(הרב יעקב נגן)
דברים: אמנות התוכחה
מאז ומעולם אפיינו התוכחה והביקורת את ההוויה היהודית. תופעות אלו לא פסקו מישראל מימי הנביאים ועד לשיח הציבורי העכשווי. מפתיע אם כן לגלות שבתורה, התוכחה מהווה דווקא דרך להתגבר על הניכור והשנאה בין בני אדם: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט יז). הפרשנים מסבירים שהקשר בין האיסור לשנוא לבין מצוות התוכחה הוא קשר של ניגוד: התוכחה מביאה שלום (רשב"ם). תוכחה היא ביטוי לאהבה: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג יב). גם הפסוק שאחרי 'הוכח תוכיח', "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מרמז על כך, והפסוק שלפניו, "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", מלמד שהנמנע מאמירת תוכחה משול לאדם הרואה את דם חברו נשפך ואינו נוקף אצבע.
ואולם האמת המרה היא שכיום התוכחה הושחתה, וביקורת ותוכחה גורמות לתוצאה ההפוכה – העמקת הניכור והקרע בין המוכיח לבין מקבל התוכחה. קל מאוד להחמיץ באמירת התוכחה, משום שתפקידה לקחת את השומע למקום חיובי, לגרום לו לצמוח מתוכה במקום לפגוע בו ולהעליב אותו. צריך דיוק גם מצד המוכיח וגם מצד מקבל התוכחה. רצונו הטוב של המוכיח הוא רק אחד התנאים להצלחת התוכחה, ורצון זה פעמים רבות חסר. תיקון החברה לא יבוא על ידי הפסקת הביקורת והתוכחה, אלא על ידי חזרה לייעודן המקורי – השכנת שלום ואהבה.
ספר דברים פותח בתוכחה של משה לעם. דבריו של משה חריפים ביותר: הוא אינו מסתפק במניית חטאי בני ישראל ובהצדקת עונשם (דברים א יט–מה, והתוכחה ממשיכה בפרשת ואתחנן ובפרשת עקב), ואף מאשים אותם באחריות לעונש שהוא צפוי לקבל (דברים א לז). מסופר על אחת הדמויות הבולטות בעולם החסידות, רבי יעקב יצחק מפשיסחה, הידוע בכינויו 'היהודי הקדוש', שהקפיד ללמוד בכל יום כמה פסוקים מדברי התוכחה של משה, מתוך אמונה שדווקא דברים אלה מסוגלים להיכנס אל הלב (פרי צדיק, פרשת דברים). אף אנו נתבונן בדברי התוכחה של משה – על צורתם יותר מאשר על תוכנם – וננסה ללמוד מהם את אמנות התוכחה.
תזמון הוא הכול
בכל הנוגע לתוכחה, התזמון הוא לא פחות חשוב מתוכן הדברים. תוכחה שמופנית כלפי אדם מיואש עלולה לדרדר אותו למטה עוד יותר, אל פי התהום. משה בחר את העתוי שלו בקפדנות. התורה טורחת לציין שהיה זה "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי… וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן" (דברים א ד), כלומר דווקא אחרי ניצחונות גדולים, כאשר העם חש התרוממות רוח.
לצד התזמון, חשוב גם שהתוכחה תיאמר בשעה שהמקבל אותה פתוח להשתנות. קשה לאדם לשנות את דפוסי ההתנהגות שלו כאשר הוא כבול בתוך השגרה. גם כאן התוכחה של משה קולעת, שכן היא נאמרה סמוך לכניסתם של בני ישראל לארץ, על סף תחילתו של פרק חדש, של הוויית חיים חדשה.
חשוב גם לבחון את מצב היחסים בין המוכיח לבין מקבל התוכחה. גם כאן מתברר שהתזמון של משה היה מוצלח: הידיעה שמשה עומד למות מבטיחה שאוזנו של העם תהיה כרויה לדבריו.
פחות זה יותר
שאלת המינון גם היא חשובה בכל מה שקשור לאמירת תוכחה. יש תחומים שנאמר בהם "כל המרבה הרי זו משובח", אך בנוגע לתוכחה, ההפך הוא הנכון. בספר שמות, ויקרא ובמדבר כמעט שאין תוכחות של משה לעם. כשהתוכחה הופכת לאירוע מיוחד, חד פעמי, אנשים פתוחים להקשיב לה, אך כאשר היא הופכת לדבר שבשגרה, מהר מאוד לומד הציבור לאטום את אוזניו. חבר שלי, איש חינוך במקצועו, המשיל לי פעם את עניין התוכחה לאקדח עם שני כדורים. במהלך שנת הלימודים הוא יוכל לירות רק פעמיים, ולכן הוא חושב הרבה לפני כל ירייה.
מתחיל בגנות ומסיימים בשבח
אם מטרת התוכחה היא לעזור לאדם להתעלות, חשוב שתהיה בה גם נימה חיובית. ספר דברים פותח בדברי התוכחה של משה ומסיים בדברי הברכה שלו, כשמה של הפרשה האחרונה שבתורה, 'וזאת הברכה'. גם ההפטרה של פרשת דברים היא תוכחה חריפה (פרק א בספר ישעיהו), אך לאחריה יש רצף של שבע שבתות שבהן מפטירים בדברי נחמה וציפייה לישועה.
את מי מוכיחים?
המפתיע בתוכחה של משה הוא שמשה אינו מוכיח את אלה שחטאו, אלא את בניהם. האבות שחטאו היו בני דור יוצאי מצרים, והם מתו. האבסורד הבולט ביותר הוא כשמשה אומר: "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ" (דברים א לט). הדבר תמוה: הקהל שלפניו אינו מי ש"אֲמַרְתֶּם לָבַז", אלא ה"טַפְּכֶם… וּבְנֵיכֶם". משה מדבר לא אל החוטאים עצמם, אלא אל בניהם. מה פשר הדברים?
השפת אמת על הפרשה לומד מכאן מסר על לקיחת אחריות: "כל דור צריך לתקן חטא הדור שקודם להן כי כמו שהם יורשים זכות דור הקודם שהניחו להם" (שפת אמת, פרשת דברים). על הבנים לשאת באחריות על חטאי האבות.
אך גם אם נבין מדוע הבנים ראויים לתוכחה, עדיין קשה להבין מדוע רק הם, ולא אבותיהם, מקבלים את נאום התוכחה המרכזי שבתורה.
תוכחה היא אמצעי תיקון. על הדור הנוכחי מוטלת לא רק האחריות לתקן – למעשה, רק הם, ולא אבותיהם, מסוגלים לתקן. יש עיקרון בתלמוד שלפיו "כשם שמצוה על אדם לומר דבר נשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ע"ב). אמירת תוכחה לאדם שאינו מסוגל להכיל אותה עלולה להזיק, כפי שמצטטת שם הגמרא: "אַל תּוֹכַח לֵץ, פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ; הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט ח). הוכחת האבות הייתה נופלת על אוזניים ערלות, הבנים, ממרחק של דור, הם אלה שיכולים להקשיב ולתקן.
פעמים רבות אנו עדים לכך שאנשים הורסים את חייהם במו ידיהם. התגובה הטבעית של דורשי טובתם היא לנסות לפקוח את עינם ולזהות את שורש הבעיה ואת חלקם ביצירת הבעיה. אולם כאשר ברור שהתוכחה לא תיפול על אוזניים קשובות ואף תגרום לנתק, עדיף לשתוק ולהעניק להם את הדבר היחיד שהם מסוגלים לקבל – חום, ללא שיפוטיות. אילו הקריטריון הזה היה נשמר, הייתה התוכחה הופכת להיות דווקא ביטוי של פרגון לזולת.
תוכחה מאהבה
לפני שאדם אומר דברי תוכחה, כדאי שישאל עצמו אם הוא רוצה לעשות זאת. אם התשובה חיובית, אם הוא מרגיש שהוא רוצה להוכיח, באופן פרדוקסלי עדיף שיתאפק וימנע עצמו מן התוכחה. אם התשובה שלילית, עליו לאזור אומץ ולהוכיח.
ביסוד העניין עומדת השאלה הבסיסית: האם אני אומר את התוכחה בשבילי או בשביל הזולת? 'בשבילי' פירוש הדבר כדי לפרוק מעליי מתח וכעס, או כדי להעצים את הדימוי העצמי שלי מתוך התנשאות על הזולת. 'בשבילו' פירושו כדי לעזור לחבר להיות במקום טוב יותר. אם מתחשק לי להוכיח, סביר להניח שהדבר משרת באופן כלשהו את צרכיי. כאשר לא מתחשק לי, זה מכיוון שאני חושש לפגוע בחבר או שאני חושש שאם אבקר אותו, הוא יפסיק לאהוב אותי. אם למרות הכול עלה בדעתי להוכיח אותו, נראה שאני יודע שהוא זקוק לי. במצב כזה, בדרך כלל התוכחה תבוא מתוך ענווה, רגישות ודיוק, ויש תקווה שדברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב.
המציאות כיום בשיח הציבורי היא הפוכה. שלא כמשה רבנו, רוב האנשים מעדיפים את הדרך הקלה: לבקר דווקא את אלה שלא נמנים עם הציבור שלהם. בכך הם אולי משיגים רווח אישי ופופולריות בחוגים מסוימים, אך בסופו של דבר לא רק הציבור המותקף יוצא נפסד, אלא גם הציבור של המבקר עצמו מפסיד מהעמקת הקרע בין הפלגים השונים בחברה הישראלית.
[1] על בסיס הסיפור שבספרו של יוסף טולשקין: Joseph Telushkin, Words that Hurt, Words that Heal, New York 1996, pp. 99-101.