אין זה סוד שמצוות השמיטה היוותה אתגר לכל הדורות כולן, החל מתקופת בית ראשון, עבור בתקופת בית שני ותקופת התנאים ועד לחידוש ההתיישבות בימינו. בנוסף, שינויים רדיקלים במבנה המשק הפכו מצוה זו לכאורה מבעיה של רבים לבעיה של יחידים (המיעוט היהודי העוסק בחקלאות). כיום, עבור רוב רובם של היהודים, השאלה מתמצית בבחירה בין היתר מכירה, יבול נכרי ואוצר בית דין. לבחירה זו שתי השלכות מעשיות: איפה לעשות קניות והאם להשתמש בפירות עם קדושת שביעית על כל המשתמע מכך או להתנזר מהם ולנהוג כבכל שנה אחרת. נראה שחזון השמיטה לא נעלם ותושבי ערים רבים מעוניינים להתחבר למצוה זו או לקיימה בהידור בתור צרכני פירות וירקות. על רקע זה, קם הארגון "אוצר הארץ", במטרה לחבר בין החקלאי המעוניין להדר במצות שמיטה ולקיימה לבין הצרכנים. רבים מציגים פתרון זה בתור פתרון אידאלי המאפשר לתמוך בחקלאים היהודים מצד אחד, בלי לעקוף את מצוות השמיטה על ידי היתר מכירה מצד שני.
ברצוני להציג תמונה רחבה של מגוון השיקולים שצריכים לעמוד לעיני הצרכן אשר בוחר במודע לצרוך פירות אוצר הארץ (או התארגנות אחרת המבוססת על אוצר בית דין) או לחילופין לצרוך פירות של היתר מכירה.
רבות כבר נכתב על היתר המכירה והפולמוס שהוא עורר החל מסוף המאה ה-19 ועד ימינו אנו. הרב קוק בספרו שבת הארץ, טרח לבסס היתר זה היטב מבחינה פורמלית. לשם כך הוא עיין וניתח את המקורות הרלוונטיים והסיק בדרכים פורמליות לכאורה, שדין שמיטה בימינו היא דרבנן, ובעלות של גוי מפקיע את קדושת הארץ לעניין שמיטה ומעשרות ופירט את השיקולים הפורמליים השונים המאפשרים לדעתו לסמוך על היתר מכירה. אך בהתכתבות הענפה שניהל הרב קוק עם רבני העדה החרדית, הוא מצא לנכון להצדיק ולחזק את היתר המכירה שוב ושוב על ידי שיקולים שניתן לאפיין כשיקולים ערכיים או חברתיים. הרב קוק גם לא הסתיר את עמדתו בדבר שאיפתו לקיום שמיטה במלואה, כאשר הדבר יתאפשר. הוא כן ציין שבנסיבות בהם פסק רבה התועלת של היתר המכירה על הוויתור על פתרון זה, דווקא מבחינה דתית. חלק מהנסיבות האלה תקפות עד היום וחלק ממש לא. לכן קשה לענות באופן וודאי לשאלה מה היה אומר הרב קוק בימינו ושאלה זו אכן מהווה נושא למחלוקת בין תלמידיו.
התנגדותו של החזון איש להנהגת היתר מכירה ידועה אף היא, אך פחות ידוע תפקידו המכריע בהנהגת אוצר בית דין. פתרון זה אמנם מבוסס על ברייתא בתוספתא שביעית, אך מקור זה דן אך ורק באפשרות שהציבור ימנה שליחים לשם קטיף הפירות וחלוקתם בחינם. אין הוא דן כלל בטיפול בעצים או באפשרות לשווק את אותם פירות.
למעשה, החזון איש הרחיב מאד את האפשרות להשתמש באוצר בית-דין על ידי מספר חידושים הלכתיים: הוא התיר לאכול פירות שישית, ומלבד שתחילת גידולם יהיה בשנה השישית.[1] הוא פסק שגיזום עצים (פרט לגפן) הוא איסור דרבנן, ולכן הוא מותר במקום הפסד.[2] הוא גם התיר את כל המלאכות האסורות דרבנן שבהעדרם, "שימות העץ או שיפסדו כל הפירות".[3] לדעתו, המלאכות המותרות בעצים הן אלה הנצרכות "למען יהיו הפירות ראויים לאכילה בשנה זו, ואע"ג שהם הפקר מ"מ הרי נאכלין ונהנין מהם עד זמן הביעור".[4] וכן הוא חידש שמותר לגדל פירות בחממות, ולסחור בפירות שביעית, בכפוף להגבלות מסוימות.[5] כל החידושים האלה נעשו על רקע הבקשות של קיבוצי פועלי אגודת ישראל לקבל הנחיות כיצד לנהוג בשמיטה. אך החזון-איש פסק את פסיקותיו בשיח הלכתי פורמלי, שאינו מזכיר כלל את הצורך להקל על החקלאים.[6]
הרב יהושע בן-מאיר הקדיש ספר שלם לבירור חומרת הבעיות הפורמליות הקשורות להרחבה של אוצר בית-דין.[7] הוא הראה שהמשתמש באוצר בית-דין עובר במידה כזו או אחרת על החובה להשמיט את הפירות ולהפקירם, על המגבלות ההלכתיות הקיימות בדרך איסופם ושיווקם, על המגבלות בשימוש בהם, על שמירה על קדושת דמיהם, ועל המגבלות הקיימות בהלכה לגבי זמן אכילתם (עמ' 6–7).[8] הרב בן-מאיר מציין שכאשר מתירים לאכול ירקות שתחילת גידולם בשישית, יש חשש לאיסור ספיחין, ושכאשר מסתפקים בכך שהירקות נבטו בשישית, כדי להתירם, מסתמכים על עדויות בעל פה בשם החזון איש (עמ' 46).[9] הוא מציין גם ש"לא רק הרמב"ם והפוסקים השמיטוה [את האפשרות להשתמש באוצר בית דין], גם בתלמודים אין לה זכר" (שם, עמ' 85). וכן הוא מציין שהרב קוק עצמו התנגד לפתרון של אוצר בית דין, והתיר אותו רק בשילוב של היתר מכירה ובתנאים מגבילים מאד. הרב שאול ישראלי התייחס אף הוא לפתרון של אוצר בית דין באופן מאד מסויג והכיר בהערמה ובדוחק שבפתרון זה
לנו הצרכנים לא נשאר אלא לשאול: האם באחריותנו לחזק את החלטת הרבנות הראשית להמשיך להנהיג היתר מכירה מתוך שכנוע עמוק בנחיצות פתרון זה? האם בתפקידנו לדאוג לתחושת החקלאים או רק לפרנסתם? האם מחובתנו לדאוג לצרוך בעצמנו פירות קדושת שביעית? האם עלינו לתמוך בפתרון שניתן ליישם לכלל החקלאים וכלל הצרכנים או לנסות להיבדל מתוך שאיפה להתקרב לקיום המצווה המקורית? האם ניתן בכלל להתקרב לקיום המצוה המקורית בלי לחזור לעבודה בחקלאות? באיזו דרך?
גם הרב אריאל, הידוע כתומך בפתרון אוצר בית דין והארגון של אוצר הארץ מודע היטב לבעיות הקשורות לשני דרכי ההיתר. הוא אף מדגיש יתרון מסוים של היתר המכירה: "מבחינה הלכתית היתר מכירה אינו נופל בתוקפו מההיתרים האחרים. אדרבה, ייתכן שהוא אף עדיף מההיתרים האחרים…".[10] למרות זאת, הוא מכריע לטובת אוצר בית-דין, הן עבור הצרכן, הן עבור החקלאי, אם זה פתרון ישים ואפשרי עבורו. הסיבה לכך ראויה לציון: "דווקא ריבוי הפעולות הבעייתיות בשמיטה הוא המזכיר לחקלאי בכל רגע שהשנה היא שנת שבתון… למעשה כמעט אין נפקא מינה בין שתי השיטות. בתחושה הנפשית של עובדי האדמה נוצרה אווירה שההיתר מפקיע כביכול את השביעית מקדושתה בעוד שבשיטה האחרת, ההכרח להתייעץ על כל צעד ושעל אינו מאפשר תחושה דומה".[11] הרב אריאל איננו טוען שאוצר בית דין עדיף מסיבה פורמלית, אלא דווקא בגלל שיקול תכליתי, דהיינו על מנת לחזק את תחושת קיום המצוה. במקום לחשוש למורכבות ההלכתית הקשורה לטיפול במטעים במסגרת אוצר בית-דין, הרב אריאל דווקא שמח עליה. חקלאי דתי מרמת הגולן איתו דברתי על הנושא אישר לי הן את הצורך להתייעץ על כל שעל, הן את התחושה המרוממת של קיום שמיטה דרך הפתרון של אוצר בית דין לעומת תחושת ההתחמקות על ידי היתר מכירה.
עדיפות זו הניתנת לאוצר בית דין מבוססת על מספר שיקולים אחרים:
במאמריו, הרב אריאל מציג פתרון זה כפתרון אקטואלי נאות ליישם מצות השמיטה ודרך ראויה לשתף במצווה זו את כלל הצרכנים, שרובם תושבי ערים ואינם עוסקים בחקלאות. הוא קובע שראוי לקיים את הפסוק "לכם לאכלה" גם במציאות המודרנית ולטענתו, יש לדרישה זו השלכות הלכתיות. מטרה זו מצדיקה בעיניו את ההיתר לדרוש מהקהל לממן את ההוצאות של החקלאי שמספק פירות קדושת שביעית ("אוצר בית דין – ביטוי למעמד הציבור בשמיטה", תחומין כח, [תשס"ח], עמ' 315).
הרב אריאל אינו תומך בהיתר מכירה לכתחילה, אלא רק במקרה של צורך גדול. יחד עם זאת, הוא מבקש להחזיר לשיח הציבורי ההלכתי את הצורך לתמוך בחקלאים, גם במחיר שינוי בסדר העדיפויות של הצרכן לעומת סדר העדיפויות המתבקש מבחינה פורמלית. הוא עושה זאת על ידי הדגשת המטרה העיקרית של מצוות שמיטה, לפי תפיסתו, הערבות ההדדית. בשורות הבאות נראה איך הוא מבסס את השיקול הערכי הזה, איך הוא מכניס אותו לתוך השיח ההלכתי, ואיך הוא מתרגם אותו הלכה למעשה, עבור הצרכן מחד והחקלאי מאידך.
במאמר "זה דבר השמיטה",[12] הרב אריאל מנצל את הדרשה הקושרת קשר בל יינתק בין הכללים לפרטים (שניהם נאמרו בסיני) כדי לדרוש שבכל מה שקשור לשמיטה, צריך לדון בענייני הפרט (החקלאי) והכלל יחד, תוך הבנה שהחקלאי (הפרט) צריך את תמיכת הכלל (הצרכן) ולהפך.
מכאן הרב אריאל עובר למקור נוסף שמחזק את חשיבותה של אחריות הדדית בהקשר של השמיטה. הוא מציין שאסור לבעל השדה לקצור ולבצור "כדרך הקוצרים", אבל מותר לציבור לקצור כדי לחלק את התוצרת לאוכלוסיה. הוא מסיק מכך ש"הרעיון המרכזי של מצוה זו הוא איפוא: הוצאת אדם מתפיסתו האגוצנטרית ולפתח אצלו רגישות לזולת, אחריות ציבורית וראיה ממלכתית" (שם).
מקור שלישי עליו הוא מסתמך הוא הציווי החל על החקלאים להפקיר את שדותיהם לטובת הכלל והעניים בפרט: "ואכלו אביוני עמך" (ויקרא כג יא). החידוש של הרב אריאל הוא בחתירתו להתאים את העקרון של ערבות הדדית במציאות המקראית (בה בעלי השדות צריכים לדאוג לעניים, שאינם בעלי שדות) למציאות שבה יש מיעוט חקלאי שלעיתים קרובות הוא עצמו עני ורוב צרכנים שאינם עניים: "התורה שאפה לכך שבשנת שמיטה יתחלקו ביניהם אלו שיש להם עם אלו שאין להם" (שם, עמ' 29) – גם אם דווקא בעלי השדות נחשבים לעניים, בניגוד למציאות בזמן התורה.
הרב אריאל מודע לקושי שבפרשנות זו של המקרא: "אמנם ההלכה אינה מתחשבת במצבו הכלכלי של החקלאי, העקרון הוא מוחלט: 'כי לי הארץ' (ויקרא כה כג). אולם אין ספק שרוח התורה היא שבשנת השמיטה האחריות תהיה הדדית, וכשם שהחקלאי חייב לדאוג לאביון, גם הצרכן חייב להתחשב בחקלאי. האחריות לשמירת המצוות מוטלת כל כולנו" (שם(. הרב אריאל מבקש לפסוק על פי "רוח התורה" ותכלית המצוה שהיא לדעתו חלוקת רכוש ואחריות הדדית.[13] השיקול של ערבות הדדית כולל אצלו במפורש אחריות כלכלית (דאגה לרווחתו הכלכלית של חברו) ואחריות רוחנית (עלינו לדאוג לשמירת המצוות של כולם, כולל החקלאים).
מכאן הרב אריאל מגיע למסקנה: "האם יצא הצרכן המהדר ידי חובתו, כשהוא גורם במו ידיו לכך שהחקלאי ייאלץ לעבד את אדמתו?" (שם). ובמקום אחר, ביתר פירוט: "לכן מסתבר שהידור מצוה של הצרכן – שהוא רצוי בדרך כלל באופן עקרוני – לא יתייחס לראייתו המצומצמת והפרטית של הצרכן בלבד. עליו להתחשב גם בחקלאי… רק על ידי שנסייע לו לקיים את המצוה – נצא כולנו ידי חובתו, וכן להפך, אם נגרום לו, בגלל מצוקתו הכלכלית לעבד את אדמתו בשמיטה, העבירה היא של כולנו".[14]
לבסוף, הרב אריאל מציע להעדיף תוצרת של אוצר בית דין, מתוך הערכה שזו "דרך מהודרת יותר, שתאפשר ההדדיות של קיום המצוה הן על ידי הצרכן הן על ידי היצרן" (שם, עמ' 30). יחד עם זאת, הוא ממליץ לסמוך על היתר המכירה בכל מקרה שאוצר בית דין אינו פתרון ישים ומספק, כגון במקרה של גידול ירקות, פרחים, או פירות המיועדים לייצוא (שם, עמ' 30–31).
הוא גם פוסק שלאור תכלית המצוה – הערבות ההדדית – החקלאיים זכאים לקבל פרנסה בכבוד, דהיינו יותר משכר מינימום תמורת עבודתם. הוא לא מפרט את דרכי הגבייה, אך מציין שזה הבסיס הערכי וההלכתי להסכמים "טובים" בין החקלאים לבית-דין, דהיינו, הסכמים שמבטיחים לו שכר הוגן תמורת מאמציו והשקעתו ולא רק תמורה מינימלית לשיווק הפירות עצמם.[15] פסיקה זו מנוגדת לפסיקת החזון-איש שהסתפק אם מותר לעשות חשבון ההוצאות גם במחובר, או רק ההוצאות מתלישה ואילך (איסוף, הובלה ושיווק), והתירם רק בדיעבד, אך בכל מקרה דרש שפירות של אוצר בית דין יימכרו במחיר הנמוך באופן ניכר ממחיר הפירות בשוק, כדי שיהיה היכר לכך שאין הם נסחרים בצורה רגילה.[16]
לסיכום, הרב אריאל מבקש, הלכה למעשה, לקדם את הרעיון "שהצרכנים ישאו על כתפיהם חלק מן הנטל הרובץ על החקלאים וליצור פלטפורמה לקיום האחריות ההדדית, ולדאגה לחקלאים ולחקלאות במדינת ישראל" (שם, עמ' 18).
בעקבות הקמת הארגון של אוצר הארץ לקראת שמיטה תשס"ח, דיון רחב התקיים על דפי כתב העת צוהר בנושא סדר העדיפות של הצרכן. בדיון זה שיקולים פורמליים מתערבים לעיתים עם שיקולים ערכיים וחברתיים יחד עם הערכת שונות של המציאות, ושל משמעות ההחלטות של יחידים עבור המערך הכללי הצרכני והחקלאי.
לדוגמא, הרב פרידמן מבקש שלא להכניס פירות של היתר מכירה ל"אוצר הארץ". הנימוק הרשמי שלו הוא שקנייה זו אינה מהווה חיזוק לחקלאים היהודים המסתמכים על היתר המכירה, כיון שבכל מקרה יש שוק גדול לפירות שהם תוצרת של היתר זה.[17] הרב פרידמן מצמצם אם כן את משמעות הערך של ערבות הדדית שפגשנו אצל הרב אריאל לערבות הדדית כלכלית (לדאוג לפרנסתם) ולמקרה שקיים לכך צורך כלכלי אמיתי. הוא מעריך שאין צורך כלכלי אמיתי בהסתמך על הרוב החילוני שצורך פירות היתר מכירה ללא כל הגבלה.
בתגובה להצעתו של הרב פרידמן, הצביע הרב זאב ויטמן על האבסורד שבהחלטה להתיר היתר מכירה לחקלאים אך לאסור צריכת פירות היתר מכירה לצרכנים, כי הרי גם אם היתר המכירה דחוק לחקלאים הוא היתר מרווח לצרכנים. ("הערות על מדיניות 'אוצר הארץ' בשמיטה תשס"ח" צהר כט [תשס"ז], עמ' 139–144).
הרב ויטמן חולק גם על הערכת המציאות של הרב פרידמן, ומדגיש את הפגיעה האפשרית בחקלאות היהודית. הרב ויטמן מציע אם כן לא לאבד מגע עם השיקולים ההלכתיים הפורמליים ולא עם המציאות, בשם התכלית העיקרית של קיום מצוות שמיטה.
הרב מאיר נהוראי ("שותפות האומה בהיתר מכירה", צהר ל [תשס"ז], עמ' 145–150), רב המושב משואות יצחק, הגיב אף הוא למאמרו של הרב פרידמן וביקר "את אי-הכללתו של יבול מהיתר מכירה במקום הראוי לו בסל הצריכה של 'אוצר הארץ'". טענתו היא שיש לכלול יבול זה בסל הצריכה של הארגון, משני שיקולים תכליתיים: הראשון הוא שיש צורך לחזק את התמיכה בהיתר מכירה מול גל המתנגדים לו. "היתר מכירה נרמס בחוצות העיר… ומי יגן עליו מפני המלעיזים?" (שם, עמ' 145). ועוד: "חוששני שסדר עדיפויות הנוכחי יגרום לפגיעה חמורה במעמדו ההלכתי של היתר המכירה" (שם, עמ' 149). והשני הוא שיש להימנע מהעלבת החקלאים, "האם אין בכך פגיעה בחקלאים יראי שמיים… המרגישים חוסר גיבוי הלכתי?" (שם). "כאשר נתיר לחקלאי ונאסר על הצרכן אנו מוצאים עצמנו מביאים עלבון על ציבור החקלאים הדתיים" (שם, עמ' 147). הרב נהוראי מבקש להרחיב את הערך של ערבות הדדית להיבטים חברתיים ונפשיים ולתת גיבוי הלכתי לחקלאים.
הרב מיכאל אברהם ("'הצו הקטגורי' בהלכה" צהר לא [תשס"ח], עמ' 45–54) מתייחס למחלוקת בין הרב פרידמן לרב נהוראי ומציע לשקול שיקול נוסף בקביעת סדר עדיפיות עבור הצרכן בשנת השמיטה, והוא הצו הקטגורי של המוסר של קנט, דהיינו (לפי הנוסח שהוא מציע) "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי". שיקול זה הוא שיקול ערכי מובהק, חיצוני לעניין ההלכתי הנידון. לדברי הרב אברהם, "הצו עצמו מנותק מהרובד העובדתי, אך יישומיו בהחלט לא" (שם, עמ' 47). הוא מיישם את הכלל במקרה דנן באופן הבא: נניח שבאמת קביעת סדר העדיפויות של אוצר הארץ אינה פוגעת בחקלאים שסומכים על היתר המכירה, כיון שקיים שוק גדול שצורך את הסחורה שלהם. האם צריך להתיר פירות היתר מכירה במקום שאין צורך ממשי בהיתר זה? תשובתו חיובית, כיון "שאין לנהוג באופן שלא היינו רוצים שיהיה לחוק כללי. לשון אחר: אין לסמוך על הציבור החילוני שיצרוך את התוצרת של היתר המכירה… אף שזה בהחלט פותר את הבעיה. הסיבה לכך היא שהמצב שהיינו רוצים שיהיה לחוק כללי הוא שכולם ישמרו מצוות, וממילא כולם יקפידו כמונו, ובמצב זה מוטל עלינו לצרוך את תוצרת ההיתר" (שם, עמ' 51). "מדוע להנחות את המקפידים לקנות את התוצרת של היתר מכירה?… הסיבה אינה נובעת מעובדות כלשהן או מתוצאות או ממטרות כלשהן. פשוט משום שלא היינו רוצים שזה יהיה לחוק כללי" (שם, עמ' 52). הרב אברהם מסיק מכך שהרב פרידמן סובר שאין מקום לשיקול כזה בהלכה, ולדעתו, "אין עלינו חובה לנהוג כאילו החוק הזה הוא אכן חוק כללי", לפחות כל עוד הוא איננו כזה (שם, עמ' 51). נדמה לי שנקודה מחלוקת זו נוגעת בשורשים עמוקים ביחסינו למציאות ולעם ישראל כולו.
דיון זה התקיים בשנת תשס"ח, אך נראה לי שהשיקולים שהוא העלה רלוונטיים גם היום. לאור דיון זה מסתבר שההתלבטות בין היתר מכירה לאוצר בית דין אינה רק התלבטות בין הפתרון הנגיש והמקל (היתר מכירה) לפתרון הפחות נגיש והמחמיר (אוצר בית דין), אלא בחירה זו מצביעה על בחירה בין מספר ערכים, ושתי הדרכים עוקפות את מצוות השמיטה, בכלל או בפרטי יישומה. לנו הצרכנים לא נשאר אלא לשאול: האם באחריותנו לחזק את החלטת הרבנות הראשית להמשיך להנהיג היתר מכירה מתוך שכנוע עמוק בנחיצות פתרון זה? האם בתפקידנו לדאוג לתחושת החקלאים או רק לפרנסתם? האם מחובתנו לדאוג לצרוך בעצמנו פירות קדושת שביעית? האם עלינו לתמוך בפתרון שניתן ליישם לכלל החקלאים וכלל הצרכנים או לנסות להיבדל מתוך שאיפה להתקרב לקיום המצווה המקורית? האם ניתן בכלל להתקרב לקיום המצוה המקורית בלי לחזור לעבודה בחקלאות? באיזו דרך?
[1] לפי הרמב"ם, הלכות שמיטה ד, יא–יב, ירקות אלה אסורים משום ספיחין.
[2] ראו א"ה גולדברג "שביעית במשנתו של החזון-איש" שבילין לא–לב (תשל"ט), עמ' עד.
[3] חזון איש מועד קטן ו ב; גולדברג (לעיל הערה 2), עמ' עט.
[4] ראו גולדברג (לעיל הערה 2), עמ' עז–עח; חזון-איש, שביעית, סימן כא, יד. היתר זה רחב יותר מהיתר מלאכות הנצרכות לקיום האילן, המובא בגמרא. אך הפוסקים המאוחרים הרחיבו את ההיתר עוד יותר כדי לאפשר את השיווק של אותם פירות, על ידי אוצר בית דין. ראו על כך רב י' אריאל, "הפסד בשביעית", התורה והארץ ח (תשס"ח), עמ' 29–34. וכן, הרב ז' ויטמן דן במפורש בצורך להשיג פירות איכותיים במסגרת אוצר בית דין. הוא מתיר להרחיב את המלאכות המותרות "לאוקמי פירא" לכל מקום שבלי המלאכות האלה לא יוכלו לשווק את הפירות. הוא אף קורא להתחשב בעובדה שבימינו הציבור מפונק מבעבר, וכיום פרי קטן או לא יפה, אע"פ שהוא אכיל ואף טעים, יהיה כמעט בלתי אפשרי לגבות מהציבור את הנחוץ עבור כיסוי ההוצאות. לדעתו, יש לראות זאת כחשש להפסד הפירות ("אוצר בית-דין – לקראת שמיטת תשס"א", המעין לה, ג [תשנ"ה], עמ' 37–48).
[5] ראו גולדברג (לעיל הערה 2), עמ' עט; ודיון על שיטת החזון-איש בנושא חממות אצל הרב אריאל באהלי שדה, השמיטה – בין חזון למעשה, כפר-דרום (תש"ס), עמ' 129–130.
[6] ראו נ' גוטל "מקולות ה'חזון-איש' וחומרת הראי"ה קוק" קובץ הציונות הדתית ה, עמ' 327– 336. הרב גוטל מסכם את מאמרו כך: "לא מקל היה הראי"ה ולא מחמיר היה החזו"א, בהלכות שביעית. זה וזה פלס פסיקה ועול ההוראה שהוטל על שכמם, הם שהביאו להכרעותיהם, אליבא דהלכתא. הציפייה לכינון התיישבות שומרת תורה ומצוות כהלכה, היא שהדריכה אותם, את שניהם… כל תכליתן לא היתה אלא אחת: התיישבות כהלכתה, ובזה שוו". לפי הרב גוטל (וכן מסתבר), פסיקתו של החזון איש היא תכליתית לא מוצהרת.
[7] י' בן-מאיר, "מה נאכל בשנה השביעית? – היתר מכירה או אוצר בית דין", ירושלים תשס"ח.
[8] וכן מסיק רב י' ויסמן, במאמרו "'היתר מכירה' או 'אוצר בית דין'", תחומין כז, עמ' 36–45.
[9] ספיחין הוא שם כולל לתבואה העולה מאליה ממה שנשר בקציר (ברטנורא שקלים ד, א). בשמיטה, ספיחים מותרים לאכילה מדאורייתא, אך אסורים מדרבנן, בגלל שרבו אנשים שזרעו בשמיטה וטענו שהתבואה גדלה מאליה (ראו רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ד, ב).
[10] באהלי שדה (לעיל הערה 5), עמ' 88.
[11] באהלי שדה (לעיל הערה 5), עמ' 88–89.
[12]י' אריאל "זה דבר השמיטה". מאמר זה הופיע במדריך לצרכן, תש"ס, עמ' יג, ושוב בקטיף שביעית אשקלון (תשס"ז), עמ' 28–32 (הפניות בהמשך המאמר מתוך קטיף שביעית).
[13]טעמים רבים אחרים ניתנו למצוות השמיטה על פי המסורת היהודית, לדוגמא ביטוי לעיקרי האמונה (אמונה בקיום הבורא ובהשגחתו), חינוך לענווה, לנדיבות ולהסתפקות במועט, ביטול יצר הרכושנות, תמיכה בעניים ושיוויון חברתי, עיסוק בתורה וברוחניות וכו' (ראו ספר החינוך, מצוה פד; י' אריאל "עניין שמיטה והר סיני – שנת השמיטה וערכיה החינוכיים" התורה והארץ ו [תשס"א], עמ' 9–12; ב' אפרתי "טעמי מצות שביעית" מוריה ד,ה–ו [תשל"ג], עמ' 85–65).
[14] באהלי שדה (לעיל הערה 5), עמ' 90.
[15] באהלי שדה (לעיל הערה 5), עמ' 79 ו-85. "האחריות הציבורית מחייבת אפוא למנות את החקלאי כבר עתה כשליח בית-דין לפירות שעדיין לא באו לעולם…. זה גוף המייצג את הצרכנים והם צריכים להקימו…. הציבור העירוני חייב להבטיח לו את החזר הוצאותיו ואת שכר עבודתו" (שם, עמ' 85).
[16] אגרות חזון-איש ח"ב, סימן עג; בן-מאיר (ראו לעיל הערה 7), עמ' 57. על הקושי לגבות מהצבור את הוצאות בה"ד, ראו א' אחיטוב "היסודות ההלכתיים של אוצר בית-דין" התורה והארץ ו (תשס"א), עמ' 389–422. הוא דן הן בגביית הוצאות הקטיף והחלוקה (המבוסס על פסיקתו של הרב ישראלי), הן בגביית הוצאות על עבודות מתחילת הגידול, שהוא היתר דחוק על פי הרב ישראלי, אך הותר מאוחר יותר. ראו לדוגמא בספר של הרב ויטמן (לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל אלון שבות [תש"ס]), המתיר את עיבוד המטעים על פי סברה, בגלל הצורך להתאים את ההיתר למציאות החקלאית השונה מהמציאות בעבר (עמ' 413). ראו גם ויטמן, "אוצר בית דין – לקראת שמיטת תשס"א" המעין לה, ג (תשנ"ה), עמ' 37–48.
[17] הוא רומז לנימוק נוסף, והוא הרצון שהמיזם החדש יצליח על ידי הרחבת מעגל הלקוחות של אוצר הארץ לציבור חרדל"י ואולי אף חרדי, שאינו מסכים לצרוך פירות של היתר מכירה. ראו במאמר התגובה שלו בצהר ל (תשס"ז), הערה 3: "אוצר הארץ לא בא רק לפתור את הבעיה הפרטית של הצרכן המבקש ירקות כשרים למהדרין, אלא להוביל מהלך ברמה הציבורית הכללית, שיביא לשמירת שמיטה ברמה גבוהה בהרבה מן המקובל בשמיטות הקודמות". לא ברור לי מה המשקל האמיתי של שני השיקולים בהעדפתו לפירות יבוא על פני פירות היתר מכירה.