(הרב עו"ד צוריאל בובליל)
בימים אלה, אנו שומעים על קידום חוק "מוות במרשם רופא". יוזם החוק, ח"כ עופר שלח, אף טען בלהט: "זהו חוק מתקדם שיעמיד את ישראל בשורה הראשונה של המדינות הנאורות".
הרשו לי להביע הסתייגות חריפה מן החוק ומן ה'נאורות' שבו, וזאת מנסיון אישי. אם אתם סבורים שהרופאים זקוקים לחוק כדי להמליץ לעשות דברים מסויימים, אומר שיש חלק מהם (לא כולם!!!) אשר כבר היום אומרים למשפחה, כאשר מדובר בחולה במצב קשה, שאילו היה זה בן משפחתם, היו מאפשרים לו לסיים את חייו המיוסרים… מתן לגיטימציה חוקית למצב זה, יכול לגרום לתוצאות קשות.
אבי אושפז בשל בעיות נשימה. הוא התנגד להצעת שח"ל להתאשפז. הוא אמר בקול צלול ובתבונה תהומית למשפחה: "אל תקחו אותי לבית החולים. הם יראו בי כאדם מבוגר, בן תשעים. לכן, הם לא יתאמצו, ומשם לא אצא חי". אלא שאנשי שח"ל התריעו שמסוכן להותירו בבית, וחייבים לקחתו למיון. הגעתי בדחיפות לבית הוריי, וראיתי את אבי יורד בכוחות עצמו, עם חליפה ועניבה, ונכנס למכונית אחי, וכולנו, האחים, מעודדים אותו: אבא, אל תדאג, ה' אתך, וכולנו, ילדיך, נוסעים אתך לבית החולים, ולא ננטוש אותך, ונחזור אתך בשמחה הביתה. אבא הביט בנו במבט מפוקח, והניד בראשו אלינו, תוך הפטרת משפט: זה מיותר, חבל לנסוע לשם…
לא עזבנו אותו לרגע. עשינו תורנות 24/7 סביב מיטתו. הוא היה בהכרה, אך תוך זמן קצר חטף חיידק בית חולים, אשר רק דרדר את מצבו. הוחדר לו טורבוס, ואבא לא אהב זאת, ובשלב מסויים, ניתק אותו. הוא החל לנשום בסדר, והרופאים נדהמו מכך. אולם, כעבור זמן, הם החליטו להחזיר את הטורבוס.
ביום חמישי, ד' באדר ב', התשע"ד, לפני מעל שלושה חודשים, פנו אלי רופאים שטיפלו באבא, והציעו לי שנזריק לו מורפיום… גם אמרו לי שאבי מבוגר… בדקתי מיידית הסוגיה הרפואית, ועירבתי את אחיי, וגילינו שמורפיום במינון גבוה יכול לדכא דרכי נשימה. כמובן, התנגדנו, ואמרנו שתמיד אבא אמר לנו "יסור יסרני י-ה, ולמוות לא נתנני".
באותו ערב, כתבתי את העיתון השבועי שלי "משפחה ומשפט", אותו אני מפיץ באינטרנט, בנושא "רצח מתוך רחמים" או "המתת חסד". ציינתי שמאמר זה הינו לרפואת אבי (למעוניינים, כתבו לי, ואשלח אליכם במייל את המאמר, תוך ניתוח ההיבט הרפואי, פילוסופי והלכתי כאחד). בערב שבת, הקדשתי את הדרשה שלי בבית הכנסת 'תהילות ישראל' בר"ג, שם אני מכהן כרב הקהילה, וביקשתי מהציבור להתפלל לרפואת אבא, לאור נסיון הרופאים לקצר ימיו של אבי, בנימוקים עטופים בצלופן (מבוגר, הפרוגנוזה ידועה, זה יקל על כאביו, ועוד).
בשבת, הלכתי לביה"ח, כפי שעשה בכל שבת, ושם פגשתי באחי, הרב רפאל, שהגיע מערב שבת, ובמוצ"ש הצטרפה אחותי עליזה. ערכנו את ההבדלה, כשאנו משמחים את אבא ואת החולים שהיו במיטות הסמוכות. רקדנו בשמחה ובהתלהבות שאינני זוכר התלהבות שכזו, תוך ששרנו את המבדיל, אליהו הנביא, ועוד, ואז קרה דבר מדהים.
אילו קראתי על כך, באחד מעלוני השבת, הייתי אולי אומר "נו, עוד סיפור יפה. לך תדע, מהי האמת, ומהי הפנטזיה…". אלא, שהמטפלת, מרים, שהיתה צמודה לאבא, צילמה אותנו. בכתבה זו רואים תמונה אחת של אבא מוחא כפיים. תמונות קודמות הראו שבשלבים הראשונים הוא לא זז ולא נע. רואים שאנו מורידים ראשנו, עד… עד אשר הגענו אל אחת התמונות המאושרות בחיי, אותה אשא עמי בכל רגע – אבא חוזר לחיים!
אבא שכב בלי לנוע, והרופאים אמרו לנו שזה מיותר, ששרים לאבא, כי הוא כבר במצב קשה ביותר… לא התייאשנו. רפאל ואני הרכנו ראשנו כלפי אבא, שיברך אותנו כאפרים ומנשה (אנקדוטה – אחי, הינו רב חרדי וראש כולל, ואני רב דתי לאומי. הוא עם המגבעת ואני עם הכיפה הסרוגה. החולים מביטים בנו בפליאה, ששנינו מאוחדים ואוהבים, ואבא מתבקש על ידינו להניח ידו על ראש שנינו ביחד!). אבא עדיין לא זז. בהמשך השירה, אני מוריד ראשי אל אבא ומבקש בשמחה ובאהבה את הברכה ממנו. לפתע, חשתי זרם אדיר ממנו, וחזרתי לאחור, ואחי ואני המשכנו לרקוד ולשיר ולמחוא כפיים, ואז הבנתי מה קרה, ומדוע חשתי זרם מאבא, כי משום מקום, כביכול, אבא הרים את ידיו, וחזר לחיים, ומחא כפיים בשמחה כנגדנו!!! אנו רוקדים ומוחאים כפיים והוא משיב לנו עם חיוך ונשמה זוהרת, ומוחא כפיים!!!
בשלב מסויים, הבנתי לראשונה, בחוייה אישית, את דברי הרב קוק זצ"ל, והתחלתי לשיר לאבא: "כשהנשמה מאירה, גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים"! אוי, כמה שהשמים נראו לרופאים ולצוות, עוטי ערפל, אך אנו התאחדנו עם נשמתו המאירה של אבא, ואין מלה אחרת: הנשמה חזרה לאבא לשמונה ימים! ברגע זה, אני נזכר שאבא, איך שהיה קם על מיטתו, נגע באצבעותיו בקיר, ואז אמר בקול: אלוקיי, נשמה שנתת בי טהורה… ולהחזירה בי לעתיד לבוא"…
אילו קראתי על כך, באחד מעלוני השבת, הייתי אולי אומר "נו, עוד סיפור יפה. לך תדע, מהי האמת, ומהי הפנטזיה…". אלא, שהמטפלת, מרים, שהיתה צמודה לאבא, צילמה אותנו. בכתבה זו רואים תמונה אחת של אבא מוחא כפיים. תמונות קודמות הראו שבשלבים הראשונים הוא לא זז ולא נע. רואים שאנו מורידים ראשנו, עד… עד אשר הגענו אל אחת התמונות המאושרות בחיי, אותה אשא עמי בכל רגע – אבא חוזר לחיים!
אמרתי לרופאים אח"כ: אתם מבינים שיש גם נשמה?! עובדה שאבא חזר לחיים!!! הם היו בהלם, ולא ידעו כיצד להגיב!
כח החיים של אבא היה ענק, כנגד כל הסיכויים, וזכינו לקבל אותו חי במשך שמונה ימים עד שושן פורים. לאורך כל הימים הנחנו לו תפילין של רש"י ור"ת, כפי שהיה רגיל במשך שנים. בפורים, עוד הספקתי לקרוא לאבא את המגילה, ממגילת קלף, כשהוא שמח על כך. בסמוך לאחר חצות הלילה, קרה הנורא מכל… זכינו, כל האחים, לקרוא וידוי ועוד תפילות, מסביב למיטתו.
תובנות אישיות שלי:
מאז פטירתו, פגשתי לא מעט אנשים שסיפרו לי שקרה להם אותו דבר עם הוריהם. הרופאים המליצו להם לתת מורפיום, ו"לקצר את היסורים של ההורים"…
אני ראיתי כיצד הרופאים מחליטים על קיצור חיים, גם בשל הצורך במיטות… רופאה ניגשה אלי ואמרה: נעביר אותו לחדר רגיל, כך שתתפנה מיטה לחולה אחר, ככל שיהא צורך. שאלתי אותה: הרי בחדר הזה יש השגחה 24/7, וסיכוייו להינצל גדולים יותר, ואילו בחדר אחר, אין השגחה ישירה, שהרי האחות רק בעמדת המזכירות. ואז הפטירה שממילא מצבו לא כ"כ טוב, ואנו מתעקשים על הארכת חיים שאינם חיים…
לצערי, חוויתי מצב ש"רופאים משחקים תפקיד אלוקים"… מאידך גיסא, רופא לב בכיר, שהכיר את אבא, ובא לנחם אותנו, ראה את רצף התמונות שלי על אבא, ואז אמר לי: שווה לפרסם זאת. אולי, בכינוסי רופאים ניתן יהא להציג את המקרה הזה, עם ההוכחה, התמונות, כדי להבהיר לרופאים שאסור להתייאש. נתתם לאביכם ולכם מתנה – שמונה ימים ביחד אתכם!
אל תתייאשו!!! העניקו לקרוביכם חיים.
אני רוצה לחזק בסיפור מאבי, את דברי חברינו, הרב אלעאי עופרן: "…לא פעם שומעים בהלוויות או בשבעה דיבורים גאים על כך שהנפטר "לא רצה להזדקק לעזרה"… אבדן העצמאות הוא בלי ספק אסון נורא, אך נראה לי שאנו מגזימים בערכה של ה"עצמאות" הזו. אנו מחנכים את ילדינו לכך שחסד, עזרה לזולת, לנזקק, לנצרך הוא מעשה קדוש ונעלה, אך בה בעת אנו מחנכים לכך שהזדקקות לחסד היא מידה בזויה ועלובה. אנו מלמדים לתת ולא מלמדים לקחת. זה מוסר כפול מסוכן ביותר".
על דבריו, אספר לכם מדברי אבא לסיום:
"צורי, בני היקר", כך פתח אבא, הריני כפרת משכבו, את הסיפור שסיפר לי לפני כחמישים שנים, "בוא ותבין מה פירוש כיבוד אב ואם, וסיפור זה יהווה בשבילך תמרור ממה להיזהר, ואיך להתנהג. אדם אחד היה מכובד, ונולד לו בן אחד. הוא העניק לבן את הכל, ודאג להשיאו. גם לבן נולד ילד. משבגר הסבא, החל לרדת לו ריר מהפה, והוא נהג להסתובב ברחובות כשהוא מוזנח. יום אחד נתקלים בו הבן והנכד, ואז צועק עליו הבן, כיצד הוא לא מתבייש ללכת כך. מיד הורה הבן לנכד לקחת את הסבא לביתם. לאחר שדיבר אליו בגסות, פנה הבן לנכד: 'יש שמיכה בעאסדה (בוידעם בלע"ז), תן אותה לסבא. הנכד טיפס לעליית הגג, והוריד שמיכה מעופשת, אך בטרם מסר אותה לסבא, הוא גזר אותה לשני חלקים, ונתן חצי לסבא. הבן הנדהם שאל את הנכד, מדוע לא נתן לסבא את כל השמיכה. 'אבא, אני משאיר את המחצית השניה של השמיכה עבורך, לכשתזקין… איך שאתה התנהגת לאבא שלך, סבא שלי, לא מגיע לך יותר מזה…'"
דומה שהסיפור אומר הכל!
עלינו לעשות הכל למען הקרובים לנו. לעיתים, למשפחה כבר אין כח לטפל במבוגר, והיא מדברת על כך שאין לו ממילא איכות חיים… חבל שהוא סובל… האמינו לי, הסיפור לעיל שסיפר לי אבא, היה נר לרגלינו, עת טיפלנו – כל האחים – באבא זצ"ל! הסיפור הוא שנתן לנו את הכח לרקוד אתו ולשמוח אתו, ולהחזיר לו את החיים!
אבא היה דוגמא איך מכבדים את ההורים. כילד, אני זוכר איך במשך שנים, דאג לכבוד אמו, סבתא מיסה ז"ל. היא היתה נזר לראשו, ולראש אמי היקרה, רינה בובליל, שתיבדל לחיים ארוכים (מאז נפטר אבא, אני עושה תורנות לאחיי, כך שכל יום מגיע אליה אח אחר, אך קבעתי לעצמי, בל"נ, להגיע, בנוסף לתורנות, להגיע בכל ערב לאמא. איזו זכות זו!!!). למרות גיל הסבתא, דאג לקחת אותה לטיולים ולמוסדות החינוך שהקים וטיפח ביפו. זכורני איך נסענו, ביחד למערת אליהו הנביא, לרבי מאיר בעל הנס ועוד. למרות שהיה איש ציבור מכובד, לא ביקש שמישהו אחר יסייע לה, כדי לעלות במדרגות. הוא זה שברגישות ואהבה היה לה לעזר ואחיסמך. הוא הותיר את תמונתה בסלון, שם היא מוצבת עד היום, כדי לומר לנו: כזה ראה וקדש. בבית הראשון, ברחוב הרבי מויטבסק, ביפו, היתה לנו דירה קטנה, בה חיינו תשעת הילדים. כאשר סבתא היתה אתנו, סידר את המקום הנפרד לכבודה, ולא חשנו "צפיפות" בשל כך, ונתקיים בנו "מעולם לא אמרנו צר לנו המקום שסבתא תלין בביתנו"… לא נשכח כמובן את מה שסיפר לנו בילדותנו, כיצד היה מלווה את אביו, רחמים זצ"ל, בהיותו ילד, בשל קשיי הראיה שלו. ביכר הוא להיות לצידו של אביו, עת נזקק לליווי, מאשר לצאת ולבלות עם חבריו.
דומני שחינוך זה, של כבוד לאב ולאם, מצידו, הוא שהביא אותנו, ילדיו, להיות לצד ההורים לאורך הדרך, מתוך כבוד והערכה אליהם, והכרת הטוב.
לסיכום:
אל נסכים למוות במרשם רופא, נעודד חיים במרשם אהבה ומסירות של המשפחה לקרוב הזקוק לנו!
מי יודע אם לא ניתנה לנו זכות חד פעמית, ומנסיון, אין זו אגדה!