השבת משמעויותיה וטעמה – (הרב יואל בן נון)

שבת ויום טוב | חברה וקהילה

שיתוף המאמר -

(הרב יואל בן נון)

עברו שנים רבות מאז ההפגנות (בלילות שבת) נגד פתיחת קולנוע בשבת בפתח תקוה. שר הדתות אז, זבולון המר ז"ל, מינה ועדה ציבורית, ובה רבנים ואנשי ציבור, דתיים, מסורתיים וחילוניים, לגיבוש הצעה על בסיס של הסכמה רחבה. שם פגשתי לראשונה את פרופ' רות גביזון, והבנתי מדבריה את רצונה העמוק (כמי שמגדירה את עצמה 'חילונית'), בשבת של קריאת ספר ושמיעת מוזיקה, ולא בשבת של קניות וסידורים.

הצעתי לה לגבש יחד הצעה משותפת – עם שתי הקדמות רעיוניות, וכך עשינו. זה היה היסוד (בהמשך) לאמנת גביזון-מדן, בתחומי דת ומדינה בכלל.

באחת הפגישות הראשונות אמרה לי פרופ' גביזון, שהיא מזדהה מאד עם מצוות השבת בספר דברים ("למען ינוח עבדך ואמתך כמוך") – הופתעתי מרמת הידע המדויקת, אך אמרתי, שגם שם, בספר דברים, אסור לאדם להעביד גם את עצמו, ואין הוא ריבון גמור על חייו – וענתה לי – אתה צודק! יש פער בין הריבונות החילונית, גם זו המאמינה בשוויון האנושי, לבין השוויון המעוגן באמונת התורה, שנובע מריבון העולמים.

זה היה אחד המניעים שלי לכתיבת המאמר על טעמי השבת בשמות ובדברים, מאמר שהתפרסם במגדים ט (תש"ן), ושוב ב'מקראות' לפרשת יתרו (באתר שלי), וצפוי להופיע בספר שלי על השבת, הלוח והחגים, בהוצאת 'תבונות', אלון שבות.

להלן פרק ראשון מתוך המאמר המעודכן – השבתמשמעויותיה וטעמיה:

מצוַות השבת נזכרת בתורה פעמים רבות: שש פעמים בספר שמות לבדו (!), ועוד מספר פעמים בספרים האחרים. בין המקומות הללו ישנם הבדלים משמעותיים בנוגע לטעמה ולמשמעותה של השבת – לא הרי השבת של פרשת המן במדבר כהרי השביתה מעבודת השדה בארץ, ושתיהן יחד שונות מאוד משבת המשכן. להלן נבחן את המקומות השונים שבהם נזכרת השבת בתורה, ומתוך כך את הטעמים השונים והמשמעויות השונות של השבת העולות מהם.

השאלה הבולטת והידועה ביותר היא הסתירה בין טעמי השבת בעשרת הדיברות: בספר שמות נתלית השבת בבריאת העולם, ואילו בספר דברים היא נתלית ביציאת מצרים. נפתח אפוא את דברינו בשאלה זו, ובהמשך נעמוד על יתר המקומות שבהם מופיעה השבת בתורה.

טעמי השבת בעשרת הדיברות בשמות ובדברים

בין לשון עשרת הדיברות בספר שמות לבין לשון הדיברות שבספר דברים ישנם הבדלים קטנים, למעט מצוַות השבת, שבנוגע אליה ישנו הבדל בולט. עיקרו של ההבדל איננו בחילוף "זכור"-"שמור", אף שאנו דורשים מ"זכור" מצוות עשה של שבת ומ"שמור" זהירות באיסורי לא תעשה, שכן "לקדשו" שווה בשני המקומות ואיסור "כל מלאכה" נזכר בשניהם. ההבדל הגדול הוא בהנמקת מצוַות השבת. בכל אחד מן הספרים ההנמקה היא מוחלטת, כאילו זו בלבד היא הסיבה לקדושת השבת ולאיסוריה. בספר שמות מקור השבת וסיבתה במעשה בראשית ובשבת בראשית, ואילו בספר דברים – ביציאת מצרים.

נציג תחילה את לשון מצוַות השבת בשני הספרים:

שמות כ', ז-י

דברים ה', יא-יד

זכור את יום השבת לקדשו.

שמור את יום השבת לקדשו

כאשר צוךה' אלהיך.

ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך.

ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך.

ויום השביעי שבת לה' אלהיך

לא תעשה כל מלאכה

אתה ובנך ובתך

עבדך ואמתך ובהמתך

וגֵרך אשר בשעריך.

ויום השביעי שבת לה' אלהיך

לא תעשה כל מלאכה

אתה ובנך ובתך

ועבדך ואמתך ושורך וחמֹרך וכל בהמתך

וגֵרך אשר בשעריך

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך.

כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו.

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויֹצִאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרֹע נטויה

על כן צִוךָ ה' אלהיך לעשות את יום השבת.

ההנמקה לשבת שבספר שמות מעמידה את ה' כבורא העולם ואת זוכרי השבת ומקדשיה – כעומדים לפני ה', כעמוד אדם נברא מול בורא העולם והאדם. השבת היא עדות על מעשה בראשית והיא מבטאת את ביטול רצונותיו, צרכיו ושאיפותיו של האדם מפני רצונו המוחלט של הבורא, המתגלה בעצם הבריאה ובמתכונת הזמן השבועית. הבריאה 'יש מאין' אין בה שום אילוץ; היא אינה תוצאה של תופעה או אירוע, כוח או חוק – היא עצמה האירוע והחוק. גם השבת היא מסגרת זמן שרירותית, שאינה תוצאה של שום תופעת טבע, זמן טבעי, כוח או אירוע. רצונו המוחלט של הבורא הוא לשבות ביום השביעי, כפי שרצה ליצור ולעשות שישה ימים. האדם שומר השבת מעיד בכך על ידיעת מגבלותיו כנברא ועל הכרתו באלוהים כבורא העולם.[1] זוהי תפיסה דתית שהתגלתה בישראל במיוחד, אף שאיננה מוגבלת לישראל בלבד, וביסודה יכולה היא להתגלות גם כדת טבעית אוניברסלית, אשר מאמינה באלוהים בורא העולם והאדם, כדברי ריה"ל,[2] וכפי שאמנם התגלתה בדתות שיצאו מישראל (בעיוותים ידועים).

ההנמקה שבספר דברים מעמידה את ה' כגואל ישראל וכמושיעו, כמוציא את ישראל ממצרים לחירות עולם. שומרי השבת ומקדשיה עומדים לפני ה' כעמוד ישראלי בן חורין מול אדון העולם ומנהיגו, שובר עול העבדות לפרעוני הדיקטטורה האנושית, לאותם מלכי בשר ודם השמים עצמם כאדוני העולם בגאוותם האלילית.[3] השבת היא עדות על יציאת מצרים ועל החירות בכלל. היא לפיד החירות של עם ישראל הנגאל (ושל כל נגאל), שאחר כך יוכל לעמוד לפני ה' אלוהי ישראל כעם בן חורין ולקבל עליו תורה ומצוות.

איסורי המלאכה בשבת הם עדות לחירות ולשוויון האנושי שנוצרו בעת הגאולה משעבוד מצרים. אסור לו לאדם לשעבד את עצמו[4], את בני ביתו, את פועליו ועבדיו ואת הגֵר אשר בשער; ואפילו שורו וחמורו[5] וכל בהמתו זכאים למנוחה.

שומר השבת בישראל מעיד בכך על הכרת מגבלותיו כאיש בן חורין, שאסור לו לשעבד את עצמו או את אחרים. זוהי תפיסה חברתית-מוסרית מיוחדת. לעם ישראל יש מחויבות מיוחדת לשמירת השבת בהיותו משועבד ונגאל יותר מכל עם אחר בהיסטוריה. מצוַות השבת היא עמוד מרכזי של התורה שניתנה לישראל, ואשר ערכיה ורעיונותיה יוצאים לעולם כולו מכוחם של ישראל.

(הרב יואל בן נון)


[1] שבת קיט ע"ב: "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכֻלו', מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".

[2] ספר הכוזרי, מאמר ראשון, יא-יג: "אמר לו החבר: אני מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים… אמר הכוזרי… וכי לא היה לך לאמר, אתה היהודי, כי מאמין אתה בבורא העולם ומסדרו ומנהיגו, הוא אשר בראך, והוא המטריפך לחם חוקך, וכדומה מן התארים האלוהיים, בהם יאמין כל בעל דת ובגללם שואף הוא אל האמת ואל הצדק, ברצותו להידמות לבורא בחכמתו ובצדקו? אמר החבר: מה שאתה אומר נכון הוא בנוגע לדת המיוסדת על ההיגיון ומכוונת להנהגת מדינה, דת הנובעת אמנם מן העיון אך נופלים בה ספקות רבים…" (הכוונה, כנראה, גם לנצרות ולאיסלם, אך בעיקר לדת הפילוסופים).

[3] ראו: ישעיהו ב', י', י"ג ועוד.

[4] ההבדל הבולט בין תפיסת החירות המקראית לבין זו המודרנית הוא בכך, שבתפיסה המודרנית נובעת החירות מן האדם עצמו, מזכויותיו וממעמדו הטבעי, ועל כן מותר לו לשעבד את עצמו אבל לא את זולתו. לעומת זאת, החירות במקרא נובעת מן החירות שה' העניק לישראל ביציאת מצרים, והיא זכות, חובה וייעוד גם יחד. לפיכך ברור שאדם בן חורין אינו רשאי לשעבד אפילו את עצמו, מפני שזה סותר את יסוד החירות. על כן "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו מ"ב), וכן: "אל תיקרי חָרוּת [על הלוחות] אלא חֵירות" (עירובין נד ע"א; וראה רש"י שם), וכן: "עבד ה' הוא לבד חפשי" (שירי הקדש לרבי יהודה הלוי ד, מהד' ד' ירדן, ירושלים תשמ"ו, עמ' 1173).

[5] אלה הן בהמות השדה המובהקות, ובדברים הן מודגשות כפרט בפני עצמו, בנוסף ל'כל בהמתך'.

לקריאה נוספת -

במעלה הר נבו: ישוב הדעת בסוף החיים

13.03.2023

האם מותר להרחיב את עזרת הנשים בכותל המערבי?

27.03.2022

עישון בחברה הדתית

01.02.2022

חזרה לכל המאמרים בנושא שבת ויום טוב | חברה וקהילה

שיתוף המאמר -