העיקרון המרכזי בתורה, לדעת רבי עקיבא (ספרא קדושים פרשה ב), הוא אהבת הזולת: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח). אך נדמה שמשאלת הלב של רובנו הפוכה: אנו רוצים שהזולת יאהב אותנו. דרכו של רבי עקיבא, כפי שעולה גם מסיפור קצר של הרמן הסה, היא הדרך אל האושר.
מעשה באישה בהיריון שהלכה לצדיק כדי לבקש ברכה לעובר שברחמה. הצדיק הבטיח לאישה שיברך אותה בכל ברכה שתרצה, והיא ביקשה שהצדיק יברך את בנה שכל מכריו יאהבו אותו.
הצדיק היסס, ושאל את האישה אם היא בטוחה שזו משאלתה. לאחר שהיא התעקשה, נתן הצדיק את ברכתו, וזו התקיימה. כולם אהבו את הילד, ובדיוק משום כך ויתרו לו על התנהגותו הרעה, וכך הוא גדל להיות אדם מושחת.
יום אחד הוא גילה את הסיבה לאומללותו ואת הדרך לצאת ממנה. הוא חזר לצדיק וביקש ממנו להפוך את הברכה: במקום שכולם יאהבו אותו, הוא ביקש לאהוב את כולם. כך הפך לאדם מאושר.
נקודה דומה עולה בסרטו המפורסם של אורסון ולס, האזרח קיין. קיין גדֵל בלי הוריו וזוכה לעושר מופלג. כל חייו הוא משתמש בכספו כדי לצבור פופולריות, אך בסופו של דבר הוא מת בודד בארמונו הגדול. מילתו האחרונה הייתה 'רוזבאד', והסרט עוקב אחר ניסיונו הכושל של עיתונאי לגלות מהו או מיהו אותו רוזבאד. בסוף הסרט הצופה מגלה ש'רוזבאד' הוא חפץ זעיר מילדותו של קיין, הדבר היחיד שאליו היה קשור באמת.
את הסוד הזה יודע כל הורה. באופן טבעי, הורים מבטאים את אהבתם לילדיהם הרבה יותר משילדיהם מחזירים להם אהבה. בדרך כלל ההורים הם האוהבים והילדים נאהבים, אולם את העונג הגדול שבאהבה הזו חווה דווקא ההורה.
לאהבה אמתית יש ערך בפני עצמה. כאשר האהבה אינה אמתית, היא בטלה. תובנה זו משפיעה רבות על ההתנהגות שלנו. לעתים קרובות האדם פועל או נמנע מפעולה, במודע או שלא במודע, מתוך שיקולי פופולריות. אך כאשר העיקר הוא לאהוב ולא להיות נאהב, האדם חפשי לעשות את הדבר הנכון, גם אם הוא לא פופולרי בהכרח.
איזהו אהוב? האוהב את הבריות
האמת ניתנת להיאמר: כדי להיות אהוּב יש לאהוֹב. מסופר על ר' חיים מוולוז'ין שנאלץ לעבור עם תלמידיו ביער מסוכן. לפתע הקיפו אותם שודדים והודיעו להם שהם עומדים לשדוד את כספם, ולאחר מכן לרצוח אותם. ר' חיים ביקש מן השודדים להמתין כמה דקות כדי שהוא ותלמידיו יוכלו להתכונן למוות, ובזמן הזה הוא התבונן בפניו של מנהיג השודדים. אחרי כמה זמן צעק המנהיג 'ברחו', ור' חיים ותלמידיו נמלטו. כאשר התלמידים שאלו את ר' חיים איך קרה הנס, הוא הסביר: כאשר השודדים אמרו לנו שהם ירצחו אותנו, התמלאתי כעס ושנאה. אך לא רציתי להיפרד מהעולם בתחושת שנאה וכעס, ולכן, כדי להתגבר על הזעם, עבדתי על עצמי כדי לחוות אמפתיה כלפי השודדים. כנראה שאיש מעולם לא הביט כך במנהיג שלהם, ומשום כך הוא לא היה מסוגל לפגוע בנו.
את התובנה הזאת אפשר ללמוד מספר משלי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (כז יט), וכפי שרש"י מסביר (יבמות קיז ע"א): "כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו אם הוא שוחק הם שוחקות ואם הוא עוקם הם עקומות כן לב האדם לאדם האחר אם הוא אוהב את זה גם זה הוא אוהבו".
אהבה לקרוב ולרחוק
הנצרות טענה כלפי היהדות שהציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ" מצמצם את האהבה לרֵע בלבד, ואילו האהבה צריכה להתפשט לעבר כל בני האדם. הטענה הזו מופרכת כמה פסוקים לאחר מכן, כשהתורה כותבת בפירוש: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם… וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (יט לג–לד). הגר והרֵע צוינו בנפרד ככל הנראה כדי לבטא את ההבנה שהאהבה מתחילה מן המקום הטבעי והקרוב, ורק משם היא מתפשטת אל הרחוק. אמנם ישנם כאלו שנתקעים בשלב הראשון ואהבתם נשארת רק במעגל הקרוב, אך נראה שאם מדלגים על השלב הראשון הבעיה מחריפה. ללא השלב הראשון, האהבה למעגל הקרוב, לעתים הופכת ה'אהבה לכול' לסיסמה ריקה ולהתייפייפות, ולא לשיקוף של רגש אמיתי. היחס השוויוני לכול רווי לא פעם בניכור, כפי שתהה פעם העיתונאי יאיר שלג: כיצד זה שדווקא בחברות שמרבות לדבר על הומניזם חיים האנשים בניכור בולט איש מרעהו?
לאמיתו של דבר, הפסוק מלמד שאהבה מתחילה במעגל מצומצם עוד יותר. האהבה ל'רעך' צריכה להיות 'כמוך', ומכאן שעל האדם לאהוב את עצמו תחילה. מי שאינו שלם עם עצמו, מי ששונא את עצמו ולא מקבל את עצמו, סופו להתייחס כך גם אל הזולת.
