היחס לבני עמים אחרים החיים במדינת ישראל

עם ומדינה

שיתוף המאמר -

מה היחס הראוי ללא יהודים הגרים במדינה ומתפקדים כחלק בלתי-נפרד מהמערך החברתי, הכלכלי והאזרחי של החברה הישראלית?
האם ניתן ליישב בין אופי החיים החברתיים העכשוויים – הסגנון הדמוקרטי הדורש שוויון, לבין ההלכה המבחינה בין יהודים לשאינם יהודים בנושאים רבים?

בין פוסקי דורנו מצאנו שיטות שונות ביחס לשאלה זו:

  1. יש שטענו כי מצבנו היום מצריך יישום מלא של ההלכות המפרידות ומבחינות בין עם ישראל לבין שאר העמים היושבים בינינו. לדעתם, יש להקפיד ולדקדק בהבחנות אלו במיוחד וביתר תוקף בכל הנוגע ללא-יהודים העוינים את עם ישראל ומדינת ישראל.
  2. יש שהגדירו את רובם של תושבים שאינם יהודים במדינת ישראל כ"גרי תושב" (=בני עמים אחרים היושבים בארץ ישראל מבלי להתגייר אך הם כן קיבלו על עצמם לקיים את שבע מצוות בני-נח), ובהתאם לכך טענו כי ישנה אפשרות ואולי אף חובה הלכתית לתת זכויות חברתיות וכלכליות מלאות גם ללא יהודים אזרחי מדינת ישראל.
  3. אחרים טענו כי לאור התלות המסוימת שיש למדינת ישראל במדינות העולם מוגדר מצבנו כזמן אשר בו "אין יד ישראל תקיפה" וממילא אנו מנועים מליישם את ההלכות המבחינות בין יהודים ללא יהודים כי יישום כזה עלול לפגוע בבטחונה של מדינת ישראל ובחוסנה והוא עלול להביא למצב של פיקוח נפש, במיוחד עבור יהודים וקהילות יהודיות בחו"ל.
  4. גישה רביעית טוענת כי ההבחנות הנדרשות בהלכה בין יהודים ללא יהודים אמורות כלפי לא יהודים שאינם 'גדורים בדרכי הדתות'. לעומת זאת, כאשר מדובר בלא יהודים שגדורים ב'דרכי הדתות' ושומרים על ערכי מוסר וצדק אין מקום להבחנות אלו או לפחות לחלק ניכר מהן.

לכל השיטות, יש מקום להבחנה והבדלה בין לא יהודים שנאמנים למדינת ישראל ושומרים על החוק לבין אויבי מדינת ישראל החפצים ברעתה ומעודדים טרור נגד אזרחי המדינה.

מאחר ונושא זה מורכב משיקולים רבים אשר עשויים להשתנות ע"פ המקום והזמן, בחרנו להציג כיווני פסיקה אפשריים שיוכלו לתת כלים להכרעה ראויה בכל מקום ובכל מצב.

קבורה – הניתן לקבור חייל שאינו יהודי בבית קברות צבאי לצד חבריו היהודים? מנהג ישראל מקדמת דנא, שאין קוברים יהודים לצד אלו שאינם יהודים. המקור להלכה זו הוא: 'שאין קוברים צדיק אצל רשע'. פשוט הדבר שלא ניתן להגדיר כ"רשע" חייל לא-יהודי שנלחם ומסר את נפשו למען עם ישראל. הפרדה בין חיילים לאחר מותם ע"פ דתם, עשויה לפגוע בחוסן הלוחמים ובאחדותם. על כן יש מקום להתיר לקבור חיילים לא יהודים שמסרו נפשם למען עם ישראל לצד חבריהם היהודים בבית הקברות הצבאי.

העסקה – מותר להעסיק אדם שאינו יהודי או לקנות מאדם שאינו יהודי בתנאי שהדבר נעשה על פי חוקי המדינה, ואינו פוגע בביטחונה. ישנה העדפה הלכתית לסייע ליהודי הנמצא במצוקה כלכלית, וכן לשאת ולתת עם יהודים ובכך לדאוג לפרנסתם, מאשר לעשות כן עם מי שאינו יהודי. עם זאת חובת המדינה לדאוג שאזרחיה הלא-יהודים יוכלו להתפרנס ולחיות בכבוד.

השכרת ומכירת בתים – יש להתיר השכרת בתים כיוון שהיא זמנית, והדירה נחשבת עדיין בבעלות היהודי. כל זאת בתנאי שהשוכר לא יכניס עבודה זרה לתוך הבית המושכר.

לגבי מכירת דירות, הפוסקים חלוקים בשאלה האם מותר למכור דירות ובתים לאנשים שאינם יהודים בארץ ישראל. בין פוסקי זמנינו יש שהקלו בכך בשעת הצורך ובפרט כאשר מדובר בקונה שאינו עובד עבודה זרה אלא מאמין באל אחד כפי שיפורט להלן.

ישנה עדיפות הלכתית למכור דירות או להשכירן ליהודים. אמנם חובתה של המדינה לדאוג שאף אזרחיה הלא-יהודים יוכלו להשיג דיור בכבוד.

מבחינה מעשית יש צורך לדון בכל מקרה לגופו. יש מצבים שבהם העדפה של יהודי תגרום לשנאה ולהסתה והדבר עשוי אף לפגוע ביהודים ברחבי העולם, ויש מצבים ששימוש בהיתר עשוי להוביל לסכנה ביטחונית של איבוד הריבונות של המדינה על איזורים מסויימים. לכן הלכה למעשה יש להתייעץ עם גורמים ביטחוניים והלכתיים. על המנהיגות המדינית לפעול למתן זכויות עבור האזרחים שאינם יהודים, בד בבד עם שמירה על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים של המדינה, שיקולים שעשויים להשתנות ע"פ המקום והזמן.

מקורות וביאורים

א. הקדמה

הרמב"ם (פרק י' מהל' ע"ז הלכה ב), כותב ש"אסור לרפאות עובדי עבודה זרה, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור, וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם". עוד מוסיף הרמב"ם ש"אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה, ואין משכירין להם שדות". בנוסף אומר הרמב"ם ש"אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה, ואין מוכרין להן פירות ותבואה במחובר לקרקע, שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא."

במקום אחר כותב הרמב"ם ש"מפרנסים עניי עובדי ע"ז עם עניי ישראל מפני דרכי שלום" (מתנות עניים ז ז), ו"שואלים בשלומם מפני דרכי שלום" (ע"ז י ה). לאחר כל זאת כותב הרמב"ם (שם הלכה ו) ש"אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין עובדי ע"ז או שידם תקיפה על ישראל אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי ע"ז בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי, אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג". לדעת הרמב"ם, היות ואין אפשרות לקבל גרים תושבים בזמנינו – יש שטענו, כי אין היתר ליישוב של אנשים שאינם יהודים במדינת ישראל.

השולחן ערוך מוסיף ופוסק (יו"ד קנא) ש"אין מוכרים לעובדי ע"ז בתים ושדות בארץ ישראל; ומותר להשכיר להם בתים אך לא שדות". פסיקה זו היוותה בסיס לפולמוס הגדול סביב היתר המכירה, החל מסוף המאה התשע עשרה.

עם זאת, יש להדגיש שלא כל הראשונים אימצו את פסיקת הרמב"ם (כדוגמת הראב"ד), ויש גם ממפרשי הרמב"ם שהסבירוהו בדרך אחרת ממה שהוצג כאן (כדוגמת הכסף משנה). דעות חולקות ומפרשות אלו מהוות בסיס לאפשרות לפשר ולגשר בין ההלכה ובין יסודות ועקרונות הדמוקרטיה.

ב. גישות פוסקי דורנו

הגישה שאינה רואה שינוי משמעותי בכל הנוגע לזכויות המיעוטים במדינת הישראל המודרנית, מצויה לדוגמא, במאמרו של הרב יהודה גרשוני (תחומין ב', "המיעוטים וזכויותיהם במדינת ישראל לאור ההלכה"). הרב גרשוני מנתח את השיטות השונות ומסקנתו היא כי לעניין המיעוט המוסלמי הנמצא בינינו ניתן להחיל דין "גר תושב" ולתת להם זכויות אזרחיות וכלכליות, אך לעניין הנוצרים ושאר המיעוטים כלל לא ברור שניתן לתת להם זכויות שוות.

הגישה השניה הינה גישתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בספרו "תחוקה לישראל על פי התורה" (עמודים 21-12). הרב הרצוג סבור שניתן להחשיב את רוב תושבי הארץ שאינם-יהודים כגרי תושב, ומכח זה להעניק להם זכויות אזרחיות. הרב הרצוג מבסס את דבריו על שלוש הנחות יסוד:

  1. גם המוסלמים וגם הנוצרים אינם בגדר עובדי עבודה זרה. המוסלמים מפני שכל עבודתם היא לאל אחד וכפי שכבר קבע הרמב"ם בכמה מקומות, והנוצרים מפני שאף אם הם מאמינים בשילוש ומשתפים ישויות אחרות יחד עם האל, מכל מקום לא הוזהרו בני נח על השיתוף ולכן אין להחשיב זאת עבודה זרה. אפילו הקתולים שצורת הצלב היא חלק מפולחנם, אינם עובדים צורה זו, ועל כן אין כאן עבודה זרה ממש.
  2. בהלכות עבודה זרה (י', ו') פסק הרמב"ם שבזמן שיד ישראל תקיפה אסור לתת למי שאינו יהודי שאינו גר תושב לשבת בארץ ישראל, אך הראב"ד שם חולק ואומר שאם אינו עובד עבודה זרה מותר לו לשבת בארץ ישראל, והכסף משנה שם כותב שאף הרמב"ם מסכים לכך. לפי שיטות מקילות אלה אין בעיה להושיב בני עמים אחרים בארץ ישראל אם אינם עובדים עבודה זרה.
  3. בנוסף לכך, יש לקחת בחשבון את דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשו"ת משפט כהן (סימן נ"ח וסימן ס"א) ש"אומה שלמה שהיא מתנהגת בנימוסין כאלה יהיו חשובין לעניין זה כגר תושב". כלומר: בני אומה שמעצם אמונתה מתנהגת בשבע מצוות בני נח אינם צריכים לקבל אותם על עצמה במיוחד בפני בית דין המוסמך לכך (ומעין זאת כתב בעל הכלי חמדה, חמדת ישראל עמ' 202). מטעם זה , אין בעיה הלכתית מאחר וכיום אין דין יובל נוהג. אמנם קבלת גר תושב בפני בית דין תלויה בכך שדין יובל יהיה תקף, אך על פי דברים אלו, אומה שלמה שמתנהגת כך מצד אמונתה אינה צריכה קבלה מיוחדת בבית דין ויש לאנשיה דין גר תושב אף כשאין היובל נוהג.

אמנם, יש שהתנגדו לגישה זו של הרב הרצוג, ובעיקר מצד הנקודה השנייה והשלישית, וטענו שלא ניתן להחיל היום דין גר תושב, אם מפני שהיובל אינו נוהג, ואם מפני שיש צורך בקבלת שבע מצוות בני נח דווקא בפני בית דין מוסמך. כך, לדוגמא, פוסק הרב שאול ישראלי בספרו "עמוד הימיני" (סימן י"ב), שלא ניתן להסתמך על דעת הראב"ד בלבד בביסוס מעמדם של אינם-יהודים במדינת ישראל.

על כן, הציע הרב ישראלי גישה שלישית. לאחר שמבאר כי שיטת והראב"ד הינה שאיסורים אלו אינם שייכים אלא בשבעת האומות, הוא ממשיך ומבאר כי אף לדעת הרמב"ם האיסור שלא להושיב בינינו עובדי עבודה זרה נוהג רק כאשר יד ישראל תקיפה, וניתן לומר שהמצב היום הוא שיד ישראל איננה תקיפה ו"אף שמבחינת מקרה זה או אחר יש הכח ביד המדינה, אין חיוב לעשות זאת כי אין אנו בגדר יד ישראל תקיפה, אם מצד החשש של סיבוך במלחמה… ואם… מכיון שאין רוב ישראל בארץ ואף הארץ אינה כולה בידינו ואין באפשרות לכלל ישראל לקיים מצווה זו של הוצאתם כליל מהארץ, ממילא אין החיוב גם כלפי אותם מקומות שיד ישראל תקיפה". הרב הרצוג, שאת דבריו הבאנו לעיל, לאחר שדן בדברים מצד גר תושב, הלך אף הוא בכיוון דומה לזה של הרב ישראלי, אך באופן קצת שונה. להבנתו העובדה [או ההערכה] כי גורלו של עם ישראל תלוי בהסכמת אומות העולם ובהגנתם, מחייבת התחשבות בעמדתם ביחס למיעוטים במדינה. פגיעה בנוצרים ושלילת זכויותיהם תפר את הברית ואת החסד שהאומות הנוצריות נוטות לישראל והדבר יעמיד בספק את קיומה של המדינה היהודית שהיא צורך חיוני של האומה. עוד כותב הרב הרצוג:

"המצוות הללו שהן מצוות ציבוריות, המוטלות לא על כל יחיד ויחיד אלא על הגוף השליט, על הממשלה היהודית באיזו צורה שתהא, שהכח בידה לקיימן, לא הוטלו לכתחילה אלא על העם היהודי הכובש את הארץ והמקבל את הסוברניות מעצמו, מבלי להתחשב עם הגוים. הרי זהו הרקע בתורה של אותן המצוות, ופשטות הענין מעידה על עצמה. אם כן איפוא בהעדרו של רקע זה, ובתנאי מציאות כזו שהמדינה ניתנת על מנת כך, אין חלות לאותן המצוות כמו שאין חלות לאותן המצוות בגולה, או אף בארץ ישראל כשאין ידינו תקיפה… באופן כזה לא נצטווינו, ומצוה אין כאן ועבירה אין כאן".

הרב הרצוג משתמש בנימוק של הרב ישראלי אך מוסיף עליו, שמכיון שהמדינה היא צורך קיומי של האומה יש להתיר אפילו לעובדי עבודה זרה ממש להתיישב בינינו ואף לתת להם זכויות כפי שנוהגים במדינות דמוקרטיות.

בהמשך לטיעון זה, יש להדגיש כי בעולם בו הרשתות החברתיות משחקות תפקיד מרכזי בעיצוב השיח החברתי, עשוי מקרה פרטי של אדם בודד המפלה לרעה מישהו שאינו יהודי, להפוך לפוסט ויראלי ברשתות החברתיות ולעורר גלי שנאה בכל העולם ובכך לסכן את יהודי התפוצות. דברים אלו חודדו על ידי הרב הראשי של דרום אפריקה, הרב וורן גולדשטיין, אשר השתתף בדיוני בית המדרש והעיד שמכתב הרבנים שיצא בשנת תשע"א נגד השכרת דירות לערבים, יצרו סכנה מוחשית ליהודי דרום אפריקה.

בימינו אף גדל הסיכוי לחילול השם כתוצאה מאפלית המיעוטים. חובת ההתנהגות ההוגנת והימנעות מאפליה כלפי המיעוט שבתוכנו, יש בה משום קידוש ה' והימנעות מחילולו (הרב ש' גורן משנת המדינה עמ' 46, הרב א' שוגרמן, ניב המדרשיה י"ח-י"ט).

הגישה הרביעית היא גישתו של הרב חיים דוד הלוי (תחומין ט', "דרכי שלום"). לדעתו כל ההלכות הבידול שנאמרו בעניין זה שייכות דווקא לעובדי אלילים, עובדי פסל ומסכה, וזאת בהסתמכות על שיטת המאירי הסבור כן (כמבואר, לדוגמה, במסכת גיטין (ס"ב.), ובמסכת עבודה זרה בכמה מקומות). על שיטת המאירי כבר העיר בעל שו"ת 'ציץ אליעזר' (הלכות מדינה ח"ג עמ' רנ"ז) : "ולא מסתבר לומר ששיטה שלימה זאת כתבה המאירי רק בגלל הצנזורה ומפאת דרכי שלום, ולכן הדברים האלה של המאירי יכולים לשמש לנו למקור בית אב בבואנו לדון מסביב לבעיות אלה בנוגע להאומות שבזמנינו".

מכח שיטה זו, פוסק הרב הלוי:

"כיון שאין לגויי נכר בזמננו דין עובדי עבודה זרה, לכן, גם אילו היתה יד ישראל תקיפה במובן ההלכתי והמעשי של אותם ימים, לא היינו חייבים בשום פנים לנהוג בגויי זמננו כדין עובדי עבודה זרה. ולכן, בכל מכלול היחסים שבין ישראל לנכרים, הן בארץ והן בחוץ לארץ, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה "מפני דרכי שלום" בלבד, אלא משום ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עובדי עבודה זרה. ולכן, פרנסתם, בקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם ועוד, הכל ניתן להעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום "דרכי שלום" דוקא".

לא כורח וחשש מפני תגובות העולם מחייב לנהוג בישרות ובשוויון במיעוטים בזמנינו, אלא ערכינו הפנימיים והחופשיים – "חובה אנושית ומוסרית".

יחד עם האפשרות והציווי לאפשר לבני המיעוטים קיום בכבוד, תוך הענקת זכויות ללא אפליה, ההלכה רגישה גם לאפשרות שזכויות אלו ינוצלו לרעה. על כן מועלות מספר הגבלות על התהלכותם של המיעוטים תחת השלטון הישראלי. כך למשל על פי מדרש ההלכה (ספרי דברים רנט יז) יש להימנע מלהושיבם בסְפָר מחשש לפגיעה בטחונית (הרב נ"צ פרידמן, שנה בשנה (תשכ"ג), הרב ש' גורן, משיב מלחמה ח"א עמ' רמט-רנז, הרב י' רוזן, תחומין ד', עמ' 266-259).

עד כאן סיכמנו את הגישות העקרוניות של הפוסקים. נדון עתה בקצרה בשלוש הלכות על פי גישות אלו.

ג. קבורת בן עם אחר בצד יהודי

במסכת סנהדרין (מ"ז.) קובעת הגמרא שאין קוברים רשע אצל צדיק, ולא רשע חמור אצל רשע קל. מכאן למדו הפוסקים שאין קוברים יהודי אצל מי שאינו יהודי. כך גם נראה מתוך הנאמר במסכת גיטין (ס"א.) שקוברים מתי נוכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום, ונראה משם שמעיקר הדין אין לעשות כן. עוד יש להוסיף שאפילו מפני דרכי שלום, סברו הראשונים בפירושיהם שאין לקבור את מתי הנוכרים ממש עם מתי הישראל, אלא כוונת הגמרא שמתעסקים בקבורתם של בני עמים אחרים, אך לא שנקברים באותו מקום זה לצד זה.

האם כך יהיה הדין גם במקרה שבן עם אחר, המשרת בצבא הגנה לישראל נהרג ועולה דרישה לקוברו בחלקה צה"לית דווקא לצד חבריו החיילים היהודים? במקרים מסוג זה יש מקום להקל ולקבור אותו אף לצד חיילים יהודים, וזאת מכמה סיבות: (א) הרמב"ם אינו מביא הלכה זו שאין קוברים רשע אצל צדיק, ואף שנפסקה הלכה זו בשולחן ערוך (יו"ד, שס"ב, ה') מכל מקום ניתן כשמתעורר צורך לכך לסמוך על שיטת הרמב"ם שאינו מחייב זאת (ראו הרב ר' ערוסי תחומין יד עמ' 313). (ב) ניתן לדייק מלשון הרמב"ם בהלכות מלכים (י', י"ב) שבגר תושב ניתן לקוברו אף לצד ישראל, וכן דעת הב"ח (יו"ד, קנ"א) שמפני דרכי שלום ניתן לקבור יהודי ואינו יהודי זה לצד זה. (ג) כמו כן ההיתר נחוץ לחיזוק רוח הלוחמים וכושר הלחימה שיש בה מימד של הצלת נפשות (על העיקרון – הרב מ' הלפרין, פינוי חללים בשבת, תחומין כב עמ' 106) כיוון שהם יידעו שבמידה וימותו יעשו להם כבוד במותם בקברם בחלקה צה"לית לצד חבריהם, ולא יקברו בחלקה צדדית נפרדת.

יתרה מכך, היות ושורש המנהג הוא מפני שאין קוברים צדיק אצל רשע, נראה שלא יעלה על הדעת להגדיר לא יהודי שמסר נפשו למען עם ישראל כרשע. יעויין במסכת בבא בתרא (י':), ביחס להרוגי לוד – שלחלק מהדעות לא היו יהודים – ושם נאמר שאין אדם יכול לעמוד במחיצתם, וזאת משום שמסרו נפשם בעבור כלל ישראל.

יש לציין שההכרעה ההלכתית בעניין זה נתונה בידי הרבנות הצבאית, וייתכן ויהיו מקרים חריגים בהם יש מקום להכריע אחרת על פי השיקולים המערכתיים וההלכתיים.

ד. העסקת בני עם אחר

בתחומין ל"ב ול"ג התפרסמו שני מאמרים, אחד של הרב שלמה אבינר, והשני של הרב אוהד פיקסלר, הדנים בשאלה זו. כיוון שהדברים גלויים למבקש לא נחזור אלא על עיקרי המקורות והמסקנות להלכה העולים מתוך המאמרים הנ"ל.

בספרא לפרשת בהר (ג', ג') מובאת דרשת חז"ל שאם בא אדם לקנות, צריך שיקנה מיד ישראל חברו ולא מיד מי שאינו-יהודי. על פי דרשה זו הסיק הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (חו"מ, מ"ד) את המסקנה הבאה: "בראש דבריו הניח מעלת כבוד תורתו שמצות עבודה עברית היא מדין צדקה… אבל לעניות דעתי בעבודה עברית יש מצוה נוספת שאינה רק מדין צדקה אלא משום חובה לאומית אחואית… מצות חכמים זו היא בנין אב לכל עבודה משותפת של מוכר וקונה או פועל ובעל הבית, בין שהיא מעשית בצורה של משא ומתן מסחרי, או שכירות זמנית שתהיה נעשית בישראל. ומצוה זו מחייבת גם את הפועל שיקדים לתת את עבודתו וזמנו לאחיו הישראלי… שמצות קדמת עבודה עברית אינה רק מצוה של צדקה מעולה, אלא היא גם אזהרה של חובה שבית דין דנין עליה ומחייבים את המוכר היצרן בעל הבית והפועל להקדים את אחיהם".

אמנם, מצד שני, מצאנו חובה להשוות את יחסנו לגר תושב שיושב בינינו ליחסנו לאחינו היהודים בכך שיש להחיותו ולתת לו פרנסה (ויקרא כ"ה, ל"ה; עבודה זרה ס"ה.), וגם הבאנו לעיל את הגמרא במסכת גיטין האומרת שיש להחיות ולטפל בנוכרים מפני דרכי שלום.

על פי זה נראה לומר שאף שחובת היחיד כלפי אחיו העברי הינה גדולה יותר מאשר כלפי בני אומות אחרות, מכל מקום חובת המדינה – אם מצד דין גר תושב (בהנחה שיש לגויים בימינו מעמד זה), אם מצד דרכי שלום וחשש איבה וחילול השם, ואם מצד חובות המוסר האנושיות הבסיסיות –לדאוג לכך שכל תושבי מדינת ישראל יוכלו להתקיים בכבוד. כמובן, כאשר לשם כך תדרוש המדינה מהיחיד לסייע בפרנסת תושביה שאינם-יהודים חובה על היחיד להירתם ליוזמה זו.

ה. השכרת בתים ומכירתם לבני עם אחר

קיים איסור מן התורה "לא ישבו בארצך". בפשטות נראה כי איסור זה נאמר כלפי השלטון בארץ, שצריך למנוע ישיבת עמים אחרים בארץ ישראל. על כך כתבו הפוסקים, כי האיסור תקף בעת הזאת רק לגבי עובדי עבודה זרה, או לחילופין אין האיסור קיים כשאין יד ישראל תקיפה. אפשרות נוספת היא שהעמים החיים בינינו היום דינם כגרי תושב, ועוד.

אולם, קיים איסור אחר של "לא תחנם" שפורש על ידי חז"ל: "לא תתן להם חניה בקרקע". איסור זה חל על כל יחיד, ויתכן כי חלק מטעמי ההיתר שנאמרו לעיל (חובת המדינה, וחשש חילול השם) אינם תופסים בו. אף על פי כן, ניתן לומר שגם איסור זה לא שייך במקרים מסוימים: (1) האיסור תקף כשהיהודי עושה כן להנאת הגוי, אך כשעושה כן להנאתו אין בזה משום 'לא תחנם'. (2) אף אם איסור לא תחנם תקף גם בזמן הזה, הוא אמור רק כלפי עובדי עבודה זרה (ועיין ספר מזבח אדמה דף יב א). (3) בשו"ת הרשב"א (א', ח') התיר לתת מתנה לגוי שאינו עובד עבודה זרה, ולפי זה ייתכן ויש מקום אף להתיר למכור לו קרקע בארץ ישראל. (4) ייתכן שכפי שהוסבר לעיל לחלק או לרוב הלא-יהודים היושבים בארץ יש היום דין גר תושב (5) בהוראת איסור כללית יש חשש משום איבה, וכבר הסברנו שמשום איבה התירו איסורים שונים הקשורים ביחסינו עם שאר העמים.

יש לציין כי בהשכרת בתים יש להקל, שהרי יסוד האיסור הוא נתינת מקום בארץ ישראל לבני עם אחר להיאחז בו בקביעות, ואילו השכרה הינה זמנית, וגם הדירה המושכרת עדיין נמצאת בבעלות היהודי ולא בבעלות השוכר הלא-יהודי.

כאמור לעיל, בכל החלטה מעשית, יש להיוועץ בגורמים הלכתיים וביטחוניים , כיוון שהפסיקה לכאן או לכאן תלויה בשיקול דעת של צורכי המקום והשעה. במקום בו יש חילול השם או סכנה לגלי שנאה כלפי יהודים, יש מקור להתיר. לעומת זאת, במקום בו ההיתר עשוי לגרום לכניסה של גורמים עוינים לקהילות יהודיות, דבר שעלול להביא לסכנה בטחונית או להמיט חורבן רוחני וחברתי על תושבי המקום, יש לאסור.

לקריאה נוספת -

ברית גורל של כל העם היהודי

17.04.2024

האם קיים עם יהודי?

03.04.2024

השקעת כספים במסלולי בתי השקעות – עם ובלי הכשר

12.01.2022

חזרה לכל המאמרים בנושא עם ומדינה

שיתוף המאמר -