(הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ´ינסקי)
מעשה שהיה כך היה: סטיוארט מקאולי, מומחה לתאוריה של המשפט האזרחי, עמד להינשא לבתו של איש עסקים ותעשיין. חותנו לעתיד של סטיוארט הזמין אותו לשיחה, שבמהלכה דנו גם בתכניותיו של החתן לעתיד. מקאולי סיפר כי הוא מרצה למשפטים המתמחה בדיני החוזים. החותן הביע עניין רב, עד שהחתן הצעיר נכנס לפרטי דיני החוזים והרצה לפניו על היסודות השונים של החוק, על אפשרויות האכיפה ועל מושגי היסוד של התחום. החותן הקשיב קשב רב, ופרץ בצחוק. טענתו הייתה שדיני החוזים, כפי שהחתן הצעיר מתאר אותם, אינם תואמים בשום מובן את המקובל בעולם העסקים, עולם שבו החוזה וההסכמים הם כלי עבודה ומעשים שבכל יום. הוא הזמין את מקאולי לבוא אליו למפעל ולגלות כיצד מתנהלים דיני החוזים בעולם העסקים האמתי, זה שמחוץ לכותלי האוניברסיטה.
מקאולי נענה לאתגר. הוא התיישב במשרדי התעשיין וגילה להפתעתו שחותנו צדק, וכי הוא אינו מבין דבר וחצי דבר בענייני חוזים. הוא מגלה, לדוגמה, כי המעשה המכונה בפי המשפטנים 'הפרת הסכם' נקרא בעולם העסקים 'ביטול הזמנה'. עורך דין ממוצע שהיה מטפל במקרה כזה, בוודאי היה מפעיל את 'תותחי' התביעות ומממש קנסות, אך איש העסקים לא יזדרז לעשות כן. בתוך מערכת עסקית גדולה וארוכת טווח, הפתיל ארוך יותר, וניתן לספוג מקרה של 'ביטול הזמנה'. כמובן, אם המקרה יחזור על עצמו שוב ושוב והביטול יהפוך לנוהג קבוע, יעמוד המבטל בסופו של דבר בפני מציאות שבה לא מוכנים לעבוד אתו יותר, ולא עושים אתו עסקים (מ' מאוטנר, 'דיני החוזים בחיי היומיום בתעשייה', בתוך: האם המשפט חשוב?, עורכות: ד' הקר ונ' זיו, תל אביב תשע"א).
החיים התורניים האמוניים יכולים להפוך מעודנים יותר ועמוקים יותר כאשר התודעה היא של חוזה ארוך טווח. יחסים אלו כוללים את כל רגעי המבחן, ומכילים גם את הכישלונות. לא הכול נמדד ברגע נתון. לכל רגע כזה יש הקשר, הקשר שלם של חיי תורה.
בעקבות התנסותו הממשית, מקאולי מבין ומנסח את תמצית הפער שבין עולם העסקים ועולם המשפט. הוא מבין שדיני החוזים מעוצבים בדמות החוזה הסטריאוטיפי, כזה שנוצר בדרך כלל בעסקאות חד פעמיות, כשאדם רוכש כוס קפה באשנב בתחנת דלק, או מזמין לעצמו שעון באתר אינטרנט. במקרים כאלה יש מפגש בין שני צדדים אקראיים לגמרי, שאולי לא ייפגשו יותר לעולם. במציאות ובתרבות עולם העסקים, המקרים הללו הרבה פחות מצויים. המציאות העסקית והאנושית בנויה על פי רוב ממערכות יחסים מורכבות הרבה יותר – מערכות ממושכות הכוללות יחסי אמון, ומקיימות שולים רחבים של הפסד ורווח הדדי.
בחיי היומיום, אני יכולה לתבוע את השכן על הנזק שגרם לרכב שלי, אך אני צריכה גם להיות מסוגלת לפגוש אותו אחר כך במכולת, והילדים שלנו צריכים להמשיך לשחק ביחד. בעולם העסקים, משתלם למוכר לקבל בחזרה בגד שקניתי והחזרתי מפני שלא מצא חן בעיני, אם הוא רוצה לשמור עליי כלקוחה. לעתים שווה לספוג ביטול עסקה ולקיים את המערכת העסקית השלמה. זוהי ה'בריאות' הנפשית של החיים. ההימנעות מן הקטנוניות והיכולת לראות את הדברים בראייה רחבה מאפשרות זרימה, וקיום מערכת של שכר ועונש בטווחים ארוכים יותר. מערכת יחסים לא יכולה להתקיים, לשגשג, להצליח ולהחזיק מעמד תחת איום מתמיד של סנקציות משפטיות.
לתיאוריה הזאת יש משמעויות מפליגות מחוץ לעולם המשפט, והיא משליכה על החוויה הדתית לסוגיה. שתי התפיסות, המשפטית והתרבותית-עסקית, משקפות שתי דרכים של התקשרות בין האדם לקונו. יש דרך בעבודת ה' שבנויה על תודעת העסקה הבודדת, המפגש האקראי. מבחינת החוויה שלה, הדרך הזו נוטה לראות את החיים כשורה של מבחנים. הזדמנויות להצליח או להיכשל. יוצא מזה שבאופן טבעי האלמנטים הדומיננטיים בחוויה הזאת הם של לחץ, יראה, מלחמה מתמדת.
ייתכן שזו העמדה המוצגת בפי התנאים ר' יוסי ור' נתן: "רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר 'ותפקדנו לבקרים'. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר 'לרגעים תבחננו'" (בבלי, ראש השנה, טז, א).
דבריו של מאוטנר שהבאתי בראשית המאמר, עזרו לי לחדד את המחשבה שמול הדרך הזו עומדת חוויה מסוג אחר, ראייה שונה לחלוטין של החיים הדתיים. ראייה זו מבוססת על תודעה של מערכת יחסים מתמשכת, ולפיה התורה וההלכה, הקב"ה ואנחנו, כולנו נמצאים כאן לטווח הארוך. גם אם מתעלמים מן ההיבט הסלחני של התיאוריה הזו, עיקרה הוא בהנמכת אלמנט הלחץ, ובשחרור המאפשר מערכת יחסים מורכבת ונינוחה יותר. החיים התורניים האמוניים יכולים להפוך מעודנים יותר ועמוקים יותר כאשר התודעה היא של חוזה ארוך טווח. יחסים אלו כוללים את כל רגעי המבחן, ומכילים גם את הכישלונות. לא הכול נמדד ברגע נתון. לכל רגע כזה יש הקשר, הקשר שלם של חיי תורה. עמדה זו מובעת בלשון המשנה: "בארבעה פרקים העולם נידון: … בראש השנה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר 'היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'" (משנה, ראש השנה, פ"א, מ"ב). הדגש במשנה הוא הן על הטווחים הארוכים של הדין, והן על ראיית מכלול המעשים, ודוק.
שתי הדרכים הללו משמשות בחיינו בערבוביה. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו בעמדת התשובה היומיומית והרגעית: להצטער על מילה שאמרנו; להתייגע שלא לכעוס, להיכשל בכך ותיכף להבין את הטעות שעשינו; להשתדל להיות מכילים אך למצוא את עצמנו בעמדת הביקורת, ולהרגיש ששוב אנחנו מתקשים להתגבר. יחד עם זאת, נוכל למצוא את עצמנו פעם בשנה, בראש השנה, מסתכלים על החבילה השלמה, עורכים חשבון נפש כללי, רואים את הטוב עם הבעייתי, מתבוננים קדימה ורואים לפנינו דרך ארוכה, טובה ורחבה, של התקדמות ועלייה במערכת היחסים עם ריבונו של עולם ועם תורתו.