חיי שרה – אלוהי אברהם – אבינו שבשמים או האין סוף? – (הרב יעקב נגן)

(הרב יעקב נגן)

מסע חייו של אברהם אבינו מגיע לסיומו בפרשת חיי שרה. כבר בשמו של אברהם נרמזת ההבטחה שהבטיח לו הקב"ה כי הוא יהיה "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז ה). ההבטחה אכן נתקיימה בו, ורוב בני האדם – יהודים, מוסלמים ונוצרים – רואים באברהם דמות אב, שואפים ללכת בדרכיו וקוראים לבניהם על שמו.

המאפיינים הבולטים המשתקפים בדמותו של אברהם הם היותו האדם הראשון שהאמין באל אחד, ויחסיו הקרובים עם אלוהים (אצל המוסלמים הוא זכה לכינוי 'אל חליל' – הידיד, החבר). גם ביהדות מייצג אברהם מורשת רוחנית יותר משהוא מייצג מורשת אתנית. על פי ההלכה, גר, אף שנולד לא יהודי, אומר בתפילתו "אשר נשבע ה' לאבותינו", והרמב"ם מנמק: "שנאמר לאברהם 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ' (בראשית יז ה), הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה" (הלכות ביכורים ד, ג). אברהם הוא אביהן של דתות המערב. בעקבותיו נמחתה עבודת האלילים בכל הצד המערבי של כדור הארץ והושרשה האמונה באל אחד.

בביקורי בהודו הבנתי עד כמה המציאות הזאת אינה מובנת מאליה. כשהגעתי לאשרם שיבננדה ברישקיש שאלתי את סגן נשיא האשרם, הסוואמי נירליפטננדה, אם אי פעם יוכל ההינדואיזם להתקיים בלי פסלים. הוא השיב לי בשלילה, ונימק שבלי הפסלים לא יגיע ההמון לקרבת אלוהים.

אף שהפער בין דתות המזרח לדתות המערב בשאלת היחס לעבודת הפסלים הוא גדול, ישנם מקורות יהודיים המצביעים על נקודות דמיון בין היהדות לבין תורות המזרח, ולא זו בלבד אלא שדווקא דתות המזרח, לפי מקורות אלו, יונקות ממורשתו של אברהם אבינו. המקורות הללו מתבססים על פסוק ו בפרק כה, שבו מסופר שאברהם נתן מתנות לבני פילגשיו שעברו לגור ב'ארץ קדם' (במקרא 'קדם' פירושו מזרח). לדעת הזוהר (וירא ק ע"ב) המתנות היו בתחום החכמה, וכביטוי לכך מספר הזוהר על רבי אבא שמצא ספר חכמה של 'בני קדם' והבחין בקרבה בין הכתוב בו לבין דברי התורה. עם זאת, רבי אבא מזהיר מפני הספרים הללו משום שיש בהם אלמנטים אליליים, ואף חושש שהקוראים בספר יטעו אנשים ויסטו מעבודת אלוהים. להלן אבקש לברר כמה נקודות יסוד באשר לשוני ולדמיון בין תפיסת האלוהות ביהדות לבין תפיסת האלוהות בחלק מדתות המזרח.

הדלאי-לאמה ותפילת הגשם

דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם, כלומר על הפרדה ברורה בין אלוהים לבין העולם. הבורא והבריאה מתקיימים כל אחד בפני עצמו, והקיום העצמי הנפרד של כל אחד מהם מאפשר דו-שיח. אלוהים בורא את העולם, מכוון אותו ופועל בתוכו, ואילו האדם מצדו מדבר אל האלוהים ומתפלל אליו, מתבונן בדרכיו ומנסה ללמוד ממנו ולהקשיב לקולו. אפשר לנהל עם אלוהים מערכת יחסים של ממש, עם רגשי אהבה, יראה וכעס. על פי השקפה זו אלוהים נתפס במושגים אנושיים, כמו אב, אהוב, אח.

דתות המזרח, לעומת זאת, הן לא-דואליסטיות. לשיטתן, אלוהים והעולם הם אחד, ואילו החוויה הדתית היא הכרת האחד שמאחד את הכול (האחד בהינדואיזם הוא הברמאן, 'התפשטות אין-סופית', ואילו בבודהיזם האחד הוא 'האַיִן', emptiness).

כשהגעתי לאשרם שיבננדה ברישקיש שאלתי את סגן נשיא האשרם, הסוואמי נירליפטננדה, אם אי פעם יוכל ההינדואיזם להתקיים בלי פסלים. הוא השיב לי בשלילה, ונימק שבלי הפסלים לא יגיע ההמון לקרבת אלוהים.

כדי להמחיש את ההבדל בין התפיסות אספר אנקדוטה ששמעתי מידידי הרב מנחם פרומן ז"ל. בביקורו הראשון בישראל השתתף הדלאי-לאמה בכנס בין-דתי ליד הכנרת. אותה שנה הייתה שנת בצורת, והרב פרומן, שהוזמן גם הוא לכנס, קרא למנהיגי הדתות להצטרף אליו לתפילה על הגשם. יחד עמדו רבנים, שייח'ים וכמרים, והתחננו לגשם. הדלאי-לאמה לחש לרב פרומן בעדינות שאין הוא מאמין 'בדברים כאלה'. כאשר הכול הוא אחד, אמר, אין מקום לפנייה כזו. רק כאשר אלוהים הוא ישות נבדלת אפשר לפנות אליו בתפילה ובבקשה.

ההבדל בין שתי התפיסות מכוון להבדל הבסיסי שבין 'להיות' ל'לעשות'. במציאות שבה הכול הוא אחד, ייעודו של האדם הוא לגלות זאת, משום שלעין בלתי מזוינת נראה שהעולם מורכב מאין-ספור פרטים שונים. אולם כאשר אלוהים נתפס כמי שנמצא מחוץ לעולם ופועל עליו, האתגר של האדם הוא בעשייה ובחתירה לתיקון המציאות.

שני רבדים של האלוהות

בשאלה זו עוסק הרב קוק בספרו שמונה קבצים (א, סה). לדבריו, תפיסת האלוהות היהודית בנויה משני רבדים: ברובד הגלוי של המציאות, אלוהים והעולם נפרדים ומתנהלת ביניהם מערכת יחסים, ואולם ברובד הפנימי של המציאות הכול הוא אחד, הכול אלוהות. המקורות של היהדות ה'נגלית' – תנ"ך, תלמוד והלכה – עוסקים בעיקר באלוהים הפרסונלי, ואילו המיסטיקה היהודית – הקבלה והחסידות – עוסקת בפנימיות התורה, בגילוי האלוהות במציאות במלואה.

כדי להבין את היחס המורכב בין אלוהים לבין העולם ניעזר במשל האהבה שבין איש לאישה. כדי שתתקיים אהבה בין בני זוג, לכל אחד מהם צריך להיות מקום שבו הוא נבדל בהוויתו ובאישיותו מן הזולת. מתוך המרחב שביניהם יכולים בני הזוג לצאת החוצה, להיפתח זה אל זו, לקיים מערכת יחסים ולאהוב. עם זאת, השאיפה היא להרגיש גם בתוך החלל הזה את המקום שבו השניים הופכים לאחד וחווים את המציאות יחד. הסיפור המפורסם על רבי אריה לוין שהלך עם אשתו לרופא ואמר לו ש"הרגל של אשתי כואבת לנו" ממחיש זאת היטב.

אפשר לומר שאהבה היא המתח הפורה שבין להיות שניים יחד לבין להיות אחד יחד. ברובד הנגלה, האיש והאישה הם שניים ומודעים לקיומו של הזולת, אך בפנים הם אחד – "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב כג) כלשון אדם הראשון בגן עדן. כך הוא היחס שבין אלוהים לעולם.

מתח זה עולה מן האגדה על בריאת האדם. בתחילה נברא האדם כישות אחת בעלת שני צדדים – צד אחד זכר וצד אחר נקבה. במצב כזה לא הייתה מודעות לקיומו של הזולת, והחיבור ביניהם היה, בשפה קבלית, 'אחור באחור'. לאחר מכן הפריד אלוהים בין הצדדים והם היו לשניים, איש ואישה, ולבסוף הם התאחדו שוב – "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב כד). בקבלה מכונה החיבור הזה 'פנים בפנים': שניהם רואים זה את זו, אוהבים זה את זו.

עיר של חברות

פרשת השבוע מעוררת לא רק את שאלת היחס לעמים מרוחקים אלא גם את שאלת היחס לעמים הקרובים אלינו. בפרשה מתואר תהליך קניין מערת המכפלה בחברון וקבורתה של שרה במערה. מדי שנה בשנה בפרשת חיי שרה מתכנסים רבבות יהודים במערת המכפלה בחברון כדי להתפלל ולפקוד את קברי האבות. המקום הקדוש הפך לסלע מחלוקת בסכסוך היהודי-ערבי. בין הזוועות הרבות שנעשו בחברון בולט הטבח של שנת 1929, שבו רצחו ערביי העיר את שכניהם היהודים והביאו לקיצו של היישוב היהודי בחברון, ומן הצד האחר נחרתו בלב רבים זוועות הטבח במערת המכפלה בשנת 1994, שבו טבח יהודי בעשרות מוסלמים מאמינים בשעה שהתפללו במערה.

בשיח הפנים הישראלי הפכה שאלת הזכות על העיר חברון לנפיצה. בפרשה שלנו מתברר שיש אפשרות אחרת. למרות המתח בין שני בני אברהם, יצחק וישמעאל, שניהם הגיעו למערת המכפלה כשמת אברהם אבינו ואף קברו אותו יחד: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (בראשית כה ח-ט).

הפסוק בוחר במילים "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" כדי לתאר את מותו של אברהם, ונראה שבכך רומז על רגע של פיוס במשפחתו של אברהם. עוד טורח הפסוק לציין שיצחק וישמעאל הם בניו של אברהם. עובדה זו פשוטה וידועה, אך אפשר שהמקרא חוזר עליה כדי להזכיר שאין כאן עובדה ביוגרפית בלבד אלא קשר מהותי. השייכות שלי לקברי אבותיי אינה צריכה לשלול בהכרח את שייכותו של הזולת, שאבותיי הם גם אבותיו. כבוד גדול הוא לאברהם כשכל בניו באים לפקוד את קברו ומתפללים לאלוהיו, אלוהי אברהם.

ברוח זו נהג לפעול ידידי הרב מנחם פרומן ז"ל, כשארגן תפילות משותפות ליהודים ולמוסלמים במערת המכפלה. חברון, כך היה הרב פרומן אומר, נקראת בערבית אל-ח'ליל, כלומר 'החבר', ואף יש מדרש שהשם חברון הוא מלשון חבר. יהי רצון שתשוב חברון להיות עיר של חברות, ושמורשת העבר תקרב ותשרה שלום בינינו לבין שכנינו.

(הרב יעקב נגן)