פרשת קרח – על האמת שבמחלוקת – (הרב יעקב נגן)

(הרב יעקב נגן)

אף שהמילה 'מחלוקת' אינה מוזכרת בפרשה ולו פעם אחת, בכל זאת הצליחו אירועי הפרשה – ובעיקר ערעורם של קרח ואנשיו על מנהיגותם של משה ואהרן – להוציא למושג הזה שם רע. אך לא יהיה זה נכון להסיק מסיפור קרח ועדתו שיש להירתע ממחלוקות. במשנה המפורסמת בפרקי אבות משמשת המחלוקת של קרח דוגמה למחלוקת שלילית, אך לצדה מובאות דוגמאות למחלוקות חיוביות:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו. (אבות ה, יז)

לא פשוט להבחין בין שני סוגי המחלוקות. ביטוי למורכבות האתגר נוכל למצוא בפירושו של מורי הרב עמיטל ז"ל לקביעה "מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים". הרב עמיטל פירש שכאשר יש ויכוח שבו כל צד בטוח שכל פעולתו היא אך ורק 'לשם שמים', אין סיכוי שאחד מהם יוותר, וממילא 'סופה להתקיים', כלומר המחלוקת הזאת תעמוד לעד. אדם יוותר אולי על דבר שהוא צורך אישי, אבל כאשר הוא מעניק לדבר זה אצטלה של קדושה ומתיימר לייצג את אלוהים, הוא יקדש את עקשנותו, לא יוותר ולא יתפשר.

לא ייתכן שהפתרון לכך יהיה בריחה מכל מחלוקת, שהרי הדיון והוויכוח הם מאפיינים מרכזיים של זהותנו. מה יותר יהודי וישראלי מאשר לדון, להתווכח ולחלוק? נכון שתכונה זו הפכה להיות מקור לאין-ספור בדיחות על יהודים ולעתים היא יכולה גם למרר את החיים, אך ויתור על הפן הזה כמוהו כוויתור על זהותנו וכן המחלוקת היא מקור לתסיסה מחשבתית המביאה לידי יצירה ופוריות מחשבה. יש להתבונן ולהעמיק בתופעה של המחלוקת כדי לברר מתי היא מביאה חורבן ועלינו לברוח ממנה, ומתי היא מביאה ברכה ויש לחתור אליה.

כולם שווים, אך יש ששווים יותר

נעיין בסיפורו של קרח. קרח ואנשיו טענו כלפי משה ואהרן: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (במדבר טז ג).

לכאורה זו טענה מכובדת, המציגה חזון מרהיב של חברה שוויונית, המושתתת על התפיסה שכולם קדושים, כל אדם נברא בצלם ועם ישראל כולו הוא "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".

משה, בתגובה לטענותיו של קרח, נופל על פניו וקורא לברר מי נבחר מאת ה' (במדבר טז ד–ה) לאחר מכן הוא קורא תיגר על קרח ועל חבריו ומכנה אותם רשעים וחוטאים (שם פסוק כו). מדוע קרח אינו זוכה לתשובה עניינית יותר?

ברור שיש למשה הרבה דברים לומר בנושא, ובמקומות אחרים נראה שהוא עצמו מסכים עם חלק מהטענות כלפיו.

משה בחר להתעלם מן הטענה של קרח משום שהוא הבין שקרח עצמו אינו מאמין בצדקתה, וכי מניעיו האמיתיים הם הפוכים – הוא חיפש כוח. הטענה נגד התנשאות נועדה לחפות על השאיפה להתנשא. קרח משתמש בדרישה הפופוליסטית לשוויון כדי לגייס את העם, כמו שבחוות החיות, ספרו הסאטירי של ג'ורג' אורוול על המהפכה הקומוניסטית, החזירים מגבשים סביבם את החיות בתואנה ש'כל החיות שוות', ועם הזמן, החיות לומדות בדרך הקשה שהמשך המשפט הוא 'אך יש חיות ששוות יותר'. הוכחה לכך שקרח עצמו לא האמין בשוויון נוכל למצוא בהקשר שבו העלה את טענתו. קרח ואנשיו הם כבר אליטה בתוך העם.

לאור זאת מתבארת המשנה באבות, "ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" – כאשר המחלוקת אינה לשם שמים אלא נובעת ממניעים אישיים, כלומר כאשר הטיעונים הגלויים הם רק כסות לאינטרס סמוי, והטוען בעצמו אינו מאמין בהם, לא יצא דבר מן המחלוקת.

ה'אמת' מכילה הכול

ההגדרה הראויה למחלוקת, בעיניי, היא זו של הרמב"ם. הרמב"ם מפרש 'לשם שמים' במובן של 'דרישת האמת' (רמב"ם, פירוש למשנהאבות שם). שני יסודות להגדרה זו: האמת והדרישה. ה'אמת' היא הדבר החשוב והמהותי, ולכן העיקר הוא הטענה עצמה ולא המניעים שבבסיסה, ואילו ה'דרישה' (בנוסח אחר: 'בקשה'), למיטב הבנתי, היא חיפוש. כלומר, כאשר כל אחד בטוח שהאמת אצלו וכל שעליו לעשות הוא לשכנע את חברו להצטרף אליו, יתקיים דו-שיח של חרשים. במחלוקת כזו אין תועלת, להפך – היא מעמיקה את העימות. אך כאשר אדם רואה את עצמו בתהליך של חיפוש והוא פתוח לשמוע את הזולת ולהקשיב לו, המחלוקת הופכת להיות בסיס לצמיחה. אין לצפות שבמהלך הוויכוח יוותר האדם על עמדות היסוד שלו, אלא שתיווצר פתיחות שתאפשר לו להעמיק את תפיסתו ולהעשירה, מתוך המפגש עם נקודת מבט אחרת.

התפיסה המורכבת של המושג 'אמת', המופיעה במקורות חז"ל ואשר פותחה בקבלה, חיונית לתהליך הזה. לאחר האמירה כי חותמו של הקב"ה הוא 'אמת', התלמוד הירושלמי (סנהדרין א, א) מפרש את המילה 'אמת' על ידי דרישת אותיותיה: אל"ף – תחילת האל"ף-בי"ת, מ"ם – אמצע האל"ף-בי"ת, ואילו תי"ו – מסיימת את האל"ף בי"ת. כוונת הירושלמי היא שזווית אחת של הדברים לעולם תהיה חלקית, ולכן אינה אמת. האמת מכילה הכול. כהשלמה לדרשת הירושלמי, ציין חותני, פרופ' אוריאל סימון, שהמילה 'שקר' מורכבת משלוש אותיות עוקבות, וכולן בקצה אחד של האל"ף-בי"ת.

יש דמיון בין תפיסת הירושלמי את ה'אמת' לבין התפיסה הבסיסית של הקבלה. בכל דבר יש ניצוץ אלוהי, והאמת היא האיזון הנכון שבין כל דבר ודבר. מעניין שלעתים קרובות המחלוקות הסוערת ביותר בישראל מוגדרות כמחלוקת בין ימין לשמאל, ולפיכך מתאימים במיוחד דברי ספר הקבלה העתיק, ספר הבהיר: אחרי שהוא פותח ואומר שגבריאל הוא המלאך של צד שמאל ומיכאל הוא המלאך של צד ימין, הוא קובע: "ובאמצע הוא האמת, הוא אוריאל" (ספר הבהיר פסקה קח).

אין הכוונה שהאמת צריכה להיות פשרה, שבה כל אחד מוותר על חצי. האמצע מבטא את המקום שבו מכילים את הנקודות הטובות והחיוביות שבכל צד. התבוננות כזו מביאה לחשיבה חדשה על בעיות שקודם הגיעו למבוי סתום. החשיבה הזו היא המתח המלווה את הספר הזה מראשיתו – הניסיון לשלב בין הרוחנית של המזרח ושל המערב, של 'להיות' ו'לעשות', של האנושי והאלוהי, של האלוהים האין-סופי עם האלוהים האישי.

הניסיון להכיל את דברי האחר הוא חיוני לשלב המחלוקת, לפחות במובן זה שלכל יסוד יש ביטוי מלא. המחלוקת מאפשרת דו-שיח שבו מתבוננים בערך של כל עמדה ובמחיר הכרוך בה, מתוך ניסיון לבנות משהו חדש הנובע מהחיבור בין שתי העמדות. המודל הקבלי הזה של ההכלה דומה למודל הפילוסופי של הגל על התזה, האנטי-תזה והסינתזה. בשלב הראשון יש עימות בין התזה לאנטי-תזה, אולם בסופו של דבר הם מתאחדים לכדי סינתזה.

האב-טיפוס למחלוקת חיובית, כפי שמציגה המשנה באבות, הוא המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל. הגמרא מספרת שיצאה בת קול מן השמים והכריזה "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (עירובין יג ע"ב). נראה לי שיש בכך כדי לאשש את הטענה שהצענו – מחלוקת פורה היא מחלוקת שיש אמת בשני הצדדים שלה. יתרה מזו: לפי הגמרא יש לנהוג כבית הלל, בשל יחסם לעמדה החולקת עליהם והכרתם בערכה. בית הלל היו "שונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג ע"ב). בית הלל, שלא כבית שמאי, מייצגים תפיסה המאמינה בהכלה. כפי שהגדיר זאת חברי, אילו הייתה הלכה כבית שמאי, לעולם לא היינו יודעים מה הייתה שיטת בית הלל.

מי שמייחס חשיבות לדעות האחרות סופו שדעתו תתקבל. בית הלל, גם לאחר הוויכוח עם בית שמאי, ראו לנכון למסור לתלמידיהם את דברי בית שמאי. האמת העמוקה יותר נמצאת אצל בית הלל.

האמור ביחס למחלוקות שמאי והלל מאפיין, במידה רבה, את תחום לימוד התורה בכלל. ספרות ההלכה – המשנה והתלמוד – בנויה על מחלוקות, והלומד מעמיק בכל הדעות, לא רק בזו שהתקבלה. פעמים רבות דעה שנדחתה בהקשר אחד מצליחה להשפיע בעיצוב ההלכה בהקשר אחר, ואפשר לדרוש ש'הלכה' אותיות 'הכלה'. זו הסיבה שמסכתות רבות של התלמוד, שכל כולן גדושות מחלוקות, מסיימות באמרה "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (ראו לדוגמה סוף מסכת ברכות). נראה שהספרות התלמודית – שתוכנה מחלוקת, וצורת הלימוד שלה היא בדרך כלל בחברותא, מסגרת המזמינה דיון וויכוח – לא צלחה למרות המחלוקת, אלא בזכות המחלוקת.