(בית המדרש ההלכתי)
הבהרה:
מסמך זה פונה אל הקהילה. הוא עוסק אמנם בסוגיה של חד מיניים, אך הוא אינו פונה אליהם. אנו סבורים כי בסוגיה זו, העולה על סדר היום הציבורי בתקופה האחרונה, צריך להישמע קולה של תורת בית הלל. כרבני קהילות אנחנו צריכים להיות שותפים בהשפעה על השיח הציבורי ובמיוחד על זה הקהילתי. מוטל עלינו להפיג את המבוכה הקיימת בסוגיה זו, לומר את דברה של התורה ולתת כתף לעיצוב המורכבות הערכית שלה.
האיסור על קיום יחסים בין בני זוג מאותו מין הוא מן התורה. התורה תורת נצח ולא תהא מוחלפת, ועל כן אין דרך להתיר קיום יחסים בין בני אותו מין.
אמנם על פי התורה וההלכה המעשים אסורים ולא הנטייה, ועל כן אנשים בעל נטייה חד מינית, גברים או נשים, אין בהם כל פסול הלכתי או מוסרי. הם חייבים במצוות התורה, יכולים להוציא את הרבים ידי חובה ולשמש בכל התפקידים הקהילתיים ככל חבר או חברה. בשל נטייתם המינית חייהם בדרך כלל קשים יותר משל אחרים ומוצבים בפניהם אתגרים רבים.
לצערנו, עדיין יש צורך להדגיש כי הנטייה החד מינית אינה עניין ללעג או להבעת דחייה. כשם שלא יעלה על הדעת ללעוג לשונה ולחריג מבחינה פיזית, התנהגותית או נפשית, כך אין ללעוג לבעלי נטייה חד מינית. אדרבה, על הסובבים אותם – בני משפחה וקהילה – לגלות כלפיהם רגישות מיוחדת, לקיים בהם את מצוות התורה "ואהבת לרעך כמוך", ולהקפיד להימנע מאיסור אונאת הרֵעַ.
הנטייה החד מינית יוצרת מצבים נפשיים מאתגרים. תפקידם של מנהיגי הקהילה – לצד קביעתם והוראתם מהם האיסורים הקיימים בתחום – הוא לכוון את הקהילה להתגבר על הקשיים ולפתח יכולת הכלה של בעלי הנטיות החד מיניות.
בעלי נטייה חד מינית הנשמרים מהאיסורים הם מגיבורי כוח עושי דבר ה'.
הנכשלים באיסורים של קשר חד מיני – ככל מי שנכשל באיסורי תורה ובגזרות חכמים – מוטלת עליהם מצוות התשובה. אף אם הם מתקשים לשוב הם אינם פטורים מן המצוות. טוב שימצאו דרכים היאך למעט באיסורים וימצאו מורה הלכתי הבקיא בסוגיות אלה שיסייע בידם.
קהילות רבות לא מדירות מתוכן מי שנכשלים בעבֵרה – הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום כמו חילול שבת – וכך היא הרוח העולה מהנחיית רבים מרבותינו. יש להפעיל גמישות זו גם ביחס למי שנכשל באיסורים הקשורים לחד מיניות, ובוודאי שבמקרה שבו אין ידוע אם אדם עובר עבֵרה אם לאו – אין להחשידו לחינם.
קשר זוגי אפשרי על פי ההלכה רק בין איש לאישה. על קשר זה אמרה התורה "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", וחז"ל הוסיפו כי כשזכו שכינה ביניהם. כל קשר זוגי אחר אסור, ועל כן לא ניתן להכיר על פי דרכה של תורה במשמעות הפורמלית של קשר זוגי בין בני אותו מין.
מי שנטייתו לא מאפשרת לו זוגיות כדת משה וישראל, עשוי בבקשו מוצא מהבדידות לרקום יחסי רעות ושותפות עם בן מינו. על אף החששות והחשדות שעלולים להתעורר סביב קשר כזה, על הקהילה לבחון את אפשרות השתלבותם בה. אנחנו קוראים לקהילות לא לדחות אבן אחר הנופל, ולמצוא את הדרך לאפשר לאנשים אלה החפצים להיות חלק מהקהילה הדתית לעשות זאת מבלי להטיל עליהם מגבלות נוספות על אלה המקובלות בקהילה ביחס לעוברי עבֵרה.
מסמך זה פונה אל הקהילה. הוא עוסק אמנם בסוגיה של חד מיניים, אך הוא אינו פונה אליהם. אנו סבורים כי בסוגיה זו, העולה על סדר היום הציבורי בתקופה האחרונה, צריך להישמע קולה של תורת בית הלל. כרבני קהילות אנחנו צריכים להיות שותפים בהשפעה על השיח הציבורי ובמיוחד על זה הקהילתי. מוטל עלינו להפיג את המבוכה הקיימת בסוגיה זו, לומר את דברה של התורה ולתת כתף לעיצוב המורכבות הערכית שלה.
האהבה כלפי מי שנמצא במצב דחוי ומוחלש וקירובו, על אף שאינו עומד בנורמות של הקהילה, היא מעלת האדם ומבחן ערכי לחברה. נאמנות לדבר ה' ולמצוותיו וקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות כוללות גם חובה לקרב רחוקים ומורחקים. לצד החובה לקיים ייקוב הדין את ההר ולהישמר בכל מצוות התורה הקלות, החמורות והקשות כאחד, עלינו להיות מתלמידיו של אהרן אוהבים את הבריות ומקרבים אותם לתורה.
הרחבה ומקורות
מבוא
סוגיית החד מיניות מביאה במבוכה בקרב רבים מבני קהילותינו. שמא משום שהנושא – כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקשורת ובציבוריות – ספוג פעמים רבות בביטויים של החצנת מיניות שאינם מתיישבים עם ערכי הצניעות של הקהילה הדתית, ושמא סיבות אחרות גרמו לכך, אך התוצאה היא שהתלבטויות רבות נותרות בתא נסתר בנפש ואינן זוכות לבירור נכון על פי דרכה של תורה. הזנחת הזירה, ומיעוט התייחסות הלכתית ורבנית לנושא, גוררים ניכור כלפי התופעה ודחייה של נושאיה – ניכור כלפי מה שנראה כסטייה חמורה מדרכה של תורה וסלידה מהאחר השונה. לצד זאת, השפה הציבורית שפשתה בה הליברליות, זו המבקשת לתת לכל אדם לעצב את חייו ללא התערבות מבחוץ, גם היא קונה שביתה בנפש. סלידה מחד גיסא, פתיחות וקבלה מאידך גיסא, והמבוכה רבה.
מטרתו של מסמך זה לפשט את הספקות. אין הוא מבקש לתת תשובות לכל השאלות, אלא לסמן דרך לקהילות, דרך שיש בה התבוננות נכוחה אל המציאות והארתה על ידי הבירור ההלכתי, דרך המשלבת בין דין לבין חסד ושלום. אנו תקווה שהמיזוג והאיזון המצויים במסמך זה יסייעו להגדיל תורה ולהרבות אהבה, אחווה ושלום בין הבריות.
איסור קשר חד מיני
בשלהי פרשת העריות נאמר בתורה (ויקרא י"ח, כ"ב): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה הִיא". איסור זה מופיע גם בעונשי העריות (שם, כ', י"ג), ועל כן המעשה עצמו הוא בכלל איסורי עריות מן התורה. הכללתו באיסורי עריות גוררת גם איסורי קירבה כמו חיבוק ונישוק דרך תאווה[1], והמסקנה ההגיונית המתבקשת היא לאסור גם ייחוד[2].
באשר לקשר מיני בין שתי נשים לא נאמרו דברים מפורשים בתורה. מדרש ההלכה על הפסוק "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ, וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא י"ח, ג') אסר קשר כזה על רקע הנורמות הפסולות של ארץ מצרים[3].
ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאישה לאישה. האיש נושא אישה ובתה והאישה ניסת לשניים, לכך נאמר ובחוקותיהם לא תלכו.
למרות שהמדרש מדבר על נישואין, מדברי הרמב"ם נראה בפשטות שאף הקשר המיני הוא איסור מן התורה, וכך עולה גם מהשולחן ערוך. מדברי ראשונים אחרים נרמז שהאיסור הוא מדברי חכמים[4].
הערה: אין ייעודו של מסמך זה להוות מדריך הלכתי לבעלי הנטייה החד מינית, אלא לברר את היחס הראוי של הקהילה ושל הציבור כלפיהם.
אנו רואים את האתגר המדורג של הקהילה הדתית בהקשר זה בהתייחסות לשלושה מצבים שונים: היחס אל אדם בעל נטייה חד מינית שאינו עובר כל איסור, היחס אל אדם בעל נטייה חד מינית העובר כנראה על איסורים, והיחס אל זוגות חד מיניים.
היחס אל אדם בעל נטייה חד מינית שאינו עובר על איסורים
א. מעשה ולא נטייה
האיסור ההלכתי הקיים בקשרים חד מיניים הוא מעשה העבֵרה ולא נטייתו של האדם. הבחנה זו פשוטה מכדי שתיכתב בספר, אך היא חשובה למעיין בסוגיה ולציבור בכלל. במהלך הדורות ניתנו ביאורים שונים לתופעת החד מיניות[5], ולפי חלקם הנטייה צומחת אצל האדם ללא בחירתו החופשית. על רקע זה אי אפשר לגנות את הנטייה ואף לא לצוות עליה[6]. ואכן ציוויי התורה וההלכה אינם מתייחסים אל הנטייה אלא אל ההיבטים המעשיים שהם בחיריים. אף שבדור הקודם, כשנפתחה סוגיה זו לראשונה בהקשרה העכשווי, היו שראו בעצם נהייתו של האדם אחר בן מינו דבר מגונה[7], רבנים רבים העוסקים בסוגיה זו בדורנו הכריעו כי אין לגנות את הנטייה ובבעליה אין כל רבב[8].
ב. איסור אונאה
"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לוֹהֶיךָ" (ויקרא כ"ה, י"ז). אסור מן התורה להונות בדברים[9]. הרמב"ם[10] מסביר מהי אונאת דברים: "והוא שנאמר לו מאמרים יכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם". והוסיף עליו בעל ספר החינוך בהגדרת האיסור: ". לא זו אף זו:
שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם … וראוי להיזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות. והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון … ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להיזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעיניים והוא יראה ללבב[11].
ומוסיף בעל ספר החינוך מוסיף כי אף שאין עונש מלקות על הלאו הזה, שכן אין בו מעשה, "כמה מלקיות מבלי רצועה של עגל ביד האדון המצווה על זה, יתברך ויתעלה".
לאיסור אונאת דברים יש להוסיף את אזהרת התורה "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא י"ט, י"ד), שביארו בו חז"ל כי יש להימנע מניצול הכוח שיש בידי אדם כדי לפגוע במי שמוחלש חברתית[12]. וראו גם ברמב"ם הרואה בקללת החרש עדות על נפשו הקלוקלת של המקלל ושל המזלזל בחברו יותר מן הצער המגיע אל המקולל[13].
גם האיסור "כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן" (שמות כ"ב, כ"א), שכלולה בו חובת הזהירות בדיבור ובמעשה – "לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד … כל המקניטן או מכעיסן … הרי זה עובר בלא תעשה"[14] – מתברר כאיסור עינוי כלפי המוחלשים חברתית, ואלמנה ויתום אינם אלא דוגמה לכך[15].
ברור אם כן כי יש איסור חמור לבזות ולבייש כל אדם מישראל או לזלזל בו, וכי איסור זה מועצם דווקא כלפי מי שמצבו החברתי מעורער ולעתים יש נטייה להתכבד בקלונו, ובכך נכלל גם בעל נטייה חד מינית שיש לקיים בו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ללא סייג. התלמוד מדגיש כי העונש על גרימת בושת ברבים לחברו[16] חמור מן העונש של עבֵרת עריות:
אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? – ואני אומר להם: מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין את פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא[17].
ג. הנשמר מאיסורים גיבור יאמר לו
במשנה נאמר: "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? – הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ"[18]. במקורות שונים נטו לראות התגברות זו כמיוחדת לתחום העריות[19], ואף ליכולת לשמור את מצוות ה' כשטעמם לא ברור[20]. על הפסוק "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ" (תהלים ק"ג, כ"א) אומר מדרש רבה[21] כי מדובר בבני אדם דרי ארץ ולא במלאכים שוכני שמים, שכן כאן בארץ לא הכל יכולים לשמור את ציווייו, והמצליח בכך הוא גיבור ומדומה למלאך. חז"ל נתנו מעמד מיוחד למי ששומר שביעית וכינו אותו "גיבור כוח", בשל עמידתו במבחן הקשה כשמשאביו הכלכליים לא מנוצלים ואף נשחקים מול עיניו והוא נדרש לרסן את עצמו ולעמוד מנגד בשל מצוות ה'[22].
מי שנפל בחטא, חטא ואף שנה, לא נעשה לו החטא היתר[23] ואפשרות התשובה פתוחה בפניו[24]. אף מי שלא שב בתשובה גמורה ולא קיבל על עצמו להתרחק מן החטא לגמרי, עדיין יש ערך בהימנעותו ממה שיכול להימנע, ובוודאי מי שעובר על איסורים קלים צריך להיזהר מן החמורים[25]. וכך גם באיסורים הקשורים לנטייה החד מינית[26].
היחס אל אדם בעל נטייה חד מינית העובר כנראה על איסורים
א. איסור אונאה כלפי חוטא
בתלמוד מובאת אמנם דעה שממנה נראה כי איסור אונאה קיים רק כלפי שומרי מצוות[27], אך ראשונים רבים פירשו מימרא זו בדרך אחרת[28]. יש שהעירו[29] כי נחלקו בזה רבי יוסף קארו והרמ"א[30]:
כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון, זה בגופו וזה בממונו. והצועק על אונאת דברים נענה מיד. הגה: ויש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם.
נראה כי כיוון שלדעת חלק מן הראשונים איסור הונאה קיים לא רק כלפי יראי ה', ואיסור הונאה הוא איסור תורה שחומרתו נוסחה בתלמוד ונתפרשה בדברי השולחן ערוך, יש מקום לחוש לדעה האוסרת הונאה כלפי מי שחוטא[31].
לסוגיה זו נקודת מבט נוספת. התלמוד התיר לבזות עוברי עבֵרה שבין אדם למקום במגמה להשיבם בתשובה כחלק ממצוות התוכחה[32]. נתיב התוכחה, הכולל ביזוי, הוא האפשרות האחרונה, כאשר לא הועילו דרכים אחרות כמו תוכחה עניינית ומנומסת בארבע עיניים[33]. אולם לאור דברי התלמוד במסכת ערכין כי בימינו אין מי שיודע להוכיח – "אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח"[34] – ציינו פוסקים רבים כי כאשר אי אפשר לקיים את מצוות התוכחה ממילא היתר הביזוי בטל. לא זו אף זו, היעדר התוכחה מונע אפשרות של החוטא להיות מוגדר 'רשע'[35], וממילא אסור לבזותו ויש לקיים גם בו מצוות "ואהבת לרעך כמוך"[36].
עמדה זו נוסחה בבהירות בספר מרגניתא טבא[37], ואחדים מחשובי האחרונים שמחו עליה כעל מרגלית טובה ואימצו אותה אל חיקם.
להשתדל בטובת חברו, ולרדוף אחר השלום ולהיזהר מלאו ד'לא תשנא', ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"ם מלובלין[38] לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו. ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה מוכיח לו היה מקבל, וטבעו הרע גרם לו, כמו שאמרו: "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", וכל שכן שאסור לקללו, רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו ה' על תשובה שלמה[39].
ב. מצוות התוכחה ואפשרות ההכלה
האם קבלת אנשים שעוברים על ההלכה לקהילה, ושיתופם ומעורבותם בה הם דבר נכון? האין בכך משום זלזול בסמכותה של התורה ובעליונותה בקביעת סדר היום של הקהילה הדתית?
מחד גיסא, כל יהודי כלול בברית שבין ריבון העולמים לכנסת ישראל ויש לאפשר לו לממשה. הזכות לחסות תחת כנפי השכינה היא מוחלטת ואין להעמיד שומרים בכניסה לבית המדרש ולבית הכנסת. אין זה מתפקידנו לבדוק בציציותיהם של מי שבאים לשפוך לבם לפני אביהם שבשמים.
מאידך גיסא, האחריות לקיומם של התורה ומצוותיה על ידי כל ישראל מוטלת על הציבור ועל הפרטים שבאו בברית[40], וגם אם אין בידינו האמצעים לממש את קיומה ולאכוף את שמירת המצוות, האין אנו נדרשים לפחות למנוע זלזול במחויבות זו? האם אנו רשאים לתמוך בעבריינות?
האין בשתיקה ובהכלה משום נראות של הסכמה עם החטא?[41].
מפתח חשוב לפתיחת הדלת הנעולה מצוי בדברי האחרונים המבארים את פסק הרמ"א[42].
אם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו.
מה טעם בתוכחה אם אין סיכוי שהיא תניב פרי? חכמי זמננו העלו סברה הגיונית ובעלת שורשים[43]: בתוכחה יש ערך מעבר לתקווה לתיקון דרכו של החוטא, יש בה גם הצהרה מצדו של המוכיח – מחאה.
שני גדרים בתוכחה: האחד – מניעת החטא ואפרושי מאיסורא; והשני – לדעת, להודיע ולהיוודע כי אין אנו שלמים עמו[44].
הטענה כי על אף שאין ביכולתנו לשנות את התנהגותו של החוטא חובתנו להדגיש את מחאתנו על החטא משוקעת במסמך הנוכחי באופן מסוים. אנו מבקשים לקיים את החיוב לאהוב את הרע ולממשו ביחס לכל, לאפשר לכולם להיות שותפים, לקרב ולהתקרב, ועם זאת לשמר את הנאמנות שלנו לערכים המבחינים בין טוב לרע, בין מותר לאסור. אנו מוצאים לכך עיגון בהערה של הרב קוק[45].
כל השנאות כולן וחומרי דיניהן הנם נאמרים רק במי שכבר ברי לנו שקיימנו בו מצוות תוכחה. וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו … מי שיודע להוכיח, על כן נפל פותא בבירא וכל הלכות הנוטות לרוגז ושנאת אחים נעשות הן כפרשת בן סורר ומורה, עיר הנדחת ובית המנוגע, למאן דאמר לא היו ולא עתידין להיות ונכתבו משום דרוש וקבל שכר. והשכר של הדרישה גדול הוא מאוד, כי הוא המלח המעמיד צביון הטוב על ידי תגבורת שנאת הרע בכל ענפיו. וכיוון שהוא עשה באורח לימודי את פעולתו איננו מניח בפועל לרשע משחית באמת להשתרש כלל ועיקר.
אנו מבקשים להשיג את האיזון העדין הזה על ידי אחיזת החבל בשני קצותיו. מחד גיסא, ההכרה וההכרזה כי איסורי תורה אין להם התרה, וההבהרה שעבֵרה על ההלכה לא תוכל לזכות בלגיטימציה; ומאידך גיסא, הפנייה אל הקהילה, אל הציבור ואל קוראים לפתוח את הלב ואת השערים גם בפני אלה שאינם שומרים באופן מלא על הנורמות הדתיות.
קריאה זו מבוססת על הכרעת רבותינו: "יש לקרבם בעבותות אהבה"[46]. המצווה לאהוב את הבריות לא מותנית באפשרות קירובם לתורה אלא היא חובה עצמאית[47]. לעתים תפקידן של הקהילה ושל המנהיגות הוא להעלים עין מעוברי עבֵרה[48], כי זה צורך השעה.[49] כל זה מוליד את המסקנה כי באיזון שבין שמאל הדוחה וימין המקרבת יש בדורותינו להעצים את הימין המקרבת ולרסן עוד את השמאל הדוחה, או לפחות לא לשכוח את הימין[50].
כך ביחס לעוברי עבירה מובהקים, שאף מחללים שבת בפרהסיא, קל וחומר כלפי מי שמעשיו סתומים כמו בעלי הנטייה החד מינית, שהכריעו לחיות עם בן זוג, ומבקשים עם זאת להיות חלק מן הקהילה שומרת המצוות.
הקריאה לשיתוף בקהילה היא אפשרית ורצויה. אנו פותחים את הלב ושערי הקהילה לאדם מתוך הדגשה שאין בכך כדי לתת אישור לעבירה.
היחס אל זוגות חד מיניים
"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב', כ"ד) [51]. התורה ומסורת ההלכה מקדשות את הקשר הזוגי שבין אישה לאיש[52] ושוללות קשרים אחרים[53] בלשון חריפה[54]. לבני אותו מין החיים בזוגיות לא יהיה מעמד פורמלי מבחינת ההלכה והקהילה הדתית לא תכיר בזוגיותם[55].
אך האם תוכל הקהילה הדתית להכיל בתוכה גם זוגות חד מיניים?
בעלי הנטייה החד מינית, ובמיוחד אלה מהם שהם בעלי הכרה הדתית, עמוסים בסתירות בין הציפייה החברתית והדתית כפי שהם קולטים אותה לבין החוויה הפנימית שלהם. חלקם חווה ייאוש ואף שנאה עצמית[56]. התחושות הקשות מתעצמות נוכח הניכור, הזלזול ולעתים אף הפגיעה שמפגינה החברה הסובבת – משפחה, חברים וקהילה. אם נוסיף לכך את כובד הסוד שרבים מהם נושאים על כתפיהם שנים רבות, ולעתים כל חייהם, נבין כי חייהם מלווים בקושי רב, במצוקה ובייסורים.
לאור דברים אלה הנחתנו היא כי אדם המבקש להשתייך לקהילה הדתית לא יבחר בזהות חד מינית אלא אם כן הדבר כפוי עליו במידה רבה בשל תחושותיו הפנימיות. במובן זה, אצל רבים מהם הבחירה בדרך חיים שיש בה עבֵרה על ההלכה אינה חופשית לגמרי, ומסתבר שאינה מה שמוגדר בהלכה 'עבֵרה לתאבון'[57]. כשם שאין לדון שוגג כמזיד ואונס כרצון, כך יש להבחין בין עבֵרה על ההלכה הנעשית מתוך רצון חופשי לבין זו הנעשית בנסיבות האמורות. יש להוסיף לכך כי חלק מבעלי הנטייה החד מינית נוטים לחשוב שזוגיות חד מינית אינה אסורה, לפי מה שדימו לראות במקראות ובעיקר בדרשות המפתות את הדעות[58], או בעמדות שלא נתקבלו על ידי חכמי ההלכה[59]. על רקע מצוקתם הרבה הם התפתו להאמין לנוקטים עמדות אלה ויש מקום לראותם כשוגגים בדבר הלכה[60].
ולכן, על אף שאין להתיר את איסורי העריות, יש מקום להקל בגישת ההכלה החברתית ולקבלם לתוך הקהילה[61].
מה תהא טיבה של אותה קבלה? האם יוטלו עליה סייגים? האם יש לתבוע מבעלי הנטייה החד מינית הדדיות ושמירה על כללים מסוימים ברשות הרבים[62] – שאלות אלה ראוי ללבן בכל קהילה לפי כוחה, בהתאם ליכולתם של מצטרפים אליה ועל פי הכרעת המנהיגות הרוחנית שלה. אך הקו המנחה ראוי שיהיה פריסת כנפיה של הקהילה על אנשים אלה וקירובם בעבותות אהבה "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' י"ד, י"ד)[63].
[1] מנחת חינוך קפח, ב'; ערוך השולחן, אבן העזר כ', י"ח.
[2] למרות שביחס לייחוד נאמר בתלמוד: "לא נחשדו ישראל על משכב זכור", ולכן אין לאסור ייחוד (רמב"ם פירוש המשניות, סנהדרין ז', ד'), נוצרה נורמה של הקפדה על כך (רמב"ם איסורי ביאה כ"ב, ב'). הקפדה זו התחזקה במקומות שבהם נדלדלו חומות הצניעות (שולחן ערוך, אבן העזר כ"ד, א'), ולא נצרכה במקומות שבהם לא נפרצה עבֵרה זו (ב"ח, אבן העזר כ"ד, א'). המסקנה היא כי במקום שיש חשש לעברה יש מקום לאיסור ייחוד.
[3] ספרא אחרי מות פרשה ט'.
[4] כל פרשת האיסור על קשרים חד מיניים מצריכה ליבון ארוך. זו אינה מטרת מסמך זה ולכן הדיון כאן קצר. להעמקה ולהרחבה בסוגיה של חד מיניות נשית ראו במסמך בית המדרש של בית הלל המופיע באתר בית הלל: https://beithillel.org.il/show.asp?id=71634.
[5] סיכום עמדות חלקי נמצא אצל הרב אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית (תשס"ו) עמ' 708-705. שם בעמ' 710-709 מוזכרת ההבחנה בין נטייה לבין המעשה. אמנם הוא מסתייג מהבחנה זו מבחינה הלכתית, שכן קיים איסור גם בהרהור עברה (שם, עמ' 713-712), אך בוודאי שיש להבחין בין הרהור עברה הנעשה מרצון ובהחלטה לבין הנטייה המצויה באדם עוד לפני בחירתו החופשית.
[6] הקדמת הרמב"ם לפירושו למסכת אבות (שמונה פרקים) פרק ב'; רמב"ם הלכות תשובה פרק ה'. וראו גם רבי מנחם מנדל לפין, חשבון נפש (תרצ"ז), עמ' נג, סוגיית 'הקליטה' של הרהורי עברה שזכתה לפיתוחים מרשימים בתורות החסידיות.
[7] ראו למשל אגרות משה ד', קט"ו. נראה כי התשובה מכחישה בכלל את האפשרות שגבר ימשך לחברו, שכן הדבר הוא נגד הטבע והבריאה. הרב פינשטיין טוען כי על פי טבעו של האדם אין לו משיכה למשכב זכר וכל כולה של התאווה אינה אלא משיכה לאיסור. אמנם יש לתת את הדעת לכך שהתשובה באה לחזק את רוחו של בעל תשובה שנכשל בחטא משכב זכור ולעודד אותו להתמיד בתשובתו, ועל כן, כפי שעולה מן התשובה במפורש, הטיעונים נבחרו בהתאם ליכולתם להשיג מטרה זו. בנוסף יש לדייק כי התשובה מתמקדת ביצר למשכב זכר ולא בנטייה המינית של האדם.
[8] הרב יעקב מדן, מקור ראשון ט"ו באלול תשס"ט (4.9.2009); הרב אהרן פלדמן, www.guardyoureyes.com/resources/ssa/item/a-letter-by-reb-ahron-feldman-to-a-gay-baal-teshuva; הרב רונן לוביץ, "סלידה סובלנות מתירנות – יחס היהדות להומוסקסואליות", דעות 11 (תשס"א) עמ' 15; הרב יובל שרלו, רשו"ת הרבים (תשס"ב) עמ' 229-228; הרב ארלה הראל, לרעות בגנים (תשע"ד) עמ' 132; וזו כמובן גם הסכמת בית מדרשנו. וראו גם הרב עזריאל אריאל, צהר כ"א (תשס"ה) עמ' 139: "לא נכון יהיה להתעלם ממצוקתם של אותם אנשים שאינם אשמים כלל בכך שנטייה זו קיימת אצלם".
[9] כך מתבאר בספרא בהר פרשה ג', ד'. הונאת ממון נלמדת מפסוק אחר ופסוק זה מתייחד לאיסור הונאה בדיבור. וכך גם בתוספתא בבא מציעא ג', כ"ה, ובתלמוד במסכת בבא מציעא נח, ב. וראו גם מדרש תנאים לדברים כ"ג, י"ז. וכך נפסק ברמב"ם הלכות מכירה י"ד, י"ב, ובשולחן ערוך,":',ראו גם ב חושן משפט רכ"ח, א'.
[10] ספר המצוות, לא תעשה רנ"א.
[11] ספר החינוך, מצווה של"ח.
[12] מכילתא משפטים פרשה ה'; ספרא קדושים פרשה י'; תלמוד בבלי מסכת סנהדרין סו, א: "באומללים שבעמך" לעומת המכובדים שבעם כמו הנשיא; וכך רמז ראב"ע בפירושו לפסוק: "בעבור שיש לך כוח". וראו גם בפירוש הכלי יקר לפסוק ותורה תמימה שם הערה ע"ח.
[13] ספר המצוות, לא תעשה שי"ז.
[14] רמב"ם, הלכות דעות ו', י'.
[15] חפץ חיים, באר מים חיים, פתיחה, לאווין אות ט"ו: "ושיטת רש"י בפרשת משפטים משמע דהוא הדין בכל אדם שהוא אומלל יש גם כן לאו זה".
[16] איסור הונאה כולל ביוש, כפי שמובן מאליו, וכך עולה מסמיכות הסוגיות בתלמוד במסכת בבא מציעא, דפים נח-נט. וכך עולה גם מדברי הראשונים, למשל ספר הרוקח, הלכות תשובה ט"ז; רבנו יונה, שערי תשובה ג', רי"ד; רשב"ץ, מגן אבות ג', י"א, ד"ה "והמלבין פני חברו ברבים". וראו גם מסילת ישרים י"א, ובפירושו של רש"ר הירש לספר ויקרא כ"ה, י"ז.
[17] בבא מציעא נט, א.
[18] אבות ד', א'.
[19] מדרש שמואל ה', ט"ז, על התמודדותו של יוסף עם אשת פוטיפר.
[20] תפארת ישראל, אבות ג', קל"א: "ברוך הגבר – הגיבור הכובש את יצרו, אשר בענייני המצוות יבטח בה' שוודאי לטובת האדם ציווה אותם, ולפיכך יקיימם אף שלא יבין טעם".
[21] ויקרא רבה א', א' (מרגליות): "במה הכתוב מדבר? אם בעליונים הכתוב מדבר, והלוא כבר נאמר: 'ברכו ה' כל צבאיו' (תהלים ק"ג, כ"א); אם בתחתונים הכתוב מדבר, והלוא כבר נאמר: 'ברכו ה' מלאכיו' (שם, כ'). אלא עליונים, על ידי שהן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקדוש ברוך הוא, לכך נאמר: 'ברכו ה' כל צבאיו'; אבל בתחתונים, על ידי שאין יכולין לעמוד בתפקודיו של הקדוש ברוך הוא, לכך נאמר: 'ברכו ה' מלאכיו', ולא כל מלאכיו".
[22] תנחומא (בובר), ויקרא א': "רבי יצחק נפחא אומר: אלו שומרי שביעית. ולמה נקראו גיבורי כוח? כיוון שרואה שדהו מובקרת ואילנותיו מובקרין והסייגין מופרצין ורואה פֵּרותיו נאכלין וכובש יצרו ואינו מדבר, ושנו רבותינו: ואיזהו גיבור הכובש את יצרו".
[23] יומא פו, ב: "דאמר רב הונא: כיוון שעבר אדם עבֵרה ושנה בה – הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר". רש"י (ערכין ל, ב) מפרש: "דומה בעיניו כהיתר", ובעל תורה תמימה אומר: "וקשה לו להיפרד ממנה" (ויקרא כ"ה, הערה ע"ה); רבנו יהונתן כתב: "ולא יתחרט בו לעולם" (יומא פה, ב, בדפי הרי"ף), ובעל ספר המקנה (קידושין כט, ב) כתב: "וקשה תשובתו".
[24] לעומת רבנו חננאל (יומא פז, א) והר"ן (על רי"ף יומא ה, א) הסבורים שכששנה אדם בחטא נסתמו בפניו דלתות התשובה, כתב הרמב"ם, הלכות תשובה ב', א': "אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו כל עוונותיו נמחלין".
[25] פשוט מסברה. גם התלמוד דן באפשרות לכוון את החוטא אל החטא הקטן כדי למנוע ממנו את החטא הגדול. ראו שבת מג, ב – מד, א'; שולחן ערוך, אורח חיים שי"א, א'; משנה ברורה שם, ג', באשר להיתר לטלטל את המת בשעת דלקה ולעבור על איסור מוקצה, כדי שלא יבוא לכבות בשבת. ובגמרא סוטה מח, א: "אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי – פריצותא, זמרי נשי ועני גברי – כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לביטולי הא מקמי הא". וכך בספר חסידים (מרגליות) קעו, ושם בהערה א' במקור חסד; ובילקוט יוסף שבת ה', של"ז, דין דבר שאינו מתכוון, בהערות אות ג', בשאלה האם יש להתיר נסיעה באופניים כדי למנוע נסיעה ברכב, ועוד.
[26] כיוון שהמסמך פונה לקהילה ולא אל אנשים בעלי נטייה חד מינית לא נכנסנו כאן לבירור מעמיק ומפורט בסוגיה זו. סוגיית האיסורים נדונה בסעיף ב' לעיל. טוב שהמתחבט בסוגיה ימצא לו מורה הלכה הבקיא בסוגיות אלה שייסע בידו.
[27] בבא מציעא נט, א: "אמר רב חננא בריה דרב אידי: מאי דכתיב "ולא תונו איש את עמיתו" – עם שאתך בתורה ובמצוות אל תונהו". וביאר נימוקי יוסף על הרי"ף (שם, לב, ב'): "למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא יראי השם. ואמר במדרש: אם הונה עצמך מותר אתה להונהו, שזה אינו קרוי עמיתך. ואמרינן במסכת מגילה (כה, ב) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה". וכן סבור בעל ספר יראים סימן ק"פ: "שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא ליראי ה', אבל אם עבריין במזיד הוא אפילו בדבר אחד ולא עשה תשובה רשאי להנאותו בדברים".
[28] ראו רבנו יהונתן, בבא מציעא לג, א (בדפי הרי"ף): "עם שאתך בתורה ובמצות. כלומר, או במצוות, אף על פי שאינו חכם אל תונהו, כיוון דמבני ישראל הוא". משמעות דבריו היא הרחבת הדין לכלל ישראל ולא רק לחכמים. גם המאירי מוציא מן הכלל עובדי אלילים בלבד, והב"ח (חושן משפט רכ"ח, א') נוטה לפרש שהמיעוט הוא רק של נכרים ולמעשה נותר בצריך עיון. ראו גם בריטב"א (בבא מציעא נט, א') שמפרש את הדברים כמכוונים לאיסור אונאת אשתו.
[29] פני יהושע בסוגיה. הוא עצמו מפרש כי רק נכרים מועטו מן המימרא הנ"ל.
[30] שולחן ערוך, חושן משפט רכ"ח, א'.
[31] ראו למשל בשו"ת שבט הלוי ח', ש"ט, שעל אף שפוסק שמדינא דגמרא אין איסור אונאה בעוברי מצוות הוא כותב: "וגם באונאת דברים הרבה יש להיזהר בזה, דכמה דברים רעים יוצאים מזה, אם לא שצריך כדי לייסר לרשעים וכוונתו לשם שמים. ובגֵר כתבו הפוסקים דאסור מהתורה אפילו אינו שומר התורה והמצוות". וכך פסק למשל מנחת חינוך ס"ג, א' באשר לגר. ויש מקום להשליך מגר לעניין חד מיניים, וד"ל. ומוסיף שבט הלוי בקונטרס המצוות (סוף חלק ה') סימן נ"א: "אבל מה יעשה תינוק שנשבה שלא למד ולא ראה ואין בו שום אשמה שאבותיו קלקלו אותו, אף על פי שבמעשיו רשע הוא … כיוון שתינוק שנשבה הוא … אסור להונותו'. וראו בהמשך.
[32] ראו מגילה כה, ב: "האי מאן דסנאי שומעניה שרי ליה לבזוייה". ופסק הרמב"ם בהלכות דעות ו', ח': "המוכיח את חברו תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: "ולא תשא עליו חטא" … במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל".
[33] רבנו יונה, שערי תשובה ג', רי"ט. וכך היא משמעות דברי הרמב"ם שהובאו לעיל, וכך הכריע גם בספר חפץ חיים, הלכות לשון הרע ד', ד'.
[34] ערכין טז, ב. ידיעת התוכחה הנחוצה לדעתם של רבנו גרשום ורש"י היא דרך כבוד. בדורות האחרונים פירשו כי הכוונה לסגנון תוכחה שיש בו כדי לחדור ללבו של המוכח. ראו למשל הרב צבי יהודה קוק, מתוך התורה הגואלת (תשמ"ג) עמ' עד, ושם עמ' קלד-קלה.
[35] שכן 'רשעותו' אינה מוכחת. שהרי ייתכן שאם יבארו לפניו את חטאו באמצעות תוכחה הוא יעזוב את דרכו הרעה. כך עולה מדברי הגהות מיימוניות על הלכות דעות לרמב"ם, ו', א'.
[36] הוזכר כהלכה בשו"ת מהר"ם פדואה סימן כ"ט; הובא ביביע אומר חלק ו', אורח חיים ט"ו, י'; וכן פסק בילקוט יוסף, הלכות כיבוד אב ואם (תשס"ה) ט"ו, א', עמ' תרפא. ייתכן שיש להבחין בין מי שמביא טיעון זה סתם לבין מי שמביאו כדי להחמיר, למשל כדי לא לפטור מן הייבום, ראו חזון איש, יורה דעה ב', כ"ח.
[37] רבי יהונתן וואלינר, מרגניתא טבא סעיף כ"ג (נספח לספר אהבת חסד לרבי ישראל מראדין – החפץ חיים יצא לאור על ידו).
[38] כנראה כוונתו לאמור בתשובות מהר"ם מלובלין י"ג: "אלא על כורחך סבירא ליה דפירושו דהאי קרא דלא תשנא את אחיך בלבבך מדבר ברואה בחברו דבר עברה ואף על פי כן קאמר קרא שלא תשנא אותו".
[39] וכן הביאוהו אור לנתיבתי (תשמ"ט), עמ' שד-שה; ציץ אליעזר חלק ט', י"ז, ב'. ראו גם הרב ש"י כהן, "מצוות אהבת ישראל בהלכה ובאגדה", תורה שבעל פה לו (תשנ"ה), עמ' נה. וראו גם הערה 36 לעיל ודברי הרב קוק בסעיף ז' לעיל.
[40] על כל מצווה ומצווה נכרתו שישים ריבוא בריתות המשקפות את האחריות של כל אחד מישראל לקיום המצוות של כל ישראל חבריו (סוטה לז, ב, וברש"י שם). העיקרון ההלכתי של ערבות קובע כי כל עוד לא קוימה המצווה על ידי אחד מישראל נחשב הדבר כאילו גם האחרים לא קיימוה (ר"ן על הרי"ף, ראש השנה ח, א, ד"ה: תני אהבה), ובדומה לכך גם העברות של האחד מיוחסות גם לאחרים (סנהדרין מג, ב). עיקרון זה צמוד לחובת המחאה בפני החוטאים (סנהדרין כז, ב) ומטיל את האחריות ואת העונש על מי היה בידו למחות ולא מחה (שבת נד ב). וראו גם הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני (תשנ"ב), "החובה להשלטת התורה בישראל", עמ' פז-קב.
[41] על אף ההכרעה שאין כיום מי שיודע להוכיח, המוליכה לכך שאין במציאות החברתית מי שיוגדר 'רשע' ושאין מי שמצווה לדחותו בשתי ידיים, מוטלת אחריות על הציבור לנסות לתקן כמיטב יכולתו, אף אם יכולת זו מוגבלת.
[42] אורח חיים תר"ח, ב'.
[43] על אף שאין אמירה מפורשת מסוג זה בדברי הראשונים, ואדרבה, מדבריהם נראה כי כל ערכה של התוכחה הוא "אולי תישא פרי", נראה כי שורשיה של הסברה בהעתקת האחריות מהחוטא אל האחרים, כפי שעולה מסוגיית הערבות, ראו לעיל הערה 40.
[44] הרב שמחה הכהן קוק, "מצוות התוכחה ביחיד ובציבור", תחומין ז (תשמ"ו), עמ' 127. וכן העיר הרב יעקב אריאל בתוך: הרב אברהם וסרמן, רעך כמוך (תשס"ח), עמ' 253, כי מצווה עצמית משמעותה סלידה מן העברה. וראו גם הרב ישראל מאיר לאו, שו"ת יחל ישראל י"ב: "הנה כל עוד שלא יגלה דעתו שאינו ערב בעד עברה זו, עדיין יש לו חלק בפעולתו של זה, והרי הוא נענש ונתפס בעבור חטאו של חברו. וכדי שלא ייענש בכך מחובתו לגלות דעתו שאינו ערב בעד עברה זו, ואופן הגילוי דעת בנדון דידן הוא המחאה, בדיבור או במעשה".
[45] אגרות הראי"ה חלק א' (תשכ"ב), עמ' שה. זו הייתה מדיניותו הקבועה של הרב קוק ביחסו לעוברי העברה. ראו למשל צבי ירון, משנתו של הרב קוק (תשל"ד), עמ' 371-323; הרב בנימין אפרתי, הסנגוריה במשנת הרב קוק (תשס"ו).
[46] בטל דין מורידין ואין מעלין ביחס לכופרים. ראו חזון איש, יורה דעה ב', ט"ז: "אבל בזמן ההיעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם … אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת".
[47] הרב צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת חלק ג' (תשמ"ט), עמ' קנט: "את מי מקרבים? – את הרחוקים מן התורה, ועליהם אנו מצווים באהבה, ולא לימדונו חכמים אהבת הבריות כדי לקרבן לתורה, אלא אהבה עצמית: 'אוהב את הבריות'". וכך עשרות פעמים בשיחותיו.
[48] ראו שו"ת הרשב"א חלק ה', רל"ח: "והעלמת עין מן העובר לעתים מצווה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עין לעתים בקלות". וראו את השימוש שעשה בדברים אלה הרב עובדיה יוסף, יביע אומר חלק ח', יורה דעה י"ב.
[49] הרב יהודה עמיטל, "בענין מצוות תוכחה", ספר היובל לרב מרדכי ברויאר (תשנ"ב) חלק ב', בעיקר עמ' 533-525: "מעשים שבכל יום שבתי כנסיות של יראים אינם נמנעים מהיענות לבקשתם של אנשים לא דתיים להעלות בניהם לתורה בשבת בר מצווה, וזאת אף על פי שידוע שרבים מבני המשפחה יבואו ברכב לבית הכנסת … מעשים שבכל יום בכל בתי הדין בארץ … שכאשר בא זוג לא דתי להתגרש הדיינים אינם נמנעים מלנסות מלהשכין שלום בית ביניהם, אף על פי שיודעים שבני הזוג לא מקפידים כלל על דיני טהרת המשפחה … השאלה הגדולה היא האם בימינו … כאשר המדובר בקירוב רחוקים לתורה ויראת שמים … וכקו מנחה עלינו לאמץ גישה מקלה יותר למען קרב לבבות לאביהם שבשמים?".
[50] סנהדרין קז, ב: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". וראו דברי הפוסקים בעניינים שונים: שו"ת משיב דבר חלק ב', מ"ג: "ואף כאן, ברוצה לשוב בדרך טובים, יש לתת יד לפושעים ולפשוט ימין לקבל שבים, כמידת הבורא יתברך"; שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה ד', י"ז: "אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון … ואם אי אפשר להחזירו למוטב תחילה והוא דוחק ליכנס ללמדו, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"; יביע אומר חלק א', יורה דעה י"א, בעיקר סעיף י"ח; יביע אומר חלק ז', אורח חיים ט"ו, ו'; עשה לך רב חלק א', ס"ד. וראו גם הרב יונה פודור, "שמאל דוחה וימין מקרבת", תחומין יט (תשנ"ט) עמ' 112-102.
[50] ראו בראשית רבה ח', ט': "לשעבר אדם נברא מן האדמה, חוה נבראת מן האדם. מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו. לא איש בלא אישה ולא אישה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה".
[51] ראו בראשית רבה ח', ט': "לשעבר אדם נברא מן האדמה, חוה נבראת מן האדם. מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו. לא איש בלא אישה ולא אישה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה".
[52] פסיקתא זוטרתא, בראשית ב', כ"ג: "תנא משמיה דרבי מאיר: איש ואישה שכינה ביניהם: י"ה – יו"ד באיש וה"א באישה. זכו – שכינה ביניהן ומתברכין; לא זכו – שכינה מסתלקת מביניהן ונדבקות שתי האשות ואש אוכלתן"; איגרת הקודש לרמב"ן פרק ב': "כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה, שכינה ביניהם".
[53] מדרש שכל טוב, בראשית י"ט, ז': "ודבק באשתו והיו לבשר אחד – ולא בזכר, שאין נעשין בשר אחד"; בפסיקתא זוטרא, בראשית ב', כ"ד: "והיו לבשר אחד – … יצאו בהמה, חיה ועוף ומשכב זכר שאין עושין בשר אחד ואין מהם פרייה ורבייה".
[54] ספרא, אחרי מות ט', ח': "כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו … ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאישה לאישה".
[55] מהספרא שהבאנו (ראו הערה קודמת) עולה שקשר חד מיני קבוע וממוסד גרוע מחטא מזדמן, וכך נטו לבאר חלק מהאחרונים, ראו למשל שו"ת תורה לשמה תק"ד. במדרש תנחומא (בובר), בראשית ל"ג, ההדגשה היא כי חתימת גזר הדין במבול היא משום כתיבת כתובה לזכר, וראו גם חולין צב, ב, וברש"י ד"ה שאין כותבין.
אך אי אפשר להתעלם מהחלופה לזוגיות – חיים של חטאים מזדמנים, של רדיפה אחר המעשה המיני, של שקר והיעדר נאמנות שיש בהם חשש של חשיפת יתר למחלות וייתכן שאף פריצת גדר במעגלי העבֵרה. גם להימנעות מזוגיות קבועה יש מחיר מוסרי והלכתי, ושמא יש להבחין בין מיסוד הקשר במשמעותו הפורמלית לבין קיומו של קשר קבוע ללא מעמד רשמי, ואכמ"ל.
[56] ראו מסמך העקרונות של אתר הו"ד.
[57] התלמוד מבחין בין עבֵרה להכעיס – שאין לאדם הנאה בה וכל כולו מכוון להכעיס את בוראו – לבין עבֵרה שיש לאדם ממנה טובת הנאה והיא הגורמת ליצרו להתעורר ובסופו של דבר לחטוא. הן העובר עבֵרה להכעיס והן העובר עבֵרה לתאבון נכנסים לפי מסקנת ההלכה לגדר 'רשע' הפסול לעדות (סנהדרין כז, א; שולחן ערוך, חושן משפט ל"ד, ב'). אולם יש עבֵרות שאדם חוטא בהן משום ששיקול דעתו משתבש. במקרים אלה, על אף שעבר עבֵרה הוא לא נפסל לעדות ובפשטות גם לא מוגדר 'רשע'. השיבוש נובע לעתים מכך שאדם 'מורה היתר' לעצמו – אדם עובר עבֵרה וסבור שאינה עבֵרה (סנהדרין כו, ב, רש"י, ד"ה באריסא, וראו עוד בהערה 60), ולעתים חוזק היצר הוא הגורם לכך. ראו שבת ד, א, תוספות ד"ה וכי אומרים: "ודומים לאנוסין"; סנהדרין כו, ב, תוספות ד"ה החשוד: "משום דיצרו תוקפו", אמנם שם הוא מבדיל בין עריות לרביעת זכר ואכמ"ל. וראו גם אגרות הראי"ה חלק א', עמ' קע-קעא.
[58] סטיבן גרינברג, עם א-לוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית (תשע"ג). וראו גם 'עמדות הלכתיות' לא אורתודוקסיות במאמרו של טוביה פרי, "דת ומציאות – תהליכי שינוי בקהילה הדתית מנקודת מבט של מטפל דתי", בתוך: בדרך לא סלולה: היבטים משפטיים, קהילתיים והוריים של משפחות חד-מיניות, עמ' 69-57.
[59] על ראיית בעל הנטייה החד מינית כאנוס אף על מעשה העבֵרה רומז הרב נורמן לאם:
Rabbi Norman Lamm, "Judaism and the Modern Attitude to Homosexuality, Judaica Year Book, 1974, pp. 194-205.
[60] כך מצאנו שהסבור כי הוא עושה מעשה מותר אינו נפסל לעדות אף אם עבר עבֵרה והקהל מחה בידו. ראו שולחן ערוך, חושן משפט ל"ד, ד': "קוברי המת ביום טוב ראשון כשרים. אפילו נידו אותם ושנו בדבר, כשרים, מפני שהם סוברים שמצווה הם עושים ושלא נידו אותם אלא לכפרה. הגה: והוא הדין בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכוח טעות". וראו גם בפתחי תשובה ט' שם.
[61] דומה שעל אנשים חד מיניים ניתן לקרוא את דברי המדרש על דמעת העשוקים המעוררת לדבוק בדרכיו של הקדוש ברוך הוא (ויקרא רבה ל"ב, ח'): "אמר הקדוש ברוך הוא עליי לנחמן", ולמצוא את הדרך לנחמם ולהכילם.
[62] כך נוהגות קהילות שונות הקולטות לתוכן יחידים שלא חיים על פי הנורמה של החברה. המצטרף באופן מלא או חלקי יישר קו עם המקובל בחברה בפרהסיה, כאשר ההסכמה היא שברשות היחיד או מחוץ לפרהסיה הקהילתית הקהילה לא תקפיד עליו.
[63] דחייה מן הקהילה תוליך פעמים רבות לעזיבה של שמירת המצוות בכלל. אפשרות זו נובעת משבירת המחיצות אצל בעלי נטייה חד מינית בין שומרי מצוות לכאלה שאינם מקפידים על כך. סיפוריהם של בעלי נטייה החד מינית הבאים מרקע דתי וראיונות עמם מגלים כי קשה להם לשמור על אורח חיים דתי במעגל החברתי שלם, וכי לעתים בן הזוג שלהם אינו דתי. ראו למשל סיפורים של הומוסקסואלים ולסביות דתיים בספרה עירית קורן, ארון בתוך ארון (2003), וכן רבקה קנריק, הומו דתי – זהות ומציאות חיים (עבודת תזה, 2011) – עניין זה ראוי להיבחן ועשוי להעניק זווית נוספת לסוגיה. ראו גם נהוראי אלקיים, תהליכי עיצוב זהות בקרב בני נוער להט"בים דתיים ותפיסתם באשר למסגרות בלתי פורמליות הייחודיות להם (עבודת תזה, תשע"ד), בעיקר עמ' 95-85