(הרב יוני רוזנצוויג)
עם ישראל הינו עם סגולה, עם שנתייחד על ידי הקדוש ברוך הוא לתפקיד ייחודי בעולמנו זה. אמנם, למרות שהבדיל הקדוש ברוך הוא בין ישראל לעמים, לא סגר את הדלת בפני אלו מאומות העולם המבקשים להסתפח על נחלת ה', וליטול חלק בייעוד שייעד ה' לעמו. גרים אלו הרוצים להצטרף לאחריות ההיסטורית שהטיל עלינו הקדוש ברוך הוא מקדמת דנא, ולתת כתף תחת משא רוחני זה, מתקבלים בעם ישראל תחת ציווי התורה: "ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
לאהבה זו, שהיא ציווי חיובי, קיים צד שני למטבע, צד המתבטא באיסור אונאה – "לא תונו אותו". חכמים הדגישו כי בל"ו מקומות הזהירה תורה על אונאת הגר, ועוד הוסיפו כי המאנה את הגר והלוחצו עובר בשלושה איסורי לא תעשה. אף כי הדברים הללו נאמרו על הגר עצמו, ברור שיש להיזהר גם מאונאת אדם המצוי כעת בעיצומו של תהליך הגיור, אשר סופו בקבלת עול מצוות והכנסת הגר תחת כנפי השכינה.
לאור זאת, כשאנו באים לפסוק בשאלות הקשורות בגיור, אין ברשותנו להקל ללא שקילה זהירה של כל צדדי העניין, שכן הקלה בתהליך הגיור עלולה להביא אף לאונאת הגר. לדוגמא, אם בית הדין מגייר אדם על פי השיטות המקלות ביותר, ייתכן וכתוצאה מכך עשויים בתי דין אחרים לערער על גיורו, ולמנוע ממנו להינשא בעתיד. במקרה זה, האם בית הדין אכן פועל בחכמה ועושה צדק עם הגר? לי ברור שלא, ולכן כל קולא בגיור צריכה להישקל בזהירות מרובה, גם אם יש לה ביסוס הלכתי. עקרון זה חייב להילקח בחשבון גם בסוגיה של נוכחות בית הדין במעמד טבילת הגיורת. אף במקום בו ניתן להקל, אם קולא זו לא תהיה מבוססת מספיק ולא תיסמך על שיטות רבות בראשונים ובאחרונים, יהיה בכך נזק עבור הגיורות, נזק אשר הוא רב מהתועלת. יש לחתור לביסוסו הרחב של הפתרון ההלכתי, ורק אז ניתן להציעו לפני היושבים על מדין.
מאמרה של הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי המתפרסם בעלון זה מביא בפירוט את שיטות הראשונים, ומצטט אף חלק מדברי האחרונים בסוגיה זו. לאחר חקירה ודרישה לעומק ולרוחב, ולאחר שכתבתי תשובה ארוכה בנושא, לעניות דעתי פשוט הדבר שניתן לבסס את הפסיקה להקל על פי רוב רובם של הראשונים והאחרונים.
אם בית הדין מגייר אדם על פי השיטות המקלות ביותר, ייתכן וכתוצאה מכך עשויים בתי דין אחרים לערער על גיורו, ולמנוע ממנו להינשא בעתיד. במקרה זה, האם בית הדין אכן פועל בחכמה ועושה צדק עם הגר? לי ברור שלא, ולכן כל קולא בגיור צריכה להישקל בזהירות מרובה, גם אם יש לה ביסוס הלכתי.
הנקודה הראשונה בה יש לדון היא פסיקת השולחן ערוך. השולחן ערוך (יו"ד, רס"ח, ג') מביא ב"סתם" את שיטת הראשונים המקילים ופוסקים שבדיעבד אם לא היו שלושה דיינים בשעת הטבילה, הטבילה כשרה. שיטת הרי"ף והרמב"ם המחמירים מובאת בשמם כשיטה החולקת בסוף הסעיף. לכאורה, יש ליישם כלל את הכלל המפורסם בפסיקת הלכה של השולחן ערוך האומר שכאשר פוגשים אנו ב"סתם ואחר כך מחלוקת" אזי הלכה כסתם. אם כן, אף כאן נפסקה הלכה כשיטה הראשונה, היא שיטת המקילים.
אמנם, אף לשיטה זו הוכשרה הטבילה רק בדיעבד ולא לכתחילה. ברם, מתוך עיון בשיטות הראשונים ובטעמם להצרכת נוכחות הדיינים בטבילה, מוכח שהסיבה לדרישה זו הינה סמיכות קבלת המצוות לטבילה, כלומר: למרות שהגיורת מקבלת מצוות בבית הדין לפני טבילתה, העדיפו חכמים לכתחילה להסמיך את קבלת המצוות לטבילה על מנת שהטבילה תהיה על דעת המצוות שקיבלה. לפי זה, אם הדיינים יגיעו למקום הטבילה, ובטרם תיכנס הגיורת למקום המקווה תקבל על עצמה מצוות בפני הדיינים, אף זה ייחשב שטובלת על דעת קבלת המצוות הסמוכה לטבילה. מן הסתם, אין הבדל בין סמיכות של דקות לסמיכות של שניות, שכן העיקר הוא שכל התהליך יתבצע במעמד אחד.
הנקודה השניה שיש להדגיש הינה שאף לשיטת הרי"ף והרמב"ם החולקים וסוברים שטבילה בפני שלושה הכרחית, יש מקום להקל. הן הגאון הרב משה פינשטיין בחידושיו למסכת יבמות וכן בתשובתו בשו"ת אגרות משה (יו"ד ג', קי"ב), והן הגאון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (א', יו"ד, י"ג), סברו שאף לדעת הרמב"ם והרי"ף, המטרה העיקרית של נוכחות בית הדין במקווה הינה הצורך בסמיכות בין הטבילה למעמד קבלת המצוות, ולכן יש מקום להקל בדין זה גם לשיטתם. מכל מקום, אין לכחד שפשטות דבריהם מורה על הצורך – ואפילו לאחר מעשה – בנוכחותם של שלושה דיינים, וכך גם מסיק הגאון הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (א', יו"ד, י"ט).
אולם, אם מטרת נוכחות בית הדין במקווה הינה יצירת הסמיכות בין הטבילה למעמד קבלת המצוות, הרי שהצורך בנוכחותם בטבילה הוא לא בתור בית דין אלא בתור עדים לנעשה, ולכן אם מחילים את גדרי עדות על בית הדין לעניין הטבילה, נמצא שאינם צריכים להיות שם ממש ולצפות בטבילה, אלא מספיק שידעו בבירור שכך היה. אף שהרב פינשטיין בתשובה אחרת בשו"ת אגרות משה (יו"ד ב', קכ"ז) כתב להיפך מדבריו בתשובה הנ"ל, מכל מקום דבריו בחידושיו תומכים בתשובה המקילה, מה עוד שהתשובה המקילה מאוחרת מהמחמירה.
היוצא לפי דברינו שלפי שיטת הראשונים המקלה, אשר מסתבר שכמותה פסק השולחן ערוך, אין צורך בנוכחות בית דין בשעת טבילת הגיורת. לפי שיטת הרמב"ם והרי"ף ישנה מחלוקת אחרונים אם יש אפשרות להקל אף ללא נוכחות בית דין בשעת הטבילה, כמו שהתבאר לעיל.
כאמור לעיל, כל זה נכון דווקא אם בית הדין מסמיך את קבלת המצוות לטבילה, כלומר: על בית הדין לפגוש את הגיורת לפני כניסתה לטבילה במקווה ושם לבצע עמה את קבלת מצוות. לאחר מכן, הבלנית לבדה תלווה אותה למקווה ותראה אותה טובלת. עם זאת, עדיף שתהיינה שלוש נשים נוכחות במקווה כפי שכתב הרב עוזיאל בתשובתו, והדיינים ימתינו עד אחר יציאת הגיורת מן המקווה, על מנת שיוודאו שאכן טבלה.
רצוני להדגיש בשנית שהיתר זה מבוסס על שיטות רוב הראשונים והאחרונים, ועל פי עיקר פסיקת השולחן ערוך. מכל מקום, גם אם לא נקבל זאת כמדיניות קבועה, ישנן תשובות רבות (חלקן הוזכרו לעיל וישנן נוספות, כגון: תשובת הרב שמואל סלנט ועוד) אשר בשעת הדחק ובאופן פרטני מכשירים טבילת גיורת ללא נוכחות בית דין.
גם במקרה בו בית הדין דורש להיות נוכח בשעת הטבילה, יש לעשות כל שניתן על מנת שלא לפגוע ברגשותיהן של הגיורות. לשם כך, יש לפרוס יריעה על פני המים עם חור באמצעה, כך שהטובלת תלבש חלוק רחב ואטום ותעמוד באמצע היריעה באופן בו רק ראשה נראה. רק אז יסתכלו הדיינים פנימה ויראו את ראשה יורד מתחת למים, ולא מעבר לכך.
(הרב יוני רוזנצוויג)