(הרב יעקב נגן)
בשנת 1854 ניסה הממשל האמריקני לשכנע את צ´יף סיאטל, מנהיג השבט האינדיאני דאוומיש, למכור לו את אדמת השבט. סיאטל הגיב להצעה בנאום שנשא בחודש מרס של אותה שנה. תוכנו המדויק של אותו נאום אינו ידוע, בין השאר משום שהוא נישא בשפת הלושוטסייד (Lushootseed), שפה שלא הייתה מוכרת ללבנים. על פי אחת המסורות נימק הצ´יף את הסתייגותו מן העסקה בטענה ש"הארץ אינה שייכת לבני האדם, בני האדם שייכים לה´´. בעיני הצ´יף הארץ כולה קדושה. האדמה היא האם, רוחות השמים מעניקות לנו את רוח החיים, ובמותנו אנו משיבים להן את רוחנו. יחסנו לטבע, לדברי סיאטל, הוא כיחס שבין בת ואם.
בספר ויקרא, ובייחוד בתיאור מצוות השמיטה בפרשיות בהר-בחוקתי, התורה מתייחסת לארץ לא כאל אובייקט דומם אלא כאל סובייקט, ישות חיה שאנו מחויבים לה ואחראים לה. הארץ שובתת ונחה אחת לשבע שנים כשם שהאדם נח פעם בשבוע (ויקרא כה ב). התורה מזהירה שאם לא ניתן לארץ לשבות, נצא לגלוּת עד שהארץ תשלים את השבתות שנגזלו ממנה (ויקרא כו לד). אם נטמא את הארץ במעשינו, היא תקיא אותנו מתוכה (ויקרא יח כה).
כמו צ'יף סיאטל, גם תורת ישראל רואה את הארץ כקדושה. דברים דומים לדברי הצ'יף אנו מוצאים בפתיחה לספרו של הרב קוק, אורות:
ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה… ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה.
מסופר על הרב קוק שפעם השתרע על האדמה ומלמל "אדמתי, אדמתי! אדמת ארץ ישראל הקדושה!". כשנשאל לפשר התנהגותו, אמר: "וכי מתי יש לי הזדמנות לשוחח קצת אל אמא אדמה, המצפה לקיבוץ בניה לתוכה?". (שמחת רז, מלאכים כבני אדם, עמ' 237).
הדמיון בין דברי הרב קוק לדברי הצ'יף מחייב את חידוד ההבדלים ביניהם. היהדות היא דת מונותיאיסטית, ואילו תפיסת האדמה האינדיאנית היא חלק מתפיסת עולם אלילית. ואכן, בשיח הישראלי נשמעים מידי פעם נשמעים קולות המאשימים את אלו המדברים על קדושת הארץ כחוטאים בפולחן האדמה. מהו היחס בין אמונה באל אחד לאמונה בקדושת הארץ? ביסוד העניין נמצאת שאלה אחרת – היחס בין האלוהים לבין העולם.
האלוהים והעולם
ישנן שלוש תפיסות בסיסיות באשר ליחס בין האלוהים לעולם. בקצה האחד ישנה התפיסה הטרנסצנדנטית שלפיה האלוהים נבדל מן המציאות ונפרד ממנה. אמנם יכולה להתקיים ביניהם מערכת יחסים, אך אלוהים הוא מעבר לעולם ומחוצה לו. תפיסה זו מיוחסת, בין היתר, לפילוסופיה של הרמב"ם.
בקצה האחר נמצאת התפיסה הפנתאיסטית, המזהה בין האלוהות לבין הטבע, דבר שעלול להביא לפולחן הטבע. תפיסה זו רווחה בעולם הפאגני העתיק כמו גם, בווריאציות מסוימות, בפילוסופיה של שפינוזה, והיא מתבטאת בנאומו של הצ'יף סיאטל שבו פתחנו.
בין שתי הקצוות הללו קיימת תפיסה שלישית, פנאנתיאיסטית, המשלבת ביניהם:
הפנאנתאיזם היא תפיסה שלפיה העולם הוא חלק מהאל, אך האל אינו רק העולם, אלא גם מה שמעבר לו. הפנאנתאיזם דומה לפנתאיזם בכך ששתי הגישות דוגלות בתפיסת אלוהותאימננטית, לפיה העולם אינו נבדל מהאל אלא הוא מזוהה עמו. אך בשונה מהפנתאיזם שאינו מכיר בדבר מעבר לתחום ההכרה והשפה, ובכך הוא בעצם חומרי, ומזהה את האל עם הטבעבלבד, הרי הפנאנתיאיזם מאמין בקיומם של דברים מעבר לתחום ההכרה והשפה, ולכן לשיטתו אין האל מצטמצם בטבע והעולם בלבד, אלא כולל גם את מה שמעבר לו. בניגוד לפנתאיזם המניח אל סופי, הפנאנתאיזם מכיר בקיומו של אל אינסופי. (ויקיפדיה, ערך 'פנאנתאיזם')
תפיסה משלבת זו היא עומדת בבסיסה של המיסטיקה היהודית, תורת הקבלה והחסידות ומשנתו של הרב קוק. בלשון של ספר יצירה: "הוא [=הקב"ה] מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (ספר יצירה ד, ב, נוסח קצר יותר מופיע גם בבראשית רבה פרשה סח, ט), אלוהים אינו חלק מהעולם אלא העולם חלק ממנו, וממילא אינו מצטמצם בו.
בריאת העולם
ההבדלים בין התפיסות השונות מחזירים אותנו לסיפור בריאת העולם. נהוג לתאר את בריאת העולם באמצעות המושג 'יש מאין'. המשמעות המקובלת של המושג היא שבעבר לא היה דבר חוץ מאלוהים, ומתוך העדר מוחלט יצר אלוהים בריאה חדשה, עולם, ובעקבות זאת היו שתי ישויות – האלוהים והעולם.
בתפיסה הקבלית, לעומת זאת, משמעות ה'אין' איננה העדר כי אם אלוהות אין-סופית, אלוהות שאי אפשר לצמצמה בהגדרות ובשמות ולפיכך היא מכונה 'אין', על שום שאינה נתפסת. תהליך בריאת העולם הוא ההשתלשלות מה'אין' אל הממשי והמוגדר. אך גם לאחר התהוות ה'יש', עדיין קיים בעולם רובד פנימי של הדבר הגבוה יותר, של ה'אין'. אמירות כגון "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו, תיקוני זוהר קכב ע"ב) והפירוש החסידי לדברי הפסוק "אֵין עוֹד מִלְבַדּו" (דברים ד לה), מתייחסות לרובד זה של המציאות – הכול הוא אלוהות.
כפי שמציין פרופסור יהודה ליבס, המשמעות המקורית של המושג 'יש מאין' היא המשמעות הקבלית. מקורו של מושג זה בשירו של רבי שלמה אבן גבירול המתאר את בריאת העולם: 'למשוך משך היש מן האין, כהימשך האור היוצא מן העין". משפט זה הוא פרפרזה על המשנה בספר יצירה המתארת את תהליך בריאת העולם:
יצר ממש מתהו
ועשה את אינו ישנו
וחצב עמודים גדולים מאויר שלא נתפס. (ספר יצירה ב, ו)
כמו שה"תהו" וה"אויר שלא נתפס" אינם העדר אלא מציאות שאי אפשר להגדירה, כך ה"אינו" המֻשווה אליהם ושאף הוא הופך לדבר ממשי ("ישנו") – אינו היעדר.
המפץ הגדול
את המציאות הרוחנית של העולם ניתן להבין מתוך השוואה למציאות החומרית שלו. על פי המדע, לכל דבר במציאות יש רובד פנימי, האטומים. לכל אטום יש רובד פנימי יותר שהוא אנרגיה. יש דרכים לגלות את האנרגיה הזו ולשחרר אותה, וזהו למעשה הבסיס לאנרגיה גרעינית.
מציאות זו של העולם החומרי נגזרת מן התפיסה הקוסמולוגית של המפץ הגדול שלפיה היקום נוצר מהתפשטות של נקודה אחת שבתחילה, בזמן המפץ, הייתה אנרגיה. עם הזמן השתלשלה האנרגיה וקיבלה צורה של חומר, אבל לעולם האנרגיה המקורית טמונה ביסודו של כל חומר.
צימאון לאל חי
אם נחזור לשאלה שבה פתחנו, ההבדל בין התפיסה הקבלית לתפיסה הפנתאיסטית שמייצג הצ'יף סיאטל הוא שלפי התפיסה הקבלית הארץ אמנם קדושה, אבל קדושתה אינה מנותקת מה' האחד והאין-סופי שמאחד את הכול ונמצא מעל הכול. מתוך המפגש עם האלוהות הנוכחת במציאות, קיימת שאיפה להגיע לחיבור אל האלוהות שמעבר לה. החשיבות של התפיסה האימננטית אינה רק ביחס שבין אדם לאלוהים, אלא ביחס של האדם לעולם. תפיסה זו מאמינה בנוכחות האלוהים במציאות ובכך מאפשרת לאדם לעמוד מול החיים מתוך כבוד וחרדת קודש.