמענו את יואב שורק שסיפר לנו על דביר הי״ד ועל התהליכים שהוא עובר וגם הוא התייחס להיררכיית השכול ושיש בכך הגיון לאומי.
יואב הבדיל בין הפן השכלי לפן הרגשי וכיצד בראיה הסטורית כללית, השכול במדינת ישראל ביחס לתקופות אחרות בהסטוריה.
לאחר מכן שמענו מהרב אהד המשך דברים על השכול והמקום החשוב שיש לרב ולקהילה ועל הרגישות הגדולה הנדרשת.
על כך שיש לתת מקום למוות ולתת לו קיום במציאות. ועל כך שצריל להיזהר מלשפוט.
אחד מהדברים שעלו באופן ברור הוא שאין שכול אחד דומה למשנהו, שכל אחד זקוק לדברים אחרים, הן בפן האישי והן בפן הקהילתי. כל אחד מתמודד אחרת. ולכן הטוב והמכון ביותר הוא לפנות ולשאול וכך להיות מסוגל לתת לאדם את מה שהוא זקוק לו ונצרך לו.
וכאן סיימנו את היום השני של המסע ונסענו חזרה לירושלים וכל אחד לביתו לשבת.
כשההסעה הגיעה חזרה לבית הנשיא כדי להוריד חלק מהנוסעים, ירדתי אל עבר הרכב שלי שחנה שם. ביד הרב ניסים התארגן מניין למנחה וקראו לי להצטרף אליו. בסיום התפלה אני הייתי צריך לנסוע אז ניגש אלי אחד מהמתפללים המבוגרים המתוקים שראה שירדתי מהאוטובוס עם כל הפקלאות ונתן לי שקל ואמר לי כשתגיע לייעדך תתרום אותו לצדקה בביה״כ שלך (בבחינת שלוחי מצווה אינם ניזוקים).
מתיקות אמיתית של יהודי ספרדי מבוגר.
ולא יכל להיות סיום מתוק מזה ליומיים הראשונים של המסע שלנו…
חוזרים ביום ראשון להמשך המסע, הפעם בדרום.
שבת שלום וחודש טוב
**
כעת מסתיים לו היום השלישי ממסע העשור בסימן מקשיבים שלנו בארגון בית הלל | beit hillel.
ומה אומר לכם? זה היום שחששתי ממנו הכי הרבה עד כאן.
כי בעוד ששאר התחנות שלנו במסע הן בקרב קבוצות שונות בחברה היהודית, הרי שהמסע היום כלל גם הגעה אל החברה הבדואית בדרום. עם כל המורכבות של הנושא, הן בשל אירועי שומר חומות והן בשל התפקיד שאנו בגדוד שלי אחראים אליו בין השאר במילואים.
זאת ועוד, בעוד שהקשבה והכלה של חלקים שונים של עם ישראל הוא דבר שעם כל הקושי והמחלוקות הוא הכרח, הרי שהחברה הבדואית היא מצד אחד חברה אזרחית שוות זכויות לחלוטין במדינה, ויש לעשות הכל בכדי שהדברים הללו יתממשו, אבל הם לא מהווים חלק מהלאום היהודי שמהווה את זהותה של המדינה. ואולם כמדינה שרוצה לחיות ולתפקד כראוי, הרי שגם לחברה הבדואית צריך להיות יחס שווה הן בזכויות והן בחובות, מצד רשויות במדינה עם כל הקושי והמורכבות שבדבר.
וזה אולי הקול המרכזי שעלה מהשיח עם אנשי חינוך וחברה מעוררי התפעלות והערכה מתוך החברה הבדואית.
אבל אני מקדים את המאוחר, כי את היום שלנו פתחנו בירוחם במרכז Kulna-כולנא שם פגשנו את הרבנית Tamar Biton שפתחה את היום באמירה שהשאלה הגדולה שצריכה להישאל היא לא מה הם עשו עבור ירוחם אלא מה בירוחם מאפשר להם עשיה שכזו ומה ירוחם נותנת להם?
לאחר מכן שמענו שיחה של Yaniv Yitshak על המסורתיות.
יניב התחיל בתיאור של המסלול הביוגרפי שהביא אותו לירוחם בעקבות אשתו, והשינוי שההיכרות עם ירוחם גרמה לו. של עידון וריכוך המתח הזהותי הקיים בין זהות דתית של אשתו לזהות שאינה דתית שלו וההבנה שיכולה להיות זהות מרוככת יותר ושלמה מבלי לתייג אותה. וזה כי יהדות ארצות האסלאם היא יותר מאפשרת ולא יושבת באמצע בין הדתי לחילוני אלא בצד של הדיכוטומיה הזו ולכן בפרספקטיבה הזו לא צריך להכריע בכל שאלה, היא תעדיף אנשים על פני החוק, את הקהילה על פני שמירת השבת. המוזיקה והפיוט כחלק מביהמ״ד והכנסת האורחים (הדבר מאד מזכיר את מה שהתקיים בחברה בצרפת שבה כל הקהילה היהודית היא תחת במטריה הקהילתית מבלי להכנס לרמת שמירת המצוות וכד׳ של חבריה. מניטו סיפר שכששאלו אותו אם הוא דתי הוא שאל מה זו המחלה הזו ולמה אי אפשר פשוט להיות נורמאלי… אבל הקושי שיש לי עם הצגת הגישה של המסורתיות כפי שהיא מתבטאת בכולנא היא שיש מין אידיאליזציה של המסורתיות, בעוד שברצף הקהילתי בצרפת, נכון שקיבלו את כולם, אבל מי שלא שמר על ההלכה, ידע שהוא עושה זאת והיה בתודעה שאמנם הוא לא בסדר, אבל הוא עדיין חלק).
לאחר מכן הסביר על תכנית אלול מן המזרח, של קבוצת חבר׳ה שיבואו ללמוד ולחוות את זה.
וכל מחזור כותב לעצמו את מה שהוא חווה.
עצם הפריפריה מאפשרת לשמור על המרחב התרבותי יותר מבמרכז. ודרך הפריפריה יש אפשרות לבשורה לחברה הישראלית כולה.
לאחר מכן חווינו כיצד הפיוט יכול לשמש ככלי להתרוממות ודבקות בתפלה בעזרת חברי מקאמי"ש הרב תומר בוקובזה הרב שלמה סעייד נחמיאס ודניאל דרמון שפתחו בלימוד של תורה של רבי נחמן המדברת על שני סוגי דיבור דיבור של מחלוקת ודיבור שיודע לחבר ולבנות עולמות. ועולם הפיוט ולקיחת מנגינות מהמרחב הספניולי והמרחב הישראלי של שירי ארץ ישראל היפה ושילובם בתפלה הוא דבר שמעורר את הלב ומביא לחיבור וקישור כי מזהים ומכירים את המנגינות. ויש פה שילוב בין הנצח והמסורת לבין ניגונים רלוונטיים ויש רצון ברבגוניות וריבוי סגנונות.
מחפשים מנגינות שפותחות את הלב ומצד שני לא לפרוץ את מה שלא נהוג (כמו סוגי מקאמים שלא מתאימים לתקופה מסויימת).
ורצו לעשות את זה דרך עולם הישיבות וממנו לפרוץ כעין מה שישיבת ר״ג ואחרות עשו לניגונים החסידיים.
ועכשיו מבינים שלפני שיוצרים חזנים צריך ליצור קהל שיצרוך את זה ואת זה מתחילים מהפיוט ולאחר מכן אפשר להתקדם הלאה.
לא רק במימד של שלל עד עוד מנגינה שאפשר להשתמש בה אלא איך זה מקדם ופועל על עבודת השם שבה, שהפיוט והמנגינה מרוממת אותך ויש חיות בניגון.
גם המקום של ילדים בקהילות הספרדיות גדול יותר ומחפשים תמיד לתת להם מקום והכל ביותר נחת שמאפשר להם להרגיש חלק.
מירוחם נסענו למרכז המחוננים בחורה של הפזורה הבדואית ובדרך שמענו סקירה והסבר מהרב יוסי סופר שארגן את המפגש על המורכבות וההבדלים שבחברה הבדואית, בין היישובים המוסדרים ללא מוסדרים, בין השבטים השונים ועוד. יישר כח ותודה גדולה על כל הארגון והביצוע.
נפגשנו שם עם קבוצה של אנשי חינוך וחברה מרשימים ומעוררי התפעלות ששמחו מאד על המפגש שכן כל מפגש יכול לעזור ולקרב.
דר׳ עאטף פתח בסקירה על החברה הבדואית ומקורותיה בין אם מלשון בהדייה-מדבר ובין מלשון באדיה-התחלתי ראשיתי של טרום הקמת מדינות.
יש בדרום כ-300 אלף בדואים כאשר 60% מהם מתחת לגיל 30 והגיל החציוני הוא 14.
חלקם חיים ביישובים מוכרים, יש יישובים שכבר בתהליכי הכרה שנים ויש יישובים לא מוכרים ובהם בעצם אין מדינה, אין שירותים מוניציפאליים, אין תשתיות, והמפגש שלהם עם המדינה הוא רק באכיפה. וזה קרוב ל-100 אלף איש.
עד לפני כמה שנים רק כ-10% המשיכו לאקדמיה, גם כי רמת הבגרות לא מספיקה וגם בגלל הפסיכומטרי ובעיות שפה, שכם מי שנכנס לאוניברסיטה סובל ממנה ולכן אחוז הנשירה בהתאם.
הרוב נמצאים במצב סוציו אקונומי נמוך שנותן הנחות בארנונה ואז כשהמדינה רוצה לתת כסף היא דורשת שהרשות תעשה matching כדי שתתן את הכסף, אבל לרשות אין בגלל כל ההנחות בארנונה. ולכן קל להיות מתוסכל כשחוזר הביתה למציאות לא מוסדרת וללא תשתיות.
וכאן המקום של ההנהגה המקומית לקחת אחריות על האיזור (בכלל הנושא הזה של חשיבות הקהילה וההנהגה המקומית הוא דבר שחוזר לאורך המסע. הן ביו״ש ובנימין, הן בחורה וגם בירוחם ונתיבות).
ישנה גם סוגיה של זהות. מי אני? מה אני? סוג של סלט. ולכן מה שמכתיב את היחס למדינה הוא לא אידיאולוגי אלא במצב בו אנו חיים, וכשיש קשיים זה מתלבש על המימד האידיאולוגי.
ישנו מתח בין הזהות הישראלית לזהות השבטית, למסורת ולדת.
ולכן החברה הבדואית סובלת מכל הבעיות הללו, אבל גם במדינה לא פעלה לסייע כל השנים.
לאחריו דיבר מנהל המתנ״ס ברהט, פואד, שדיבר על הפעילויות הרבות שמתחילים לעשות. זהו תחום חדש של תרבות שמתחילים להכנס אליו.
ילד שנמצא במסגרת לא יגיע לאלימות ולכן מנסים לתת מסגרת חברתית תרבותית.
אחריו דיבר מנהל התיכון איברהים אבו סורגי אל סייד שדיבר על ביה״ס הגדול שהוא מנהל עם 900 תלמידים לתפארת מדינת ישראל עם 75% בגרות, זאת חמרות שהיישוב עצמו חסר תשתיות.
יש גם פרוייקטים עם חיילים שמלמדים עברית, כך שהילדים נתקלים בחיילים באופן חיובי וטוב ולא בטלויזיה באופן מאיים.
אחריו דיבר מנהל חותם בחברה הבדואית, סאלח אבו ראשד שדיבר על ההשפעה על איכות ההוראה כדי שתלמידים יוכלו להתקדם ולהגיע לאקדמיה. הקמת בי״ס אזורי למצויינות עם 400 תלמידים.
לאחריו דיברה מנהלת חט״ב בתל שבע סיאם אבו עסה על המקום המאתגר שהו הם נמצאים כיום עם התלמידים לעומת המציאות שהיתה בעבר שלמרות כל הקשיים ראתה חשיבות בלמידה וההורים נתנו הכל בשביל זה. העברית שלהם באה מצפיה בטלויזיה הישראלית, בעוד שכיום הילדים תלושים מזה.
ופעם היתה אינטראקציה בין בתי ספר משתי החברות וזה היה מסייע ומקדם.
יש להם מורה יהודי דתי לעברית בביה״ס וזה דבר שעוזר ומקדם.
האוטונומיה הניהולית שמשרד החינוך התחיל בה מאפשרת לתת תכניות תרבות ותכנים לא לימודיים כמו קיר טיפוס, אמנות ופיסול וכד׳ ובזה הילדים פורחים.
הילדים חיים בתנאים לא מאפשרים וללא תשתיות וזה מקשה מאד וזו האחריות של הממשל. גם חוסר האכיפה על עבריינית פוגעת ומונעת שיפור וקידופ של המציאות.
לאחריה דיבר מנהל מרכז חוסן בחברה הבדואית, איבר עם אל עטאונה על שירות בשלושה תחומים: מוכנות לחירום, יצירת חוסם הקהילה והתמודדות עזרה ראשונה נפשית לטיפול בטראומות. ויש בכך צורך גדול.
יש צריכה הולכת וגדלה של עזרה נפשית כי יש יותר טראומה, תאונות דרכים ופגיעות של אלימות ולא רק הנפגע אלא גם הסביבה שלו הם נפגעים שקופים. וגם כי יש השלכות גופניות לפגיעה נפשית.
דובר גם על המורכבות של פגיעה מינית ודרכי הטיפול שלא תמיד ילכו לפי הפרוטוקול וזאת גם בשיתוף עם גורמי החוק, כי צריך לוודא שהנפגעת לא תפגע יותר מהרחקה מהבית והעברתה למקלט שלאחריו היא עלולה לסבול יותר. ולכן יש צורך בחשיבה ודאגה.
לאחר מכן שמענו את קאמל שבעברו ניהל את החממה שהיא כמו מכינה והיום אחראי יל כוכבי המדבר שהיא כמין תנועת נוער בדגם של סח״י עם כ-15 קבוצות ואת אדם אל אסד שאחראי על בוגרי כוכבי המדבר שמנסה ליצוק מנהיגות צעירה לחברה הבדואית.
הם עושים סיורים בחברה הישראלית (כולל במאה שערים) מלוים אותם ודואגים שלא יתקרבנו ועם היכולות שרוכשים איפה הפ יכולים להשפיע ולהיות פרו אקטיביים.
בסוף דיבר פרופ׳ ג׳יהאד אל סאנע מהמחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון על השינוי שעשו כדי לאפשר קבלה של סטודנטים בעריכת מבחני קבלה שיוכלו לחזות יותר את הצלחת הסטודנטים (כי הבגרויות לא מייצגות בשל ההעתקות והפסיכומטרי מאד נמוך) ולכן היה צריך מדד מהימן ולכן עושים 4 בחינות בעברית, אנגלית, מתמתיקה ובחינה מדעית לבחירתם. 78% מהסטודנטים הבדואים הם נשים.
וחם הבעיה בגדולה של התלמידים הבדואים היא השפה העברית שהיא ברמה מאד נמוכה, ויש פה כשלון שצריך להיחקר.
לאחר מכן התפצלנו למעגלי שיח שונים לדבר אופן יותר בלתי אמצעי.
בסופו של דבר אני יכול לסכם את הביקור ברגשות מעורבים. מצד אחד תקוה גדולה לאור המנהיגות המקומית לצד תסכול מהקולות שנשמעים מהשטח. ישנו מעגל קסמים שמצד אחד רוצים זועקים לשינוי ותיקון ואכיפה ופעולה מצד המדינה ומצד שני רתיעה והתנגדות לכך.
(זה דבר שלמשל עולה ביחס לפעולות המשטרה, שמצד אחד שואלים למה אין אכיפה ומצד שני כשהמשטרה מנסה לפעול ישנה התלהמות והתייחסות שלילית לכך. וגם בנושא השפה. מצד אחד מבקשים ללמוד בערבית ושספרי הלימוד והבחינות יהיו בערבית ושאם רוצים ללמד בעברית רואים בכך פטרוניזציה ונסיון לשנות את התקבות של המיעוט, ומצד שני מאשימים שלא מלמדים עברית וזה מונע השתלבות בחברה).
נקודת הסיום המרגשת שבה כל אחד סיכם את הרגשתו או מחשבותיו מהמפגש העלתה שבאמת הקשבה מולידה הקשבה והמארחים הודו לנו על בואנו וכמה שזה הוריד חומות וסטיגמות וביקשו לבא גם הם אלינו להכיר ולשמוע.
בסיום המפגש התפללנו מנחה והמשכנו לנתיבות.
שם פגשנו את תהילה שיימס והרבנית זיוית ברלינר כדי ללמוד על הגרעין התורני בנתיבות ועל המורכבות שבכך.
דיברנו על הכאפה התרבותית שקיבלו כשהגיעו ושיש דברים שצריך ללמוד כשי להתגבר על תחושת הזרות ו״העולה החדשה״ בהגעה למקום.
מה שקרץ בהגעה לשם היה תחושת האידיאלים והצמא לעשיה.
זה היה מפגש עם תרבות לא מוכרת, ים הכנסת אורחים שאין כמותה ולב חם עם מסורת ומשפחה.
מפגש עם עולם ציוני דתי של ארצות המזרחיים רצון למפגש וחיבור עם מי שלא נראה כמוני.
בהמשך התרחש פיצול של הקהילה לשניים, חלק שביקשו להקים שכונה של הגרעין וחלק שביקשו להמשיך לחיות באופן מפוזר בעיר.
וזה היה כחלק מקונפליקט של איך נכון לעשות ?
האם לפעול ולעשות ומי שרוצה שיצטרף, או לבנות שכונה של הדומים לי ולארגן ויצטרפו אלי.
גם הילדים בתחילת הדרך הרגישו שונים וחריגים ועם הזמן והגידול של הגרעין זה ירד.
כמעט כל החינוך בנתיבות הוא ממ״ד, כי אין חילוניים בנתיבות, המושגים מאד שונים ממה שמכירים בציונות הדתית (קצת מזכיר את מה שדיברנו בבוקר בכולנא) כולם מסורתיים וקשורים לדת כך או אחרת.
וכך למרות ההצעה לפתוח בי״ס חדש השתלבו בביה״ס קיים וזה הביא לפריחה והצלחה חינוכית.
וכשמדברים על תהליכים בחברה הציונית דתית יש קבוצות שלימות שלא מדברים עליהם, שהם שקופים. יש הלכי רוח ותורה שלימה שלא באה לידי ביטוי וזה פספוס ענקי.
בגילאי התיכון יש יותר בעיה. כי לילדים יש גם רצון משלהם ורובם רוצים ללמוד במקומות אחרים. ובניגוד ליסודי שם האינטגרציה מביאה המון ברכה בעי״ס זה יותר מורכב והילד זקוק יותר לקבוצת שווים, אבל הסניף של בנ״ע הוא עדיין נקודת החיבור.
לגבי הגרעינים התורניים כעת. משפחות לא מגיעות לפריפריה. יש 65 גרעינים של קרן קבילות ועכשיו נקודת השיר מאז ההתנתקות , אבל כיום מגיעים פחות צעירים.
החבר׳ה מחפשים קהילה ושייכות אבל מחפשים גם אידיאולוגיה ורוצים ליצור משהו חדש. הם רוצים מצד אחד לפעול ולעשות אבל לא להשתייך למותג. הם רוצים מתד אחד לא להשתייך מגזרית אבל לחיות עם אנשים כמונו.
נקוה שהילדים ירצו חיים של מפעם האחר ולא רק עם הדומה.
העם היהודי הביא את הקהילות ומבינה היא היכולה להוות גשר שמאפשרת שייכות.
נכון שיש גם התנגדות לגרעינים, יש אתגרים, המפגש מוצר חיכוך, אבל בלעדיו אין מפגש. צריך הרבה ענווה ולבא באמת כדי להשתלב ולתת. זה יוצר מורכבות וגיצים, אבל חיכוך מתוך היכרות עדיף על חיכוך מתוך ניכור.
מנתיבות נסענו למשואות יצחק לערב על שמיטה ויובל ומשבר הדיור בהנחיית Boaz Ordman מנכ״ל הארגון.
את הערב פתח הרב מאיר נהוראי, יו״ר הארגון, בכמה מילים על הקמת הארגון והבשורה שהוא הביא כארגון רבנים ורבניות מקשיב ועל המסע ללב החברה הישראלית כעבודה מעשית של אותה ההקשבה.
ובסיום שנת השמיטה היה מתאים לעסוק בחקלאות שהיא גם מחברת דרך האדמה (ישנה חקלאות משותפת למדורות יצחק ונגבה) אבל חשוב לעסוק בנושא שמדבר לחברה כולה ולכן נדבר על משבר הדיור שמאד נוכח.
לאחר מכן דיבר ראש מועצת שפיר אדיר נעמן על הצורך ברגישות לצביון של המרחב הכפרי שלא יכול להיפתח לכולם ולאבד את הצביון המיוחד לו. מתוך לימוד במשנה של ר׳ יוסי בן קיסמא בפרקי אבות והרמב״ם במורה מבוכים רואים שהאדם רוצה וצריך לגור במקום שמזוהה איתו.
ובעיית הדיור היא לא רק שאלה של היצע וביקוש אלא גם איזה סוג, זה לא חד מימדי, זה רב מימדי.
אח״כ שמענו את הרצאתו של מנכ״ל משרד השיכון Aviad Friedman שפתח בכך שהוא מתפלל שהאתגר רק ילך ויגבר כי הוא מהווה את מימוש החלום, של גידול בעליה ובילודה, ושלמרות הכל אין אף אחד ברחוב.
אביעד גם חלק על ראש המועצה וטען שהעיר היא הדבר הגדול שבנו בני האדם ובעולם הקרקע הוא עולם של מחסור ולכן צריך לא להתרכ בתפיסת היישוב והמרחב הכפרי.
הוא גם הסביר את הרציונל של לקיחת קרקעות ממושבים וכד׳ לטובת ערים סמוכות, שכן ככה במקום מעט בתים ותושבים ניתן לבנות מספר בניינים גדול בהרבה מבחינת כמות האוכלוסיה.
תוך 20 שנה אנו צריכים כמעט להכפיל את עצמנו בחינת יחידות דיור, זה לא משבר זו מתנה!
יש עליה בתוחלת החיים וילודה גדלה וזה מבשר על חברה בריאה ומתפתחת וזה עוד יחידות דיור שנצרכות.
גם העליה באחוזי הגירושין מ-28% ל-35% מגדיל את סך הדירות הנצרכות. על כך צריך להוסיף את מוטיב הקליטה, ישנה הגירה חיובית וזה נותן אתגר של מדינה מאד צפופה שצריכה לתת פתרונות לא רק בין גדרה לחדרה.
גם בקרב הציבור החרדי הקצב היום גבוה וזה רק עולה וכרגע אין פתרונות, או הקמת יישובים חדשים או בשכונות שמוכנות לקלוט.
בירושלים ובית שמש אין איפה לדחוס וצריך פתרונות דיור. עליית מחירי הדיור לא עומדת אל מול השכר הכולל, בסוף יש שוק של היצע וביקוש ואין בעיית ביקוש.
או שניתן פתרונות דיור רו שיהיה שינוי באופי השכונות.
ובמקומות בהם לא רוצים לקלוט את הציבור החרדי או שבונים בניינים גבוהים (בעיית מעלית שבת) או שנמצא כל דרך שיגורו אנ״ש.
רבל בסוף יש תמיד ביקוש ולכן צריך להגדיל את ההיצע כך שישאיר גם מקום לחקלאות שהיא צורך קיומי של המדינה וגם מסדרונות אקולוגיים וכד׳.
אבל האם במקומית שבהם אין חקלאות יש הצדקה המשיך להחזיק באדמות מאשר לתת אותם לערים סמוכות לבניה?!
ולגן הפתרון הוא תכנון נוסף והגדלת ההיצע.
אביעד המשיך ופירט את הנתונים המספריים הנצרכים והקיימים.
כמו כן, פינוי בינוי עור כלי חשוב כי יש הקבה מקום מבוזבז ויש בכך רווח כפול. גם הצלת חיים בחיזוק המבנים מפני רעידת אדמה והן ניצול נכון של התשתיות והקרקע (אבל לא בכל מקום זה רווחי לקבלן ולכן לא תמיד מתאפשר).
ואם לא משווקים מספיק יח״ד יהיה משבר דיור. ולכן צריך להשתמש בקרקע של מנהל מקרקעי ישראל לטובת אזרחי ישראל.
אחת הבעיות היא שיש אנשים ללא דירה לעומת אנשים עם 2-3 דירות והמדינה יכולה לשלוט בכך ע״י העלאת מז הרכישה מה שיהפוך את זה לא משתלם לרוכשי דירות להשקעה או לצ׳פר את מי שאין לו דירה בהנחות וכד׳.
בנוסף בכל העולם יש עליה בתשואות הבניה בשל עליית מחירים של חומרי בניה.
ולכן הפתרון:
להגדיל את ההיצע כצה שאפשר
להרחיב את המנעד – שיווק לאו דווקא במרכז
(יש מקומות שלא רוצים לבנות כדי להעלות את מחירי הדירות).
ולכן המדינה לא צריכה לתת הגרלות במרכז אלא בפריפריה.
לאחר מכן התקיים פאנל בהנחיית נתן נהוראי, כלכלן במשרד האוצר ובהשתתפות הרב אהרן אריאל לביא – יזמות חברתית, ספרים והרצאות (כלכלן ומומחה לבינוי קהילה) עירית נוי גור (אדריכלית יועצת במנהל התכנון) ואבישי בן חיים (מנכ״ל רוטשטיין נדל״ן).
נתן פתח בדברי פתיחה בראיית מצוות היובל כמדיניות מיקרו כלכלית של חלוקה מחדש של הנדל״ן כרעיון כלכלי ורוחני כדי למנוע קריסה כלכלית (והשווה זאת אולי לפנסית חובה של ימינו). משבר הדיור מראה את הפער החברתי הקיים שכן זהו משאב יותר ויותר מבוקש
הרב אהרן נשאל ככלכלן ממה נובעת הבעיה?
וענה: הבעיה היא רב מימדית, זה לא רק עניין הריבית וההיצע. ברור שגם, אבל יש מניעים תרבותיים שמביאה שיש כ-86% של בעלות על דירות ובנוסף האתוס הציוני של הקמת יישובים חדשים.
בנוסף, סיפוק הריבית לא כזה פשוט, נכון שזה יוציא משקיעים משוק הדירות ויצמצם, אבל הפער בין הביקוש להיצע גדול. והריבית די מסתנכרנת בעולם ומשבר הדיור בעולם הוא רק סביב הקורונה אז זה הרבה יותר מורכב.
לאחר מכן נשאלה עירית איך נראה הליך התכנון בישראל?
הארץ לרמ״י… היא היזם העיקרי לכל לשכות בתכנון וב-8 השנים האחרונות גם הותמ״ל שהוקמה בהוראת שעה ב-2014 ומוארכת כל 4 שנים (ושנועדה לקצר תהליכים). החוק מאפשר לוועדה לעבוד מהר יותר.
יש יזם של תכנית רמ״י או משרד השיכון או בעלים פרטיים שעוברים תהליך פרה סטטוטורי לבדוק שעומדים בתנאי הסף ולאחר האישור מקבל מעמד ושומעים התנגדויות ולאחר מכן מסכמים ומוציאים דו״ח לוועדה שמחליטה אם לאשר ואז מחכים ליזמים ולשיווק הקרקע.
למה לוקח כל כך הקבה זמן מהתכנון לביצוע?
יש עניין של שיווקים והרבה פעמים לא מצליחים כי יזמים לא חושבים שזה לא טוב.
לפעמים הסכמי גג של הרשויות ועניינים פוליטיים, גם חסרים פועלים שיבנו ואין כמעט שינוי בשיטות הבניה מזה 50 שנה.
אבישי: יש צוואר בקבוק בהוצאת היתרי בניה, לפקידים בוועדות התכנון ולראשי השלטון אין תמריץ והבעיה המרכזית היא הביורוקרטיה.
ויש רעיונית לשיפור כמו למשל שפכים שמתרחש בחו״ל שהאדריכל אחראי לכך וזה מאושר אם אין השגות, הבעיה היא שלקבל היתרי בניה שורש ״טופס טיולים״ ארוך ומתיש.
נתן שאל: עד כמה כניסת משקיעים לשוק מנפח את הביקוש ואת המשבר? ומצד שני אם מוציאים אותם החוצה יש פגיעה בשוק השכירות?
אבישי: לפני מס׳ חודשים העלו את מס הרכישה והמשקיעים ברחו אבל זה לא פוגע במכירות.
מצד שני יש יריה ברגל, אם מוציאים משקיעים, אין דירות להשכרה ולכן עדיף להתרחק מהמרכז ולקנות בקצוות ולנסוע קצת.
עם הזמן ישכירו יותר ויותר דירות ובשביל זה צריך בניינים שיהיו מיועדים להשכרה וזה נותן קצת פתרון לבעיה.
נתן שואל: בהיבט הערכי האתוס של הקמת יישוב חדש, אנחנו מדינה עם הקבה ילדים ועליה גדולה ואיך מגשימים את כל הערכים האלה?
הרב אהרן: דוג׳ קצת קיצונית אבל כשהקיצון נפרץ הוא הופך לנורמה. רוב העיסוק שלי בחו״ל ויש שתי קבוצות של ישראלים שבאופן מאורגן עזבו את הארץ ושנות 600 דונם בפורטוגל ו-400 בקוסטה ריקה כדי לבנות שם התיישבות וזה הרבה יותר זול מבארץ. יש כיום כמליון ישראלים שגרים בחו״ל.
והשאלה מה עושים בעולם של התנגשות בין ערכים?
להמשיך להפטיר כאשתקד ועוד אידיאלים שהיכולת ליישמם אפסית מביא לאכזבות ויוצר סיר לחץ חברתי שמזיק. אפשר או להמשיך באותו הקו או להבין שצריך לעדכן אידיאלים.
המציאות היא מציאות.
מצד שני גם הציונות החתה מופרכת והזוי איך היא הצליחה.
אז יש כל מיני רעיונות ועדכון אידיאליים הם אולי הפתרון אחרי 125 שנה. השמיטה היא משבר מתוכנן אז למה לא לפעול ברוח זו?
נתן שואל: החלום הישראלי על בית וגינה, איך יראה המרחב התכנוני של הילדים שלנו?
עירית: 90% מאזרחי המדינה גרים בערים. וצריך להסתכל על המרחב. גם רוב הילדים יגורו בערים. זו המגמה. יש פחות ופחות מרחבים וצריך לראות איך המרחב הכפרי תורם לעיר והעיר למרחב הכפרי. לא יהיו עוד הרחבות של המרחב הכפרי והחלום יהיה של דירה.
אבישי: היתרון של ההתחדשות העירונית. יש אבולוציה של זה. התחיל בתמ״א 38 1, של חיזוק המבנה והוספת קומות, המשיך לתמ״א 38 2, של הריסת המבנה ובניה חדשה של בניין, אבל זה הולך וגווע, כי זה לא הגיוני ולא לקח בחשבון תשתיות וצרכים סביבתיים. לכן עוברים לפינוי בינוי שלוקח בחשבון את כל התכנון הסביבתי.
התחדשות עירונית היא הבשורה.
עירית: באמת זו המגמה הרווחת בלשכות התכנון וגם בותמ״ל וזה חלק מהפתרון.
נתן שואל: איך אנחנו יכולים להקל על זוג צעיר?
הרב אהרן: זו לדעתי פרשנות שגויה של עניין היובל. היובל מדבר יל העברת קרקעות מיד פרטית ליד פרטית וכאן מדברים על מעבר למדינה שתפתור את הבעיות.
מה שמשך אנשים לעבור לנתיבות או למקומות אחרים? זו הקהילה! לא הקירות והתשתיות אלא הקהילה.
המבנה החברתי הוא זה שמביא חברה לשגשג. ובינוי קהילה מתחיל בתכנון. שיהיה נעים ונוח לגור בה.
לא המדינה צריכה למנף את הערכים אלא הקהילה. וגם שכונה או בניין יכולים להיות קהילה.
נתן: אנשים בוחרים לקנות דירה כי שכירות היא עניין לא פשוט ומתסכל. ולכן המדינה הקימה את שירה להשכיר וגם עשתה תמריצים בחוק ההסדרים.
אבישי: הקימו חברות של דירה להשכיר וזה דבר מבורך וגם תיקון חוק ההסדרים ונתנו הטבות ליזמים וככל שיזכיר לטוות ארוך יותר יקבל יותר הטבה. וכך מייעדים בניינים להשכרה ל-10 שנים והגבלות על העלאת שכ״ד. יש חברת ניהול שמתחזקת את הבניין וכל חברה מספקת שירותים כפי יכולתה.
מתן: מה האור בקצה המנהרה?
עירית: ההצטופםות של האוכלוסיה תקבל ביטוי במרחב ויצטרכו ללמוד לחיות ביחד ולנצל את התשתיות לחיים ביחד העיר והמרחב שבסביבה ולממש את הקרקע בדרך הכי טובה, גם לנצל את הקרקע וגם את הצפיפות שתאפשר חיים ראויים.
אבישי: הנושא של התחדשות עירונית. נושא הרכבות שיתפרסו תוך כ-15 שנה מצפון לדרום וזה יקרה את הפריפריה ונתן דחיפה לאנשים לגור בקצוות. תגם עניין השירה להשכיר והרגעת הביורוקרטיה.
הרב אהרן: באיזה שהוא מקום הציונות הצליחה ולא יחזרו מחירי הדיור. המשבר לא נועד לאזן את מחירי הדיור ולא לעשות צמיחה בכיוונים אחרים.
הצפיפות היתה אמורה לפתור את בעיית הבדידות ואנחנו רואים שזה לא קורה.
צריך לעדכן את הערכים הציוניים. מה עושה תנועה אחרי שהיא הצליחה, אחרי 125 שנה? בינוי קהילה וחיבור אנשים. צפיפות עם תכנון נכון יכול לפתור את זה, המשבר הוא אפשרות ללידה.
לסיכום דיברה הרבנית Hannah Hashkes חנה השקס:
למדנו במגדל עוז שמיטה בעיון השנה ומה שלמדנו שיכול לתרום מבליט את העובדה שבשני מקומות בתורה יש התייחסות לשבת הארץ כי צריכה לשבות והארץ של ד׳ והפירות לאכילה ולכן אפשר לאכול אבל לא לסחורה. כלומר הקפיצה הטכנולוגית ביחס לאדם. והשניה לאכלה ולא להפסד.
אולי אפשר ללמוד מזה שזה מלמד אותנו לחזור לבסיס. מה הצרכים הבסיסיים ולחזור ולהתרכז בהם ולהבין את מקומו של האדם בעוחם ולאפס את הערכים.
בכל המקומות שביקרנו היום החוט השוזר הוא הדיבור על הקהילה.
וזו בעצם התשובה לשתף את התושבים בתכנון העירוני. מה הם צריכים, איך הם קוצים שיראה, כדי שיהיה מקום לפגוש ולבנות את הקהילה.
שמענו את זה בכל מקום.
הדרך לחיות עם שינוי פרספקטיבה אישית הוא למצא את הדרך להשיב את הקהילות למרכז ובה למצא את התקווה.
היה יום ארוך ומתיש, מחר נוסעים למרכז ללוד ותל אביב.
יהיה מעניין זה בטוח.
**
היום הרביעי…
מצטער על העיכוב בפרסום הסיכום, אבל התשישות מהיומיים של המסע גרמו לעיכוב לצערי…
את המפגש פתחה נעה ונתנה קצת נתונים על לוד 30% ערבים 70% יהודים. היא סיפרה גם על גלים גלים של אוכלוסיות מורכבות שהובאו והושארו להסתדר עם האוכלוסיות הקשות שקדמו להן, היתה תקופה של קריסה מוניציפלית ושנים של ועדה קרואה, חוסר תקציבים ואפס יכולת של העירייה לקדם או לתקן משהו. כיום המצב הפיננסי בשליטה, אבל כל הפן החברתי חינוכי קהילתי מוזנח. אין אסטרטגיה לעיר מבחינה חברתית, אין יעדים או תכניות. הנסיונות לעבוד בשטח התנפצו בשומר החומות.
לאחריה דיברה אנהדי באסל, מנהלת מתנ"ס שיקאגו בשכונת רמת אשכול, סיפרה לנו על עצמה ועל פעילות המתנ"ס. אנהדי גדלה בלוד ולוד חשובה לה, והיא מצאה במתנ"ס שיקאגו דגם חיובי של מרכז תרבותי וקהילתי שמשרת את הקהילות השונות תוך איזון וכבוד. המתנ"ס פועל במתכונת של מרחב משותף אך לא משלב – לכל קהילה יש את הפעילויות שלה המותאמות לה, בימים ומיקומים שונים, בלי שאיפה לפעילות משותפת. "אין היום שיתוף פעולה בין האוכלוסיות בלוד," היא אומרת, אבל אפשר להגיע למצב שבו הקהילות מתקיימות בשלום זו לצד זו".
לאחריה דיבר ראש הגרעין התורני בעיר הרב ישראל סמט:
למה אין שיח בין דתי? זה לא מקרה שהיה צריך להביא מישהו מרמלה לדבר איתכם. כל אנשי הדת הם ״סאטמרים״ משוייכים ארגונית לתנועה האסלאמית הצפונית ולא מדברים עם יהודים. נוח לגופים להיתלות בכל מיני סיבות אבל יש פה אידיאולוגיה שלא מקבלת את שיבת ישראל לארצו.
בזמן הפרעות השייח יוסף אלבאז אמר שמדינת ישראל היא אויב, הוא סמן קיצוני אבל גם שאר האימאמים בעיר. ולא מדברים עם יהודים אלא אם נכפה עליהם. יש מהם אחד שכן מקבל משכורת מהמדינה וכן היה איתו שיח. אבל לפני הפרעות הבנתי שאין תוכו כברו ובערבית אומר דברים אחרים והתגלה כאחד מגדולי המסיתים ולכן הוא נותק הקשר. ליד המושטת שלנו אין יד מושטת חזרה. תקיפת הגרעין התורני הפך אופנתי וכל הפרעות הן בגללו ואנו חווים התקפות תקשורתיות.
מה שהביא אותי לכאן ממרכז שפירא דבר אחד שמצא חן בעינינו שאין ועדת קבלה, אלא ועדת קליטה. לא לסנן אלה לעזור לכמה שיותר לבוא. נכונות לקלוט סוגים שונים מתוך תפיסה דתית עקרונית. (אנחנו משפחה 96 הגיע לעיר לפני 16 שנה) התפתחה פה קהילה עם קצב התפתחות מהגדולות במדינה כ-1,200 משפחות על כל המחירים שלה.
בהתחלה כולם ראו עצמם חברי גרעין היום יש רבים שבאים כי טוב פה ויש גיוון של הקהילה. יש פה מחרד״ל ועד מניין משתף. כל הגיוון קיים בגרעין וכולם חיים בטוב. יש מידי פעם ניסיונות למאבק פנימי אבל צריך לעבוד על זה, ולרכך ולמתן את זה. וזה ה-dna הפנימי של הגרעין מהקמתו. יש פה פלואידיות של הגרעין ולא תמיד ברור מי עושה ואם זה חלק מהגרעין או מה זה הגרעין…
בזמן הפרעות לא היתה פה מדינה בענייני ביטחון ואז התארגנו להגנה האזרחית ופעלו אלף מתנדבים כל יום, והיה ברור שהגרעין מארגן את זה, למרות שלא ברור מה זה הגרעין.
תפקידו של הרב לא להפריע לכוחות החיוביים שבקהילה לפעול. יש לי קשר עם כל מיני קהילות. יש איזה סדר גודל של 15 בתי כנסת חלק חזקים וחלק מנייני שבת. בשבת רגילה אני מנסה להיות בשניים-שלושה כאלה בעיקר בגדולים.
אני משמש כתובת לשאלות הלכתיות, ערכיות, חינוכיות ועוד. משמש כרב של הקהילות האלה במידה והם מעוניינים ומבקשים. בקורונה הוריתי לסגור בתי כנסת, והם סגרו, גם אם היו קצת מרמורים. בזמן הפרעות הוצאתי דף הלכות כל שבת איך לנהוג וזה בשיתוף עם רב העיר שנבחר לפני כשנתיים אני מקבל את ברכתו כשמוציא דף כזה.
עם הציבור הערבי, אני מאמין בשיח והייתי רוצה לא רק שיח טכני אלא גם שיח ערכי. ישנם יחסי שכנות והיו גם במהלך הפרעות וגם עכשיו אנו גרים בשכונות מעורבות, וחיים בטוב. הקשרים היומיומיים נמשכים.
אבל יש פה בעיה של מדינת ישראל אם היא חפצת חיים או לא! כשמדינה מחליטה לא להיות קיימת, זה אסון, ולא משנה למה זה קרה, מאלף ואחת סיבות. אבל אנו במדינה שלא מחליטה להיות קיימת, שלא שולטת, שמאפשרת בנייה בלתי חוקית או לא מענישה על אלימות. ואם המדינה לא תחליט לשלוט הערבים לא ירצו לנהל
שיח כי אין צורך כרגע, המסלול הוא היעלמות והתעלמות.
הרב אהד: בהמשך לבעיות המשילות וההתנהלות של המדינה, גם בעירייה הפולישטיקים והתנהלות שלא להאמין שזה מתנהל כך.
הבעיה היא כללית לכל האוכלוסיה העניין שצריך במקום זה game changer שישנה את התמונה, אבל יש מחירים (לעומת משפחות ויחידים שבאים מבחוץ לסייע נקודתית). יש פה כפרי סטודנטים של שלושה ארגונים בני עקיבא תוצרת הארץ ואיילים עשרות אם לא מאות סטודנטים אין גרעין לא דתי בעיר.
לאחר מכן דיבר מינו אברהם אבו לבן איש ציבור ערבי מרמלה (היות וכאמור אנשי ההנהגה הערבית בלוד לא מדברים עם יהודים…) שבא לדבר על מנהיגות דתית יהודית ערבית של שיח ברמלה, ועל ההבדל בין רמלה ללוד הוא נציג התנועה הדרומית, חבר מועצה ומחזיק תיק החינוך, חבר ברע״מ.
רמלה עיר מעניינת. לפני כחודשיים הנשיא הגיע לביקור ובסיכום אמר שרמלה היא מודל לחיקוי לכל עיר בעולם, על היחסים בתוך העיר. עיר מורכבת, אבל מאוד שונה מלוד. ביחסים ובהסתכלות הפנימית של התושבים כלפי העיר.
המורכבות הפוליטית: רמלה עיר ימנית גם אצל היהודים גם אצל הערבים 80% ליכוד ואצל הערבים משותפת ורע״מ. עיר מסורתית משני הצדדים. 19 חברי מועצה ארבעה ערבים בקואליציה עם ראש העיר מהליכוד דבר שלא מסתדר, אבל ברמלה יש משהו אחר, אין אג׳נדות חיצוניות וזה לא משפיע על החיים בעיר. יחסים טובים בין המפלגות. יחסים ושכנות שקטה וטובה.
העיר היא רב תרבותית, יש קהילות שונות: בוכרית, אתיופית קראית, הגרעין התורני, עולים, דתיים-חילונים וקהילות בחברה הערבית מוסלמים, בדואים, עירוניים ועוד וכל קהילה בעלת אופי שונה ומכאן – הקמת הפורום הרב תרבותי!
אנשים משפיעים בקהילות שמתכנסים למקום ניטרלי במרכז גישור עירוני. לא מכניסים פוליטיקה חוץ משיח רמלאי. יש זהות משותפת. אין את זה במקומות אחרים וגאים בזהות הזו, יש קליק מיידי כשנפגשים
ומפה נולד פורום מנהיגים אחרי אירוע בעכו שנדרס ילד ביום כיפור (שהיה גם עיד אל פיטר) ב-2011 במקרה ויהיה דבר דומה אצלנו מה עושים בעיתות משבר? זה מפגשים אחת לחודש חודש וחצי מכירים יותר במהלך השנים נבנה אימון חזק בין הקהילות.
אם אני מביא בעיה לא חושבים שאני משקר מתייחסים ברצינות. שותפים שני גופים נציג הרשות – המנכ״ל ומפקד תחנת המשטרה. הפורום הוכיח את עצמו שהוא חיוני וטוב ומוצלח ונותן מענה בשעת אמת 12 וחצי שנים זה לא מעט זמן.
היה מקרה אחד של חג הקורבן ויום כיפור שנפלו באותו יום. הפורום נפגש כחודש וחצי לפני והעלה את הסוגיה והחלטנו לצאת במהלך הסברה במסגדים ובתי הכנסת. מה זה חג הקורבן מה זה יום הכיפורים, מה נדרש מכל אחד לעשות ביום הזה? מה זה שכנות מבחינת דתית ומה זה כיבוד האחר? גם בתוך מערכת החינוך. והגעה למסגד במרכז העיר בבוקר מכל השכונות ביום הכיפורים אז חסמנו כבישים וצירים וביקשנו שמי שיכול להגיע ברגל או להתפלל במסגד ליד הבית יעשה את זה והכל עבר בשקט והיה כבוד הדדי.
היו מקרים יותר קשים כמו אחרי רצח שלושת הנערים ומה שקורה בחוץ מחלחל ולכן הפורום יצא באמירת גינוי ויצא לביקור אצל המשפחות.
היה מקרה שחשבנו שזה השיא כשנרצח בחור יהודי ג׳ורג׳ סעדו, על ידי שני הערבים והיה ברור שזה פלילי אבל זה את זו תקופה שנכנס הגרעין התורני במטרה לייהד את השכונות ואיך הם יבלטו על ידי התססה וניפוח של דברים וברצח הזה במדינה לא היתה חזקה והמנהיגות הפוליטית של הגרעין לקחה את זה למקום לאומני.
פורום המנהיגים התכנס, מה עושים? וגם רב הישיבה הרב שחור היה מעורב והרגיע את כל הקהילה.
באירועי מאי נפגשנו עם הרב הנדלר והתגלגלה שיחה בה סיפר על ישיבת שעלבים ואמא שלו הייתה טבחית בישיבה והוא גדל שם כילד.
גם הרב הנדלר שותף בפורום וכשהבן שלו נפטר לפני כשבועיים הלך לנחם ואנשים לא הבינו מה הוא עושה שם, התעניינו מה הוא עושה ובפורום.
הרב גר בשכונה ערבית ומאחורי הבית שלו יש בית ספר וילדים זרקו אבנים ושברו חלונות. והוא החליט לחנך אותם. אז אורגן מפגש עם השיטור העירוני, מנהלת בית הספר והילדים ובשיח הכירו שהוא לא אוייב. בעצם הדיבור והקשר מוריד את העוינות ומאז הכל בסדר.
הגישה מושפעת יש מהאמונה הדתית האסלאם הוא דת של שלום גם בקוראן וגם בחדית׳ים פ לא נאמר להיות טוב רק עם השכן המאמין אלה כל שכן,כל האנשים שווים.
הוא גם מנכ״ל עמותה חינוכית ברמלה שעושה מעשים טובים מחלקים מצרכים ל-300 משפחות נזקקות מכל הקהילות בלי הבדל של דת מכבדים אחד את השני.
פורום המנהיגים ניפגש ונדרש לזמני משבר, אבל לא תמיד יש משהו אז בשאר הזמן מכירים ומתקרבים ועושים עשייה משותפת עושים דברים חברתיים, ביומיום העיר בנויה כך שהחיים המשותפים מאוד טובים. באירועי מאי זה היה בום אחד גדול, יריית הפתיחה הייתה דווקא ברמלה. הייתה הפגנה שיצאה משליטה והמשטרה לא נערכה לכך. והיה ונדליזם בתוך השכונה הערבית ובחנויות ושברו חלונות של שני בתי כנסת בעיר העתיקה (יש שם רוב ערבי אבל 50 בתי כנסת) והופצו סרטונים של בתי כנסת שרופים שבכלל לא היו קשורים לרמלה והצילומים של ההפגנה ואנשים לא יודעים להבדיל. והיו יהודים שאמרו לא נשאר חייבים, והמנהיגות הפוליטית של הגרעין מזמינה את בן גביר להפגנה ונהיה בלאגן. נכנסים לששכונה ערבית ורוגמים באבנים מכוניות והמשטרה לא נערכה ולא עושה כלום.
ואז נורים טילים מעזה והכל מתפזר.
אז הפורום מתכנס בשיא הבלאגן וחושבים מה עושים?
והחלטנו שסוגרים את העיר, כי רוב הבעיות באות מחוץ לעיר. .אז סגרנו את הכניסות והיציאות לעיר.
וכל הפורום יצא לתהלוכה למוקדי החיכוך הקשים. והאוירה מתוחה וקשה – אנשים מפחדים משני הצדדים. וכל אחד רוצה לשמור על הבית. והיו שמועות שיש מתנחלים שהולכים להגיע ולשרוף את המסד. אז אנשים נערכו כדי להגן עליו. והיה חושך ורואים את התהלוכה ובמקרה מישהו מזהה אותי ולכן יצאו כמכל המסטאות כ-50 צעירים שהיו שם כדי להגן על המסגד ובשיח הרגענו ונתנו תחושה שיש מי שמגן ושומר. ראו אימאמים ורבנים, ערבים ויהודים וזה את הרגיע והפחית את הלחץ. וים אחרי היתה הפגנה שלא יצאה אל הפםועל וזה סגר את האירוע ומאז היה שקט, כי התשתית החברתית היא טובה.
רוב האוכלוסיה בשני הדדים היא מסורתית, ולכן הדת היא פתרון, לא צריכים ללכת לרמה הלאומית אלא המקום הפשוט של כבוד בין הדתות, תרבות וכד׳. כשיש כבוד יש קשר. הקול של ההנהגה הוא קול גברי ולוקח זמן לעאפשר את המקום הנשי, בשני המגזרים המקום של האל הוא מה שמנחם בזמנים קשים וזה הדבר שמשותף ויכול לעזור.
לאחר מכן נסענו לתל אביב למפגש עם סגן ראש העיריה ידיד וקולגה בעבר חיים גורן.
לאחר דברי פתיחה של הרב מאיר שהזכיר כי לפני כעשר שנים עם הקמתו של הארגון ערכו סיור בדרום ת״א עם חיים והציג אות ובקצרה התחיל חיים בדבריו כמענה לבקשותינו להתייחסותו לסוגיית הפליטים והשבת.
הוא ראש סיעת מאמינים בעיריה שהיא סיעה משותפת שמייצגת את הציבור הדתי בתל אביב ומורה לשל״ח (שזכיתי ללמד איתו בישיבת בר אילן בעיר).
הוא גר 15 שנים בשכונת שפירא, אשתו תל אביבית שסבא וסבתא שלה גדלו בעיר והקימו את ביה״כ שכיום משמש את ישיבת אורות שאול של הרב שרלו
הוא התאהב בעיר ולא רואה את עצמו גר בשום מקום אחר, במהלך השנים נולדו לו 5 ילדים שהתחנכו בממ״ד בשכונה ומה שמצא חן בעיניו במיוחד בשכונה הוא השילוב בין שכונה אינטימית ביתית לבין זה שהיא חלק מת״א הגדולה עם כל האפשרויות שבה
הוא התחיל בפעילות הציבורית בשכונה קצת אחרי שהגיע אליה כדי לראות איך הוא יכול לתהיות חלק ולתרום לשכונה. הם ייסדו למשל טקס מעבר עם ילדי הגנים ובתי הספר היסודיים למעבר בין יום הזכרון ויום העצמאות.
הציעו לו להצטרף לוועד השכונה שמייצג את השכונה אל מול הרשויות וראה איך אדם פשוט יכול להשפיע, בדברים שעולים מהשטח.
סוגיית הפליטים:
אחרי שנתיים הגיע הסיפור של האוכלוסיה הזרה. גם לפני זה היו עובדים זרים, אבל הם היו עם רשיון ולתקופה קצובה ולא היתה תחשוה של סכנה לסהות, אבל עם ההגעה של סודנים ואריתראים שהגיעו אלפי אנשים בחודש, ישנה מציאות שבה עוברים מעל מאות אנשים ששוכבים בגינה ועושים צרכים בגנים ויש שנים מורכבות.
ונערכו הפגנות גם בעיר וגם מול הכנסת וביהמ״ש עם אישי ציבור והרבה דיברו הרבה ולא עשו כמעט כלום, עד שהמדינה הקימה גדר בגבול עם מצרים וחוקקה חוק נגד המסתננים עם גלגולים ותיקונים וזה עצר את הכניסה המאסיבית וההתמודדות עכשיו היא עם הילדים שגדלים פה בשכונות הדרום.
אחרי 3 שנות עשיה ברוטציה חיים פרש וחשב שהוא סיים עם הפרק הזה, אבל אז שמואל גפן פרש וביקשו ממנו לאור הנסיון שלו להחליף אותו וכיום הוא חלק מסיעת מאמינים שמייצגת את הציבור הדתי בעיר, הוא מכהן ברוטציה עד נובמבר הבא כסגן ראש העיריה, אחראי על הבטחון ועל הציבור המסורתי והדתי לאומי בעיר, השותף שלו הוא חסיד גור והוא מתעסק עם הציבור החרדי. רוב הממ״דים בעיר מורכבים מציבור מסורתי (יש 9 ממ״דים מתוך 60 בתי ספר).
ע״פ נתוני הלמ״ס בציבור היהודי בעיר יש 6% דתיים, 20% מסורתיים (אם מרחיבים קצת א ההגדרה ישנם כ-30%) ועוד 70% חילוניים. ישנם 5% ערבים בעיר שמתגוררים ביפו. הנתונים כמובן לא לוקחים בחשבון את הקהילה הזרה כ-30,000 איש (הערכה כיון שאין נתונים רשמיים כיון שהם חסרי מעמד) וכ-6,000 ילדים שלומדים במוסדות החינך בעיר. כאמור, אין ניהול רשמי של האירוע כך שאין נתונים רשמיים חוץ מהילדים כיון שהם לומדים במוסדות רשמיים.
ישנם בתי ספר שמיועדים רק לאוכלוסיה הזרה (למשל ביאליק, קשת גוונים והירדן) . יש את תיכון רוגוזין, וישנה כוונה לבנות עוד אחד כי מס׳ הילדים הגדולים עולה, ויש כ-40 גני ילדים. יש עכשיו צמצום במספר והפיק הגדול מאחוירנו, היו בעבר כ-1000 לידות בשנה והיום יש 400, יש טפטופים של עזיבה את הארץ.
ההורים עם אשרת שהיה שצריך לחדש כל כמה חודשים.
בסופו של דבר אם בוחנים מי נמצא מהאוכלוסיה הזרה בארץ, צריכה להיות התייחסות דיפרנציאלית. יש פה בני אדם שצריך להתייחס אליהם לפי קבוצות עם מענים שונים. יש כאלה מסודן, יש מאריתריאה (תומכי משטר ומתנגדים לו) יש מאבקים אלימיים וקשים, יש נשים וגברים, נשים חד הוריות (חלקן כאלו שהגבר עזב אחרי כמה זמן וכמה לידות), יש העובדים בעבודה מסודרת ויש ללא עבודהֿ, כאלה שאפשר לספק להם הכשרה מקצועית וכאלה שלא, מגוון גדול מאד שעיריית ת״א לא יכולה לנהל כי זה לא בסמכותה. הרגולציה מכבידה מלמעלה.
מה הסמכות שיש לעיריה?
לתת חינוםך ורווחה ברמה מסויימת, בריאות (ואת כל הדברים הללו נותנים יותר מהמחוייב) וצרכים לקהילה.
ההרגשה שיש לאנשים כאילו ראש העיריה מעוניין בכך כי הוא רוצה לגוון את העיר, לא נכונה, מבחינתו הוא מאד בן גוריוני והוא אומר שעבודה זרה היא עבודה זרה כי הוא בעד עבודה עברית. אכל כל עוד הם פה והמדינה לא יודעת ולא מטפלת בהם אז העיריה צריכה לתת להם מענה אחרת יש חבורות רחוב ופשיעה וקטסטרופה של נוער בסיכון כאנדרסטייטמנט.
וכך למשל מנהל המתנ״ס השכונתי הלך להקים מרכז קהילתי לקהילה הזרה, וזה קשה ומורכב.
אם מסתכלים מה יש פה, אז יש המון סיפורים פרטיים ונקודתיים קורעי לב שבאמת אפשר לשכנע את כולם שצריך זכויות וסל קליטה וכד׳, אבל בסופו של דבר האוכלוסיה שהצליחה להגר היא היותר חזקה, החמולה בארץ המקור שילמה לדואים שיוכלו לברוח וכל חודש מעבירים את רוב המשכורת חזרה למשפחה במדינות המוצא, כי בסופו של דבר ההוצאות פה במדינה נמוכים. וזה קורה בהרבה מדינות מערביות עם ההגירה מאפריקה.
הדרמטיות היא של אוכלוסיות שמשתקעות והרבה ילדים וסוגיות של חינוך. יש עוד 3 בתי ספר עם 30% אוכלוסיה זרה שמנסים לעשות אינטגרציה. ומרכז קהילתי וטיפת חלב והמרחב הציבורי כאשר כמעט כל שבוע יש אירועים בגינה הציבורית. וכל הסיפור מורכב ומקשה על תושבי השכונות של דרום ת״א (שפירא, התקוה, נוה שאנן וכפר שלם) וכמו כל בעיה חברתית במדינה, זו בעיה על בעיה. אין את זה באיזורים המבוססים בעיר, ובמקומות שגם ככה מוחלשים יש חיכוך וזה מתכון לפיצוץ.
כל עוד המדינה רואה את זה סה״כ כבעיה של כמה שכונות בדרום ת״א, זה לא מעניין אותם כי זה נתפס קטן אבל זה 30,000 בשכונות שיש בהם כ-30,000 ישראלים.
לחיים ברור שצריך לתת לכך מענה, היתה עתירה נגד העיריה בטענה של סגרגרציה לילדים הזרים והעתירה בדיוק נדחתההעיריה לא רוצה כמו העותרים ולהוציא 100 אוטובוסים לכל העיר ולבזר כדי שתהיה אינטגרציה. זה לא מענה שמותאם לצרכים. וגם בגנים אם מערבבים זה לא עובד והצהרון שלהם עד לשעה 18:00 מהש אין בגנים הישראליים, כדי שלא יסתובבו בגינות לבד וזה מקומות עם סמים וזנות, וזה שורש הרע שלהמיס בעיה על בעיה שאי אפשר לפתור.
תחב״צ:
חבל שהנושא הפך להיות לשאלה של ת״א שלא היתה צריכה להיות שונה משאר המדינה. אין רצון לבדל מסיבות אידיאולוגיות, והמדינה הית הצריכה לפעול ולטפל באופן מערכתי.
וזו שוב סוגיה שהמדינה לא נכנסת אליה ולכן מה שקרה שבסוף עם הלחצים הפוליטיים וחברתיים, ראש העיר אמר שרצים קדימה. והתחילו למסד לפני כשנתיים את נעים בסופ״ש, תחב״צ בחינם בשבת (כי אסור ע״פ חוק לקחת כסף) העיריה מוציאה קוי אוטובוס משותף לר״ג, חולון, רמה״ש, הרצליה, גבעתיים ומודיעין. כ-100 אוטובוסים במהלך השבת כי שי ביקוש וגם הקהילה הדתית בעיר התרגלה לזה (היו מחאות בהתחלה אבל זה הפסיק).
הרכבת הקלה, העיריה לא יכולה להפעיל לבד אם המדינה לא תפעיל. חולדאי אמר שרצה פתרון כמו מעלית שבת. הקו האדום נפתח בנובמבר ועשינו בו נסיעת מבחן ובאמת יכול לנסוע אוטומאטית, אבל המדיניות של המפעיל שלה היא שמתחת לאדמה זה יכול לפעול אוטומאטית אבל לא מעל האדמה מחשש לפגיעה במישהו שעלול לקפוץ או יפול וכד,.
מסחר:
בשנות ה-70 העיריה התירה פתיחת בתי עינוגים בשבת אבל אסרה מרכולים וכד׳. עם השנים. נפתחו עוד ועוד מקומות אז העיריה נתנה דו״חות כל כמה זמן וכך העיריה הרוויחה ובעלי המכולות הרוויחו יותר מעצם זה שפתחו ולכן היו מוכנים לספוג את הקנס. והיו כ-300 בתי עסק פתוחים.
באו בעלי מכולות ואמרו אנחנו רוצים לסגור, אבל בגלל שיש מקומות פתוחים זה פוגע בנו כי העיריה לא אוכפת ולכן בהמ״ש אמר לעיריה או שתסגרו את כל העסקים או שתשנו את חוק העזר העירוני. והעיריה שינתה את החוק והקפיאה את המצב שהיה. אבל שר הפנים (שהיה גדעון סער בזמנו) לא חתם על החוק ואמר שיתקנו את החוק כי אי אפשר להתיר ככה פתיחה, אלא צריך לעשות מיפוי לפי רחובות, מגורים, בתי כנס וכד׳ והוחלט על 170 בתי עסק שיוכלו לפתוח. הוא ניסה ללכת בין הטיפות, אז היום עומד על 200 מקומות שמגישים בקשה להיתר לפתוח בשבת.
מה זה עושה בפועל? אני הולך בעיר ובאמת אי אפשר להתבלבל ולחשוב שזה יום חול. 90% מהעסקים סגורים וי שאוירת שבת כזו או אחרת, ברור לכולם שזה לא כמו ביום חול רגיל. אבל השאלה האם הסיפור של המכולות הוא סיפור מקומי נקודתי (הבעיה האמיתית היא מרכזי הקניות כמו בילו ושפיים שבהם יש פגיעה מהותי תבאופי השבת). בת״א נמל יפו ונמל ת״א הם מרכזים כאלה, אבל הם קטנים ולא במרכז. עזריאלי למשל סגור וגם מתחם שרונה שביקש לפתוח והפסידו בעתירה (בתי אוכל כאמור זה עניין אחר ולהם מותרת הפתיחה).
כי גם ראש העיר מבין את הערך של השבת והוא היה מקבל את אמנת גביזון-מדן, למרות שמבחוץ זה נראה כאילו יש מטרה לשים אצבע בעין, אבל זה לא כך..
איפה חיים כן רואה את הבעיה, זה בסוגיות של חינוך ותרבות, שבהם נמצאים במאבק על הזהות של כל המדינה ובמיוחד בת״א שמובילה את האגג׳נדה. כשמדברים על חינוך לערכים, אז על איזה ערכים מדובר? חיים משותפים ושוויוניות וכד׳, אבל איפה איבדנו את היכולת לדבר על זהות ומורשת? היום יש אנטי לזה, ומוכנים רק לערכים אוניברסלייים.
בעבר היה שבוע ישראלי והיום זה שבוע (שכבר הפך לחודש) של ישראליות משותפת, ומרגיש שחסר הבסיס של זהות ומורשת שלנו פה. אם תתפוס צעיר ישראלי ברח׳ שכבר אחרי צבא ועם הכשרה מקצוית ויכול להרוויח בחו״ל יותר ממה שירוויח בארץ, ברוב המקרים לא תהיה לו בעיה לעבור לחו״ל, כי אין לו חיבור לזהות ולמורשת של המדינה.
גרעינים וישיבות:
אין פה שחור ולבן. יש הרבה דברים לטובה והשתלבות במרחב הציבורי, לפעמים יותר טוב ולפעמים פחות.
כן היה מאבק של 4 שנים עם הורי הגרעין שאחרי כיתה ו׳ ביסודי התורני של בי״ס מוריה, שולחים את הילדים ללמודו מחוץ לעיר ולא לישיבה או לאולפנית בעיר. וזה הפריע, למה לא נשארים בעיר. 3 שנים הפסיד, אבל בשנה״ל הבאה בעז״ה הצליח ורוב הבוגרים ימשיכו בישיבת בר אילן ובאולפנית ת״א במסלולים תורניים.
מה שהכי מפריע לחיים היא ההסתגרות של המגזרים. למה הרבה דתיים לא חיים בת״א? לא בגלל עניין כלכלי, אלא מרצון לחיות בקרב אנשים כמונו, וחוסר רצון לחיות במציאות מגוונת ופתוחה. ואי אפשר להתלונן כל הזמן על מה שקורה במקום שאתה לא חי בו.
לאחר ארוחת צהריים ותפלת מנחה המשכנו אל עבר התחנה הבאה והמאתגרת במשרדי מפגש עם ד״ר יופי תירוש על סוגיית ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי ועם עוה״ד לאה מילר פורשטט על סוגיית הפליטים במשרדה
ד״ר יופי תירוש
משפטנית פמיניסטית עוסקת הרבה בתחום של שוויון ואפליה ובעשור האחרון הגיעה למסקנה שאמנם יש הרבה סוגיות של שוויון נשים, אבל יש תחום שלא מקבל מספיק דיון ציבורי, לאן הולכים כחברה. ואז איך מדמיינים את הפרהסיא הציבורית שבה לכל קהילה ולכל פרט יש יכולת להתהלך בקומה זקופה של שייכות ואפשרות למלא את עצמו באיזון ושכל אחד יוכל לחיות את זה ולאפשר לאחרים.
ישנם הרבה סוגיות העומדות לפתחינו, יש לה עמדה בהן אבל חשוב לה לומר שאם רבים לא נסכים על נקודת האיזון, אבל חשוב לה יותר עצם קיום השיחה. וגם יודעת שיש נושאים וחלק מהדוג׳ שכולנו נסכים עליהם (זריקת חיתול על אשה בשל לבושה, הצקה לבחורה באוטובוס שתעבור לחלק האחורי שלו וכד׳)
אז איפה האיזורים המורכבים? כאלה שלמרות שלה יש עמדה מוצקה, מי שלא מסכים איתה גם כן פועל מרצון וכוונה לתיקון עולם וזה ויכוח לגיטימי אבל מהסוג המורכב.
אנחנו עומדים בעוד מערכת בחירות, מה הנושאים הדחופים? הנושא של הפרדה מגדרית לא יהיה אחד מהם, והיא טוענת שיש גורמים שזה גבוה אצלם בסדר החשיבות, הציר של איפה יהיו גכברים ונשים בחברה הישראלית.
ויש כל מיני דוגמאות לדברים שכאלה: דרישה בבחירות לפני כמה זמן לשירות צבאי ללא מפגש עם נשים בכלל בקרב הציונות הדתית, במו״מ קואליציוני הכרה בזכות של בעלי עסקים לתורים נפרדים וכד׳.
כשנתקלים בנורמות משתנוף אז יושבים ״סוכני אדיקות״ ומחליטים שבבית העלמין נשים לא יוכלו ללוות או לא יספידו וכד׳. רב באוניברסיטת בן גוריון החליט שנשים לא ידליקו נר חנוכה. הפרדת עיתונאיות בביקור סגן הנשיא האמריקאי. אשה לא תנחה טקס צה״לי, ריטוש נשים בשער בתמונה של חברי הממשלה. ח״כ שמבקש שלא לשבת ליד אשה, נשות הצוות של שר התקשורת התבקשו לצאת בפגישה עם ציבור חרדי.
אז כשחושבים על הפרהסיא הציבורית המכילה את כולם, היא רואה את ״הידורי המצוות״ האלו כמשהו סקסיסטי ומיזוגני, והרבה מהשיחות על שילוב והדרה וכד׳ מקבעים נורמות ציבוריות.
איסור על השמעת נשים (לא רק בשירה אלא גם בעצה או ראיון) ברדיו. מראה כרזה של הסרט דרדסים בשתי גרסאות (עם דרדסית ובלי) כשהתברר שזו היתה יוזמה של מפיצי הסרט שמנרמלת סטדנדרטים של התחשבות בציבור החרדי גם ללא בקשה מצידם וכבר אי אפשר לחזור אחרוה כי המדינה נרמלה (וזה בעצמו מראה את העומק של הבעיה לשיטתה). כרזות של שמירה על איתנות נפשית ללא נשים, למרות שהם אלו שעושות את זה. קשה למצא כיום ספרים עם תמונות של ילדות ונשים. כך ההפרדהבחלק מהשעות של חברת הטבע והגנים שלכאורה זה דבר חיובי שמאפשר למי שרוצה ללכת בשעות האלה, אבל בעצם זה גורם לכך שזה יהפוך לסטנדרט ומשפחה חרדית כבר לא תוכל ללכת אחרת כמשפחה. וזה זוכה לשת״פ מהגופים הכי גדולים, וכך מחלק היולדות באיכילוב מוציאה כרזות ללא נשים. משרד המדע מארגן שיעור בזום שגם הוא מתקיים בהפרדה, קטלוג חוגים ללא נשים.
הפרדה באקדמיה:
זה טוב שחרדים לומדים באקדמיה. המל,ג יוצא בתכניות לחרדים, איך לפור את הבעיות של העדר לימודי ליבה, לימודי חול וכד׳? בזה כמעט ואין עיסוק. במה כן? בקמפוסים ושעות נפרדות. תכניות בהפרדה.
הסללה של מקצועות, אין שוויון במקצועות בין גברים לנשים ומדברים על תיקון האפליה אל משאירים הפרדה וזה סותר. כי להגיד בואו נעשה שנבחין בשוני כשזה לא רלוונטי זה לב הסיפור.
כשזה התחיל המל״ג אפשר לימודים לתואר ראשון ובנציבות שירות המדינה עשו קורסים בהפרדהֿ, ואמרו שזה רק בלימודים אבל בעבודה עצמה זה לא יגיע ולא ישפיע על התעסוקה. אבל הנה, לפני 3 חודשים דו״ח של המכון הישראלי לדמוקרטיה (שהוא לא מוסד דתי או שמרן) שמדבר על הפרדה מגדרית גם במקומות התעסוקה אם יש צורך בכך. אנחנו רואים את המדרון החלקלק שיש בזה. ויש יותר ויות רמקומות שבהם נשים ״מתבקשות״ כל מיני דברים.
התיזה שלה: אי אפשר להתייחס לנשים כהפרעה לסדר. אין דבר כזה נפרד אבל שווה. כל הפרדה היא פגיעה בשוויון.
ככה לא משתלבים.
מה שקורה בעולם מהמגנה כרטה ועד חו״י כבוד האדם וחירותו זה פרידה מהגישה שהגוף שבו נולדת מגדיר אותך ואת מי שאתה. מוגבלות שנעה כך גם עם נטיה מינית ומגדר. צריך לנטרל סטראוטיפים ולהסתכל על ההשכלה, הנסיון וכד׳, והעניין של המין איפה שלא שייך לא צריך להיות רלוונטי. אז בשירותים אפשר לומר שמין רלוונטי, בדת יכול להיות רלוונטי, אבל לא בפרהסיא, להביא להפרדה ולאפשר לשים נשים כאן וגברים שם, זה לסמן איפה שלא חייבים וזה הבאת הסטראוטיפ למרחב.
״שוויון הוא השבת של הדמוקרטיה״, כך זה צריך להיות, שרק במצב של פיקוח נפש עוברים עליו. והיום זה מוצא ראשון ולא מביא לתוצאות טובות.
יש ערך לשילוב חרדים, הפרדה לא מיטיבה ויש מחקרים להצלחה של כיתות בנות בלבד, לא בשל ההפרדה אלא כי הן קטנות יותר ומשקיעים בהן יותר. אבל יש גם נזק של החפצה עצמית וגם שבנים לא יודעים להתנהג ליד בנות.
(אמנם זהו מסע של הקשבה, אבל השיחה של יפי גרמה לדיון ושיח ער מאד באוטובוס לאחר המפגש. גם כי היתה תחושה בקרב חלק מהמשתתפים שהיא עשתה איזו מניפולציה דמגוגית והבאיה הרבה מאד דוגמאות שכולנו יכולים להסכים עליהן שהן מקוממות יחד עם דוג׳ נתונות במחלוק ועשתה מהן מקשה אחת. כמו כן, ההתייחסות המכלילה שלה כאילו כל הפרדה היא אוטומאטית לא שוויונית ועל כן פסולה, נתונה במחלוקת וניתן להביא הרבה דוג׳ שאין זה כך.
הרב Yitzhak Ben David היטיב לנסח זאת: יופי צודקת, לדעתי, שפעמים רבות הפרדה כרוכה באפליה.
וכנגד האפליה גם לדעתי צריך להיאבק.
אלא שאני חושב שקו המאבק צריך להיות לבצר את הקביעה שהתנאי ההכרחי להפרדה הוא הבטחה שהיא לא כרוכה בשום אפליה.
להיאבק על כך שחובת ההוכחה תהיה מוטלת על מי שרוצה ליצור הפרדה שהיא לא תהיה כרוכה באפליה. וכל זמן שהוא לא הצליח להוכיח זאת – שההפרדה תהיה אסורה.
וגם אני חלוק עליה בכך שבניגוד לדבריה, לדעתי הפרדה לא בהכרח נועדה לבצר את השונות בין המינים, אלא להימנע ממה שכרוך באינטראקציה בין המינים, ללא קשר לשונות או לדימיון שקיים ביניהם בכל היבט שהוא.
הרבנית תמר מאיר הגיבה לדברים: צריך להכיר בכך שלמרבה הצער במציאות אכן הפרדה מייצרת אפליה.
ומחיריה כבדים מאוד.
ויופי תירוש צודקת שבמציאות הפרדה היא אפליה (לפעמים של גברים. לא רק של נשים).
אם אנחנו רוצים לומר שהפרדה לא חייבת להיות אפליה – חובת ההוכחה עלינו. נכון להיום, מערכת החינוך שלנו מוכיחה ההפך – רמת לימודי הקודש של הבנות שונה בתכלית מזו של הבנים.
יש מחירים להפרדה, גם בתורה ויראת שמים. וממילא – החובה שלנו היא לשקול שכר מצווה כנגד הפסדה.
להבין שהחמרה לצד אחד היא לעיתים להקל או לגרום נזק לצד שני.
ומותר וצריך שיישמע קול רבני גם על מחירי ההפרדה ולא רק על רווחיה.
ובמצבים שבהם לדעתנו נדרשת ומחויבת הפרדה (בית כנסת, תיכונים),
להבין שיש לה גם מחיר כבד, ולעבוד קשה כדי לנסות למנוע אותה ככל האפשר.
להיות אקטיבים במניעת האפליה, כי הדיפולט של מצבי ההפרדה הוא שלא שני הצדדים הם שווים.
אבל הצעד הראשון הוא להסתכל במציאות בעיניים פקוחות ולא להכחיש אותה.
והדיון נמשך באופן ער בהמשך הנסיעה כפי שניתן לראות בתמונה…)
לאחר השיחה של יפי שמענו את שיחתה של עו״ד לאה פורשטט יחד עם בנה אורי ועם Y.
היא מבעלות המשרד ובעלת אג׳נדה פמיניסטית ומשפט יכול לקדם. עוסקת בפערי שכר של נשים, נפגעות תקיפה מינית ואקטיביסטית בנושא מבקשי המקלט והפליטים. חברת מנהל בעמותת אס״ף ובעמותת become לומביליות חברתית ע״י חינוך ילדי פליטים שגורשו ב-2012. עבור ה אמנם הסיפור נגמר בהפי הנד, אבל היא יודעת שזה לא כך אצל כולם ולכן היא נלחמת עבורם.
אורי:
הכרנו את y כשהיה בכיתה ג׳ הביאו ילדים מדרום ת״א לצפון ת״א ושם נהיינו חברים טובים. אחרי כמה שנים ב-2012 כשגרשו את הפליטים חזרה ובסיום כיתה ו׳ הוא טס. באותו חופש אמא ואני טסנו לדרום סודן לבקר אותו יחד עם כתבת ידיעות אחרונות ושם ראינו את המצב הקשה אומא החליטה שהכי חשוב לתת להם חינוך אז דאגנו לכך שהוא יעבור לאוגנדה ופגשנו אותו שוב ב-2014 וב-2017 התקבל לביה״ס בכפר הירוק ועכשיו עושה תואר ברייכמן.
Y:
Y נולד בחארטום שבדרום סודן וחי בצרים 5 שנים, אבל תמיד חיו בפחד ולכן אמא שלו החליטה לבא לישראל שיהיה יותר בסדר. אז הם נסעו עם בדווי שיבריח אותם וניסו 3 פעמים עד שבסוף הצליחו ונסעו בטנדר לסיני מתחת לירקות ומסבירים להם איך להתנהג, ואסור ללכת ביום כי הצבא המצרי עלול לתפוס אותם ולירות בהם ומגיעים ויושבים על איזה תל ומחכים שצה״ל יגיע, ומגיע חייל ואומר תרימו ידיים או שאני יורה והיה פחד גדול אבל הרגיעו אותנו ואמרו לנו שהכל בסדר ולקחו אותנו למחנה פליטים ואח״כ לקחו אותנו ללוינסקי ובכיתה ג׳ עברתי לבי״ס מגן במעוז אביב ושם נפגשתי עם אורי ואמא שלו. ב-2012 החזירו אותנו לסודן (ב-2011 דרום סודן קיבלה עצמאות) ואין שם תנאים כמו בכל העולם (מבחינת תשתיות ושירותים) ואני קולט שאני בלי החברים וזה שונה ובוכה ללאה בטלפון ואז הם הגיעו לבקר ולאה החליטה לעשות פרוייקט שמאפשר לילדים לסיים את הלימודים ונסענו לאוגנדה ואח״כ ב-2017 בבי״ס בכפר הירוק ולאחר מכן נשארתי שנה כמדריך ועכשיו באוניברסיטה ברייכמן לומד ממשל וקיימות.
לאה:
הוא התקבל בזכות עצמו, כפליט צריך הרבה מזל, כי שום דבר לא דומה לחיים של פליטים, תמיד יש חוסר וודאות גם אם נמצאים במקום טוב.
רובם לא מקבלים מעמד של פליט והמדינה ממלאת את חובה כלפי הילדים.
הפחד שלנו כלפי פליטים כל-כך גדולים שהם לא מקבלים מעמד. מדינת ישראל לא ממלאת את חובתה כלפי הפליטים. רוב המגיעים הם אכן פליטים ומנועים לחזור לארצות המוצא ולכן היו צריכים לבחון כל מקרה לגופו ולא לעשות דברים גורפים. ההגיון של אמנת הפליטים הוא לאפשר לכל המדינות לקחת חלק בפתרון המשבר, לא רק המדינות הגובלות במדינה שממנה ברחו, ולכן זה לא נכון שאומרים שמעמד הפליט הוא רק במדינה הסמוכה. הם לא נשארו במצרים כי לא היה בטוח שם, ולכן המשיכו במסע הפליטות.
טענה נוספת של מכחישי הפליטות היא למה שלא תביאו את כל אפריקה לכאן?
ברמה הכי פרקטית – יש מכשול בין מצרים לבין ישראל ופליטים כבר לא יכולים לעבור. ואי אפשר לשלוח חזרה לדרום סודן כי אין שם תנאים בסיסיים ואנו מציינים עכשיו עשור לגירוש מדרום סודן. זה מקום מאד לא יציב, היא מקבלת עצמאות אחרי עשור של מלחמת אזרחים עקובה מדם ולחימת גרילה, זה מה שהם יודעיםוהעבר רודף אותם. ב-2013 פרצה מלחמת אזרחים ועד היום הרג של 400,000 אזרחים ופיטות של עוד 2-3 מליון איש וזה על אוכלוסיה של 11 מליון.
היה מוקדם מידי ומהיר מידי להחזיר אותם לשם. נאשים איבדו את הרכוש אות החברים.
(אזהרת טריגר לסיפור קשה) לפני שנה וחצי הגיעה אמא עם שתי ילדות לביה״ס באוגנדה, הביאה אותן וביקשה שיקחו אותן לביה״ס וארמנו לה שצריך לגייס מלגות וכד׳ הבנו שזה אקוטי ואמרנו לה שנעביר אותה לראש הרשימה, אבל לא יכולים לקבל ככה וזה תהליך. והיא הלכה עם ילדות בנות 9 ו-11 וביום ראשון שלחה את הבת הגדולה לכנסיה והציתה את עצמה והילדות באהל שלהן. ואני מרגישה אחראית ונושאת אשמה למרות שאני יודעת שאני לא אשמה, אבל כאשה ישראלית יודעת שזה היה אמור לא לקרות כי לא אמורים למנוע חינוך.
Yפה בויזת סטודנט ולכן כשיסיים אמור לחזור לסודאן, אבל אני יודעת שזה יהיה הפי הנד, כי זה תלוי בי.
ב-2012 למדינה היתה אפשרות להבטיח את זה ואם לא לתקן אז לפחות ללמוד לקח ולנהוג אחרת. יש פה ילדי פליטים ועובדים זרים שחיים כאן והזהות שלהם ישראלית.
אורי עשה ש״ל במועדונית לילדי פליטים בין א-ג ולהעסיק אותם עד שהורים יסיימו לעבוד, וזו עבודה קשה כי הסיפורים של הילדים האלה קשים ובבתים המצב שלהם מאד קשה.
ואפשר להיות מופתע כל יום מדברים שהילדים אומרים כדברים המובנים מאליהם כמו ״אתה יודע שאבא שלי מת״ והמצב הלכלכי קשה, שולחים איתם אוכל וזה גרם לי לחשוב על תכנית כמו שהיתה עם Y שהביאו לבי״ס אחר וכאן יש כמו בועה של זהות ישראלית, תרבות שונה, אבל הם גדלים כאן בארץ והבועה מונעת מהם להשתלב בחברה. התקשורת שלהם פחות טובה, לומדים לדבר עם ההוריםבמשמש של שפות ולא יודעים כלום במאה אחוז. וזה מונע מהם מהלהשתלב. אם היו לומדים בכיתה עם ישראלים וחווים את כור ההיתוך והיו משתלבים היה להם יותר צ׳אנס להצליח ולתרום.
אנחנו עובדים עם בתי ספר אוגנדים שעובדים איתם ושולחים אליהם את הילדים, משלמים להם שכ״ל ועושים עבודה חינוכית עם הצוותים. באוגנדה יש שני מליון פליטי, רובם סודאנים ולכן זה מתעתע כי הם לא רואים את עצמם סודניםופליטים, אלא רואים את עצמם ישראלים. היו הרבה צרימות עם צוות ביה״ס שאמרו שהילדים לא מחונכים כי יש הבדלים תרבותיים רבים בגלל שהיו כאן בישראל והתרגלו למציאות ותרבות אחרת.
לאה נשאלה האם גם היא מסכימה שצריכה להיות מדיניות הגירה ואם כן איך?
יש את אמנת הפליטים ויש מערכת מקלט – טופס rsd ולבדוק כל מקרה לגופו באירופה מכירים ב-95% מהראיתראים ו-85% מהססודנים. אז אין שום סיבה שגם בארץ אלו לא יהיו המספרים.
Y נשאל איך הוא רואה את העתיד שלו?
הייתי רוצה לעסוק בקיימות וממשל ולהשתמש בזה. לחזור לדרום סודן ולעזור אבל חושב שאני רוצה גם לבקר את המשפחה של אורי ולאה בישראל.
לאה נשאלה למה באוגנדה מקבלים אותם ועושים מסגרות לימודיות?
מדינה מקבלת פליטים ומקבלת תקציבים בינ״ל. יש אינטרס כלכלי אבל גם זה נכפה בגלל מצב גיאו פוליטי באיזור ונרתמים לזה באופן מעורר השראה.
לאה נשאהל מה היתה רוצה שאנו כארגון נעשה בהקשר הזה?
בנושא הזה הייתי רוצה שתתייחסו לאחר כאילו בלי שונות. אורי לא ראה בכלל צורך לציין את השוני ביניהם כשדיבר איתי על Y כי זה לא היה אישיו מצידו, וזה מראה שבאמת אין שונים ביניהם.
לאחר המפגש נסענו לכיתת הגיור של נתיב בת״א (וכאמור הנסיעה היתה מלווה בדיון ער שנכתב למעלה).
בכיתת הגיור פגשנו את הרב עדי בן שחר שמנהל את כיתת הגיור ואת היו״ר הפרופ׳ בנימין איש שלום שניהל שיחה עם הרבנית Shira Sapir
פרופ׳ איש שלום הוא פרופ׳ למחשבת ישראל בארץ ובחו״ל שקשור לנושא הגיור מזה 25 שנה מאז שהתעוררה השאלה במימד הלאומי.
מגיעים תלמידים מכל העולם כאשר הרוב מחבר העמים. היתה חשיבה אולי לעשות את תהליך הגיור כבר שם (נתיב היא חברת בת של הסוכנות) אבל זה מאד רגיש. היה זמן שחשבו לעשות על אניה, אבל גם שם התעוררו שאלות והמודל הוא של מדינת ישראל ומקבלים רק תלמידים שזכאי חוק השבות.
שירה: מה הדבר שהכי מטריד אותנו בהקשר לגיור בנק׳ הזמן הזו.
פרופ איש שלום: מצד אחד למדו בנתיב מאז שהוקם לפני 25 שנה כ-165,000 והתגיירו כ-40,000. לא כל מי שלמדו היו זקוקים לגיור, או שבאו רק ללמוד ולא להתגייר ולמדו כדי ללהתחבר לשורשים היהודיים שלהם, או בני זוג של מתגיירים וכד׳ ולכן אני לא רואה בכך כשלון כי זה ביה״ס הגדול בעולם ליהדות.
יש עולים רבים שאינם יהודים ששייכים ולכן צריך לתת להם מענה הולם ולא צריך שום רפורמה כדי לעשות את זה. יש בהלכה כבר את כל מה שצריך כדי לתת מענה למאות אלפי עולים שכבר עלו, בלי אותם שעוד לא עלו מכל תפוצות ישראל שנצטרך לתת להם מענה. אז אם לא מפתחים את הכלים שיתנו מענה, אנחנו מועלים בתפקידנו ומחוללים עוול הסטורי. היו נסיונות לחקיקה לאורך השנים ולאחרונה אחרי שכל החוקים לא עלו יפה, היה נסיון לרפורמה ע״י השר כהנא אבל גם זה הוחמץ.
ועומדים עכשיו במצב שאין חוק גיור ויש מתגיירים אבל לא עוברים את תקרת הזכוכית. 100,000 ילדים דור שני שנולדו בישראל ובמערכת החינוך ואינם יהודים, ואין ענה למרות שהגשנו הצעות שונות לרבנות הראשית.ֿֿ
שירה: מלמדת בנתיב 12 שנה קורס באנגלית בת״א ובעברית בירושלים. ומה שמטריד אותי זה השיח הציבורי שמאד משפיע ואני רוצה לעסוק בדיעות קדומות.
יש מי שהעלתה פוסט של תסכול מקורס החיילים שגם אחרי הגיור לא יכירו בה ולא יתייחסו אליהם כיהודים באמת. מפחדים שלא יכירו בהם ולכן מסתירים. הדיכות הקדומות מטרידות משני הכיוונים, מהחברה על המתגיירים ולמתגיירים על הגיור. חלק מהדברים אולי נכונים אבל ההשלכה של זה על כלל האוכלוסיה היא טעות..
למשל: הם משקרים לבי״ד ולא באמת מתכוונים לקיים מצוות, הם עושים את זה רק כדי להתחתן ועוד. ומהצד של המתגיירים: יבלשו אחרי, לא יקבלו אותי, יתקינו אצלי מצלמות בבית, זה הולך להימשך עכשיו 3 שנים – כי צריכים לסרב לי 3 פעמים, לא באמת יתייחסו אלי כיהודי וכד׳.
אבל תדעו: אחרי הגיור תחשבו כיהודים שלמים ואי אפשר לבטל לכם את הגיור. אתם רציניים.
התפקיד שלנו כחברה וכקהילה, ולפעמים התבלבלנו, אנחנו לא ביה״ד ולא תפקידנו לחקור ולבדוק. המשפחה המלווה צריכה ללוות ולתמוך.
הרב צבי קורן: אני מתרגש מאד מאד. תבואו לקהילה שלנו ותראו איך אנו מקבלים גרים. אנחנו מבקשים מהמתגייר רשות ושרים לכבודו בשבת שלאחר הגיור וקבלים אותו בשירה. איזו זכות גדולה יש לכם. מתי יש לי סיכוי לעשות משנו גדול שכזה!!!
הרב עדי: שמעתם ממני כבר שאני מקנא בכם, כי לעשות את התהליך הזה של חישוב מסלול מחדש זה דבר לגמרי לא פשוט, ולא בטוח שבמקמוכם הייתי עושה את זה!
שירה: אז מה משאיר אותנו אופיטימיים?
פרופ׳ איש שלום: האמונה בעם ישראל, אנחנו חזקים יותר ואנחנו ננצח!
על מה מקנאים בכם? התפתח מטבע לשון שאנו בתקופה של יהודים מבחירה. מי חוץ מאברהם אבינו היה כזה? אנחנו ממשיכים מסורת, אבל מי עוד צריכים ויכולים לבחור? אין לנו מושג איזה גדול זה..
אני מאמין בכח שיצמח מלמטה, יהיו כיתות ומתגיירים והתפיסה של מהות הגיור ומשמעות הזהות שהגיור עושה יהיה אחר.
אנחנו מלמדים מצוות, מוסר וערכים ועוד. אבל בביה״ד שואלים רק על פרטי פרטים של הלכה מעבר לקבל תורה ומצוות והתברר שאף פעם לא שאלו על צדקה, כיבוד אב ואם, ואהבת לרעך כמוך וכד׳, עולם שלם של בין אדם לחבירו. אמרתי פעם לביה״ד אנחנו מלמדים שיהדות זה עולם ומלואו, עולם שלם, ומתקבלת תחושה אצל המתגיירים שמה שלמלמדים זה נחמד אבל מה שלרוונטי ואוטנתי זה מה שביה״ד שואל. וענו לי טוב אבל מצוות של בין אדם לחבירו גם הגויים עושים זה לא משהו יהודי דווקא. והם הבינו שזה מעוות, וזה החזיק בדיוק שבועיים.
וצריך שגם הגרים יבינו שזה דת ותרבות וחברה שהביאה לעולם מוסר ותרבות וחברה וזה חלק מהעניין.
שירה: התעורר דיון בכיתה למה לא שואלים על בין אדם לחבירו ואמרתי להם שזה דברים של המוסר הטבעי.
מה משאיר אותי אופטימית? גילויים של חסד. אנשים שיוצאים מגדרם בכדי לעזור. משפחות מלוות, עובדי ביה״ד ועוד. אנשים מסורים שיוצאים מגדרם שותפים לתשוקה ולמסירות הנפש.ואחרונים חביבים מסירות הנפש של התלמידים, האהבה שלכם לתורה ולתהליך מרגשת.
הרב צבי יניר: מנהל מדור הגיור של נתיב. תדעו לכם שזו מחלה מדבקת, וכל מי שעוסק בחיוך ואתגרים. ללמד גיור זו הרמה הגבוהה ביותר בלי השטויות של המערכת, אין כמו השנים בגיור, זו חוייה מיוחדת.
לאחר מכן התפצלנו לקבוצות קטנות להיכרות ולימוד משותף על מה חרבה ירושלים והצעות לתיקון.
היה מרגש מאד ומעורר התפעלות.
כאן הסתיימו עוד יומיים של המסע. (שוב, לצערי לא הצלחתי לסכם את הדברים אתמול ואני מעלה אותם רק עכשיו). ומחר מתחילים עם היומיים האחרונים של המסע: בצפון ואח״כ חזרה לירושלים למפגש עם אוכלוסיה חרדית ועו״סיות.
לילה טוב
**
היום החמישי
המסע נמשך והיום יום צפון. ומתגלה לאורך המסע שלכל איזור ישנה השפה שלו והקצב שלו והייחודיות שלו, והקצב של הצפון התגלה כקצב איטי יותר. גם התגלה שוב כפי שעלה ממקומות אחרים הפער בין הפעולות שהמדינה עושה (או יותר נכון לא עושה) לבין הצורך העולה מהשטח.
התחלנו את היום בקרית טבעון – באמ״ן – אדמת מרפא נשית.
מתחילים בנשימה והתחברות למקום עם הטל מנהלת אדמיניסטרטיבית ושירה אור רכזת המדיה.
שמחות על ההזדמנות לארח אתכם ולהכיר ולשמוע על מה שאתם עושים.
אולי נזמין לנחיתה כזו, נעשה סוג של מיינדפולנס של חיבור לגוף ולדרך שעשינו.
תעצמו עיניים. לקחת כמה נשימות עמוקות רגע לראות את הדרך שעשינו עד לפה מלקום בבוקר להתארגן לעלות לאוטובוס. בכלל לקבל את ההזמנה לבא לכאן. עד לרגע הזה עכשיו. אפשר להרגיש את המושב עליו אני יושב, לראות את המחשבות שעוברות בראש לראות את התחושות בגוף. לשים לב לאיזה רגשות יש בתוכי עכשיו. לשים לב לצלילים הקרובים יותר והרחוקים יותר, מה אני מצליח לשמוע. ולהרגיש שוב את המושב עליו אני יושב. לתת לאויר סביב הגו, ולפתוח את העיניים כמו רפרוף של פרפר כזה לאט לאט ולהסתכל על המרחב שבו אנו נמצאים. מרחב של ריפוי ולימוד. השותפים שלנו לדרך למסע שבחרתם.
הדלקת נר באמצע החדר כמייצג של האור שאותו אנו רוצים להעלות אפשר גם לברך אותנו, את האדמה פה, רק ההגעה למקום שנקרא אדמת מרפא נשית יכול להציף כל מיני דברים.
יש בכך הרבה סמליות כי בעצם המקום הזה אתן מדליקות הרבה אור במקום של נשים כבויות לגמרי ומאירות להן.
מה שחשבנו זה שנתחיל מלספר לכם את הסיפור של המקום דרך ההקמה שלו ואז נגיע למה שיש פה היום. תיכף תצטרף אפרת שהיא עו״ס שתכנס לפן הטיפולי ומה קורה עם הנשים שבאות לפה ותוכלו לשאול שאלות
איך המקום נוצר? מתחילים עם סיפור של אשה בשם מרווה זהר, היא נאנסה בגיל 12 ובמשך שנים היתה בהדחקה כמו שקורה להרבה אנשים שעוברים אירועים טראומתיים ובמיוחד אונס. היא כן כבר בתור ילדה ואשה הגיעה לעולמות של הדרכת נשים, ריפוי פיתחה תורה של חיבור בין ריפוי בין גוף לנפש ובשעות העשרה שלה התפרצו תסמינים של פוסט טראומה של הזכרון של האונס שעברה כילדה, זה דבר שקורה ויכול לקרות אחרי שנים של הדחקה שאירוע טריגרי מצית והנפש מוצפת בכל הזכרונות ופלשבקים של האירוע ויכולים להיות תסמינים קשים, אובדנות, חרדות, אובדן בטחון במציאות וכשהיא סטודנטית וכבר אשה בת 20 פלוס היא מחפשת עזרה ומגלה שאין. לא שאין שום עזרה אבל אין מספיק. יש מעט מידי מקומות ואנשים, זמני המתנה ארוכים ונשים מגיעות למענים לא מספיק טובים ומותאמים להם שהיא צריכה. ומהרגע הראשון של פניות למרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית שיש אנשים מדהימים אבל אין מספיק, ועד להגיע למקום של אובדנות ולהתאשפז במוסדות פסיכיאטריים. והמוסדות הללו לא מותאמים לצרכים של פוסט טראומה של פגיעות מיניות. כמו כל דבר של בריאות ובריאות הנפש סובלים ממיעוט אנשים ותקציבים וזה גורם שיש פחות כלים שניתן להתמודד איתם ויותר כלים של כפיה והפעלת כח. שבמקרה של מי שמתמודדת עם זכרונות של אונס זה שחזור של הטראומה במקום לתת כוחות. ורוב המחלקות מעורבות, אז מי שצריכה ברגעים האלה מרחב ללא גברים זה מקשה.
והיא חווה את המענים הלא מותאמים. הרבה מהחברות שלה מהמחלקות הללו שהיא פגשה ושותפות לדרך שמו קץ לחייהן במקום זה שאין עזרה וזה משחזר ומעצים את הפגיעה והחוויה שאין לי מקום בעולם. שהטראומה הראשונית גורמת לו והמצב בנפש מאד פגוע שאני לא בסדר ואין לי מקום בעולם. וכשהמקום שאמור לטפל לא יודע איך ועוברים ממקום למקום או שמעיפים אותך כי לא יכולים לטפל במי שיש לו נטיות אובדניות והרבה פעמים מצערים זה מגיע לאובדן חיים.
והיא מהחוייה הזו יוצאת עם הבנה ותחושת שליחות שצריך להקים מקום שנותן מענה ייעודי לנשים שעברו אונס (כמובן שיש גם גברים שזקוקים למענה ייעודי להם, היא מגיעה מהחוויה הנשית ולכן מקימה מקום לנשים). אחוז הנפגעים הוא שווה לגברים ונשים בגילאי ילדות אחוזים גבוהים של כמעט 1 מ-5 בשני המינים וגם הרבה מזה זה שכשילדים או נערים ונפגעות נפגעים זה מהסביבה הקרובה וחיים בדיסוננס של שמירה על ההורה, המורה, הדוד וכד׳. כי איך יכול להיות שמי שאני אוהב פוגע בי. אז כשצפה הפגיעה הרבה פעמים לא מאמינים והסביבה לא מצליחה להכיל את זה וזה חלק מההתמודדות.
אז היא יוצאת למסע להקים מקום לנשים כמוה, ומגיעה לכנסת ולמשרדי ממשלה ויש לה הישגים גם בתחום הזה ובעקבות המאבק בכנסת קמים בתים מאזנים שלא היו לפני כן, עוד אופציה להגיע למקום שהוא לא אשפוז פסיכיאטרי, אבל עדיין בוער לה להקים מקום לנשים שפועל מתפיסה פמיניסטית שרואה את הפגיעה כעניין חברתי מגדרי שנשים מתמודדות איתו, לתפיסה הוליסטית שמבינה שנשים במצב הזה זקוקות לטיפול כולל ועם כל מה שמביאה מהאקטיביסטיות שלה.
אז היא ממשיכה במסע ומבינה באיזה שהוא שלב שלא יכולה להקים במוסדות הקיימים שאין משאבים אז אומרים לה שתעשה גיוס כספים ותקים מקום חדש ואחרי כמה שנים שעובד תבקשי הכרה לתקציבים. וזה מה שהיא עושה יוצאת למסע גיוס ומגייסת סכום משמעותי. החלום שלה להקים כפר ופה יש לנו שרטוט אדריכלי (מקום שלא קיים במציאות אלא רק על הנייר ובחלומות) לכפר של 40 דונם שהוא כפר נשים שיש בתוכו מקום לקהילת מרפא לנשים שמתמודדות עם טראומה, כי הגישה היא שהטיפול צריך להיות מכלול לבריאות, אז יש מרחב בריאות ומרחב לימוד, מרכזי טיפול לנשים בהיריון, אחרי לידה ובשלבים שונים של החיים. ובתוך זה קהילת המרפא לזקוקה לכך. התפיסה הטיפולית היא שיש לכל אחד את היכולת להחלים. להבדיל מהגישה הקונבנציונאלית שאומרת אנחנו לוקחים לך את השליטה, לאדם יש יכולות רק צריכה את הסביבה התומכת שתאפשר לך לגלות את הכוחות בך להחלים. אנו לא נגד האשפוז וכד׳ אבל חושבות שיש צורך במקום שמאפשר להם להירפא באופן אישי.
(זה נכון גם לגברים רק שכאן אנו מדברים על נשים).
הרבה מפגיעה היא תחושת איבוד השליטה, באונס לקחו את השליטה על הגוף שלך ולכן בטיפול הזה עקרון חשוב להחזיר את השליטה וזה מלווה בכל העקרונות הטיפוליים.
מה זה אומר להחזיר את השליטה?
בתור שורדת שנפגעה, אני יכולה להגיד שבעצם מספיק שלקחו לי את הכח וזה יכול להיות משהו בחוויה של אונס או בחוויה מול רופאים בלידה או בכלל החוויה שלוקחים לי את הכח על הגוף שלי ולא נותנים לי לבחור זה יוצר חוויה מתמשכת של כמו הניסוי של פבלוב על ההתניה של הכלב, וזה יוצר תחושה שאין לי כח ויכולת לבחור על החיים שלי לבחור פעולות שיובילו אותי לאן שאני רוצה ללכת. ולהחזיר את הכח זה אומר לבנות ביחד עם האשה שמגיעה את התכנית הטיפולית, להבין מה הצורך שלה ולא רק תכנית מקובעת וזה מה שיש. אלא ליצור תחושה שבצעדים איטיים היא יוצרת את החיים שהיא רוצה לחיות.
ותמיד לראות באשה הזו בת אדם שזה כאילו מובן מאליו אבל זה לא, כי למוסדות בכלל ומוסדות פרטיים בפרט יש נטיה לראות באדם קייס, מטופל או מה שרשום עליו בגליון, ומרגע שאנו שואלות מה את חווה, מה את מרגישה, מה את רוצה זה להחזיר לה את האנושיות והכח שלה.
וזה תקף גם מהשלב הראשוני שמישהי מגיעה ומספרת שקרה לה משהו' אז זה מאד משמעותי עד כמה התגובה נותנת לה את המקום, קודם כל להקשיב וכמה שפחות את צריכה ככה וככה, וכמה שיותר מה את מרגישה כרגע מה את מרגישה שיעזור לך מה את רוצה שאני אעשה וכד׳.
אז יש לנו את החלום והרעיון והשרטוט שעשתה אדריכלית ויש סכום מסויים להקים כפר, אבל אין עדיין שטח ומקום ואנשים, ובאיזה שהוא שלב מרווה עם הגרעין הראשון שמקים את המקום מבינים שצריך צעד ביניים וצריך למצא מקום שיוכל להכיל פיילוט ולהכיל את העקרונות האלו איפה שאפשר ומוצאים את המקום הזה שהוא בית פרטי של זוג בקרית טבעון שהיה לו חלום להקים מרחב טיפולי לנשים ומקימים את המבנים הללו ונעשה חיבור בין החזונות ובין הרעיונות וככה העמותה נכנסה למקום בשכירות' ועלו פה לקרקע בספטמבר 2019. היתה תכנית להגיע לכאן קבוצה של מתנדבים ומתנדבות ולעשות עבודה של הכשרה פיזית של השטח וגם של הצוות הטיפולי במשך שנה ואז לפתוח לנשים שזקוקות' ומה שקרה במהלך השנה הזו זה ששום דבר לא קרה לפי התכנית. פרצה הקורונה התחיל הסגר הראשון החרדה הגדולה ומאד סגור ויחד עם זה החרפה של מצב של נשים שנמצאות בסביבה אלימה ולא יכולות לצאת, סגירה של מסגרות יום טפוליות ואין לאן ללכת, אפילו סגירה של מקומות עם לינה ומרווה מוצפת בפניות של נשים שזקוקות וה מקבלת החלטה לפתוח לפני הזמן ולמרות שאין צוות מוכשר ובאפריל 2020 מגיעות נשים לגור. בהתחלה המקום לא עם צוות או תכנית סדורה ומגיעות נשים עם מתנדבות שנמצאות 24/7, בשל הקורונה רבים היו בבית ויכלו להרשות לעצמם להיות כאן בהתנדבות. והמקום מתחיל לבנות את עצמו תוך כדי תנועה שיש נשים ומתנדבות שעובדות איתן ומגייסים צוות מקצועי שעובר הכשרה ומתחילה תכנית טיפולית יותר סדורה עד למצב בו אנו נמצאות היום של מקום פועל.
אפשר לקחת נשימה ואני בטוחה שיש פה אנשים שהדבר פוגש אותם מקרוב.
כמה נשים יש פה?
המקום מבחינת היכולת אפשר לקלוט עד 12 נשים למגורים ועוד קבוצה של עד 12 נשים שמגיעות לשהות יום פעמיים בשבוע. אנו לא בתפוסה מלאה שזה תלוי בעד כמה יש צוות ועניינים טכניים של הבית.
ויש זמן שהן פה ואז מפנות מקום למישהי אחרת?
ההגדרה היא שזה בין 3 חודשים ל-3 שנים. ואנו לא מעוניינות שזה יהיה 3 שנים של מגורים אלא של תהליך שבמהלכן יכולות לצאת למגורים בחוץ והגעה לטיפולים. אבל זה משתנה מאשה לאשה במה צריכות כדי שיהיה משהו משמעותי שיצא.
נשים מצליחות אח״כ להמשיך בזוגיות?
המקום מאד צעיר, אנו נמצאים אחרי שנתיים שהן לא של פעילות סדורה ולא תמיד יש 12 נשים. בהתחלה היו 6 ואז הרחבה, אז אין מספיק בוגרות שתהיה לנו סטטיסטיקה ואין לנו מחקר מסודר שבודק בטח שלא לאורך שנים. אבל יש בוגרות שמצאו דירות בטבעון וחלק בקשר יותר וחלק בקשר פחות.
אפשר לבא עם ילדים?
בפתיחה הראשונה הגיעו 2 נשים עם ילדים. יש מקומות שהן היו בין מקלט לנשים מוכות למרכז לנפגעות, וברגע שיש ילד אז יש מקום לילדים. זה מאד מורכב ומוסיף עניין משמעותי שהמקום לא בדיוק בנוי בשבילו. כן היו אבל אנחנו היום חושבות טוב לפני שקולטות ילדים אבל זה לא בלתי אפשרי.
ילדים מטופלים ע״י שירותי הרווחה של הילד.
כמה זמן מאז הפגיעה ועד שבאות לכאן?
זה מאד משתנה, יש נשים שנפגעו בילדות ואו שזה צף להן והן מגיעות או שהיו במענים או אי מענים אחרים ואז הן מגיעות. זה מאד משתנה מתי היא נפגעה אם בילדות או בבגרות ולפעמים לוקח זמן להבין שמה שהיא מתמודדת איתו זה פוסט טראומה.
יש כאלה שזה מיידי יותר?
כרגע לא. זה יותר נדיר. כשאנו מדברים על פוסט טראומה מורכבת יש שלבים שונים ויש פשבלקים מוקדמים.
יש נשים שלא מצליחים לתת להן מענה?
כן. לצערינו. המקום הפיזי יש לנו מגבלות פיזיות. זה לא מקום נגיש, אז מוגבלות פיזית מקשה ואנו לא יכולות. גם עצם זה שהבית צפוף וזה שתיים בחדר ולא כל אחת יכולה להתמודד עם זה.
המקום מאפשר דתות שונות?
אין לנו בשר אז מבחינת הכשרות זה גם מהצורך הזה, אבל הנשים שחיות פה לא שומרות שבת ויצטרכו לעשות איזה שהוא הסדר וזה צריך שלא יפריע להן שבמרחב מחללים שבת.
היו נשים שפנו עם דרישות יותר מחמירות ולא מצאנו את המענה שגם להן יהיה נוח ושזה לא דורש משאר הנשים לשנות גם. הגענו למקום שהיה בעייתי.
מכורות יכולות להיות פה?
יש הרבה קשר בין טראומה והתמכרות אנו לא מטפלות בהתמכרות פעילה, וקודם צריכות לטפל בזה ואז אפשר להגיע. כי יש נשים עם מרשם לגראס רפואי ובהסכמות של הבית יש הסכמה שלא מעבירות מאחת לשניה בפינת עישון. אבל נשים שיש התמכרות וקשה להן לעמוד בזה ויהווה מכשול יותר מאשר מועיל, אז חשבנו איתן שאולי צריך להיות במקום שיש את העניין הזה ויהיה מקום לפוסט טראומה ולא להתמכרות
וזה עונה גם לשאלה האם יש נשים שאנו לא מסוגלות לעזור להן, כי יש נשים שאולי זקוקות לליווי רפואי או טיפול בהתמכרות, המקום לא נעול וצריכה להיות מסוגלת לעמוד בזה.
זה על תפר דק. המקום מאד פתוח אבל מי שמגיעה צריכה להיות מסוגלת לעמוד בזה. זה לא אומר שאין מחשבות אובדניות או מחשבות אחרות, אבל אף אחד לא יעמוד וישמור, הן צריכות להיות אחראיות לעצמן.
אשמח לשמוע על הטיפול? מה הן עושות ומה זה מכיל?
אפרת העו״ס.
בעקרון נשים שמגיעות לכאן נכנסות לבית יש צוות מלוות שנמצאות 24/7 ללוות ולשמור על השגרה או תמיכה. יש תכנית למקום הפרטני של צוות דיאלוגי של 2 מטפלות להחזיק את התיק ואני נפגשת איתן לשעה וחצי של מפגש דיאלוג של טיפול וסנכרון וחוץ מזה יש בליסטית של טיפול ברפואת צמחים.
אין ליווי פסיכיאטרי למקום. כשאשה מגיעה לכאן יש דברים שאם זקוקים לכך הצוות הדיאלוגי מלווה אבל צריך את הסיוע של הקהילה. והצוות יודע איזה תרופות צריכה לקחת ונמצאת במעקב.
ויש דברים שאין במקום ו ה משהו של הקהילה כך עוד טיפולים שאולי צריכה אבל זה יהיה בקהילה, וזה חלק מהמהות שלאשה יהיה את החיים שלה עם המסגרת כמו בית.
אלו המקומות היותר פרטניים
כשאשה מגיעה היא מגיעה עם ליווי של 2 שהם הרשת תמיכה שלה שאנו רוצים לדעת שלא רק יוצאת מהסביבה הטבעית אלא יש לה לאן לחזור ותמיכה מבחוץ.
יש מערך קבוצתי עם סדנאות, סדנת אדמה שדרך האדמה עושות עבודה להצמיח ועבודה של גוף נפש, קיימות של גידול האוכל בעצמן. ויש רמות תפקוד שונות שהמלוות דואגות לראות שדברים הולכים ועובדים. יש כאלה שזקוקות לעזרה שדווקא שם קשה להחזיר את האמון.
הגידול הוא השלמה מחדש עם הקיום. העבודה עם האדמה יש לו המון כח גם בפיזי וגם השלום עם הקיום האדמה והגוף.
מאיפה מגיעות המטפלות? הצוות הידאלוגי הוא רק נשים, והמעבירות סדנאות הוא העיסוק שלהן.
יש נשים שהן קבועות. מלאכות קדומות וסדנאות אדמה, שסדנת המלאכות עובדת על עבודות שנשים העבירו מאחת לשניה וגם פרודוקטיבי, עבודה עם חומרים וגם עובד עם החיבור לטבע ולעונות השנה, סריגה בחורף וקליעה בקיץ, עבודה סביב הטבע והעונות ומה שמתאים. ויש חנות לדברים יצרניים חלק של להיות חלק מהקהילה והקיימות של המקום.
יש לנו שתי קבוצות ליבה של המקום, התכנית של שהות יום ושל נשים שגרות במקום, אז השוהות יום מגיעות לקבוצות משותפות ויש שתי קבוצות ליבה אחת בפמיניזם ומנהיגות. דרך ההיכרות אנו בודקות את המקום של המנהיגה שלהם ולהכיר את היכולות שלהן להנהיג מתוך הפגיעה ולהביא את הכוחות שלהם החוצה. וסדנה של טראומה והחלמה שלוקחת כל מיני כלים והמטרה שלה שני חלקים פסיכו חינוכי שמטרתו להביא ידע על איך מבינים טראומה בתפיסות שונות וכל אחת יכולה להתחבר לחלק אחר וחלק סדנאי כלים איך להתמודד עם איזה כלים, מה עושה עם הזכרונות, שלב ראשון של אמון ובטחון, ההזכרות והאבל על מה שהיה והאינטגרציה וחיבור מחדש. נותנים להם ידע וגם הסדנא איך מיישמות בחיים שלהן. איפה יצא להן להתנסות, איפה היו רוצות להתנסות ודרך זה לומדות אחת על השניה מה עבד לי ומה לא עבד לי
יש שיחת יחסים בקבוצות בנפרד, שעובד על הבין אישי .
יש שיחת קהילה כל שבוע שמדברות על המודל הטיפולי מה עובד ומה לא והן שותפות בזה ויחד איתן חושבות מה צריך להשתנות.
אנו נמצאות במצב שגם הקיום של המקום הזה מוטל בספק. הוא מתקיים בזכות תרומות של אנשים פרטיים, נכון להיום. אז המשאבים הם מאד מוגבלים, צריכים להיות מאות מקומות כאלה כדי לתת מענה לכל הצרכים.
מיכל מנהלת המקום מדברת מעגלי השפעה
יש בשורה מעבר לסך הנשים שנמצאות פה. המטרה שלנו היא שגם יהיו לנו שגרירות בחוץ וגם שתהיה לנו בשורה, כי רואים פגיעה מינית כתוצר של פטריארכיה ונגזרת של משהו יותר גדול ובכל התהליך יש הרבה דברים שאנו מביאות כתפיסה של פירוק של מערכות כח וחברה .
כל מי שבא בשערינו וגם הבשורה שלנו החוצה בכל מיני מדיות היא לא רק להביא דברים שהם יותר מהטיפול הנקודתי בנשים שנפגעו אלא לעשות תיקון עולם שלא יהיה מרחב שמאפשר את זה.
כל מי שמגיע יוצא אחר. בעבודה החינוכית, בחיים שלהם, במערכות היחסים שלהם.
שאלנו אותן מה הציפיה שלהם מאיתנו, בתור רבנים ורבניות שבאו לכאן ופוגשים אנשים בקהילה ותלמידים ותלמידות. אם אתן יכולות לתת נקודה תיאורטית של שינוי שאתן רוצות שיקרה חברתית שיכול למנוע חוץ מלתת מענה שזה מאד חשוב?
אני חושבת שקודם כל זה באמת להבין שהדבר הזה, שפגיעות מיניות בחברה שלנו קורות כל הזמן בכל מקום. וגם אם אנו לא יודעים זה שאנו לא שואלים את השאלות הנכונות או לא מזהים את הסימפטומים אז כמנהיגים בקהילה ללכת ללמוד את זה. איך אני יכולה כשבאים אלי לדבר על בעיות, לזהות את הדבר הזה ולתת לזה מקום ולנרמל את זה. אנו מבינים שזה כאן והנרמול הוא מאד חשוב. כשמרווה הלכה לכנסת ודיברה עם השר ליצמן הוא אמר לה שלא יכול לעסוק בזה מפאת הצניעות.
אז להגיד שזה כאן והצניעות הכי חשובה זה להתעסק בזה.
לשלוח את כולנו מכאן כשגרירים גם במקום של להחזיק את המקום הזה שיש מקום, למי שנפגע, יש מקום בחברה יש מקום בקהילה יש לאן להפנות.
למדנו לבדוק בסביבת המגורים שלנו למי אפשר להפנות כשמישהי מתמודדת עם דבר כזה, אז גם לעשות ש״ב מי מעגל התמיכה ולמי אפשר להפנות כשמישהי שנפגעה פונה.
העו״ס
נשים התמודדו עם איך הסביבה מתמודדת, ואני חושבת שקודם כל חשוב לדעת שזה נושא טבעי ולכולנו בטבעי המנגנון שלנו יהיה להבין איך זה לא קורה, אבל זה קורה! וחשוב להיות ערים ולדעת שלוקח זמן להבין מה בסדר ומה לא בסדר ומי שמראה מצוקה או מדווחת זקוקה לאמון ולנרמול ולזמן להבין מה קורה והכי חשוב בטחון.
יש פה עוד מישהו שנמצא במרחב ואתם כמנהיגים צריכים להסתכל על המקום שלה לתת לה את התוקף ומי שפגע צריך לזוז ולא היא צריכה לצאת מהקהילה כי בסוף הרבה פעמים זה מגיע למקום הזה וזה דבר חשוב שאם אין לה תמיכה ובטחון שישמרו את השגרה שלה ומי שפגע הוא זה שצריך לזוז. זה המקום שלנו להשפיע. מודעות לזה.
שאלנו אותם האם יש מחשבה להעברת הכשרות, איזה שאלות מכוונות לשאול כדי להבין. גם לצוותי החינוך, לצוותי הרפואה, נורות אדומות מה יכול לעזור לי לזהות ולדעת להפנות אותה? האם יש מחשבה כזו האם זה חלק מהתכנית והאם יצא לכם לפגוש צוותים מתחומי הטיפול והחינוך בקהילה?
קודם כל מבחינת מחשבה ורצון כן והתקיימה הכשרה לפני שנה וחצי של הנחיה מיודעת טראומה שזה סדנא שמרווה מעבירה לצוותים. אז יש רצון להמשיך את זה ויש אפשרות להזמין את הצוות למקום העבודה שלכם ויש גם הכשרות של מרכזים לנפגעות שזה גם הכשרות מאד טובות ומקצועיות שכדאי לעשות.
נשאלה שאלה האם חשבו לקחת את הרעיון של עבודת האדמה ולשלב עם חקלאים או עבודות אחרות לשלב נשים במקומות, מקומות כפריים זה לא ממש הבייס, אבל גינות קהילתיות זה דבר שהולך ותופס את המקום שלו
כל הדברים האלו קשורים לתקציב ולצוות ולהכשרות אבל גם לשת״פ.
שלומית:
אני מרגישה צורך לומר שזה לא עניין של לשים את זה על גברים או נשים, זה עניין של כח וחולשה שהרבה פעמים יש חפיפה אבל זה לא באמת אותו סיפור אפשר להפריד בין שכבות נוספות בקיום שלנו.
אני חשה הערכה גבוהה מהגברים שבחבורה וכאשה אני רוצה להגיד תודה גדולה על השפה הזו ועל הכנסת האורחים וזה מאד משמעותי לכולנו לשמוע. ושניקח את זה למקומות שאנו כקהילה ויש לנו משימה לדאוג לשפה נכונה ומרחב שלא מאפשר פגיעה.
יש ביישובים המון מודעות לזה. יש צוות מוגנות והכל בתנועה ולפעמים יש חותמות גומי אבל השיח נותן הרבה יותר לגיטימציה לדבר עליו.
אנחנו כנטיה טבעית מסדרים את העולם אומרים לילדים לא לדבר עם זרים למרות שיודעים שפחות מ-5% נפגעים מזרים, אבל המקום שזה קורה בכל מקום ובכל זמן זה קצת אובדן התמימות, אבל מאפשר הרבה יותר ריפוי. קורים הרבה דברים שמנגנוני ההגנה שלנו לא מאפשרים לנפש שלנו לשאת אותם והבשורה היא שזה אכן קורה ויש איך להתמודד. מצד שני צריך לא לפגוע בעצמאות ובטחון של הילדים לדעת להתמודד. זה חבל דק. יש גם תכניות ממש מדהימות שממש מופנות להורים איך לדבר עם הילדים על הדברים האלה. הם נחשפים מאד מוקדם
משם נסענו למכללת אורנים לשיחה עם שי זרחי, המגדיר עצמו כרב ישראלי, ועם ליאורה ורד אזרחי שהינה רבה רפורמית, לשיחה רגישה על המיה ותפילה, ולהיכרות עם עשייתם בעמק יזרעאל, התחדשות יהודית ועם קהילת קהילת ניגון הלב שהם מובילים.
אמנם אנחנו במסע הקשבה ולכן נמנעים מביקורת ומכניסה לויכוח או דיון, אבל עכשיו, חייב לומר שהיה לי קשה עם המפגש הזה. מצד אחד הדברים שנאמרו הם דברים שקל להתחבר אליהם, שניתן גם ללמוד מהם ולקבל. ומצד שני, עצם השימוש במושגים בעלי מטען ומשמעות מסויימת כאשר השימוש הוא שונה מהמשמעות זה דבר שמאד מפריע לי, ולכן השימוש במילים דתיות כדי לתאר משהו שאינו דתי מפריע לי, למשל השימוש בתואר רב לאדם שאינו דתי. אין שום תחום אחר למשל שבו ניתן להשתמש בתואר שלא ע״פ ההסכמה של אותו התואר (מישהו נתן כדוג׳ שזה כמו להזמין אנשים צמחונים להעביר שיחה ויתברר שהם אוכלים בשר…).
לא סתם יש אמירה שאומרת שהדבר שהכי צריך להזהר ממנו הוא לא זה שרחוק ממך ושאי אפשר להתבלבל בו, אלא דווקא זה שעלולים לטעות בו שהוא אתה או דומה לך, זו הסכנה האמיתית.
משם נסענו למפגש עם אורי ספיר סמנכ״ל השומר החדש והתחלנו את המפגש איתו במקום שבו הכל התחיל במצפה סנדו. שם אורי סיפר את הרקע ההסטורי של הקמת הארגון.
בעקבות פרשת שי דרומי בינואר 2007, און ריפמן הוביל מחאה ציבורית שהובילה לחקיקת שינוי המכונה "חוק דרומי״. לאחר מספר חודשים החליט יואל זילברמן מציפורי לעבור להתגורר בשטח המרעה של משפחתו (נקודה הקרויה "מצפה סנדו"), על מנת לשמור על המרעה והשטח מפני ההתנכלויות. בעקבות אירוע תקיפה אלים שחווה מידי עבריינים, התגבשה קבוצה גדולה של מכריו שהצטרפו לשמירה על השטח. פעולות השמירה הצליחו להוריד באופן משמעותי את מספר ההתנכלויות במקום. אירוע זה היה הגורם המניע ליסוד ארגון "השומר החדש" (השם מרמז לארגון השמירה ״השומר״ שפעל ביישוב העברי בארץ בין השנים 1909-1920.
השומר החדש הינו ארגון חברתי חינוכי וציוני שהוקם בשנת 2007 על ידי קבוצת מתנדבים אוהבי הארץ בכדי לשמור על אדמות המדינה תוך סיוע והעצמת החקלאים וגורמי האכיפה,�לצד חיבור אזרחים וצעירים לאדמה, לאהבת הארץ ולזהות ציונית.
פעולות הסיוע והחיבור נעשות על-ידי התנדבות חקלאית מגוונת לצד פעילויות חינוכיות שערכי העמל, הערבות ההדדית, האומץ האזרחי ואהבת הארץ הן עמודי התווך שלו.
ארגון השומר החדש רואה עצמו כזרם מתפתח בציונות המעשית הפועלת ברוח חלוצית-ממלכתית ובהשראת ארגון השומר אשר פעל בראשית הציונות. הארגון מוביל מגוון פעולות התנדבותיות וחינוכיות במרחבים החקלאיים והפתוחים של מדינת ישראל.
מאז הקמתו השומר-החדש מחזק את תחושת אהבת הארץ בקרב עשרות אלפי מתנדבים המסייעים למאות חקלאים וגופים ארציים לטובת שמירה על אדמות המדינה, כל זאת תוך שיח ולימוד ערכי-הציונות המעניק חווית בירור וגיבוש הזהות האישית והלאומית.
משם נסענו לביה״כ של הושעיה להמשך שיחה על השומר החדש.
הסברנו על השומר החדש שהייעוד הוא שמירה על אדמות המדינה בלימוד ובפועל. יש הרבה דברים מעשיים של שמירה אופרטיבית על אדמות אבל גם תכניות חינוכיות, בתי ספר, מכינה שנת שירות
אבל גם הפעילות עצמה לא מתחילה באיפה נתיבי החדירה ומה עושים הערב אלא בלימוד, יכול להיות פרק תנ״ך או מדרש או כצנלסון וגורדון או תנא דמסייע של אריסטו ואפלטון כי הבסיס הוא שאי אפשר לנתק את הלימוד מהמעשה. (אין החלטה בסוף הלימוד גדול כי מביא לידי מעשה אז מה גדול יותר….)
מה זה אומר לשמור על אדמות המדינה?
יש מושג שאנו משתמשים בו הרבה שנקרא ריבונות הוא הדבר הבסיסי שיש למדינה. מהי ריבונות? ההגדרה הכי מפורסמת היא סמכותה של המדינה להפעיל כוח כדי לאכוף את רצונות המוסדות הלאומיים. למדינה יש גבולות ויש מי שריבון על שטח מסויים.
השומר החדש קם בנגב ובצפון וריבונות אומר שמה שצריך לקרות בשטח שאני הריבון זה מה שאני מחליט כריבון. יש לנו שלטון ומה שהרשויות מחליטות זה מה שצריך לקרות בשטח. ואם מישהו בכח עושה משהו שבניגוד למוסדות המדינה הנפגע הוא לא רק החקלאי בקצה, אם היו מצליחים לדחוק את רגליו של חיים משטחי המרעה בציפורי אז ברור שהוא הנפגע, אבל גם מדינת ישראל נפגעת כי היא החליטה שהקרקע אמורה לשמש למרעה ולא לדברים אחרים. ואם מישהו בכח הזרוע מצליח לעשות משהו שהמדינה לא רוצה שיקרה אז הקרבן הוא לא רק נפגע העבירה אלא מדינת ישראל.
והיות והמדינה היא דמוקרטיה ייצוגית המוסדות שלה הם ביטוי של רצון העם.
(חבורת נערים פורעים בגבעות גם כן פוגעים בריבונות) התשתית למדינה מתוקנת היא שלמדינה יש מוסדות והם צריכים להחליט מה קורה בכל חלק בארץ, בכל שטח שתחת ריבונותה של המדינה ואם מישהו מנסה בכח לעשות משהו בניגוד לדעת המוסדות הנבחרים והמוסמכים הוא פוגע בריבונותה של מדינת ישראל.
זכותי כאזרח למצות את כל הזכויות שלי וגם ללכת לערכאות כנגד מי שפוגע בכך. כולל אם זה שוטר בתחנת משטרה שאומר לי לשלם פרוטקשן (שזה דבר שבניגוד לחוק) או לוותר על שטחים שהמדינה הקצתה לי (שגם זו עבירה על החוק).
יש תפיסה שהמדינה היא פקידיה או נבחריה, אני תופס שהמדינה היא אזרחיה קודם כל. מי שופט ומי מציל במקרא? העדה! יש נציגות לציבור והיא צריכה לקבל את ההחלטות. יש שוטר בקצה שיכול לטעות וזכותי למחות ולקבול כדי שהמדינה תקבל את ההחלטות הנכונות. הקצין פועל בניגוד לחוק כי לקצין אין סמכות להגיד לי לעבור על החוק או להגיד לי לוותר על אדמות. כשאני אומר שריבונות זה שהמוסדות המוסכמים מחליטים מה לעשות בקרקע יש לזה השלכות מעשיות.
לכל חלק בשטחי האדמה במדינת ישראל אין היעדר החלטה מה שימושם לשימוש או למשתמש. במדינת ישראל בתוך הקו הירוק יש 20 ומשהו מליון דונם רמה״ג מליון וחצי יו״ש 5.5 מליון. השטחים הבנויים בתוך זה (בתים, כפרים מושבים יישובים ותשתיות הן קצת פחות מ-10%) רוב השטח הוא שטח פתוח. הרשויות שאוכפות את רצונה של המדינה נמצאים איפה שהאוכלוסיה, רוב הסד״כ שאוכף של המדינה נמצא בפחות מ-10% וברוב יש פער אכיפתי מובנה. כל העולם בנוי ככה.
לכל השטחים האלה יש ייעוד.
השטחים הפתוחים הם החתיכה הכי גדולה של קרקע והם בשימוש של צה״ל כ-9 מליון דונם, שטחי אש וכד׳. ישנם שני תפקידים למי שמשתמש בקרקע. יש להם זכות להשתמש בקרקע לייעוד שהמדינה חושבת שזה חשוב ושנית תפקיד המשתמש למנוע שימושים אחרים, זו אחריותו. הצבא מקבל זכות להתאמן וכד׳ האם הצבא גם שומר על השטח? חד משמעית לא! מי שיסתכל באינטרנט וישבתי עם המפכ״ל לא מזמן והוא טוען שהמימון לרוב הפשיעה בארץ מגיע מגידולי והברחות הסמים בנגב שזה בשטחי האש של צה״ל.
המשתמש הבא מבחינת הגודל הם שטחים חקלאיים 100 אלף דונם בבקעה עוד כ-200 אלף דונם חקלאי באיו״ש קצת יותר מ-8 מליון דונם בכל הארץ.
אז חוץ מזה שהחקלאות חשובה, החשיבות של השומר החדש היא שאם התפיסה היא שאני דורש מהמשתמש לשמור על השטח אז עצם העובדה שיש איום על החקלאים לשמור על האדמות כמו שצריך זו בעיה של המדינה של ריבונות ולא רק של החקלאים.
יש שטח מקסים ויפהפה של פארק הירדן, שטחי מרעה שהוחזקו שנים ע״י בוקר מצפת וב-15 שנים האחרונות עבריינים מטובא השתלטו והשטח הפך בפועל לשטח שיש בו עסקאות סמים מסתורי אמל״ח חיסולים מזעזעים, וזו הסיטואציה זו לא בעיה של החקלאי מצפת שלא הצליח להחזיק את הקרקע אלא זו בעיה של המדינה.
הכנסנו בוקר שאנו יודעים לעבוד איתו ומהיום שהוא נכנס התחילו לעשות וונדליזם ופגיעות.
הוצתו מטעי מנגו של קשת יונתן ורמת מגשימים לאחר מכן כשהחליטו לתת את השטח לאותו בוקר, חתכו ועשו נזק של עקירה וחיתוך של מטעי מנגו מסביב.
הזיקו לסביבה ולא לבוקר כי הבינו שהוא חזק ולא יזוז, אבל הבינו שאם רוצים ללחוץ עליו צריך ללחוץ על החקלאים מסביב שאולי הם ישכנעו אותו לצאת כדי שלא יפגעו בהם.
מי מפעיל כח כדי לאכוף את רצונו בשטחה של מדינת ישראל הרשויות או העבריין השכונתי. ואם הוא זה שעושה את זה הוא פוגע בריבונות.
בערב פסח נכנסו לגור שם עם הבקר ובערב חג שני של פסח עוצר רכב ליד צומת יהודיה לכיוון בריכת המשושים ויורה 40 כדורים לכיוון החווה.
סביב המאבק הזה של חקלאות – מי החקלאי ואיך המדינה אוחזת בחקלאות הוא אירוע של בטחון לאומי.
בועז: אנו נמצאים במסע כבר שבוע ולצערי אנחנו שומעים מנגינה דומה בדרום בנגב, בכיוון אחר ביו״ש ובלוד ובדרום תל אביב. ועכשיו בכיוון אחר אצל נפגעות פגיעה מינית
והמסקנה שלכם מכל זה היא להקים מליציה או יוזמה אזרחית שבאה ואומרת המוסדות לא מתפקדים אנחנו נקים מסגרת שתמלא את תפקידם של המוסדות הלאומיים.
מקודם דחית את הבחורים מול פסגות והגדרת שהם גם כן פורעים ופוגעים בריבונות, אבל בשיח הם הגיעו לאותה מסקנה שלך.
אורי עונה: ההבדל הוא שסביבת הפעילות של השומר החדש הוי פעילות בהתאם לחוק ולא עוברים על שום דבר. החוק מאפשר כשהמדינה קמה לאזרחים לפעול במסגרתה כדי להגן עליה.
אנו יוצרים הפרדה מלאכותית בין הראשויות לבין האזרחים. יש איזו תפיסה שהמדינה כבר קמה והכל בסדר ויש איזו יישות שהיא המדינה, שצריכה לטפל בבעיות ואני יכול לשבת בשקט.
התפיסה הציונית אומרת שבמסגרת החוק, אזרחים לא רק יכולים אלא חייבים לקחת אחריות. המודל הקלאסי הוא מודל המילואים. הוא כבר מזמן לא מודל שעושים מילואים מכח חוק אלא מכח זה שצריך. פעילות צה״ל היא חיונית ולכן רוצים לפעול בתוך החוק.
אם אני הולך לעולם הצבאי יש בצבא שני סוגים מרכזיים של כוחות, הכח הגדול של צה״ל הוא אוגדות מתמרנות שהעוצמה שלהם אדירה ויכולת התמרון שלהם קטנה. כדי שצה״ל יוכל להפנות את העוצמה הזו ולהכות הוא צריך שינועו כוחות קטנים, כמו הקומנדו וכד׳, שיודעים לרוץ מהר ולבצע פעולות ראשונית כדי שהעוצמה אח״כ תגיע.
מה היחס בין ארגוני מגזר שלישי (אנו יודעים לרוץ מהר ולהיות בשטח אין לנו תקציבים וסמכויות) אבל יכולים לאתר את הבעיות וההצלחה תהיה כשהמוסדות עם הכח יבואו אחרי ויבצעו את זה.
מפקד מג״ב בא לעצור אותי ואמר זו מליציה ואני אעצור אתכם וישבנו ואמרנו נקים יחידה של מג״ב רשמית עם אימונים ומסגרת של מג״ב ועם התפיסה של השומר החדש. ההצלחה היא לא שאני אטפל אלא שהמוסדות המוסמכים יטפלו.
אני לא יכול לטפל באירועי ירי ולא יכול ללכת לעצור אנשים בטובא שעושים את זה, אני יכול להתנדב למג״ב ולפעול מכח זה. זו הצלחה וריבונות.
דבורה עברון: אמרת שהירי על אזרח הוא בעיה לאומית והוא פיגוע וכתושבת האיזור השאלה האם אתה שם את זה במקום של יהודים ערבים או במקום של פשע אזרחי?
אני אענה בסטטיסטיקה מעל 90% מהפשיעה החקלאית נעשית ע״י בדואים, האם עושים ממניעים לאומיים או פליליים, אני לא יודע. אני חושב שגם וגם וגם. בעולם המודיעין כשאתה מעריך יריב אתה צריך להחליט עם מה אתה צריך להתעסק ולכן אני לא מעריך כוונה אלא יכולות. פחות מעניין אותי האם לפני שיצא קרא פרק קוראן או קרא את תדפיס הבנק שלו. מה שמעניין אותי הוא שהוא מערער את המדינה שלי.
טענו לפני שומר חומות מההיכרות שהתעוזה עולה האלימות עולה וישבנו עם השר לבט״פ והמפכ״ל שהולך להתחיל אירוע לאומני ואמרו לנו שאנו מגזימים ומפחידים ואז פרצו אירועי שומר חומות ואין ספק שיש מאבק על הארץ.
אנו לא פועלים באופן מבדיל, אלא שומר לשם השמירה, לכן אם יבא גנב לא אסתכל על הסעיף בת״ז שלו אלא זה שהוא בא לפגוע. ואנו מגנים גם על בדואים שפולשים להם או פוגעים בהם, כי מדינת ישראל תמדד או נמדדת ביחס שלה למיעוטים שלה ולתפיסתי זכויות לאומיות בתוך המדינה יש לעם אחד בלבד, אבל זכיוות פרט יש לכולם באופן שווה ולכן חשוב לי שלא יפגעו בזכות הקניין של אף אחד כי המוצא הוא ריבונות.
יוסף פריאל: הערך החינוכי הוא יסוד העניין. אני עובד בבר אילן שהצפוניים בהם גרים בהרצליה והדרומיים בקרית אונו האם ואיך אתם מגיעים לאוכלוסיה הזו שלא מכירים בכלל מעבר להם?
60% מהפעילים של השומר החדש מגדירים את עצמם כלא דתיים, והציונות הדתית היא קהל שבוי, וזה אתגר, אבל אם אני מסתכל הסטורית הציונות הדתית בתהליכים של התמוססות הערכים שלה מפגרת ב-30 שנה אחרי שאר החברה. קחו את סוגיית הסמים כשסיימתי תיכון סמים היה דבר שאין מצב והיום ילדים בתיכון משתמשים בסמים. בכל דבר זה מגיע בשלב מאוחר יותר.
אנחנו מגיעים גם אליהם. האתגר הוא גדול ועובדים קשה עובדים על סוגיית המיתוג 64% מהישראלים יודעים מה זה השומר החדש, כמה מתוכם נצליח להניע לפעולה זה הדבר שמעניין אותי. הנענו 100 אלך איש לפעולה. אנחנו מסתובבים בכל הארץ ויש מתדבים שמגיעים מכל מקום ומכל המגזרים.
אורי נשאל שזה מזכיר דברים ששמענו בלוד ודווקא כי לא רוצה למתג אלא כפגיעה בריבונות נראה שזו פשיעה בקרב החברה הערבית וזה זולג החוצה, אז למה לא להפעיל פעולות של השומר החדש בנוער במגזר הערבי, כי גם להם מגיעה ריבונות של בטחון אישי. האם יש היתכנות, האם יש קשרים?
הקדמנו אותך קצת וזו שאלה מצויינת. שוב לדאוג לזה שהבדואים לא יפשעו, קצב הגידול של החברה הבדואית הוא הגדול בעולם. מתוך 25 אלף מיזמים שמעסיק 120 נשים בדואיות בפרויקט חקלאי בדרום, זיהינו את הבעיה רצנו לטפל וכאן האירוע הוא תרבותי חינוכי ואני מקוה שכל תנועות הנוער יכנסו לזה.
ישנם שלושה קהלי יעד:
כל אזרחי ישראל, כל יהודי המדינה הם קהל היעד.
היהדות התפוצות (החזון שלנו לחבר את עם ישראל למורשתו ואדמתו וחלקו הגדול נמצא בחו״ל)
החברה הבדואית
החברה החרדית (עוד שבועיים הולכים לעשות אירוע של 3000 חרדים שבאים ליקב של אוצר בית דין ביסודות).
אורי נשאל מה מקורות הדעת שמהם אתם שואבים את התפיסה שלהם.
אנחנו הרבה מאד אנשים ויש גיוון בינינו, אבל מה שעובר הכי הרבה בשיעורים זה מקום ראשון תנ״ך, שני א.ד. גורדון ושלישי הרב קוק. כמובן שכל אחד מושך גם למקורות שמדברים אישית, אני אישית לז׳בוטינסקי ואין שאלה לגבי מקורות התרבות היהודיים.
מהושעיה המשכנו ונסענו להמשך המסע בבית שאן
למפגש הזה יש את התכנון ויש את הביצוע וחלק מזה זה ההפתעות בדרך, הרציונאל היה שנבא לבית שאן ונדבר על פריפריה שהיינו בה אבל לא דיברנו עליה. דיברנו בכל מקום על נושאים אחרים וחשבתי שבית שאן זה מקום שהעניין היחיד שהופך אותה למה שהיא זה המיקום שלה. שקט פה אין מתחים כמו בלוד, אין משהו יוצא דופן לעיר, מה שיש בה זה המקום שלה ועל זה נדבר מה הופך פריפריה לפריפריה.
אנחנו נדבר עם הרבנית נחמה אורבך, ראש מדרשת נטע בבית שאן, ועם מירי דוידוביץ שהתגייסה לעזרתנו אחרי שאיציק רחמים לא יכל להגיע ברגע האחרון.
מירי: נולדתי בעפולה לא רק במובן של בית החולים, גרתי בת לאבא מורה ואמא עקרת בית אבא עלה ממצרים ב-1949 היה מדריך בישיבת פורת יוסף ותוך כדי השהות בישיבה נשלח לצבא ולסמינר למורים בשנות ה-50 ואז המדינה שילמה את שכה״ל והחליטה לאן לשלוח את המורים. אבא נשלח ללמד בבית שאן, של תחילת שנת ה-50 אולי 900-1000 משפחות עולים שהגיעו מאירופה, שורדי שואה והצטרפו אליהם עולים מתימן, עיראק, מצרים ומרוקו יותר מאוחר, אבא לימד כמה שנים כשאמא ואני גרנו בעפולה והיה מגיע כל יום באוטובוס ללמד. לימים סבא שלי הוריש לנו דירה בחולון ועברנו לחולון ואבא לימד בבי״ס יעבץ מעל התחנה המרכזית בתל אביב. שנא כל רגע והגעגועים לבית שאן לא הרפו. למדתי שם בכיתות ב-ג בחולון והוא רצה בית שאן, והתחיל לדבר בבית על כך ואמא לא רצתה בשום פנים ואופן אחרי שעזבנו את עפולה ובוודאי לא בית שאן אבל הגעגועים לא הניחו לאבא והוא עקשן עד היום (בן 95) והוא עזב אותנו ועבר לבית שאן לגור בדירת מורים רווקים אהב את הצוות, את החברים שהיו שם, את התלמידים ואת השקט והיכולת לעשות שינוי. הוא הרגיש שהוא עושה שינוי וזה היה בעוכריו, חזר וגר שנה לבד והיה חוזר כל סופ״ש לחולון ואז אמא נשברה ועברנו לכאן בכיתה ד׳ ומאז אני כאן. זה הסיפור של בית שאן. הענין שהמשיכו להחזיק את הדירה בחולון ובחופשים המשכנו להגיע לחולון ובזמן הלימודים היינו כאן אז למעשה חייתי בין שתי הערים, וזה גבה ממני מחיר, כי השאלה של הזהות לאן אני שייכת איפה אני, לא היתה בשנים האלה סגורה, היה מבלבל. נשארו לי חברים בחולון וחברים חדשים כאן וזה לנוע ממקום למקום. בשנות ה-60 אלו היו מקומות שונים לגמרי, היו לי חברות בכיתה פה שמעולם לא עלו על אוטובוס בוודאי שלא נסעו למרכז מצד שני היו לי חברות בחולון שלא ידעו מה אני מדברת על עולים חדשים ותרבויות שונות וזה גבה ממני מחיר אבל גם מצד שני העשיר את העולם שלי בעוד עולמות שלא היו לי אם לא היה לי הסיפור הזה.
נשארתי כאן כי פגשתי כאן את בעלי. תחושת ההזדהות הגדולה יותר שסופסוף יכולתי להגיד זה שלי היה בתקופת הצבא כשיכולתי להגיד שאני כאן מבחירה. חייתי כאן יותר ממה שחייתי בכל מקום אחר מבחינת הזמן.
בתור ילדה הייתי מאד סקרנית לשמוע את סיפורי העליה. אמא שלי עלתה מסוריה בגיל 12 לפני קום המדינה לבד בעליית הנוער. את סבתא שלי הכרתי רק בגיל 2 כשבאה לארץ וגם אבא גר פה לבד. הרב עזרא עטיה דוד של אמא שלי ואחייניתו עבדה בישיבה והם הכירו בין ההורים שלי וכילדה הייתי סקרנית לשמוע איך זה שמישהו מגיע ממקום אחר לגמרי בלי להכיר שפה ותרבות ושירי ילדים וצריך להקים חיים חדשים במקום חדש לגמרי, לבד בא״י של שנות ה-50, מאד סיקרן אותי. וישבתי שעות מול ההורים שלי לשמוע את סיפור העליה שלהם, וכשהגעתי לגיל 12 לא יכולתי להכיל שהיא חיה ועלתה לכאן לבד מתוך בית עוטף ומחבק וכבת יחידה. ואלה הדברים שהביאו אותי למה שאני עושה היום. עברתי הרבה דברים במהלך הקריירה (אני סייעת לרופא שיניים מבחינת הכשרה פורמאלית ובזה עבדתי כשהילדים היו קטנים) ועברתי לתפקידים חברתיים קהילתיים, ריכוז בונה קהילה שגדליה (קרן) היה חבר בה וזה הכניס אותי לעולם הקהילתי החברתי. הייתי שותפה להקמת מכינה קד״צ ואחר כך עבדתי במכינה עצמה. והסקרנות הטבעית לדעת מה היה שם, והתחתנתי עם אחד הבנים הראשונים של בית שאן וגם שם נחשפתי לסיפורים הראשונים של בית שאן ותוך כדי הגעתי למוזיאון בית שאן. אני אחת מראשונות הצוות כי סיפור המקום סקרן אותי כמו הסיפורים האישיים. ותוך כדי ההתנדבות במוזיאון גיליתי עולם מלא של הסיפור של בית שאן מהתקופה העות׳מאנית דרך המנדט. השנים הראשונות של בית שאן והלאה וזה מה שאני עושה היום, מתנדבת במוזיאון מדריכת קבוצות, מתעסקת בסיפורי הנשים בהסטוריה של בית שאן, יש נשים חלוצות שכל אחת הביאה את העולם שלה ״רוח הנושבת בגבי״ חברה במנהיגות נשים של העיר ואני אמא ל-2 וסבתא ל-4.
*
נחמה:
הסיפור שלי פחות דרמטי. במקור אני ממשפחת קפלן מחיפה, שבט הצבי, גדלתי בנוה שאנן, שכונה מדהימה לגדול בה, וזה חשוב להמשך. בת לניצולי שואה, הצעירה מבין 4 גדלתי. בכל מוסדות החינוך של הממ״ד עירוני ו׳ ואז יצאתי לשירות צבאי ורציתי להגיע לכל מיני מקומות והתגלגלתי לפה. מזל שגיליתי שזה רק שעה נסיעה, זה בונוס. ואוסיף ואומר על נוה שאנן שהיא שכונה מאד אשכנזית בהקצנה, כל העדות מזרח שהכרתי שגרו שם השתכנזו. והפכו להיות כמונו, ״המקסימים המעולים״. נוה שאנן רק אח״כ יכולתי לומר היא הסלתה ושמנה, פרופ׳, תעשיה צבאית. וכד׳.
ואז הגעתי לפה לשירות הצבאי, בתור מורה חיילת בדור הראשון של בית ספר שדה שהיה פה. וקרו לי פה שלושה דברים מהותיים מעבר לשירות מטורף והייתי מתה להמשיך ויום השחרור היה יום מדכא. א׳ וואלה יש אנשים שאינם אשכנזים! איך יכול להיות הדבר הזה? זה בא לידי ביטוי בעיקר בביה״כ. זכיתי מכיתה א ללכת לביה״כ, דבר שהיום פחות נפוץ ומאד יודעת לשמוח על זה, ופתאום בגיל 18 אתה מגיע לביה״כ ואתה כמו האנשים החילוניים שמגיעים לביה״כ עם הכיפות העומדות, ושואל איפה אנחנו בתפלה ואנחנו מורים להם את הדרך בתפלה, ואני פתאום בצד השני, זה שלא מכיר ולא מבין, הכל שונה זה היה הלם תרבותי, שממש מאגרא רמא לבירא עמיקתא, ואמרתי לעצמי איך יכול להיות שאני לא מכירה כלום? ב׳ שנפתחתי להכנסת האורחים הבלתי תיאמן שיש במקום הזה. ההורים שלי היו מכניסי אורחים מאד גדולים בפורמט האשכנזי. אם לא הודעתי לאמא שלי עד ליום רביעי שאני מביאה x אנשים ברחה הרכבת. אני לא אורמת את זה לגנאי, באמת שזו היתה התרבות של אמא שלי וזה היה ברחבות אבל בפורמט אשכנזי. והכל התנפץ לי כשהגעתי לפה. רק אמרתי שלום לאדם ברחוב, מיד מזמין בואי לשבת! ואם את יכולה לבא עם 6 חברות מה טוב, ואם נגמר בסוף עם 18 חברות בלי להודיע מעולה! וזה היה אירוע מכונן כי משהו בזהות שלי נסדק. גיליתי עולם אחר ומדהים. וג׳ שנחשף בפניי עולם הרווחה כי גדלתי בנווה שאנן, וזה לא שאין משפחות מצוקה, אבל נסתרו מעיני. היית בא לגמ״ח ומכין חבילות מזון, אבל למי זה מגיע בסוף, אף אחד לא יודע, ומעולם לא פגשתי וחייתי בעננה שלי. ופתאום מגיעים לפה ויש גמ״ח עתיק יומין, והשתלבנו בו ופתאום אנחנו המחלקים והדופקים בדלת ואתה רואה דברים מאד לא פשוטים. הילדים האלה שפותחים את הדלת ונמצאים בבית שמדמיינים מה אין בו פוגשים בבי״ס ביציאה לטיול ועולם הרווחה הפך לחלק מהחיים שלי. ובשנה השניה נבנה פה משהו של מבחינתי נפתח כדי להישאר. לא הצלחתי להכיל את המחשבה שכשיהיו לי ילדים גם להם בגיל 18 יפול אסימון כמו שנפל לי כי לא הכירו את זה קודם. ולכן התחיל להירקם חלום החזרה לבית שאן ולגדל את ילדיי פה ליד אנשים שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו לידם שמידתם של אברהם אבינו היא פה ברחובות, משהו חם מחבק. היו לי 5 משפחות מאמצות ועם חלקן שמרתי על קשר כל השנים ממש. ואז באמת הגיע יום השחרור שהיה מאד עצוב והחלום הזה הלך איתי, ואחרי 7 שנים פגשתי את איתן (יש פה קצת מפגש משפחתי) וגרנו בירושלים והיינו בקהילה של הרב בני ונעה לאו שהיה גן עדן ממש ושם החלום הזה שלא הרפה. יושבים בקהילת רמב״ן שהפיון הכי קטן הוא תואר שני או דוקטורט אז מה יש לנו לתרום? תפלת ילדים… כחלק אינטגרלי מהקהילה פחות היה לנו מה לתרום ובסוף היתה שאלה של האם אתה רוצה להישאר במקום של השמנה והסלתה ולגדול מצד אחד, אבל מצד שני לא לגדול בכלל כי נמצא באיזור הנוחות שלך שמחובר לאינפוזיה לתורה ואנשים גדולים אבל איפה בית שאן והאנשים האחרים שהם לא. ואולי נהיה קצת משמעותיים. בא לי להעביר שיעור כזה.
אז החלטנו לעזוב את ירושלים ודיברנו על זה 4 שנים והיה קשה מאד לעזוב והפלא הוא שאיתן היה מוכן לעזוב אבל הגענו ותוך שבוע הוא הבין שזה המקום שלו, לי לקח קצת יותר זמן, המעבר התרבותי ולימדתי בבי״ס והיום אחרי כמעט 12 שנה שאנחנו פה, זה היה הצעד הכי חכם שעשינו כמשפחה, הכי מצמיח, שלושת החלומות שלי התגשמו במלואם. הילדים שלי חוץ מלקרא בתורה במוזיקה של עדות מזרח הם יודעים את כל הנוסחים. הם רב תרבותיים מתים על בית שאן. אני מקוה שקצת נדבקנו יותר במידת אברהם אבינו של הכנסת אורחים והילדים שלי חיים את ישראל השניה, הלב שלהם פתוח אליה הם מכירים, צד אחד הם מכירים את משפחת אורבך על כל מה שהיא מסמלת, הם לגמרי בגמ״ח כולם, חמשתם וזה ממש מרגש להסתכל אחורה ולראות איך זכינו באמת. לא כי אנחנו נותנים, אנחנו לא נותנים שום דבר. אין ספק שהחיים שלי השתנו בזכות בית שאן. אנשים מופלאים מדהימים ונוף הכי יפה בארץ
אני ראש מדרשת נטע. עד החצי השנה הקרובה אנו שלוחה של עין הנצי״ב ומהראשון בינואר ת״פ של חברותא מדרשת העמק, בנות שלומדות תורה וחיות חיי חברה ונתינה.
הרבנית שלומית:
לא רק שבית שאן רחוקה, מה יפה בבית שאן שמענו משתיכן. מה קשה בבית שאן?
מירי: היא פריפריה גם גיאוגרפית. נכון שיש פריפריות במרכז אבל היא באמת גאוגרפית פריפריה ואנשים בעבר הגיעו לכאן כי לא היתה להם ברירה. חמי נשלח להקים את משרד העבודה והגיע לכאן אחרי השואה ואיתו הגיעו משפחות מהעיר שלו בצ׳כיה וגם אנשים שהביאו אותם לכאן כי היתה עיר ערבית והיו פה בתים מוכנים. היתה תשתית מוכנה זה לא להקים אוהל ולחכות שיהיה בית קבע. אמנם לא באו ישר אלא רק אחרי שנה, נדבר על למה זה בהמשך ביחסים בין ההתיישבות העובדת לבית שאן. היתה תשתית מוכנה וכשאנשים הבינו שהם גם רחוקים וגם קשיי פרנסה בעיקר כשהילדים יצאו לפנימיות כי לא היה תמיד מענה ללימודים לילדים והגיעו לכיתות ט כי לא היה כאן תיכון, הרבה פעמים ההורים עזבו עם הילדים.
אנו תמיד אומרים שאם כל העולים שהגיעו לבית שאן היו נשארים כאן היינו באר שבע אבל אנחנו לא כי אנשים יותר הלכו מאשר באו. לכן אנחנו לא כזו עיר גדולה.
ב-70 שנה שעברו היינו אמורים לחמש את האוכלוסייה וזה לא קרה. כי אנשים הגיעו כשלא הייתה להם ברירה וכשתחילו להרגיש שקצת יותר מתפרנסים, העדיפו לעזוב גם בגלל הפריפריה גם בגלל החום והשיקולים הבטחוניים (העזיבה הגדולה ביותר היתה במהלך מלחמת ההתשה. כולם קנו דירות במקומות אחרים כי היה פה מבחינה בטחונית קשה מאד גם מלחמת ההתשה גם התקפות מחבלים) מי שלא עזב היה מי שלא יכול היה או כאלה שהיתה להם פרנסה מספיק טובה לשרוד כאן. אבל אני זוכרת כנערה מאות דמויות מהילדות שלי שכבר לא כאן. הפריפריה גם כפריפריה היא בעייתית ורואים את זה גם היום שלא הגיע לכאן כח הוראה ראוי. אני זוכרת את עצמי בביה״ס היסודי (לא יודעת איך אבא שלי לא קם ואמר משהו על זה) היו מכניסים לנו לכיתה בנות תיכון שיחליפו מורה במשך חודשים כי יצאה לחופשת לידה, או שלפעמים המטפלת של המחנך לא הגיעה אז היו שולחים את הבנות לטפל בילדות שלו. דברים שהיום לא היו קורים בשום צורה ואז לא עורר צעקה גדולה. רק בכיתה יא׳ הגיעה מורה שבאה מהאקדמיה ורק אז הבנתי איך צריך ללמד. עד אז כל מי שהיה מוכן לבא הגיע. המורים הגיעו לשנה שנתיים ועזבו, המנהלים התחלפו. ומספרים שדווקא בשנים הראשונות בשנות -50 היה כאן כח הוראה משובח ביותר. מורים שהגיעו אחרי סמינר עם תחושת שליחות. עולים מעיראק שהיו בוגרי תנועת החלו וחינכו ילדים לתפארת ודווקא היתה תחושה שבשנות ה-50 היתה תקופה נהדרת וזה הלך והתדרדר.
היום יש נהלים וזה לא עובד ככה (אולי עכשיו בגלל הקורונה זה קצת השתבש) והילדים שלי הגיעו למערכת חינוך אחרת לגמרי.
אז כמו שאמרתי גם הפריפריה וגם מזג האויר וגם התקופה הבטחונית גם כי אין פרנסה ובסביבה ההתיישבות העובדת שגם הגבילה אותנו וגם היתה מקום פרנסה. בשנים הראשונות שלא הגיעו מתיישבים חדשים כשממאי 1948 ועד אפריל 49 לא הגיעו עולים חדשים והיו בתים מוכנים ואנשים חיו במחנות עולים אבל היה ויכוח על הקרקעות של העיר. היא היתה מוגדרת כעיר חקלאית והיו לה שטחי חקלאות מחוץ לעיר ובתוך העיר והיה ויכוח על הקרקעות האלה בין ההתיישבות העובדת לעיר. זה נעשה בחלונות הגבוהים. ההתיישבות העובדת דרשה שטחי קרקע לחקלאות והיה ויכוח. ולא הגיעו לכאן תושבים ראשונים עד שזה יושב ע״י כך שנלקחו קרקעות מבית שאן ועתודות קרקע זה נושא חשוב של ההתפתחות וזה לא היה. הדבר השני שהיה, שהיה פחד בהתיישבות העובדת שבית שאן תהיה עיר עם עסקים עצמאית, והיתה דרישה להפוך את בית שאן לעיר קואופרטיבית שלא תהיה לתושבים אפשרות להתפרנס כעצמאים אלא כל עסק יקום כחברה בע״מ, ספר פתח עם 7 שותפים בית חרושת לקרח עם 4 וכד׳ ,לא היה אפשר להתפרנס עצמאית. חלק מהתושבים הגיעו עם רכוש ורצו לפתוח עסקים ואי אפשר היה. כך הי גם בקרית חיים וקרית שמונה.
(הקונספט הזה של עיר חקלאית היה גם באשקלון, עיר עם תשתית של שטחים אבל היא לא לגמרי אותו דבר, יש שם ים).
מה זה עיר חקלאית?
חקלאים עם משקי עזר ושטחים מחוץ ליישוב. לא כמו מושב אנשים שהתפרנסו מחקלאות. בית שאן לא היתה כזו, ובמשך שנה שלימה, הוקם כאן משביר מרכזי כי לא היה אפשר לפתוח צרכניה פרטית, מאפיה קואופרטיבית ובמשך שנה שלימה התושבים מאד התקוממו כי כל אחד רצה בתקופת צנע אי אפשר להחזיק עם שותפים ולהתפרנס ככה ועתרו לבתי המשפט והושבו ריקם במשך שנה שלימה ניסו לבטל את ההתקנה עד שהגיעו לבית משפט עליון והצליחו. אחת הסיבות שהפכנו מעיר להיות מועצה היה שאפשר לבטל את התקנה הזו אבל צריכים להיות מועצה ולא עיר. ואחרי שנה התקנה בוטלה והפכנו להיות עיר עצמאית. עיתון על המשמר אומר איזה יופי ההתיישבות מטפחת את בית שאן ומקבלת את העולים ועושה להם מסיבות ועיתון חירות אומר בית שאן בשירות הסוציאליזם. כל עיתון הוא עיתון מטעם אבל זו היתה התמונה.
הרבנית שלומית:
מה זה יוצר כאן?
היתה תקופה שהקיבוצניקים לא רצו להעסיק שכירים כי אם אתה מעסיק שכירים אתה בוגד במהות שלך. והיו תקופות שמובילי העיר התחננו בפני הקיבוצים להעסיק את הבית שאנים כי היה צריך מקום פרנסה ולא היה מספיק לכולם. ורק באמצע שנות ה-60 הסכימו להעסיק בית שאנים וגם שם היה הסיפור של מעסיק ומועסק ויחסים שלא בריאים לאף אחד, הקיבוצים מעסיקים הבית שאנים מועסקים ומרגישים עבדים וזה לא בריא.
וזה מה שקרה בהתחלה וגם בפרספקטיבה אחורה אלה דברים שהשפיעו על היחסים. דברים שבונים עויינות, והשפיעו על היחסים בין בית שאן להתיישבות העובדת לקיבוצים.
גדליה:
שאלת מה רע, מה קשה בבית שאן. מירי דיברה על השנים הקשות של שנות ה-50 ומעניין את האנשים לדעת מה הולך היום. מבחינת צעירים שמסיימים צבא.
מירי: אני חייבת להגיד שלא חוויתי באופן אישי את ההרגשה הזו של הנתק, או של תחושת העויינות הזו, מה שאנשים אומרים שהרגישו. תמיד היו לי חברות מהקיבוצים והתארחו אצלי בבית והתארחתי אצלם, ולא הרגשתי את התחושה הוזו,אבל לא יכולה להתעלם מהתחושות שאחרים אומרים שהיו באויר.
נכון שאמרו את מבית שאן? לא רואים. וגם הילדים שלי שמעו את זה. הבת שלי כשהגיעה לבסיס וספרה שהיא מבית שאן והיא גם דוידוביץ, אמרו לה שהיא לא נראית, עד שהיא היתה נתקלת במשהו ואומרת וואוו וואה ואז היו אומרים נעמה היא בית שאנית.
מה עושים עם העויינות הזו?
נחמה: כשעזבנו את ירושלים, שבוע לפני שעזבנו התקשרה אלי מישהי שגרו בעמק 10 שנים וחזרו לירושלים ואמרה: מה נשמע נחמה אני לא יכולה שתעזבו את העיר בלי שאגיד לך את מה שאני חייבת להגיד לך. את פוגעת בילדים שלך, את מביאה אותם למקום הכי פרימיטיבי במדינת ישראל קחי אחריות על מה שאת עושה להם, מוסדות הלימוד הכי מפגרים שיש אנשים פרימיטיביים, אתם פוגעים בילדים שלכם. מאז לא ראיתי או פגשתי אותה והיא לא גרה יום אחד בבית שאן. וזה השם שיש לבית שאן
למה?
כי במסגרת בריחת המוחות מבית שאן במשך כל השנים בעיקר כי אנו פריפריה גאוגרפית, וסיבות נוספות, אז כל מי שפגשתי במקיף הדתי שהיו ילדים של 5 יחידות פיזיקה מתמטיקה וכו׳ כולם אמרו להם מעולה כשתסיימו תל אביב מחכה לכם. וזה מייצר גלגל ותחושה של מסכנות כאן ושמי ששווה משהו עוזב, ווהרבה מהאנשים שנשארים הם נטולי שאיפות שהחיים מעכו ומועכים את החיים של עצמם כי זו תודעה שמייצרת את עצמה. יש את החמולה והמשפחה ואיש את רעהו יעזורו שאפילו לא שואפים לתפקידים משמעותיים בצבא. יש כמה נתיבים מאד אופטימיים בזמן האחרון הייתי חלק מתכנית שותפות בין בית שאן לקליבנד, מאד פעילה מעל 25 שנה לחבר עיר עמק וקבוצות של עיר עמק וזה התחיל בבוני קהילה, וזה בשנים האחרונות התעוררות מאד גדולה עם מאבק האסי שהעיף את זה ברמה מאד משמעותית כי לפני הסיפור הזה יש לי חבר מאד טוב בניר דוד אבל מה ידעתי לפני זה על הקיבוצניקים.
מהרגע שפרץ המאבק מאד שמחתי כי סופסוף זה פצע שמתפוצץ עם כל המוגלה שמתפוצצת ואי אפשר יותר להשתיק. נגד האלימות שהיתה שם והיו קבלות שבת שהזמינו בית שאנים שאפשר לספור על כף יד אחת אבל האלימות היתה בלתי נסלחת במיוחד ששני הצדדים צודקים כי באמת אכלו להם ושתו להם אבל תתאושש ותקח את האחריות לידיים שלך תהיה אדם שמוביל שינוי. אבל תפסיק להיאנח ולהיאנק יש כל כך הרבה דרכים אחרות לייצר מציאות אחרת. אבל מעבר למאבק אני חלק מקבוצה שנקראת בצוותא דתיות ולא דתיות שנפגשות בימי שישי ב-6:30 בבוקר נכנסתי למקומות שמעולם לא הייתי בהם אבל עכשיו יש לי חברות משם ורק כשהמאבק פורץ ברור שיש המון זבל ולכלוך אבל בוודאי שלגמרי נפתח האופק ויש כר לשינוי.
בפורים היתה מסיבה של מרכז בית שאן והגיעו נשים מכל האיזור, היה מטורף. יש פה בתחושה שלי על סיפה של תקופה של הרבה בית שאנים שמתכנסים לספר את הסיפור המקומי מהתקופה הרומאית, בית שאן היא מקום מדהים ויש בה פינות חמד מטורפות ובזמן שנאנקתם בקורונה אנחנו בילינו כל היום בעין מודע בנחל הקיבוצים וגזרנו את הקופון. הפריפריה הגאוגרפית חברתית קוראת לכם שווה לבא לפה.
אני אשת מוזיאון אני חוזרת אחורה לשנות ה-70 גם המדינה עשתה עוול גדול מאד לעיירות הפיתוח. בשנות ה-70 איתרו תלמידים מעל הממוצע במערכות החינוך ומימנו להם לימודים מלאים בישיבות ואולפנות כמו בבוייאר בירושלים והוציאו את הילדים האלה ממערכת החינוך כאן וזה היה מאד משמעותי, כי בסוף כיתת ח׳ שעשו את מבחני האיתור והסקר ולקחו אותם ושמו אותם בפנימיות.
כמו שאמרתי בשנות ה-50 גם כאן חלק מהמשפחות עזבו עם הילדים ורצו לעשות טוב אבל עשו רע.
האכלו לי ושתו לי, נכון יש מקורות הסטוריים של זה בשלטון מפאי והפנקס האדום שמאד מדובר פה (יש הבדל גדול בהסטוריה הבית שאנים לא בחרו להגיע לפה ואילו הקיבוצניקים בחרו לבא לפה וזה הבדל משמעותי) האכלו לי שתו לי הוא לא רק זה. יש חוק משאבי טבע, שאומר שמשאב טבע אי אפשר להשתלט עליו ולתבוע עליו חזקה וכאן העניין. נכון הגעתם לפני שזה היה וטיפחתם את המקום והכל אבל עדיין יש חוק. תשנו את החוק ישתנה, לא ישתנה החוק יש חוק שאומר שמשאב טבע אין לך חזקה עליו. אפשר להגיע לפשרה ולהסכמה אבל לא מדברים.
יש פערים בכל עיר, ולבית שאן לא כל כך מגיעים חדשים. מגיעים ילדים שגדלו כאן, בנות שצריכות את המשפחה קרוב והרכבת שמצמצמת את המרחקים ויכולה להיות ליד אמא שתעזור לה ולעבוד בחיפה, אין פה חדשים לגמרי שבוחרים בבית שאן. מה שאני שומעת מצעירים זה שטוב להם וכיף להם מי שמגיע הוא ילדים שחוזרים.
גם לא כל הקיבוצים הם מה שהיה פעם. גם הם פתחו את החינוך לילדי העיר ומגיעים לעיר להשתמש בשירותים.
הפער בין הסיפורים של בית שאן והעמק ערש המדינה אל מול הסיפור של בית שאן וזה כל כך קרוב ואותם אתגרים וסיפורים כל כך שונים שעושים את ההבדל.
גדליה:
אני פעיל במוזיאון ואני תמיד אהבתי את בית שאן כילד וכנער הייתי מיודד עם אותם אנשים שמירי דיברה עליהם שבאו לעבוד בעין הנציב והלכתי לצריף הפועלים בשנות ה-60 והלכתי כאן פעם בשבת לבר מצוה של בן של אדם שעבד עם אבי ומאד אהבתי את בית שאן ואחרי הרבה שנים שהוקמה שותפות 2000 הרמתי את הדגל ואמרתי זה בשבילי זה באמת רעיון לקחת את הפריפריה ולקחת את המושבים והקיבוצים החילוניים ולעשות עם זה משהו ביחד.
ובית שאן בשבילי תמיד היתה למרות שידעתי את כל השריטות והפעים שקיימים בין בית שאן לקיבוצים אולי אני שותף כאן למשהו חדש שילך וקצת יקרב אותנו לבית שאן אתנו את בני המשק לבית שאן.
ואני חשוב שמה שדיברתם על השותפות של עיר עמק זה מאד יפה ועשינו את זה.
אני לא יכול להתייחס לענין האסי, כי בעין הנציב המעיין הוא מעיין יפהפה מעיין יהודה, ושם באמת באו הבית שאנים חופשי וגם כאלה שבאים ומחפשים את המעיין לטבול בבוקר, ולא הפך למעיין מריבה, אם רוצים להשוות של מי שגדל בקרבת בית שאן ובית שאן תמיד היתה מיוחדת בשבילו, זו היתה העיר שלי, אם אני יכול לדבר פתוח, זה המקום שבו תיקנו את האופניים ואת הרכב ואת הקניות ואני חושב שהיחסים המיוחדים שיש לי, ורחל יודעת את זה עם אנשי בית שאן לסוגיהם ברבדים השונים של החיים הם דברים שצריך לבנות ואני עשיתי את זה וניסינו שנינו בשותפות של שותפות 2000 לעשות את העבודה ולפני כמה זמן הלכתי לקורס מדריכים במוזיאון בית שאן וגיליתי דברים שלא ידעתי ומאז אני מספר ומכיר ונפגש עם כיתות בבתי ספר, דרך נחמה עושה דברים ואם אתם רוצים לשמוע איזה דבר שלא מלמד על הכלל אבל אני חושב שאם עוד אנשים יעשו את זה בסופו של דבר זה סיפור של אנשים.
לאחר תפלת מנחה המשכנו לטירת צבי לארוחת ערב ופאנל בענייני חינוך
הרבנית קרן מציגה את בית הלל ואת המסע והמטרה לפתוח את הראש ואת הלב מנקודות מבט מגוונות ושונות של אנשים וזו חוויה גדולה.
בחרנו להקדיש את המושב לנושא חינוך שכל אחד בדרכו עוסק בחינוך.
ואני רוצה לפתוח ולהגיד שהזדמן לנו לשבת על הנושא הזה כשאנו פותחים השבת את ספר דברים שהוא הספר של המחנך הגדול מכולם שאחרי תורה של 3 ספרים שהיא כולה וידבר ד׳ אל משה לאמר העברה והנחלה של דבר האל לעם ישראל, מגיע אלה הדברים של אדם שמוביל את העם וחי בתוך העם אבל שהולך להיפרד ממנו ויודע שלא תהיה לו שום יכולת לפעול לאחר הנאום שלו ודווקא ברגע הזה עושה רגע של חינוך של שלח לחמך כזה, של הצעת כיוונים ומחשבות על העבר והסקת מסקנות ומבט לעתיד אפשרי כזה או אחר, הנחלה של משפט ומצוות והתנהלות של חברה ושל עם בארץ ומדינה, שלעם הזה מעולם לא היה, וכל הדברים האלו המרשימים שכל שנה אנו שומעים ונכנסים למקום שבו משה קורא לעם, שמעו והאזינו והסיקו מקנות.
אז בפתיחת ספר דברים נשמע דברים שיהיו מפי ארבעה דוברים שחוליה המקשרת בין כל הדברים תהיה הסתכלות על הפנים של הדור הבא. גם משה פוגש את הדור הבא, אז מה אנו יכולים להתכוונן ולעשות כדי שפניו של הדור הבא יהיו בכיוון הנכון ואלה השאלות שאני אבקש מהדוברים להתייחס אליהן.
בועז אורדמן,מנכ״ל בית הלל, מציג את הארגון שנוסד לפני עשור במטרה להציג קול רבני מתון סביב סוגיות לאומיות חברתיות וכו׳ היתה הרגשה שיש הקצנה בשיח הדתי ויש צורך בקול רבני מתון. אנחנו הארגון האורתודוקסי היחיד בישראל שיש בו רבניות, כי הבנו שיש נשים שהן כבר שולטות בעולם התורה המון שנים, ואין סיבה שלא יהיו חלק מהובלת ביהמ״ד והארגון ומתוך כך השיח והלימוד שונה, העושר של הלימוד המשותף התעשר בזכות כך. במהלך השנים לב הארגון הוא ביהמ״ד ההלכתי שבו עוסקים בסוגיות הלכתיות והוצאת פסקי הלכה וקריאות הלכתיות בתקשורת.
המסע שאנו מקיימים עכשיו הוא בעקבות הסלוגן שלנו רבנות קשובה. באופן טבעי רבנות מגיעה מלמעלה, מורידה תורה מסיני ויש תחושה ב-dna של בית הלל שמתוך הקשבה לשטח עולה תורה חדשה.
הדוברת הראשונה היא שרה עברון, מזכ״לית הקיבוץ הדתי, חברת קיבוץ סעד, ובעברה אשת חינוך שעסקה במערכות חינוך המוניות מנהלת בי״ס, מורה ומלמדת שחינוך הוא כל עולמה.
השניה היא נחמה שפילמן מטירת צבי, היא באה מעולם החינוך מכיוון אחר, והיא תציג כיווניים אחרים נציגה של חינוך וקהילה.
הדובר השלישי שמואל שטח מנכ״ל ארגון נאמני תורה ועבודה.
הדובר הרביעי הוא עמרי עמירם שהוא מנהל ביה״ס שק״ד, חבר קיבוץ לביא. בי״ס שקד הר״ת שיתופי קיבוצי דתי, מאתגר מבחינה חינוכית, מה שהיה נקרא ביה״ס המשותף של הקיבוץ הדתי אבל מאז התגלגלו הרבה דברים
אבקש מכל אחד ואחד להציג את עצמו. בהתחלה כל דובר ידבר ותוך כדי זה את המענה שלהם לשאלה איך אנו בונים את פניו של הדור הבא, מה אנו רוצים לראות בהם וכד׳.
שרה:
לכאורה הכנתי מה אני רוצה להגיד ואני רואה שכל מי שכאן אנו מכירים מכל מיני תחנות. אני שרה עברון אשת חינוך וניהול. צמחתי בחינוך הקיבוצי מבית התינוקות ועד לניהול ביה״ס העל אזורי בקיבוץ יבנה היום אני מזכ״לית התנועה, ואומרת בקול רם יחד עם ההדהוד שבועז עשה כאן אני האשה הראשונה בתפקיד וזה לא דבר קטן בעיניי וזה עושה שינוי בכל מיני מקומות.
חברת סעד נשואה ואמא ל-5 וסבים ל-9 ו-2. בהקשר החינוכי זה משמעותי מאד.
חינוך בעיניי הציר המרכזי בבניה של קהילות אנו אנשים קהילתיים, חיים בקהילות, במשפחה המורחבת ביישובים בחברה הישראלית, ואני מאמינה בכוחו של החינוך לעשות שינוי ולעצב את הדור הבא. החינוך בקיבוץ הדתי שבתוכו צמחתי לא כחניכה אלא כמתחנכת, הוא חינוך שישוב אל ערכים של קיבוץ דתי אותם למדתי בבנ״ע, הסיפור הזה של וא״ו החיבור, של המקף המחבר, של הלשהות בתוך הרווח ולהכיל מורכבות. עשור מלאו לבית הלל עשור לפטירתו של יוסקה אחיטוב שנהג לומר ויש נאום גדול שנשא באחד הכינוסים של הקיבוץ הדתי שאמר אנו מהפכנים הנושאים דגלים הרבה, ומחנכים שכל הדגלים ביחד חשובים, והחיבור ביניהם, האיגוד שלהם, הוא הליבה של החינוך.
איך אפשר לעשות את זה? מאשימים אותנו מבחוץ ואומרים שזו חולשה, שנוער בגיל ההתבגרות צריך דברים ברורים, איך אפשר לחנך לגם וגם וגם, זה קשה, על הגבול הבלתי אפשרי. אני חושבת שהדגל הזה שהוא הרים לפני 30-40 שנה הוא משמעותי ביותר היום כשאנו מסתכלים על נוער שמתחנכים בתוך עולם מורכב, היכולת להחזיק את הדברים ביחד ולשאת יותר מדגל אחד ולהיות חברה פעילה ביותר ממעגל התייחסות אחד ועדיין שיהיה לי עוגן שלי הוא מאד משמעותי.
נמצאים במסע רבנים שעולה על המסלול של מסע הרב קוק ודיברתי עם הרב עילאי עופרן והביא 3 מעגלים שעומדים על ציר מהמעגלים בחברה הישראלית: אלה שאומרים הדבר המרכזי תורה ואלה ששמים את הדבר המרכזי ואומרים א״י ולאומיות ומי שאומרים הומניות ואנושיות. ויש קבוצה קטנה העומדת במקום החיבור, המקום שבו רוב העולם לא נמצא אבל הוא נצרך מאד. דובר על הצורך לצעוק מתינות, להגיד לנוער כבר מגיל צעיר את מה שטובה אילנה היתה אומרת: בואו נחנך לתרבות של מחלוקת וציטטה את חכמינו שדיברו בדברים קשים ולא אצטט אבל היכולת לשבת בביהמ״ד ולהתווכח חזק חזק ולהגיד שאתה טועה אבל להמשיך לעשות דברים ביחד. והיכולת הזו היא לא תאורטית היא נבחנת במארג החיים שלנו בבתי הספר, כמה ילדים מגיעים מהחברה הקיבוצית הקלאסית וכמה בבתי הספר הדתיים הקיבוציים יש גם מגוון בתוך היישובים שלנו עצמם. אנו יודעים לחנך וזה טוב שהאמת מרובת פנים וזה כלי מאד מאד משמעותי.
לייצר קהילת קהילות של הדבר הזה. אם טירת צבי היא קהילה וסעד היא קהילה וביהמ״ד של עין הנציב היא קהילה ורבני ורבניות בית הלל, כל אחד מביאים את הקהילה שלו, אנו מצליחים להביא את הקהילות השונות ולשתף וכל אחד חי במעגל שלו ומחזיק את הסיפור המורכב שלו, איך עולים עם כל הגיוון הזה למשהו רחב וזה ייצר את המרכז הנצרך כל כך בעולם לא רק בחברה בקוטב וזו שפה שצריך ללמוד וללמד.
הרבנית קרן: אמרת דברים שמעלים המון שאלות ויש שאלות אבל נשמור אותן להמשך.
אני מבקשת שאת נחמה, שבאה ממקום של קהילה, מתוך קהילת טירת צבי ותציגי את המעשה החינוכי בקהילה החינוכית
נחמה שפילמן
בעשור האחרון אני מטירת צבי והגענו לכאן מקבוצת יבנה לאחר עשר שנים, גדלנו גם אני וגם יגאל בכוכב השחר וזה אולי הפתיח שלי. אני נציגת הקהילה ומנהלת את מערכת החינוך בטירת צבי שמונה מעל 300 ילדים מכיתה א-יב אני נפרדת ממנה בימים אלו, וממשיכה הלאה והולכת ללמוד סיעוד ויש לי חלום להיות מילדת אבל זה מאד קשה להיפרד מהנשמות, ומי שמכיר את זה מזדהה.
הגענו לקבוצת יבנה בשביל חינוך. יגאל השתחרר מהצבא ורצה להקדיש שנתיים בתיכון יבנה לחינוך והגענו מחוץ לחיים הקיבוציים, כאילו נחתנו בכוכב אחר ואני זוכרת את הרושם הראשוני עם מערכת חינוך של קיבוץ.
אני זוכרת את ההלם מאסיפת הורים שעסקה בשאלה באיזו שעה נכבה את המדורה לילדי כיתה ט בלג בעומר ואני שאלתי את עצמי איזה הורים אלה שעוסקים בזה בכיתה ט כשאנחנו כשהיינו ילדים, כבר בכיתה א אף אחד לא התעסק בזה. גדלנו בתוך שפה מאד אידיאולוגית וגדלנו מהר מידי והפכנו מהר מידי הגדולים של היישוב. במלחמת המפרץ בכיתה ז והחזקנו את החמ״ל של היישוב והפעלנו את האזעקה כשביבנה דנים מתי מכבים את המדורה של לג בעומר…
לא היו אוטובוסים אז נסענו בטרמפים לירושלים, היתה לנו אחראיות יתר לפעמים. היו דברים מאד טובים שגרמו לנו לגדול מהר ולהיות ערניים ומצויים בסוגיות אידיאולוגיות ופוליטיות והיה בזה משהו מאד חי, ״כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים״, היינו עם המון חיות ומצד שני אני יודעת לומר היום אני כבר אמא ל-8 וסבתא לנכד ואני יודעת לומר שזה אולי יותר מידי.
הרב דוריות בקיובץ היתה משהו חדש לנו, היו לנו שכנות שנפרדנו מהם בגיל 90 ושבילדותנו לא ספגנו דברים שכאלה, אז לקח לי הרבה זמן להבין לעומק, וככל שפגשתי אותו יותר ויותר מבפנים כשחינכנו את הילדים שלנו במערכות, עד שהצטרפתי להיות חלק, והפער הזה בין מצד אחד לתת לנוער להוביל ולתת לו עוצמה לבין לעטוף אותו, לרכך אותו, להיות נוכחים שם.
והיום כשאני מסתכלת על מערכת החינוך הקיבוצית אני יודעת שזה נדיר, ואני רוצה להעתיק את הליבה של החינוך הזה שאנו המבוגרים נמצאים בחיים של הילדים בצורה כזו או אחרת. צריך לדייק את זה ולא לקחת מהם את האחריות אבל שמכיתה א יש מבוגר משמעותי, ולתווך להם ולראות את החיבור הפרטי והקבוצתי והקהילתי ולראות איך מחברים את הקהילה שלנו החוצה, מעבר למעגל הפרטי בקיבוץ ואני רואה איך הילדים גדלים פה ואני רואה כמה חוסן יש פה.
אני זוכרת דיון קהילתי כמה אנו רוצים להשקיע במערכת החינוך והיו אנשים מהקיבוץ שראו כמה מאתגר ומסובך להחזיק מערכת חינוך קהילתית ואמרו אז לא יהיה במתנ״ס חוגים ואמרתי להם אתם לא מבינים כמה הדבר הזה קריטי כמה ילד שגדל בקהילה מא-יב שכל הדרך מובילים אותו מבוגרים, לוקחים אותו ומושכים אותו באף לגדול במערכת, ואני אומרת שזה די מאפיין את מערכות החינוך הקיבוציות שאחוזי הנוער הנושר (שמסיים כיתה יב) ובסיכון הוא יחסית מאד נמוך. וזה לא קורה סתם. ואחד האתגרים כמערכת חינוך קהילתית זה הרב גילאיות ואני אתן דוג׳ יש פה בטירת צבי ומתארת לעצמי שקיים גם בקיבוצים אחרים להוציא קייטנה של ד-יב ודיברתי עם רכזי חינוך בשומרון שהתפלאו איך נותנים לילדים לבזבז 4 ימים לתלמידים בכיתה יב עם כיתה ד׳ ורק מי שרואה את המשחק של ילדים בכיתה יב עם ילדים בכיתה ד ואת האור בעיניים רואה שזה שווה את הכל.
הרבנית קרן:
שמואל בא מכיוון אחר ממקום אחר וחשוב הוא שנים מתעסק בתחום לעוד מחשבות על חינוך.
שמואל שטח: אני עובד בנאמני תורה ועבודה על המדיניות הציבורית של החינוך הדתי והייתי רוצה לנצל את הבמה לדבר עם הרבנים, כי אתחיל בסיפור על רב מסויים ותיכף ותבינו מה אני מנסה לומר.
לפני כמה זמן פנו לרב מסיים להקים בי״ס חדש וביקשו ממנו אם הרב יכול לתת לנו ברכה קטנה נצלם אותך עשר שניות לקמפיין גיוס המונים וצילמו אותו וגייסו כסף והבי״ס הזה, החדש שהוקם, פוגע אנושות בבתי ספר אחרים. והלכו לרב וסיפרו לו את המשמעות של הדבר. והוא אמר תודה לא ידעתי.
אני רוצה לנצל את הבמה למשמעויות של הדברים האלה. בי״ס חדש זה מיקרוקוסמוס לכלל מערכות החינוך.
ככל שבתי ספר גדולים יותר כך יש לו יותר תקציב ויותר שעות כי בי״ס ממוצע בחינוך החילוני בין 5-6 כיתות יכול לתת מגמות מגוונות ועוד כל מיני דברים לתלמידים. ואם זה בי״ס דתי יכול לתת חוגים תורניים וכד׳. אבל מה הממוצע לכיתות בביס דתי? בין 1-2. וכך אתה כבר מתחיל בחסר מבחינה תקציבית. אתה לא יכול לתת כל מה שאתה רוצה. אז שנה אתה מפטר מורה שנה אתה מחפש מורה. ומי שמשלם את זה תקציבית, זה גם משרד החינוך וגם ההורים וגם התלמיד מקבל פחות. זה פוגע גם בחינוך המיוחד.
נוער הגבעות שפגשתם לפני כמה ימים חלק גדול ממנו זה נוער שהגיע לת״ת קטן, אבל אין בו את היועצת, אין בו כיתת חינוך מיוחד, אין בו את הכלים להתמודד איתו, אז הוא מגיע עם בעיה מסויימת אבל עד שמאבחנים לוקח זמן ואז הוא מגיע לחוסרים ובסוף נושר.
החינוך המסורתי שנושר בדרך: יש אולפנה מסויימת שיש לה 4 כיתות ולכן קיבלה את כולם, ואז אין בעיה לקבל מסורתיים, ויש הרבה כיתות. אבל נפתחה עוד אולפנא באיזור ושתי אולפנות שנלחמות האחת בשניה, ואף אחת לא רוצה להיות עם הבנות החלשות, ומי שנופל זה המסורתיים.
תמיד אומרים שצריך להקים בי״ס תורני חדש אחרת יעברו לחינוך החרדי. יש 3-4 ילדים שעוזבים לחינוך החילוני בעיירות הפיתוח נוצרה ירידה ברמת החמד וב-75% מקומות הגיע גרעין והבריח את המסורתיים גם מהקמת בתי ספר תורניים או השתלטות על בי״ס קיים.
מה קורה כשמקימים בי״ס קטן חדש? המנהל עסוק בשיווק ולא בחינוך. יש חיפוש מנהלים בהמון בתי ספר איפה יש הכי הרבה? בחמ״ד, פי שניים מיחסם באוכלוסיה.
עוד דבר, ההשלכות הרוחביות של כל הסיפור הזה, מוכר שאינו רשמי, הייתם בלוד לפני יומיים אני גר ליד מתנס שיקגו, נלחמנו בהקמת בי״ס פרטי, ונכשלנו והוקם בי״ס פרטי שם. מה השלכת הרוחב שהיתה לזה? בגלל שהקימו בי״ס פרטי יהודי לא יכלו למנוע הקמת ביס פרטי של התנועה האסלאמית הצפונית. אז בעצם ואני מקצין את התוצאה באופן ציורי, מי ששרף את הת״ת במאורעות אלו הילדים של מי שבשבילו הוא הוקם…
יש לזה השלכות רוחביות. אני חוזר על זה שגם היחס האישי בבי״ס גדול טוב יותר. כי אנשים עסוקים בחינוך, יש רכזי שכבות, ויש צוות גדול ואנשים שמתעסקים בטכניקה, לעומת זאת בבי״ס קטן, ההוא ברבע משרה, ההוא ברבע משרה נוסע משם לשם, חדרה מורים הוא טיילת, ואין לך תקנים לכל התפקידים. בבי״ס גדול יש לך כל מיני תפקידים שבבי״ס קטן כל הזמן בתזוזות.
כשבאים אליכם כרבנים בואו נקים בי״ס או כשקיים בי״ס מוצלח מאד עם הישגים מצויינים אבל הרב של אותו איזור שלח לבי״ס מרוחק. מסתכלים עליכם האם אתם נמצאים במקום מסתכלים לאן הרב שלח את הילדים שלו.
עומרי:
חבר קיבוץ לביא בוגר ביה״ס המשותף בשדה אליהו ואחרי 20 שנה חזרתי לנהל אותו. את תחילת דרכי החינוכית עשיתי בחינוך הממלכתי והגעתי לחינוך הממ״ד ולא בטוח שכל מוסד ממ״ד יקבל אותי כמנהל.
אני אגיד כמה מילים על ביס שק״ד, בשנים האחרונות הוא חווה פריחה גדולה, צמיחה של תלמידים בשנה הבאה ילמדו קרוב ל-900 תלמידים מז-יב ואני שמח לדבר אחרי שמואל כי באמת יש דוג׳ רבות לדברים התיאורטים ששמואל אומר שאפשר למצא בביס שק״ד. באופן הפוך לתפיסה ההגיונית כשבי״ס גדול יותר אפשר לתת מענה אישי למגוון רחב יותר של תלמידים.
ביס שק״ד לא מסנן, הוא מקבל את כל הפונים אליו, בין אם מאזורי הרישום ובין אם לא, וזה יוצר מנעד גאוגרפי. מעל 200 תלמידים שנוסעים מעל שעה ביום לכל כיוון. והתלמידים הללו מרחיבים גאוגרפית את המנעד של בי״ס אבל גם בהיבטים הלימודיים שמכיל קרוב ל-150 תלמידי חינוך מיוחד, 30 תלמידים עולים ממרכז הקליטה בבית אלפא. יש גם מנעד דתי בתוך הציונות הדתית. סטראוטיפית הן בהיבט של לבוש ויישוב וכל דרך שתבחרו תוכלו למצא קשת רחבה של תלמידים שיוצרת לנו מורכבות בהגדרת הזהות. מיישובים חרדליים באופן סטראטוטיפי וחלק מהתלמידים אינם שומרי תורה ומצוות והמורכבות בתוך הסיפור הרחב הזה היא מורכבות גדולה.
יש שניים עניינים שאני רוצה להתייחס אליהם.
1 ציר הייחוס, אפשר להגדיר שלושה כאלה, ואני רוצה לשים דגש שלוש נקודות, יש שלושה פערים משמעותיים בין הצוות לתלמידים, והם מאוד משפיעים על היכולת לחנך:
הראשון ההלכתי שבס״כ מחנך בחינוך הדתי הוא הדומיננטי שמנהל אותו. אבל צריך לומר שרוב התלמידים שהוא פוגש בבי״ס שק״ד הוא לא תמיד פקטור עבורם וביה״ס, לא מאד יוצא דופן ,הציר הנוסף הוא המוסרי שמשותף, פער הדורות לא מכסה על זה, אבל בוודאי משנה אותו, הוא מדבר לכל תלמידנו, השאלה מה המרכיבים המוסריים היוצרים את אותו ציר יש פער בין המחנך לחניך (כשאנו מעלים למשל פרשה מוסרית כמו פרשת הכדורגלנים והקטינות העיניים הבוחנות של מחנך את הסיפור הזה מסתכלות אחרת לגמרי מאשר התלמיד הממוצע בכיתה וזה המורכב עבור המחנך) והשלישי הנורמטיבי מה נורמאלי ומה לא נורמאלי שונה מאד באופן בסיסי וגם בהיבט הזה יש פער גדול בין איפה נמצא המנך לבין המקום בו נמצאים התלמידים
זו נקודה ראשונה שרציתי לשים עליה דגש שהיא מורכבת מאד בחיי ביה״ס.
ה-2 שמורכב בבי״ס שאינו מסנן הוא שאלת הגבולות. עד איפה אנו מוכנים, היא שאלה שיוצרת המון מתחים, כי יש לה השלכות כלפי ההורים בבית וגם כלפי אנשי הצוות שברוב מוחלט של המקרים הם חלק בקהילה. והשאלות האלה הן שאלות גדולות שלא משאירים במקום העבודה אלא חלק מהיומיום הקהילתי ובהקשר הזה למדתי גם מהרב עילאי שאולי דבר נכון יהיה לדבר פחות על גבולות ויותר על עוגנים שאנו יכולים להשתמש בהם, ואז נגיע ליותר הסכמות. כי כשננסה לצייר יחד גבול נתווכח אבל אם ננסה לנסח עוגנים נוכל להגיע ליותר הסכמות.
הרבנית קרן:
פתחנו עכשיו 4 עולמות ובאולם הזה יושב קהל שיש לו הרבה מה לשאול על כל העולמות שנפתחו ואולי זה טיבו של עיסוק בחינוך שאפשר להסתכל מבטו של ילד אחד שמובילים אותו למקום הבטוח ובלי לדבר על אידיאולוגיה ותוצרים דתיים ומה אנו רוצים שיהיו אפשר לדבר כמובן על המקום בו ראוי לנו להיות והציר המארגן אבל לא הסתכלנו אם נשארו אחרינו ילדים…
אבל יושבים פה הורים שחרדים לילד הפרטי שלהם ויש פה מבט שמנסה להתמודד עם כל הדברים הללו. ואולי זה סוג של בי״ס שמגשים את חלום ביה״ס הגדול המכיל ואולי קצת שם סימני שאלה על החלום הזה גם כן.
מה שנעשה זה לבקש שאלות מהקהל ותגידו למי אתם מפנים את השאלה.
הרבנית שלומית:
לשאול את נחמה שדברה מאד על הכח של הקהילתיות הרב גילאית שפועלת עם מבוגר בפנים. מה הקורונה עשתה לדבר הזה?
הקורונה לפחות בטירת צבי ואני מניחה שזה קרה באופן דומה בהרבה מקומות זה היה משבר שהפך להזדמנות בלתי רגילה. מצאנו את עצמנו עם ילדים שנמצאים בבית המון זמן ויכולנו להגיד אין מה לעשות, אבל פשוט זו היתה תקופה שקפצנו על כל הזדמנות והפכנו את המשבר להזדמנות. אספר אנקדוטה אחת: בימי הקורונה הראשונים שנשארנו בד׳ אמותינו ופה בטירת צבי היתה סיטואציה שמטפלות שהגיעו ברכב אחד 11 חלו כולם ביחד ונסגרו 9 בתים של הגיל הרך, וכל המשפחות של הקיבוץ נכנסו לבידוד וכל המבוגרים יותר נשארו בחוץ ולא יכולנו להיעזר בהם לטובת הצעירים היה אירוע קהילתי משמעותי.
וראינו את זה מגיע והכנו את השטח ושריינו בתים בצד ואמרנו שאם נקלע למצב הזה נוכל לבודד את הנוער ולהשתמש בו בסיטואציה הזו, וקיבלנו הודעה ו-90 משפחות נכנסות לבידוד, ומושכים את הנוער מהבתים ובצהרי שבת העמדנו את כולם בדשא. הקיבוץ מתרוקן והנוער מתרכז בדשא, וישבנו עם הנוער ואמרנו להם שהולכים להכנס לסיטואציה מורכבת ונצטרך אתכם ואתם הופכים לסיירת קורונה שלנו ויצא במוצ״ש מכתב להורים שאנו צריכים את הנוער היום כמו השליחים של תש״ח בירושלים, וזה מה שאמרנו גם לנוער שהקיבוץ עליכם, וחזרו להלנה משותפת, כל הטרקטורים עמדו בדשא עשו מאהל עם ספות, בלוני גז, קלנועיות שנהרסו והיה הרבה נזק, אבל היה מראה מופלא והנוער גדל בעשר קומות והחזיקו את הקיבוץ, התחושה שלהם היתה של שליחות ומשמעות.
הקמנו בי״ס קהילתי שרתמנו אליו המון אנשים שלימדו פה. קבוצות של 10 ילדים והגיעו אנשים ללמד והיה מחזה שמי שראה אותו הייתי מאמצת אותו.
הרבנית רחל:
בזוית של חינוך דתי בבי״ס כל כך הטרוגני מה השאיפה שלך לחינוך הילד הדתי? איך הולך חינוך דתי בחינוך כל כך מגוון?
עומרי: אנחנו מתחבטים בזה הרבה והתשובה שאתן לך היא אולי לא התשובה שהייתי נותן לפני חצי שנה או בעוד חצי שנה ואין כל איש צוות שיגיד את אותה תשובה.
הייתי רוצה שיהיה מרכיב של בחירה. תלמיד יוכל וידע לבחור ולעמוד מאחוריה. מחוייבות ואחריות
והייתי רוצה גם בהקשר הזה להתייחס למשימה משמעותית, כי נחמה תארה משהו שכולם הסתכלו בקנאה, ויש תלמידים שסיימו עכשיו יב עם בגרות בזכות זה, ובכל זאת יש מרכיב שגורם הרחבת פערים בסיטואציה הזו, כי אפילו במועצה חזקה כמו עמק המעיינות יש פערים, ולא בכל מקום זה עובד כמו שעבד בטירת צבי, ובתוך העולם הדתי של בוגר בי״ס שק״ד הייתי רוצה לראות את היחס למקומות האלה.
הרב אביה רוזן:
בחינוך בכלל, בקהילה, בבי״ס יש הובלת דרך, יש הנחיה שכך מתנהגים אצלינו, כך ראוי שיהיה אצלינו, הרעה החולה שכל אחד מקים בי״ס נובעת גם מזה שחיים בעולם אינדיוודואליסטי וכל אחד פותח בי״ס בוטיק, וזה כמעט פוגש מציאות של רצון להנחיל ערכים והכלאה כל כך רחבה ולכן איפה המימד של האישי, החנוך לנער על פי דרכו? מושג הקהילה הוא כמעט בקונטרסט לדבר הזה.
שמואל שטח:
שאלה ענקית. בבתי ספר גדולים אתה יכול לתת שיהיה לך ר״מ כזה ור״מ אחר. אני למדתי בבי״ס שהיו בו 7 כיתות והיה רב כזה ורב אחר, ואני לא התחברתי לרב שלי, אז הייתי מבריז לטיש של רב אחר והיתה לי אפשרות כי היה בי״ס גדול. והיום בבתי ספר קטנים זה לא קיים. ילד מתחיל במוסד ואם לא מתחבר עובר בי״ס ועובר בי״ס וזה מאד לא בריא והילד לא מוצא את עצמו.
אנחנו חייבים להקפיד על שלושה דברים תחרות הוגנת בין בתי ספר, לתת מענה לכולם ודואגים למחנכים מגוונים בכל בתי הספר.
תמר מאיר:
שבכל אולפנה יהיו ר״מיות…
ש: לחזור מבתי ספר לרעיון או איך נראה אותו ביס אידיאלי שמכיל בתוכו ומאורגן לפי הציר הזה , איך עושים את הדבר הזה של להעביר מסרים מורכבים לתלמידים בהנתן שאולי רק בחינוך קהילתי אפשר?
שרה
שאלה מורכבת ואין לי תשובות. אבל אם את מחזירה אותי לשטח, אני חושבת שאחד הדברים החשובים זה המורים והמורו,ת הדמות המחנכת. כשאני מסתכלת על גננות של הנכדות שלי, מי המורים של הנכד שלי במערכת החינוך בכיתה ו׳, מי האנשים שבאים היום לחינוך, והאם המנהלים שלהם יודעים לבנות להם את העומק ואת היכולת להקשיב?
הילדים חיים בעולם אחר ממה שכל היושבים כאן התחנכנו, ומי שיתווך את זה, זה מורים ומורות מהשורה הראשונה.
פעם בשיטה הקיבוצית אם שרה רצתה להיות מורה היא היתה צריכה להיאבק ולהתחנן שיתנו לה להיות מורה. כי הקיבוץ היה צריך אותי במקום אחר. הקיבוץ הרוויח אותי בכל מיני מקומות אחרים והוא הרוויח אותנו במקום שהכוחות שעשו את כל העבודות הבסיסיות היו אנשים ונשים עם יכולות שיכלו לעשות עוד דברים. היום זה מצב הפוך. היום הפסיכומטרי הכי נמוך לגננות והמשכורות הכי נמוכות זה עוס״יות או מורה, כי צריך לשלם את המשכנתא והסיפור הוא כזה.אם החברה תדע לייקר את המחנכים, כמה תקציבים שעומרי הוא מנהיג של בי״ס יקבל לטפח את המורים שלו במשכורת הבסיסית ובהכשרות, על זה יקום ויפול הדבר. לא על הרעיונות. כי ברגע שיש לך אנשים ברמה ומושקעים, הם ידעו איך להמציא את החינוך של הדור הבא, הכל אנשים ובהם צריך להשקיע.
חני פרנק מבית הלל וחברה במכון ידעיה שעוסקת בסוגיות הדתל״שים ודיברתם על אחוזים של נוער נושר, אבל מה האחוזים בקיבוץ הדתי? כי שמעתי הרבה חינוך, אבל לא חינוך לתורה אז שמעתי שיש היום גם בטירת צבי כאלה שלא ממשיכים בדרך אז כמה ממשיכים בדרך התורה?
נחמה: אני לא יודעת לענות במספרים. אני יודעת לומר שמישהו העלה את הנקודה הזו עם הדילמה של הדור הזה שנע בין המימוש האישי שלו כמה הוא מחוייב וכמה הוא לא מחוייב ומתכתב עם דור שעשה מה שצריך והיום דור שעושה מה שהוא רוצה, ונעים על החבל הדק הזה, יש תהליך שאני לא יכולה למדוד אבל אני מרגישה שהיום להיות דתית שמאמין הדיבור האמוני בנוער שלנו היום הוא הרבה יותר מעמיק יש חיפוש ובירור. הם ערניים, זה לא תמיד יראה שבחור הולך עם כיפה או לא לא תמיד זה המדד. בתיכון של טירת צבי אתה יכול להיות בטוח כשמדבר על אמונה יש חיפוש אמיתי מאד ומעמקי מאד.
אמנון שפירא: ד״ר מתי דגן שהיה ראש החמד לפני 20 שנה המחקר האחרון של ליברמן העריך את החילון לקרוב ל-20% בחמד אבל 30% המפקחים של החמ״ד עומדים על זה בכל בתי ספר בחמ״ד באים מבתים לא אורתודוקסים אז על כל אחד שאנו מאבדים לחילון אנו מרוויחים 1.2.
לסיכום נבקש מהרב מתן רבה של טירת צבי לסכם.
אנו מאד שמחים לארח כאן את רבני ורבניות בית הלל, שמחה של תיקון והתקרבות וזה דבר גדול ומבורך.
הרב דב זינגר, מורי, אמר לנו פעם שזה חסד גדול שהקב״ה המציא את המושג הזה חינוך. כי מתי יש לנו זמן לדבר על דברים חשובים? אבל כשמדברים על חינוך עוסקים במה משמעותי לנו וזה דבר גדול.
יש במסכת קידושין סיפור יפה על רב אחא בר יעקב ששולח את הבן ללמוד תורה אבל לבן אין כשרון לזה אז אומר לו תחזור לעבוד ואני אלך ללמוד תורה והגמרא קוראת לו ר׳ יעקב בר׳ אחא ובעצם גם הוא זכה לתואר בזכות זה.
פרופ׳ יורם יובל אמר לנו פעם ״בקורס היבטים מוחיים של תהליכים דינמיים״, שהשם מאד מפוצץ ותשמעו המון סימני קריאה על מה שאנו יודעים על המוח, ותלמדו המון דברים, אבל חשוב לי שתדעו שאנחנו לא יודעים כמעט כלום. ואתם חייבים לצאת עם זה מהקורס. אז אם זה על המח, אז בחינוך זה וודאי נכון. וצריך לשמור על סקרנות.
הדבר האחרון שקשור להלכה בימים אלו, שאסור למורה להכות את תלמידיו בין יז בתמוז לתשעה באב. אז יש שתי סיבות שזה לא פרקטי היום, קודם כל מורים פחות מרביצים לתלמידים. ולא יטרחו בחופש הגדול לעשות את זה. אבל ההיבט הרעיוני של זה הוא שאלו ימים שמידת הדין מתוחה. ומידת הדין היא גם מידת האמת. ועם הזמן התפתחנו והגמרא מציינת שזה גם בין ראש השנה ליוה״כ (ונחמה ליבוביץ סיפרה שפעם באה הביתה יום אחרי ראש השנה, ואבא שלה שאל אותה, מה למדתם? והיא אמרה לו שלמדו שצריך להתנהג יפה בין ראש השנה ליום הכיפורים. והוא ענה לה יותר חשוב להתנהג יפה בין יום הכיפורים לראש השנה). אבל לגבי ההכאה, בעומק זה מציין משהו שבא מבחוץ ורוצה לכפות משהו, וכשמידת הדין נמצאת מידת האמת נמצאת ואנו רוצים להאמין שמי שמולנו רוצה בטוב לא פחות מאיתנו ורוצים לאהוב אותו ולא להכות אותו. ואנו רוצים להקשיב אם הוא רוצה לגדול וכל מי שעוסק כאן בחינוך זה שייך להם. שהיסוד שלנו הוא הקשבה ואמונה ואהבה וכשמחנכים מתוך זה צומחים דברים גדולים.
לא יאמן שמחר אנו מסיימים את המסע.
אז הלילה נישן (מה שנשאר מהלילה) בטירת צבי (תפלה ב-5:45) ומחר נחזור לסיום בירושלים.
אין ספק שאלו ימים עמוסים וגדושים ויש צורך עוד בעיבוד של הדברים.
אבל ההקשבה והמפגש עם החברה הישראלית הוא דבר מרגש וזכות גדולה.
**
טוב, אז באיחור מה, כי כשחזרתי מהמסע הייתי גמור לגמרי ולקח זמן לערוך את הדברים ואז שבת ותשעה באב, אבל מוטב מאוחר מאף פעם לא.
אז סיכום היום השישי והאחרון של המסע…
היום השישי
פתחנו את היום בתפלת שחרית בשעה 5:45 בקיבוץ טירת צבי. ולאחר ארוחת בוקר יצאנו לנסיעה חזרה לירושלים.
שם נפגשנו בשכונת ״מקור ברוך״ עם נעה לאה כהן אוצרת ומנהלת הגלריה המקלט לאמנות חרדית והתחלנו בסיור בשכונה לקיר הגרפיטי גרפידוס של אמנים חרדים שמייצג את תקופת הקורונה (הקיר נעשה בשיא הקורונה בשנת 2020) וקיבלנו הסבר על המקלט.
נמצאים באתר הסטורי שהוקם לפני 20 שנה ע״י איקא ישראלי, פופיק ארנון והרב אורי זהר שאחרי שחזרו בתשובה והקימו את המחלקה הישראלית בישיבת אור שמח ושמו לב שרוב מי שנתפס לעניין הם אמנים והקימו את גלריית המקלט במטרה ליצור הלימה בין אורחות החיים הדתיים והתפיסה התרבותית הייחודית של המגזר המקומי ולאפשר זיקה לתרבות ולאמנות בחברה שלא הכילה מקומות כאלו עד כה.�הגלריה המהווה גשר וסוכן תרבות לקהלים הטרוגניים מהחברה הישראלית כמו גם בתוך האורתודוקסיה (חוזרים בתשובה, חרדים מודרנים, ליטאים חסידים, עולים חדשים ואנגלוסכסים ועוד) המרגישים שייכות אליה מתוך התייחסות עניינית לאמנות ולתרבות בגישה יהודית. �הגלריה מבקשת לקרב קהלים חדשים לעולם האמנות הישראלי ולקדם שיח המשלב בין אמנות ותרבות יהודית עכשווית, בנוסף מאפשרת הגלריה שוויון הזדמנויות לקהלים אורתודוקסיים המיוצגים מעט מאוד, בגלריות כלליות וציבוריות בירושלים ומהווה פלטפורמה חשובה ומשמעותית בפרוייקטים מקדמי אמנות בקהילה.�הגלריה מארחת קבוצות ויחידים מהארץ ומחו"ל המבקשים להכיר אמנות יהודית איכותית ולהתבשם מהמיקום האסטרטגי של הגלריה בשכונה חרדית אוטנטית.
ואולי זה יעזור לנו לעשות אימפקט תרבותי ולהקים את המוזיאון החרדי ראשון, כי לכל קהילת יראת שמים נושא התרבות יהפוך להיות יותר יותר אישיו ונצטרך למצא יותר מקומות חלופיים שהנוער שלנו יוכל לצרוך אמנות ותרבות באופן שיהלום את ערכינו. זו הגלריה הראשונה בירושלים שכל אדם דתי יכול לצרוך אמנות שהולם את ערכיו ואנו פתוחים לקבל מדרשות, ישיבות ועוד.
גילת צ׳רקסקי, ביתו של רלף קליין, מציגה תערוכת יחיד בגלריה, אנו רואים פה את הגיאומטריה וכל תמונה כאן מבוססת על פרק בתניא. וזה אתגר שאני מציגה לעצמי בגלריה הזו לעשות אמנות שתשקף את ערכינו ומקורותינו.
אנו יודעים שבגמרא נאמר תא שמע, אבל בקבלה נאמר תא חזי, וכנראה שצריך לראות שיש סודות גדולים שעולם האמנות יכול להראות דרך החזות שהעולם השמעי מתקשה להגיע אליהם.
התמונה הזו למשל מייצגת את הרגע כשהיא פתחה את התניא ומתארת את התחושה שלה באותו הרגע בציור שמבטא את העומק של הדלת שנפתחה.
אתם עוסקים בעולם היהדות והנגשתו לציבור הרחב, אנו עוסקים בחיבורים לקהל שלנו ואני מקווה שיתפתח עוד רובד ודרך הפרדס של המקורות היהודיים כדי להנגיש את התורה לעולם היהודי ולעולם בכלל.
יש לנו גם חוברת של נשים כותבות שירה מתוך העולם החרדי והתערוכה הבאה של גדי פולק, שהוא שי צ׳רקה של החרדים. גלריה שצועדת עם לוח השנה היהודי, התערוכה כעת זו תערוכה של שלושת השבועות עם המקדש פה מאחור, וזה הדבר שאני תולה בשלושת השבועות אבל צריך לראות בגלריה. תהיה תערוכת פולק ארט והגלריה תראה שונה לחלוטין.
אורנה בודרמן, היא סופרת כמו דבורה עומר של החרדים, למרות שהיא לא אשה חרדית. אני מביאה תוכן שמתאים לציבור ולא מסתכלת בציציות בעניין הזה וחשוב לי לא להשאר מגזרית ולהביא את כל מי שיכול להתאים, לקח לי הרבה שנים להבין שהאמנות מחברת. הציבור החרדי מגיע. יש לנו פייסבוק גלריית המקלט ונשמח שתעשו לנו לייק ותצטרפו כעוקבים.
לאחר מכן ניהלנו מפגש במקלט על אתגרי הקהילה החרדית בהנחייתה של הרבנית עו״ד ירדנה קופיוסף בודנהיימר, עם הרב זאב ליטקה שהוא ראש מכון סימנים שמסייע לבירור יהדות באמצעות דנ״א המיטוכונדרי, הרב דוד פישהוף, פעיל חברתי ומוביל תהליכי למידה והתמקצעות של רבנים חרדים ואשתו הגב׳ לאה פישהוף שהיא יזמית חברתית חרדית ועם הרב אשר מסעוד משולם, חבר הית הלל ורב קהילה בדרום ת״א.
הרבנית ירדנה:
הסטינג (setting) הזה עושה לי משהו. אנחנו כאילו לומדים על הציבור החרדי ורק על עצמי לספר ידעתי. כל אחד שיושב פה הוא עולם ומלואו והוא מייצג אבל לא מייצג. כל אחד בסה״כ מייצג בעיקר את עצמו וגם קצת את הציבור שלו. ופה לא ניתנו דרישות איך לשבת וכד׳, אנו באים עם לב פתוח וחפץ מעולם שיותר רחוק מאיתנו לעולם שיותר קרוב אלינו. ודווקא המפגש הזה ביום האחרון -פותח את הלב להקשבה.
כל אחד יספר את הסיפור האישי ואז הקהילתי ואז נעשה סבב שני יותר מעמיק.
הרב זאב ליטקה, שאני זכיתי להכיר כבן אדם פותר בעיות. ת״ח והכותרת שלו היא מכון סימנים שעוזר בבירור יהדות לאנשים דרך בדיקות dna המיטוכונדרי המועבר בהורשה מהאם לצאצאים, בכדי לפתור בעיות ולאפשר פתרונות בתחום של דיני משפחה ייחוס וכד׳.
הרב מסעוד אשר משולם שזכיתי להכיר דרך עבודה משותפת והוא רב קהילה בצד הדרומי של תל אביב ורשם נישואין בתל אבי,ב אז הוא לא רק פותר בעיות ומציל אנשים ומכניס אור ללב ויש לנו דיונים ברמות הלכתיות ואחד הדברים המעניינים אותו, שהוא בא מעולם מזרחי חרדי ומסקרן אותו החשיבה שלנו ואוהד את הדרך וחושב שהיא נכונה.
הרב דוד פישהוף עושה הרבה דברים חלקם מעל וחלקם מתחת לרדאר ויציג את עצמו איך שהוא רוצה כדי לאפשר לו להמשיך לעשות את הדברים.
ואשתו, לאה פישהוף שהיא יזמת חברתית חרדית. אתם נראים הרבה יותר צעירים ממה שחשבתי אבל הגדול שלהם כבר בן 19 והיא תספר את הסיפור שלה ואת החיים והמפעלים שלה.
הרב זאב:
נולדתי בכפר אתא (קרית אתא), בן 48 ההורים ליטאים קלאסיים, אבא חוצניק ואמא ישראלית, מגיל ילדות אני בבני ברק במוסדות הליטאיים למדתי בישיבת גרודנא באשדוד, התחתנתי והגעתי לירושלים בשנת 1995 והתחלתי ללמוד בכולל רגיל והתחלתי ללמוד הלכה ודי מהר נכנסתי לענייני דיני ממונות וחושן משפט. התחלתי להתעסק בבתי דין של דיני ממונות אצל הרב אשר ווייס תקופה ארוכה ואני עדיין קשור אליו, ובשלב מסויים לא יודע למה, עברתי לנושא של אבן העזר למרות שזה היה ייחודי בחלק של מי שלא קשור לבתי הדין של הרבנות, התחלתי לבד ונשאבתי מאד מהר, אהבתי את העיסוק בעניין ובערך משנת תשס״ז התיק הראשון שהתעסקתי בו הלכה למעשה בתיק ממזרות ולאט לאט הסיפור גרר סיפור ונשאבתי לעניין של לפתור בעיות כשאפשר, לחפש פתרונות קצת יצירתיים לפעמים, בעיקר בנושאי ממזרות אבל לא רק. זה ריתק אותי והתכנס לסיטואציה של משפחה שנמצאת במצב קשה מאד בד״כ זה לא עובר לידם, משפחה שרוצה לטפל בזה זה ממש נמצא בתוכם, יש כאלו שהתחילו במשך שנים ודרך זה והסיפורים האלה הכרתי כמה מהיושבים כאן, ובהמשך בשנים האחרונות נכנסתי לנושא שדי נגרר מהנושאים האלה כי הגיעו בעיות של בירור יהדות, ה-dna המיטוכונדרי שאפשר להוכיח דרכו יהדות. עשיתי את הפרוייקט עם הרב ישראל בירנבוים שהוא דיין במוסקבה, הסתובבנו הרבה בהרצאות בנושא הזה ולמעשה אני חושב שמאד הצליח אבל לא בצורה שאנחנו חשבנו. אתמול דיברתי עם מישהו שרוצה לקדם עניין כזה עם הנושא של אנוסי יהודי ספרד, ואמרתי לו שבדרך שחשבנו לא כל כך הצלחנו לעשות את זה, אלא זה התחיל פר תיק שנפל אצל דיין והוא צריך לתת החלטה ואנו אומרים לו שיש לנו פתרון וכך תיק ועוד תיק וככה זה נגרר ובמערכת בתי הדין בארץ יש בין 100-200 תיקים שנפתרו באמצעות זה בודקים דרך האמא, לראות אם יש dna יהודי.
גם אם לא מוצאים dna יהודי, יכול להיות שהיה גיור לפני זמן ולכן לא פוסלים לפי זה, מדובר במקרים שבלי זה לא יאשרו יהדות אבל הצורה שבשלילה זה צורות חריפות יותר. הגיע אדם דומיניקני שטוען שהוא צאצא של אנוסי ספרד אבל דרך הבדיקות לא נדע בהכרח אם הוא יהודי משם אבל אם הוא אינדיאני נדע בוודאות.
בעברי ישבתי בביה״ד של הרב וויס ופחות עוסק בזה היום, אבל עדיין יושב איתו במקרים שצריך.
אשתו מורה בבית יעק, הילדים לומדים בישיבות ליטאיות קלאסיות הגדול התחתן ועובד והשני מחפש שידוך, קלאסי עד הסוף.
הרב משולם: נולדתי וגדלתי בתל אביב , מכהן כרב הקהילה שאבא וסבא היו בה. אנחנו בשכונת התקווה, כפר שלם, שכונה כיום מאד מסורתית ובעבר יותר בעייתית רוב הקהילה למעלה מ-50% מסורתיים, חלקם שומרים יותר חלקם פחות, מצד שני יש את אותם דור שני ודור שלישי, שהם יותר חרדים ואפילו קיצוניים, להתמודד עם קהילה כזו זה אומר צריך קו ברור. אבא אמר לי כשהתחלתי שאם אתה רואה טעויות צריך לדעת איך להעיר. לרוב הוא לא מעיר, אם תעיר להם הם עלולים לא להגיע יותר תן לו להיות בקהילה וללמוד. יש לנו שיעורים בקהילה וכל אדם שמגיע לשיעורים ילמד לאט לאט בדרך וברמה שלו. זו הקהילה.
כיון שגדלתי בתל אביב, אני הדתי היחיד בבניין, וכך גם בבניינים באיזור יש אולי דתי אחד, זו שכונה חילונית שיש בה הרבה מסורתיים, כולם מכבדים את הדת, זה לא צפון תל אביב, זה יותר חבר׳ה מזרחיים שיש להם אבא או סבא שומר תורה ומצוות והם כיום פחות. הבן הבכור שלי שומר פחות תורה ומצוות אני לא יודע אם בגללי או בגלל המשגיח בישיבה… הילדים נמצאים בבית ולא יורדים למטה כדי שלא יתערבבו וכי אין להם חברים, הם למדו בחינוך העצמאי איפה שאני למדתי ולא היו להם חברים ולכן שלחתי לחינוך העצמאי בדרום תל אביב אז יש אולי כמה חברים באיזור. הם יודעים לומר שאנחנו עם נפרד והם עם נפרד.
הבית שלי סגור, אף אחד לא מגיע לבית שלי, כמו תיבת נח. כל מי שרוצה לדבר מדבר במשרד בביה״כ לא בבית. פעם הייתי מביא זוגות ושלום בית וזה פחות מתאים. גם הלבוש גם הדיבור אז העברתי את הכל לרמה של ביה״כ. אני לא יודע אם זה נכון אבל זו המציאות, מאד קשה. אני רואה גם על רבנים אחרים באיזור שחלק מהילדים הצליחו בענק וחלק פחות.
הגדולות היו בבית הילד בצפון תל אביב והיום בחינוך עצמאי בדרום תל אביב. אשתי היא המטפלת בענייני החינוך בבית.
כחלק מהלימוד התחתנתי בגיל 19 וניגשתי לכולל הלכה כמו כל ספרדי טוב ומהר מאד ניגשתי לדיינות באבן העזר וזה פשוט מושך אותך ועפתי על זה. ונכנסתי למחלקת הנישואין ברבנות וגיליתי שאפשר לעשות הרבה. יש חדר לידי גם בחור ליטאי מלוין והרב קנייבסקי שיש לו דרך אחרת וחסיד חב״ד שיש לו שיטה אחרת ולי שיטה אחרת, בגלל שאני תל אביבי אז אני יותר פתוח להבין את הצד השני את האחים שלי שקצת אחרים.
הרב פישהוף: נולדנו שנינו בבני ברק, אני רב כמו שכל חרדי נשוי הוא רב. יש לנו 6 ילדים מאוחרות לימוד בישיבות, אבל אולי אתן לאשתי להציג אותנו…
לאה: ירושלמים גרים פה ברוממה, שנינו גדלנו בבני ברק ועברנו אחרי הנישואין. 6 ילדים הגדול, בן 19, 4 בנים והקטן סיים חדר אז עכשיו סיימתי עם העולם הזה ונשארים עם עולם הישיבות ושתי בנות קטנות יותר. כשעברנו לירושלים אני הייתי בת 19 וחיפשתי מה לעשות וידעתי לתפור אז פתחתי סלון כלות, עסק גדול ומצליח למרות שלא היה לי מושג בתחום, עבדתי בזה 13 שנים אבל באמצע הבנתי שזה לא מה שאני אוהבת לעשות ועברתי לתחום של קידום תעסוקה. היתה התנגשות בין התפיסות שלהן לתפיסות שלי. עבדתי תוך כדי בעמותה שמסייעת לחוזרים בתשובה של קרן וולפסון במחלקה של תעסוקה, התחום של חוזרים בתשובה ומשם לתחום של צעירים, כי אנו מתעסקים עם המשפחות הבוגרות איפה הצעירים? הקמתי את תכנית נתיבה שאמורה להיות תכנית ארצית לבוגרות תיכון שלא ממשיכות בסמינרים, רבות בפריפריה.
סיימתי לא מזמן במנדל ועסקתי בתחום של צעירים בחברה החרדית והיום אני מנסה לקדם תכנית של שנת מעבר בחברה החרדית, דבר שלא קיים, יש הבנה ברמה הממשלתית ששנת מעבר זה חשוב בין אם מכינות קד״צ או פעילויות אחרות ואני מקוה שעוד שנתיים זה יהיה בחברה החרדית.
שנת מעבר בעולם מתייחסים לזה אחרי תיכון או מכינות קד״צ אני אומרת שהתפיסה של שנת מעבר חסרה לי, לפני הפרקטיקה איך זה יראה בחברה שלי, אבל המעבר מבי״ס וחינוך למבוגר שמטפל בילדים שלו, העברת אחריות מסודרת מובנית עם הבנה חברתית זה דבר בעייתי. קודם כל התפיסה, עצם המודעות לכך, לפני הפרקטיקה. גם הבחורים אני לא רוצה שיעזבו את הישיבה ויעברו לשנת מעבר, איך מיישמים את זה אני חושבת שאני יודעת, אבל עוד לא מגובש לגמרי, אבל שם אני נמצאת.
הרעיון הוא ש-20 שנה אנחנו בקידום תעסוקה במגזר החרדי, המעסיק הגדול ביותר במגזר החרדי הוא קידום תעסוקה. וזה לא מצליח.
השנת מעבר, מה קורה במכינה קד״צ? יש את הנושא של ניהול עצמי ולוקחים אחריות על התהליך למידה מרחיבת אופקים ושאלות של זהות, בוא נלמד למה אנו עושים את מה שאנו עושים, יש נושא של זהות, עצמאות, אחריות ומעורבות חברתית.
זה וודאי חייב להיות מותאם לחברה, כמו שבחברה הערבית זה לא מדבר על שירות צבאי, אבל שוב קודם כל עצם המודעות לזה והמחשבות על כך ואחרי זה נכנס לאיך ליישם את זה בפרקטיקה בציבור החרדי.
הרבנית ירדנה: כולכם מתבקשים יותר לפרט. יש כאן מי אתם אבל יש הדרך בה אתם מסתכלים על החברה שלכם. ורציתי לשאול לא מה הביקורת על החברה שלכם אלא מבחינת החברה כזהות שהיא מגובשת וטובה, מה אתם רואים כזהות הטובה הנתונה שכדאי לחברה החרדית לצעוד איתה קדימה ואיזה נקודות של התחדשות, תיקון, הוספה ושינוי הייתם רוצים לראות, קודם כל ברמה החברתית בחברה החרדית?
פישהוף: אחת הדוגמאות שאני אוהב להשתמש בהן כדי להסביר את העניין הוא מהקורונה. דיברו על השטחת העקומה ואז זה נעלם וזה אומר שכשאנחנו מתמודדים עם משהו שמגיע ויודעים שאי אפשר להתמודד איתו, יש ערך להנדס ולנהל את זה כמה שאפשר תוך שבונים מענים.
אם אנחנו נוקטים באמצעים מסויימים שמאיטים את הקצב, המשמעות היא שיש טקטיקה לא רק איך להתמודד אלא מכילה את המפגש עם הבלתי נמנע ולהיערך עם ההתמודדות וסוג של סינטיזה.
כך העולם החרדי מול המודרנה. יכול להיות שיש כאלה שחושבים שהיא לא תגיע, או מה שהגיע ואומץ העולם החרדי כבר אימץ אבל מה שעומד בפתח ולעולם לא יגיע. אבל חלק מהאנשים מבינים שהצורך הוא האטת התהליך וזה לא להאט את התהליך רק כדי להיפגע מאוחר ותפיסה השרדותית חזקה, אני חושב שיש מספיק אנשים שמבינים שיש דברים שמגיעים ויש משמעות שמגיע לאט. כי לומדים מאחרים איך מתמודדים איתם, מבינים איזה דרכים לפתוח, יודעים לפרק לחלקים, מה לקחת ומה לא, איך חלקים שלוקחים יכולים לעבור שינוי. אנו רואים את נזקים לאנשים שעמדו בחזית לקראת העולם המפתה שעומד מולם והדברים מורכבים ואז יש משמעות להאטה הזו שאומרת שאנחנו יודעים איך להתמודד תוך כדי תנועה. זה ממש עקרון. זה לא חצי כוח או בלית ברירה. השטחת הקורונה אמרה זה יבא אנו יודעים שזה יבא (בשטיבל של גור בראש השנה הראשון של הקורונה עשו הקפדה גדולה שכולם יבדקו לפני ההגעה לביה״כ, ובפנים לא היתה שום הרחקה וכמובן שהמון אנשים נדבקו) הצבת מתרס אחד ו-או מצליח או לא מצליח אומר שאם לא מצליח הכל נכשל. הכל מסמל את אותו עקרון של האטה ודחיה כדי ללמוד ולדעת איך להתמודד עם הדברים מהנסיון של האחרים. (ואין כוונה שכל מנה שמגיע הוא רע כמו הקורונה).
אמרת שיש דברים שמראים את זה אתה יכול לומר שמות? שוויון זו הדוג׳, החברה הליטאית מאד שוויונית.
אני מנסח פרקטיקה מוכרת ורווחת.
הרב ספקטור הוזמן לערוך חופה והאו בא לצאת ואמרו לו שהחופה לא בחצר ביה״כ אלא בחצר הבית. אז אמר הכל טוב אבל אני לא מסדר קידושין אם לא נעשה בחצר ביה״כ כמקובל. והביא שכתוב אל גינת אגוז ירדתי נמשלו 15 משלים, ערימת אגוזים כשמוציאים אגוז אחד מהערימה, הכל מתפרק ונופל. למה דווקא אגוז? כי אגוז יכול להיות שהוא ריק לגמרי ונגלה שאין כלום בפנים. הערימה עומדת ואולי האגוז הזה באמת לא צריך להיות פה אבל הכל יקרוס אם נוציא אותו. הגישה החרדית מאד ברורה אנחנו לא נוגעים ודברים זזים אבל אין לנו ברירה ומנסים לעשות את הדברים לאט והיכולת לשנות נמוכה, אולי הפתרון שלנו יהיה הפתרון של האחר וכד׳.
הרב דוד:
העיסוק שלי פחות בתחום הזה של תיקון החברה בה אני חי, למרות שכמובן יש דיעות בכל דבר ובכל סיטואציה.
בכל אופן אולי אתן משהו מזוית מהתחום שאני עוסק בו ופחות על החברה.
אני חושב שהדבר שמאד מפריע לי כמעט ברמה יומיומית זה התדמית של שירותי הדת באופן כללי והרבנות ובתי הדין באופן ספציפי מול הציבור הכללי בארץ. אני יושב עם אנשים כל הזמן כשהם באים בסיטואציות מורכבות, הרבה פעמים מלאי תלונות והרבה פעמים הם יוצאים אח״כ, גם אם לא יצאו עם פתרון, אבל יוצאים אחרת, ומבינים מה רוצים מהם, שלא רוצים את רעתם ולהציק להם. הנקודה הזו מאד חשובה, אני מרגיש שחלקם לא מספיק מבין את הציבור שצורך את שירותי הדת בארץ, שזה כלל הציבור, לא מספיק מבין, לא מספיק מדבר בשפה שלו, וזה דבר שמאד מפריע ויוצר התנגדויות לכל מיני דברים שהיו יכולים לעשות בצורה יותר חכמה. אין לי פתרונות אבל חושב שלא מקדישים מספיק השקעה יחצנות וכד׳.
מקרה שקרה לי שבא מבירור יהדות קשה, של זוג לפני חתונה, והסיפור היה על הסבתא של הכלה, ממשפחת סולובייצ׳יק ממינסק (אז לכאורה איפה השאלה, שהרי משפחה מוכרת וחשובה) אבל היא מאומצת, היה שם חשד שזייפה ברמה קיצונית, ואני חשדתי וביה״ד חשד והיו סיבות טובות לחשוד. היא התלוננה מלא. ישבתי איתה והסברתי את הכל בפנים, הראיתי להם איך הדיין ביום חופשי שלו בגלל הלחץ של החתונה בא במיוחד כדי לסדר את זה. היא יצאה מוקסמת וכדי להודות למרות שבאה עם תלונות מוצדקות לכאורה, הסברתי לה והרגעתי את המצב. ואני חושב שההנגשה הזו חיונית ותתרום לקירוב בין הצדדים. לא תמיד זה יפתור את הבעיה אבל זה יקדם את העניין.
הרב עו״ד צוריאל בובליל: כשיש שיתוף פעולה, זה נותן יכולת להסתכל עליו באופן אחר ולכן זה מתקשר גם לפישהולף. דיברת על שיטוח העקומה והתגוננות וזה לא רק התגוננות אלא איך אני רוצה שהעולם יהיה . ואני מחליט מה שאני רוצה שיהיה. זה לא התגונונות אלא יצירת אידיאל.
הרבנית ירדנה: כשלאה דיברה על יוזמות וחזון אנחנו שמענו שיציאה אל העולם עם חזון והכנסת אידיאלים פנימה, אז זה לא רק איך להתגונן יותר טוב.
הרב משולם: אני מסכים עם שניהם.
הרבנית ירדנה: הייתי רוצה לשאול על החברה החרדית הספרדית, מה לדעתך חשוב שימשיך לדור הבא ואיפה ההתחדשות יכולה לפגוש את החברה הוז?
הרב משולם: אני חושב שהחברה המזרחית יותר לא נגועה בשמירה בגטו של החברה הליטאית, כי אין לנו את החשש של הסמארטפונים. כי אולי היות ואנו גרים בעיר חילונית, במקום שהכל פרוץ ותמיד אני אומר אני לא יכול לתקן את העולם, אני צריך לתקן את עצמי. וזה מה שאני אומר לאחרים תתקנו את עצמכם, אל תסתכלו על העולם. האם לקנות פלאפון? אם אתה מסוגל לשמור על עצמך ואם אתה צריך את זה אז כן, אם לא, אז לא.
מה שאמר פישהולף זו התקווה שלי, אני חושב שהחברה החרדית פשוט לי שחיץ בשום פנים ואופן לא וסוגרים עוד ועוד ועוד.
אני חושב שאנחנו צריכים בתור חברה חרדית להבין את השני, ללמוד את השני להכנס לנעליים של השני. היתה לי חופה בחמישי, ובגלל תשעת הימים צריך חופה לפני השקיעה. וסיכמתי עם החתן שעושים לפני השקיעה, ואני מגיע למקום ויש 15 איש, והתחלנו כתובה וכרגיל זה לוקח זמן ומגיע הזמן ואני אומר לו חייבים לזוז ואין אנשים. ואני אומר לחתן קדימה זזים, והחתן מסתכל עלי ואומר אין אנשים איך נתחיל? ואני אומר לו שיש בעיה ונהגו לא להתחתן בתשעת הימים. והוא עולה לכלה והיא מתחילה לבכות. אבל סדרנו ככה ואתה צודק אבל האורחים לא הגיעו. אז מה אני עושה? סומך על המתיר או יקוב הדין את ההר. מבחינה הלכתית החלטתי כרב שמגיע למקום שאני יכול לערוך אחרי השקיעה, החלטה הלכתית נטו בגלל המצב כי אני מעדיף שמחת חתן וכלה ולמרות שהיו חייבים לשמוע לי ואם הייתי אומר עושים היינו עושים, אבל החלטתי שלא, שעדיף לדחות ולעשות אחרי השקיעה למרות הכל. וכשהחלטתי לא, רגע אחרי הגיע המשגיח כשרות ואומר. לי איך אתה מעיז עכשיו העברתי שיעור לכל המלצרים והאולם שאסור לעשות אחרי השקיעה ואתה הורס את הכל. ובאותו רגע מאד כעסתי ואמרתי לו עד שאתה מתערב בעניינים ההלכתיים שלי תסתכל על השולחן שניצל ודג ולא הערתי לך, תסתובב ותעשה את העבודה שלך ותן לי לעשות את העבודה שלי…
כשאני נכנס לנעליים של הרב ורואה את הדמעות של אותו אדם או אחת שקראו לה ממזרת, והתרנו אותה וכד׳, וכשאתה רואה שמגיעים בחששות, היחצנות לא טובה, לאו דוקא של הרבנות, של כל הדת.
היה לי חתן, עיתונאי מפורסם, והגיע ונכנס ואמר אני לא מאמין בכלום, אני מגיע כי אני מחוייב ורוב הפגישה היה דיון מה זה אלהים. הוא טוען שזה אנחנו והיחסים ביננו, ולאחר מכן ערכתי לו את החופה בצפון תל אביב ולהבין את המקום שממנו הוא מגיע גם אם אני לא מסכים איתו, לערוך את החופה איך שהוא מעוניין לראות אותה. וההתחלה של החברה החרדית זה להבין את הצד השני ונתנהג אחרת ונכיל אותו.
לאה: אין דבר כזה שאין שינוי, זה לא משתמר, והמלחמה היא בהקצהה לשני הצדדים. ואני מרגישה שאני צריכה לא להלחם, אבל אני מתמודדת עם דברים שפעם היו מובנים מאליהם, אבל בגלל שיש יציאה לכוון אחד אז יש יציאה לכוון השני ולכן הזירה לא אותה זירה.
הדוג׳ הכי צהובה: תמונות של נשים, ציורים של נשים בעיתונות החרדית, תמיד היו ולא היה בזה שום בעיה. והיום אין תמונות של נשים בעיתונים או בספרים. ואני יכולה לצעוק קדוש קדוש אבל יגידו: היום מתמודדים עם דברים אחרים. אז לא יכולה להגיד שרוצה שיהיה כמו לפני 20 שנה, כי גם היו דברים לא טובים, אבל רוצה שהשינוי יהיה מושכל עם מחשבה, נשלט.
הרבנית ירדנה: האם יש לכם אותו חזון לילדים ולנכדים שלכם איפה הייתם רוצים לראות אותם?
הרב דוד: שאלה שקשה להתמודד איתה, בגדול כן אבל עם תיקונים.
הרב משולם: התמימות. סבא הוא היה יהודי בעל מסירות נפש, לא היה מסתכל על אדם בתור דתי, חילוני, חרדי או אחר, זה פשוט אדם יהודי ואני אעשה הכל בשבילו למענו. אני רוצה לילדים שלי תהיה יראת שמים. לא יודע איך להשיג את זה.
פישהולף: שהילדים יהיו טובים ממני. יש וורט של הרב מבריסק: כתוב ובמצוותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותיו. היה אדם שהיה אומר דברי תורה של אחרים בשמו, הבן גונב תפוחים והנכד שודד בנק. לפעמים מה שעובר זה המתודה ולכן במצוותיו חפץ ולא בשכר שלהן.
אנשי חינוך במוסדות החינוך, צריך טהרנות מסויימת כי החיים מיישרים ואני חושב שהורים רוצים את הדבר הטוב ביותר עבור הילדים שלהם. הרבי מקוצק אמר אני מחכה לראות את הנכד הזה שכולם רוצים כדי שיוכל ללמוד בנחת, אבל יש בזה משהו כנה כמו כל אב שחוסך את הפרוטות כדי שהילד יתחיל איפה שהוא סיים וזה מתרגם בשומרי תורה ומצוות, וזה משקף את האמירה. טובים ממני לא הכרח אומר מחמירים או מקלים ממני, אלא שיתמודדו רת ההתמודדויות שלהם באופן טוב יותר ממני, שיקחו את המתודה.
לאה: אני רוצה שיהיה להם מה שאני רוצה בשבילי ובשביל כל החברה. אני לומדת הרבה מהילדים שלי ומהחברים שלהם על התמונה הגדולה ואני רוצה להיות שם ושזה יחדור הביתה.
הרבנית תמר: מה את רוצה שביל הבנות שלך? לא ברור לי עדיין כי הן עוד קטנות אני עדיין בשאלה של כמה לדחוף אותן ללכת לביה״כ בכח ויחד איתי, וכמה לשחרר כדי שלא תתקל באכזבה של עזרת נשים לא נגישה (אבל הרווחנו זמן…) בחברה הליטאית הנושא הזה יותר טוב, לבנות יש יותר אפשרויות מלבנים כי חינוך בנים הוא קטסטרופה, כמו לדחוף אבן במעלה ההר ולקוות שלא יפול אחורה.
הרבנית ירדנה על השימור ושיפור: חיפשתי באיזור הזה בי״כ שאוכל להתפלל בכבוד בשבת. ובסיום קריאת התורה פתאום מעזרת הנשים שאגה של חזק חזק ונתחזק. והבנתי שזה בא מהשימור של העולם הקודם שלא חייבות לשתוק, עוד מהעולם של סבתא, אז לפעמים דווקא השימור הוא יותר טבעי אצל ההורים של ההורים ולפעמים זה יתחבר עם משהו עתידני עם הילדים. כולנו חושבים על החיבור הזה.
משם המשכנו לבי״ס פלך למפגש הוקרה לעו״סים.
בועז: ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ אני מתכבד לפתוח כנס הוקרה לעו״ס בסוגיות רווחה בירושלים.
אנו חוגגים עשור ויצאנו למסע הקשבה בחברה הישראלית. התחלנו בבית הנשיא ונסענו ברחבי הארץ והתלבטנו איך לסיים את המסע. ודיברתי עם הרבנית תהלה אליצור והתלבטנו מה יהיה סיום ראוי. ועלה הרעיון לעשות מפגש עם עו״ס שמתעסקים בסוגיות שעסקנו בהן בביהמ״ד. אנחנו ארגון ארתודוקסי בחברה הישראלית שעוסק בסוגיות חברתיות במטרה לתת קול רבני מתון וקשוב.
הרגשנו שאנו רוצים להעמיק בסוגיות האלה יחד אתכם ואנו מאמינים שאתם עוסקים בעבודת קודש ולכן חשבנו שיהיה נכון לסיים את המפגש שמוקיר את העשיה שלכם ואת התרומה שלכם.
יעל גבאי מנהלת אגף הרווחה בעיריית ירושלים:
זה מרגש, ומפגש שאנו לא רגילים ולא ידענו איך לאכול אותו. כי בד״כ כשעושים אירוע, צריכים עזרה ותקציב, אבל אנחנו אוהבים שיתופי פעולה וגם כשאנו צריכים לתת תקציבים. וחשבנו שיהיה מעניין לעשות מפגש כזה. כי בד״כ כשאנו לומדים זה סוגיות מקצועיות ולא מפגש כזה שהוא אחר, אז היה לנו מפגש מענין בזום לתכנן והחלטנו לחלק לשולחנות עגולים שיעסקו במספר סוגיות שמעניינות אותנו.
ירושלים והאתגרים שלה, ירושלים היא עיר עם מאפיינים ייחודיים, ראיתי את המחברת שלכם ושהייתם בלוד במסע של ערים מעורבות וזה דבר שמאפיין את העיר.
ירושלים היא עיר עם ימליון תושבים. העיר הגדולה ביותר בארץ ותל אביב היא פחות מ-50% מירושלים. אם מסתכלים על השטח המוניציפאלי של ירושליםֿ נכנסות בו תל אביב חיפה רמת גן.ירושלים היא עיר גדולה ומעורבת, המגזר ערבי 38%, המגזר החרדי גדול. העיר הערבית הכי גדולה, העיר החרדית הכי גדולה וגם במגזר הכללי נותנים פייט. עיר מאתגרת ושירותי הרווחה בירושלים ניתנים לכולם גם לפליטים ומבקשי מקלט, דרי רחוב, יש את סנדרום ירשולים, תופעות ייחודיות לעיר. בת״א ראיתם קצת את העולם האחר הזה, אז אצלנו זה נראה אחרת, המאפיינים של האוכלוסיה שונים ויש לנו את המיטב שלנו.
עוד דברים על ירושלים שמשפיעים על הרווחה בעיר. אנו עיר עניה באשכול סוציו אקונומי 3 ו-60% באוכלוסיה בעשירון הראשון והשני. בתוך העשירון ה-1 יש הרבה שחיים מתחת לקו העוני וכשמפלחים את התושבים שנמצאים בעשירוני םהאלה זה המגזר החרדי והערבי.
אם היו מסתכלים על ירושלים כאשכול סוציו אקונומי 3, היינו כמו ראשון. אבל זה משפיע על הנוער בסיכון, על הפעילות החברתית. יש לנו אוכלוסיות עניות מבחירה כמו החרדים ואחרות, שבגלל המצב אז העיר מורכבת מהדברים האלה וכשאנו מסתכלים על עוני וילדים בסיכון אז במזרח העיר זה 80% מהילדים.
העיר היא עיר עם הרבה אזרחים וותיקים, בירושלים יש בערך 110,000 אזרחים וותיקים ורואים את זה בכל העיר ובכל המדינה, תוחלת החיים עולה ויש אתגר שההזדקנות תהיה מיטיבה ועם פנאי ולדחות את הסיעוד. ואנו כשירותי רווחה, לא רק רשת בטחון, אלא גם מייצרים התנהלות פרו אקטיבית ויוצרים תוכניות מניעה, ושל פנאי משמעותי שגורר בריאות פיזית. תוכניות למניעת נפילה, מתקינים מעל גיל 75 כדי למנוע החלקה ונפילה. לא רק מסייעים כרשת בטחון אלא מנסים למנוע.
ירושלים היא גם עיר צעירה, יש בה הרבה מאד ילדים. 34% מאוכלוסיית העיר הם ילדים מלידה עד 18 ו-14% מהלידות בישראל. הדברים האלה מאד משפיעים
יש לנו אבל עובדים מדהימים ואני שמחה שבחרו להשתתף למרות שזה וולנטרי, הם מייצגים את התחומים השונים ואנו בעולם של dna של יזמות ופרואקטיביות ועובדים בצורה מתוכננת ולא רק מגיבה.
ורוצה לשלב את זה עם סוגיות של הון אנושי. זה בעיה כיום וזה אתגר גדול. יש לנו מחלקות שיש מחסור בעובדים ומנסים לייצר קמפיין וגם לגייס ולעשות הכשרות וזה דבר משמעותי ואנו מקווים שכל המגזר הציבורי יתאושש. הקורונה נתנה נוקאוט ומקוים שזה ישתפר כי אנו עובדים עם ההון האנושי שלנו.
הרב מאיר נהוראי:
כבר החשק מבעבע והיצאה לשולחנות העגולים לאור האתגרים. אנחנו שמחים שפתחנו ומסיימים בירושלים ירושלים היא עיר עושה כל ישראל חברים.
חז״ל אומרים שאחת מהסיבות שחרבה ירושלים היא על שהעמידו דבריהם על דין תורה. ומה רע בזה? שלא נהגו לפנים משורת הדין. וזה זועק אצלי בהקשר של הכנס. כי הסוגיה עוסקת בפרק של השבת אבידה ודנים בעניין של לפנים משורת הדין. אדם שמוצא ארנק באמצע השוק הרי אלו שלו ואם יבא אדם ויגיד זה שלי? אז לא תחזיר לו? אומר אותו חכם הוא זועק וצועק על ביתו שנשרף וספינתו שטובעת הרי זה שלו. לשמוע את הזעקה שלו זה הלפנים משורת הדין. לא תוכל להתעלם! יש את הפן הרגשי ולא רק הפורמאלי.
אנחנו עובדים במוסדות, ואני כרב קהילה עם עו״סים כל הזמן. זו עבודה משותפת באיזור שלי ואני רואה איזו מסירות נפש בתנאים קשים. ויותר מכך לראות את האכפתיות של לא תוכל להתעלם זה הלפנים משורת הדין. גם כשקשה ועם כח אדם לדעת כשעומד כאן אדם ולהקשיב לזעקה שלו זה דבר עצום.
לומדים להיות יותר טובים והשולחנות העגולים יתרמו הרבה ואני מאחל לנו שיתוף פעולה שרק ילך וימשיך ובהצלחה לכולנו.
הרבנית איילת סג״ל:
אני מרגישה שהלימוד המשותף של רבנים ורבניות ועו״ס, מלווה את הארגון מאז שהוקם בכל נושא שיש לו השלכה חברתית ביקשנו ללמוד מעו״ס, עברנו השתלמות על אלימות במשפחה, להיות כתובת מאזינה יותר ואיך להגיב ולהפנות וגם בנושא של פגיעה מינית, ביחס לעובדים זרים והתייעצנו בכל אחד מהנושאים עם העו״ס יש לנו הרבה מה ללמוד וללמד ביחד. ולכן חילקנו לשולחנות עגולים שנלמד בחברותא: מעגל של אלימות במשפחה, מעגל של תושבים וותיקים, המעגל של ילדים ונוער בסיכון, המעגל על בעלי מוגבלויות, המעגל של התמכרויות ודרי רחוב, והמעגל בנושא עבודה קהילתית.
סיכום:
הרבנית איילת:
גם אני הייתי באותה פגישה שבועז תיאר בתחילת המפגש, שחשבנו איך לסכם את המסע הזה. התחלנו באירוע מרגש וחגיגי בבית הנשיא והיתה מחשבה לסיים בכנסת עם נציגי ושליחי החברה הישראלית וכל כך משמח ומדוייק מבחינתי לסיים עם שליחי הציבור האמיתיים באמירת תודה. אני חושבת שכל אחד יודע שאתם שליחי הציבור שלו לעשות את החובה האנושית והמוסרית והדתית הכי חשובה שקיימת, לתת לנצרך ונזקק את מה שחסר לו. ואנחנו כרבנים ורבניות משתדלים לעשות את זה ולפעמים נעזרים בכם. אנו לא עושים את זה באופן אינטנסיבי כמוכם והחלטנו לעשות את כנס הסיום כהערכה ותודה עמוקה שלנו, באמונה גדולה שזו החובה של כל אחת ואחד מאיתנו שעושים את זה כשליחים של כל עם ישראל אז תודה מעומק הלב.
אספר משהו אישי, הרב ש״י וויצמן מאד ריגש אותי בדבריו בבי הנשיא כשאחרי שקודמיו פתחו ב״כבוד הנשיא״ ״אבי מורי ואמי מורתי״ אז גם אני אומר ״ברשות אמי מורתי״. בשירות הצבאי שלי הייתי משקית ת״ש, שזה כמו עו״ס של חיילים. ומה שעשיתי היה לשמוע את הבעיות וללכת לבתים לשמוע ולקבל את המסמכים ולקבל את התמונה ולהגיש בקשה למערכת הצבאית, להתיר תנאים מקלים בשירות, וזה היה מאד מספק ומשמעותי ושמחתי בו מאד מאד. וכשהשתחררתי הייתי צריכה להחליט אם להמשיך בזה וללמוד עו״ס או הלכה וגמר.א ופתאום ילדה צעירה בת 20, הרגשתי את ההערכה הגדולה לעובדי הרווחה, אבל הרגשתי שזה קשה מידי, שבעוד שאני כחלק מהמערכת הצבאית ב-100% מהמקרים יכולתי לתת מה שהיה צריך ושהמערכת צודקת ונותנת כח לעזור וצפיתי בשותפותי העו״ס והרגשתי שלא תמיד יש להם מספיק משאבים לעזור, אין מספיק כ״א ותקציבים וכד׳ והרגשתי שזה גדול עלי. אז מחיאות כפיים לכם לעבודה הכי קשה והכי מוערכת.
כמובן שגם למורים צריך למחא כפיים וגם לעו״ס. אלו המקצועות שצריכים להיות הכי מוערכים במשק והכי מתוגמלים וכולנו משלמים את המחיר על הפער הנורא הזה. וכמו שבקורונה היה רגע שעצרו ומחאו כפיים לצוותים הרפואיים, אז זה מה שרצינו לעשות היום כולנו מעריכים בכל ליבנו ויודעים כמה זה חשוב. ואנו נעזרים גם בלימוד וגם בשת״פ ולעצור ולומר תודה והוקרה.
קראנו לכנס ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ מהפטרת השבוע שבה הנביא ישעיהו חוזר שוב ושוב שהדבר הכי חשוב לקב״ה זה לא התפילות ולא הקורבנות ולא הצומות, אלא הצדק והחסד והדאגה ליתום לגר ולאלמנה.
התלבטתי אם לקרא את כל הפסוקים. גם פה וגם בהפטרה של תשעה באב, בה הנביא ירמיהו אומר ״אל יתהלל חכם בחכמתו … כי אם בזאת יתהלל … השכל ויודע אותי עושה צדקה וחסד … ובאלה חפצתי נאום ד׳״. ואנו מנסים לעשות את זה ומודים למי שעסוק בזה בכל רגע ומודים בכל ליבנו.
אני מתלבטת אם לשתף בשיח שיש לנו בפלך בנושא של צדקה. אנו מלמדות את התלמידות להיות מעורבות חברתית אבל לא משפה של חסד ומלמעלה אלא ממש לומדות על צדק. לא צדקה אלא צדק, מעורבות חברתית ולא התנדבות. כי אנחנו חלק מקהילה וציבור אנו מייצרות שינוי וככה מלמדות. וזו שפה שחשובה לנו פה
מצד אחד אמרנו לכם הרבה תודה על הדאגה לחלשים בחברה, למכורים ולבעלי מוגבלויות וכד׳ אבל אני חושבת שגם בזה, ואני אומרת את זה לתלמידות, ואני מצטטת את הרב עילאי שאומר שתמיד נהיה בצד של הנותנים ולא בצד של המקבלים. ואני אומרת מה פתאום לפעמים אנו צריכים להיות מהנותנים ולפעמים מהמקבלים, צריך לדעת גם לקבל. אני הצרכנית של עו״ס וזה חשוב לקבל עזרה כשצריכים ולא להתבייש בזה. כולנו מקבלים עזרה וכולנו נותנים עזרה וגם בזה כדאי לשנות את השיח. אסכם שוב בפסוק: ״והשיבה שופטינו כבראשונה ויועציך כבתחילה … קריה נאמנה… ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״.
אנו נפרדים כעת מכל האורחים והעו״ס.
היות והתארחנו בבי״ס פלך, שמענו כמה מילים על בי״ס ממנהלת ביה״ס ועל ביה״כ שבו ישבנו:
ביה״כ הוא חלום שהתגשם עבור תלמידות ביה״ס ונחנך ביום ירושלים שעבר, ופתחו עם הלכות בי״כ והלכות תפלה ברמב״ם וזכינו שעל כיפת ביה״ס שלנו זה מה שהיה הוא אוסף בתוכו המון תקוות של הצוות של התלמידות אנו משתמשות בו ממש כמו בי״כ עתיקים בתקופת המשנה והתלמוד שהיו מתאספים לכל מיני דברים. יש בו ביטוי מאד גדול לפרהסיא של התלמידות שמממשות את החובה והזכות להתפלל. קוראות בתורה בימי שני וחמישי וזה היה מהלך מורכב. ואני רוצה לדבר על כמה פרטים בביה״כ.
מה צריך כדי שארצה לבא ולהתפלל פה? ומדובר על בנות נוער שזה לא הדבר הכי כיף להן. מבחינתי רציתי שהמקום הזה יהיה הזמנה ומה הופך את זה לבי״כ של נשים ומה שהכי עמוק שאין בו מחיצה. ושעבור הגברים זה לא שקוף כמו לנשים לבא לביה״כ וששיש את כל החלקים הרגילים שיש בביה״כ, אבל נגישים לי ומאפשרים לי לתפעל אותו ולקחת אחראיות. זה דברים שברגע שהם הופכים להיות הפעילות המרכזית של ביה״ס שההלכה היומית שאומרים אחרי התפלה זה אחרת. וזה מזמין אותן לקחת אחריות הרבה יותר גדולה על העולם הדתי שלהם.
עוד שני דברים שאולי דרך המאפיינים העיצוביים של ביה״כ אדבר על ביה״ס.
בי״ס פלך הוא בית ספר עם ממש אתוס של למידה שקיים כבר מעל ליובל שנים. מבחינתי אתוס הלמידה שהוא ברור לכולכם, למה לומדים? כי ככה! תורה לשמה. זה היה תמיד מאד חזק פה. גם במה שלמדו וגם באיך שלמדו ולימדו ומעבר לזה, וזה קצת שונה מבתי ספר אחרים, הרעיון הזה של למידה לשמה משתכפל בכל המקצועות, לא רק במקצועות הקודש, המחוייבות והרצינות והלימוד. לשמה אנחנו בי״ס מדגים של כל התחום של מעורבות חברתית במשרד החינוך. ופעם המפקח אמר לי שהוא מרגיש שיש פה משהו שונה שאנו עושים פה בביה״ס, לא התנדבות ולא חסד, מעורבות חברתית. והוא מרגיש שבחמ״ד עושים המון חסד ובפלך עושים צדק. הקישור העמוק שאנו עושים למקצועות הלימוד. תלמידות יוצאות משיעור אזרחות, הסטוריה, אנגלית וכו׳ וזה תלמוד שמביא לידי מעשה. וזו הבערה שלנו.
כשעיצבנו את ביה״ס, היה לי חשוב שיהיה מעגל של הצדיקים לעתיד לבא שכולם לומדים ושווים לפני הכתוב, ולכן יש חדר שכזה. בי״ס שמעצים שאילת שאלות בכל תחום ובכל מקצוע. השאלה במרכז ואין שאלה שאין לה מקום. אפשר לשאול בכבוד ולחשוב על העיתוי, אבל תלמידות מבינות שהשאלה היא תנאי לכל התקדמות המעצבת. שאלו אם אני רוצה שלמורים של בית המדרש יהחה כסא בצבע אחר? ואמרתי מה פתאום ביהמ״ד מחכה לכולם באותה מידה. זו בחירה שמאפשרת שביה״ס יהיה מקום שמוביל וכל התחום של הומניסטיקה ומדעי הרוח ואני יכולה להגיד כמנהלת שאחד האתגרים הקשים של בי״ס שמפתח חשיבה ביקורתית הוא שאנו מפתחים חשיבה ביקורתית וזה עובד…
ביה״כ בחרנו שתהיה גומה לארון הקודש, בא״י יש לזה מקום. ונכון זה לא אדריכלות נשית, אבל מבטא את זה שאנו מכינים מקום שהמקום יכבד את הפעולה שעושים בתוכו, יכבד את הנשים בתוכו. והיא מעוטרת במנורות שכל מנורה היא מנורה שנמצאה באתרים ארכאולוגיים, אלו דברים שרצינו למשוך את הסמל.
בשני צידי ארון הקודש יש עמודי בועז ויכין ובאדריכלות העמודים הם סמלים גבריים ואני הרגשתי שיש בכך אפשרות לתיקון עוול הסטורי לנשי,ם שרצו להביא את המראות הצובאות בעבודת המשכן ומשה מאס בהן ואני חשבתי שיש פה הזדמנות וזה הרכוש היחיד שהיה להן ולכן המנורות הן זכר למראות הנחושת בתוך בי״כ של נשים כתיקון קטן.
נר התמיד הוא יודנשטיין. הוא פמוט שבחלק מקהילות אשכנז היו מדליקים בו נרות שבת. והבאתי אותו מבית הורי ובתוך התהליך שאנו עושות בביה״ס הזה שהוא באיזה שהוא מקום, והתלמידות צוחקות עלי כי זה הפך להיות מנטרה, שהמטרה שלו בבי״ס להפוך אותנו לציבור של נשים, חלק מהמשימה היום להחזיר אנשים ונשים שיודעות לומר אמן ולא רק להוביל. לא רק במידה שאני צריכה להיות בפרונט ולהוביל, אלא זו משימה להיות ציבור. איך הופכים נשים שדוקא בספירה הציבורית לא נספרות בואו ותהיו פה וזה שלכן. זה קושי גדול איך לחייב נשים במשהו שהן לא מחוייבות בו, שזה משהו שהייתי רוצה לחייב בו. והרעיון להביא את היודנשטין את נרות השבת שיש את כל המתיקות של מעין עולם הבא של שלום בית וכד׳ למשוך לתוך ימות החול כשאנו נפגשות בו, את המשפחתיות והחום והאהבה שביה״ס יהיה מקום חמים שאפשר להתחמם לאורו.
הבימה היה לי חשוב שכל הקהילות יהיו מיוצגות והיא מחווה לבי״כ אבוהב בצפת. צורת הישיבה היתה אמורה להיות במגבלות שזה אמור להיות גם אולם כינוסים שזה יהיה בצורה כמו הקנים של מנורה שנראה פנים ולא רק נשב בשורות של אחת מאחורי השניה. ובתוך בי״ס שמקדש את הלמידה והשאלה וההתקדמות דווקא הפרוכת היא מעוצבת על בסיס מנסרת נייר של אומן שהמטרה שלו היא לשחזר חזיתות של בתי כנסת שחרבו בתקופת השואה ובחרתי אחת מהן ובשיתוף בוגרת שלנו הם עשו ניסויים והפכו נגזרת נייר לבד ושהיופי נוצר מתוך הגריעה ודווקא בבי״ס שבו תלמידות מקבלות העצמה נשית פמיניסטית דתית וכשאנו עולות לביה״כ אנחנו מתפללות על מה שאין ועל מה שכואב, אגב אצל החברה שלי כשהן עולות הן עולות עם מה שעוד חסר. וזו עמדה שאני גם רוצה לדעת לחנך אליה לדעת לעבוד להסתדר עם מה שחסר. דווקא בבי״ס שכל הזמן כותבים על דף ורושמים אז יש עוד דברים לעשות עם דף.
בשני וחמישי כולנו כאן ושאר הימים הן בכיתות. ואם מישהי לא מעוניינת בקריאת התורה זה לא בעייתי, יש משפחות שזה לא מתאים להן ולכן אם יש כאלה שלא מתאים להן יכולות לצאת. ביקשתי לשבת איתן ולהבין. הן מכבדות את מסורת ההורים שלהן ועוד. אז דיברנו מה יכולות לעשות כדי להיות בנח.
המורות לא שוטרות בזמן התפלה אלא כאן להתפלל. שהתלמידות יראו דגמים של נשים מתפללות. התלמידות הן המובילות את כל התפלה כל התפקידים. צריך לתפוס אותן מיד אחרי בת מצוה אז מתפללות מז-יב. שנה הבאה יש לנו שיעור תנ״ך שבו ילמדו גם טעמי המקרא בכמה שיותר נוסחים.
לאחר מכן התיישבנו לסכם את המסע עם שני מאור, כפי שפתחנו איתה את המסע.
שני:
זכיתי להיות אתכם ביום הראשון ועכשיו לסיום
ובמפגש הראשון דיברנו על מטרות וקראנו בקול את מטרות המסע והתייחסנו לכלי הכל כך מרכזי של ההקשבה ואיך מקשיבים ותפקיד ההקשבה למקשיב ולמוקשב ובאמת לנסות לכייל את החלקים הפנימיים שלנו לתהליך של הקשבה.
ועכשיו אנחנו בתהליך של סיכום ואני רוצה לא ללכת למובן מאליו ולהתכייל ולשאול למה לסכם? למה לא לתת לדברים לשקוע, להיות, ככה להוציא שורשים וענפים. כל דבר צריך לדבר לסכם ולעשות?
אולי לא הכל צריך סיכום?
ואני רוצה להציע שתי תשובות לשאלה למה לסכם ובעקבות התשובות האלה ללכת הלאה.
כאשר היבט אחד של הסיכום הוא היבט של יצירת כתובות פנימית. אנו חווים המון חוויות נמצאים בהמון אירועים, כותבים מדברים, ובעצם כותבים ספר. כמה פעמים יש לנו בספריה שלנו ספר ולא יודעים שהוא קיים. ופתאום באיזה שהוא אירוע לגלות אותו פתאום.
התפקיד של הסיכום זה לקטלג את הספר שכתבתם לעצמכם במקום זמין ונגיש. במדף הזה יש הספר הזה שכתבנו במסע.
סיבה שניה לסכם שיש פועל יוצא לסכם. כמו אבן שנזרקת לבאר יש המון אבנים כאלה בתודעה שלנו. הן שם אבל אם לא קשרנו חבל לאבן היכולת למשות אותה היא כמעט בלתי אפשרית. ואני רוצה להציע שהשעה הזו תהיה קשירת חבל לאבן שכבר נמצאת אצלכם אבל שנוכל לעשות בה שימוש.
זו בדיוק התנועה שבין מסעי לדברים. השבת נקרא פרשת דברים שנפתחת במילים ״אלה הדברים אשר דיבר משה … ודי זהב״ איזה טעם יש לחזור? למה משה צריך לחזור על מה שהיה. אבל בעצם ספר דברים הוא ביטוי למה שצריך לזכור ולדעת כדי לבנות את חברת המופת שצריך לבנות והזכרון והדגשים שינתנו בספר דברים הם כבר עם האצבע לכיוון איך ניבנה, איך נהיה. משנה תורה השם הנוסף של ספר דברים הוא חזרה על הדברים עם דגשים וכיוונים מכוננים.
ובמידה מסויימת אנו עושים את ספר דברים, אנו מסכמים את הדברים על מנת שתהיה התנועה הבאה. ובאמת התפקיד השני של סיכום הוא לשאול איזה קול שמעתי, איזה קריאה שמעתי ללכת הלאה. מה מתוך החוויות והקולות וההקשבות כמו השיר העוצמתי ובעל משמעות של חנה סנש שכותבת ב-1942 ״קול קרא והלכתי …״ לא הלכתם לבד הלכתם בקהילה שהמהקהלה שנוצרת היא אולי עצמת הקהילה.
ואני רוצה להציע שנקיים מיני מסע נוסף, שיעשה איזה תבנית דומה למה שעשיתם. אתם תנועו ולא תשארו בכסאות, תפגשו ותקשיבו ואולי יהייו גם הפתעות וסקרנות כמו שהיה במסע.
ונשתמש בתרגיל שכל מנחה קבוצות משתמש בו : שעון פגישות. ההנחיה היא לקום ולקבוע פגישות עם האנשים שנמצאים פה בחלל. אני מציעה ליזום, אנשים שרציתם לדבר איתם, והפוך אנשים שלא היית איתם וזו ההזדמנות. מוזמנים לקבוע 5 פגישות, אבל כבר אומרת שאתסכל אתכם, כי לא יהיה זמן בכל פגישה, רק תתחילו ותעברו לפגישה הבאה אבל פתחתם חלון בתודעה והדיבור הזה שהתחלתם ליצור ממשיך להיווצר. וגם בכל מפגש אתן הנחיה אחרת על מה מדברים. מאתגר אבל מאפשר לשמוע מקהלה של קולות. והיות ולא נוכל לשמוע כל אחד אז בקטנה אנחנו נפגשים ושומעים והאחריות היא שלכם.
אני משערת שהמפגשים האלה עדרו את האדמה הזכירו לכם ושלומית תחזור על המסע באופן לאקוני והמשימה הבאה תהיה לאסוף על הלוח פעימות של מילים שעולות בדעתכם כחלק מהסיפור של המסע הזה. מילים לא משפטים. נאסוף בנק של מילים.
הרבנית שלומית מתארת באופן לאקוני את תחנות המסע: בית הנשיא, מפגש עם שני על ההקשבה ביד הרב ניסים, חוות מלאכי השלום בבנימין, גבעת הראל הפאנל עם אנשי חינוך בישיבת פרי הארץ, המסעדה בגבעת הראל, הבית של הרב דודקביץ ביצהר, מדרשת השומרון בשבי שומרון, הביקור בהר עיבל עם יוסף פריאל, המזבח, המפגש עם הרב אליקים לבנן באלון מורה, האנדרטה בכניסה לעופרה המפגש בנושא שכול בבי״כ בעפרה , בירוחם כולנא עם יניב יצחק ומקאמיש באותו מקום עם הרב בוקובזה, הביקור בחורה עם אנשי ציבור וחינוך מהציבור הבדואי, המפגש בנתיבות עם הגרעין התורני, הערב במשואות יצחק על משבר הדיור שמיטה ויובל והלילה באשקלון, הביקור בלוד המפגש עם אנשים מלוד ורמלה, שכונת שפירא עם חיים גורן, המפגש עם יופי תירוש בהלה והמפגש עם לאה ו-Y בצלהה והערב עם המתגיירים במרכז תל אביב. אדמת מרפא נשית בטבעון, המפגש במדרשת אורנים עם שי זרחי וליאורה, השומר החדש בהושעיה, הפגישה עם נחמה אורבך מירי דוידוביץ וגדליה קרן, הפאנל בחיוך בטירת צבי, לילה בטירת צבי, מניין ב5:45, הפגישה עם אנשים מהציבור החרדי בגלריה במקלט, אמנות והאנשים שפגשנו גרפיטי, הכנס פה ממש עכשיו עם העובדים הסוציאליים והמפגש סיכום הזה, הנסיעות באוטובוס.
עכשיו מבקשת בנק משותף של מילים שמהדהדות בתוככם מכל החוויה הזו:
(המילים בתמונה המצורפת)
שכל אחד יכתוב שיר מהמילים האלה בלבד כשהוא נכתב בתבנית של מילה אחת, שתי מילים, שלוש מילים, שתי מילים, אחת. שיר הייקו שיסכם עבורכם את המסע.
השיר שכתבתי:
דרך
תפלה אנושית
חזון ריפוי מרגש
געגוע ביחד
שותפות
נקריא את השירים שיר אחרי שיר ותקשיבו למקהלה של מה שרבני ורבניות בית הלל אומרים על המסע הזה.
(אלה חלק מהשירים שנכתבו)
חיבוק
פנים וחוץ
אנושיות כנות הזדהות
שותפות הזדהות
תפלה
מתינות
סבלנות שותפות
המיה עומק התפעלות
הפתעה יחד
הזדהות
תפלה
לשותפות וחיזוק
סבלנות להמית הבכי
תקוה לאומץ
לשינוי
יחד
כבוד וחיבוק
חום אנושי ותפלה
המיה וגעגוע
תקוה
מקום
מרחק שינוי
המיה תפלה חזון
שותפות השראה
תקוה
כאב
תפלה לריפוי
השראה מאנושיות וחזון
חיבוק ותקווה
תודה
אני מעבירה את השרביט לשלומית ובועז כדי לדבר על השבילים הבאים, איך לוקחים את כל מה שכתבתם להמשך.
הרב יוסי סופר: הדברים שלך בפתיחה היו מאד משמעותיים, התייחסו אליהם, הדהדו אות,ם התעמקו בהם ודיברו עליהם וזה הלך איתנו לכל אורך המסע.
הרגשתי לאורך כל הזמן שצריך המשך שחייבים להמשיך את היחידות ויש קצות חוט שחייבים להמשיך והרגשתי שיצאנו לסבך חוטים עם מורכבות שלא תאמן וככל שהתקדמנו גילינו קצוות שאפשר להיקשר אליהם. המסע נבנה על זה שהיה כבר קצה חוט כל מי שמכיר משהו והביא אותנו אליו וזה מה שעשה את המסע ונוצרו חיבורים חדשים. ההרגשה היא שיש הרבה קצוות וזה שלנו ומה שיצר את המסע זה המפגש שלנו עם אנשים ומה שיקח את זה הלאה זה הקשירה הלאה. כל דבר שיעלה בואו נדבר עליו ונראה מה עושים איתו.
בעז:
באופן כללי הארגון הוא סך חלקיו. אמרתי את זה במעגל פגישות שהיה נורא חזק הפרגון העצמי שאנשים נתנו אמון במסע והצטרפו אליו הרגישו פספוס אם לא היו חלק ממנו. אפשר ליצור שלד יפה, אבל זה שאנשים היו בתוכו והתגייסו ומאד רצו לבא, זה היה אותנטי, אנשים רצו להיות חלק. זה בזכות החברים פה שמייצרים את מה שבית הלל קיים. זה ביומיום קיים בפורום ובוואטסאפ, אבל לא קיים מעבר לזה. וזה כן קיים, אתה נפגש וזה פלא, כי זה אנשים שהצטרפו יחד וזה יוצר קבוצה שיכולה לעשות מעשה ולתת כח לאנשים (זה היה מאד חזק במפגש עם המתגיירים) מה יקרה הלאה, סיכמנו את המסע, הוא יחידה בפני עצמו, מה יקרה הלאה זה יצוף הלאה, אז תודה על הזכות שנתתם להיות חלק. וכמו שאשתי אמרה לי: ״איזה קטע, חשבת על משהו וזה יצא לפוע״ל.
הרב מאיר: שעת סיכום. אני אגיד שעברנו תהליך. לפני 8 חודשים היינו במשרדי מקור ראשון וחשבנו לעשות כנס גדול. ואז הדהד העלויות והקורונה וחששנו. עד שהגיע הרעיון הראשוני וזה נתן המון מוטיבציות והיו עליות וירידות כדרך התארגנויות, וב״ה מה שזה נתן לנו כארגון שהפכנו ממשהו וירטואלי למשהו שאפשר להרגיש אותו. שהולך ביחד, נכון שלמדנו והיתה המון הקשבה אבל היה המון ביחד. באוטובוס ובמפגשים וזה נתן המון כח, וצריך שיהיה לזה המשכיות שנגדיר אותה, אבל זה היה משמעותי עצם העובדה להיות ביחד.
כל אחד מאיתנו יוצא עם מחשבות והרהורים. החלום הגדול להפוך את ההקשבה לדיאלוג אבל אי אפשר לעשות דיאלוג בלי הקשבה ובלי עיבוד של ההקשבה.
השלב השני הוא דיאלוג אפילו בקבוצות קטנות.
הרבה מהכותבים של השיר אייקו סיימו בתודה, אז אני רוצה להגיד תודה לכל אלה שהשתתפו. זה מרומם ומשמח ואנו רוצים להגיד תודה לבעז ולשלומית. היה מאד אינטנסיבי. וכשהלכנו בדרך מהאירוע של הנשיא הרגשתי איזה וואוו כאילו אנו שליחים של בית הנשיא אנו יוצאים לארכה ולרחבה של הארץ, אבל יותר מזה שעות מאד גדולות ולעזוב את המשפחה. במסע בסוף משאירים אנשים בבית, יש ילדים קטנים, ולכן חשבנו יש שתי מעטפות אחת לשלומית ואחת לבעז ללכת לאכול ארוחה זוגית כפיצוי.
יפית:
תודות לשלומית ובעז. לרב מאיר ועידית, הדר, יובל.
תודה לכולם ונאחל לכולנו דרך צלחה ובשורות טובות.
[/av_textblock]
[/av_one_full]