יהודה גלעד

"קול דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה" – מדיניות ייצוא הנשק במדינת ישראל

עם ומדינה

שיתוף המאמר -

בימים אלו של ערב בחירות עוסקים רבים בשאלת יהדותה של המדינה והאיזון הנכון בין אופייה הדמוקרטי של המדינה ובין אופייה היהודי. הדברים באים לידי ביטוי בסוגיות רבות ושונות כגון פניה של השבת הציבורית – שבה עסקנו בגיליון זה – סוגיית הגיור, שאלות המעמד האישי, נישואין וגירושין כדת משה וישראל, בעיית העגונות ומסורבות הגט וכיוצא באלו. 

אך דומה שקיימת סוגייה הנוגעת במישרין בתשתית העמוקה ביותר של יהדותנו, כמו גם של אנושיותנו, הנוגעת בפיקוח נפש ממש, ובאופן תמוה אינה מצליחה ללכוד את תשומת הלב הציבורית הראויה לה, לא בציבור הכללי ואף לא בציבור הדתי. הסוגייה היא ייצוא הנשק של מדינת ישראל למדינות הידועות כמפירות זכויות אדם, ולעיתים אף כאלו המבצעות רצח-עם של ממש ופשעים נגד האנושות. 

גם בעשור האחרון נמכרו נשק ישראלי ואמצעי לחימה אחרים, כולל הדרכה צבאית על ידי קצינים במילואים ובוגרי יחידות חשובות בצה"ל, למדינות רצחניות כגון: דרום סודן, מיאנמר, קמרון ומדינות נוספות. באמצעים אלו דוכאו, עונו ונרצחו מאות אלפי אזרחים, נאנסו נשים וילדות רבות ונשרפו כפרים שלמים על יושביהם. מעשים זוועתיים אלו בוצעו בין השאר בנשק שנמכר על ידי מדינתו של העם היהודי, עם שהביא לעולם את בשורת צלם האלוהים שבאדם ואת ההכרזה הנגזרת ממנה – "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם".

העובדה המבישה היא שאנו, מדינת ישראל, מוכרים נשק למדינות שיצוא הנשק אליהן נאסר מסיבות מוסריות על ידי ארה"ב ומדינות מערב אירופה. הייתכן שאנו, המתקוממים נגד העולם ששתק אז, פועלים היום על פי אמות המידה המקובלות רק על הגרועות שבמדינות כמו סין, רוסיה וצפון קוריאה? כיצד ניתן להבין את העובדה שהמדינה המתגאה בצדק בצבא המוסרי שלה, המסייעת באופן מעורר השתאות במקרים של אסונות טבע וטרגדיות למיניהן בקצוות העולם, אותה המדינה עצמה מאפשרת – ולבושתנו, לעיתים אף יוזמת – שיתוף פעולה נלוז זה עם משטרים אכזריים אשר ידיהם דמים מלאו?

המשנה במסכת עבודה זרה (פרק א) אוסרת למכור לגויים כלי משחית וזה לשונה: "אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים". הרמב"ם מוסיף ומבאר בפירושו על-פי סוגיית הגמרא "וכן אין מתקנים להם כלי מלחמה ואין משחיזים להם חרבות ורמחים ודומיהם כדי שלא לעזור למשחיתים בעולם להשחית". ברוח זו פוסק הרמב"ם מפורשות ב"יד החזקה", בהלכות רוצח (פרק י"ב הלכה י"ד) את האיסור המוחלט למכור נשק וכלי משחית אחרים לגויים, אלא אם כן משתמשים בו להגנת עם ישראל. 

אין זה סוד כי תעשיית הנשק שלנו היא אחד מענפי היצוא הגדולים והמוצלחים של ישראל, הנחשבת לאחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. ברור לכולנו כי לצערנו, באזור שאנו חיים בו ועם השכנים הקרובים והרחוקים יותר ש"זכינו" בהם, ניאלץ בטווח הנראה לעין לעמוד על נפשנו ולחיות על חרבנו, בעזרת השם הנותן לנו כוח לעשות חיל. כמו כן, מוסכם וידוע לכול כי אין כל אפשרות והיתכנות כלכלית לייצר נשק לצורכי הגנתנו בלבד, ורק יצוא הנשק הנרחב מאפשר את ייצורם ופיתוחם של כלי הנשק הנחוצים להגנתנו. אין ספק כי יש לנו חוב של הכרת טובה ותודה לאנשים הרבים העמלים על המצאה, פיתוח וייצור של אמצעים חדשים להגנתנו, לעיתים במסירות נפש יומם ולילה. יש לציין כי על פי המתפרסם, הרוב הגדול של יצוא הנשק הישראלי מיועד למדינות מתוקנות, המשתמשות בו להגנתן בדרכים חוקיות על פי הכללים המקובלים והמוסכמים בעולם. על החשיבות הביטחונית, המדינית והכלכלית של יצוא מסוג זה, כמובן שאין חולק ומערער. 

יתר על כן, בשנותיה הראשונות של המדינה, כשסכנות קיומיות של ממש ריחפו מעל ראשה, ייתכן שהיה מקום ללמד זכות על אלו שלא תמיד בדקו בציציות של אותן מדינות וגופים מעטים שהסכימו לרכוש מאתנו נשק, ועל ידי כך לתמוך בעצם קיומנו כמדינה צעירה וחלשה באזור עוין ומסוכן. אולם כיום, כאשר ב"ה ישראל נחשבת לאחת המדינות החזקות בעולם מבחינה צבאית, כלכלית, חברתית ותרבותית, האם יכולה להיות הצדקה מוסרית כלשהי לעסקות כלכליות המפיקות כסף טמא, המזוהם בדמם של אנשים, נשים וילדים שנרצחו על לא עוול בכפם? האם אין קול דמי אחינו בני האדם זועקים אלינו מן האדמה? "הלא אב אחד לכולנו, הלו אל אחד בראנו"! (מלאכי ב)

לפני כ-80 שנה, בימי הרעה שבקעה באירופה, היו סבינו וסבתותינו, עם רבבות עמך בית ישראל, נתונים למשיסה לעינוי ולרצח באכזריות שספק אם הייתה כמותה מימי עולם. הדברים לא התרחשו בפלנטה אחרת, אלא במרכזו של העולם התרבותי, והעולם שתק. מהו הלקח המוסרי שצריכים ללמוד מכך אנחנו, "עם שרידי חרב" אשר זכה "להלוך להרגיעו ישראל"? 

העובדה המבישה היא שאנו, מדינת ישראל, מוכרים נשק למדינות שיצוא הנשק אליהן נאסר מסיבות מוסריות על ידי ארה"ב ומדינות מערב אירופה. הייתכן שאנו, המתקוממים נגד העולם ששתק אז, פועלים היום על פי אמות המידה המקובלות רק על הגרועות שבמדינות כמו סין, רוסיה וצפון קוריאה? כיצד ניתן להבין את העובדה שהמדינה המתגאה בצדק בצבא המוסרי שלה, המסייעת באופן מעורר השתאות במקרים של אסונות טבע וטרגדיות למיניהן בקצוות העולם, אותה המדינה עצמה מאפשרת – ולבושתנו, לעיתים אף יוזמת – שיתוף פעולה נלוז זה עם משטרים אכזריים אשר ידיהם דמים מלאו?

בכנסת הקודמת נעשו כמה ניסיונות לחוקק חוק שיפקח פיקוח מוסרי על יצוא הנשק של המדינה. היוזמה באה כפי שראוי לה מקצוות פוליטיים מנוגדים כדי לבטא את האמת הפשוטה שבעניין מוסרי מובהק כל כך אין הבדל בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. אך היוזמה נדחתה שוב ושוב על ידי נציגי הקואליציה כולל בכירים במפלגות דתיות. אנו קוראים למנהיגים הפוליטיים להציב כתנאי-סף להצטרפותם לממשלה את חקיקת החוק לפיקוח על יצוא הנשק הישראלי. הנושא הוא מעבר למפלגה כלשהי, זהו עניין אנושי בסיסי יהודי ואוניברסלי גם יחד הנוגע לכולנו כיהודים, כאזרחים וכבני אדם. כיצד לתביעה בסיסית זו כמעט ולא ראינו עצומות וקריאות של רבנים, מנהיגים אנשי תרבות ורוח מכיוונים שונים? (בהקשר זה חשוב לציין לטובה את הרב דרוקמן שליט"א, שהבטיח לאחרונה שיתבע מהמנהיגות הפוליטית של הציונות הדתית לדרוש כתנאי סף התחייבות קידום חוק זה)

אנו עומדים בימים אלו בערב הימים הנוראים, ובפרוש ידינו בתפילה לפני המלך הקדוש, איך נישא פנינו בתפילה בימי הדין והרחמים הבאים עלינו לטובה? קול דמי אחינו ואחיותינו קדושי השואה קורא לנו להאזין לקול דמיהם של רבבות בני אדם שנבראו בצלם אלוהים, ואשר נרצחו גם בעזרתנו, אשר דמם זועק אלינו מן האדמה. הנאטום ליבנו ואוזנינו לזעקתם?

אין זה סוד כי תעשיית הנשק שלנו היא אחד מענפי היצוא הגדולים והמוצלחים של ישראל, הנחשבת לאחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. ברור לכולנו כי לצערנו, באזור שאנו חיים בו ועם השכנים הקרובים והרחוקים יותר ש"זכינו" בהם, ניאלץ בטווח הנראה לעין לעמוד על נפשנו ולחיות על חרבנו, בעזרת השם הנותן לנו כוח לעשות חיל. כמו כן, מוסכם וידוע לכול כי אין כל אפשרות והיתכנות כלכלית לייצר נשק לצורכי הגנתנו בלבד, ורק יצוא הנשק הנרחב מאפשר את ייצורם ופיתוחם של כלי הנשק הנחוצים להגנתנו. אין ספק כי יש לנו חוב של הכרת טובה ותודה לאנשים הרבים העמלים על המצאה, פיתוח וייצור של אמצעים חדשים להגנתנו, לעיתים במסירות נפש יומם ולילה. יש לציין כי על פי המתפרסם, הרוב הגדול של יצוא הנשק הישראלי מיועד למדינות מתוקנות, המשתמשות בו להגנתן בדרכים חוקיות על פי הכללים המקובלים והמוסכמים בעולם. על החשיבות הביטחונית, המדינית והכלכלית של יצוא מסוג זה, כמובן שאין חולק ומערער. 

יתר על כן, בשנותיה הראשונות של המדינה, כשסכנות קיומיות של ממש ריחפו מעל ראשה, ייתכן שהיה מקום ללמד זכות על אלו שלא תמיד בדקו בציציות של אותן מדינות וגופים מעטים שהסכימו לרכוש מאתנו נשק, ועל ידי כך לתמוך בעצם קיומנו כמדינה צעירה וחלשה באזור עוין ומסוכן. אולם כיום, כאשר ב"ה ישראל נחשבת לאחת המדינות החזקות בעולם מבחינה צבאית, כלכלית, חברתית ותרבותית, האם יכולה להיות הצדקה מוסרית כלשהי לעסקות כלכליות המפיקות כסף טמא, המזוהם בדמם של אנשים, נשים וילדים שנרצחו על לא עוול בכפם? האם אין קול דמי אחינו בני האדם זועקים אלינו מן האדמה? "הלא אב אחד לכולנו, הלו אל אחד בראנו"! (מלאכי ב)

לפני כ-80 שנה, בימי הרעה שבקעה באירופה, היו סבינו וסבתותינו, עם רבבות עמך בית ישראל, נתונים למשיסה לעינוי ולרצח באכזריות שספק אם הייתה כמותה מימי עולם. הדברים לא התרחשו בפלנטה אחרת, אלא במרכזו של העולם התרבותי, והעולם שתק. מהו הלקח המוסרי שצריכים ללמוד מכך אנחנו, "עם שרידי חרב" אשר זכה "להלוך להרגיעו ישראל"? 

העובדה המבישה היא שאנו, מדינת ישראל, מוכרים נשק למדינות שיצוא הנשק אליהן נאסר מסיבות מוסריות על ידי ארה"ב ומדינות מערב אירופה. הייתכן שאנו, המתקוממים נגד העולם ששתק אז, פועלים היום על פי אמות המידה המקובלות רק על הגרועות שבמדינות כמו סין, רוסיה וצפון קוריאה? כיצד ניתן להבין את העובדה שהמדינה המתגאה בצדק בצבא המוסרי שלה, המסייעת באופן מעורר השתאות במקרים של אסונות טבע וטרגדיות למיניהן בקצוות העולם, אותה המדינה עצמה מאפשרת – ולבושתנו, לעיתים אף יוזמת – שיתוף פעולה נלוז זה עם משטרים אכזריים אשר ידיהם דמים מלאו?

בכנסת הקודמת נעשו כמה ניסיונות לחוקק חוק שיפקח פיקוח מוסרי על יצוא הנשק של המדינה. היוזמה באה כפי שראוי לה מקצוות פוליטיים מנוגדים כדי לבטא את האמת הפשוטה שבעניין מוסרי מובהק כל כך אין הבדל בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. אך היוזמה נדחתה שוב ושוב על ידי נציגי הקואליציה כולל בכירים במפלגות דתיות. אנו קוראים למנהיגים הפוליטיים להציב כתנאי-סף להצטרפותם לממשלה את חקיקת החוק לפיקוח על יצוא הנשק הישראלי. הנושא הוא מעבר למפלגה כלשהי, זהו עניין אנושי בסיסי יהודי ואוניברסלי גם יחד הנוגע לכולנו כיהודים, כאזרחים וכבני אדם. כיצד לתביעה בסיסית זו כמעט ולא ראינו עצומות וקריאות של רבנים, מנהיגים אנשי תרבות ורוח מכיוונים שונים? (בהקשר זה חשוב לציין לטובה את הרב דרוקמן שליט"א, שהבטיח לאחרונה שיתבע מהמנהיגות הפוליטית של הציונות הדתית לדרוש כתנאי סף התחייבות קידום חוק זה)

אנו עומדים בימים אלו בערב הימים הנוראים, ובפרוש ידינו בתפילה לפני המלך הקדוש, איך נישא פנינו בתפילה בימי הדין והרחמים הבאים עלינו לטובה? קול דמי אחינו ואחיותינו קדושי השואה קורא לנו להאזין לקול דמיהם של רבבות בני אדם שנבראו בצלם אלוהים, ואשר נרצחו גם בעזרתנו, אשר דמם זועק אלינו מן האדמה. הנאטום ליבנו ואוזנינו לזעקתם?

לקריאה נוספת -

ברית גורל של כל העם היהודי

17.04.2024

האם קיים עם יהודי?

03.04.2024

השקעת כספים במסלולי בתי השקעות – עם ובלי הכשר

12.01.2022

חזרה לכל המאמרים בנושא עם ומדינה

שיתוף המאמר -