התורה מלמדת אותנו על קדושת חייו של כל אדם כמי שנברא בצלם א-להים מחד, ועל בחירת ישראל מאידך. שאלת האיזון הראוי בין שני ערכים אלה מלווה את עם ישראל לדורותיו ומהווה אתגר ייחודי במדינת ישראל.
ריבוי הפליטים והמהגרים למדינת ישראל בשנים האחרונות מציב בפנינו אתגר מעשי בהקשר זה. נושא זה לא טופל כראוי. בשטח יש הפקרות, אשר ממנה סובלים באופן יומיומי הן אזרחי ישראל והן המהגרים למיניהם. האחריות לסוגיה זו מוטלת על ממשלת ישראל ועל החברה הישראלית כולה, ואינה יכולה ליפול על ערים ושכונות בודדות. זוהי סוגיה בוערת, ויש לטפל בה בדחיפות.
במהלך הטיפול בסוגיה עלינו להציב קווי מתאר שיסייעו בחיזוק הזהות היהודית של כל יהודי כפרט ובשמירה על הזהות היהודית של המדינה והחברה, תוך כדי סיוע לאנשים הנמצאים במצוקה ודאגה לרווחתו של כל אדם.
אנו קוראים לממשלת ישראל לטפל בנושא המהגרים באופן דחוף ובצורה כוללת, על בסיס האיזון שהתורה מלמדת אותנו בין בחירת ישראל לבין הכבוד הראוי לכל אדם, איזון אותו ננסה להגדיר בנייר עמדה זה.
פתיחה
בכל הדורות יהודים נדרשו להתמודד עם המורכבות של השמירה על הזהות היהודית האישית והלאומית והחיים עם הגויים שסביבם. ברוב הדורות הם נדרשו לכך כקהילה קטנה תחת שלטון הגויים, וסוגיות שונות בתורה שבעל-פה עוסקות בכך.
בחסדי ה', עם ישראל מתקבץ בדורות האחרונים לארץ ישראל ואנו זוכים לחיות במדינה יהודית משגשגת. בו בזמן מגיעים למדינת ישראל גויים, חלקם כפליטים ומסתננים, הרוצים גם הם ליהנות מהברכה שזכינו לה. אשרינו שזכינו לחיות בדור שבו אנחנו צריכים להתמודד עם השאלה כיצד שלטון יהודי צריך לנהוג כלפי מיעוט של גויים הרוצים לחיות בקרבו. ברכה זו מביאה עימה אחריות, שגם בה עוסקת התורה, ובאחריות זו מתמקד הדיון שלנו.
כיצד עלינו להתייחס לאותם פליטים ומסתננים? האם יש לנו אחריות לדאוג לרווחתם, או שמא האחריות העליונה שלנו היא לזהות היהודית של היחידים ושל החברה, ולכן עלינו לדחותם?
נפתח בתשתית רעיונית בסיסית לסוגיה הרחבה של היחס בין ישראל לעמים, ובהמשך נתמקד בסוגיה המעשית והבוערת של היחס לפליטים ולמסתננים.
א. בין יהודים לגויים
1. מבריאת העולם ולאורך הדורות
מאחר והתורה מיועדת לעם ישראל ומתמקדת בו, בתולדותיו ובמצוות שניתנות רק לו, מעניין הדבר שהיא פותחת דוקא בפרקים וסיפורים אוניברסאליים, החל מבריאת העולם ועד לבחירתו של אברהם לאב שממנו ימשיך ויצמח עם ישראל. בלתי אפשרי לעסוק בבחירת ישראל בלי לספר לפני כן את הרקע האוניברסאלי, שהרי בחירת ישראל היא כדי "לתקן עולם במלכות ש-ד-י" (תפילת "עלינו לשבח") ולהמליך את הקב"ה על כל "כל העולם כולו" (תפילת הימים הנוראים). זו הברכה שקיבל אברהם אבינו כבר בראשית הדרך – "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית י"ב, ג). הוא "אברם העברי" (בראשית י"ד, יג), ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מ"ב), הוא אברהם שלא נקרא כך אלא על שם היותו "אב המון גויים" (בראשית י"ז, ה). מראשית דרכו אברהם אבינו גם קורא בשם ה' בעולם שבו כולם עובדי אלילים, וגם גומל חסדים עם לוט בן אחיו ועם אנשים זרים, שנדמו לו כמי ש"משתחווים לאבק רגליהם" (רש"י לבראשית י"ח, ד, על-פי מדרש רבה). דרכו של אבינו הראשון, אותה הוא מנחיל לנו לדורות, היא "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, יט), דהיינו: אמונה בה', שהיא היסוד להנחלת ערכי צדקה ומשפט לעולם.
למטבע של בחירת ישראל יש, אם כן, שני צדדים: בחירת ישראל, ומטרת בחירתם – כדי לתקן עולם. בחסרון של אחד מהצדדים – המטבע אינה קיימת כלל. אין תורה ללא בחירת ישראל, ואין הבחירה בישראל עבור עצמם בלבד, אלא כל כולה נועדה להביא ברכה לעולם כולו, כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו): "גוי קדוש" כנגד קדושת ישראל, ו"ממלכת כהנים" כנגד תפקידם של ישראל להביא ברכה של קדושה לעולם.
מצות קידוש השם מבטאת גם היא את אותה מטבע דו צדדית: התורה מחייבת אותנו כעם בחיי קדושה ייחודיים, אך היא אינה מביטה רק פנימה אל תוך עמנו, אלא גם החוצה כלפי אומות העולם. התורה מטילה עלינו אחריות מיוחדת לשאת על כתפינו את שם ה' לעיני העמים. כאשר עם ישראל עומד להתיישב בארצו, מדגיש משה רבינו את החשיבות של קידוש השם לעיני הגויים (דברים ד', ו-ז): "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו א-להים קרובים אליו כה' א-להינו בכל קראנו אליו". הנביא ישעיהו אמר (מ"ג, כא): "עם זו יצרתי תהילתי יספרו". עם שהוא יצירה ייחודית, יצירה שמטרתה, כאמור, קידוש שם ה' בעולם.
גם רבי עקיבא מחבר את שני צידי המטבע הזו במשנה אחת במסכת אבות (פ"ג): "חביב אדם שנברא בצלם… שנאמר "כי בצלם א-להים עשה את האדם", חביבין ישראל שנקראו בנים למקום… שנאמר "בנים אתם לה' א-להיכם".
דבריו הידועים של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ב', ל"ו) "ישראל באומות הם בבחינת הלב באיברים" מבטאים בצורה ייחודית את שני הצדדים של בחירת ישראל: מחד, ישראל אינם איבר רגיל מאיברי הגוף, יש להם קיום ייחודי, עוצמת חיים מיוחדת, כמו הלב בגוף האדם. לעם ישראל תפקיד של חיים שהאנושות כולה תלויה בו, ואם לא נשמור שמירה מיוחדת ונבדלת על הלב – אנו פוגעים באורגניזם כולו. מאידך, הלב אינו עומד בפני עצמו, מנותק משאר הגוף, והחשיבות של הכח והתפקיד המיוחדים של עם ישראל הוא לתת חיים ומשמעות לאנושות כולה.
במהות אם כן, אין באמת הפרדה בין בחירת ישראל לשליחות האוניברסאלית של עם ישראל. המקרא והתורה שבעל-פה מלאים בשני צידי המטבע הזו. לאורך הדורות עסקו גדולי תורה רבים בהבנה המדויקת של סגולת ישראל ושל היחס בינה לבין השליחות האוניברסאלית של עם ישראל, והעמידו גישות שונות להבנת המורכבות הזו וליישומה בפועל. בשורות הבאות נציין מספר הדגשים מתוך סוגיה רחבה זו.
2. הרב קוק: סגולה לאומית אוניברסאלית
הרב קוק ראה חשיבות רבה בסגולת ישראל, אך הדגיש פעמים רבות שסגולה זו איננה מביאה לניתוק מהעמים או לאדישות כלפיהם. אדרבה, סגולה זו היא שורש אהבת ישראל, ואהבת ישראל חייבת להביא לאהבה לכל העמים: "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם" (אורות ישראל ד', ה).
במספר מקומות כותב הרב קוק על כך שישנן סתירות לכאורה בין האהבה הטבעית לכל האדם לבין ההלכה, אולם הוא אינו מקבל את העובדה שזוהי סתירה מוחלטת, וקורא לנו להתאמץ ולמצוא את ההרכבה הנכונה של שני הצדדים האלה, שהרי שניהם מקורם מה' אחד (ראו למשל אורות הקודש ג', עמ' שיח, ומידות הראיה, אהבה, ז). אחד היסודות להבנת ההרכבה הזו היא בכך שבחירת ישראל אין פירושה הסתגרות מהעולם האנושי, אלא ריכוז כוחות במעגל פנימי, שמטרתו אינה אלא להביא ברכה לכל: "ישראל בתור אומה מיוחדת, ברוכה בעומק קדושתה, משפיע הוא על ההיקף של כל העמים כולם, לעדן את הנשמה הלאומית שבכל עם, ולקרב את העמים כולם למעמד יותר נשגב" (אורות ישראל ה', א). אי אפשר לנתק בין הלאומיות לאוניברסאליות, מדובר ב"אומה שהאוניברסאליות הגמורה טמונה בעומק נשמתה". מחד, האהבה והרצון להיטיב הם אוניברסאליים. מאידך, חייבים לשמור על עם ישראל שבו בחר ה' להיות למרכז לתיקון העולם. המורכבות הזו מביאה לכך שדרכו של עם ישראל היא של "צמצום מעשי והרחבה רוחנית יחדיו", "עם לבדד ואור גויים יחד" (שם, שם, ג).
נקודת המוצא של יחסנו לבני נח, לפי הרב ליכטנשטיין, צריכה להיות ההכרה באישיות של הגוי כ"ישות מטפיזית, מוסרית, אנושית". כך הוא כותב: "מודעות הומניסטית, ואל נתבייש במונח הזה, ראיה הומניסטית, שרואה את גדלות האדם במובן העל-טבעי, הקוסמי, המוסרי, היא נקודת-מוצא ותשתית לכל שאלה של זיקה, לא רק לעצמנו, אלא גם לבני נח".
הרצון להיטיב לעולם כולו "זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל", אולם את הרגש הטוב הזה צריך לכוון בחכמה "למען דעת איך להוציאו את הפועל" (שם, א', ד). ההלכות שמטרתן לשמור על ההבדלה בין ישראל לעמים הן חלק מאותה חכמה של הבאת הטוב לעולם באמצעות עם ישראל בדרך הטובה היותר, כשהאהבה הטבעית לעמים כולם נשמרת, והיא מתרכזת בנתיבים ההלכתיים המכוונים אותה.
חשוב להדגיש שהרצון להיטיב לכל העמים איננו דבר שהתורה אדישה כלפיו:
"אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה … נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה ע"י שימוש שאינו כל צרכו … כאילו יש ניגודים ולפחות שוויון-נפש לאהבה זו, שהיא צריכה להתמלא תמיד בכל חדרי הנפש. המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית. וצרות-העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני…" (מידות הראיה, אהבה, י').
כמו כן, לעולם אין להתעלם מהמוסר הטבעי האנושי, ורק על גבי מוסר כזה ניתן לבנות בצורה נכונה את הקדושה, שהיא קומה מעל המוסר הטבעי: "דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת ד', ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מידותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות. אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה". (אורות הקודש ג', ראש דבר, יא).
עם זאת יש להיזהר מאד מטשטוש סגולת ישראל: " … יש שיסוד התרחבותה של חיבה זו (לאנושות כולה) באה מתוך כהות הרגש והאפלת אור הקודש של הכרת הסגולה הישראלית העליונה, ואז היא ארסית, ותוכן פעולתה הוא מלא הירוס נורא …" (אורות ישראל ח', ה). אם יחס חיובי לעמים פירושו אי מילוי תפקידנו הייחודי להביא ברכה לעולם, הרי שאיבדנו את דרכנו, ואיבדנו ברכה זו מן העולם ח"ו. חובתנו להביא לעולם את הברכה המיוחדת שהשם יתברך נתן בידינו.
3. הומניזם תורני
על בסיס התפיסה הכללית שראינו עד כה, ננסה לבחון מספר דגשים לגבי גישה הומניסטית ביחס לגויים, מתוך דבריו של הרב ליכטנשטיין בעניין זה (הדברים נאמרו בכינוס הנהלת המפד"ל, חשוון התשמ"ה, ופורסמו בדף קשר מספר 134 של ישיבת הר עציון).
נקודת המוצא של יחסנו לבני נח, לפי הרב ליכטנשטיין, צריכה להיות ההכרה באישיות של הגוי כ"ישות מטפיזית, מוסרית, אנושית". כך הוא כותב: "מודעות הומניסטית, ואל נתבייש במונח הזה, ראיה הומניסטית, שרואה את גדלות האדם במובן העל-טבעי, הקוסמי, המוסרי, היא נקודת-מוצא ותשתית לכל שאלה של זיקה, לא רק לעצמנו, אלא גם לבני נח".
כל אדם נוצר כדי לעבוד את ה'. גם הגוי עומד לפני ה' כמצווה ומחוייב. הוא מקריב קרבנות, מתפלל ולומד תורה, במצוות בהם הוא חייב, כפי שאמר ר"מ (סנהדרין נ"ט ע"א): "מניין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול שנאמר (ויקרא י"ח) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", "כהנים לוים וישראלים" לא נאמר, אלא "האדם" הא למדת שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול".
הרב ליכטנשטיין מדגיש שיחסנו אל האדם איננו יכול להסתפק רק במישור של "סור מרע", אלא נדרש מאיתנו גם "עשה טוב", כלומר גמילות-חסדים כלפי הגוי, מכח הציוויים "אחרי ה' א-להיכם תלכו", "והלכת בדרכיו", ודרכיו הן "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".
כל זה איננו סותר את בחירת ישראל ואת קדושת ישראל. אדרבה, הדרישות מכל אדם כלפי חברו נדרשות מעם ישראל ברמה גבוהה יותר.
4. שיח ההבחנה ושיח השוויון
יש להבחין בין שני סוגים של שיח המצויים בתורה. אחד הוא שיח ההבחנה: ההלכה מבחינה בין יהודי לגוי, בין איש לאשה, ועוד. כוחן של הבחנות אלה הוא כה גדול שיש הרואים בשיח אחר, שיח של שוויון בין כל בני האדם, ערך מוטעה וזר לתורת ישראל. אולם כפי שכתב הרב יובל שרלו: "מתוך עולם התורה וההלכה ניתן לינוק גם עמדות שונות לחלוטין, המדברות על פי פשוטו של מקרא בשוויון מהותי הקיים בין בני אדם, ושחובה להביא גם אותו לידי ביטוי". לדוגמא, מקורם של כל בני האדם מאדם ראשון אחד, הבריאה המשותפת של האיש והאשה והציווי האחד שהם מקבלים במשותף בפרק א' בבראשית. קיימים דגשים משפטיים שוויוניים בפשט התורה, כגון: "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה" ודוגמאות רבות נוספות. (הרב יובל שרלו, "כי בצלם א-לוקים ברא את האדם – העמדת השיוויון במקומו הראוי והשפעתה", אתר ישיבת פתח תקוה המתחדשת, http://www.ypt.co.il/show.asp?id=35559).
מכיון ששני סוגי השיח מקורם בתורה "כל עמדה העוסקת בנושא חייבת להביא שתי שפות שיח שונות היונקות מאותה תורה עצמה, ולתור אחר דרכים לקבוע את היחס הנכון שבין שני הכיוונים".
5. הפרדה, בחירה ומורכבות
פעמים רבות אנשים "מתארגנים" לפי קבוצות אידיאולוגיות שכביכול חייבות לבחור צד בין בחירת ישראל לבין מוסר טבעי ואוניברסאלי. מצד אחד מתייצבת קבוצת אנשים המאמינים בתורה ובבחירת ישראל וסבורים שאמונה זו סותרת את המוסר הטבעי ואת הרוח האוניברסאלית. כל עמדה שתומכת במוסר טבעי אוניברסאלי נראית לה כמנוגדת וזרה לתורה. ומנגד מתייצבת קבוצת אנשים שניה, שחבריה דוגלים באוניברסאליות, כופרים בבחירת ישראל ובייעוד הייחודי של עם ישראל ודוחים את האהבה המיוחדת לעם ישראל.
אנו קוראים, בעקבות הדברים שראינו, להתעלות מעל הצורך כביכול בבחירה הזו: אין לוותר על אף אחד משני הערכים החשובים האלה, ששניהם מקורם בתורה. מן הראוי להתאמץ לחפש איזון שיאפשר לחיות על פי שניהם. אנו מאמינים שזו הדרך הנכונה לדור שלנו ע"פ התורה, דרך שעשויה לבנות את עם ישראל פנימה, ולהגביר את קידוש שם ה' כלפי כלל האנושות.
6. מקורות סותרים
ישנן גישות אחרות בדברי חז"ל, בפרשנים ובהוגי הדעות, גישות המבטאות יחס שלילי כלפי הגויים. חלק מהדברים נכתבו מתוך הקשר מסוים ובתקופות מסוימות במהלך ההיסטוריה, וכמובן שלא ניתן להתעלם מהם. כמו בכל סוגיה בה יש מחלוקת הלכתית או מחשבתית, נדרשת הכרעה המתאימה לתקופה.
עם זאת, יש העושים שימוש במקורות המגלים יחס שלילי לגויים לימינו ומסיקים מהם מסקנות מרחיקות לכת, תוך כדי התעלמות מפשטי המקראות, ומפרשנויות רבות אחרות שהבאנו לעיל. יש להתנגד בחריפות למגמות אלו בפרט במקום בו הן עשויות ללבות שנאה ואלימות.
יש לציין שחלק מהמקורות אשר לכאורה מבטאים יחס שלילי כלפי הגוי, ניתנים ללימוד גם באופן אחר כמו הדוגמא הבאה. בגמרא במסכת יבמות מובאת ברייתא: "תניא וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנאמר (יחזקאל ל"ד): 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם', אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם".
האם עלינו ללמוד מכאן שגויים אינם כלל בדרגת אדם? נראה שלא. הפסוק העוסק בטומאת מת מזכיר את המילה "אדם": "אדם כי ימות באוהל …" (במדבר י"ט, יד). רשב"י אינו מתכוון שגויים אינם נקראים "אדם" באופן כללי, אלא טוען שהפסוק ביחזקאל רומז שה"אדם" המוזכר בפרשת טומאה, כוונתו מצומצמת בהקשר זה לבני ישראל בלבד. אין מדובר כאן על הערכה כללית של הגויים כמי שאינם בגדר אדם, ומי שמסיק כך מציטוט זה מעוות את כוונתם.
אף על פי כן, מפרשים אכן התקשו בהבנת מאמר זה ונתנו את דעתם לקושי זה. נדגים זאת בדבריו של רבי ישראל ליפשיץ, בפירושו "תפארת ישראל" על המשנה. כבר הזכרנו את דברי רבי עקיבא (אבות פ"ג, מי"ד): "חביב אדם שנברא בצלם". לכאורה הדרשה הנזכרת במסכת יבמות סותרת את המשנה, וכך מקשה שם ב"תפארת ישראל": "מימי נתקשיתי במאמר זה של חז"ל 'אתם קרויין אדם ואין אוה"ע קרויין אדם', וכי סלקא דעתך (עולה על דעתך) שחז"ל יאמרו על עכו"ם שיש לו צלם א-להים, שיהיה נחשב רק כבהמה?! ותו, אם כן מה זה שאמר הקב"ה 'והייתם לי סגולה מכל העמים', ואם כל העמים רק כבהמות הארץ המה, לא יהיה מאמר זה רק כאומר 'והייתם לי סגולה מכל הבהמות ומכל הקופים שדומין בתמונתם לאדם? …", וראו את המשך שאלתו ואת תשובתו שם באריכות. מכל מקום, ברור שהוא איננו מבין את דרשת הגמרא כאילו הגויים אינם בגדר אדם ח"ו, וקושיותיו מלמדות על המקורות והסיבות מדוע לא ניתן להבין כך את דברי רשב"י.
ב. גר תושב?
כאשר אנו באים לקבוע מהו היחס הראוי לאדם לא יהודי שחי במדינה היהודית בארץ ישראל, עלינו לברר מהו מעמדו בהלכה. יש לציין שבקום המדינה עסקו מספר גדולי תורה ביצירת תשתית הלכתית למדינת ישראל, דוגמת הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל, הרב ישראלי, הרב ולדנברג, הרב חיים דוד הלוי ואחרים. בין היתר הם עסקו בשאלת מעמדם של בני מיעוטים שאינם יהודים במדינה.
ההלכה מכירה בגויים שיש להם מעמד של גר תושב. לגר תושב מותר לחיות בא"י ואנו מצווים להחיותו, כלומר, לאפשר לו לחיות בקרב ישראל עם זכויות ואפשרויות אנושיות רגילות. השאלה היא מיהו גר תושב? הרמב"ם (הלכות עבודה זרה, סוף פ"י) פסק שגר תושב הינו גוי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח בזמן שהיובל נוהג. לפי זה, לכאורה, מעמד של גר תושב לא יכול להתקיים בימינו ואכן הרב יהודה גרשוני (תחומין ב', "המיעוטים וזכויותיהם במדינת ישראל לאור ההלכה") כתב שלעניין המיעוט המוסלמי הנמצא בינינו ניתן להחיל דין "גר תושב" ולתת להם זכויות אזרחיות וכלכליות, אך לעניין הנוצרים ושאר המיעוטים לא ברור שניתן להעניק להם זכויות שוות.
לעומת זאת כתבו כמה מפוסקי דורנו שיש להעניק זכויות אזרחיות ללא יהודים שחיים בארץ, מסיבות שונות. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ("תחוקה לישראל על פי התורה", עמודים 21-12) סבור שניתן להחשיב את רוב תושבי הארץ שאינם יהודים כגרי תושב, ומכח זה להעניק להם זכויות אזרחיות. הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני, סימן י"ב) התנגד לשיטה של הרב הרצוג, אך פסק שאין לשלול מהם זכויות יסוד בגלל שבימינו "אין אנו בגדר יד ישראל תקיפה", ואף הרב הרצוג עצמו נקט גם בעמדה דומה לזו של הרב ישראלי. [ראו דיון רחב יותר בנושא זה ובחלק מההשלכות ההלכתיות המעשיות שלו במאמר של בית המדרש ההלכתי של 'בית הלל' בעלון זה].
הראשון לציון, הרב עוזיאל, כתב שהמיעוטים בארץ ראויים לזכויות שוות במדינה, והדגיש שהסיבה לכך אינה בשל אילוצים בין-לאומיים, אלא "מתוך הכרתנו ומצפוננו… ומפני מצות התורה המחייבת אותנו אהבה וכבוד, שוויון זכויות וחופש דתי ולאומי לכל עם ולכל איש היושב בארצנו בשלום ונאמנות"
שיטה ייחודית ישנה לרבי מנחם המאירי. המאירי כותב במקומות רבים בפירושו לגמרא שיש הבדל מהותי בין הגויים בעבר לגויים בזמנו (המאירי חי במאות ה-13 וה-14). הגויים בעבר היו "מזוהמים במעשיהם ומכוערים במידותיהם כעניין האמור בקצת, כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' ", ואילו בימיו הגויים "גדורים בדרכי הדתות ושהם נקיים מכיעורים שבמידות הללו ואדרבה שמענישים עליהם". על כן, הלכות שנוגעות ליחסי ממון והתנהגות מוסרית בין יהודים לגויים ובהן היה יחס שלילי לגוי התייחסו לגויים בעבר, אך כלפי הגויים בימיו "אין לדברים הללו מקום להם כלל" (תחילת פרק שני במסכת עבודה זרה). במקום אחר כותב המאירי: "כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי הא-לוהות על אי זה צד אעפ"י שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה, אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבידה ואף בטעות, ולכל שאר הדברים בלא שום חילוק" (בבא קמא קי"ג ע"ב).
יש הסבורים שדברי המאירי נאמרו רק בלחץ הצנזורה ואינם משקפים את דעתו האמיתית, אולם כבר כתב הרב אליעזר ולדנברג: "ולא מסתבר לומר ששיטה שלימה זאת כתבה המאירי רק בגלל הצנזורה ומפאת דרכי שלום ולכן הדברים האלה של המאירי יכולים לשמש לנו למקור בית אב בבואנו לדון מסביב לבעיות אלה בנוגע להאומות שבזמנינו" (הלכות מדינה, סוף חלק ג).
אמנם דעת המאירי היא דעת יחיד בין הראשונים, אולם כפי שאנו רואים הרב ולדנברג רואה בה שיטה שראוי להסתמך עליה למעשה בימינו. גם הרב קוק כתב (אגרת פ"ט, עמ' צט) ש"העיקר הוא כדעת המאירי שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם". בעקבותיו פסק הרב חיים דוד הלוי (תחומין ט', "דרכי שלום"): "בכל מכלול היחסים שבין ישראל לנכרים, הן בארץ והן בחוץ לארץ, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגויים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה "מפני דרכי שלום" בלבד, אלא משום ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עובדי עבודה זרה. ולכן, פרנסתם, ביקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם ועוד, הכל ניתן להיעשות מתוך חובה אנושית מוסרית".
באופן דומה, הראשון לציון, הרב עוזיאל, כתב שהמיעוטים בארץ ראויים לזכויות שוות במדינה, והדגיש שהסיבה לכך אינה בשל אילוצים בין-לאומיים, אלא "מתוך הכרתנו ומצפוננו… ומפני מצות התורה המחייבת אותנו אהבה וכבוד, שוויון זכויות וחופש דתי ולאומי לכל עם ולכל איש היושב בארצנו בשלום ונאמנות" ('התורה והמדינה', סיני כב, שנת תש"ח, עמ' קיט).
כאמור לעיל, יש גישות הלכתיות אחרות הן בראשונים והן אצל פוסקי דורנו לגבי היחס לנכרים בזמן הזה, אך פוסקים רבים סבורים שיש לתת למיעוטים לא יהודים במדינת ישראל זכויות שוות בתחום האזרחי והכלכלי, מסיבות שונות. אנו צועדים בעקבות פוסקים אלה ובעקבות הנימוק של המאירי אשר רבים מפוסקי דורנו הלכו בדרכו. אנו סבורים שעל מדינת ישראל והחברה הישראלית להתייחס לגויים שנמצאים במדינת ישראל בצורה מוסרית אנושית, כחלק אינטגרלי מדרישות הקדושה המיוחדות של עם ישראל, על-פי אותם יסודות רעיוניים שהתווינו לעיל. זו הדרך ההלכתית המתאימה יותר לרוח ולמוסר של התקופה שלנו, וכאמור יש לה עוגן רחב בעולם המחשבה והפסיקה.
ג. פליטים ומסתננים במדינה היהודית
על בסיס התשתית שפרשׂנו עד כאן אנו מבקשים לדון בשאלה המעשית החשובה של היחס לפליטים ולמסתננים בימינו. כפי שכתבנו לעיל, שני היסודות המרכזיים של היחס לאדם הינם החשיבות של קדושת ישראל, מחד, והיחס המוסרי והמכבד כלפי כל אדם, מאידך. אנו מחפשים אחר האיזון הנכון בין שני צדדים חשובים אלה.
1. יסודות הגישה שלנו לגויים שנמצאים במדינת ישראל הינם:
- עלינו לשמור על קדושת ישראל ולחזק את הזהות היהודית בחברה ובמדינה, ולמנוע התבוללות תרבותית ומעשית.
- עלינו לדאוג בראש ובראשונה לביטחונם ולרווחתם הכלכלית של תושבי ישראל.
- עלינו להתייחס ולהתנהג בצורה מוסרית לכל אדם כמי שנברא בצלם א-להים, לגלות אכפתיות כלפיו ולדאוג לביטחונו, למילוי צרכיו ולרמת חייו מבחינה רוחנית, תרבותית וחומרית.
- עלינו להקפיד ולהיזהר מלגרום חילול השם, חלילה, ולפעול להביא לידי קידוש שם ה' בגויים גם בהקשר זה.
- מצוות רבות בתורה מזכירות לנו לשים לב למצוות שונות בין אדם לחבירו בגלל הזיכרון "כי גרים הייתם בארץ מצרים". ברוח זו עלינו לתת את הדעת על הזכויות שדרשנו עבור מיעוטים יהודיים שחיו בארצות שונות לאורך ההיסטוריה, וחיים בהן גם היום, ולדאוג לכך שבמדינה שבה אנחנו הרוב והאחריות לכל אדם במדינה זו מוטלת עלינו, יזכו אותם מיעוטים לזכויות דומות. בענין זה כתב הראשון לציון הרב עוזיאל: "זאת היתה טענתנו בכל ארצות מגורנו, לתבוע זכויות שוות ומלאות ובצדק, ואף שלא זכינו בדרך כלל לאוזן קשבת, אין אנו פטורים מהתנהג כפי שדרשנו מאחרים שיתנהגו כלפינו" (הרב הראשי הרב הרצוג כתב על הנושא של היחס למיעוטים במדינת ישראל בספרו 'תחוקה', והרב עוזיאל הגיב לדבריו בספר 'תגובה לספר על החוקה', ודבריו אלה נמצאים שם בעמ' 245).
כאמור, בגישה שלנו יש הרכבה של שני יסודות: קדושת ישראל ובנין הזהות היהודית של מדינת ישראל, ויחס מוסרי ואוהב כלפי כל אדם. אנו מתנגדים לכל עמדה שמביאה בחשבון רק את אחד משני הצדדים האלה ומתעלמת מהשני.
סוגיות אלה הינן מורכבות במיוחד ביחס לפליטים ולמסתננים, ועתה ניתן את דעתנו לסוגיה זו.
2. המצב בשטח
מתקבל הרושם שבשנים האחרונות נושא זה היה מופקר, וההפקרות גורמת את הנזקים הגדולים ביותר, הן לאזרחי ישראל והן למהגרים עצמם, אשר סובלים בצורה קשה ויומיומית.
הטיפול במהגרי העבודה במדינת ישראל חייב להיות באחריות מוסדות החברה והמדינה, בראייה כוללת, כאחריות ומדיניות ציבורית, ולא בצורה חלקית ומקומית. זוהי משימה לאומית, והאחריות למשימה זו צריכה להתחלק בין כל חלקי החברה, ולא להיות מונחת לפתחן של שכונות וערים בודדות. אנו קוראים לממשלה לשים את נושא מהגרי העבודה במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה ולטפל בו באופן דחוף.
3. פליטים
יש להבחין בין פליטים למהגרי עבודה. במונח פליטים כוונתנו לאנשים שבורחים מעוול שנעשה להם במקום אחר, וחזרתם לארצות מוצאם עלולה לסכן את חייהם או את חרותם שלא בצדק. אנו קוראים לממשלה לוודא שנעשית בדיקה מלאה בנוגע למצבם של האנשים הבאים לפניה. במקרה שמתברר שמדובר בפליטים מסוג זה שברחו לכאן אסור לנו להחזיר אותם למקום שמסכן אותם. כל עוד לא מדובר במספרים המוניים שיהוו איום על הזהות היהודית של החברה הישראלית או על רווחתם של אזרחי ישראל, יש לאפשר להם לחיות בארץ ולסייע להם.
4. מהגרי עבודה
רוב המסתננים שהגיעו בשנים האחרונות למדינת ישראל הינם מהגרי עבודה. נוכחותם בארץ יצרה בעיות רבות. אחרי שהם נכנסו למדינת ישראל הם לא פוזרו בארץ, אלא רוכזו במקומות מסוימים, ככלל מקומות חלשים מבחינה חברתית-כלכלית, בעוד מקומות חזקים לא אפשרו את כניסתם לשכונותיהם. לרבים מהמסתננים אין דיור ואין עבודה, וכך חלקם הפכו במקומות בהם הם מרוכזים לגורם עברייני שמסכן את שלום הציבור וכן למפגע תברואתי כלפי עצמם וכלפי אחרים. ביטחונם ופרנסתם של תושבי השכונות בהן רוכזו המסתננים נפגעים בצורה בלתי נסבלת. המספרים הגדולים של המסתננים, זהותם הדתית, וההתמזגות של חלק מהם בחברה הישראלית, עלולים ליצור חוסר איזון שיפגע בזהות היהודית של חלק מתושבי המקום ושל החברה הישראלית בכללה.
כיצד נכונן בענין מורכב זה את היחס הראוי בין השמירה על הזהות והזכויות של היהודים במדינת ישראל לבין היחס הראוי לכל אדם באשר הוא?
העמקת הזהות היהודית במדינה, בחברה בכלל ואצל כל יחיד בפרט, לא תושג על ידי ניתוק מוחלט מכל אדם שאינו יהודי, אלא על ידי חיזוק הזהות היהודית בצורה חיובית ופעילה, על ידי חיזוק לימוד התורה ושמירת המצוות בעם ישראל.
אף מדינה, גם לא המדינה היהודית, אינה חייבת לקלוט מהגרי עבודה בלתי חוקיים, ואף מהגרים חוקיים ללא גבול. הדאגה לאזרחי ישראל גם היא אחריות מוסרית, והיא קודמת לאחריות המוסרית כלפי מהגרים, על פי הכללים ההלכתיים "שלך קודם לשל כל אדם" (בבא מציעא ל' ע"ב) ו"עניי עירך קודמים" (שם ע"א ע"א). אנו גם אחראים לשמירה על הזהות היהודית של המדינה ושל החברה ולחיזוקה.
לכן, על מדינת ישראל למצוא פתרון שישים בראש סולם העדיפויות את רווחתם של תושבי המדינה ויפעל לצמצום נוכחותם של המהגרים בישראל. ברם הפתרון חייב להיעשות בדרך מוסרית והומניטרית ולא בצורה של גירוש מסיבי. על הפתרון לכלול דאגה לרווחתם של המהגרים לצד האינטרס העליון של ההגנה על תושבי המדינה.
מדינת ישראל אינה אחראית לפתור לבדה את כל המצוקות הקיימות בעולם. האחריות לזכויות האדם ולשוויון כלכלי ותרבותי בין כל בני אנוש מוטלת על כל העמים יחדיו ויש לעודד את הטיפול בסוגיה זו בצורה בינלאומית. עם זאת, קדושת ישראל וחובת קידוש השם דורשות מאיתנו לקחת על עצמנו חלק מרכזי במשימה, ואולי אף להוביל אותה, במידת האפשר.
העמקת הזהות היהודית במדינה, בחברה בכלל ואצל כל יחיד בפרט, לא תושג על ידי ניתוק מוחלט מכל אדם שאינו יהודי, אלא על ידי חיזוק הזהות היהודית בצורה חיובית ופעילה, על ידי חיזוק לימוד התורה ושמירת המצוות בעם ישראל.
איננו צריכים ליצור מדינה יהודית שבה לא יהיה מקום לאנשים שאינם יהודים ואף איננו רשאים לעשות כן מבחינה מוסרית. אסור שהחשש מטשטוש הזהות היהודית יביא אותנו להתעלמות מאתגרים מוסריים הנובעים מפערים כלכליים ותרבותיים הקיימים בעולם. עם ישראל צריך להיות שותף ואף להוביל את ההתמודדות הגלובלית עם סוגיה זו, תוך שמירה על הזהות היהודית במדינה וחיזוקה..
5. שיקוליים רוחניים ומוסריים בפתרון מעשי של הסוגיה.
- יש להקים ועדה ממשלתית או כל גוף אחר אשר יקדם פתרון מקיף לנושא. ועדה זו חייבת לכלול אנשי תורה, אנשי רוח ומומחי אתיקה, כדי לדאוג לאיזון הראוי בין הערכים שציינו לעיל.
- יש לפזר את נטל הטיפול במהגרים שיישארו בארץ בין האוכלוסיות השונות במדינה. בלתי אפשרי מבחינה מוסרית שכל הנטל יפול על אוכלוסיות חלשות.
- כל פתרון שיוצע, חייב לכלול מרכיבים של דאגה לצרכים הבסיסים של המהגרים בעיקר בתחומי דיור ובריאות.
- יש לשקול את אפשרויות ההעסקה למהגרים מבחינת הפגיעה במקומות העבודה של תושבי ישראל והעידוד שלהם להשאר בארץ אם יתאפשר להם לעבוד, לעומת הנזק החברתי וההומני שעשוי להיווצר אם מרבית חברת המהגרים תהיה ללא עבודה וללא אמצעי פרנסה.
- יש לדאוג למסגרות חינוכיות ותרבותיות טובות עבור המהגרים, מסגרות אשר עשויות לצמצם את הפשיעה והמצוקה החברתית שלהם. בנוסף, מסגרות נפרדות אלו, ימנעו את טישטוש הזהות היהודית של התושבים.
- כל האמור מתייחס למהגרים ששומרים על החוק ועל המוסר. מהגר שפוגע באזרחי ישראל, כמו גם בחבריו המהגרים, מאבד את זכותו ליחס הומאני מצד מדינת ישראל, ויש לכלאו או לגרשו מהארץ באופן מיידי. עם זאת, צריך להזהר מהכללות המאשימות את כלל המהגרים בעבירות אלו.
- כאמור, טיפול ראוי במהגרים שנשארים בארץ יביא לתוצאות חיוביות הן עבור אזרחי ישראל, והן לטובת המהגרים עצמם.
ד. סיכום
היותנו עם נבחר ע"י הקב"ה מטילה עלינו חובות מוסריות עילאיות. זכינו לקבל תורה מן השמים, המלמדת אותנו חיי קדושה ומוסר. חובה עלינו לשמש דוגמא ומודל לחיקוי, ולהעביר את ערכי הקודש והמוסר של תורה קדושה זו לאנושות כולה.
אחרי אלפיים שנות גלות ורדיפות, זכינו לחיות במדינה יהודית ריבונית משגשגת בארץ ישראל, מדינה בה מבקשים גם גויים רבים לחיות וליהנות מפירותיה.
במציאות המבורכת הזו עלינו לנתב את דרכנו באחריות ובתבונה. אנו שואפים לסלול דרך מורכבת של נאמנות לתורת ה' ולמוסר האנושי, שתקדש את שם ה' בעולם, באמצעות מדינת ישראל והחברה הישראלית. תפילתנו לה' יתברך שידריך אותנו בדרך ישרה שבה נצליח לממש את שאיפתנו, ודרכה נביא לקידוש השם בארץ ובעולם.