(בית המדרש ההלכתי)
מבוא
אוכלוסיית מדינת ישראל מזדקנת.[1] אמנם בקצב פחות מהיר מאשר באירופה, הודות לילודה שלא נפגעה ואף גוברת והולכת, אך גם בה חלקה היחסי של האוכלוסייה הזקנה גדול מאשר בעבר. זאת ועוד: אם בעבר מדינת ישראל ראתה עצמה כילדון השובב של מדינות תבל – האתוס הציוני נבנה על כתפי הצעיר הלוחם שעבורו זקנה היא מחלה של גלות; הרי שכעבור 70 שנה, מחוללי האתוס נפטרו מן העולם או שהזדקנו, ולפנינו ניצבים אתגרים שהם לא שערום. החלק היחסי הגדל של האוכלוסייה הזקנה בחברה מצריך חשיבה מחדש בשפת הערכים החברתית, הכלכלית ואף המשפטית.
החובה הטבעית והדתית כלפי ההורים מתנגשת לעתים במחויבות נוספות. החובות כלפי בני הזוג, הילדים והפרנסה, דורשות את חלקן ומקשות על ההתמסרות לטיפול בהורים. בנוסף, נטילת האחריות של ילדים כלפי הוריהם למצבם הבריאותי, הפיסי והכלכלי, קשה גם מבחינה נפשית בשל היפוך האחריות מן ההורה לילד; לעתים היא מתנגשת בשמירת כללי נימוס והכבוד כלפי ההורים. כך עומדים בנים ובנות להורים זקנים בחוסר אונים ומשתוקקים להדרכה.
אתגרים צצים לא רק במישור הלאומי אלא גם במישור המשפחתי. עליית תוחלת החיים פעמים רבות אינה מלווה באיכות חיים ובבריאותם. ההזדקנות של ההורים, התחלואה, הירידה בכישורים וביכולות, התלות שבאה בעקבותיהן – כל אלה מציבות בפני דור הבנים משימות מאתגרות המצריכות עיכול, הבשלה, בחירות שקולות, הנחיה ועצה.
החובה הטבעית והדתית כלפי ההורים מתנגשת לעתים במחויבות נוספות. החובות כלפי בני הזוג, הילדים והפרנסה, דורשות את חלקן ומקשות על ההתמסרות לטיפול בהורים. בנוסף, נטילת האחריות של ילדים כלפי הוריהם למצבם הבריאותי, הפיסי והכלכלי, קשה גם מבחינה נפשית בשל היפוך האחריות מן ההורה לילד; לעתים היא מתנגשת בשמירת כללי נימוס והכבוד כלפי ההורים. כך עומדים בנים ובנות להורים זקנים בחוסר אונים ומשתוקקים להדרכה.
אנו מבקשים לבחון מקצת מן האתגרים הללו דרך עינה הפקוחה של מסורת ההלכה. עיוננו יתפרש על שני פרקים: בפרק הראשון נבחן את האתגר המשפחתי דרך הפריזמה של חובת כיבוד הורים; ואילו בפרק השני נדון בהיבט הקהילתי ונתמקד בסוגיית הפרישה מהעבודה, דרך העיון בכבוד הזקנים, בערך העבודה וכללי הפרישה ממנה.
במאמר זה נשתמש בתואר 'זקן' ובהטיותיו השונות, להבדיל מהזהירות הקיימת בלשון הישראלית מפני מינוח זה. הדבר נעשה בכוונה תחילה, שכן זקן וזקנה אינם תיאורי גנאי לאדם; אדרבה, על פי המסורת היהודית הם נידונים לשבח. חלק מן השינוי הנדרש בתודעה החברתית הישראלית בקבלת הזקן והזקנה עובר דרך השימוש במינוחים אלו ללא רתיעה. עניין זה יבואר במהלך המאמר במספר הקשרים.
"שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ" (משלי כג, כב);
"מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי" (תהילים קיט, ק).
חלק א: טיפול בהורים זקנים
כיבוד אב ואם – עד היכן?
חשיבותה של מצוות כיבוד אב ואם[2] הרחיבה את גבולותיה לאין שיעור. על פי האמור בתלמוד מצווה זו כוללת אף את הנכונות או את החובה של הבן והבת לשאת ביזיון והפסדים כלכליים.[3] גם כלפי מי שהצטיין בדבקותו במצווה זו טענו שעדיין לא הגיע לתכליתה:[4]
אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת והלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. פעם אחת חלה ונכנסו חכמים לבקרו, אמרה להן: התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי; אמרו לה: מה עביד ליך? ותניית להון עובדא (=ושנתה להם המעשה), אמרו לה: אפילו עושה כן אלף אלפים עדיין לחצי כבוד שאמרה התורה לא הגיע.
לאור זאת, מסתבר כי התשובה לשאלת התלמוד 'עד היכן כיבוד אב ואם?'[5] היא: אין גבול. זוהי אכן מסקנתם של חלק מחכמי ההלכה:[6]
כבוד אב ואם אין לו שיעור ולא עוד אלא שאף אומות העולם שאין מצווין בו מקיימים אותו בלא שיעור.[7]
במדרש ובספרות המוסר נוסחו החובות במינוחים של תודעה נפשית והכרה: 'ללמדך שאבא של אדם כמלכו';[8] 'חובה על הבן להחזיק עצמו אצל אביו ואמו כעבד לרבו';[9] 'דרחים לון יותר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה, וכל עלמא דהוה ליה, הוה חשיב ליה לאין, למעבד בהון רעותא דאבא ואמא… שיאהב אותם אהבה עזה…'[10]
הפרשנות המרחיבה של מצוות כיבוד הורים מולידה קושי גדול בקיומה. לפי מובאות אלו מצווה זו כובשת את נפשו ואישיותו של האדם; מגוון הדרישות בה – הן במישור המעשי הן במישור הנפשי – מעמיד אותה ככזו שבלתי אפשרי לקיימה כראוי.[11]
אך תמונת ההלכה מורכבת יותר. לחובת הציות להורים נקבעו גבולות[12] ועל ההורה אף מוטלות חובות שלא להכביד עולו יותר מדי על ילדיו.[13] יש הממליצים להורה אף לכבד את ילדיו[14] במעין שוויוניות.[15] מבחנים אלו של הגבלת החובה[16] הועמדו במבחן במגוון של נסיבות בספרות התשובות, שמהן עולה בדרך כלל אישוש להגבלת היקף החיוב במצוות כיבוד ההורים.[17]
תוכנה של המצווה
בתורה נאמרו שתי מצוות בחובת הצאצאים להוריהם: כבוד – "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ",[18] ומורא – "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ".[19] התלמוד מבחין בין שתי מצוות אלו ומפרטן לביטוין המעשי:
תנו רבנן: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא – לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו;[20] כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.[21]
מה מבדיל בין חובות אלו? יש אומרים כי הכבוד הוא חובת המעשה ואילו היראה היא חובת האיפוק וההימנעות.[22] יש שמבחינים בין החובה לדאוג לגופם של ההורים ולצרכיהם הגשמיים לבין החובה הנפשית-תודעתית לכבודם ולמעמדם האישי והחברתי.[23]
אמנם, גם במצוות הכבוד יש יסוד של כבוד מנטלי – השירות שמעניק הבן להורה איננו רק דאגה לצרכיו אלא מבסס את מעמדו המכובד של ההורה כראוי לשירותם של אחרים.[24] נקודה זו מתחדדת היטב בסוגיה המופיעה בשני התלמודים. התלמוד, בהוראתו את הדרך הישרה לכיבוד הורים, מבהיר כי נתינת תחושה להורה שהוא מכובד חשובה יותר מאשר דאגה לצרכיו הגשמיים:
תני אבימי בריה דרבי אבהו:[25] יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא.[26]
מימרא זו מבוארת בתלמוד הירושלמי:
כיצד מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם? חד בר נש הוה מייכיל (=איש אחד היה מאכיל) את אביו תרנגולים פטומים[27] חד זמן אמר ליה אביו ברי אילין מנן ליך (=אלו מניין לך?) אמר ליה סבא סבא אכול ואדיש (זקן זקן אכול ושתוק) דכלבין אכלין ואדשין (כמו הכלבים האוכלים ושותקים) ונמצא מאכיל את אביו פטומין ויורש גיהנם.[28]
אדם יכול להאכיל את אביו כל מעדני עולם ולקצר את חייו – "לפי שמבזה אותו בדברים ומראה שעינו צרה ורעה בו", כדברי הפני משה,[29] ויכול להעביד את אביו בעבודה קשה ולהביאו לחיי העולם הבא. המבחן לקיום מצוות הכבוד איננו המתן הפיזי, כי אם הדאגה למעמד ולבריאות של ההורה; היחס המכבד הוא המפתח. וכך אכן נפסק בשולחן ערוך:
איזהו כבוד, מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. ויתננו לו בסבר פנים יפות, שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות, נענש עליו.
הגה: וכן להיפך, אם מטחין אביו ברחיים, וכוונתו לטובה כדי שינצל אביו מדבר קשה יותר מזה, ומדבר פיוסים על לב אביו ומראה לו שכוונתו לטובה עד שיתרצה אביו לטחון ברחיים, נוחל עולם הבא.[30]
הכוונה הטובה, היחס המכבד, המילים הטובות, ההימנעות מהשפלה, נתינת המעמד החשוב – אלו יסודות המפתח, שעל פי הסוגיה, חשובים יותר מאשר הדאגה המהודרת לצרכי הגוף. על בסיס יסודות אלו, נדון בחובתם של בנים ובנות להוריהם כאשר הם מוגבלים בפעילותם ובתודעתם.
טיפול בהורה הלוקה בקיהיון[31]
ממאפייני הקיהיון: לקות בזיכרון וביכולת התמצאות. בשלבים מתקדמים של המחלה יש סיכוי לאי זיהוי בני משפחה קרובים ואובדן כישורים מוטוריים ושליטה על הסוגרים. תופעות אלו מצריכות טיפול צמוד שמעורר קשיים בפינוי משאבי זמן, קשיים מעשיים-פיזיים ובמיוחד קשיים מנטליים. עד כמה וכיצד הילדים מחויבים לטפל בהוריהם הנתונים במצב זה? מובן שלא ניתן לתת תשובה אחת לכל המצבים, לכל ההורים ולכל הילדים; הבירור מבקש להציע עקרונות הלכה העשויים להיות מנחי התנהגות.
בהמשך סוגיית כיבוד אב ואם, מופיע הסיפור הבא, שהפוסקים מעלים ממנו מפתחות לתשובה:
- רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה ליה: בעינא תכשיטין (=אני חפצה בתכשיטים), עבד לה (עשה לה). בעינא גברא (=אני מבקשת איש להינשא לו), נייעין לך (=נחפש בשבילך). בעינא גברא דשפיר כותך (=אני מבקשת אדם נאה כמותך), שבקה ואזל לארעא דישראל (=עזב אותה והלך לארץ ישראל).
מדוע נטש רב אסי את אמו? פרשני התלמוד סבורים שיד הטירוף בדבר: "והכיר שנטרפה דעתה וברח שלא יוכל לצאת ידי שמים".[32] טיפול בהורה שנטרפה דעתו הוא קשה עד בלתי אפשרי, ובמצבים בלתי אפשריים יש להיפרד כדי לא לעמוד במצב של התנגשות ערכית ומעילה ישירה ומפורשת בחובה הדתית.[33] כך פוסק הרמב"ם:
- מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצווה אחרים להנהיגם כראוי להם.[34]
מה פירוש ההיגד 'אי אפשר לו לעמוד'? אפשר לפרש שחובת הכיבוד קשה עליו מאוד, עד בלתי אפשרית. הרמב"ם קובע כאן את גבול החובה לקיים את מצוות כיבוד אב ואם. כאשר הבן אינו מסוגל לכבד את ההורה בעקבות שיטיון אובייקטיבי של ההורה – כאן מסתיימת החובה.[35] לפי פרשנות זו, הראב"ד ושאר המשיגים על הרמב"ם חולקים וסבורים שאין למצוות הכיבוד גבול ואין הבן יכול לפטור את עצמו. אך יש המפרשים אחרת,[36] כפי שמבאר בעל ה'ציץ אליעזר':[37]
- כוונת הרמב"ם היא על גוונא שאי אפשר לו לעמוד אתם מפני שהיות ונשתטו ביותר יש מן ההכרח להתנהג אתם באלימות כקשירתם בחבלים או להכותם, וזה הבן לא יוכל לעשות מפני צו התורה עליו, וזהו שכותב הרמב"ם שיניחם וילך לו ויצוה לאחרים להנהיגם כראוי להם, ור"ל, שהאחרים ינהיגו אותם באלימות כראוי להם כפי הנצרך להם להתנהג אתם בהתאם לשטותם.[38]
לפי פרשנות זו, מסתבר כי לאִ פּטור ממצוות כיבוד אב ואם יש כאן, שכן הרמב"ם סובר שאין למצוות כיבוד הורים גבול, אלא איסור – מחשש לביזיון ההורה.[39] על פי הכרעה זו, אם חובת הכיבוד, כלומר הדאגה לצרכיו הגשמיים של ההורה, יכולה להיעשות רק על ידי פגיעה בכבודו – הדבר אסור.[40]
הערה לשאלת הגבול
האם אכן אין לאדם שום פטור ממצוות הכיבוד (אלא אם כן יש מניעה הלכתית מלקיימה) וחובתו הראשונה היא לכבד את הוריו? מה אם חובה זו תתנגש בחובות אחרות שיש לו? בתשובת שבט הלוי נשאלה השאלה הבאה:
מי שיש לו אב זקן בגדר עבר ובטל והוא אצל הבן, והבן מטפל בו כל היום, ועי"ז בטל ממלאכתו… ואשתו של בן אינה מסכמת לזה וגורם היזק גמור בשלום בית[41], והבן טוען שא"א לשלחו למושב זקנים שאין מטפלים בו טוב כמו שהוא יכול לטפל בו.[42]
הכרעת הרב וואזנר נשמעת כפוסחת על שתי הסעיפים:
…שאפשר ע"י אחרים והוא משתדל בזה ע"י האחרים, ואם עושה בעצמו גורם רעה לביתו ולשלום בית – יראה יותר דיעשה ע"י אחרים, מלבד שאם יש חשש שבבית מושב זקנים יגרמו ח"ו להאב נזק ממש או יקצרו ימיו… בנדון דכב' מעלתו דכבר נשא אשה, ומוטל עליו לפרנס ביתו, ומוטל עליו שלום ביתו וגדר ואהבת לרעך כמוך כלפי אשתו, וסו"ס אינו מפקיר את אביו כשיהי' בבית מושב זקנים ויכול להוסיף כבוד אב ע"י עין פקוח תמידית שם א"כ שלום ביתו עדיף.
אין בדבריו הכרעה מה חשוב יותר.[43] לדבריו גם אם כיבוד ההורה לא אפשרי מצד הבן, או שיש לו חובה קודמת, אין הוא פטור ממצוות כיבוד, אלא עליו למצוא את הדרך לצאת ידי חובת שניהם. גם משפט הסיום של התשובה מבהיר שאין כאן הכרעה עקרונית כי אם ניסיון מעשי של פשרה במקרה המדובר על נסיבותיו:
כמובן כל דבר שבא ממרחקים קשה להכריע באופן החלטי כי אולי מציאות הדברים לא כך כפי שהבנתי.
הערה לסוגיית הכבוד המעמדי
חשיבות בריאותו הנפשית של האדם בכלל ושל האיש הזקן בפרט, כמו גם העדפת הכבוד המעמדי על הכבוד הגופני מבחינת ההלכה – מחייבות חידוד המשמעות המעשית של ערך זה ביחסם של הבנים להוריהם. הרב יגאל שפרן[44] עסק בשאלת טיפול רפואי בהורים שלא כרצונם, והעיר הערות חשובות בנידון, הן מבחינת תיאור המצב הנפשי והבין אישי של ההורה הזקן וסביבתו המשפחתית, הן מבחינת התשתית להערות נורמטיביות והלכתיות. ראשית הוא ניתח את הקושי של ההורה הזקן[45] בהתהפכות מערכת היחסים עם בניו, מיחסים של נתינה והשפעה מצדו אליהם ליחסים של עזרה וסיוע מהם אליו. לאחר מכן הוא מעורר נקודה כללית הראויה לתשומת לב:
בהתייחסות לכל חולה, ובפרט לזקן, קורה לעתים קרובות מדי שרופאים אינם מעריכים נכונה את ההיבטים הנפשיים-חברתיים של הפציינט, והם נוטים לעתים לבצע פעולות תקינות מבחינה פיסיולוגית-גופנית, אך המתעלמות מההיבטים הפסיכוסוציאליים של הזקן. מחקרים מצביעים על כך שמשקלה של היציבות הנפשית בכל הנוגע להצלחת ניתוח עולה עם הגיל, ולכן היא חשובה לגבי חולה זקן יותר מאשר לגבי צעיר. במקרים רבים יש לקחת בחשבון מצב משפחתי, יחסי רעות, קירבה לזולת וגילויים של עוינות חברתית, כיון שכל אלה, וכל אחד מהם, יש בהם כדי להשפיע על הסיכון התחלואתי ועל התמותה שלאחר ניתוח. בעצם התחשבותו של הרופא בגורמים אנושיים אלו יש בכדי להשפיע על הזקן (וכאמור, כל חולה בכלל).[46]
עבור היציבות הנפשית יש להימנע ככל האפשר מעשיית מעשים בכפייה. פגיעה בחירותו של האדם היא פגיעה אנושה, בראש ובראשונה, בכבודו.[47] הדבר מחייב תשומת לב מיוחדת מצדם של הבנים המחויבים בכבוד הוריהם. עם הזדקנותם נוטה הסביבה שלא לראות בזקן שותף לשיחה או לקבלת החלטות. רופא הנותן את אבחנתו, מלצר הדורש תשלום, שרברב הבא לתקן ברז פגום – כל אלו ייטו לפנות אל הצעיר הנמצא בסמיכות לזקן כדי למסור מידע או לקבל הנחיה. ניתוח מידע וקבלת הכרעות בנוגע לביתו, רכושו, או גופו של הזקן מעל לראשו, כשהוא שקוף בעיני הסביבה – הם פגיעה קשה בכבודו ובתדמיתו העצמית. לכן חובה גמורה מצדו של המלווה – הבן או הבת – להיות מודע לאתגר ולכבד את הוריו בהפניית הרופא-המלצר-השרברב לקבלת ההכרעות אל ההורה.[48]
חלק ב: עמדת ההלכה בסוגיית הפרישה מעבודה
הרב מנחם סליי בעבודתו המקיפה בסוגיית 'פרישה מעבודה' מעמיד את האתגר החדש בסוגיה זו בבהירות רבה:[49]
למרות שזכות הפרישה מעבודה בהגיע העובד לגיל ההזדקנות והעייפות היתה בבחינת מטרה נכספת בעיני ארגוני הפועלים עשרות בשנים, ועבור זכות זו לחמו קשות, היום, עקב ההתקדמות ברפואה ובהארכת תקופת החיים הפוריים של העובד, נהפכת לעתים זכות זו למקור רעה בעיניו של הפורש מעבודתו. אדם שהתמסר שנים רבות לעבודה, ליצירה ולתרומה לחברה בדרכו, נזרק פתאום החוצה ממקום עבודתו; מרוחק הוא מחברת החברים לעבודה – חסר מעש… ומחפש לו עילה לחיות, דרך לתרום, מוצא לדחף היצירה הקיים בו…
ואכן, כשאין מוצא, איכות החיים בירידה. הנפש עצובה וגם בריאות הגוף מתדלדלת בשיעורים רבים יותר מאשר אצל אדם עובד.[50]
מהי עמדתה של ההלכה בסוגיה זו? לליבון הסוגיה נבחן את היחס לזקן בהלכה, נכיר את ערך העבודה ממקורותיה של תורה ומתוך כך נדון בסיבות ובנסיבות שבגינן פיטוריו של עובד ממשרתו ראויים ונחוצים על פי ההלכה.
כבוד לזקנים
התורה מצווה באופן מפורש לכבד את הזקנים: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן".[51] משמעותו המעשית של הציווי היא שיש לכבדם בקימה לפניהם.[52] עם זאת יש המפרשים שעיקר המצווה היא הוראה כללית לכבדם ב'כל מיני כיבוד', והקימה היא רק דרך אחת לבטא כבוד זה.[53] לשיטתם, כמו בכיבוד הורים כך גם כאן – יש לדבר אל הזקן בכבוד,[54] לא לסתור את דבריו ולא להכריעו.[55]
הרחבת עניין הכבוד נידונה בין הפוסקים האחרונים בשאלת פינוי מקום באוטובוס לזקן. כבר לפני עשרות שנים בנתיבי התחבורה הציבורית הארץ, וגם בארצות הברית, נתלו שלטים ובהם הפסוק: 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'. מגמת שלטים אלו והמסע הציבורי שנלווה אליהם היא להשפיע על אנשים צעירים הנוסעים לפנות את מקום לנוסעים אחרים הזקנים מהם. יש להבהיר כי אין זו כוונתו המקורית של הפסוק, שכן על פי מסורת ההלכה כוונת הכתוב 'מפני שיבה תקום' היא קימה של גינוני כבוד ולא לשם פינוי מקום ישיבה. עם זאת חכמי ההלכה דנו האם גם על פי מסורת ההלכה יש לקיים חובה חברתית זו ומפאת איזו מצווה. יש שסברו שחובת הכבוד הכללית מחייבת פינוי מקום:
אמנם היות דקיימא לן דבעינן קימה שיש בה הדור, על כרחך קרוב לודאי דאם אין מפנה מקומו להזקן מבטל ההדור, דודאי אין זה הדור[56] דהצעיר יושב והזקן עומד לפניו כתלמיד מפני רב.[57]
ואילו אחרים שייכו את חובת הקימה מצד החובה הכללית של גמילות חסד, ואף מפני מניעת חילול השם.[58] הערה עקרונית מאיר בזה הרב שטרן[59] בפתח תשובתו לפני ליבון ההלכה והקושיות:
נשאלתי הנוסע בסאבוואי אוטובוס אם מחויב לעמוד מפני שיבה או חכם. השבתי שאלה זו נובע (!), מרוח הגרוע השורר בכל מדינת ארצה"ב שמדת דרך ארץ והתיבות דרך ארץ נמחק, כמאן דלא היה ולא נברא, דמאי ס"ד ומה זו שאלה שאיש צעיר לימים לא יעמוד לפני אביו רבו או… זקן, אלו יעמדו על רגליהם, והוא ישב במנוחה ובשלות הנפש על מקומו?
אף שנחלקים פוסקי זמנינו אם יש לפנות מקום באוטובוס לזקן, רוב הפוסקים סבורים שיש לעשות זאת אף שהיושב על כסאו קנה כרטיס ויש בכך משום סרך של חסרון ממון.[60] בוודאי יסכימו הכול שאין לצעיר העולה לאוטובוס להקים את הזקן ממקומו ולומר לו ישבת די (עכשיו תורי). ולענייננו, התביעה לפיטורי הזקנים כדי לפנות מקום לצעירים אינה עולה בקנה אחד עם החובה לכבד את הזקן, ואפילו אם יש לכך השלכה כלכלית.
חפזונם של צעירים להיכנס לנעליהם של זקנים ולהחליפם זוכה לביקורת נוקבת בתלמוד. לנדב ואביהוא אצה הדרך להנהגה והם מייחלים להחלפתם של הזקנים:
אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור?[61] אמר להן הקדוש ברוך הוא: הנראה מי קובר את מי. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני. (=מרובים הגמלים הזקנים הטעונים עורותיהם של הגמלים הצעירים).[62]
עם זאת אף הזקן צריך להכיר את הצורך בשילובם של הצעירים. עליו להכיר לא רק את מגבלות כוחו אלא גם להכיר בצורך שלא להיות נטל על החברה[63] ואת החשיבות בשותפות מנהיגותית עם הצעירים. לעתים עליו לוותר ולאפשר את קידומם של בני הדור הבא לתפקידי מפתח,[64] אך יש לעשות זאת בהידברות ובהסכמה, וכן למצוא חלופות הגונות לזקן ולמעמדו החברתי, הכלכלי והנפשי.
החברה הישראלית מתקשה לגלות יחס מכבד כלפי זקניה כראוי[65] והיא עדיין רחוקה במושגיה[66] ובתודעתה הערכית בתחום זה ממסורת ישראל.[67] ההטיה כלפי העולם הצעיר בתרבות ובחברה[68] מקרינה גם על הסוגיה הכלכלית ושמא בעזרת קולה של מסורת ההלכה ניתן יהיה להטות את האיזון מעט. במצב שבו המדדים הכלכליים דומיננטיים והמחשבה ההתפתחותית מזינה את היעילות החברתית 'מצב הזקנים בקהילה הופך להיות מדד לרגישותה המוסרית של החברה'.[69] העצמת ערכי ההלכה מחייבת שידוד מערכות חברתי תרבותי, ברוח לשון הכתוב: "וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד",[70] "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה",[71] "עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם".[72]
ערך העבודה
מראשית בריאתו צווה האדם על העבודה – "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה".[73] את הפסוק הידוע מאיוב "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד"[74]ְ – פירש המלבי"ם: 'האדם נולד לעמול ביגיע כפיו ובעמלו יביא לחמו'.[75] מתוך כך ציוו חז"ל לאהוב את המלאכה[76] ורוממו את ערכה.[77] הם לימדו על ערכה בהצביעם על כך שכל הנביאים התעסקו בה[78] ובכך שניתנה דווקא לאדם.[79] הם ראו בהתפרנסות האדם מיגיעו בסיס איתן לחיי הרוח ולהתרחקות מן העבירה[80] ואף רוממו את העוסק בכך למעלה מירא שמים:[81] 'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים'.[82] עד כדי כך נחרץ בעיניהם הצורך שיעסוק האדם במלאכה, שכל מלאכה אף אם היא בזויה[83] או שהיא אינה חיונית – עדיפה היא מן הבטלה.[84]
המלאכה, מלבד הפרנסה שהיא מספקת לאדם, יש בה גם חלק מזהותו האישית והיא מסמנת את זהותו החברתית.[85] יש בה מסממני תיקון העולם והיא אינה מותירה מקום לעצלנות, לשעמום ולחידלון.[86] אף בתקופת הזקנה המליצו חז"ל לעסוק במלאכה, והטעמים להמלצה זו מובנים: יש מי שנזקק לעבוד, שכן אף בימי זקנותו צריך הוא להביא טרף לביתו; יש מי שברצונו להמשיך את פעולתו היצירתית כחלק ממעגל העבודה; ויש מי שמבקש להשפיע במלאכתו על הדורות הבאים.[87]
אם כן, ישנם שני עוגנים לחובה להימנע מפיטורי זקנים בשל גילם: הראשון הוא החובה לכבד את הזקנים, כבוד הכולל חובה לקדמם אף במחיר כלכלי; השני הוא ערך העבודה שבלעדיה חיי האדם חסרים חומר ורוח חיי חברה וחיי משמעות.
פיטורים מעבודה – סיבות ונסיבות
במספר תחומים מקצועיים התורה וחז"ל הטילו מגבלה של גיל על העוסק בהם. עיון בסוגיות הדנות בכך מורה כי אלו הם יוצאים מן הכלל המלמדים שבכלל המקצועות אין כל מגבלת גיל, והמבחן היחידי הוא התאמתו של העובד לעבודתו וכשירותו לעסוק בה.
נבחן את הגבלת הגיל בעבודת הלוויים: ללוויים תפקיד ציבורי חשוב בתחזוקת המשכן ותפעולו[88] ובסיוע לכוהנים העובדים בו.[89] על משימתם זו נאמר בתורה:
זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד[90]:
מדוע לא יעבוד עוד? – מפני שכוחו מתיש.[91] המדרש משתמש במונח 'פסול שנים'[92] כדי לבטא את משמעות הכתוב, והנה לכאורה הגבלה גורפת מחמת גיל.
אולם שני סייגים נאמרו על הגבלה זו. ראשית, לא כל עבודה נאסרה:
ולא יעבוד עוד – עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי, כתרגומו.[93]
מכאן עולה שהפסול לעבוד מעל גיל חמישים נכון רק לעבודת משא, אבל אין מדובר בפרישה מכל עבודה, להיפך: הלוי המבוגר הוא שעוסק בנעילת שערים ובשיר, כלומר מדובר רק בשינוי דפוסי העבודה ולא בפרישה של ממש. יוצא מכאן שהסיבה למגבלת הגיל ולקביעת גיל מקסימום לשירות בעבודת משא אינה הרצון לריענון השורות באופן כללי, אלא היא אובדן הכשירות לעבודות אלו באופן מיוחד.
שנית, הגבלה זו על עבודות משא כוחה יפה רק לתקופת ההליכה במדבר:
זה שנאמר בתורה בלוים ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום ואינו מצוה נוהגת לדורות אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים.[94]
סייגים אלו בנוגע לפרישה[95] מורים כי אף שהלויים בתקופת המדבר פרשו כולם מעבודת המשא בגיל 50, ללא מבחן ממשי של יכולותיהם, אין חובת פרישה זו מהווה תקדים מאפיין, אלא חריג שאין לדמות אליו מצבים אחרים.[96] אדרבה גם כאשר מופרש הלוי מעבודתו הקבועה בגיל חמישים הוא נקרא להמשיך בעבודתו בשירות הציבור בתחומים אחרים, בעבודות המתאימות יותר ליכולותיו הפיסיות.[97]
יש עוד שתי דוגמות שנידונו בהלכה בהקשר של פרישה כחובת גיל – חייל השב מצבא המלחמה[98] ופסול זקן בסנהדרין.[99] גם מקרים אלו אינם מלמדים על הכלל מכיוון שגיל הזקנה בהם מעיד באופן מובהק על אובדן הכישורים לתפקיד.[100] לעומת זאת כפי שנראה להלן, מקורות רבים מורים כי הסיבה היחידית להסיר אדם מתפקידו, ממקצועו ומשררתו – היא אובדן כישורים לתפקיד.
כבר הוזכר לעיל הכלל שכוהנים אין בהם פסול גיל אלא ממשיכים בתפקידם עד שלא יוכלו יותר למלא את משימתם, וכך מבאר התלמוד:
ת"ר: כהן משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה… עד שיזקין. עד כמה? אמר רבי אלעא אמר ר' חנינא: עד שירתת[101]… אמרו עליו על רבי חנינא, שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי.[102]
האם ניתן לראות בעבודת הכוהנים תקדים מחייב? – חכמי ההלכה נזקקו לשאלה זו במגוון של תפקידים ומקצועות, ומדבריהם עולה כי המדד הקובע לשאלת המשך העיסוק הוא הכישורים בלבד. כך למשל בנוגע לשליח ציבור: הרב קוידנבאור נשאל האם הציבור יכול להעביר מתפקידו אדם זקן שקולו נחלש ולא נשמע בכל רחבי בית הכנסת. השואלים בשאלתם הציעו לרב להתבסס על התקדים של בני שבט לוי שהיה להם גיל פרישה ידוע, וזו לשון השאלה:
ילמדנו רבינו… זקן ושבע ימים יותר מבן שבעים שנים היה מסדר תפלתינו… וכמעט שלא היה מקוצה לכל העם… מפני שקולו חלש ונמוך ומתפלל באריכות גדול ובעזרת הנשים לא נשמע קולו… מחמת חולשת זקנותו…וראיה משבט לוי לעמוד עד נ' שנה.
תשובת הרב הייתה שניתן לפטרו:
אם כן נפשטה שאלתינו, כיון דאין הציבור מרוצה בזקן ובכבודו שיהיה ש"ץ שלהם… הרשות בידם ליקח ש"ץ קבוע…[103]
יש לתת את הדעת לכך שהשואלים עשו שימוש בתקדים של בני לוי, אך המשיב התעלם לגמרי מתקדים זה והכריע שניתן להעביר אדם מתפקידו מכיוון שאין קולו נעים והוא מטריח את הצבור. כלומר לא מגבלת הגיל הכריעה אלא רק כשירותו לתפקיד.
כך נפסק גם בנוגע לשוחט – כל עוד הוא יכול לשחוט כראוי אין לפוסלו. הקריטריונים לכך הם 'לא כהתה עינו ואין ידיו מרתתין', ולכן 'שנותיו לא פוסלין אותו'.[104] עם זאת, יש מי שחולק על פסיקה זו:
ומה שכתב בן שמונים לא ישחוט כתב בתשובות בית יעקב הנזכר דהכל לפי כוחו החזק הוא הרפה… האידנא בדורות הללו שנחלשו הכוחות ראוי ונכון… לתקן שעל כל פנים משבעים שנה ואילך לא ישחוט… אף שמרגיש עדין [שיש לו כוח] משום לא פלוג[105]… ואם הוא תש כוחו לא ישחוט אפילו מבן חמישים.[106]
לעומתו הורה רבי אלעזר פלקלס, תלמידו של הנודע ביהודה, לשואל המבקש להחמיר ולפסול זקן לשחיטה, שאין לעשות כן כל עוד שחיטתו כשרה:[107]
לכן אהובי עמיתי הרב נר"ו אל ישגיח על הלכות א"י בזה וחומרה זו היא כיתר חומרות אשר ליקט החכם הזה והמרדכי וכל הפוסקים לא השגיחו בהן ולא הביאו. דרך כלל הכל לפי מה שהוא אדם אם יש לו כח גברא והרגשה טובה אפילו הוא בן מאה שנים כל הזבחים שנזבחו ע"י כשרים ואם שאין לו הרגשה אפילו הוא בן שלשים לכח שחיטתו פסולה.
בעניין הפרישה הכפויה על פי חוק העירו חלק ממשיבי זמננו כי אין הדבר עולה בקנה אחד עם הוראת ההלכה. סוגיה זו עלתה במיוחד בדבר הגבלת כהונתם של רבנים שעל פי מה שהיה נהוג בקהילות שונות תפקידם נחשב לתפקיד לכל החיים:
אחד מהעובדים בקודש בהגיע לגיל שישים וחמש הודיעו לו שלפי החוק עליו לעזוב את המשרה שלו ויקבל פנסיה חדשית וכו׳ ושאל האם זאת לפי דתינו הקדושה ומה דעת תורה בעניין זקנה ופרישה.
לפי דין תורה אין ראוי לסלק את העובד בקודש מתפקידו גם אם הגיע לגיל זקנה כל זמן שכוחו איתו כי מעלים בקדש ואין מורידים.[108]
יש שהשיבו בלשון זהירה יותר,[109] שכן מחד גיסא ראו את ההיגיון בהגבלת הגיל על פי נטיית המחוקק ומאידך גיסא חרדו לכבודם של הרבנים. עמדתם הברורה היא שכדי להפסיק עבודת הרבנים צריך להתקיים התנאי של פגיעה בכישורים:
פרישה לאור כישורים שמצב רוחם וכח שיפוטם השכלי עודנו איתם… על זה נאמר 'רוב שנים יודיעו חכמה'…וכמובן דבר זה רק רופא פסיכולוג יכול לברר…עלינו להיות זהירים מאוד כמו שאמרו היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו… מכל שכן כשהדבר נוגע לזקן שלא שכח את תלמודו, ויכול למלא התפקיד של דיין ורב בעדתו.[110]
כשאומרים לו רד הימנה מסיבת חולשתו, מחמת זקנה אין בזה משום מעלין בקדש ואין מורידין ואין לו להקפיד ולמאן…וכיון שכאמור, שמי שהגיע לשיבה כוחותיו הגופניים והנפשיים נחלשים שממילא כושרו השיפוטי נפגע על ידי זה ולא יוכל לקדש שם שמים כמו שהיה קודם וכמו שאחר הקטן ממנו בשנים שיש לו אותן הסגולות והתנאים הדרושים מהדיין, הרי ברור שאין לו לסרב. אדרבה ראוי הוא שיתן אל לבו כשימלאו לו שבעים שנה לפרוש מעצמו מתפקידו ובזה יקדש שם שמים…[111]
התביעה שלא לפטר אדם מתפקידו קשורה למונח 'שררה': מינויו של האדם לתפקיד ציבורי שיש בו סמכות על אחרים נחשב על פי ההלכה למינוי העובר בירושה, ובוודאי שאי אפשר לפטר אדם מתפקיד כזה.[112] אך דומה שקשה להעתיק תפיסה זו למערכת יחסי העבודה של מדינת ישראל.[113] מלבד המקצועות שאין בהם שררה, גם המקצועות שיש בהם שררה לכאורה לא יזכו לפריבילגיות המוזכרות – העברה מאב לבן או בהגנה מפני פיטורין – מנימוקים שונים, מה גם שיחסי העבודה הכוללים חובת הפרישה עוגנו בחוק ובנוהג, ובמקרה כזה בוודאי שאין לפורש תלונה.
ברור אפוא שהחוק הנוכחי במדינת ישראל, המחייב פרישה מעבודה בגיל 67, איננו נגד דין תורה.[114] עם זאת ברוחה של תורה, כפי שבאה לידי ביטוי במקורותינו ההלכתיים והאגדיים, יש לראות השראה מסייעת ומדרבנת לשינוי המצב החוקי הקיים.
מגמות שינוי בחוק הפרישה מעבודה
החוק במדינת ישראל כיום קובע כי אישה בגיל 62 וגבר בגיל 67 יפרשו מעבודתם אף אם הם מעוניינים להמשיך בעבודתם. הקביעה כי חובת הפרישה תלויה בגילו של הפורש ולא בכישוריו הועמדה במבחן בג"ץ. הנימוקים בדחיית הבג"ץ (21.4.16)[115] את עתירתם של הפרופסורים[116] נגד האפלייה שיש בחוק גיל הפרישה, כוללים צורך באיזון בין צרכים חברתיים וכלכליים. טענה מרכזית בדחיית העתירה היא שעל אף שיש אפליה בחוק בהעדפת צעירים על מבוגרים הרי שיש לו תכלית ראויה: הגנה על כבודם של עובדים[117] והבטחתם התעסוקתית,[118] ניהול כוח-אדם על ידי המעסיקים[119] וקידום הגינות בין-דורית במקום שבו מספר מקומות העבודה מוגבל.[120]
לאחרונה הועלתה הצעת חוק בכנסת, לשנות את עילת הגיל לחובת פרישת עובד מעבודתו, על בסיס: 'אי התאמה תפקודית'. בדברי ההסבר להצעת החוק עלו מספר נימוקים המחזקים את הצורך בפתיחת האפשרות בפני הנאלצים לפרוש להישאר במעגל העבודה. חלקם כלכליים – הן ברמת הפרט, שכן לא לכולם מנת הפנסיה מספיקה לקיום, הן ברמת הציבורית, מפאת החשש לקיומן של קרנות הפנסיה עם העלייה בתוחלת החיים; נימוקים אחרים נוגעים לעניינים חברתיים – סקרים מלמדים על כך שחלק נכבד מן הציבור מעוניין באפשרות של המשך תעסוקה, ויש תקדימים ממדינות אחרות שבהן אפשרות זו נוסתה בהצלחה; נימוק נוסף שייך למישור הערכי, שכן בפרישה הכפויה יש משום פגיעה בכבוד האדם וחירותו.
חלק מנימוקים אלו מסירים את החשש שהעדפת צרכיו של הזקן המועמד-לפרישה תהווה פגיעה לא סבירה במבנה הכלכלי של המשק ובשאר מרכיביו. בהנחה שביטול הפרישה בכפייה לא יפגע באופן ממשי במשק, יש להקשיב להד הקול העולה מן המקורות ההלכתיים ולראות בהם מקור השראה מחייב לסדרי החברה בישראל. כפי שראינו המשך תעסוקתם של זקנים הוא ערך והנימוק המרכזי לפיטוריהם הוא עקב אובדן כישורים ולא ממגבלת גיל. לכן ניתן להוסיף ללשון הצעת החוק – 'לאור האמור לעיל, מוצע לשנות את הגדרת גיל פרישת חובה בחוק העיקרי, על מנת ליצור מנגנון פרישה גמיש בהשראת מגמת החקיקה בעולם' – את המילים 'ועל פי עקרונות המשפט העברי'.
ימי הזקנה – הזמנה לשינוי
ימי הזקנה הינם ימים שבהם האדם יכול להביא לחייו שינוי מרענן. המרדף אחר הפרנסה ברוב ימיו של האדם מסיח את דעתו מתחומי עניין הראויים לאדם לשאת ולתת בהם:
…'מצות השמיטה ובמצות היובל שהיתה השמיטה שש שנים לעבוד את האדמה ובשנה השביעית שבת שבתון להעיר ולרמוז שימי שנותינו שבעים שנה. וחמשים שנה אחרי הילדות הוא איש זרוע לו הארץ ולכן יזרע שדהו ויזמור כרמו ויאסוף את תבואתו אמנם בשנה השביעית שהוא רמז לעשרת השנים האחרונים מימיו אין ראוי שיעבוד עוד כי הוא אם בגבול הישישות… ולכך שבת שבתון יהיה לארץ ושבת לה' כי אז תדבק הנפש עם בוראה ותעזוב העסקים הגשמיים.[121]
העיסוק בעניינים שברוח איננו נובע מהתרחבות הפנאי שיש לאדם הבא בגבול הישישות, אלא מתוך התחושה שאם לא עכשיו אימתי.[122] אף חז"ל מדרבנים את הזקנים לעסוק בתורה גם אם עסקו בה בצעירותם.[123]
דאגת החברה למציאת תעסוקה מתאימה לזקן לפי יכולתו נגזרת מחובת הכבוד. אף שלא מצאנו לה מקור מחייב, מידה טובה ודאי ישנה. ראינו כי התלמוד מעמיד את היחס המכבד להורים כגורם מפתח בקיום המצווה. בהחלט ניתן להעתיק זאת גם לסוגיית הפרישה מעבודה: "ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא" – הפניית האב לעבודה הקלה יותר יחסית והמחייבת פחות נחשבת כמעלה של כיבוד הורים המזכה בחיי העולם הבא.[124] הכרה במגבלותיו של הזקן והנכונות החברתית לפעול לרווחתו – פיתוח אפשרויות תעסוקה המתאימות לזקנים, הקמת מכוני לימוד לזקנים לאחר פרישה ועוד – כדי שיוכל לעסוק בפרנסה או בעיסוקים אחרים המתאימים ליכולותיו, הן ביטוי ליחס הכבוד כלפיו.
מסקנה
כבוד כלפי זקנים הינו חיוב של תורה, ורגישות כלפי נסיבות חייו המיוחדות הן חלק מחובת הכבוד. עבודתו של האדם לפרנסתו היא צורך חיוני לכלכלה לגוף ולנפש, ולפיכך שמירת האדם על משרתו היא חלק מכבודו ומעמדו. זקנותו של האדם אינה אמורה להיות סיבה המונעת ממנו להמשיך במשרתו.[125] אמנם חלק מן הפוסקים סבורים כי יש לקבוע גיל פרישה אחיד המבוסס על הערכה סטטיסטית כללית, כדי לא לחלק בין אלו היכולים להמשיך בעבודתם לאלו שכישוריהם פחתו, משום שבדיקת כל מקרה לגופו הינה מסורבלת, מבזה ולעתים בלתי אפשרית. אולם אף הנוטים לקביעת גיל פרישה קובעים זאת דווקא בתחומים שבהם הזיקה בין הגיל לבין אובדן היכולת גבוהה. יש לתת את הדעת לכך, שכשם שאמרו 'ירדה חולשה לעולם'[126] ולכן יש להוריד את רף הגיל של הפרישה, דומה כי היום יש לומר גם את ההפך: הופיעה התעצמות בעולם ואנשים בני 70 מתפקדים במלוא אונם, במיוחד בתפקידי הוראה ומחקר. חוק שיאפשר למי שחפץ בכך להמשיך בעיסוקו בתנאי שכישוריו עמו, ויהיה מאוזן מבחינת היבטיו החברתיים והכלכליים, יזכה לברכת מסורת ההלכה, הרואה בזקן המתפקד מי ששייך לשוק העבודה ואין ראוי לפטרו.
יש לשקול, תוך התחשבות במורכבות מערכות יחסי העבודה במשק, אם יש מקום להמליץ על הפניית המגיעים לגיל הפרישה לתחומים מקצועיים המותאמים לגילם. בתחומים אלו יוכלו לתרום מן הידע והניסיון שלהם, להמשיך באורח חיים יצרני ללא מגבלות וקשיים הנובעים מגילם.[127] בד בבד נדרשות יוזמות שעניינן הקמה ופיתוח של מסגרות המתאימות לתעסוקת זקנים, במקצועות המתאימים ליכולותיהם הגופניות. חובה חברתית זו מוטלת לפתחם של המוסדות האחראיים על שוק העבודה והרווחה והם אלו הצריכים לתת על כך את הדעת.
עם זאת, ימי הפרישה מן העבודה עשויים להיות זמן להתחדשות והתעוררות אישית. תרומה לחברה או הקדשת הזמן ללימוד ובמיוחד ללימוד התורה, הן הזוכים להעדפה על פי מקורות חז"ל. המדינה, עמותות ההתנדבות, האקדמיה, רבנים וישיבות נקראים למצוא נתיבים לאפשר מימוש ערכים אלו בקרב זקני העדה.
[1] ראו שנתון סטטיסטי לישראל 2017, עמ' 21 – תחזית אוכלוסיה – 'המשך הזדקנות האוכלוסיה': בני 65 ומעלה ב- 2016 הינם 11.3% מן האוכלוסייה והצפי ל-2065 שהם יהיו 15.3% ממנה.
[2] ראו למשל: ירושלמי פאה פרק א הלכה א: "הקיש מורא אב ואם למורא שמים… הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום". ראו בסנהדרין נ ע"א – שיקול זה מבליט את מעלתה של מצווה זו על פני אחרות, ואף את האפשרות שתדחה אותן, וראו בבא מציעא לב ע"א.
[3] "עד היכן כיבוד אב ואם" – קידושין לא ע"א. ושם סיפורו הידוע של דמא בן נתינה שהפסיד הזדמנויות כלכליות כדי שלא להעיר את אביו הישן, ונשא באיפוק את התנהגותה המבזה של אמו ולא הכלימה. וראו גם שם לב ע"א: "כדי שייטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו". אמנם הכללת הפסדים כלכליים תחת החובה של כיבוד אב ואם שנויה במחלוקת – משל אב או משל בן? ועיין שם.
[4] ירושלמי פאה פרק א הלכה א. וראו את הסוגיה המקבילה בבבלי, קידושין לא ע"ב. שם תשובתם של חכמי ישראל להקפדתו היתרה של רבי טרפון בכבוד אמו היא: "אמרי ליה: עדיין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה?"
[5] קידושין לא ע"א; לב ע"א.
[6] מאירי, קידושין לא ע"א. וראו גם בספר היראים סימנים רכא-רכב (במספור הישן נו): "ואין שיעור למורא וכבוד אלא כל הזהיר הרי זה משובח". וכן בספרי האחרונים – ילקוט יוסף, כיבוד אב ואם א-ב: "אין גבול למצות כיבוד אב ואם שהיא מצוה יקרה וכל המרבה לכבד את הוריו הרי זה משובח".
[7] היה מקום לראות בהגדרה רחבה זו מידת חסידות או מצווה קיומית – כלומר פעולות אלו אם נעשות נחשבות מצוות, אבל אינן חלק מן החובה הבסיסית של המצווה ואין חובה להדר אחריהן. לשונם של חלק מן הפוסקים אף רומזת לכך. אולם הסוגיה בקידושין לב ע"א ראתה בזריקת הארנק חלק מהגדרת המצווה: הסוגיה שם דנה בשאלה האם כיבוד האב נעשה מכספו או מכסף בנו (משל אב או משל בן), וזריקת הארנק הובאה כראיה שחובת הכיבוד היא משל בן. הסוגיה דחתה זאת בדחייה דחוקה שמדובר בכסף הראוי ליורשו, אף שהייתה יכולה ליישב שהחובה היא אכן משל אב, אבל הרי אין למצווה שיעור וחלק נעלה זה הוא משל בן. יוצא מכאן שלפי פשט הסוגיה, גבול זריקת הארנק הוא חלק מן החובה היסודית של המצווה ולא מידת חסידות.
[8] פרקי דרבי אליעזר (היגר) פרק לח.
[9] ספר חרדים מצוות עשה ה, על פי הרמב"ם.
[10] תרגום: שיאהב אותם (את הוריו) יותר מעצמו, ונפשו, ורוחו ונשמתו. כל העולם שיהא לו יחשב לו לאין כדי לעשות בהם את רצון אבא ואמא. חיי אדם כלל סז, על פי הזוהר.
[11] יש שהוסיפו את הקושי באורך השנים של המצווה: "והגאון רב סעדיה… אמר: כי מפני שלפעמים עתידין שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך, והאבות הם למשא כבד על הבנים והכבוד יכבד עליהן" – רבינו בחיי, שמות כ, יב. על רקע זה מובנת אמרתו של רבי יוחנן (קידושין לא ע"ב): "אשרי מי שלא חמאן" – אשרי מי שנולד יתום ולא הועמד בניסיון של כיבוד הורים, ופירוש רש"י שם: "שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך".
[12] אין לציית לציווי לעבור על המצוות – שולחן ערוך, יורה דעה סימן רמ סעיף טו, ושם בש"ך ס"ק יז – למקור ההגבלה, ובפתחי תשובה ס"ק יד להגבלותיה. חובת הציות רק במה שנוגע לאב והאם ואין המצווה עצם הציות להורה – רשב"א יבמות ו ע"א ד"ה: 'מה להנך'; ריטב"א יבמות ו ע"א ד"ה: 'יכול אמר'; את הדיון העקרוני במאמרו של הרב אברהם קורצוייל, 'חובת הציות להורים', בתוך דברים שיש להם שיעור (תשס"ה) עמ' 117-109 ואת המקורות המרחיבים את חובת הציות ניתן למצוא אצל הרב משה פנירי, כבוד הורים (תשמ"ו), עמ' ו-ז בהערות ד-ה.
גם במסקנת סוגיית התלמוד, כי חובת הכבוד היא משל אב (קידושין לב ע"א; שולחן ערוך שם סעיף ה) ניתן לראות הגבלת החובה.
[13] כמו האיסור להכות את בנו גדול – מועד קטן יז ע"א, רמב"ם הלכות ממרים ו, ט; ואף ההערה שלא להכביד עול עליהם – שולחן ערוך שם, סעיף יט.
[14] הרב אלימלך בר שאול, ריח מים (תשע"ה), לפרשת ויצא עמ' 72: "…גם על ההורים ישנה חובת כיבוד כלפי ילדיהם שנתבגרו… שילדים שנתבגרו דורשים הכרה בבגרותם, ואינם רוצים שיוסיפו לראות בהם ילדים… על ההורים להסתגל… ולהוכיח את הכרתם להלכה ולמעשה. ואז יוכלו מחדש להיות מחנכים טובים ונשמעים לילדיהם שנתבגרו".
[15] זוהי לכאורה נימה חדשה בעולם העכשווי, השוברת את הדפוסים המסורתיים. ראו למשל הרב דוד מישלוב, 'כיבוד אב ואם ועצמאותם של בנים ובנות', הדף השבועי – מרכז ללימודי יסוד ביהדות אוניברסיטת בר אילן 223 (תשנ"ח). אמנם לשיטה זו אחיזה בדבריו של החיד"א, ברית עולם על ספר חסידים סימן שמג: "אפשר לומר דרמז נמי מוסר לאב שבניו גדולים שלא יכביד עולו עליהם אלא יחשיבם כאחים ובזה יהיו נוחים וישבו הוא ובניו בשלוה".
[16] ראו את ניתוחו של יעקב בלידשטיין, 'כיבוד אב ואם בהלכה ובאגדה', בתוך דברים שיש להם שיעור (תשס"ה), עמ' 50-45.
[17] שו"ת הרא"ש כלל טו סימן ה – לשנוא או להתפייס עם היהודי; תרומת הדשן סימן מד – תלמוד תורה; שו"ת מהרי"ק קסו ג – נישואין; וראו הרב יעקב אריאל, 'התנדבות לקצונה נגד רצון ההורים', בתוך דברים שיש להם שיעור (תשס"ה) עמ' 108-97.
[18] שמות כ, יב והמקבילה בדברים ה, טז.
[19] ויקרא יט, ג.
[20] בתלמוד מורחבת רשימת החובות הנובעות ממצוות היראה אלא שהן מנוסחות בלשון כבוד, כמו למשל האיסור לקרוא לאביו בשמו (קידושין לא ע"ב) שמופיע ברמב"ם (ממרים ו, ג) תחת חובות היראה. כמו כן ההימנעות מהכלמת ההורה הקורע בגדי הבן ומבזה אותו מופיעה בפשטות בתלמוד כחובת-קצה של מצוות הכיבוד (קידושין לא ע"א – כמובא לעיל), ואילו הרמב"ם כללה במצוות היראה (ממרים ו, ז). ויש ליישב את הרמב"ם ולהגדיר במדויק את המצוות הנ"ל.
[21] קידושין לא ע"ב.
[22] ראו הרב יהודה שביב, 'בין כבוד למורא', דברים שיש להם שיעור (תשס"ה) עמ' 26-21 – דבריו בפתיחת מאמרו בעמ' 21.
[23] ראו הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה ח"א (תשנ"ח) סימן י, עמ' 129-122, המבחין בין שכיבוד בו יש הנאה (גשמית) להורה, לבין מורא שעיקרו להימנע מזלזול בכבודו.
[24] מעניין השינוי המסוים שחל בסוגיית הכבוד. על פי התלמוד מי שמשרתים אותו הוא מכובד. בזמננו לעתים מי שיכול לעשות בעצמו הוא המכובד והנזקק לשירותם של אחרים נפגע בכבודו. וראו במסמך בית הלל בנושא הנגשה בבתי הכנסת, העתיד לראות אור בקרוב.
[25] בעל המימרא מפורסם בכיבודו את אביו כמופיע שם בהמשך סוגיית הגמרא. בהשראה (הפוכה) ממשפחה זו חיבר ש"י עגנון את הפרודיה שלו 'כיבוד אב' – ש"י עגנון, אלו ואלו (תשי"ג) עמ' קצג-קצד.
[26] קידושין לא א-ב.
[27] המקבילה הירושלמית לפסיונים של הבבלי, על פי פירושו של רש"י: "עוף חשוב ושמן מין שליו שירד במדבר".
[28] ירושלמי פאה פרק א הלכה א.
[29] וראו גם ברש"י ותוספות על סוגיית הבבלי לעיל.
[30] שולחן ערוך, יורה דעה סימן רמ, סעיף ד. ההדגשות אינן במקור.
[31] שטיון=דמנציה. על פי החלטת האקדמיה ללשון עברית (ישיבתה ה-336 שנת תשע"ד): קיהיון – מחלה שיש בה ירידה משמעותית בתפקודים הקוגניטיביים של החולה. אחת ממחלות הקיהיון היא מחלת האלצהיימר.
[32] תוספות ר"י הזקן – שם בקידושין. וראו שם בנימוקי יוסף הרואה בסוגיה זו את המקור של הרמב"ם שיובא בהמשך.
[33] היפרדות כפתרון למצב בלתי אפשרי מוזכרת כבר אצל המהר"ם מרוטנבורג ואביו, כנאמר בספר חסידים שמג: "…אב ובניו שהם בקטטות ובכעס… מוטב שלא יהיו יחדיו מפני שמצערו… אפילו הבן מצטער על ידי הרב מוטב שיפרדו…".
[34] ממרים ו, י.
- יעקב בלידשטיין, 'הורים ובנים במשנת הרמב"ם', דעת 37 (תשנ"ו) עמ' 36-27.
[36] אם אכן הרמב"ם סבור שבמקרה כזה נפטר הבן מחיוב המצווה מדוע הוא מוסיף בסוף ההלכה 'ויצווה אחרים להנהיגם'? הלא כבר נפטר! ומה פשר התוספת 'כראוי להם'?
- שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן נט. הרב וולדנברג מבקש באמצעות פירוש זה ליישב קושיות על הרמב"ם ובראשן את שאלת הראב"ד – 'אם הוא ילך ויניח לו, למי יצוה לשמרו?'
[38] ראו הערה דומה אצל הרב יצחק זילברשטיין, 'כיבוד אב חולה אלצהיימר', בתוך דברים שיש להם שיעור(תשס"ה) עמ' 154, בדבר אב הרוצה להתלבש בצורה מבישה ולצאת לרחוב. הרב זילברשטיין דן בשאלה האם להשתמש נגדו בכוח ומכריע שלבן אסור לעשות זאת, "אולם על ידי אחר מותר גם להשתמש קצת בכוח נגדו".
[39] כך מסיק הרב יגאל שפרן, 'טיפול רפואי בהורים בניגוד לרצונם', תחומין יד (תשנ"ד), עמ' 349. אמנם הוראה זו לאיסור גבולותיה מצריכה עיון – ראו למשל את דיונו המורכב של הרב זילברשטיין (לעיל הערה 39) עמ' 150-147, בדין רחיצת בן את הוריו. ייתכן שיש להבחין בין רחיצה שיש עמה בושה לבין נקיטת אלימות שיש עמה ביזיון.
[40] ייתכן שזו מחלוקת הרמב"ם והראב"ד – האם כיבוד קודם למורא או מורא קודם לכיבוד. אמנם יש לדון בהכרעה זו שכן אפילו באיסור הקזת דם שהוא איסור המפורש בתורה שעונשו חנק אם אין אחר יכול הבן להקיז, ומשמע שהוא הדין אף אם אין בזה חשש נפשות וכל המטרה היא להקל על צערו של ההורה. ניתן ליישב שהקזת דם איננה דרך ניציון (=דרך מריבה ועימות) ולכן הבן לא נחשב כעובר על איסור מן התורה.
[41] האם המקרה הזה שכבוד האב פוגע בשלום בית ואולי אף בפרנסת המשפחה אכן דומה למקרה שאביו אומר לו לחלל שבת או לא ללמוד תורה במקום שהוא חפץ או לעבור על כל מצווה עוברת? במקרים אלו מסקנת הפוסקים היא שכיבוד אב ואם נדחה מפני מצוות אחרות, ראו שולחן ערוך, יורה דעה סימן רמ סעיף טו (ובנושאי הכלים שם) – השואל אכן ביקש להשוות בין המקרים.
[42] שו"ת שבט הלוי, חלק ט סימן קצז.
[43] מעניין במובן זה אזכורו של ספר חסידים (תקסג) שבפירושו נחלקו השואל והמשיב, כאשר בין כך ובין כך תפקידו של האיש בסכסוך שבין הוריו לאשתו להיות השותק כדי לא להפר שלום בית.
[44] הרב יגאל שפרן (לעיל הערה 39), עמ' 351-333.
[45] יש להוסיף ולעורר גם לקשיים ולמבוכה שיש מצדם של הבנים מהתהפכות תפקידים זו. תפקיד ההורה האחראי והמבצע המעניק ואפילו המצווה מגולגל לפתחם של הבנים, והם, לעתים אינם יודעים את נפשם ותוהים מהו תפקידם לעת הזאת.
[46] הרב יגאל שפרן (שם), הערה 42.
[47] החשיבות של שמירת הריבונות העצמית וזכות הבחירה לאושרו של האדם הזקן ולאיכות חייו ובריאותם, נבחנו והוכחו במחקרים בתחום מדעי החברה.
בנוגע לבני אדם בכלל ראו:
D. H. Shapiro and J. A. Astin, "Controlling Ourselves, Controlling Our World: Psychology's Role Understanding Positive and Negative of Seeking and Gaining Control", American Psychologist 51, no. 12 (1996): 1213.
בנוגע לזקנים ראו:
Judith Rodin and Ellen Langer, "Long-Term Effects of a Control-Relevant Intervention with the Institutionalized Ages", Journal of personality and Social Psycohlogy 35 no 12 (1977): 897.
[48] מובן שיש מצבים שההורה אינו יכול לקבל מידע או הכרעה בעצמו, והוא אף מעוניין בשותפות בניו בעמידה על המקח או בניתוח קבלת המידע. עם זאת חובת הזהירות בכבוד ההורים היא כמו שנכתב בגוף המאמר.
[49] מתוך דברי הפתיחה למאמרו של הרב מנחם סליי, 'הפרישה מעבודה כחובת גיל במקורות היהדות', אסיא ט (תשמ"ג) עמ' 45-25. מאמרו המקיף עמד מול עינינו בכל הבירור שנמצא לפניכם.
[50] הזיקה שבין פרישה מעבודה לעלייה במחלות זקנה נבחנה במספר מחקרים ראו למשל:
European Journal of Epidemiology; Vol. 29 Iss 5, (May 2014) 353-361.
The Journal of Nutrition, Helth & Aging; Paris Vol. 20, Iss 5 (May 2016) 514-516
[51] ויקרא יט, לב.
[52] נחלקו מוני המצוות אם קימה ('תקום') והידור ('והדרת') שנמצאים בשני חלקי הפסוק נמנים כשתי מצוות נפרדות, ראו: רמב"ם ספר המצוות מצוה רט; סמ"ק סימן נא-נב ועוד.
[53] שדה חמד כללים מערכת כ, כלל קנז אות ג: "שראוי לכבד חכמים בכל ענייני הכבוד והחיוב לקום מפניהם הוא רק פרט מפרטי הכבוד…" – אמנם הדברים מוזכרים בסוגיית כבוד חכמים, אבל כבוד זקנים נלמד מאותו פסוק עצמו.
[54] ר' יונתן מלוניל (לקידושין לב ע"ב/ יג ע"ב בדפי הרי"ף) סבור שמצוות הידור איננה קימה אלא החובה להדרו 'בדבורו ויקראנו רבי ומרי'. וכן הביא ספר חרדים, מצוות עשה פרק ו (ג-ד): "ופירשו המפרשים דהידור היינו בדברים לדבר לו בלשון כבוד ואדנות וענוה לכפוף ראש לפניו…" ובחפץ חיים פתיחה עשין ח – דיבור בגנותו של זקן הוא עבירה על 'והדרת'.
[55] כך נאמר גם בנוגע לזקן (ספרא קדושים ג, ז יד; תנחומא בהעלותך י). אמנם הרמב"ם הביא הלכות אלו רק בדיני הכבוד לרב מובהק (הלכות תלמוד תורה ה, ו) ותמה על כך בברכי יוסף (יורה דעה רמד ו) מדוע השמיטו הפוסקים דינים אלו.
[56] ואף הרב עובדיה יוסף, יחוה דעת ג עא, סבור שנתינת המקום נכללת במצוות והדרת פני זקן.
[57] שו"ת שבט הלוי, חלק ב סימן קיד. ושורש הסברה כבר בערוך השולחן יורה דעה, סימן רמד סעיף ד בסופו. עיינו שם בשבט הלוי המעלה את האפשרות שאפילו אם מקום ישיבה עולה יותר מאשר עמידה והלא אין מחייב בהידור בחסרון כיס – אבל "הכא החסרון כיס לצורך מצוה הדר הו"ל כמו שאר מצות דחייב בממונו". וראו בשו"ת משנה הלכות חלק ו סימן קס, החולק וסבור שאין צריך לתת מקומו: "ומיהו הכוונה רק שצריך שיעמוד מלפניו ולהדרו אבל ליתן לו את מקומו לא מצינו בשום מקום שיהא צריך ליתן לו מה שהוא ולא נזכר בשום מקום דקימה והידור הוא שיתן לו מה שהוא". אמנם בשו"ת אז נדברו ח"ו סימן ל' (ושם בסימן לא) השיב על דבריו באריכות ועיקר טענתו שכל עוד הזקן עומד אין לשבת ומכיוון שכן נתינת מקום המושב לזקן איננה בגדר חסרון כיס. וראו גם הרב בצלאל שטרן, אהלך באמיתך, פרק כ סעיף מא ושם בהערה נח עמ' קצג-קצד. וראו גם בחשוקי חמד בבא מציעא לא ע"א שמחלק בין תלמיד חכם לזקן סתם וסבור שראוי לפנות מקום גם לזקן אך אין זו חובה.
[58] הרב אלחנן כהן, הכבוד והמצוה עמ' שעז-שעח. אמנם אותנו מעניינת החובה המיוחדת ביחס לזקנים. וכן רמז הרב עובדיה יוסף ביחוה דעת ג עא.
[59] הרב משה שטרן, שו"ת באר משה חלק שביעי, סימן נג.
[60] בלשון אחרת: המקבילה ההלכתית ל'פגיעה בזכויות הזקנים ואפלייתם' בשפת בג"ץ היא החובה לכבד זקנים.
[61] על אף שיש רמזים שאכן נדב ואביהוא היו גדולים ובעלי כשרון (כאמור ספרא שמיני – מכילתא דמילואים: 'נכנס משה… אמר לו, אהרן אחי… עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש'), והם מחוברים אל אנשי דורם יותר ממשה ואהרן (ראו בפרשנות בן יהוידע שם לסוגיית סנהדרין) – עם זאת מסקנת הסוגיה מבקרת באופן נוקב את עמדתם. אין זו ביקורת רק כלפיהם, אלא כלפי כל צעירי העתיד שיתאוו לסלק את הזקנים, כפי שנרמז מן ההכללה של משל הגמלים הזקנים ועורותיהם של הגמלים הצעירים.
[62] סנהדרין נב ע"ב.
[63] ראו בהקשר דומה קידושין לב ע"ב: "מנין לזקן שלא יטריח? – תלמוד לומר: זקן ויראת'"; שולחן ערוך יורה דעה, סימן רמד סעיף ו. וראו את השימוש שעושה הרב יצחק זילברשטיין בסברה זו – חשוקי חמד, בבא מציעא לא ע"א.
[64] הד קול מסוג זה ניתן למצוא בביאור לברכתו המוזרה של רבי יהושע בן קרחה לרבי שיגיע לחצי ימיו. הנימוק לברכה המקוטעת הוא: "הבאים אחריך בהמה ירעו?"; רש"י: …'לא יטלו בניך בגדולתך…ו…כל ימיהם יהיו הדיוטות'. וראו גם מהרש"א שם. ההתנהלות החברתית-מנהיגותית הנכונה מבינה את הצורך והערך בהשתלבותם של בני הדור הבא בתפקידי מפתח.
[65] ראו דברי התלמוד סוטה מט ע"א: "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא… נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים בן מנוול אב בת קמה באמה כלה בחמותה". ראו מאמרה של גבריאלה ספקטור מרזל, 'הזקנה הישראלית שלושה מקורות משמעות', גרונטולוגיה לג 2 (תשס"ו) עמ' 34-11. היא טוענת שמקורות המשמעות של החברה הישראלית – הציונות, הצבא, ואתגר התיעוש המערבי – אינם מאפשרים מרחב תודעתי בעל ערך לזקנה ולזקנים. היא רומזת בדבריה – גם אם לא תולה בכך תקווה – שמקור ההשראה של מסורת היהדות מוטה ומטה לכיוון הפוך. ביקורת נוקבת, פרובוקטיבית ומופרזת, ובכל זאת בעלת ערך, מעורר ישראל דורון ראש החוג לגרנטולוגיה בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות אוניברסיטת חיפה, במאמרו 'דילמת האסקימואים או למה לא לשלוח את כל הזקנים למות על קרחון נודד', דעות 62 (יוני 2013) עמ' 4-3.
[66] ראו הדסה קנטור, 'זקן כמילת טאבו בעברית הישראלית', בתוך פרקים בעברית לתקופותיה, מ' בר אשר עורך (תשנ"ז) עמ' 321-327. והשוו למאמרו הקצר של עדו אבינרי, "זקן' במקרא ובתלמוד', סיני צח (תשרי-אדר תשמ"ו) עמ' רעז-רעח.
[67] ראו את מאמרו של שמעון אדף, 'הרהורים על הזקנה הישראלית', מוסף תרבות מעריב 258 (תש"ס). וראו גם יובל רבלין, 'צעיר לנצח?', דעות 61 (יוני 2013), עמ' 39-37.
[68] ראו את דברי הרב קוק, קובץ א, תרס"ח: "כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות ופורחת באויר רוחני לבדה…הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגלים. וכל מחשבה שדבר אין לה עם הרוממות הנצחיות, ומתעסקת רק עם סדרי החיים החומריים ותיקוניהם, אפילו אם יהיו בה תוכנים מוסריים וארחות צדק ומישרים, סופה להתעכר, מפני קטנותה… ביחוד תוכר חולשה של מחשבה קיבוצית כזאת, במה שתשים את מרכזה רק בצעירים, שהחיים החומריים משחקים לפניהם בכל מהתלותיהם ושגיוניהם, וזקנים לא יוכלו לקחת בה חלק אמיץ, כי אם ברצון עשוי ובלב מיואש. וכך היא המידה היונית, להביט על הזקנים במבט בוז, כדברי אריסטו, בריטוריקה. ומה לקויה היא מחשבה ציבורית, שאינה יכולה להתפשט יפה על כל חלקיה, ונאמר, כי מלך ד' בהר ציון ובירושלם, ונגד זקניו כבוד".
[69] ראו את ניתוחו של שאול ברט, 'זקנה במבט אבולוציוני', דעות 61 (יוני 2013) עמ' 18.
[70] ישעיהו כד, כג.
[71] משלי טז, לא.
[72] משלי יז, ו. פירוש הגר"א שם.
[73] בראשית ב, טו. ומהי העבודה? השקיית הגן (אבן עזרא); ניכוש ועידור בירקות (רד"ק); זריעה ונטיעה (רבינו בחיי). פרשנים רבים פירשו את העבודה כמשל לעבודה רוחנית (אור החיים), ונסמכים הם על דברי המדרש: "לא אמר לעבדה ולשמרה אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצותיה" (פרקי דרבי אליעזר פרק יא).
[74] איוב ה, ז.
[75] וראו גם מצודת דוד. אמנם יש פרשנים שפירושו את המילה 'עמל' בדרכים שונות, כמו ייסורים, ראו רש"י, דעת מקרא ועוד. חז"ל פירשו לשון יגיעה ראו סנהדרין צט ע"ב: כל אדם לעמל נברא וכו'; מכילתא יתרו מסכתא דבחדש ד"ה כי ששת: "…והרי דברים קל וחומר, מי שאין לפניו יגיעה הכתיב על עצמו שברא עולמו בששה ונח בשביעי, אדם שנאמר בו 'אדם לעמל יולד', על אחת כמה וכמה".
[76] אבות פ"א מ"י: "אהב את המלאכה" ובטעמו של דבר כתבו הפרשנים ביגיעת המלאכה מונעת פשע ומונעת נפילת האדם על הציבור (רש"י) "וניתצל האדם מן השעמום שהוא חולי" (רבינו יונה), "שבזה מתקיים העולם ותורתו של האדם" (רשב"ץ) ועוד.
[77] ראו אבות דרבי נתן נוסח א פרק יא. ההשוואה בין התורה לבין המלאכה מצויה במקומות נוספים: ראו קידושין ל ע"ב: "ראה חיים (אומנות שתחיה בו – רש"י) עם אשה אשר אהבת, מקיש אומנות לאשה… כשם שחייב (אב לבנו) ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות"; פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין פ"ג מ"ג: "ויסוד הוא בתורתינו שאין ראוי לאדם להעסיק את עצמו בעולם הזה אלא באחד משני דברים או בחכמה להשלים בה את עצמו, או בעסק שיועיל לו בקיום העולם כגון אומנות או מסחר…"
[78] מדרש תנאים לדברים פרק ה: 'חביבה היא המלאכה'; הנביאים המוזכרים: יעקב, משה, דוד, עמוס.
[79] שם. וראו והשוו לקידושין פב ע"ב: "הרעותי מעשי וקיפחתי את פרנסתי". ועוד משנת רבי אליעזר פרשה יג עמ' 253: "גדולה היא המלאכה".
[80] אבות פ"ב מ"ב: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (=העוסק בפרנסה – רמב"ם), שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון". הכסף הזמין לא מניח הנעה לפשע (רמב"ם) או שקושי המלאכה לא מניע כוח לעיסוקים אחרים – פליליים (ברטנורא). יש מפרשים דרך ארץ – מידות: מוסר וענווה (תפארת ישראל).
[81] ברכות ח ע"א. וראו את ביאורו של הרב קוק לסוגיה זו – אורות עמ' סז-סח (אורות התחיה, אות טז).
[82] הפלא שבהיררכיה הזו הוליך חלק מן הפרשנים לבאר ביאורים מחודשים כמו למשל המהרש"א שם ובצל"ח ר"ח שמואלביץ, שיחות מוסר (תש"מ) עמ' סט, ועוד.
[83] בפסחים קיג ע"א. תרגום חופשי: פשוט נבלה בשוק ואכול שכר ולא תאמר בהן אני אדם גדול (מכובד) אני ואין ראוי לי (לעשות מלאכה בזויה). וראו גם בסוגיית גרשום בן מנשה – בבא בתרא קי ע"א. מן ההשוואה עולה שהנימוק לציווי 'לפשוט נבילה' הוא 'ואל תצטרך לבריות' – הימנעות מליטול מן הצדקה, וכן כתב הרמב"ם הלכות מתנות עניים י, יח. וראו שם במהר"י קורקוס המעורר לכך שדבר שעושה אדם בשביל פרנסתו אין בו באמת ביזיון.
[84] אבות דברי נתן (לעיל הערה 77): "רבי יהודה בן בתירא אומר אדם שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה".
[85] אדם נקרא על שם מלאכתו ובקרב בני מקצועו הוא מרגיש בבית (תוספתא סוכה ד, ו) ובהם ומהם ישועה ורווחה (סוכה נא ע"ב). וראו עוד במנורת המאור פרק ה – עמוד 300: "גדולה היא המלאכה, שכל אומן יוצא לשוק ומשתבח באומנותו, הלבלר והקולמוס על אזנו, השולחני והעט על אזנו, ומשתבח באומנותו, וכן כל האומנין בשאר מלאכות".
[86] אבות דרבי נתן שם: "רבי יוסי אומר אין אדם מת אלא מתוך הבטלה". לפרשנות ראו תורה תמימה בראשית מט הערה מז, וכן בשמות כ הערה סב. הערה זו הולמת את המחקרים המצביעים על זיקה ישירה בין פרישה מעבודה לקיצור תוחלת החיים. ראו למשל הערה 125 לקמן.
[87] ראו את הסיפור על הזקן שעמל לנטוע שפגשו אדריינוס – ויקרא רבה (וילנא) פרשת קדושים, פרשה כה אות ה. סיפור זה מעלה ערכים נוספים עמו כמו הצורך לחסוך לימי הזקנה (פנסיה), מלבד השאלה של הפרישה מן העבודה. על המאמץ של הזקן להשפיע לשנים אחרות ולדור הבא ידועה אמירתו של יאנוש קורצ'אק: "הדואג לשנים נוטע עצים". וראו גם תענית כג ע"ב, אותו אדם הנוטע חרובים: "כי היכי דשתלי לי אבהתאי – שתלי נמי לבראי" (= כמו ששתלו לי אבותיי, כך אני שותל לבניי). ואת ביאורו של הרב א"י קוק: "חשק נטיעת אילנות, נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו, בעץ החרוב" מגד ירחים שבט – מאמרי הראיה, עמ' 501.
[88] במדבר ג, כה-כו, לא, לו-לז; ושם בפרק ד; שם יח, כא-לא.
[89] במדבר ח, ט; במדבר יח, ב-ד, ו.
[90] במדבר ח, כד-כה. על האיסור 'ולא יעבוד עוד' ושאלת היותו ראוי להימנות בתרי"ג מצוות – ראו מחלוקת בה"ג והרמב"ם – ספר המצוות שורש ג ושם בהשגת הרמב"ן, ובתשובת מגילת אסתר שם.
[91] פסיקתא זוטרתא פרשת בהעלותך.
[92] ספרי זוטא פרק ח כג, כו: 'השנים פוסלות בלוים'.
[93] רש"י במדבר ח, כה. וראו שם ברא"ם מזרחי ובשפתי חכמים. וראו את הרמב"ן במדבר ח כה שנוטה לחלוק.
[94] רמב"ם, כלי המקדש ג, ח.
[95] חולין כד ע"א: "תנו רבנן: כהנים – במומין פסולים, בשנים כשרים…מנא הני מיליה?… תלמוד לומר: אשר ללוים, ולא אשר לכהנים".
[96] ומסתבר כי פרישתם 'לפי גיל' מעבודת המשא קשורה להערכה כי כישוריהם לשאת משאות התמעטו. על פסול גיל הנובע מחסרון בכישורים ראו בהמשך.
[97] ראו במאמרו של הרב י"ח פוס בעניין 'פסול שנים בעבודת הלוויים', קובץ בית אהרן וישראל קע (תשנ"ז), עמ' לד-מא, המציע בין השאר להבחין בין מינוי לעבודה (שאין להתחילו מעבר לגיל האמור) לבין המשך סיוע שהוא אפשרי.
[98] בתורה מוזכר רק הרף התחתון – עשרים שנה (במדבר א, ג, ושם ברש"י וברמב"ן). אולם רמזו חז"ל שיש גם רף עליון והוא שישים שנה (בבא בתרא קכא ע"ב; רמב"ן במדבר כו, סד ועוד). וכן העלו האחרונים: הרב א' ולדינברג, הלכות מדינה ח"ב (תשי"ג) עמ' מב-מג; הרב ש"י זווין, לאור ההלכה (תשס"ד) עמ' כח; וראו בספר משמרת אריאל (תשס"ה) [שהוא מהדורה חדשה לספרו של הרב שמריהו אריאלי משפט המלחמה], עמ' מא-מב, המונה טעמים למסגרת גיל זו, אלא שאף הוא מודה (שם עמ' לט) שרשאים להתנדב גם אלו שהם למעלה מגיל שישים.
[99] סנהדרין לו ע"ב: "אין מושיבין בסנהדרין זקן", והוא נגד החובה להושיב זקנים שם – סנהדרין יז ע"א, וראו את האופן שיישב הרמב"ם (סנהדרין ב, ג) סתירה זו: "אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים"…. ונחלקו האחרונים אם פסול זה מאפשר אף פיטורים של היושב בסנהדרין (הרב בנימין רבינוביץ תאומים, התורה והמדינה ט-י (תשי"ח-תשי"ט) עמ' סב-עה) או שהוא רק למינוי לכתחילה אם יושב כבר בדין אין לפטרו (הרב שאול ישראל, התורה והמדינה ט-י עמ' תקפד-תקצ).
[100] אצל יושב בסנהדרין מוזכרת האכזריות הנלווית לגיל או אובדן היכולת השיפוטית כמחייבים פיטורין. כך עולה מדברי כמה מן האחרונים על אף הנחרצות הסטיגמטית הנלווית להערה זו.
[101] "ידיו ורגליו רותתין מאין כוח" (רש"י), "מחמת זקנה" (ר' גרשום).
[102] חולין כד ע"א-ע"ב.
[103] הרב אהרן שמואל קוידאנובר (מחבר תפארת שמואל על פסקי הרא"ש), אמונת שמואל סימן טז.
[104] שו"ת הלל אומר, חלק יורה דעה א, עמ' רז.
[105] ראו מאמרם של י' לרמן וא' גורן, 'היבטים בריאותיים הלכתיים בהעסקת שוחטים ובודקים', אסיא קה-קו (תשע"ז), עמ' 106-91. הם מזכירים שתי גישות בהלכה: האחת דנה בכל מקרה לגופו וההכרעה תלויה במצבו הרפואי והתפקודי של העובד בלבד, ואילו האחרת פוסלת לעבודה כל שו"ב שסובל ממחלה שיש בה סיכוי לפגם בביצוע העבודה – במעין 'לא פלוג'. על כל פנים, שתי הגישות אינן תולות את הפסילה לעבודה בגיל. אמנם גישת ה'לא פלוג' דומה לשיקולים המופיעים לקביעת גבול גילי שאין הוא שרירותי לגמרי, אלא מבוסס על השערה שחלק נכבד מבני גיל זה לא יוכלו למלא את התפקיד המקצועי שלהם כהוגן.
[106] הרב יעקב חיים סופר, כף החיים יורה דעה א ס"ק יח. המחלוקת בין הפוסקים שמביא היא מעין שאלת גיל למול כישורים, אך דומה שנוגעת גם ליכולת לאכוף בדיקות ומימוש הפיטורין במקרה של חוסר כישורים. וראו גם פתחי תשובה יורה דעה א ס"ק יב.
[107] שו"ת תשובה מאהבה, חלק א סימן קיח.
[108] הרב וולנר, חמדת צבי ח"ג, סימן מט. אמנם מה שכותב שם בהמשך שאין להעביר ממשרתו גם מי שנפגע כושרו השיפוטי בשל חובת הזהירות בזקן ששכח תלמודו – הם דברים שאינם נשמעים, שכן נמצא הציבור-המעסיק ניזוק שאין הוא מקבל את השירות או ההנהגה שהוא חפץ בה ועליה הוא משלם שכר. וכן עולה מדברי הרב טולידנו (לקמן הערה 110): "אכן זקני ת"ח… סבלו או סובלים… החלשת פעולת המוח… לא למנות חלושים בבית הדין" (וראו להלן).
[109] אמנם ראו את מאמרו ולשונו של הרב כ"פ טכורש, אור המזרח כב (ניסן-תמוז, תשל"ג) עמ' 243-241, המשוטט במרחבי התלמוד ומסורת הדורות להוכיח ששימשו ברבנות זקנים וזו תפארתם, ומסקנתו: "לפיכך הדרך הזו להגביל את גיל הרבנים נוגדת את השקפת התורה, והנוהג המקובל מדור דור, ותו לא מידי". כמובן, זאת בתנאי: "כל עוד שכחו הרוחני איתו".
[110] הרב י"מ טולידנו, 'קביעת הגיל לרבנים-דיינים', התורה והמדינה ד (תשי"ב) עמ' ל-לב.
[111] הרב יצחק ניסים, 'בשאלת גיל הפרישה בסנהדרין ובדיינים', התורה והמדינה ז-ח (תשט"ז-תשי"ז), עמ' כא-כח.
[112] ההבחנה שסיבה מרכזית למניעת פיטורין היא מעמד העובד כאוחז בשררה, אינה מודגשת מספיק במאמרו המקיף והחשוב של הרב מנחם סליי (ראו לעיל הערה 49), הערות 53-43.
[113] הרב ישראלי, עמוד הימיני, סעיף יב – מעמד הנכרי בימינו, פרק ה סעיף ח, קובע כי לנבחרי ציבור בזמננו אין מעמד של שררה. תפקיד שאין בו מתן זכויות אישיות, אין הוא מועבר בירושה לצאצאי איש הציבור והוא מוגבל בזמן, איננו נחשב 'שררה'. שיקול דעת דומה ניתן להחיל גם על שאר עובדי המדינה.
[114] שכן מושג השררה נחשב מעין בעלות לעובד על מקצועו ומצמצם את האפשרות לפטרו והוא איננו תקף בשיח יחסי העבודה בשוק התעסוקה של המשק הישראלי. מה גם שכאמור עיגון אפשרות הפיטורין והפרישה הכפויה בהסכם עבודה בלשון חוזית על חוקי המדינה מאפשר את הפיטורין ללא ערעור, כולל מניעת הערעור ההלכתי.
[115] https://www.prisha.co.il/UserFiles/File/pdf/21042016.pdf.
[116] בג"ץ 9134/12 גביש ואחרים נגד הכנסת ואחרים. השתתפו בהגשתו פרופ' משה גביש ופרופ' מרדכי שגב, חברי הסגל האקדמי של הטכניון. לעתירה הצטרף גם פרופ' אסא כשר מן הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה. לאחר הגשת העתירה הצטרפה אליה פרופ' רות בן ישראל כחוקרת של התופעה של האפליה נגד מבוגרים בשוק העבודה.
[117] מניעת מבחני כשירות שעלולה להיות בהם משום תחושת ביזיון לנבדק.
[118] קביעת זמן לפרישה כפויה מפחית את ההנעה של המעבידים למצוא עילה לפיטוריהם של עובדים. הגמשת התאריך עלולה לגרום למציאת עילת פיטורין אפילו לפני גיל הפרישה. בחינה אינדיבידואלית של העובדים תעמיק את מחקרי הכשירות ותוביל למציאת פגמים ביכולת רבים, שלולא בחינה זו היו נותרים במעגל העבודה.
[119] היכולת לתכנן בטווח זמן ארוך את מצבת העובדים תיפגם אם הרשות תינתן לכל עובד להחליט על זמן הפרישה לפי שיקוליו הפרטיים.
[120] העדפת רווחתם של הזקנים ופתיחת האפשרות להמשך עבודתם תעכב ואולי אף תמנע את קידומם של הצעירים מהם שממתינים לשעתם לעלות לגדולה. מיקוד בקבוצה אחת (הזקנים) תוך התעלמות מהחובה והאחריות לקבוצות אחרות אינם מאפשרים למצוא את הפתרון המאוזן והצודק – ראו ישראל דורון, 'סולידריות חברתית או קונפליקט בין דורי?', נגישות לצדק חברתי בישראל (2009) עמ' 399-368.
[121] אברבנאל ויקרא כה. ההדגשות שלנו.
[122] ראו אברהם יהושע השל, אלוהים מאמין באדם (תשע"ב) פרק ט (עמ' 156-140) "הזקן רואה את עצמו כשייך לעבר, בעוד שעליו לשאוף דווקא לקדש את הזמן".
[123] "למד תורה בילדותו ילמד תורה בזקנותו" – יבמות סב ע"א.
[124] ראו דיון במימרת אבימי, לעיל.
[125] ראו נטע נדיב ואריאל מירלמן, 'והדרת פני זקן: בחינת סוגיית ההעסקה מעבר לגיל פרישה', קרית המשפט י (תשע"ד) עמ' 300-265. המאמר מונה שמונה סיבות נגד גיל פרישה ביולוגי ובעד גיל פרישה תפקודי, ביניהן העובדה שהעבודה מעניקה משמעות לחיים, סיפוק, תחושת הערכה עצמית והגשמה עצמית, ואילו פרישה מולידה הדרה חברתית ואף התדרדרות פיזית ומטלית של הפורש (עמ' 285-284).
[126] מקור הביטוי הוא דברי התלמוד במגילה כא ע"א לפי סגנונו של המאירי – בית הבחירה שם, ד"ה 'כבר ביארנו'.
[127] מעין האמור לעיל על הלוויים שמצווים לפרוש מעבודת משא בהגיעם לגיל פרישה, אך מופנים לעבודות אחרות – קלות יותר מבחינה גופנית. באופן זה יקיימו הזקנים בעצמם את הזהירות הנחוצה לבל יעכבו את קידומם של הצעירים הבאים אחריהם, כנרמז בסיפור ברכתו של ר' יהושע בן קרחה לרבי המוזכר לעיל.