אמור: קוסמוס והיסטוריה – (הרב יעקב נגן)

(הרב יעקב נגן)

שתי תפיסות זמן

מרצ'ה אליאדה, מגדולי חוקרי הדתות של המאה הקודמת, עימת בין שתי גישות שונות ביחס לתפיסת הזמן: התפיסה הקוסמולוגית והתפיסה ההיסטורית.

על פי התפיסה הקוסמולוגית, הזמן מעגלי: מה שהיה הוא שיהיה. תנועת הזמן היא לאחור, חזרה להוויה הבראשיתית של העולם. תפיסה זו נעוצה בין היתר בהתבוננות בעולם הטבע: הטבע חוזר על עצמו כל שנה – באביב עולם הצומח מלבלב, במהלך השנה הצמחייה נעלמת ובאביב הבא הכול צומח שוב, מחדש. כנגד תפיסה זו, הרווחת בעולם הפאגני, מעמיד אליאדה את התפיסה ההיסטורית שאותה הנחילה היהדות. תפיסה זו גורסת שהזמן והעולם צועדים קדימה.

ביטוי מובהק לתפיסה זו הוא סיפור המבול. תרבויות רבות בעולם הקדום הכירו את הסיפור על המבול שמחק את העולם, אך הסיפור שהונצח בתורה מספר לא רק את מה שכבר ידוע, אלא מעביר גם את המסר שהמבול לא יחזור על עצמו – העולם לא ייחרב פעם נוספת, אפשר לבנות ולהתקדם.

חשיבותה של התפיסה ההיסטורית היא האמונה שיש מקום למוסר ולערכים. אלמלא כן, דבר לא יכול להשתנות, וממילא אין משמעות למעשי האדם. אליאדה עצמו, אגב, הזדהה עם התפיסה הקוסמולוגית: כפאשיסט אנטישמי, הוא לא ראה בתפיסה ההיסטורית בשורה גדולה.

נראה אפוא שלאליאדה הייתה הבנה חלקית בלבד של היהדות, שכן לאמתו של דבר היהדות לא המירה את התפיסה הקוסמולוגית אלא הוסיפה עליה, ומקיימת שילוב ייחודי בין הקוסמולוגי להיסטורי. פרנץ רוזנצוויג היטיב לתאר את התפיסה המורכבת של היהדות ביחס לזמן לא על ידי קו או מעגל אלא על ידי ספירלה מעגלית שנעה כלפי מעלה.

זמן ישראל

תפיסה מורכבת זו של הזמן ושל המציאות עולה מתיאור החג שבפרשת אמור. החודש הראשון בלוח השנה היהודי הוא חודש ניסן, זאת בשל חשיבותו ההיסטורית: זהו החודש שבו יצאנו ממצרים, ובו אנו מציינים את היום שבו התחילה ההיסטוריה שלנו כעם. אך רוב חגי ישראל מצוינים דווקא בתשרי, החודש השביעי ליציאת מצרים. בחודש זה יש ארבעה חגים, אחד בכל שבוע – ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת; הקשר בין קדושת החודש השביעי לבין החגים שבו מתבטא גם בשימוש החוזר במונח 'שבתון' בתיאור חגי תשרי, שלא כמו בתיאור החגים האחרים.

מעמדו המיוחד של חודש תשרי נובע ממרכזיותו של המספר שבע ביהדות. השביעי הוא המקודש. היום השביעי מקודש כשבת לה', השנה השביעית מקודשת כשבת לארץ, וגם החודש השביעי הוא חודש מקודש.

סיבה נוספת לייחודו של חודש תשרי היא העובדה שבחודש זה, על פי השיטה הרווחת בחז"ל, נברא העולם. בארץ ישראל מתחדש הגשם בכל שנה בחודש תשרי. הגשם הנופל על פני האדמה נדמה לאירוע המכונן והראשוני של האד שנפל על פני האדמה והרווה את צמאונה, "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ב ו ; ראש השנה יא ע"א).

כאמור, יש מתח בין ההיסטוריה לבין הקוסמוס. מבחינת ההיסטוריה האנושית מייצג תשרי את הסוף, ואילו מבחינת הקוסמוס הוא מייצג את ההתחלה. שני הפנים של החודש באים לידי ביטוי גם בתוכנם של החגים.

חג הסוכות – היסטוריה וטבע

חג הסוכות נמשך שבעה ימים והוא לבו של החודש השביעי. שני פנים לחג הסוכות, פן היסטורי ופן קוסמולוגי.

מחד, אנו יושבים בסוכה כציון מאורע היסטורי – ראשית תקופתו של עם ישראל, "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג מג). מאידך, בישיבתנו בסוכה אנו חוגגים את הטבע: האדם יוצא אל מחוץ לביתו וחי בסוכה תחת כיפת השמים; הסוכה עצמה עשויה מחומרים טבעיים הגדלים באדמה ללא כל התערבות אנושית (משנה סוכה א, ד); במהלך החג נוטל האדם ארבעה מינים – לולב, אתרוג, הדסים וערבות – המייצגים את הטבע; במקדש מביאים מים למזבח, אות לבקשה שישובו הגשמים וירוו את הטבע. גם שמו הנוסף של חג הסוכות, 'חג האסיף' (שמות כג טז; לג כב), מרמז על זיקתו לטבע. זהו הטבע האידיאי של היקום, הטבע הבראשיתי. בספרות חז"ל אנו מוצאים דימויים מבריאת העולם ומגן עדן בתיאורן של כל אחת ממצוות החג.

על השיבה לטבע בחג הסוכות כתב הרב קוק:

בחג האסיף… אנו מתקרבים אל הטבע. יושבים בסוכה, נאחזים באגודת נטעים רעננים, שמחים בשמחת המים, בשמחת הרוויה הטבעית בברכת ד' על היקום, ההולכת במעגל המוגבל אשר בחוקי הברזל של הטבע. (אגרות הראי"ה ג, עמ' נח).

סוף הוא התחלה

בחיבור בין שני צירי הזמן, הקוסמולוגי וההיסטורי, טמון רעיון עמוק. מן ההיבט הקוסמולוגי, תשרי הוא זמן בריאת העולם, ואילו מן ההיבט ההיסטורי, תשרי הוא החודש השביעי להתהוות עם ישראל וליציאתו ממצרים, נקודת הזמן המשקפת את קץ התהליך ההיסטורי. התאריך הרחוק ביותר מתחילת הסיפור זהה לתאריך המסמן את תחילת 'הזמן הקוסמולוגי'. יסוד מהותי בחזון אחרית הימים של התורה, כפי שתואר בין היתר בספר יחזקאל (פרק מז) וזכריה (פרק יד) הוא חזרת העולם להווייתו המקורית, הוויה שבה הטבע והמציאות המוחשית נמצאים במצב אידיאלי של התגלות הקב"ה והמלכתו בעולם.

העובדה כי נקודת הסיום של התהליך ההיסטורי היא המציינת את שיבת הבריאה לנקודת הראשית מלמדת על תפקידו ומקומו של האדם בתיקון העולם. הבריאה המחודשת שונה מן הבריאה הראשונה בכך שהיא איננה פרי מעשיו של הקב"ה בלבד. ההיסטוריה מעניקה לאדם את הזכות ואת החובה ליטול חלק בבריאה באמצעות תיקונה ושכלולה, וזו צריכה להיות מטרת הפעילות האנושית במהלך הדורות. השותפות בין הקב"ה לאדם מקדשת את הפעילות האנושית, שבה מממש האדם את ייעודו כצלם אלוהים בחיבור בין ההיסטוריה לקוסמולוגיה נמצאת שוב נקודת ההשקה בין שתי התנועות הבסיסית של החיים, בין ה'לעשות' ל'להיות'.