בל נשפוך את המתגיירת עם המים – (הרב חיים בורגנסקי)

עם ומדינה | חברה וקהילה

שיתוף המאמר -

(הרב ד"ר חיים בורגנסקי)

לאחרונה שב ועלה הדיון בדבר נוכחות בית דין בטבילת גיורות. בעיתונות התפרסמו עדויות על מקרה שבו נכנסו דיינים בטעות למקווה כאשר הטובלת לא היתה לבושה, (כידוע, הטבילה נעשית כאשר הטובלת לובשת חלוק סגור ואטום); או על מקרים שבהם הטרידו רבנים החברים בבית הדין את הטובלת. לא רק מקרים נדירים כאלה מערערים על "הסדר הישן" בטבילת גיור. עיצומו של התהליך שבו אישה טובלת לעיני גברים נתפס אצל רבים כתהליך פסול, פוגע ולא צנוע. זאת אף שהדיינים אינם רואים שום חלק מגוף הטובלת, שכן היא מכוסה לחלוטין בחלוק אטום, הדיינים נכנסים לחדר הטבילה לאחר שהיא מצויה במים עד צווארה, ויוצאים ממנו קודם יציאתה מן המקווה.

אני מבקש להציג תחילה את ההיבט ההלכתי של הנושא. מאמר מפורט ורחב נכתב על ידי הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי בכתב העת "אקדמות" מכיוון שמסקנתי שונה משלה, אסכם בקצרה את מה שאני מוצא בסוגיה.

המקורות התנאיים חלוקים בשאלה אם מעשה הגיור הוא מעשה פורמלי-משפטי, שצריך להיעשות בפני בית דין, או שהוא מעשה שאינו דורש נוכחות של בית דין. מחלוקת זו הוכרעה בעולם ההלכה על פי הדעה הראשונה, במידה רבה בעקבות קביעתו של ר' יוחנן, ש"גר צריך שלושה, משפט כתיב ביה", ולכן גר שהתגייר בינו לבין עצמו אינו גר. דיון נוסף ששורשיו תנאיים ואמוראיים, מתייחס לשאלה אם בית הדין צריך לנכוח גם בשעת הטבילה; ר' יוחנן סובר שיש צורך בנוכחות בית הדין בזמן טבילת הגיור, ואילו אמוראים אחרים סוברים שהטבילה אינה צריכה להיעשות בפני שלושה דיינים, כך לפחות על פי פשוטם של הדברים.

שינוי בסדר הטבילה המקובל והמוסכם על כל עולם הפסיקה כדרך הראויה לכתחילה צריך להיות מקובל בהסכמה רחבה מאוד של עולם הפוסקים והמגיירים. אם השינוי יהיה "מגזרי" בלבד, עלול הדבר לגרור הוצאת לעז קולקטיבית על תהליכי הגיור שלנו.

מחלוקת זו מתקיימת גם בין רבותינו הראשונים – בין קבוצת פוסקים הסוברים שנוכחות שלושה גברים (=בית דין) היא תנאי הכרחי לכשרותה של הטבילה, לבין קבוצה הסוברת שאף שלכתחילה יש צורך בבית דין, הטבילה תהיה כשרה בדיעבד גם ללא נוכחות כזו. קבוצה קטנה של פוסקים סוברת שמלכתחילה אין צורך בנוכחות של בית דין בשעת הטבילה.

והנה השולחן ערוך קובע שמלכתחילה יש צורך בבית דין בשעת הטבילה, אולם בדיעבד הטבילה כשרה גם ללא בית דין:

…ושלשה [תלמידי חכמים] עומדים על גביו ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות פעם שנייה, והוא עומד במים. ואם היתה אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, והדיינים מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות וחמורות, והיא יושבת במים, ואחר כך טובלת בפניהם, והם מחזירים פניהם ויוצאין, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמים […]

כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום. מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' (או קרובים) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי"ף ולהרמב"ם, אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה, מעכב, ואסור בישראלית. אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן, לא פסלינן ליה.

הואיל וטבילת גר צריך בית דין של ג', אין מטבילין אותו בשבת ולא ביום טוב ולא בלילה. ואם טבל, הרי זה גר.[1]

אין בהירות לגבי כמה עניינים בדברי השולחן ערוך, ועם זאת, נדמה כי התמונה הכללית ברורה: השולחן ערוך סובר שלכתחילה יש להטביל את הגרים, בין גברים ובין נשים, בפני בית דין, ולכן גם אין להטבילם בלילה או בשבת, ככל ענייני בית דין. בדיעבד תוכר הטבילה גם אם לא תתקיים בפני שלושה גברים. כלומר, גיורת שתטבול בינה ובין עצמה – בדיעבד תיחשב גיורת. אכן, השולחן ערוך מביא גם את השיטה המחמירה, הסוברת שגם בדיעבד לא תחול הטבילה ללא בית דין, אולם נראה שאינו פוסק כמותה.

בדורות האחרונים אנו מוצאים מספר התייחסויות הלכתיות לטבילת נשים. בדרך כלל מדובר בהן בשאלות הנוגעות למצבים מיוחדים, כמו השאלה שנשאל הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל ביחס לטבילת נשים בסאלוניקי, שבה מקווה הנשים היה בנוי כחלק מבית המרחץ לנשים. במצב כזה לא יכלו הדיינים להיכנס אל המקווה לראות את טבילת הגיורת, מכיוון שהיו צריכים לעבור דרך הנשים המתרחצות. שאלה אחרת, המופיעה אצל כמה פוסקים, נגעה למנהג טבילת גיורות בלונדון, שם שלושת הגברים היו עומדים מחוץ לחדר הטבילה. בשני המקרים ברור מלשון העונים שלכתחילה יש להקפיד על נוכחות בית הדין בחדר הטבילה, אולם בדיעבד, או בשעת הדחק, הטבילה כשרה גם ללא נוכחות בית דין. דומה שזו התמונה העולה גם מתשובות אחרות באותו נושא, כך שרוב רובם של הפוסקים מצדדים בעמדת השולחן ערוך כפשוטה: דרישה מלכתחילה (לעתים בשפה חריפה ולעתים בשפה מתונה יותר) של נוכחות בית הדין בחדר הטבילה, והכרה בדיעבד בכשרות הטבילה ללא נוכחות בית הדין.

לאור זאת, הוצאה שיטתית של בית הדין מחדר הטבילה ויצירת תחליף לנוכחותו שם, תקף בדיעבד ככל שיהיה, יהוו הפיכת סדרה של ההלכה על פיה, שכן ההיתר בדיעבד ובשעת הדחק יהפוך לנורמה המקובלת בגיור שלנו.

כאן ראוי להעיר כמה הערות:

ראשית, שינוי בסדר הטבילה המקובל והמוסכם על כל עולם הפסיקה כדרך הראויה לכתחילה צריך להיות מקובל בהסכמה רחבה מאוד של עולם הפוסקים והמגיירים. אם השינוי יהיה "מגזרי" בלבד, עלול הדבר לגרור הוצאת לעז קולקטיבית על תהליכי הגיור שלנו. על כן, השאלה העומדת לפנינו היא אם נכון להעמיד את המתגיירות בפני ערעור רחב על תקפות הגיור (אף שלא תהיה לו הצדקה הלכתית ממשית בדיעבד, כאמור) רק כדי למנוע אי-נעימות קצרה, מביכה ומטרידה ככל שתהיה. לדעתי, עלינו להביא בחשבון את מחויבותנו למתגיירות המבקשות להיכנס לתוך עם ישראל בדרך המלך, ללא קיצורי דרך וללא ערעור על יהדותן. זוהי משימתנו הראשונה במעלה, גם אם המחיר כרוך באי-נעימות.

שנית, לדעתי הבעיה אינה קשורה לתחום הצניעות דווקא. הרי מדובר בנשים מכוסות לגמרי, שרק ראשן נראה מחוץ למים, ואם נודה על האמת – בדרך כלל הרגלי הלבוש שלהן הרבה פחות צנועים, גם במצבים של רחצה במים. הבעיה העיקרית היא בסיטואציה כולה: במקום נמוך, בבור הטבילה, עומדת אישה, ומעליה ניצבים שלושה גברים המפקחים על כניסתה ליהדות. גם אילו בור הטבילה היה ריק ממים, והאישה היתה עומדת בבור כשהיא יבשה, היה בסיטואציה הזו משהו קשה ומטריד. אני מניח שגם מתגיירים ממין זכר יכולים לחוש אי-נעימות במצב כזה, אף שברור שבמקרה של מתגיירת נלווית לעניין תוספת לא פשוטה של תחושת שליטה של הגברים המפקחים באישה שמתחתיהם. מי שיביט בציורה של הלה קרבלנוקוב פז מתוך הסרט "ושרה מגיירת את הנשים", המלווה את מאמרה של הרבנית טיקוצ'ינסקי ב-ynet, ימצא שהוא אינו מתאר מצב של חוסר צניעות אלא מצב של שליטה, של גבר העומד בתנוחה פטרונית מעל אישה. לא באתי לטעון שאין בעיה, (למרות שברור שחלק מהמתגיירות חוות קושי גדול הרבה יותר במפגש הראשון עם בית הדין, שבו הן נבחנות על ידיעותיהן. דרך אגב, אין סיבה הלכתית שבחינה כזו לא תנוהל על ידי נשים!) אלא שהבעיה טמונה במקום מעט שונה מ"שיח הצניעות" הרגיל.

אנו עומדים אפוא במתח בין החובה להקל על המצוקה המלווה חלק מהמתגיירות בשעת טבילתן, לבין חובתנו כלפיהן לגייר אותן גיור לכתחילה, שלא יהיה מקום לערער עליו בעתיד. שינוי מקומי של תהליך הגיור ההלכתי, יהיה בבחינת "שפיכת הגיורת עם המים". לפיכך הפתרונות שאנו מחפשים צריכים לאפשר טבילה שהנוכחות הגברית בה מינימלית ומטרידה מעט ככל האפשר. למשל, הוצעו מספר הצעות בהקשר של מבנה חדר הטבילה: אם יהיה זה חדר גדול מאוד, והדיינים שייכנסו לרגע בשעת הטבילה יוכלו לעמוד בריחוק של מספר מטרים ממקום הטבילה, התחושה תהיה נוחה יותר. הוצע גם בור טבילה שאינו משוקע בקרקעית החדר אלא מצוי במפלס גבוה מרצפת החדר, כך שהדיינים העומדים במרחק לא יעמדו מעל הטובלת. בוודאי מצויים גם פתרונות אפשריים אחרים שניתן ליישמם במהרה, כולל שיתוף נשים בכל התהליך מלבד רגע טבילת הראש, שבו יצפו שלושה דיינים. כללו של דבר – כל פתרון שלא יעמיד בסימן שאלה ציבורי-הלכתי את כשרותו המלאה של התהליך, יכול להתקבל וצריך להיעשות, אולם מהפך הלכתי ייעשה רק בהסכמה רחבה מאוד.

(הרב ד"ר חיים בורגנסקי)


[1] יורה דעה סימן רסח סעיפים ב–ד.

(קרדיט תמונה:מעלה היצירה)

לקריאה נוספת -

קבלת מצוות בגיור

03.06.2024

יחס חז"ל לגיורה של רות

02.06.2024

זהות יהודית וגיור מול אתגרי השעה

26.05.2024

חזרה לכל המאמרים בנושא עם ומדינה | חברה וקהילה

שיתוף המאמר -