במקומות רבים בתורה נקשר זיכרון הגאולה דווקא עם ההתנהגות אל הזר, אל האחר — הלא הוא הגר. היחס הראוי אל הגר הוא הציווי החוזר ונשנה יותר מכל ציווי אחר בתורה – שלושים ושש פעמים.
(הרבנית ד"ר איילת ליבזון)
סיפור יציאת מצרים מהווה יסוד חשוב בעולמה של היהדות. על מצוות רבות, כגון השבת והמועדים, אנו אומרים "זכר ליציאת מצרים", וכן מהווה יציאת מצרים את המסד לעשרת הדברות: "אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".
אך לצד הברית הייחודית בין ה' לישראל, הנבנית על אדני יציאת מצרים, במקומות רבים בתורה נקשר זיכרון הגאולה דווקא עם ההתנהגות אל הזר, אל האחר — הלא הוא הגר. היחס הראוי אל הגר הוא הציווי החוזר ונשנה יותר מכל ציווי אחר בתורה – שלושים ושש פעמים. החזרה מדגישה כי המשמעות העמוקה של הציווי המחייב כל אחד מאִתנו לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, מתבטאת בהזדהות עם מי שנמצא היום במצב זהה.
נמצא, אם כן, שיציאת מצרים היא המקור לשני יסודות הנראים לכאורה סותרים: מצד אחד יציאת מצרים היא הבסיס לציוויים הפרטיקולריים ביותר, המייחדים את ישראל מכל העמים, כגון השבת, החגים, והאיסור על עבודה זרה — על כולם נאמר כי הם "זכר ליציאת מצרים"; מצד שני, יציאת מצרים היא גם הבסיס לדאגה לאדם אחר באשר הוא אדם, ובייחוד לחלש, לאחר ולזר — "כי גרים הייתם בארץ מצרים". אך סתירה זו היא רק למראית עין. למעשה, שני הכיוונים הללו משלימים זה את זה, שכן השורש המשותף להם הוא שבאמצעות כל הציוויים הללו אנו מידמים לבורא העולם. כשם שבמעשה השבת אנחנו מחקים את שביתתו של הקב"ה ממעשיו, כשם שבציווי על אמונת הייחוד אנחנו מידמים למי שהוא אחד ושמו אחד, כך גם בציווי לסייע בידו של הגר אנחנו מידמים לקב"ה, שהוא מגנו של החלש, עושה צדק ומשפט. "ה' שומר את גרים, יתום ואלמנה יעודד ודרך רשעים יעוות".