נחמה:
הסיפור שלי פחות דרמטי. במקור אני ממשפחת קפלן מחיפה, שבט הצבי, גדלתי בנוה שאנן, שכונה מדהימה לגדול בה, וזה חשוב להמשך. בת לניצולי שואה, הצעירה מבין 4 גדלתי. בכל מוסדות החינוך של הממ״ד עירוני ו׳ ואז יצאתי לשירות צבאי ורציתי להגיע לכל מיני מקומות והתגלגלתי לפה. מזל שגיליתי שזה רק שעה נסיעה, זה בונוס. ואוסיף ואומר על נוה שאנן שהיא שכונה מאד אשכנזית בהקצנה, כל העדות מזרח שהכרתי שגרו שם השתכנזו. והפכו להיות כמונו, ״המקסימים המעולים״. נוה שאנן רק אח״כ יכולתי לומר היא הסלתה ושמנה, פרופ׳, תעשיה צבאית. וכד׳.
ואז הגעתי לפה לשירות הצבאי, בתור מורה חיילת בדור הראשון של בית ספר שדה שהיה פה. וקרו לי פה שלושה דברים מהותיים מעבר לשירות מטורף והייתי מתה להמשיך ויום השחרור היה יום מדכא. א׳ וואלה יש אנשים שאינם אשכנזים! איך יכול להיות הדבר הזה? זה בא לידי ביטוי בעיקר בביה״כ. זכיתי מכיתה א ללכת לביה״כ, דבר שהיום פחות נפוץ ומאד יודעת לשמוח על זה, ופתאום בגיל 18 אתה מגיע לביה״כ ואתה כמו האנשים החילוניים שמגיעים לביה״כ עם הכיפות העומדות, ושואל איפה אנחנו בתפלה ואנחנו מורים להם את הדרך בתפלה, ואני פתאום בצד השני, זה שלא מכיר ולא מבין, הכל שונה זה היה הלם תרבותי, שממש מאגרא רמא לבירא עמיקתא, ואמרתי לעצמי איך יכול להיות שאני לא מכירה כלום? ב׳ שנפתחתי להכנסת האורחים הבלתי תיאמן שיש במקום הזה. ההורים שלי היו מכניסי אורחים מאד גדולים בפורמט האשכנזי. אם לא הודעתי לאמא שלי עד ליום רביעי שאני מביאה x אנשים ברחה הרכבת. אני לא אורמת את זה לגנאי, באמת שזו היתה התרבות של אמא שלי וזה היה ברחבות אבל בפורמט אשכנזי. והכל התנפץ לי כשהגעתי לפה. רק אמרתי שלום לאדם ברחוב, מיד מזמין בואי לשבת! ואם את יכולה לבא עם 6 חברות מה טוב, ואם נגמר בסוף עם 18 חברות בלי להודיע מעולה! וזה היה אירוע מכונן כי משהו בזהות שלי נסדק. גיליתי עולם אחר ומדהים. וג׳ שנחשף בפניי עולם הרווחה כי גדלתי בנווה שאנן, וזה לא שאין משפחות מצוקה, אבל נסתרו מעיני. היית בא לגמ״ח ומכין חבילות מזון, אבל למי זה מגיע בסוף, אף אחד לא יודע, ומעולם לא פגשתי וחייתי בעננה שלי. ופתאום מגיעים לפה ויש גמ״ח עתיק יומין, והשתלבנו בו ופתאום אנחנו המחלקים והדופקים בדלת ואתה רואה דברים מאד לא פשוטים. הילדים האלה שפותחים את הדלת ונמצאים בבית שמדמיינים מה אין בו פוגשים בבי״ס ביציאה לטיול ועולם הרווחה הפך לחלק מהחיים שלי. ובשנה השניה נבנה פה משהו של מבחינתי נפתח כדי להישאר. לא הצלחתי להכיל את המחשבה שכשיהיו לי ילדים גם להם בגיל 18 יפול אסימון כמו שנפל לי כי לא הכירו את זה קודם. ולכן התחיל להירקם חלום החזרה לבית שאן ולגדל את ילדיי פה ליד אנשים שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו לידם שמידתם של אברהם אבינו היא פה ברחובות, משהו חם מחבק. היו לי 5 משפחות מאמצות ועם חלקן שמרתי על קשר כל השנים ממש. ואז באמת הגיע יום השחרור שהיה מאד עצוב והחלום הזה הלך איתי, ואחרי 7 שנים פגשתי את איתן (יש פה קצת מפגש משפחתי) וגרנו בירושלים והיינו בקהילה של הרב בני ונעה לאו שהיה גן עדן ממש ושם החלום הזה שלא הרפה. יושבים בקהילת רמב״ן שהפיון הכי קטן הוא תואר שני או דוקטורט אז מה יש לנו לתרום? תפלת ילדים… כחלק אינטגרלי מהקהילה פחות היה לנו מה לתרום ובסוף היתה שאלה של האם אתה רוצה להישאר במקום של השמנה והסלתה ולגדול מצד אחד, אבל מצד שני לא לגדול בכלל כי נמצא באיזור הנוחות שלך שמחובר לאינפוזיה לתורה ואנשים גדולים אבל איפה בית שאן והאנשים האחרים שהם לא. ואולי נהיה קצת משמעותיים. בא לי להעביר שיעור כזה.
אז החלטנו לעזוב את ירושלים ודיברנו על זה 4 שנים והיה קשה מאד לעזוב והפלא הוא שאיתן היה מוכן לעזוב אבל הגענו ותוך שבוע הוא הבין שזה המקום שלו, לי לקח קצת יותר זמן, המעבר התרבותי ולימדתי בבי״ס והיום אחרי כמעט 12 שנה שאנחנו פה, זה היה הצעד הכי חכם שעשינו כמשפחה, הכי מצמיח, שלושת החלומות שלי התגשמו במלואם. הילדים שלי חוץ מלקרא בתורה במוזיקה של עדות מזרח הם יודעים את כל הנוסחים. הם רב תרבותיים מתים על בית שאן. אני מקוה שקצת נדבקנו יותר במידת אברהם אבינו של הכנסת אורחים והילדים שלי חיים את ישראל השניה, הלב שלהם פתוח אליה הם מכירים, צד אחד הם מכירים את משפחת אורבך על כל מה שהיא מסמלת, הם לגמרי בגמ״ח כולם, חמשתם וזה ממש מרגש להסתכל אחורה ולראות איך זכינו באמת. לא כי אנחנו נותנים, אנחנו לא נותנים שום דבר. אין ספק שהחיים שלי השתנו בזכות בית שאן. אנשים מופלאים מדהימים ונוף הכי יפה בארץ
אני ראש מדרשת נטע. עד החצי השנה הקרובה אנו שלוחה של עין הנצי״ב ומהראשון בינואר ת״פ של חברותא מדרשת העמק, בנות שלומדות תורה וחיות חיי חברה ונתינה.
הרבנית שלומית:
לא רק שבית שאן רחוקה, מה יפה בבית שאן שמענו משתיכן. מה קשה בבית שאן?
מירי: היא פריפריה גם גיאוגרפית. נכון שיש פריפריות במרכז אבל היא באמת גאוגרפית פריפריה ואנשים בעבר הגיעו לכאן כי לא היתה להם ברירה. חמי נשלח להקים את משרד העבודה והגיע לכאן אחרי השואה ואיתו הגיעו משפחות מהעיר שלו בצ׳כיה וגם אנשים שהביאו אותם לכאן כי היתה עיר ערבית והיו פה בתים מוכנים. היתה תשתית מוכנה זה לא להקים אוהל ולחכות שיהיה בית קבע. אמנם לא באו ישר אלא רק אחרי שנה, נדבר על למה זה בהמשך ביחסים בין ההתיישבות העובדת לבית שאן. היתה תשתית מוכנה וכשאנשים הבינו שהם גם רחוקים וגם קשיי פרנסה בעיקר כשהילדים יצאו לפנימיות כי לא היה תמיד מענה ללימודים לילדים והגיעו לכיתות ט כי לא היה כאן תיכון, הרבה פעמים ההורים עזבו עם הילדים.
אנו תמיד אומרים שאם כל העולים שהגיעו לבית שאן היו נשארים כאן היינו באר שבע אבל אנחנו לא כי אנשים יותר הלכו מאשר באו. לכן אנחנו לא כזו עיר גדולה.
ב-70 שנה שעברו היינו אמורים לחמש את האוכלוסייה וזה לא קרה. כי אנשים הגיעו כשלא הייתה להם ברירה וכשתחילו להרגיש שקצת יותר מתפרנסים, העדיפו לעזוב גם בגלל הפריפריה גם בגלל החום והשיקולים הבטחוניים (העזיבה הגדולה ביותר היתה במהלך מלחמת ההתשה. כולם קנו דירות במקומות אחרים כי היה פה מבחינה בטחונית קשה מאד גם מלחמת ההתשה גם התקפות מחבלים) מי שלא עזב היה מי שלא יכול היה או כאלה שהיתה להם פרנסה מספיק טובה לשרוד כאן. אבל אני זוכרת כנערה מאות דמויות מהילדות שלי שכבר לא כאן. הפריפריה גם כפריפריה היא בעייתית ורואים את זה גם היום שלא הגיע לכאן כח הוראה ראוי. אני זוכרת את עצמי בביה״ס היסודי (לא יודעת איך אבא שלי לא קם ואמר משהו על זה) היו מכניסים לנו לכיתה בנות תיכון שיחליפו מורה במשך חודשים כי יצאה לחופשת לידה, או שלפעמים המטפלת של המחנך לא הגיעה אז היו שולחים את הבנות לטפל בילדות שלו. דברים שהיום לא היו קורים בשום צורה ואז לא עורר צעקה גדולה. רק בכיתה יא׳ הגיעה מורה שבאה מהאקדמיה ורק אז הבנתי איך צריך ללמד. עד אז כל מי שהיה מוכן לבא הגיע. המורים הגיעו לשנה שנתיים ועזבו, המנהלים התחלפו. ומספרים שדווקא בשנים הראשונות בשנות -50 היה כאן כח הוראה משובח ביותר. מורים שהגיעו אחרי סמינר עם תחושת שליחות. עולים מעיראק שהיו בוגרי תנועת החלו וחינכו ילדים לתפארת ודווקא היתה תחושה שבשנות ה-50 היתה תקופה נהדרת וזה הלך והתדרדר.
היום יש נהלים וזה לא עובד ככה (אולי עכשיו בגלל הקורונה זה קצת השתבש) והילדים שלי הגיעו למערכת חינוך אחרת לגמרי.
אז כמו שאמרתי גם הפריפריה וגם מזג האויר וגם התקופה הבטחונית גם כי אין פרנסה ובסביבה ההתיישבות העובדת שגם הגבילה אותנו וגם היתה מקום פרנסה. בשנים הראשונות שלא הגיעו מתיישבים חדשים כשממאי 1948 ועד אפריל 49 לא הגיעו עולים חדשים והיו בתים מוכנים ואנשים חיו במחנות עולים אבל היה ויכוח על הקרקעות של העיר. היא היתה מוגדרת כעיר חקלאית והיו לה שטחי חקלאות מחוץ לעיר ובתוך העיר והיה ויכוח על הקרקעות האלה בין ההתיישבות העובדת לעיר. זה נעשה בחלונות הגבוהים. ההתיישבות העובדת דרשה שטחי קרקע לחקלאות והיה ויכוח. ולא הגיעו לכאן תושבים ראשונים עד שזה יושב ע״י כך שנלקחו קרקעות מבית שאן ועתודות קרקע זה נושא חשוב של ההתפתחות וזה לא היה. הדבר השני שהיה, שהיה פחד בהתיישבות העובדת שבית שאן תהיה עיר עם עסקים עצמאית, והיתה דרישה להפוך את בית שאן לעיר קואופרטיבית שלא תהיה לתושבים אפשרות להתפרנס כעצמאים אלא כל עסק יקום כחברה בע״מ, ספר פתח עם 7 שותפים בית חרושת לקרח עם 4 וכד׳ ,לא היה אפשר להתפרנס עצמאית. חלק מהתושבים הגיעו עם רכוש ורצו לפתוח עסקים ואי אפשר היה. כך הי גם בקרית חיים וקרית שמונה.
(הקונספט הזה של עיר חקלאית היה גם באשקלון, עיר עם תשתית של שטחים אבל היא לא לגמרי אותו דבר, יש שם ים).
מה זה עיר חקלאית?
חקלאים עם משקי עזר ושטחים מחוץ ליישוב. לא כמו מושב אנשים שהתפרנסו מחקלאות. בית שאן לא היתה כזו, ובמשך שנה שלימה, הוקם כאן משביר מרכזי כי לא היה אפשר לפתוח צרכניה פרטית, מאפיה קואופרטיבית ובמשך שנה שלימה התושבים מאד התקוממו כי כל אחד רצה בתקופת צנע אי אפשר להחזיק עם שותפים ולהתפרנס ככה ועתרו לבתי המשפט והושבו ריקם במשך שנה שלימה ניסו לבטל את ההתקנה עד שהגיעו לבית משפט עליון והצליחו. אחת הסיבות שהפכנו מעיר להיות מועצה היה שאפשר לבטל את התקנה הזו אבל צריכים להיות מועצה ולא עיר. ואחרי שנה התקנה בוטלה והפכנו להיות עיר עצמאית. עיתון על המשמר אומר איזה יופי ההתיישבות מטפחת את בית שאן ומקבלת את העולים ועושה להם מסיבות ועיתון חירות אומר בית שאן בשירות הסוציאליזם. כל עיתון הוא עיתון מטעם אבל זו היתה התמונה.
הרבנית שלומית:
מה זה יוצר כאן?
היתה תקופה שהקיבוצניקים לא רצו להעסיק שכירים כי אם אתה מעסיק שכירים אתה בוגד במהות שלך. והיו תקופות שמובילי העיר התחננו בפני הקיבוצים להעסיק את הבית שאנים כי היה צריך מקום פרנסה ולא היה מספיק לכולם. ורק באמצע שנות ה-60 הסכימו להעסיק בית שאנים וגם שם היה הסיפור של מעסיק ומועסק ויחסים שלא בריאים לאף אחד, הקיבוצים מעסיקים הבית שאנים מועסקים ומרגישים עבדים וזה לא בריא.
וזה מה שקרה בהתחלה וגם בפרספקטיבה אחורה אלה דברים שהשפיעו על היחסים. דברים שבונים עויינות, והשפיעו על היחסים בין בית שאן להתיישבות העובדת לקיבוצים.
גדליה:
שאלת מה רע, מה קשה בבית שאן. מירי דיברה על השנים הקשות של שנות ה-50 ומעניין את האנשים לדעת מה הולך היום. מבחינת צעירים שמסיימים צבא.
מירי: אני חייבת להגיד שלא חוויתי באופן אישי את ההרגשה הזו של הנתק, או של תחושת העויינות הזו, מה שאנשים אומרים שהרגישו. תמיד היו לי חברות מהקיבוצים והתארחו אצלי בבית והתארחתי אצלם, ולא הרגשתי את התחושה הוזו,אבל לא יכולה להתעלם מהתחושות שאחרים אומרים שהיו באויר.
נכון שאמרו את מבית שאן? לא רואים. וגם הילדים שלי שמעו את זה. הבת שלי כשהגיעה לבסיס וספרה שהיא מבית שאן והיא גם דוידוביץ, אמרו לה שהיא לא נראית, עד שהיא היתה נתקלת במשהו ואומרת וואוו וואה ואז היו אומרים נעמה היא בית שאנית.
מה עושים עם העויינות הזו?
נחמה: כשעזבנו את ירושלים, שבוע לפני שעזבנו התקשרה אלי מישהי שגרו בעמק 10 שנים וחזרו לירושלים ואמרה: מה נשמע נחמה אני לא יכולה שתעזבו את העיר בלי שאגיד לך את מה שאני חייבת להגיד לך. את פוגעת בילדים שלך, את מביאה אותם למקום הכי פרימיטיבי במדינת ישראל קחי אחריות על מה שאת עושה להם, מוסדות הלימוד הכי מפגרים שיש אנשים פרימיטיביים, אתם פוגעים בילדים שלכם. מאז לא ראיתי או פגשתי אותה והיא לא גרה יום אחד בבית שאן. וזה השם שיש לבית שאן
למה?
כי במסגרת בריחת המוחות מבית שאן במשך כל השנים בעיקר כי אנו פריפריה גאוגרפית, וסיבות נוספות, אז כל מי שפגשתי במקיף הדתי שהיו ילדים של 5 יחידות פיזיקה מתמטיקה וכו׳ כולם אמרו להם מעולה כשתסיימו תל אביב מחכה לכם. וזה מייצר גלגל ותחושה של מסכנות כאן ושמי ששווה משהו עוזב, ווהרבה מהאנשים שנשארים הם נטולי שאיפות שהחיים מעכו ומועכים את החיים של עצמם כי זו תודעה שמייצרת את עצמה. יש את החמולה והמשפחה ואיש את רעהו יעזורו שאפילו לא שואפים לתפקידים משמעותיים בצבא. יש כמה נתיבים מאד אופטימיים בזמן האחרון הייתי חלק מתכנית שותפות בין בית שאן לקליבנד, מאד פעילה מעל 25 שנה לחבר עיר עמק וקבוצות של עיר עמק וזה התחיל בבוני קהילה, וזה בשנים האחרונות התעוררות מאד גדולה עם מאבק האסי שהעיף את זה ברמה מאד משמעותית כי לפני הסיפור הזה יש לי חבר מאד טוב בניר דוד אבל מה ידעתי לפני זה על הקיבוצניקים.
מהרגע שפרץ המאבק מאד שמחתי כי סופסוף זה פצע שמתפוצץ עם כל המוגלה שמתפוצצת ואי אפשר יותר להשתיק. נגד האלימות שהיתה שם והיו קבלות שבת שהזמינו בית שאנים שאפשר לספור על כף יד אחת אבל האלימות היתה בלתי נסלחת במיוחד ששני הצדדים צודקים כי באמת אכלו להם ושתו להם אבל תתאושש ותקח את האחריות לידיים שלך תהיה אדם שמוביל שינוי. אבל תפסיק להיאנח ולהיאנק יש כל כך הרבה דרכים אחרות לייצר מציאות אחרת. אבל מעבר למאבק אני חלק מקבוצה שנקראת בצוותא דתיות ולא דתיות שנפגשות בימי שישי ב-6:30 בבוקר נכנסתי למקומות שמעולם לא הייתי בהם אבל עכשיו יש לי חברות משם ורק כשהמאבק פורץ ברור שיש המון זבל ולכלוך אבל בוודאי שלגמרי נפתח האופק ויש כר לשינוי.
בפורים היתה מסיבה של מרכז בית שאן והגיעו נשים מכל האיזור, היה מטורף. יש פה בתחושה שלי על סיפה של תקופה של הרבה בית שאנים שמתכנסים לספר את הסיפור המקומי מהתקופה הרומאית, בית שאן היא מקום מדהים ויש בה פינות חמד מטורפות ובזמן שנאנקתם בקורונה אנחנו בילינו כל היום בעין מודע בנחל הקיבוצים וגזרנו את הקופון. הפריפריה הגאוגרפית חברתית קוראת לכם שווה לבא לפה.
אני אשת מוזיאון אני חוזרת אחורה לשנות ה-70 גם המדינה עשתה עוול גדול מאד לעיירות הפיתוח. בשנות ה-70 איתרו תלמידים מעל הממוצע במערכות החינוך ומימנו להם לימודים מלאים בישיבות ואולפנות כמו בבוייאר בירושלים והוציאו את הילדים האלה ממערכת החינוך כאן וזה היה מאד משמעותי, כי בסוף כיתת ח׳ שעשו את מבחני האיתור והסקר ולקחו אותם ושמו אותם בפנימיות.
כמו שאמרתי בשנות ה-50 גם כאן חלק מהמשפחות עזבו עם הילדים ורצו לעשות טוב אבל עשו רע.
האכלו לי ושתו לי, נכון יש מקורות הסטוריים של זה בשלטון מפאי והפנקס האדום שמאד מדובר פה (יש הבדל גדול בהסטוריה הבית שאנים לא בחרו להגיע לפה ואילו הקיבוצניקים בחרו לבא לפה וזה הבדל משמעותי) האכלו לי שתו לי הוא לא רק זה. יש חוק משאבי טבע, שאומר שמשאב טבע אי אפשר להשתלט עליו ולתבוע עליו חזקה וכאן העניין. נכון הגעתם לפני שזה היה וטיפחתם את המקום והכל אבל עדיין יש חוק. תשנו את החוק ישתנה, לא ישתנה החוק יש חוק שאומר שמשאב טבע אין לך חזקה עליו. אפשר להגיע לפשרה ולהסכמה אבל לא מדברים.
יש פערים בכל עיר, ולבית שאן לא כל כך מגיעים חדשים. מגיעים ילדים שגדלו כאן, בנות שצריכות את המשפחה קרוב והרכבת שמצמצמת את המרחקים ויכולה להיות ליד אמא שתעזור לה ולעבוד בחיפה, אין פה חדשים לגמרי שבוחרים בבית שאן. מה שאני שומעת מצעירים זה שטוב להם וכיף להם מי שמגיע הוא ילדים שחוזרים.
גם לא כל הקיבוצים הם מה שהיה פעם. גם הם פתחו את החינוך לילדי העיר ומגיעים לעיר להשתמש בשירותים.
הפער בין הסיפורים של בית שאן והעמק ערש המדינה אל מול הסיפור של בית שאן וזה כל כך קרוב ואותם אתגרים וסיפורים כל כך שונים שעושים את ההבדל.
גדליה:
אני פעיל במוזיאון ואני תמיד אהבתי את בית שאן כילד וכנער הייתי מיודד עם אותם אנשים שמירי דיברה עליהם שבאו לעבוד בעין הנציב והלכתי לצריף הפועלים בשנות ה-60 והלכתי כאן פעם בשבת לבר מצוה של בן של אדם שעבד עם אבי ומאד אהבתי את בית שאן ואחרי הרבה שנים שהוקמה שותפות 2000 הרמתי את הדגל ואמרתי זה בשבילי זה באמת רעיון לקחת את הפריפריה ולקחת את המושבים והקיבוצים החילוניים ולעשות עם זה משהו ביחד.
ובית שאן בשבילי תמיד היתה למרות שידעתי את כל השריטות והפעים שקיימים בין בית שאן לקיבוצים אולי אני שותף כאן למשהו חדש שילך וקצת יקרב אותנו לבית שאן אתנו את בני המשק לבית שאן.
ואני חשוב שמה שדיברתם על השותפות של עיר עמק זה מאד יפה ועשינו את זה.
אני לא יכול להתייחס לענין האסי, כי בעין הנציב המעיין הוא מעיין יפהפה מעיין יהודה, ושם באמת באו הבית שאנים חופשי וגם כאלה שבאים ומחפשים את המעיין לטבול בבוקר, ולא הפך למעיין מריבה, אם רוצים להשוות של מי שגדל בקרבת בית שאן ובית שאן תמיד היתה מיוחדת בשבילו, זו היתה העיר שלי, אם אני יכול לדבר פתוח, זה המקום שבו תיקנו את האופניים ואת הרכב ואת הקניות ואני חושב שהיחסים המיוחדים שיש לי, ורחל יודעת את זה עם אנשי בית שאן לסוגיהם ברבדים השונים של החיים הם דברים שצריך לבנות ואני עשיתי את זה וניסינו שנינו בשותפות של שותפות 2000 לעשות את העבודה ולפני כמה זמן הלכתי לקורס מדריכים במוזיאון בית שאן וגיליתי דברים שלא ידעתי ומאז אני מספר ומכיר ונפגש עם כיתות בבתי ספר, דרך נחמה עושה דברים ואם אתם רוצים לשמוע איזה דבר שלא מלמד על הכלל אבל אני חושב שאם עוד אנשים יעשו את זה בסופו של דבר זה סיפור של אנשים.
לאחר תפלת מנחה המשכנו לטירת צבי לארוחת ערב ופאנל בענייני חינוך
הרבנית קרן מציגה את בית הלל ואת המסע והמטרה לפתוח את הראש ואת הלב מנקודות מבט מגוונות ושונות של אנשים וזו חוויה גדולה.
בחרנו להקדיש את המושב לנושא חינוך שכל אחד בדרכו עוסק בחינוך.
ואני רוצה לפתוח ולהגיד שהזדמן לנו לשבת על הנושא הזה כשאנו פותחים השבת את ספר דברים שהוא הספר של המחנך הגדול מכולם שאחרי תורה של 3 ספרים שהיא כולה וידבר ד׳ אל משה לאמר העברה והנחלה של דבר האל לעם ישראל, מגיע אלה הדברים של אדם שמוביל את העם וחי בתוך העם אבל שהולך להיפרד ממנו ויודע שלא תהיה לו שום יכולת לפעול לאחר הנאום שלו ודווקא ברגע הזה עושה רגע של חינוך של שלח לחמך כזה, של הצעת כיוונים ומחשבות על העבר והסקת מסקנות ומבט לעתיד אפשרי כזה או אחר, הנחלה של משפט ומצוות והתנהלות של חברה ושל עם בארץ ומדינה, שלעם הזה מעולם לא היה, וכל הדברים האלו המרשימים שכל שנה אנו שומעים ונכנסים למקום שבו משה קורא לעם, שמעו והאזינו והסיקו מקנות.
אז בפתיחת ספר דברים נשמע דברים שיהיו מפי ארבעה דוברים שחוליה המקשרת בין כל הדברים תהיה הסתכלות על הפנים של הדור הבא. גם משה פוגש את הדור הבא, אז מה אנו יכולים להתכוונן ולעשות כדי שפניו של הדור הבא יהיו בכיוון הנכון ואלה השאלות שאני אבקש מהדוברים להתייחס אליהן.
בועז אורדמן,מנכ״ל בית הלל, מציג את הארגון שנוסד לפני עשור במטרה להציג קול רבני מתון סביב סוגיות לאומיות חברתיות וכו׳ היתה הרגשה שיש הקצנה בשיח הדתי ויש צורך בקול רבני מתון. אנחנו הארגון האורתודוקסי היחיד בישראל שיש בו רבניות, כי הבנו שיש נשים שהן כבר שולטות בעולם התורה המון שנים, ואין סיבה שלא יהיו חלק מהובלת ביהמ״ד והארגון ומתוך כך השיח והלימוד שונה, העושר של הלימוד המשותף התעשר בזכות כך. במהלך השנים לב הארגון הוא ביהמ״ד ההלכתי שבו עוסקים בסוגיות הלכתיות והוצאת פסקי הלכה וקריאות הלכתיות בתקשורת.
המסע שאנו מקיימים עכשיו הוא בעקבות הסלוגן שלנו רבנות קשובה. באופן טבעי רבנות מגיעה מלמעלה, מורידה תורה מסיני ויש תחושה ב-dna של בית הלל שמתוך הקשבה לשטח עולה תורה חדשה.
הדוברת הראשונה היא שרה עברון, מזכ״לית הקיבוץ הדתי, חברת קיבוץ סעד, ובעברה אשת חינוך שעסקה במערכות חינוך המוניות מנהלת בי״ס, מורה ומלמדת שחינוך הוא כל עולמה.
השניה היא נחמה שפילמן מטירת צבי, היא באה מעולם החינוך מכיוון אחר, והיא תציג כיווניים אחרים נציגה של חינוך וקהילה.
הדובר השלישי שמואל שטח מנכ״ל ארגון נאמני תורה ועבודה.
הדובר הרביעי הוא עמרי עמירם שהוא מנהל ביה״ס שק״ד, חבר קיבוץ לביא. בי״ס שקד הר״ת שיתופי קיבוצי דתי, מאתגר מבחינה חינוכית, מה שהיה נקרא ביה״ס המשותף של הקיבוץ הדתי אבל מאז התגלגלו הרבה דברים
אבקש מכל אחד ואחד להציג את עצמו. בהתחלה כל דובר ידבר ותוך כדי זה את המענה שלהם לשאלה איך אנו בונים את פניו של הדור הבא, מה אנו רוצים לראות בהם וכד׳.
שרה:
לכאורה הכנתי מה אני רוצה להגיד ואני רואה שכל מי שכאן אנו מכירים מכל מיני תחנות. אני שרה עברון אשת חינוך וניהול. צמחתי בחינוך הקיבוצי מבית התינוקות ועד לניהול ביה״ס העל אזורי בקיבוץ יבנה היום אני מזכ״לית התנועה, ואומרת בקול רם יחד עם ההדהוד שבועז עשה כאן אני האשה הראשונה בתפקיד וזה לא דבר קטן בעיניי וזה עושה שינוי בכל מיני מקומות.
חברת סעד נשואה ואמא ל-5 וסבים ל-9 ו-2. בהקשר החינוכי זה משמעותי מאד.
חינוך בעיניי הציר המרכזי בבניה של קהילות אנו אנשים קהילתיים, חיים בקהילות, במשפחה המורחבת ביישובים בחברה הישראלית, ואני מאמינה בכוחו של החינוך לעשות שינוי ולעצב את הדור הבא. החינוך בקיבוץ הדתי שבתוכו צמחתי לא כחניכה אלא כמתחנכת, הוא חינוך שישוב אל ערכים של קיבוץ דתי אותם למדתי בבנ״ע, הסיפור הזה של וא״ו החיבור, של המקף המחבר, של הלשהות בתוך הרווח ולהכיל מורכבות. עשור מלאו לבית הלל עשור לפטירתו של יוסקה אחיטוב שנהג לומר ויש נאום גדול שנשא באחד הכינוסים של הקיבוץ הדתי שאמר אנו מהפכנים הנושאים דגלים הרבה, ומחנכים שכל הדגלים ביחד חשובים, והחיבור ביניהם, האיגוד שלהם, הוא הליבה של החינוך.
איך אפשר לעשות את זה? מאשימים אותנו מבחוץ ואומרים שזו חולשה, שנוער בגיל ההתבגרות צריך דברים ברורים, איך אפשר לחנך לגם וגם וגם, זה קשה, על הגבול הבלתי אפשרי. אני חושבת שהדגל הזה שהוא הרים לפני 30-40 שנה הוא משמעותי ביותר היום כשאנו מסתכלים על נוער שמתחנכים בתוך עולם מורכב, היכולת להחזיק את הדברים ביחד ולשאת יותר מדגל אחד ולהיות חברה פעילה ביותר ממעגל התייחסות אחד ועדיין שיהיה לי עוגן שלי הוא מאד משמעותי.
נמצאים במסע רבנים שעולה על המסלול של מסע הרב קוק ודיברתי עם הרב עילאי עופרן והביא 3 מעגלים שעומדים על ציר מהמעגלים בחברה הישראלית: אלה שאומרים הדבר המרכזי תורה ואלה ששמים את הדבר המרכזי ואומרים א״י ולאומיות ומי שאומרים הומניות ואנושיות. ויש קבוצה קטנה העומדת במקום החיבור, המקום שבו רוב העולם לא נמצא אבל הוא נצרך מאד. דובר על הצורך לצעוק מתינות, להגיד לנוער כבר מגיל צעיר את מה שטובה אילנה היתה אומרת: בואו נחנך לתרבות של מחלוקת וציטטה את חכמינו שדיברו בדברים קשים ולא אצטט אבל היכולת לשבת בביהמ״ד ולהתווכח חזק חזק ולהגיד שאתה טועה אבל להמשיך לעשות דברים ביחד. והיכולת הזו היא לא תאורטית היא נבחנת במארג החיים שלנו בבתי הספר, כמה ילדים מגיעים מהחברה הקיבוצית הקלאסית וכמה בבתי הספר הדתיים הקיבוציים יש גם מגוון בתוך היישובים שלנו עצמם. אנו יודעים לחנך וזה טוב שהאמת מרובת פנים וזה כלי מאד מאד משמעותי.
לייצר קהילת קהילות של הדבר הזה. אם טירת צבי היא קהילה וסעד היא קהילה וביהמ״ד של עין הנציב היא קהילה ורבני ורבניות בית הלל, כל אחד מביאים את הקהילה שלו, אנו מצליחים להביא את הקהילות השונות ולשתף וכל אחד חי במעגל שלו ומחזיק את הסיפור המורכב שלו, איך עולים עם כל הגיוון הזה למשהו רחב וזה ייצר את המרכז הנצרך כל כך בעולם לא רק בחברה בקוטב וזו שפה שצריך ללמוד וללמד.
הרבנית קרן: אמרת דברים שמעלים המון שאלות ויש שאלות אבל נשמור אותן להמשך.
אני מבקשת שאת נחמה, שבאה ממקום של קהילה, מתוך קהילת טירת צבי ותציגי את המעשה החינוכי בקהילה החינוכית
נחמה שפילמן
בעשור האחרון אני מטירת צבי והגענו לכאן מקבוצת יבנה לאחר עשר שנים, גדלנו גם אני וגם יגאל בכוכב השחר וזה אולי הפתיח שלי. אני נציגת הקהילה ומנהלת את מערכת החינוך בטירת צבי שמונה מעל 300 ילדים מכיתה א-יב אני נפרדת ממנה בימים אלו, וממשיכה הלאה והולכת ללמוד סיעוד ויש לי חלום להיות מילדת אבל זה מאד קשה להיפרד מהנשמות, ומי שמכיר את זה מזדהה.
הגענו לקבוצת יבנה בשביל חינוך. יגאל השתחרר מהצבא ורצה להקדיש שנתיים בתיכון יבנה לחינוך והגענו מחוץ לחיים הקיבוציים, כאילו נחתנו בכוכב אחר ואני זוכרת את הרושם הראשוני עם מערכת חינוך של קיבוץ.
אני זוכרת את ההלם מאסיפת הורים שעסקה בשאלה באיזו שעה נכבה את המדורה לילדי כיתה ט בלג בעומר ואני שאלתי את עצמי איזה הורים אלה שעוסקים בזה בכיתה ט כשאנחנו כשהיינו ילדים, כבר בכיתה א אף אחד לא התעסק בזה. גדלנו בתוך שפה מאד אידיאולוגית וגדלנו מהר מידי והפכנו מהר מידי הגדולים של היישוב. במלחמת המפרץ בכיתה ז והחזקנו את החמ״ל של היישוב והפעלנו את האזעקה כשביבנה דנים מתי מכבים את המדורה של לג בעומר…
לא היו אוטובוסים אז נסענו בטרמפים לירושלים, היתה לנו אחראיות יתר לפעמים. היו דברים מאד טובים שגרמו לנו לגדול מהר ולהיות ערניים ומצויים בסוגיות אידיאולוגיות ופוליטיות והיה בזה משהו מאד חי, ״כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים״, היינו עם המון חיות ומצד שני אני יודעת לומר היום אני כבר אמא ל-8 וסבתא לנכד ואני יודעת לומר שזה אולי יותר מידי.
הרב דוריות בקיובץ היתה משהו חדש לנו, היו לנו שכנות שנפרדנו מהם בגיל 90 ושבילדותנו לא ספגנו דברים שכאלה, אז לקח לי הרבה זמן להבין לעומק, וככל שפגשתי אותו יותר ויותר מבפנים כשחינכנו את הילדים שלנו במערכות, עד שהצטרפתי להיות חלק, והפער הזה בין מצד אחד לתת לנוער להוביל ולתת לו עוצמה לבין לעטוף אותו, לרכך אותו, להיות נוכחים שם.
והיום כשאני מסתכלת על מערכת החינוך הקיבוצית אני יודעת שזה נדיר, ואני רוצה להעתיק את הליבה של החינוך הזה שאנו המבוגרים נמצאים בחיים של הילדים בצורה כזו או אחרת. צריך לדייק את זה ולא לקחת מהם את האחריות אבל שמכיתה א יש מבוגר משמעותי, ולתווך להם ולראות את החיבור הפרטי והקבוצתי והקהילתי ולראות איך מחברים את הקהילה שלנו החוצה, מעבר למעגל הפרטי בקיבוץ ואני רואה איך הילדים גדלים פה ואני רואה כמה חוסן יש פה.
אני זוכרת דיון קהילתי כמה אנו רוצים להשקיע במערכת החינוך והיו אנשים מהקיבוץ שראו כמה מאתגר ומסובך להחזיק מערכת חינוך קהילתית ואמרו אז לא יהיה במתנ״ס חוגים ואמרתי להם אתם לא מבינים כמה הדבר הזה קריטי כמה ילד שגדל בקהילה מא-יב שכל הדרך מובילים אותו מבוגרים, לוקחים אותו ומושכים אותו באף לגדול במערכת, ואני אומרת שזה די מאפיין את מערכות החינוך הקיבוציות שאחוזי הנוער הנושר (שמסיים כיתה יב) ובסיכון הוא יחסית מאד נמוך. וזה לא קורה סתם. ואחד האתגרים כמערכת חינוך קהילתית זה הרב גילאיות ואני אתן דוג׳ יש פה בטירת צבי ומתארת לעצמי שקיים גם בקיבוצים אחרים להוציא קייטנה של ד-יב ודיברתי עם רכזי חינוך בשומרון שהתפלאו איך נותנים לילדים לבזבז 4 ימים לתלמידים בכיתה יב עם כיתה ד׳ ורק מי שרואה את המשחק של ילדים בכיתה יב עם ילדים בכיתה ד ואת האור בעיניים רואה שזה שווה את הכל.
הרבנית קרן:
שמואל בא מכיוון אחר ממקום אחר וחשוב הוא שנים מתעסק בתחום לעוד מחשבות על חינוך.
שמואל שטח: אני עובד בנאמני תורה ועבודה על המדיניות הציבורית של החינוך הדתי והייתי רוצה לנצל את הבמה לדבר עם הרבנים, כי אתחיל בסיפור על רב מסויים ותיכף ותבינו מה אני מנסה לומר.
לפני כמה זמן פנו לרב מסיים להקים בי״ס חדש וביקשו ממנו אם הרב יכול לתת לנו ברכה קטנה נצלם אותך עשר שניות לקמפיין גיוס המונים וצילמו אותו וגייסו כסף והבי״ס הזה, החדש שהוקם, פוגע אנושות בבתי ספר אחרים. והלכו לרב וסיפרו לו את המשמעות של הדבר. והוא אמר תודה לא ידעתי.
אני רוצה לנצל את הבמה למשמעויות של הדברים האלה. בי״ס חדש זה מיקרוקוסמוס לכלל מערכות החינוך.
ככל שבתי ספר גדולים יותר כך יש לו יותר תקציב ויותר שעות כי בי״ס ממוצע בחינוך החילוני בין 5-6 כיתות יכול לתת מגמות מגוונות ועוד כל מיני דברים לתלמידים. ואם זה בי״ס דתי יכול לתת חוגים תורניים וכד׳. אבל מה הממוצע לכיתות בביס דתי? בין 1-2. וכך אתה כבר מתחיל בחסר מבחינה תקציבית. אתה לא יכול לתת כל מה שאתה רוצה. אז שנה אתה מפטר מורה שנה אתה מחפש מורה. ומי שמשלם את זה תקציבית, זה גם משרד החינוך וגם ההורים וגם התלמיד מקבל פחות. זה פוגע גם בחינוך המיוחד.
נוער הגבעות שפגשתם לפני כמה ימים חלק גדול ממנו זה נוער שהגיע לת״ת קטן, אבל אין בו את היועצת, אין בו כיתת חינוך מיוחד, אין בו את הכלים להתמודד איתו, אז הוא מגיע עם בעיה מסויימת אבל עד שמאבחנים לוקח זמן ואז הוא מגיע לחוסרים ובסוף נושר.
החינוך המסורתי שנושר בדרך: יש אולפנה מסויימת שיש לה 4 כיתות ולכן קיבלה את כולם, ואז אין בעיה לקבל מסורתיים, ויש הרבה כיתות. אבל נפתחה עוד אולפנא באיזור ושתי אולפנות שנלחמות האחת בשניה, ואף אחת לא רוצה להיות עם הבנות החלשות, ומי שנופל זה המסורתיים.
תמיד אומרים שצריך להקים בי״ס תורני חדש אחרת יעברו לחינוך החרדי. יש 3-4 ילדים שעוזבים לחינוך החילוני בעיירות הפיתוח נוצרה ירידה ברמת החמד וב-75% מקומות הגיע גרעין והבריח את המסורתיים גם מהקמת בתי ספר תורניים או השתלטות על בי״ס קיים.
מה קורה כשמקימים בי״ס קטן חדש? המנהל עסוק בשיווק ולא בחינוך. יש חיפוש מנהלים בהמון בתי ספר איפה יש הכי הרבה? בחמ״ד, פי שניים מיחסם באוכלוסיה.
עוד דבר, ההשלכות הרוחביות של כל הסיפור הזה, מוכר שאינו רשמי, הייתם בלוד לפני יומיים אני גר ליד מתנס שיקגו, נלחמנו בהקמת בי״ס פרטי, ונכשלנו והוקם בי״ס פרטי שם. מה השלכת הרוחב שהיתה לזה? בגלל שהקימו בי״ס פרטי יהודי לא יכלו למנוע הקמת ביס פרטי של התנועה האסלאמית הצפונית. אז בעצם ואני מקצין את התוצאה באופן ציורי, מי ששרף את הת״ת במאורעות אלו הילדים של מי שבשבילו הוא הוקם…
יש לזה השלכות רוחביות. אני חוזר על זה שגם היחס האישי בבי״ס גדול טוב יותר. כי אנשים עסוקים בחינוך, יש רכזי שכבות, ויש צוות גדול ואנשים שמתעסקים בטכניקה, לעומת זאת בבי״ס קטן, ההוא ברבע משרה, ההוא ברבע משרה נוסע משם לשם, חדרה מורים הוא טיילת, ואין לך תקנים לכל התפקידים. בבי״ס גדול יש לך כל מיני תפקידים שבבי״ס קטן כל הזמן בתזוזות.
כשבאים אליכם כרבנים בואו נקים בי״ס או כשקיים בי״ס מוצלח מאד עם הישגים מצויינים אבל הרב של אותו איזור שלח לבי״ס מרוחק. מסתכלים עליכם האם אתם נמצאים במקום מסתכלים לאן הרב שלח את הילדים שלו.
עומרי:
חבר קיבוץ לביא בוגר ביה״ס המשותף בשדה אליהו ואחרי 20 שנה חזרתי לנהל אותו. את תחילת דרכי החינוכית עשיתי בחינוך הממלכתי והגעתי לחינוך הממ״ד ולא בטוח שכל מוסד ממ״ד יקבל אותי כמנהל.
אני אגיד כמה מילים על ביס שק״ד, בשנים האחרונות הוא חווה פריחה גדולה, צמיחה של תלמידים בשנה הבאה ילמדו קרוב ל-900 תלמידים מז-יב ואני שמח לדבר אחרי שמואל כי באמת יש דוג׳ רבות לדברים התיאורטים ששמואל אומר שאפשר למצא בביס שק״ד. באופן הפוך לתפיסה ההגיונית כשבי״ס גדול יותר אפשר לתת מענה אישי למגוון רחב יותר של תלמידים.
ביס שק״ד לא מסנן, הוא מקבל את כל הפונים אליו, בין אם מאזורי הרישום ובין אם לא, וזה יוצר מנעד גאוגרפי. מעל 200 תלמידים שנוסעים מעל שעה ביום לכל כיוון. והתלמידים הללו מרחיבים גאוגרפית את המנעד של בי״ס אבל גם בהיבטים הלימודיים שמכיל קרוב ל-150 תלמידי חינוך מיוחד, 30 תלמידים עולים ממרכז הקליטה בבית אלפא. יש גם מנעד דתי בתוך הציונות הדתית. סטראוטיפית הן בהיבט של לבוש ויישוב וכל דרך שתבחרו תוכלו למצא קשת רחבה של תלמידים שיוצרת לנו מורכבות בהגדרת הזהות. מיישובים חרדליים באופן סטראטוטיפי וחלק מהתלמידים אינם שומרי תורה ומצוות והמורכבות בתוך הסיפור הרחב הזה היא מורכבות גדולה.
יש שניים עניינים שאני רוצה להתייחס אליהם.
1 ציר הייחוס, אפשר להגדיר שלושה כאלה, ואני רוצה לשים דגש שלוש נקודות, יש שלושה פערים משמעותיים בין הצוות לתלמידים, והם מאוד משפיעים על היכולת לחנך:
הראשון ההלכתי שבס״כ מחנך בחינוך הדתי הוא הדומיננטי שמנהל אותו. אבל צריך לומר שרוב התלמידים שהוא פוגש בבי״ס שק״ד הוא לא תמיד פקטור עבורם וביה״ס, לא מאד יוצא דופן ,הציר הנוסף הוא המוסרי שמשותף, פער הדורות לא מכסה על זה, אבל בוודאי משנה אותו, הוא מדבר לכל תלמידנו, השאלה מה המרכיבים המוסריים היוצרים את אותו ציר יש פער בין המחנך לחניך (כשאנו מעלים למשל פרשה מוסרית כמו פרשת הכדורגלנים והקטינות העיניים הבוחנות של מחנך את הסיפור הזה מסתכלות אחרת לגמרי מאשר התלמיד הממוצע בכיתה וזה המורכב עבור המחנך) והשלישי הנורמטיבי מה נורמאלי ומה לא נורמאלי שונה מאד באופן בסיסי וגם בהיבט הזה יש פער גדול בין איפה נמצא המנך לבין המקום בו נמצאים התלמידים
זו נקודה ראשונה שרציתי לשים עליה דגש שהיא מורכבת מאד בחיי ביה״ס.
ה-2 שמורכב בבי״ס שאינו מסנן הוא שאלת הגבולות. עד איפה אנו מוכנים, היא שאלה שיוצרת המון מתחים, כי יש לה השלכות כלפי ההורים בבית וגם כלפי אנשי הצוות שברוב מוחלט של המקרים הם חלק בקהילה. והשאלות האלה הן שאלות גדולות שלא משאירים במקום העבודה אלא חלק מהיומיום הקהילתי ובהקשר הזה למדתי גם מהרב עילאי שאולי דבר נכון יהיה לדבר פחות על גבולות ויותר על עוגנים שאנו יכולים להשתמש בהם, ואז נגיע ליותר הסכמות. כי כשננסה לצייר יחד גבול נתווכח אבל אם ננסה לנסח עוגנים נוכל להגיע ליותר הסכמות.
הרבנית קרן:
פתחנו עכשיו 4 עולמות ובאולם הזה יושב קהל שיש לו הרבה מה לשאול על כל העולמות שנפתחו ואולי זה טיבו של עיסוק בחינוך שאפשר להסתכל מבטו של ילד אחד שמובילים אותו למקום הבטוח ובלי לדבר על אידיאולוגיה ותוצרים דתיים ומה אנו רוצים שיהיו אפשר לדבר כמובן על המקום בו ראוי לנו להיות והציר המארגן אבל לא הסתכלנו אם נשארו אחרינו ילדים…
אבל יושבים פה הורים שחרדים לילד הפרטי שלהם ויש פה מבט שמנסה להתמודד עם כל הדברים הללו. ואולי זה סוג של בי״ס שמגשים את חלום ביה״ס הגדול המכיל ואולי קצת שם סימני שאלה על החלום הזה גם כן.
מה שנעשה זה לבקש שאלות מהקהל ותגידו למי אתם מפנים את השאלה.
הרבנית שלומית:
לשאול את נחמה שדברה מאד על הכח של הקהילתיות הרב גילאית שפועלת עם מבוגר בפנים. מה הקורונה עשתה לדבר הזה?
הקורונה לפחות בטירת צבי ואני מניחה שזה קרה באופן דומה בהרבה מקומות זה היה משבר שהפך להזדמנות בלתי רגילה. מצאנו את עצמנו עם ילדים שנמצאים בבית המון זמן ויכולנו להגיד אין מה לעשות, אבל פשוט זו היתה תקופה שקפצנו על כל הזדמנות והפכנו את המשבר להזדמנות. אספר אנקדוטה אחת: בימי הקורונה הראשונים שנשארנו בד׳ אמותינו ופה בטירת צבי היתה סיטואציה שמטפלות שהגיעו ברכב אחד 11 חלו כולם ביחד ונסגרו 9 בתים של הגיל הרך, וכל המשפחות של הקיבוץ נכנסו לבידוד וכל המבוגרים יותר נשארו בחוץ ולא יכולנו להיעזר בהם לטובת הצעירים היה אירוע קהילתי משמעותי.
וראינו את זה מגיע והכנו את השטח ושריינו בתים בצד ואמרנו שאם נקלע למצב הזה נוכל לבודד את הנוער ולהשתמש בו בסיטואציה הזו, וקיבלנו הודעה ו-90 משפחות נכנסות לבידוד, ומושכים את הנוער מהבתים ובצהרי שבת העמדנו את כולם בדשא. הקיבוץ מתרוקן והנוער מתרכז בדשא, וישבנו עם הנוער ואמרנו להם שהולכים להכנס לסיטואציה מורכבת ונצטרך אתכם ואתם הופכים לסיירת קורונה שלנו ויצא במוצ״ש מכתב להורים שאנו צריכים את הנוער היום כמו השליחים של תש״ח בירושלים, וזה מה שאמרנו גם לנוער שהקיבוץ עליכם, וחזרו להלנה משותפת, כל הטרקטורים עמדו בדשא עשו מאהל עם ספות, בלוני גז, קלנועיות שנהרסו והיה הרבה נזק, אבל היה מראה מופלא והנוער גדל בעשר קומות והחזיקו את הקיבוץ, התחושה שלהם היתה של שליחות ומשמעות.
הקמנו בי״ס קהילתי שרתמנו אליו המון אנשים שלימדו פה. קבוצות של 10 ילדים והגיעו אנשים ללמד והיה מחזה שמי שראה אותו הייתי מאמצת אותו.
הרבנית רחל:
בזוית של חינוך דתי בבי״ס כל כך הטרוגני מה השאיפה שלך לחינוך הילד הדתי? איך הולך חינוך דתי בחינוך כל כך מגוון?
עומרי: אנחנו מתחבטים בזה הרבה והתשובה שאתן לך היא אולי לא התשובה שהייתי נותן לפני חצי שנה או בעוד חצי שנה ואין כל איש צוות שיגיד את אותה תשובה.
הייתי רוצה שיהיה מרכיב של בחירה. תלמיד יוכל וידע לבחור ולעמוד מאחוריה. מחוייבות ואחריות
והייתי רוצה גם בהקשר הזה להתייחס למשימה משמעותית, כי נחמה תארה משהו שכולם הסתכלו בקנאה, ויש תלמידים שסיימו עכשיו יב עם בגרות בזכות זה, ובכל זאת יש מרכיב שגורם הרחבת פערים בסיטואציה הזו, כי אפילו במועצה חזקה כמו עמק המעיינות יש פערים, ולא בכל מקום זה עובד כמו שעבד בטירת צבי, ובתוך העולם הדתי של בוגר בי״ס שק״ד הייתי רוצה לראות את היחס למקומות האלה.
הרב אביה רוזן:
בחינוך בכלל, בקהילה, בבי״ס יש הובלת דרך, יש הנחיה שכך מתנהגים אצלינו, כך ראוי שיהיה אצלינו, הרעה החולה שכל אחד מקים בי״ס נובעת גם מזה שחיים בעולם אינדיוודואליסטי וכל אחד פותח בי״ס בוטיק, וזה כמעט פוגש מציאות של רצון להנחיל ערכים והכלאה כל כך רחבה ולכן איפה המימד של האישי, החנוך לנער על פי דרכו? מושג הקהילה הוא כמעט בקונטרסט לדבר הזה.
שמואל שטח:
שאלה ענקית. בבתי ספר גדולים אתה יכול לתת שיהיה לך ר״מ כזה ור״מ אחר. אני למדתי בבי״ס שהיו בו 7 כיתות והיה רב כזה ורב אחר, ואני לא התחברתי לרב שלי, אז הייתי מבריז לטיש של רב אחר והיתה לי אפשרות כי היה בי״ס גדול. והיום בבתי ספר קטנים זה לא קיים. ילד מתחיל במוסד ואם לא מתחבר עובר בי״ס ועובר בי״ס וזה מאד לא בריא והילד לא מוצא את עצמו.
אנחנו חייבים להקפיד על שלושה דברים תחרות הוגנת בין בתי ספר, לתת מענה לכולם ודואגים למחנכים מגוונים בכל בתי הספר.
תמר מאיר:
שבכל אולפנה יהיו ר״מיות…
ש: לחזור מבתי ספר לרעיון או איך נראה אותו ביס אידיאלי שמכיל בתוכו ומאורגן לפי הציר הזה , איך עושים את הדבר הזה של להעביר מסרים מורכבים לתלמידים בהנתן שאולי רק בחינוך קהילתי אפשר?
שרה
שאלה מורכבת ואין לי תשובות. אבל אם את מחזירה אותי לשטח, אני חושבת שאחד הדברים החשובים זה המורים והמורו,ת הדמות המחנכת. כשאני מסתכלת על גננות של הנכדות שלי, מי המורים של הנכד שלי במערכת החינוך בכיתה ו׳, מי האנשים שבאים היום לחינוך, והאם המנהלים שלהם יודעים לבנות להם את העומק ואת היכולת להקשיב?
הילדים חיים בעולם אחר ממה שכל היושבים כאן התחנכנו, ומי שיתווך את זה, זה מורים ומורות מהשורה הראשונה.
פעם בשיטה הקיבוצית אם שרה רצתה להיות מורה היא היתה צריכה להיאבק ולהתחנן שיתנו לה להיות מורה. כי הקיבוץ היה צריך אותי במקום אחר. הקיבוץ הרוויח אותי בכל מיני מקומות אחרים והוא הרוויח אותנו במקום שהכוחות שעשו את כל העבודות הבסיסיות היו אנשים ונשים עם יכולות שיכלו לעשות עוד דברים. היום זה מצב הפוך. היום הפסיכומטרי הכי נמוך לגננות והמשכורות הכי נמוכות זה עוס״יות או מורה, כי צריך לשלם את המשכנתא והסיפור הוא כזה.אם החברה תדע לייקר את המחנכים, כמה תקציבים שעומרי הוא מנהיג של בי״ס יקבל לטפח את המורים שלו במשכורת הבסיסית ובהכשרות, על זה יקום ויפול הדבר. לא על הרעיונות. כי ברגע שיש לך אנשים ברמה ומושקעים, הם ידעו איך להמציא את החינוך של הדור הבא, הכל אנשים ובהם צריך להשקיע.
חני פרנק מבית הלל וחברה במכון ידעיה שעוסקת בסוגיות הדתל״שים ודיברתם על אחוזים של נוער נושר, אבל מה האחוזים בקיבוץ הדתי? כי שמעתי הרבה חינוך, אבל לא חינוך לתורה אז שמעתי שיש היום גם בטירת צבי כאלה שלא ממשיכים בדרך אז כמה ממשיכים בדרך התורה?
נחמה: אני לא יודעת לענות במספרים. אני יודעת לומר שמישהו העלה את הנקודה הזו עם הדילמה של הדור הזה שנע בין המימוש האישי שלו כמה הוא מחוייב וכמה הוא לא מחוייב ומתכתב עם דור שעשה מה שצריך והיום דור שעושה מה שהוא רוצה, ונעים על החבל הדק הזה, יש תהליך שאני לא יכולה למדוד אבל אני מרגישה שהיום להיות דתית שמאמין הדיבור האמוני בנוער שלנו היום הוא הרבה יותר מעמיק יש חיפוש ובירור. הם ערניים, זה לא תמיד יראה שבחור הולך עם כיפה או לא לא תמיד זה המדד. בתיכון של טירת צבי אתה יכול להיות בטוח כשמדבר על אמונה יש חיפוש אמיתי מאד ומעמקי מאד.
אמנון שפירא: ד״ר מתי דגן שהיה ראש החמד לפני 20 שנה המחקר האחרון של ליברמן העריך את החילון לקרוב ל-20% בחמד אבל 30% המפקחים של החמ״ד עומדים על זה בכל בתי ספר בחמ״ד באים מבתים לא אורתודוקסים אז על כל אחד שאנו מאבדים לחילון אנו מרוויחים 1.2.
לסיכום נבקש מהרב מתן רבה של טירת צבי לסכם.
אנו מאד שמחים לארח כאן את רבני ורבניות בית הלל, שמחה של תיקון והתקרבות וזה דבר גדול ומבורך.
הרב דב זינגר, מורי, אמר לנו פעם שזה חסד גדול שהקב״ה המציא את המושג הזה חינוך. כי מתי יש לנו זמן לדבר על דברים חשובים? אבל כשמדברים על חינוך עוסקים במה משמעותי לנו וזה דבר גדול.
יש במסכת קידושין סיפור יפה על רב אחא בר יעקב ששולח את הבן ללמוד תורה אבל לבן אין כשרון לזה אז אומר לו תחזור לעבוד ואני אלך ללמוד תורה והגמרא קוראת לו ר׳ יעקב בר׳ אחא ובעצם גם הוא זכה לתואר בזכות זה.
פרופ׳ יורם יובל אמר לנו פעם ״בקורס היבטים מוחיים של תהליכים דינמיים״, שהשם מאד מפוצץ ותשמעו המון סימני קריאה על מה שאנו יודעים על המוח, ותלמדו המון דברים, אבל חשוב לי שתדעו שאנחנו לא יודעים כמעט כלום. ואתם חייבים לצאת עם זה מהקורס. אז אם זה על המח, אז בחינוך זה וודאי נכון. וצריך לשמור על סקרנות.
הדבר האחרון שקשור להלכה בימים אלו, שאסור למורה להכות את תלמידיו בין יז בתמוז לתשעה באב. אז יש שתי סיבות שזה לא פרקטי היום, קודם כל מורים פחות מרביצים לתלמידים. ולא יטרחו בחופש הגדול לעשות את זה. אבל ההיבט הרעיוני של זה הוא שאלו ימים שמידת הדין מתוחה. ומידת הדין היא גם מידת האמת. ועם הזמן התפתחנו והגמרא מציינת שזה גם בין ראש השנה ליוה״כ (ונחמה ליבוביץ סיפרה שפעם באה הביתה יום אחרי ראש השנה, ואבא שלה שאל אותה, מה למדתם? והיא אמרה לו שלמדו שצריך להתנהג יפה בין ראש השנה ליום הכיפורים. והוא ענה לה יותר חשוב להתנהג יפה בין יום הכיפורים לראש השנה). אבל לגבי ההכאה, בעומק זה מציין משהו שבא מבחוץ ורוצה לכפות משהו, וכשמידת הדין נמצאת מידת האמת נמצאת ואנו רוצים להאמין שמי שמולנו רוצה בטוב לא פחות מאיתנו ורוצים לאהוב אותו ולא להכות אותו. ואנו רוצים להקשיב אם הוא רוצה לגדול וכל מי שעוסק כאן בחינוך זה שייך להם. שהיסוד שלנו הוא הקשבה ואמונה ואהבה וכשמחנכים מתוך זה צומחים דברים גדולים.
לא יאמן שמחר אנו מסיימים את המסע.
אז הלילה נישן (מה שנשאר מהלילה) בטירת צבי (תפלה ב-5:45) ומחר נחזור לסיום בירושלים.
אין ספק שאלו ימים עמוסים וגדושים ויש צורך עוד בעיבוד של הדברים.
אבל ההקשבה והמפגש עם החברה הישראלית הוא דבר מרגש וזכות גדולה.
**
טוב, אז באיחור מה, כי כשחזרתי מהמסע הייתי גמור לגמרי ולקח זמן לערוך את הדברים ואז שבת ותשעה באב, אבל מוטב מאוחר מאף פעם לא.
אז סיכום היום השישי והאחרון של המסע…
פתחנו את היום בתפלת שחרית בשעה 5:45 בקיבוץ טירת צבי. ולאחר ארוחת בוקר יצאנו לנסיעה חזרה לירושלים.
שם נפגשנו בשכונת ״מקור ברוך״ עם נעה לאה כהן אוצרת ומנהלת הגלריה המקלט לאמנות חרדית והתחלנו בסיור בשכונה לקיר הגרפיטי גרפידוס של אמנים חרדים שמייצג את תקופת הקורונה (הקיר נעשה בשיא הקורונה בשנת 2020) וקיבלנו הסבר על המקלט.
נמצאים באתר הסטורי שהוקם לפני 20 שנה ע״י איקא ישראלי, פופיק ארנון והרב אורי זהר שאחרי שחזרו בתשובה והקימו את המחלקה הישראלית בישיבת אור שמח ושמו לב שרוב מי שנתפס לעניין הם אמנים והקימו את גלריית המקלט במטרה ליצור הלימה בין אורחות החיים הדתיים והתפיסה התרבותית הייחודית של המגזר המקומי ולאפשר זיקה לתרבות ולאמנות בחברה שלא הכילה מקומות כאלו עד כה.�הגלריה המהווה גשר וסוכן תרבות לקהלים הטרוגניים מהחברה הישראלית כמו גם בתוך האורתודוקסיה (חוזרים בתשובה, חרדים מודרנים, ליטאים חסידים, עולים חדשים ואנגלוסכסים ועוד) המרגישים שייכות אליה מתוך התייחסות עניינית לאמנות ולתרבות בגישה יהודית. �הגלריה מבקשת לקרב קהלים חדשים לעולם האמנות הישראלי ולקדם שיח המשלב בין אמנות ותרבות יהודית עכשווית, בנוסף מאפשרת הגלריה שוויון הזדמנויות לקהלים אורתודוקסיים המיוצגים מעט מאוד, בגלריות כלליות וציבוריות בירושלים ומהווה פלטפורמה חשובה ומשמעותית בפרוייקטים מקדמי אמנות בקהילה.�הגלריה מארחת קבוצות ויחידים מהארץ ומחו"ל המבקשים להכיר אמנות יהודית איכותית ולהתבשם מהמיקום האסטרטגי של הגלריה בשכונה חרדית אוטנטית.
ואולי זה יעזור לנו לעשות אימפקט תרבותי ולהקים את המוזיאון החרדי ראשון, כי לכל קהילת יראת שמים נושא התרבות יהפוך להיות יותר יותר אישיו ונצטרך למצא יותר מקומות חלופיים שהנוער שלנו יוכל לצרוך אמנות ותרבות באופן שיהלום את ערכינו. זו הגלריה הראשונה בירושלים שכל אדם דתי יכול לצרוך אמנות שהולם את ערכיו ואנו פתוחים לקבל מדרשות, ישיבות ועוד.
גילת צ׳רקסקי, ביתו של רלף קליין, מציגה תערוכת יחיד בגלריה, אנו רואים פה את הגיאומטריה וכל תמונה כאן מבוססת על פרק בתניא. וזה אתגר שאני מציגה לעצמי בגלריה הזו לעשות אמנות שתשקף את ערכינו ומקורותינו.
אנו יודעים שבגמרא נאמר תא שמע, אבל בקבלה נאמר תא חזי, וכנראה שצריך לראות שיש סודות גדולים שעולם האמנות יכול להראות דרך החזות שהעולם השמעי מתקשה להגיע אליהם.
התמונה הזו למשל מייצגת את הרגע כשהיא פתחה את התניא ומתארת את התחושה שלה באותו הרגע בציור שמבטא את העומק של הדלת שנפתחה.
אתם עוסקים בעולם היהדות והנגשתו לציבור הרחב, אנו עוסקים בחיבורים לקהל שלנו ואני מקווה שיתפתח עוד רובד ודרך הפרדס של המקורות היהודיים כדי להנגיש את התורה לעולם היהודי ולעולם בכלל.
יש לנו גם חוברת של נשים כותבות שירה מתוך העולם החרדי והתערוכה הבאה של גדי פולק, שהוא שי צ׳רקה של החרדים. גלריה שצועדת עם לוח השנה היהודי, התערוכה כעת זו תערוכה של שלושת השבועות עם המקדש פה מאחור, וזה הדבר שאני תולה בשלושת השבועות אבל צריך לראות בגלריה. תהיה תערוכת פולק ארט והגלריה תראה שונה לחלוטין.
אורנה בודרמן, היא סופרת כמו דבורה עומר של החרדים, למרות שהיא לא אשה חרדית. אני מביאה תוכן שמתאים לציבור ולא מסתכלת בציציות בעניין הזה וחשוב לי לא להשאר מגזרית ולהביא את כל מי שיכול להתאים, לקח לי הרבה שנים להבין שהאמנות מחברת. הציבור החרדי מגיע. יש לנו פייסבוק גלריית המקלט ונשמח שתעשו לנו לייק ותצטרפו כעוקבים.
לאחר מכן ניהלנו מפגש במקלט על אתגרי הקהילה החרדית בהנחייתה של הרבנית עו״ד ירדנה קופיוסף בודנהיימר, עם הרב זאב ליטקה שהוא ראש מכון סימנים שמסייע לבירור יהדות באמצעות דנ״א המיטוכונדרי, הרב דוד פישהוף, פעיל חברתי ומוביל תהליכי למידה והתמקצעות של רבנים חרדים ואשתו הגב׳ לאה פישהוף שהיא יזמית חברתית חרדית ועם הרב אשר מסעוד משולם, חבר הית הלל ורב קהילה בדרום ת״א.
הרבנית ירדנה:
הסטינג (setting) הזה עושה לי משהו. אנחנו כאילו לומדים על הציבור החרדי ורק על עצמי לספר ידעתי. כל אחד שיושב פה הוא עולם ומלואו והוא מייצג אבל לא מייצג. כל אחד בסה״כ מייצג בעיקר את עצמו וגם קצת את הציבור שלו. ופה לא ניתנו דרישות איך לשבת וכד׳, אנו באים עם לב פתוח וחפץ מעולם שיותר רחוק מאיתנו לעולם שיותר קרוב אלינו. ודווקא המפגש הזה ביום האחרון -פותח את הלב להקשבה.
כל אחד יספר את הסיפור האישי ואז הקהילתי ואז נעשה סבב שני יותר מעמיק.
הרב זאב ליטקה, שאני זכיתי להכיר כבן אדם פותר בעיות. ת״ח והכותרת שלו היא מכון סימנים שעוזר בבירור יהדות לאנשים דרך בדיקות dna המיטוכונדרי המועבר בהורשה מהאם לצאצאים, בכדי לפתור בעיות ולאפשר פתרונות בתחום של דיני משפחה ייחוס וכד׳.
הרב מסעוד אשר משולם שזכיתי להכיר דרך עבודה משותפת והוא רב קהילה בצד הדרומי של תל אביב ורשם נישואין בתל אבי,ב אז הוא לא רק פותר בעיות ומציל אנשים ומכניס אור ללב ויש לנו דיונים ברמות הלכתיות ואחד הדברים המעניינים אותו, שהוא בא מעולם מזרחי חרדי ומסקרן אותו החשיבה שלנו ואוהד את הדרך וחושב שהיא נכונה.
הרב דוד פישהוף עושה הרבה דברים חלקם מעל וחלקם מתחת לרדאר ויציג את עצמו איך שהוא רוצה כדי לאפשר לו להמשיך לעשות את הדברים.
ואשתו, לאה פישהוף שהיא יזמת חברתית חרדית. אתם נראים הרבה יותר צעירים ממה שחשבתי אבל הגדול שלהם כבר בן 19 והיא תספר את הסיפור שלה ואת החיים והמפעלים שלה.
הרב זאב:
נולדתי בכפר אתא (קרית אתא), בן 48 ההורים ליטאים קלאסיים, אבא חוצניק ואמא ישראלית, מגיל ילדות אני בבני ברק במוסדות הליטאיים למדתי בישיבת גרודנא באשדוד, התחתנתי והגעתי לירושלים בשנת 1995 והתחלתי ללמוד בכולל רגיל והתחלתי ללמוד הלכה ודי מהר נכנסתי לענייני דיני ממונות וחושן משפט. התחלתי להתעסק בבתי דין של דיני ממונות אצל הרב אשר ווייס תקופה ארוכה ואני עדיין קשור אליו, ובשלב מסויים לא יודע למה, עברתי לנושא של אבן העזר למרות שזה היה ייחודי בחלק של מי שלא קשור לבתי הדין של הרבנות, התחלתי לבד ונשאבתי מאד מהר, אהבתי את העיסוק בעניין ובערך משנת תשס״ז התיק הראשון שהתעסקתי בו הלכה למעשה בתיק ממזרות ולאט לאט הסיפור גרר סיפור ונשאבתי לעניין של לפתור בעיות כשאפשר, לחפש פתרונות קצת יצירתיים לפעמים, בעיקר בנושאי ממזרות אבל לא רק. זה ריתק אותי והתכנס לסיטואציה של משפחה שנמצאת במצב קשה מאד בד״כ זה לא עובר לידם, משפחה שרוצה לטפל בזה זה ממש נמצא בתוכם, יש כאלו שהתחילו במשך שנים ודרך זה והסיפורים האלה הכרתי כמה מהיושבים כאן, ובהמשך בשנים האחרונות נכנסתי לנושא שדי נגרר מהנושאים האלה כי הגיעו בעיות של בירור יהדות, ה-dna המיטוכונדרי שאפשר להוכיח דרכו יהדות. עשיתי את הפרוייקט עם הרב ישראל בירנבוים שהוא דיין במוסקבה, הסתובבנו הרבה בהרצאות בנושא הזה ולמעשה אני חושב שמאד הצליח אבל לא בצורה שאנחנו חשבנו. אתמול דיברתי עם מישהו שרוצה לקדם עניין כזה עם הנושא של אנוסי יהודי ספרד, ואמרתי לו שבדרך שחשבנו לא כל כך הצלחנו לעשות את זה, אלא זה התחיל פר תיק שנפל אצל דיין והוא צריך לתת החלטה ואנו אומרים לו שיש לנו פתרון וכך תיק ועוד תיק וככה זה נגרר ובמערכת בתי הדין בארץ יש בין 100-200 תיקים שנפתרו באמצעות זה בודקים דרך האמא, לראות אם יש dna יהודי.
גם אם לא מוצאים dna יהודי, יכול להיות שהיה גיור לפני זמן ולכן לא פוסלים לפי זה, מדובר במקרים שבלי זה לא יאשרו יהדות אבל הצורה שבשלילה זה צורות חריפות יותר. הגיע אדם דומיניקני שטוען שהוא צאצא של אנוסי ספרד אבל דרך הבדיקות לא נדע בהכרח אם הוא יהודי משם אבל אם הוא אינדיאני נדע בוודאות.
בעברי ישבתי בביה״ד של הרב וויס ופחות עוסק בזה היום, אבל עדיין יושב איתו במקרים שצריך.
אשתו מורה בבית יעק, הילדים לומדים בישיבות ליטאיות קלאסיות הגדול התחתן ועובד והשני מחפש שידוך, קלאסי עד הסוף.
הרב משולם: נולדתי וגדלתי בתל אביב , מכהן כרב הקהילה שאבא וסבא היו בה. אנחנו בשכונת התקווה, כפר שלם, שכונה כיום מאד מסורתית ובעבר יותר בעייתית רוב הקהילה למעלה מ-50% מסורתיים, חלקם שומרים יותר חלקם פחות, מצד שני יש את אותם דור שני ודור שלישי, שהם יותר חרדים ואפילו קיצוניים, להתמודד עם קהילה כזו זה אומר צריך קו ברור. אבא אמר לי כשהתחלתי שאם אתה רואה טעויות צריך לדעת איך להעיר. לרוב הוא לא מעיר, אם תעיר להם הם עלולים לא להגיע יותר תן לו להיות בקהילה וללמוד. יש לנו שיעורים בקהילה וכל אדם שמגיע לשיעורים ילמד לאט לאט בדרך וברמה שלו. זו הקהילה.
כיון שגדלתי בתל אביב, אני הדתי היחיד בבניין, וכך גם בבניינים באיזור יש אולי דתי אחד, זו שכונה חילונית שיש בה הרבה מסורתיים, כולם מכבדים את הדת, זה לא צפון תל אביב, זה יותר חבר׳ה מזרחיים שיש להם אבא או סבא שומר תורה ומצוות והם כיום פחות. הבן הבכור שלי שומר פחות תורה ומצוות אני לא יודע אם בגללי או בגלל המשגיח בישיבה… הילדים נמצאים בבית ולא יורדים למטה כדי שלא יתערבבו וכי אין להם חברים, הם למדו בחינוך העצמאי איפה שאני למדתי ולא היו להם חברים ולכן שלחתי לחינוך העצמאי בדרום תל אביב אז יש אולי כמה חברים באיזור. הם יודעים לומר שאנחנו עם נפרד והם עם נפרד.
הבית שלי סגור, אף אחד לא מגיע לבית שלי, כמו תיבת נח. כל מי שרוצה לדבר מדבר במשרד בביה״כ לא בבית. פעם הייתי מביא זוגות ושלום בית וזה פחות מתאים. גם הלבוש גם הדיבור אז העברתי את הכל לרמה של ביה״כ. אני לא יודע אם זה נכון אבל זו המציאות, מאד קשה. אני רואה גם על רבנים אחרים באיזור שחלק מהילדים הצליחו בענק וחלק פחות.
הגדולות היו בבית הילד בצפון תל אביב והיום בחינוך עצמאי בדרום תל אביב. אשתי היא המטפלת בענייני החינוך בבית.
כחלק מהלימוד התחתנתי בגיל 19 וניגשתי לכולל הלכה כמו כל ספרדי טוב ומהר מאד ניגשתי לדיינות באבן העזר וזה פשוט מושך אותך ועפתי על זה. ונכנסתי למחלקת הנישואין ברבנות וגיליתי שאפשר לעשות הרבה. יש חדר לידי גם בחור ליטאי מלוין והרב קנייבסקי שיש לו דרך אחרת וחסיד חב״ד שיש לו שיטה אחרת ולי שיטה אחרת, בגלל שאני תל אביבי אז אני יותר פתוח להבין את הצד השני את האחים שלי שקצת אחרים.
הרב פישהוף: נולדנו שנינו בבני ברק, אני רב כמו שכל חרדי נשוי הוא רב. יש לנו 6 ילדים מאוחרות לימוד בישיבות, אבל אולי אתן לאשתי להציג אותנו…
לאה: ירושלמים גרים פה ברוממה, שנינו גדלנו בבני ברק ועברנו אחרי הנישואין. 6 ילדים הגדול, בן 19, 4 בנים והקטן סיים חדר אז עכשיו סיימתי עם העולם הזה ונשארים עם עולם הישיבות ושתי בנות קטנות יותר. כשעברנו לירושלים אני הייתי בת 19 וחיפשתי מה לעשות וידעתי לתפור אז פתחתי סלון כלות, עסק גדול ומצליח למרות שלא היה לי מושג בתחום, עבדתי בזה 13 שנים אבל באמצע הבנתי שזה לא מה שאני אוהבת לעשות ועברתי לתחום של קידום תעסוקה. היתה התנגשות בין התפיסות שלהן לתפיסות שלי. עבדתי תוך כדי בעמותה שמסייעת לחוזרים בתשובה של קרן וולפסון במחלקה של תעסוקה, התחום של חוזרים בתשובה ומשם לתחום של צעירים, כי אנו מתעסקים עם המשפחות הבוגרות איפה הצעירים? הקמתי את תכנית נתיבה שאמורה להיות תכנית ארצית לבוגרות תיכון שלא ממשיכות בסמינרים, רבות בפריפריה.
סיימתי לא מזמן במנדל ועסקתי בתחום של צעירים בחברה החרדית והיום אני מנסה לקדם תכנית של שנת מעבר בחברה החרדית, דבר שלא קיים, יש הבנה ברמה הממשלתית ששנת מעבר זה חשוב בין אם מכינות קד״צ או פעילויות אחרות ואני מקוה שעוד שנתיים זה יהיה בחברה החרדית.
שנת מעבר בעולם מתייחסים לזה אחרי תיכון או מכינות קד״צ אני אומרת שהתפיסה של שנת מעבר חסרה לי, לפני הפרקטיקה איך זה יראה בחברה שלי, אבל המעבר מבי״ס וחינוך למבוגר שמטפל בילדים שלו, העברת אחריות מסודרת מובנית עם הבנה חברתית זה דבר בעייתי. קודם כל התפיסה, עצם המודעות לכך, לפני הפרקטיקה. גם הבחורים אני לא רוצה שיעזבו את הישיבה ויעברו לשנת מעבר, איך מיישמים את זה אני חושבת שאני יודעת, אבל עוד לא מגובש לגמרי, אבל שם אני נמצאת.
הרעיון הוא ש-20 שנה אנחנו בקידום תעסוקה במגזר החרדי, המעסיק הגדול ביותר במגזר החרדי הוא קידום תעסוקה. וזה לא מצליח.
השנת מעבר, מה קורה במכינה קד״צ? יש את הנושא של ניהול עצמי ולוקחים אחריות על התהליך למידה מרחיבת אופקים ושאלות של זהות, בוא נלמד למה אנו עושים את מה שאנו עושים, יש נושא של זהות, עצמאות, אחריות ומעורבות חברתית.
זה וודאי חייב להיות מותאם לחברה, כמו שבחברה הערבית זה לא מדבר על שירות צבאי, אבל שוב קודם כל עצם המודעות לזה והמחשבות על כך ואחרי זה נכנס לאיך ליישם את זה בפרקטיקה בציבור החרדי.
הרבנית ירדנה: כולכם מתבקשים יותר לפרט. יש כאן מי אתם אבל יש הדרך בה אתם מסתכלים על החברה שלכם. ורציתי לשאול לא מה הביקורת על החברה שלכם אלא מבחינת החברה כזהות שהיא מגובשת וטובה, מה אתם רואים כזהות הטובה הנתונה שכדאי לחברה החרדית לצעוד איתה קדימה ואיזה נקודות של התחדשות, תיקון, הוספה ושינוי הייתם רוצים לראות, קודם כל ברמה החברתית בחברה החרדית?
פישהוף: אחת הדוגמאות שאני אוהב להשתמש בהן כדי להסביר את העניין הוא מהקורונה. דיברו על השטחת העקומה ואז זה נעלם וזה אומר שכשאנחנו מתמודדים עם משהו שמגיע ויודעים שאי אפשר להתמודד איתו, יש ערך להנדס ולנהל את זה כמה שאפשר תוך שבונים מענים.
אם אנחנו נוקטים באמצעים מסויימים שמאיטים את הקצב, המשמעות היא שיש טקטיקה לא רק איך להתמודד אלא מכילה את המפגש עם הבלתי נמנע ולהיערך עם ההתמודדות וסוג של סינטיזה.
כך העולם החרדי מול המודרנה. יכול להיות שיש כאלה שחושבים שהיא לא תגיע, או מה שהגיע ואומץ העולם החרדי כבר אימץ אבל מה שעומד בפתח ולעולם לא יגיע. אבל חלק מהאנשים מבינים שהצורך הוא האטת התהליך וזה לא להאט את התהליך רק כדי להיפגע מאוחר ותפיסה השרדותית חזקה, אני חושב שיש מספיק אנשים שמבינים שיש דברים שמגיעים ויש משמעות שמגיע לאט. כי לומדים מאחרים איך מתמודדים איתם, מבינים איזה דרכים לפתוח, יודעים לפרק לחלקים, מה לקחת ומה לא, איך חלקים שלוקחים יכולים לעבור שינוי. אנו רואים את נזקים לאנשים שעמדו בחזית לקראת העולם המפתה שעומד מולם והדברים מורכבים ואז יש משמעות להאטה הזו שאומרת שאנחנו יודעים איך להתמודד תוך כדי תנועה. זה ממש עקרון. זה לא חצי כוח או בלית ברירה. השטחת הקורונה אמרה זה יבא אנו יודעים שזה יבא (בשטיבל של גור בראש השנה הראשון של הקורונה עשו הקפדה גדולה שכולם יבדקו לפני ההגעה לביה״כ, ובפנים לא היתה שום הרחקה וכמובן שהמון אנשים נדבקו) הצבת מתרס אחד ו-או מצליח או לא מצליח אומר שאם לא מצליח הכל נכשל. הכל מסמל את אותו עקרון של האטה ודחיה כדי ללמוד ולדעת איך להתמודד עם הדברים מהנסיון של האחרים. (ואין כוונה שכל מנה שמגיע הוא רע כמו הקורונה).
אמרת שיש דברים שמראים את זה אתה יכול לומר שמות? שוויון זו הדוג׳, החברה הליטאית מאד שוויונית.
אני מנסח פרקטיקה מוכרת ורווחת.
הרב ספקטור הוזמן לערוך חופה והאו בא לצאת ואמרו לו שהחופה לא בחצר ביה״כ אלא בחצר הבית. אז אמר הכל טוב אבל אני לא מסדר קידושין אם לא נעשה בחצר ביה״כ כמקובל. והביא שכתוב אל גינת אגוז ירדתי נמשלו 15 משלים, ערימת אגוזים כשמוציאים אגוז אחד מהערימה, הכל מתפרק ונופל. למה דווקא אגוז? כי אגוז יכול להיות שהוא ריק לגמרי ונגלה שאין כלום בפנים. הערימה עומדת ואולי האגוז הזה באמת לא צריך להיות פה אבל הכל יקרוס אם נוציא אותו. הגישה החרדית מאד ברורה אנחנו לא נוגעים ודברים זזים אבל אין לנו ברירה ומנסים לעשות את הדברים לאט והיכולת לשנות נמוכה, אולי הפתרון שלנו יהיה הפתרון של האחר וכד׳.
הרב דוד:
העיסוק שלי פחות בתחום הזה של תיקון החברה בה אני חי, למרות שכמובן יש דיעות בכל דבר ובכל סיטואציה.
בכל אופן אולי אתן משהו מזוית מהתחום שאני עוסק בו ופחות על החברה.
אני חושב שהדבר שמאד מפריע לי כמעט ברמה יומיומית זה התדמית של שירותי הדת באופן כללי והרבנות ובתי הדין באופן ספציפי מול הציבור הכללי בארץ. אני יושב עם אנשים כל הזמן כשהם באים בסיטואציות מורכבות, הרבה פעמים מלאי תלונות והרבה פעמים הם יוצאים אח״כ, גם אם לא יצאו עם פתרון, אבל יוצאים אחרת, ומבינים מה רוצים מהם, שלא רוצים את רעתם ולהציק להם. הנקודה הזו מאד חשובה, אני מרגיש שחלקם לא מספיק מבין את הציבור שצורך את שירותי הדת בארץ, שזה כלל הציבור, לא מספיק מבין, לא מספיק מדבר בשפה שלו, וזה דבר שמאד מפריע ויוצר התנגדויות לכל מיני דברים שהיו יכולים לעשות בצורה יותר חכמה. אין לי פתרונות אבל חושב שלא מקדישים מספיק השקעה יחצנות וכד׳.
מקרה שקרה לי שבא מבירור יהדות קשה, של זוג לפני חתונה, והסיפור היה על הסבתא של הכלה, ממשפחת סולובייצ׳יק ממינסק (אז לכאורה איפה השאלה, שהרי משפחה מוכרת וחשובה) אבל היא מאומצת, היה שם חשד שזייפה ברמה קיצונית, ואני חשדתי וביה״ד חשד והיו סיבות טובות לחשוד. היא התלוננה מלא. ישבתי איתה והסברתי את הכל בפנים, הראיתי להם איך הדיין ביום חופשי שלו בגלל הלחץ של החתונה בא במיוחד כדי לסדר את זה. היא יצאה מוקסמת וכדי להודות למרות שבאה עם תלונות מוצדקות לכאורה, הסברתי לה והרגעתי את המצב. ואני חושב שההנגשה הזו חיונית ותתרום לקירוב בין הצדדים. לא תמיד זה יפתור את הבעיה אבל זה יקדם את העניין.
הרב עו״ד צוריאל בובליל: כשיש שיתוף פעולה, זה נותן יכולת להסתכל עליו באופן אחר ולכן זה מתקשר גם לפישהולף. דיברת על שיטוח העקומה והתגוננות וזה לא רק התגוננות אלא איך אני רוצה שהעולם יהיה . ואני מחליט מה שאני רוצה שיהיה. זה לא התגונונות אלא יצירת אידיאל.
הרבנית ירדנה: כשלאה דיברה על יוזמות וחזון אנחנו שמענו שיציאה אל העולם עם חזון והכנסת אידיאלים פנימה, אז זה לא רק איך להתגונן יותר טוב.
הרב משולם: אני מסכים עם שניהם.
הרבנית ירדנה: הייתי רוצה לשאול על החברה החרדית הספרדית, מה לדעתך חשוב שימשיך לדור הבא ואיפה ההתחדשות יכולה לפגוש את החברה הוז?
הרב משולם: אני חושב שהחברה המזרחית יותר לא נגועה בשמירה בגטו של החברה הליטאית, כי אין לנו את החשש של הסמארטפונים. כי אולי היות ואנו גרים בעיר חילונית, במקום שהכל פרוץ ותמיד אני אומר אני לא יכול לתקן את העולם, אני צריך לתקן את עצמי. וזה מה שאני אומר לאחרים תתקנו את עצמכם, אל תסתכלו על העולם. האם לקנות פלאפון? אם אתה מסוגל לשמור על עצמך ואם אתה צריך את זה אז כן, אם לא, אז לא.
מה שאמר פישהולף זו התקווה שלי, אני חושב שהחברה החרדית פשוט לי שחיץ בשום פנים ואופן לא וסוגרים עוד ועוד ועוד.
אני חושב שאנחנו צריכים בתור חברה חרדית להבין את השני, ללמוד את השני להכנס לנעליים של השני. היתה לי חופה בחמישי, ובגלל תשעת הימים צריך חופה לפני השקיעה. וסיכמתי עם החתן שעושים לפני השקיעה, ואני מגיע למקום ויש 15 איש, והתחלנו כתובה וכרגיל זה לוקח זמן ומגיע הזמן ואני אומר לו חייבים לזוז ואין אנשים. ואני אומר לחתן קדימה זזים, והחתן מסתכל עלי ואומר אין אנשים איך נתחיל? ואני אומר לו שיש בעיה ונהגו לא להתחתן בתשעת הימים. והוא עולה לכלה והיא מתחילה לבכות. אבל סדרנו ככה ואתה צודק אבל האורחים לא הגיעו. אז מה אני עושה? סומך על המתיר או יקוב הדין את ההר. מבחינה הלכתית החלטתי כרב שמגיע למקום שאני יכול לערוך אחרי השקיעה, החלטה הלכתית נטו בגלל המצב כי אני מעדיף שמחת חתן וכלה ולמרות שהיו חייבים לשמוע לי ואם הייתי אומר עושים היינו עושים, אבל החלטתי שלא, שעדיף לדחות ולעשות אחרי השקיעה למרות הכל. וכשהחלטתי לא, רגע אחרי הגיע המשגיח כשרות ואומר. לי איך אתה מעיז עכשיו העברתי שיעור לכל המלצרים והאולם שאסור לעשות אחרי השקיעה ואתה הורס את הכל. ובאותו רגע מאד כעסתי ואמרתי לו עד שאתה מתערב בעניינים ההלכתיים שלי תסתכל על השולחן שניצל ודג ולא הערתי לך, תסתובב ותעשה את העבודה שלך ותן לי לעשות את העבודה שלי…
כשאני נכנס לנעליים של הרב ורואה את הדמעות של אותו אדם או אחת שקראו לה ממזרת, והתרנו אותה וכד׳, וכשאתה רואה שמגיעים בחששות, היחצנות לא טובה, לאו דוקא של הרבנות, של כל הדת.
היה לי חתן, עיתונאי מפורסם, והגיע ונכנס ואמר אני לא מאמין בכלום, אני מגיע כי אני מחוייב ורוב הפגישה היה דיון מה זה אלהים. הוא טוען שזה אנחנו והיחסים ביננו, ולאחר מכן ערכתי לו את החופה בצפון תל אביב ולהבין את המקום שממנו הוא מגיע גם אם אני לא מסכים איתו, לערוך את החופה איך שהוא מעוניין לראות אותה. וההתחלה של החברה החרדית זה להבין את הצד השני ונתנהג אחרת ונכיל אותו.
לאה: אין דבר כזה שאין שינוי, זה לא משתמר, והמלחמה היא בהקצהה לשני הצדדים. ואני מרגישה שאני צריכה לא להלחם, אבל אני מתמודדת עם דברים שפעם היו מובנים מאליהם, אבל בגלל שיש יציאה לכוון אחד אז יש יציאה לכוון השני ולכן הזירה לא אותה זירה.
הדוג׳ הכי צהובה: תמונות של נשים, ציורים של נשים בעיתונות החרדית, תמיד היו ולא היה בזה שום בעיה. והיום אין תמונות של נשים בעיתונים או בספרים. ואני יכולה לצעוק קדוש קדוש אבל יגידו: היום מתמודדים עם דברים אחרים. אז לא יכולה להגיד שרוצה שיהיה כמו לפני 20 שנה, כי גם היו דברים לא טובים, אבל רוצה שהשינוי יהיה מושכל עם מחשבה, נשלט.
הרבנית ירדנה: האם יש לכם אותו חזון לילדים ולנכדים שלכם איפה הייתם רוצים לראות אותם?
הרב דוד: שאלה שקשה להתמודד איתה, בגדול כן אבל עם תיקונים.
הרב משולם: התמימות. סבא הוא היה יהודי בעל מסירות נפש, לא היה מסתכל על אדם בתור דתי, חילוני, חרדי או אחר, זה פשוט אדם יהודי ואני אעשה הכל בשבילו למענו. אני רוצה לילדים שלי תהיה יראת שמים. לא יודע איך להשיג את זה.
פישהולף: שהילדים יהיו טובים ממני. יש וורט של הרב מבריסק: כתוב ובמצוותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותיו. היה אדם שהיה אומר דברי תורה של אחרים בשמו, הבן גונב תפוחים והנכד שודד בנק. לפעמים מה שעובר זה המתודה ולכן במצוותיו חפץ ולא בשכר שלהן.
אנשי חינוך במוסדות החינוך, צריך טהרנות מסויימת כי החיים מיישרים ואני חושב שהורים רוצים את הדבר הטוב ביותר עבור הילדים שלהם. הרבי מקוצק אמר אני מחכה לראות את הנכד הזה שכולם רוצים כדי שיוכל ללמוד בנחת, אבל יש בזה משהו כנה כמו כל אב שחוסך את הפרוטות כדי שהילד יתחיל איפה שהוא סיים וזה מתרגם בשומרי תורה ומצוות, וזה משקף את האמירה. טובים ממני לא הכרח אומר מחמירים או מקלים ממני, אלא שיתמודדו רת ההתמודדויות שלהם באופן טוב יותר ממני, שיקחו את המתודה.
לאה: אני רוצה שיהיה להם מה שאני רוצה בשבילי ובשביל כל החברה. אני לומדת הרבה מהילדים שלי ומהחברים שלהם על התמונה הגדולה ואני רוצה להיות שם ושזה יחדור הביתה.
הרבנית תמר: מה את רוצה שביל הבנות שלך? לא ברור לי עדיין כי הן עוד קטנות אני עדיין בשאלה של כמה לדחוף אותן ללכת לביה״כ בכח ויחד איתי, וכמה לשחרר כדי שלא תתקל באכזבה של עזרת נשים לא נגישה (אבל הרווחנו זמן…) בחברה הליטאית הנושא הזה יותר טוב, לבנות יש יותר אפשרויות מלבנים כי חינוך בנים הוא קטסטרופה, כמו לדחוף אבן במעלה ההר ולקוות שלא יפול אחורה.
הרבנית ירדנה על השימור ושיפור: חיפשתי באיזור הזה בי״כ שאוכל להתפלל בכבוד בשבת. ובסיום קריאת התורה פתאום מעזרת הנשים שאגה של חזק חזק ונתחזק. והבנתי שזה בא מהשימור של העולם הקודם שלא חייבות לשתוק, עוד מהעולם של סבתא, אז לפעמים דווקא השימור הוא יותר טבעי אצל ההורים של ההורים ולפעמים זה יתחבר עם משהו עתידני עם הילדים. כולנו חושבים על החיבור הזה.
משם המשכנו לבי״ס פלך למפגש הוקרה לעו״סים.
בועז: ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ אני מתכבד לפתוח כנס הוקרה לעו״ס בסוגיות רווחה בירושלים.
אנו חוגגים עשור ויצאנו למסע הקשבה בחברה הישראלית. התחלנו בבית הנשיא ונסענו ברחבי הארץ והתלבטנו איך לסיים את המסע. ודיברתי עם הרבנית תהלה אליצור והתלבטנו מה יהיה סיום ראוי. ועלה הרעיון לעשות מפגש עם עו״ס שמתעסקים בסוגיות שעסקנו בהן בביהמ״ד. אנחנו ארגון ארתודוקסי בחברה הישראלית שעוסק בסוגיות חברתיות במטרה לתת קול רבני מתון וקשוב.
הרגשנו שאנו רוצים להעמיק בסוגיות האלה יחד אתכם ואנו מאמינים שאתם עוסקים בעבודת קודש ולכן חשבנו שיהיה נכון לסיים את המפגש שמוקיר את העשיה שלכם ואת התרומה שלכם.
יעל גבאי מנהלת אגף הרווחה בעיריית ירושלים:
זה מרגש, ומפגש שאנו לא רגילים ולא ידענו איך לאכול אותו. כי בד״כ כשעושים אירוע, צריכים עזרה ותקציב, אבל אנחנו אוהבים שיתופי פעולה וגם כשאנו צריכים לתת תקציבים. וחשבנו שיהיה מעניין לעשות מפגש כזה. כי בד״כ כשאנו לומדים זה סוגיות מקצועיות ולא מפגש כזה שהוא אחר, אז היה לנו מפגש מענין בזום לתכנן והחלטנו לחלק לשולחנות עגולים שיעסקו במספר סוגיות שמעניינות אותנו.
ירושלים והאתגרים שלה, ירושלים היא עיר עם מאפיינים ייחודיים, ראיתי את המחברת שלכם ושהייתם בלוד במסע של ערים מעורבות וזה דבר שמאפיין את העיר.
ירושלים היא עיר עם ימליון תושבים. העיר הגדולה ביותר בארץ ותל אביב היא פחות מ-50% מירושלים. אם מסתכלים על השטח המוניציפאלי של ירושליםֿ נכנסות בו תל אביב חיפה רמת גן.ירושלים היא עיר גדולה ומעורבת, המגזר ערבי 38%, המגזר החרדי גדול. העיר הערבית הכי גדולה, העיר החרדית הכי גדולה וגם במגזר הכללי נותנים פייט. עיר מאתגרת ושירותי הרווחה בירושלים ניתנים לכולם גם לפליטים ומבקשי מקלט, דרי רחוב, יש את סנדרום ירשולים, תופעות ייחודיות לעיר. בת״א ראיתם קצת את העולם האחר הזה, אז אצלנו זה נראה אחרת, המאפיינים של האוכלוסיה שונים ויש לנו את המיטב שלנו.
עוד דברים על ירושלים שמשפיעים על הרווחה בעיר. אנו עיר עניה באשכול סוציו אקונומי 3 ו-60% באוכלוסיה בעשירון הראשון והשני. בתוך העשירון ה-1 יש הרבה שחיים מתחת לקו העוני וכשמפלחים את התושבים שנמצאים בעשירוני םהאלה זה המגזר החרדי והערבי.
אם היו מסתכלים על ירושלים כאשכול סוציו אקונומי 3, היינו כמו ראשון. אבל זה משפיע על הנוער בסיכון, על הפעילות החברתית. יש לנו אוכלוסיות עניות מבחירה כמו החרדים ואחרות, שבגלל המצב אז העיר מורכבת מהדברים האלה וכשאנו מסתכלים על עוני וילדים בסיכון אז במזרח העיר זה 80% מהילדים.
העיר היא עיר עם הרבה אזרחים וותיקים, בירושלים יש בערך 110,000 אזרחים וותיקים ורואים את זה בכל העיר ובכל המדינה, תוחלת החיים עולה ויש אתגר שההזדקנות תהיה מיטיבה ועם פנאי ולדחות את הסיעוד. ואנו כשירותי רווחה, לא רק רשת בטחון, אלא גם מייצרים התנהלות פרו אקטיבית ויוצרים תוכניות מניעה, ושל פנאי משמעותי שגורר בריאות פיזית. תוכניות למניעת נפילה, מתקינים מעל גיל 75 כדי למנוע החלקה ונפילה. לא רק מסייעים כרשת בטחון אלא מנסים למנוע.
ירושלים היא גם עיר צעירה, יש בה הרבה מאד ילדים. 34% מאוכלוסיית העיר הם ילדים מלידה עד 18 ו-14% מהלידות בישראל. הדברים האלה מאד משפיעים
יש לנו אבל עובדים מדהימים ואני שמחה שבחרו להשתתף למרות שזה וולנטרי, הם מייצגים את התחומים השונים ואנו בעולם של dna של יזמות ופרואקטיביות ועובדים בצורה מתוכננת ולא רק מגיבה.
ורוצה לשלב את זה עם סוגיות של הון אנושי. זה בעיה כיום וזה אתגר גדול. יש לנו מחלקות שיש מחסור בעובדים ומנסים לייצר קמפיין וגם לגייס ולעשות הכשרות וזה דבר משמעותי ואנו מקווים שכל המגזר הציבורי יתאושש. הקורונה נתנה נוקאוט ומקוים שזה ישתפר כי אנו עובדים עם ההון האנושי שלנו.
הרב מאיר נהוראי:
כבר החשק מבעבע והיצאה לשולחנות העגולים לאור האתגרים. אנחנו שמחים שפתחנו ומסיימים בירושלים ירושלים היא עיר עושה כל ישראל חברים.
חז״ל אומרים שאחת מהסיבות שחרבה ירושלים היא על שהעמידו דבריהם על דין תורה. ומה רע בזה? שלא נהגו לפנים משורת הדין. וזה זועק אצלי בהקשר של הכנס. כי הסוגיה עוסקת בפרק של השבת אבידה ודנים בעניין של לפנים משורת הדין. אדם שמוצא ארנק באמצע השוק הרי אלו שלו ואם יבא אדם ויגיד זה שלי? אז לא תחזיר לו? אומר אותו חכם הוא זועק וצועק על ביתו שנשרף וספינתו שטובעת הרי זה שלו. לשמוע את הזעקה שלו זה הלפנים משורת הדין. לא תוכל להתעלם! יש את הפן הרגשי ולא רק הפורמאלי.
אנחנו עובדים במוסדות, ואני כרב קהילה עם עו״סים כל הזמן. זו עבודה משותפת באיזור שלי ואני רואה איזו מסירות נפש בתנאים קשים. ויותר מכך לראות את האכפתיות של לא תוכל להתעלם זה הלפנים משורת הדין. גם כשקשה ועם כח אדם לדעת כשעומד כאן אדם ולהקשיב לזעקה שלו זה דבר עצום.
לומדים להיות יותר טובים והשולחנות העגולים יתרמו הרבה ואני מאחל לנו שיתוף פעולה שרק ילך וימשיך ובהצלחה לכולנו.
הרבנית איילת סג״ל:
אני מרגישה שהלימוד המשותף של רבנים ורבניות ועו״ס, מלווה את הארגון מאז שהוקם בכל נושא שיש לו השלכה חברתית ביקשנו ללמוד מעו״ס, עברנו השתלמות על אלימות במשפחה, להיות כתובת מאזינה יותר ואיך להגיב ולהפנות וגם בנושא של פגיעה מינית, ביחס לעובדים זרים והתייעצנו בכל אחד מהנושאים עם העו״ס יש לנו הרבה מה ללמוד וללמד ביחד. ולכן חילקנו לשולחנות עגולים שנלמד בחברותא: מעגל של אלימות במשפחה, מעגל של תושבים וותיקים, המעגל של ילדים ונוער בסיכון, המעגל על בעלי מוגבלויות, המעגל של התמכרויות ודרי רחוב, והמעגל בנושא עבודה קהילתית.
סיכום:
הרבנית איילת:
גם אני הייתי באותה פגישה שבועז תיאר בתחילת המפגש, שחשבנו איך לסכם את המסע הזה. התחלנו באירוע מרגש וחגיגי בבית הנשיא והיתה מחשבה לסיים בכנסת עם נציגי ושליחי החברה הישראלית וכל כך משמח ומדוייק מבחינתי לסיים עם שליחי הציבור האמיתיים באמירת תודה. אני חושבת שכל אחד יודע שאתם שליחי הציבור שלו לעשות את החובה האנושית והמוסרית והדתית הכי חשובה שקיימת, לתת לנצרך ונזקק את מה שחסר לו. ואנחנו כרבנים ורבניות משתדלים לעשות את זה ולפעמים נעזרים בכם. אנו לא עושים את זה באופן אינטנסיבי כמוכם והחלטנו לעשות את כנס הסיום כהערכה ותודה עמוקה שלנו, באמונה גדולה שזו החובה של כל אחת ואחד מאיתנו שעושים את זה כשליחים של כל עם ישראל אז תודה מעומק הלב.
אספר משהו אישי, הרב ש״י וויצמן מאד ריגש אותי בדבריו בבי הנשיא כשאחרי שקודמיו פתחו ב״כבוד הנשיא״ ״אבי מורי ואמי מורתי״ אז גם אני אומר ״ברשות אמי מורתי״. בשירות הצבאי שלי הייתי משקית ת״ש, שזה כמו עו״ס של חיילים. ומה שעשיתי היה לשמוע את הבעיות וללכת לבתים לשמוע ולקבל את המסמכים ולקבל את התמונה ולהגיש בקשה למערכת הצבאית, להתיר תנאים מקלים בשירות, וזה היה מאד מספק ומשמעותי ושמחתי בו מאד מאד. וכשהשתחררתי הייתי צריכה להחליט אם להמשיך בזה וללמוד עו״ס או הלכה וגמר.א ופתאום ילדה צעירה בת 20, הרגשתי את ההערכה הגדולה לעובדי הרווחה, אבל הרגשתי שזה קשה מידי, שבעוד שאני כחלק מהמערכת הצבאית ב-100% מהמקרים יכולתי לתת מה שהיה צריך ושהמערכת צודקת ונותנת כח לעזור וצפיתי בשותפותי העו״ס והרגשתי שלא תמיד יש להם מספיק משאבים לעזור, אין מספיק כ״א ותקציבים וכד׳ והרגשתי שזה גדול עלי. אז מחיאות כפיים לכם לעבודה הכי קשה והכי מוערכת.
כמובן שגם למורים צריך למחא כפיים וגם לעו״ס. אלו המקצועות שצריכים להיות הכי מוערכים במשק והכי מתוגמלים וכולנו משלמים את המחיר על הפער הנורא הזה. וכמו שבקורונה היה רגע שעצרו ומחאו כפיים לצוותים הרפואיים, אז זה מה שרצינו לעשות היום כולנו מעריכים בכל ליבנו ויודעים כמה זה חשוב. ואנו נעזרים גם בלימוד וגם בשת״פ ולעצור ולומר תודה והוקרה.
קראנו לכנס ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ מהפטרת השבוע שבה הנביא ישעיהו חוזר שוב ושוב שהדבר הכי חשוב לקב״ה זה לא התפילות ולא הקורבנות ולא הצומות, אלא הצדק והחסד והדאגה ליתום לגר ולאלמנה.
התלבטתי אם לקרא את כל הפסוקים. גם פה וגם בהפטרה של תשעה באב, בה הנביא ירמיהו אומר ״אל יתהלל חכם בחכמתו … כי אם בזאת יתהלל … השכל ויודע אותי עושה צדקה וחסד … ובאלה חפצתי נאום ד׳״. ואנו מנסים לעשות את זה ומודים למי שעסוק בזה בכל רגע ומודים בכל ליבנו.
אני מתלבטת אם לשתף בשיח שיש לנו בפלך בנושא של צדקה. אנו מלמדות את התלמידות להיות מעורבות חברתית אבל לא משפה של חסד ומלמעלה אלא ממש לומדות על צדק. לא צדקה אלא צדק, מעורבות חברתית ולא התנדבות. כי אנחנו חלק מקהילה וציבור אנו מייצרות שינוי וככה מלמדות. וזו שפה שחשובה לנו פה
מצד אחד אמרנו לכם הרבה תודה על הדאגה לחלשים בחברה, למכורים ולבעלי מוגבלויות וכד׳ אבל אני חושבת שגם בזה, ואני אומרת את זה לתלמידות, ואני מצטטת את הרב עילאי שאומר שתמיד נהיה בצד של הנותנים ולא בצד של המקבלים. ואני אומרת מה פתאום לפעמים אנו צריכים להיות מהנותנים ולפעמים מהמקבלים, צריך לדעת גם לקבל. אני הצרכנית של עו״ס וזה חשוב לקבל עזרה כשצריכים ולא להתבייש בזה. כולנו מקבלים עזרה וכולנו נותנים עזרה וגם בזה כדאי לשנות את השיח. אסכם שוב בפסוק: ״והשיבה שופטינו כבראשונה ויועציך כבתחילה … קריה נאמנה… ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״.
אנו נפרדים כעת מכל האורחים והעו״ס.
היות והתארחנו בבי״ס פלך, שמענו כמה מילים על בי״ס ממנהלת ביה״ס ועל ביה״כ שבו ישבנו:
ביה״כ הוא חלום שהתגשם עבור תלמידות ביה״ס ונחנך ביום ירושלים שעבר, ופתחו עם הלכות בי״כ והלכות תפלה ברמב״ם וזכינו שעל כיפת ביה״ס שלנו זה מה שהיה הוא אוסף בתוכו המון תקוות של הצוות של התלמידות אנו משתמשות בו ממש כמו בי״כ עתיקים בתקופת המשנה והתלמוד שהיו מתאספים לכל מיני דברים. יש בו ביטוי מאד גדול לפרהסיא של התלמידות שמממשות את החובה והזכות להתפלל. קוראות בתורה בימי שני וחמישי וזה היה מהלך מורכב. ואני רוצה לדבר על כמה פרטים בביה״כ.
מה צריך כדי שארצה לבא ולהתפלל פה? ומדובר על בנות נוער שזה לא הדבר הכי כיף להן. מבחינתי רציתי שהמקום הזה יהיה הזמנה ומה הופך את זה לבי״כ של נשים ומה שהכי עמוק שאין בו מחיצה. ושעבור הגברים זה לא שקוף כמו לנשים לבא לביה״כ וששיש את כל החלקים הרגילים שיש בביה״כ, אבל נגישים לי ומאפשרים לי לתפעל אותו ולקחת אחראיות. זה דברים שברגע שהם הופכים להיות הפעילות המרכזית של ביה״ס שההלכה היומית שאומרים אחרי התפלה זה אחרת. וזה מזמין אותן לקחת אחריות הרבה יותר גדולה על העולם הדתי שלהם.
עוד שני דברים שאולי דרך המאפיינים העיצוביים של ביה״כ אדבר על ביה״ס.
בי״ס פלך הוא בית ספר עם ממש אתוס של למידה שקיים כבר מעל ליובל שנים. מבחינתי אתוס הלמידה שהוא ברור לכולכם, למה לומדים? כי ככה! תורה לשמה. זה היה תמיד מאד חזק פה. גם במה שלמדו וגם באיך שלמדו ולימדו ומעבר לזה, וזה קצת שונה מבתי ספר אחרים, הרעיון הזה של למידה לשמה משתכפל בכל המקצועות, לא רק במקצועות הקודש, המחוייבות והרצינות והלימוד. לשמה אנחנו בי״ס מדגים של כל התחום של מעורבות חברתית במשרד החינוך. ופעם המפקח אמר לי שהוא מרגיש שיש פה משהו שונה שאנו עושים פה בביה״ס, לא התנדבות ולא חסד, מעורבות חברתית. והוא מרגיש שבחמ״ד עושים המון חסד ובפלך עושים צדק. הקישור העמוק שאנו עושים למקצועות הלימוד. תלמידות יוצאות משיעור אזרחות, הסטוריה, אנגלית וכו׳ וזה תלמוד שמביא לידי מעשה. וזו הבערה שלנו.
כשעיצבנו את ביה״ס, היה לי חשוב שיהיה מעגל של הצדיקים לעתיד לבא שכולם לומדים ושווים לפני הכתוב, ולכן יש חדר שכזה. בי״ס שמעצים שאילת שאלות בכל תחום ובכל מקצוע. השאלה במרכז ואין שאלה שאין לה מקום. אפשר לשאול בכבוד ולחשוב על העיתוי, אבל תלמידות מבינות שהשאלה היא תנאי לכל התקדמות המעצבת. שאלו אם אני רוצה שלמורים של בית המדרש יהחה כסא בצבע אחר? ואמרתי מה פתאום ביהמ״ד מחכה לכולם באותה מידה. זו בחירה שמאפשרת שביה״ס יהיה מקום שמוביל וכל התחום של הומניסטיקה ומדעי הרוח ואני יכולה להגיד כמנהלת שאחד האתגרים הקשים של בי״ס שמפתח חשיבה ביקורתית הוא שאנו מפתחים חשיבה ביקורתית וזה עובד…
ביה״כ בחרנו שתהיה גומה לארון הקודש, בא״י יש לזה מקום. ונכון זה לא אדריכלות נשית, אבל מבטא את זה שאנו מכינים מקום שהמקום יכבד את הפעולה שעושים בתוכו, יכבד את הנשים בתוכו. והיא מעוטרת במנורות שכל מנורה היא מנורה שנמצאה באתרים ארכאולוגיים, אלו דברים שרצינו למשוך את הסמל.
בשני צידי ארון הקודש יש עמודי בועז ויכין ובאדריכלות העמודים הם סמלים גבריים ואני הרגשתי שיש בכך אפשרות לתיקון עוול הסטורי לנשי,ם שרצו להביא את המראות הצובאות בעבודת המשכן ומשה מאס בהן ואני חשבתי שיש פה הזדמנות וזה הרכוש היחיד שהיה להן ולכן המנורות הן זכר למראות הנחושת בתוך בי״כ של נשים כתיקון קטן.
נר התמיד הוא יודנשטיין. הוא פמוט שבחלק מקהילות אשכנז היו מדליקים בו נרות שבת. והבאתי אותו מבית הורי ובתוך התהליך שאנו עושות בביה״ס הזה שהוא באיזה שהוא מקום, והתלמידות צוחקות עלי כי זה הפך להיות מנטרה, שהמטרה שלו בבי״ס להפוך אותנו לציבור של נשים, חלק מהמשימה היום להחזיר אנשים ונשים שיודעות לומר אמן ולא רק להוביל. לא רק במידה שאני צריכה להיות בפרונט ולהוביל, אלא זו משימה להיות ציבור. איך הופכים נשים שדוקא בספירה הציבורית לא נספרות בואו ותהיו פה וזה שלכן. זה קושי גדול איך לחייב נשים במשהו שהן לא מחוייבות בו, שזה משהו שהייתי רוצה לחייב בו. והרעיון להביא את היודנשטין את נרות השבת שיש את כל המתיקות של מעין עולם הבא של שלום בית וכד׳ למשוך לתוך ימות החול כשאנו נפגשות בו, את המשפחתיות והחום והאהבה שביה״ס יהיה מקום חמים שאפשר להתחמם לאורו.
הבימה היה לי חשוב שכל הקהילות יהיו מיוצגות והיא מחווה לבי״כ אבוהב בצפת. צורת הישיבה היתה אמורה להיות במגבלות שזה אמור להיות גם אולם כינוסים שזה יהיה בצורה כמו הקנים של מנורה שנראה פנים ולא רק נשב בשורות של אחת מאחורי השניה. ובתוך בי״ס שמקדש את הלמידה והשאלה וההתקדמות דווקא הפרוכת היא מעוצבת על בסיס מנסרת נייר של אומן שהמטרה שלו היא לשחזר חזיתות של בתי כנסת שחרבו בתקופת השואה ובחרתי אחת מהן ובשיתוף בוגרת שלנו הם עשו ניסויים והפכו נגזרת נייר לבד ושהיופי נוצר מתוך הגריעה ודווקא בבי״ס שבו תלמידות מקבלות העצמה נשית פמיניסטית דתית וכשאנו עולות לביה״כ אנחנו מתפללות על מה שאין ועל מה שכואב, אגב אצל החברה שלי כשהן עולות הן עולות עם מה שעוד חסר. וזו עמדה שאני גם רוצה לדעת לחנך אליה לדעת לעבוד להסתדר עם מה שחסר. דווקא בבי״ס שכל הזמן כותבים על דף ורושמים אז יש עוד דברים לעשות עם דף.
בשני וחמישי כולנו כאן ושאר הימים הן בכיתות. ואם מישהי לא מעוניינת בקריאת התורה זה לא בעייתי, יש משפחות שזה לא מתאים להן ולכן אם יש כאלה שלא מתאים להן יכולות לצאת. ביקשתי לשבת איתן ולהבין. הן מכבדות את מסורת ההורים שלהן ועוד. אז דיברנו מה יכולות לעשות כדי להיות בנח.
המורות לא שוטרות בזמן התפלה אלא כאן להתפלל. שהתלמידות יראו דגמים של נשים מתפללות. התלמידות הן המובילות את כל התפלה כל התפקידים. צריך לתפוס אותן מיד אחרי בת מצוה אז מתפללות מז-יב. שנה הבאה יש לנו שיעור תנ״ך שבו ילמדו גם טעמי המקרא בכמה שיותר נוסחים.
לאחר מכן התיישבנו לסכם את המסע עם שני מאור, כפי שפתחנו איתה את המסע.
שני:
זכיתי להיות אתכם ביום הראשון ועכשיו לסיום
ובמפגש הראשון דיברנו על מטרות וקראנו בקול את מטרות המסע והתייחסנו לכלי הכל כך מרכזי של ההקשבה ואיך מקשיבים ותפקיד ההקשבה למקשיב ולמוקשב ובאמת לנסות לכייל את החלקים הפנימיים שלנו לתהליך של הקשבה.
ועכשיו אנחנו בתהליך של סיכום ואני רוצה לא ללכת למובן מאליו ולהתכייל ולשאול למה לסכם? למה לא לתת לדברים לשקוע, להיות, ככה להוציא שורשים וענפים. כל דבר צריך לדבר לסכם ולעשות?
אולי לא הכל צריך סיכום?
ואני רוצה להציע שתי תשובות לשאלה למה לסכם ובעקבות התשובות האלה ללכת הלאה.
כאשר היבט אחד של הסיכום הוא היבט של יצירת כתובות פנימית. אנו חווים המון חוויות נמצאים בהמון אירועים, כותבים מדברים, ובעצם כותבים ספר. כמה פעמים יש לנו בספריה שלנו ספר ולא יודעים שהוא קיים. ופתאום באיזה שהוא אירוע לגלות אותו פתאום.
התפקיד של הסיכום זה לקטלג את הספר שכתבתם לעצמכם במקום זמין ונגיש. במדף הזה יש הספר הזה שכתבנו במסע.
סיבה שניה לסכם שיש פועל יוצא לסכם. כמו אבן שנזרקת לבאר יש המון אבנים כאלה בתודעה שלנו. הן שם אבל אם לא קשרנו חבל לאבן היכולת למשות אותה היא כמעט בלתי אפשרית. ואני רוצה להציע שהשעה הזו תהיה קשירת חבל לאבן שכבר נמצאת אצלכם אבל שנוכל לעשות בה שימוש.
זו בדיוק התנועה שבין מסעי לדברים. השבת נקרא פרשת דברים שנפתחת במילים ״אלה הדברים אשר דיבר משה … ודי זהב״ איזה טעם יש לחזור? למה משה צריך לחזור על מה שהיה. אבל בעצם ספר דברים הוא ביטוי למה שצריך לזכור ולדעת כדי לבנות את חברת המופת שצריך לבנות והזכרון והדגשים שינתנו בספר דברים הם כבר עם האצבע לכיוון איך ניבנה, איך נהיה. משנה תורה השם הנוסף של ספר דברים הוא חזרה על הדברים עם דגשים וכיוונים מכוננים.
ובמידה מסויימת אנו עושים את ספר דברים, אנו מסכמים את הדברים על מנת שתהיה התנועה הבאה. ובאמת התפקיד השני של סיכום הוא לשאול איזה קול שמעתי, איזה קריאה שמעתי ללכת הלאה. מה מתוך החוויות והקולות וההקשבות כמו השיר העוצמתי ובעל משמעות של חנה סנש שכותבת ב-1942 ״קול קרא והלכתי …״ לא הלכתם לבד הלכתם בקהילה שהמהקהלה שנוצרת היא אולי עצמת הקהילה.
ואני רוצה להציע שנקיים מיני מסע נוסף, שיעשה איזה תבנית דומה למה שעשיתם. אתם תנועו ולא תשארו בכסאות, תפגשו ותקשיבו ואולי יהייו גם הפתעות וסקרנות כמו שהיה במסע.
ונשתמש בתרגיל שכל מנחה קבוצות משתמש בו : שעון פגישות. ההנחיה היא לקום ולקבוע פגישות עם האנשים שנמצאים פה בחלל. אני מציעה ליזום, אנשים שרציתם לדבר איתם, והפוך אנשים שלא היית איתם וזו ההזדמנות. מוזמנים לקבוע 5 פגישות, אבל כבר אומרת שאתסכל אתכם, כי לא יהיה זמן בכל פגישה, רק תתחילו ותעברו לפגישה הבאה אבל פתחתם חלון בתודעה והדיבור הזה שהתחלתם ליצור ממשיך להיווצר. וגם בכל מפגש אתן הנחיה אחרת על מה מדברים. מאתגר אבל מאפשר לשמוע מקהלה של קולות. והיות ולא נוכל לשמוע כל אחד אז בקטנה אנחנו נפגשים ושומעים והאחריות היא שלכם.
אני משערת שהמפגשים האלה עדרו את האדמה הזכירו לכם ושלומית תחזור על המסע באופן לאקוני והמשימה הבאה תהיה לאסוף על הלוח פעימות של מילים שעולות בדעתכם כחלק מהסיפור של המסע הזה. מילים לא משפטים. נאסוף בנק של מילים.
הרבנית שלומית מתארת באופן לאקוני את תחנות המסע: בית הנשיא, מפגש עם שני על ההקשבה ביד הרב ניסים, חוות מלאכי השלום בבנימין, גבעת הראל הפאנל עם אנשי חינוך בישיבת פרי הארץ, המסעדה בגבעת הראל, הבית של הרב דודקביץ ביצהר, מדרשת השומרון בשבי שומרון, הביקור בהר עיבל עם יוסף פריאל, המזבח, המפגש עם הרב אליקים לבנן באלון מורה, האנדרטה בכניסה לעופרה המפגש בנושא שכול בבי״כ בעפרה , בירוחם כולנא עם יניב יצחק ומקאמיש באותו מקום עם הרב בוקובזה, הביקור בחורה עם אנשי ציבור וחינוך מהציבור הבדואי, המפגש בנתיבות עם הגרעין התורני, הערב במשואות יצחק על משבר הדיור שמיטה ויובל והלילה באשקלון, הביקור בלוד המפגש עם אנשים מלוד ורמלה, שכונת שפירא עם חיים גורן, המפגש עם יופי תירוש בהלה והמפגש עם לאה ו-Y בצלהה והערב עם המתגיירים במרכז תל אביב. אדמת מרפא נשית בטבעון, המפגש במדרשת אורנים עם שי זרחי וליאורה, השומר החדש בהושעיה, הפגישה עם נחמה אורבך מירי דוידוביץ וגדליה קרן, הפאנל בחיוך בטירת צבי, לילה בטירת צבי, מניין ב5:45, הפגישה עם אנשים מהציבור החרדי בגלריה במקלט, אמנות והאנשים שפגשנו גרפיטי, הכנס פה ממש עכשיו עם העובדים הסוציאליים והמפגש סיכום הזה, הנסיעות באוטובוס.
עכשיו מבקשת בנק משותף של מילים שמהדהדות בתוככם מכל החוויה הזו:
(המילים בתמונה המצורפת)
שכל אחד יכתוב שיר מהמילים האלה בלבד כשהוא נכתב בתבנית של מילה אחת, שתי מילים, שלוש מילים, שתי מילים, אחת. שיר הייקו שיסכם עבורכם את המסע.
השיר שכתבתי:
דרך
תפלה אנושית
חזון ריפוי מרגש
געגוע ביחד
שותפות
נקריא את השירים שיר אחרי שיר ותקשיבו למקהלה של מה שרבני ורבניות בית הלל אומרים על המסע הזה.
(אלה חלק מהשירים שנכתבו)
חיבוק
פנים וחוץ
אנושיות כנות הזדהות
שותפות הזדהות
תפלה
מתינות
סבלנות שותפות
המיה עומק התפעלות
הפתעה יחד
הזדהות
תפלה
לשותפות וחיזוק
סבלנות להמית הבכי
תקוה לאומץ
לשינוי
יחד
כבוד וחיבוק
חום אנושי ותפלה
המיה וגעגוע
תקוה
מקום
מרחק שינוי
המיה תפלה חזון
שותפות השראה
תקוה
כאב
תפלה לריפוי
השראה מאנושיות וחזון
חיבוק ותקווה
תודה
אני מעבירה את השרביט לשלומית ובועז כדי לדבר על השבילים הבאים, איך לוקחים את כל מה שכתבתם להמשך.
הרב יוסי סופר: הדברים שלך בפתיחה היו מאד משמעותיים, התייחסו אליהם, הדהדו אות,ם התעמקו בהם ודיברו עליהם וזה הלך איתנו לכל אורך המסע.
הרגשתי לאורך כל הזמן שצריך המשך שחייבים להמשיך את היחידות ויש קצות חוט שחייבים להמשיך והרגשתי שיצאנו לסבך חוטים עם מורכבות שלא תאמן וככל שהתקדמנו גילינו קצוות שאפשר להיקשר אליהם. המסע נבנה על זה שהיה כבר קצה חוט כל מי שמכיר משהו והביא אותנו אליו וזה מה שעשה את המסע ונוצרו חיבורים חדשים. ההרגשה היא שיש הרבה קצוות וזה שלנו ומה שיצר את המסע זה המפגש שלנו עם אנשים ומה שיקח את זה הלאה זה הקשירה הלאה. כל דבר שיעלה בואו נדבר עליו ונראה מה עושים איתו.
בעז:
באופן כללי הארגון הוא סך חלקיו. אמרתי את זה במעגל פגישות שהיה נורא חזק הפרגון העצמי שאנשים נתנו אמון במסע והצטרפו אליו הרגישו פספוס אם לא היו חלק ממנו. אפשר ליצור שלד יפה, אבל זה שאנשים היו בתוכו והתגייסו ומאד רצו לבא, זה היה אותנטי, אנשים רצו להיות חלק. זה בזכות החברים פה שמייצרים את מה שבית הלל קיים. זה ביומיום קיים בפורום ובוואטסאפ, אבל לא קיים מעבר לזה. וזה כן קיים, אתה נפגש וזה פלא, כי זה אנשים שהצטרפו יחד וזה יוצר קבוצה שיכולה לעשות מעשה ולתת כח לאנשים (זה היה מאד חזק במפגש עם המתגיירים) מה יקרה הלאה, סיכמנו את המסע, הוא יחידה בפני עצמו, מה יקרה הלאה זה יצוף הלאה, אז תודה על הזכות שנתתם להיות חלק. וכמו שאשתי אמרה לי: ״איזה קטע, חשבת על משהו וזה יצא לפוע״ל.
הרב מאיר: שעת סיכום. אני אגיד שעברנו תהליך. לפני 8 חודשים היינו במשרדי מקור ראשון וחשבנו לעשות כנס גדול. ואז הדהד העלויות והקורונה וחששנו. עד שהגיע הרעיון הראשוני וזה נתן המון מוטיבציות והיו עליות וירידות כדרך התארגנויות, וב״ה מה שזה נתן לנו כארגון שהפכנו ממשהו וירטואלי למשהו שאפשר להרגיש אותו. שהולך ביחד, נכון שלמדנו והיתה המון הקשבה אבל היה המון ביחד. באוטובוס ובמפגשים וזה נתן המון כח, וצריך שיהיה לזה המשכיות שנגדיר אותה, אבל זה היה משמעותי עצם העובדה להיות ביחד.
כל אחד מאיתנו יוצא עם מחשבות והרהורים. החלום הגדול להפוך את ההקשבה לדיאלוג אבל אי אפשר לעשות דיאלוג בלי הקשבה ובלי עיבוד של ההקשבה.
השלב השני הוא דיאלוג אפילו בקבוצות קטנות.
הרבה מהכותבים של השיר אייקו סיימו בתודה, אז אני רוצה להגיד תודה לכל אלה שהשתתפו. זה מרומם ומשמח ואנו רוצים להגיד תודה לבעז ולשלומית. היה מאד אינטנסיבי. וכשהלכנו בדרך מהאירוע של הנשיא הרגשתי איזה וואוו כאילו אנו שליחים של בית הנשיא אנו יוצאים לארכה ולרחבה של הארץ, אבל יותר מזה שעות מאד גדולות ולעזוב את המשפחה. במסע בסוף משאירים אנשים בבית, יש ילדים קטנים, ולכן חשבנו יש שתי מעטפות אחת לשלומית ואחת לבעז ללכת לאכול ארוחה זוגית כפיצוי.
יפית:
תודות לשלומית ובעז. לרב מאיר ועידית, הדר, יובל.
תודה לכולם ונאחל לכולנו דרך צלחה ובשורות טובות.